אלא שהכפרים מקדימין ליום הכביסה. כתב הר"ן ויש לשאול היכי שרינן להכפרים לקרות בי"א ובי"ב ובי"ג בתוך העיירות שאין קורין אלא בי"ד קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ע"כ וכה"ג מקשים תוס' ביבמות פ"ק ונ"ל כיון דמצאו חכמים סמך מן המקרא כדמשני לקמן מי שסידר את המשנה וכו' א"כ לא הוה אגודות כי היכא דמצינו שהכתוב נתן מצות להכהנים בפני עצמן ולא מיקרי אגודות וכ"מ לעיל בפסחים דף י"ג ע"ש:

מה ת"ל בזמניהם. בבבלי גרסינן האי מיבעיא ביה לגופיה ומשני ליכתוב רחמנא זמנם לכן פירשתי בקונטרס דקשיא ליה לכתוב רחמנא זמנם אבל קשיא לי מאי קא פריך האי מיבעיא ליה לגופיה הא כמה פעמים פריך הש"ס במועדו למה לי ומוקי ליה לדרשא אם כן הכא נמי בזמן למה לי פשיטא דבזמן יעשה ואפשר דשאני התם דבמועדו טובא כתיבי בפרשה:

ליתן להם זמנים אחרים. בקונטרס פירשתי להשוות דברי רבי יונה לדברי הש"ס בבלי ועי"ל ליתן להם זמנים אחרים היינו אם עברו י"ד וט"ו ולא קרו שיקראו אחרי כן ולא ס"ל דרשא דולא יעבור והא דתנן במתני' לא פחות ולא יותר היינו לכתחלה וכן מצינו במתני' גבי מילה ותדע דהא תני לקמן בסמוך שזמנו כל החדש וכן פסקו כל הפוסקים:

אם משושן הבירה את למד. אפשר לפרש דלריב"ק פריך אם משושן הבירה את יליף נאמר דדוקא בשושן אל יקראו בי"ד אלא בט"ו ושאר כל המקומות המוקפין יקראו בי"ד אלא דקשה לי לפרש כן משום דבתוספתא משמע דלא השיב ריב"י אלא לת"ק ולא לריב"ק וגם לפי מסקנא דשמעתין הוא כך לכן בחרתי לפרש כמ"ש בקונ':

חרב הכרך ונעשה של עכו"ם וכו'. כתב הר"ן בשם הרמב"ן פירוש בירושלמי שאלו מילתא דר' יהושע בן לוי דלקמן דכרך שחרב מי' בטלנים ולבסוף ישב או שנעשה של עכו"ם מהו והשיבו דק"ו הוא שהרי בכרכים המוקפין חומה שבחוצה לארץ קורין בט"ו אע"פ שהרבה כרכים בחו"ל שלא היו בהן ישראל כלל מימות אחשורוש וכ"ש שלא היה בהן עשרה בטלנין ע"כ והדבר תימא דתלי תניא בדלא תניא היא גופה מנ"ל דבחו"ל קורין כלל וע"ק א"כ דבח"ל קורין בכרכין המוקפין מימות יהושע א"כ אף בח"ל קמיבעי ליה ומאי ק"ו שייך כאן לכן נ"ל פירוש שבקונטרס עיקר ואפשר שזהו כוונת הר"ן שכתב בסוף דבריו ואם הירושלמי מתפרש כך יש ללמוד ממנו שכרכין המוקפין בח"ל קורין בט"ו ע"כ ור"ל שאפשר לפרש הירושלמי כמ"ש בקונטרס וא"כ אין ללמוד ממנו:

ויהי גבולם מחלף וגו' קטת ונהלל וגו' וקשה הא קטת ובהלל בגבול זבולון הוא וכתוב בקרא תחלה ואח"כ כתיב מחלף והוא בגבול נפתלי ולמה שינה הסדר ופירש תחלה ערי נפתלי ואח"כ ערי זבולון וי"ל דמאן דאמר דקרא מסייעא לריב"ח היה שוכן בערי נפתלי והם היו קרובים אליו אך תימא לפ"ו יש בפסוק ויהי גבולם מחלף וגו' שבעה ערים ולמעלה קחשיב וערי המבצר הצדים וגומר חמשה ערים וכתיב בתריה יאדמה והרמה וחצור וקדש ואדרעי ועין חצור ויראון ומגדל אל חרם ובית ענה ובית שמש ערים י"ט ולחשבון זה הם ערים כ"ב לפחות וצ"ע:

לוד ואונו הן הן גי החרשים. וא"ת הא כתיב בנחמיה לוד ואונו גי החרשים וי"ל דמפרש לקרא הכי לוד ואונו הן גי החרשים דאל"כ ה"ל למכתב וגי החרשי' ובבבלי דף ד' ע"א כתב רש"י בד"ה לוד ואונו וגי החרשים מערי בנימן היו כדכתיב ובני אלפעל וגו' ובד"ה מיחסו על שבט בנימין וגמ' גמיר לה ריב"ל מרביה דמוקפות חומה מימות יב"ן הן ובמתני' דערכין תנן תרתי מנייהו דקא מני לוד ואונו אצל ערי חומה שאינן נוהגים אלא מימות יב"ן ע"כ וכתב מהרש"א כך היה גרסתו שם בערכין אבל בכל נוסחא שלפנינו במשנה שם לא מנה אלא אונו וכמ"ש תוס' ע"כ ומסוגיין מבואר דלא תנא שם אלא אונו דהא משני דלא אמר אונו משום דתנינן ויותר קשה לי אמ"ש דגי חרשים מערי בנימין היה והרי מפורש כתיב בד"ה ד' בבני יהודה ושריה הוליד את יואב אבי גי חרשים כי חרשים היו הרי דמערי בבי יהודה היו וצ"ע וא"ת הרי כתיב בנחמיה י"א ובני בבימין מגבע וגו' לוד ואובו וגיא חרשים משמע שישבו בני בנימין בגי חרשים י"ל דזהו היה לאחר שעלו מן הגולה שהחזיקו במקומות בני יהודה אך קשה איך קאמר ר"ח לוד ואונו הן הן גיא חרשים הא גיא חרשים בנחלת בנחלת בני יהודה היו וצ"ל דתרי גיא חרשים היו וצ"ע:

הכל יוצאין בי"ד. בסוגיא זו פירשתי עוד פירושים אחרים ומפני האריכות לא כתבתי אותם ומחו' המאה"ג מהו' גרשון נר"ו כתב דה"פ דלקמן אמרינן מפני מה אמרו חל להיות לכרכים בשבת קורין בע"ש דא"ר חלבו הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה ובבבלי אמרי' מתני' מני אי ר' אי ר"י וכו' מאי ר' יוסי דתניא חל להיות בע"ש מוקפין וכפרים מקדימין ליום הכביסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ר' יוסי אומר אין מוקפין קודמין לעיירות אלא אלו ואלו קורין בו ביום וכו' מ"ט דר' יוסי בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן וכו' ר' חלבו ס"ל לדינא כר' יוסי אבל לא מטעמא אלא ס"ל הטעם דהכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה וקאמר הא דצריך ליתן טעם הנ"ל ולמילף מבכל שנה ושנה דלא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר שני לזה איצטריך בכל שנה ושנה וכדאמרינן לקמן דף ד' ע"ב ר' אבהו בשם ר"מ בכל שנה ושנה הקיש שנה מעוברת לשנה שאינה מעוברת מה שנה שאינה מעוברת אדר הסמוך לניסן אף שנה שהיא מעוברת אדר הסמוך לניסן ור' חלבו דאמר שם כדי לסמוך גאולה לגאולה טעמא יהיב למאי אמרו בכל שנה ושנה באדר שני כדי לסמוך גאולה לגאולה מש"ה לא יליף מבכל שנה ושנה דמוקפין קורין בע"ש אלא מן הטעם הנ"ל דהכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה עכ"ל ואפשר לפרש כן אך לפי הגירסא שבשקלים דוחק לפרש כן ועמ"ש שם:

ולא עזרא תיקן וכו'. כתב המג"א סימן קל"ה איתא ברי"ף פרק ד' דמגילה ירוש' עזרא תיקן לישראל שיהיו קורין ג' בב"ה ובמנחה עכ"ל וצ"ע דאיתא במרובה שהלכו ישראל ג' ימים בלא תורה בימי משה עמדו הנביאים שביניהם ותקנו שיהא קורין בב' וה' ובשבת וכו' והא דכתב הרי"ף שעזרא תיקן בב' וה' היינו מבין הקרואים כדאיתא בגמ' ע"כ וכ"פ הר"ן ותימא א"כ מאי פריך הש"ס הכא ולא עזרא תיקן הלא מימות משה היו הכפרים צריכין לבוא לעיר בב' וה' לקרות בתורה ואפשר לומר דלא כתבו כן אלא לפי שיטת הבבלי אבל הירושלמי פליג עליה אך קשה אם כן בימא דאף בהא פליג דסובר דעזרא תיקן לקרות בב' וה' וצ"ע:

בעון קומי ר"ז למה דאת אמר תמן וכו'. ותימא הא כבר שנייא לעיל ונראה דהאי בעון בתרא כלישנא אחרינא הוא ופליג אלישנא קמא:

אלא כל המעות עד שלא וכו'. כתבו תוס' בב"מ דף מ"ח ע"ב בד"ה מגב' פורים וכו' וא"ת דאמרינן בערכין מעות של צדקה מותר לשנותן בכל מה שירצה ואפילו באו ליד גבאי ואפילו אמר מנורה זו לבה"כ מותר לשנותה למצוה אחרת וי"ל דדוקא בפורים אמרינן הכא דאין לשנות ע"כ וקשה שלא הביאו דברי הירושלמי שמפורש שמעות פורים חלוק משאר צדקה גם מ"ש שמותר לשנותן בכל מה שירצה אפילו משבאו ליד הגבאי צ"ע בערכין שם:

מתניתא פליגא על ר"י. מחו' ה"ה מהרר"ג נר"ו השיב שנ"ל לפ' דדייק מדתבן במתני' זמן עצי כהנים והעם וט"ב וחגיגה והקהל ואס"ד דאינו נוהג אלא בזמן קרבן ה"ל לתנא למתני זמן עצי כהנים סמוך לחגיגה והקהל ומדסמכו ענין לו תשעה באב משמע דנוהג אף שלא בזמן הבית ע"כ ודברי טעם הם אך מדאיתא להך סוגיא בשקלים ובתענית בהאי לישנא ושם לא נזכר מתני' דהכא משמע טפי כפי פי' שבקונ':

מפני התקיעה. כתב הרמב"ם סוף הלכות חגיגה יום הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו לאחר השבת מפני תקיעת החצוצרות והתחינות שאין דוחין את השבת וכתב הראב"ד א"א ואפילו יו"ט אינו דוחה ופירשו בירושלמי מפני הבימה שבעזרה ויעשו אותה מעי"ט שלא לדחוק את העזרה שמעת מכאן שאינו מעכב את התקיעות כמ"ש וכתב הכ"מ ויש לתמוה על הראב"ד האיך משיג על רבינו מהירושלמי מאחר שדברי רבינו הם ג"כ בירושלמי לדעת אחד מהאמוראים וכו' וכתב הלח"מ ובודאי שלא היה להר"א בנסחת הירוש' ר' בא אמר מפני התקיעה ע"כ ודבריהם תמוהים שעיקר קושית הראב"ד דכיון דע"כ צריכין לדברי ר' יצחק דאל"כ קשיא ליעבד הקהל ביו"ט ראשון של חג אלא מפני הבימה וכן פירש רש"י במסכת סוטה פ"ז א"כ אף כשחל בשבת בימא האי טעמא וזה ברור מיהו נראה דהרמב"ם סובר דטעמא דאין עושין הקהל בי"ט הראשון משום דכתיב במועד בחג הסוכות דמשמע בתוך המועד וכמ"ש תוספות בסוטה שם וכ"נ מפירוש המשניות להרמב"ם שם הלכך אמר הטעם מפני התקיעה ולא מפני הבימה דאפשר בלא בימה אבל תקיעה מצות עשה דכתיב וביום שמחתכם וגו' וא"ת ל"ל הך טעמא הא אף ביו"ט אסור מפני התקיעה וי"ל דסוברים דבי"ט תוקעין מה שאין כן בשבת וכ"מ ברמב"ם כ"ז מהל' כלי המקדש ועמ"ש במסכת סוכה דף י"ב ע"ב בד"ה זאת אומרת וכו' ועיין בתוס' בבבלי ר"פ החליל:

בא להודיעך וכו'. מה שיש לדקדק בסוגיא זו עמ"ש בתענית בתוס' דף ז' ע"א וע"ב:

נאמרה למשה בסיני וכו'. כתב בי"מ כשנאמר לו פרשת עמלק ולא יקשה דא"כ או ה"ל למכתבה ולא השתא בתר נבואות שנאמרו אחריה דאין מוקדם ומאוחר בתורה ונראה שלא הודיעה מרע"ה לדורות דא"כ מיחזי כי חוכא ואיטלולא ענין צערם ושקם ותעניתם אילו ידעו את המגלה ומעשיה כבר אלא לא הודיעה ומ"מ לא הוי חדוש מצוה נבואיית מכיון דהא נאמרה בסיני ואפשר שמסרה ביד יחידי הדור ולא ידעוה מרדכי ואסתר וסיעתם ע"כ ודבריו תמוהים מאד בפרט מ"ש ולא יקשה דא"כ אז ה"ל למכתבה וכו' הוא דבר שאין לו שחר דמ"ש מגילה משאר דברי נביאים וכתובים דהכל נאמר למשה בסיני אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לכך פי' שבקובטרס עיקר דגרסי' בבבלי דף ז' כתנאי כתב זאת מ"ש כאן זכרון מ"ש במשנה תורה בספר מ"ש בנביאים דברי ר' יהושע ר"א המודעי או כתב זאת מ"ש כאן ובמשנה תורה זכרון מ"ש בנביאים בספר מ"ש במגילה ע"כ והשתא ריב"ל סובר כר"י בחדא אלא דמרבה מגילה מדכתיב כתב ודברים נכונים הם:

מוטב שיקדים כספו וכו'. כתב בי"מ דהיינו שקלים שמביאין באדר כדתנן בא' באדר משמיעין וכו' ואיכא למידק שהבאת השקלים באדר משום דמניסן ואילך תורמין מתרומה חדשה וכו' והאיך תלי הכא טעמא משום קדימתן להמן וכו' עיין שם שהאריך נראה שפירש דמוטב שיקדים היינו שיתחילו מראש חודש אדר לשקול ולכך קשיא ליה אבל לפמ"ש בקונטרס לק"מ:

הדא אמרה אדר הראשון תוספת. כתב המג"א בא"ח סימן נ"ה ס"ק י' משמע דאם שבת י"ג מעוברת אותן שנולד באדר ראשון נעשה בן י"ג באדר ראשון וכ"כ הלבוש וצ"ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד א"ש ה"ה זה שנולד בשנת העיבור כיון דאשתקד היתה שנת פשוטה ונעשה בן י"ב באדר סתם א"כ לא מלאו לו שנת י"ג עד אדר שני וכו' לכן נ"ל דנעשה ב"מ באדר שני ע"כ ול"נ עיקר כסתמא דש"ע וכלבוש דכיון דאדר ראשון תוספת כדמסיק כאן וכ"כ תוס' בפ"ק דר"ה א"כ זה שנולד בשנה מעוברת באדר ראשון לא נולד באדר כי אם בתוספת ואיך נאמר שימתין עד אדר שני ולא דמיא כלל למי שנולד בשנה פשוטה שהרי זה באדר נולד לפיכך צריך להמתין עד אדר והיינו אדר שני שהוא עיקר וזה ברור והש"ע לשיטתו אזיל שפסק בסימן תקס"ח סעיף ז' כשאירע יום שמת בו אביו או אמו באדר והשנה מעוברת יתענה באדר שני והיינו מטעם הנ"ל שהשני הוא העיקר ודלא כמ"ש בהג"ה שם מיהו מודינא בהא שאם מת אביו בשנה מעוברת באדר ראשון שיתענה באדר ראשון והדברים ברורים:

לעולם שני חדשים וכו'. כתב תוס' בר"ה דף י"ע ע"ב בד"ה אדר וכו' ובירו' דמגילה איכא פלוגתא דקאמרינן התם עוקבא וכו' ולבסוף דחו לה דקסבר רצו שלשים רצו ירח ע"כ וקשה שלפי כגירסת שלפנינו וכמ"ש בקונטרס אין המסקנא כן דאדרבה לעולם הראשון מלא ונ"ל דגירסתם היא לעולם שני חדשים חסירין עיבר את הראשון וכו' וה"פ אע"ג דלכתחילה עבדינן שניהן חסירין מ"מ אם עיבר הראשון מה שעשה עשו' אבל השני אם עירבו לאו כלום הוא דלעולם אדר הסמוך לניסן חסר וכאשר הגהתי כ"נ עיקר דבבבלי שם גרסי' העיד ריב"ל משום קהלא קדישא שבירושלים על שני אדרים שמקדשים אותן ביום עיבוריהן למימרא דחסירין עבדינן מלאין לא עבדינן:

שוחקין עצי בשמים למילה בי"ע וכו'. וקשה מאי קפריך התם היינו טעמא דחזי לקדרה וה"ל מלאכת אוכל נפש דשרי וכ"מ בבבלי בשבת דף קלד וכבר נכלל במאי דתנן במתני' וע"ק למה סתמו הפוסקים דלעולם שוחקין הכמון בי"ט והא ר' יוסי הוא דקאמר דדוקא לאחר מילה הוא דשרי:

תמן לשני דברים וכו'. בבבלי בחולין דף ע"א ע"ב גרסי' א"ר יוחנן אתרו ביה משום או"ב ולא אתרו בו משום עכו"ם חייב ורשב"ל אמר כי אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר רי"א חייב ורשב"ל אומר חייב וכו' וצריכא דאי אשמועינן בהא בהך קאמר רשב"ל אבל בהא אימא מודי לר"י ע"כ ופרש"י אבל בהא בחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כגון ממון דחדא בגופא וחדא בממונו אימא תרווייהו רמו עליה וכו' וכן צ"ל לר"י ע"כ וע"ש במהרש"א וקשה לפרש ודבר אחר דוקא אממון דמי סני ליה לשנות ממון ועוד דלפי פירוש רש"י ה"ל לש"ס לפרש הצריכותא שהרי דבר חדש הוא לחלק בין דתרווייהו בגופו או חדא בגופו וחדא בממונו לכן נ"ל דהאי ודבר אחר היינו שיש עוד דבר אחר באותו איסור עצמו נוסף על המיתה או על המלקות כגון שבת דאית ביה כרת ויה"כ דאית ביה לאו והמאנס את הממזרת דיש בו לאו וממון החובל בחבירו בי"ט דלא דמיא לפלוגתא דאו"ב ועכו"ם שהן ב' דברים והשתא לכך א"צ לפרש הצריכותא דאי אשמועינן בהא שהם דבר אחד הוא דפוטר רשב"ל וכדאמרי' כאן דיש לחלק בין ב' דברים לדבר א' והדברים ברורים למעיין:

ניתני אין בין בהרת גדולה לבהרת קטנה. קצת קשה אי הוה תני הכי ה"א דוקא המוחלט בפסיון דהיינו בהרת גדולה אבל המוחלט בשער לבן או במחיה אינו חלוק מן המוסגר ועוד איצטרך לאשמועינן דאפילו הבא מתחלה כולו לבן טעון הסגר ואינו טעון פריעה ופרימה כדתנן בנגעים פ"ח:

סופה מסייעא לר' לעזר הטהור וכו'. נראה דקאי אמתני' דפ"ח דנגעים דכולא פירקא איירי בפרח בכולו ורישא דהך מתני' אם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה טמא בתוך הטומאה טהור הטהר מתוך הסגר פטור וכו' וניחא לי בזה שהרמב"ם השמיע דין זה דפרח מתוך הסגר שיהא טעון צפרים אע"ג דר' יוחנן סבר כן משום דמתני' מסייעא לר' לעזר ואע"ג דברייתא מסייעא לר' יוחנן לא שבקינן מתני' ועבדינן כברייתא:

כל ימי הנגע בו את שטומאתו וכו'. וקשה א"כ שילוח נמי לא ליבעי דהא בהאי קרא כתיב שילוח וכי תימא ה"נ תיקשי מתני' ליחשוב נמי הא וכה"ג פריך בבבלי וי"ל דמרבה מוסגר לשילוח מדכתיב טמא הוא בדד ישב וגו' משמע כל שהוא טמא בדד ישב:

שכן אפי' ספרים אינן נכתבין כן. כתב בי"ד סי' ר"פ ס"א בהג"ה וי"א דמותר לדבק עליו קלף מבחוץ וכו' וכן אם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק ע"כ ותימא דהשתא שתי עורות בדף אחד אסור כ"ש לכתוב על המטלית הדבוק מבחוץ וכ"ש שראיתי שלפעמים ג' או ד' מטלית בדף אחד וכתוב עליהן ומה שהביא מהרי"ק בתשובה סי' קכ"ב ראיה מהא דאמרי' לקמן ודובקין בדבק כבר פירשנו שם באופן שאין שום סתירה לכאן והוא הנכון דשם לענין תפילין אייירי דליכא מ"ד דמטלית כשר וצע"ג. כתבו תוס' במנחות דף ל"ב ע"א בד"ה דלמא להשלים פי' בקונטרס שאם חסרה מזוזה שיטה אחת אי לאו דאין מורידין היו נוטלין שיטה אחת מס"ת ותופרין במזוזה והא דאמרינן בירושלמי דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור אחד ההיא בשלא תפר העורות זה בזה ע"כ ותימא הא אפילו בס"ת אמרי' כאן כה"ג אסור וס"ת ודאי בתפר איירי וצ"ע:

ספרים שכתבן כתפילין וכו'. אפירוש שבקונטרס קשיא הא תפילין ומזווות פסולין אם נכתבו יוונית גם אין טעם בדבר לכן נ"ל דה"פ ספרים שכתבן בכתב קטן כמו שכותבין תפילין ומזוזות אין תולין בהן שאין ניכר דלשם תליה נכתב ותפילין ומזווות שכתבן בכתב גדול כמו שכותבין הספרי' תולין בהן שניכר דלשם תליה נכתב ואיירי בשכתב כן בתחלה ע"י תלייה דאל"כ ה"ל שלא כסדרן ור"ז קאמר אם היה כותב שני הכתבים בס"ת אם כתב פ' אחת בכתב גדול ואחר כך פ' כולה בכתב גדול כשר אבל אם פרשה אחת כתב בכתב גדול וקטן פסול דמיחזי כמנומר וה"ג היה כותב אלה עם זה ועם זה אם היתה וכו' ור"ז בשם ראב"ח אמר דיש לכתוב ס"ת ותפילין בכתב אחד דהיינו בכתב ממוצע ולא גדול ולא קטן ונסתייעתי לסברא זו ממ"ש הרשב"ץ כיון שהכתיבה נתלית בכתיבה דקה יותר מכתיבת שאר הדף מינכרה מילתא דלשם תליה כתבה ע"כ ומביאו הרב"י בי"ד בב"ה ריש סי' רעו ע"ש:

אתיא דאשיין בר נדבה כר"י דתני עירב את האותיות וכו'. הרשב"א פי מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אסור לגרוד דה"ל כחק תוכות שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא בא לגורדה אבל כשנדבקה מלמטה נו של תפארתינו כיון שכבר נגמר האות קודם הדיבוק כשר אבל אם תפארתך שהכ"ף דבוקה באמצעיתה להתי"ו מבעיא ליה אם הוה כלמעלה או כלמטה וכו' ע"כ ובב"י בא"ח סי' ל"ב מביאו לדברי הרשב"א ותימא לפי פירושו לא אתיא כלל הא דאשיין לדר"י ונראה דגרם לו זה שלא ראה אלא סוגיא דברכות כמפורש בדבריו ושם לא נזכרו דברי אשיין אבל מכאן מוכח כמ"ש בקונ' ולא איירי כלל בדיבוק:

או מפני שיש בהן חול. כתב הר"א מזרחי בתשובה סי' א' שיש שאמרו שמלת אני הוא שם ושאני ה' אלהיכם הם ג' שמות והשיב שלא מצא שאני הוא שם ע"ש וקשה ולמה לא הביא ראיה מבוררת מסוגין שאני חול:

פתוחה מראשה סתומה. מה שפירשתי בקונטרס הוא ע"פ שיטת הרמב"ם אבל הרא"ש חולק בדבר ויש לו גירסא אחרת בסוגיין ועיין בב"י בסימן ער"ה וסימן רפ"ח בי"ד ובתוספות דמנחות דף ל"ב בד"ה והאידנא וכו' פירשו בה פירוש אחר ע"ש:

צריך לכתוב ה"א למטה מארכובתו של למ"ד וכו'. כתב בספר אור תורה ונ"ל שאילו היתה כוונתו למטה ממש הא תו ל"ל לכן נ"ל שסוף מאמר זה מורה כוונתו שה"א נכתבת לבדה וכיון שאינה סמוכה ללמ"ד למטה ממנה קרי לה וכו' ע"כ ואיני יודע לכוין דבריו להוציא המאמר הכתוב בירושלמי ובמדרש רבה פרשת בשלח מפשטו בשביל דברים שנאמרו במסורה וגם שאפשר לכוין שניהם דצריך הרחקה ללמד שחסר אות וצריך השפלה ללמד על האנחה וצעקת הוי וכמפורש במדרש שם וזה ברור גם מה שכתב בספר ידי משה אינו נכון לפי מ"ש כאן:

אף בקרע כן. במנחות דף ל"א גרסינן אר"ז אמר רב חננאל א"ר קרע הבא בשני שיטין יתפור בשלש אל יתפור ע"כ וקשה דכאן קאמר ר"ז בשם ר"ת דאף שלש יתפור וי"ל דמסיק התם דבחדתא לית לן בה א"כ הכא בחדתא איירי דומיא דהשמיט שנעשה מתחלה ודוקא ג' הוא דיתפור אבל ד' אפילו אחדתא לא יתפור וזה מדוקדק בלשון הרמב"ם פ"ט מה"ת ז"ל אבל אם ניכר הגויל שהוא עפיץ תופר אפילו קרע הבא בתוך ג' ול"ק סתם תופר אלא ודאי דאף בחדתא תוך ד' לא יתפור וכמ"ש:

וכורכין בשיער וטולין במטלית ודובקין בדבק. כתב הנ"י וכורכין וטולין במטלית כלומר אם נקרע הגויל או הקלף עושין לו מבחוץ טלאי של בגד ותופרין או תופרין אותו בגידים ע"כ מדבריו דוכורכין בשיער נמי אנקרע קאי ותימא איך יכרוך בשיער הקרע וא"ל שלא היתה בגירסתו וכורכין בשיער שהרי אף בדברי הרי"ף שמביא הירושלמי כתוב כן וע"ק לפי דבריו אף ודובקין בדבק ותופרין וכו' אקרע קאי ומלשון הירושלמי משמע שלכתחלה דובקין בדבק ועוד אי אס"ת קאי מאי מהני הדבק הא יקרע בגלילה וכמו שכתב הרא"ש בשם הר"ם לכן נראה לי דכולן אתפילין קאי דומיא דכורכן בשיער וכמ"ש בקונט' ועמש"ל ואף שהר"ף כתב להירושל' הזה בסוף הלכות ס"ת יש לומר דללמוד ממנו דיני ס"ת שכתבו שם דכ"ש הוא מתפילין:

שכן הוא שם חול במקום אחר. ותימא א"כ אלקים נמי יהא מותר למחוק שהרי הוא שם חול במקום אחר כמו זובח לאלקים יחרם וכן שם אדנות אבל בבבלי בשבועות דף ל"ה גרסינן ר' יוסי אומר צבאות כולן נמחק שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל שנאמר והוצאתי את צבאותי' את עמי בני ישראל ממצרים וזו היא הגירסא הנכונה לענ"ד אבל במ"ס רפ"ד הגירסא כמו שהיא לפנינו כאן בירושלמי וצ"ע:

הוי דו אמר הללויה. כתב התוי"ט בסוכה פ"ד משנה ו'. אע"ג דהירושלמי חולק עם גמרא דידן דהא לגמרא דידן רב אמר הללויה שתים נ"ל דל"ק דודאי הא דאר"ח על תהלים דר"מ הא דהעיד רב על תהלים דר"ח חלוקים הם אבל הירושלמי לא ידע עדותו של רב מתהלים דר"ח וכו' אבל גמ' דידן ידע נמי אידך היינו עדות רב על תהלים דר"ח ושזה עיקר לרב לסמוך על תהילים דר"ח ע"כ והדבר תימא דמדבריו משמע שהאמת שרב אמר שני דברים משמיה דר"ח אלא שסמוך עצמו על תהלים דר"ח עצמו אם כן עדיין תיקשי דר"ח אדר"ח ולפמ"ש בקונטרס בלשון הראשון לק"מ ובבלי והירושלמי שוים. ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא זו ע"ש בסוכה דף מ"ה:

אי כהן יכיל מרובה בגדים וכו'. וכן הגירסא בבבלי בהוריות וכ"ה בת"כ וקשה מנ"ל למעט מרובה בבגדים דלמא אתי למעט שאר כהנים דאי כהן ה"א אפילו כהן הדיוט דאי לא אייתר המשיח לא ממעטינן מרובה בגדים כדמוכח בסמוך וי"ל דמה"א דהכהן היינו ממעטינן כהנים הדיוטים ועכ"ל המשיח למעט מרובה בגדים והילקוט פ' ויקרא ראיתי שגורס אי כהן יכול כהן הדיוט ת"ל המשיח ואין גירסא זו נכונה בעיני וכמ"ש ובק"א ובז"ר לא הרגישו בזה וצ"ע:

ואת הפרות העלי עולות. בבבלי פ"ב דעכו"ם דף כ"ד פריך דלמא בבמת יחיד דא"ר אדא בר אהבה מנין לעולת נקבה שכשרה בבמת יחיד דכתיב ויקח שמואל טלה חלב ויעלהו לעולה ויעלהו זכר משמע ארנב"י ויעלה כתיב ע"כ א"כ ליכא למשמע מינה היתירה לעכו"ם להקריב נקבה בבמה גדולה מיהו הירושלמי לשיטתו דאמרי' לקמן דף ט' א"ר אבא בר כהנא ג' עבירות הותרו בשיו של שמואל הוא ועורו ומחוסר זמן ולוי היה ע"כ ואס"ד דסובר דנקבה היתה ה"ל למיחשב נמי הא אלא ודאי דסובר דויעלהו כתיב וזכר היה ואפילו בבמת יחיד נקבה פסולה לעולה וגבי פרות התירו להקריב נקנות משום דקרבן עכו"ם היה אך קשה דבבבלי שם פריך לר"א דאמר דאין לוקחין קרבנות מעכו"ם דחיישינן לרביעה מהא דכתיב ואת הפרות העלו עולה לה' ומשני הוראת שעה היתה ה"נ מסתברא דאלת"ה עולת נקבה מי איכא ומאי קושיא דלמא בבמת יחיד וכדר"א בר אהבה ומאי דייק ליה מדהוה נקבה הא איכא לשנויי דשאני התם דקרבן עכו"ם היה שמתחלה נתנו את הפרות לעולות ובזבחים תניא דקרבן עכו"ם זכרים ונקבות לעולות וי"ל אס"ד דאין נקבה בבמת יחיד ומטעם דהוה קרבן עכו"ם הוא דהתירו נקבה א"כ לא היה לישראל להקריבן כי היכא דבזמן הזה מותרים העכו"ם להקריב בבמה אסור לישראל לסייען כדא"ר בא בסמוך א"כ ה"נ בשעת היתר הבמות אין לישראל להקריב קרבן שאסור לישראל להקריב ודוחק וע"ק בזבחים דף ק"כ גרסינן ת"כ דר"י דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה קרן וכו' ולא קחשיב לעולת נקבה שכשרה בבמה קטנה מיהו י"ל דמסיפא איכא למידק איפכא דקחשיב דברים ששותה במה קטנה לבמה גדולה ולא קחשיב דבשניהם בעינן עולת זכר דוקא וצ"ע וראיתי להרב בעל משנה למלך שכתב סוף הלכות מעשה הקרבנות ומ"ש רבינו ואסור לישראל לסייען הוא בירושלמי פרק קמא דמגילה ע"כ ולא ידעתי למה אמר שהוא בירושלמי הלא כמו כן הוא מפורש בבבלי בזבחים דף קט"ו ע"ב ע"ש:

כבר נאמר לי כירק עשב וכו'. וקשה הא תחלה כתיב ויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' ויעל עולות במזבח ואח"כ כתיב כירק עשב נתתי לכם את כל וי"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה אך צ"ע מנ"ל לומר כן:

ע"ד דרבי לעזר מהו שתהא כשרה בבמה. בקונטרס פירשתי דקאי אהא דאר"ל דמקשינן חטאת לאשם וכ"מ בזבחים דף קט"ו אך קשה לי אפילו לרבנן נמי תיבעי ליה דהא אינהו סברי דבבמה קטנה לא הקריבו חובות א"כ אין חילוק בין אשם לחטאת אלא דעיקר בעיא משום דעולה היא א"כ אף לרבנן נמי איכא לספוקי והיה נ"ל לומר דקאי אהא דאמר ר' לעזר בכריתות פרק ו' מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום וקמיבעיא ליה עולה הבאה מחמת אשם מי הויא כנידר ונידב כיון דמצינו אשם שבא בנדבה או דלמא האי עולה מיהת מחמת אדם חובה באה ופשיט דזה הכלל אתי לרבויי עולה הבאה מחמת אשם דהואיל ואשם נידר ונידב הוא בשום מקום וכל שאינו נידר ונידב דסיפא היינו שאינו נידר לעולה והכי משמע טפי לפרש לחומרא ועיין בטור וב"י ומג"א בא"א סי' א':

אבנים פסולות וכו' ומוקצה ונעבד. בתמורה דף כ"ח ע"ב פירש"י ונעבד נמי הוה לא ידענא מהיכא נפקא ועוד שם פירש בד"ה וכלי אשרה שהקריב בכלי אשרה באותו שהיה משמש לאשרה שמש לשם ע"כ וכבר פירשתי בקונטרס מהיכן יליף נעבד גם נראה לי דהא דקאמר האם בכלי אשרה היינו באבנים פסולות דאילו שאר משמשים אינן מוזכרים בקרא ועוד צריכין לחלק בין הירושלמי ובין הכא והתם רבי אדא בר כהנא אמרה דאילו שאר משמשים:

כגון הדא בית עמון אלא שזה מפסיק וזה אינו מפסיק. במנחות דף קי"ח ע"ב גרסי' כגון בי כנישתא דמעון ופירש"י משם היו רואין את שילה ולא היה דבר מפסיק ע"כ ותימא שלא ראה דברי הירושלמי דאדרבה דבי כנישתא דמעון היה מפסיק וצ"ע:

מעתה אם אין ארון אין פסח. בבבלי בזבחים דף קיט משני א"ל הא מני ר"ש היא דאמר אף ציבור וכו' והכא לא קרב מעשר בהמה ואיתקש מעשר דגן למעשר בהמה ע"כ דסובר סתם דבנוב וגבעון מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל וכתבו תוס' ה"ר המ"ל רבנן היא דאמרי חובות ליחיד לא קרבו בשעת היתר הבמות וכו' ע"כ ול"נ דקמ"ל דאף ר"ש סובר דמעשר שני לא אכלו בנוב וגבעון דוקא ולאפוקי ממ"ד הכא וכן היה רש"א מעשר שני בנוב וגבעון:

הדרן עלך פרק מגילה נקראת