חד אמר מיחזר מנא. פי' הרא"פ במס' ביכורים בשם שדה הישועה דלא פליגי אהדדי אלא חד אמר מיחזר מנא שהיו מסבבים הכלי שהביכורים בתוכו פרחים חשובים דחד בעי לומר מקום הנתינה והיינו סביב הכלי וחד בעי לומר מה היו הדברים שנותנים סביבוא פרחים חשובים והיינו פטורין עם ירקונין מיני פרחים עם ירקונים חשובים ה"ג וא"ד פטורין עם מרודין והן נמי פרחים עם עשבים חשובים ולא ידעינן מאן אמר קביעות המקום ומאן אמר דברים הניתנין ופשט הש"ס מהא דמיבעיא ליה לר' יונה מהו להביאן הביכורים בתמחויין של כסף הן קערות גדולות אי בעינן דוקא סל או נימא אפי' בקערה גדולה נמי שרי והשתא פשיט הש"ס דע"כ ר' יונה הוא דאחר מיחזר מנא דאל"כ אלא ר' ירמיה אמר מחזר מנא למה אמר האי לישנא מנא ה"ל למימר מיחזר סלה כלשון הכתוב ושמת בטנא אלא ודאי ר' יונה אמר הכי ולכך אמר מנא ולא אמר סל משום דס"ל דלאו דוקא סל אפי' בתמחויי נמי שרי ומקשה על דיוק זה דמהכא אין ראי' דר' פנחס אמר מחזר פטומין והן תורין ובני תורין ולמה לא אמר לשון הכתוב תורין ובני תורין עכ"ל ודבר תימא הוא איך עלה על דעתם להמציא פי' המלות זרות מדעתם ולפרש דברי הש"ס דברים שאין הדעת סובלתן ואין ספק שנעלם מהם דברי הש"ס אלו ופי' שבקונ' עיקר ונכון אלא דקשה מזה אמ"ש הרמ"א בא"ח סי' תע"ג סעיף ה' בהג"ה וז"ל ואם אין לו אחד מאלו הירקות יקח לענה או שאר ירק מר עכ"ל ולפי דברי הש"ס משמע דאינו כשר אלא אלו ירקות ששמם מרור מיהו יש לדחוק ולקיי' דברי הרמ"א:

הרב את ריבך. בבבלי הגירסא הרב את ריבינו ונראה דפליגי בהא דמ"ד הרב את ריבך סובר כנגד עלבונה של תורה מברכין ומ"ד הרב את ריבינו סוב' כנגד עלבונן של ישראל מברכין כך למדתי ממ"ס פי"ד ונראה דלכך פותחת בברוך לפי שגם מי שאינו קורא את המגילה צריך לברך ברכה זו:

לגזרה שוה. הרא"פ פי' במס' ברכות בבבלי יליף ברכת זימון לבה"מ מקרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו והיינו שם דכתיב בבה"מ לר"ע וכ' שם בתוס' בבבלי גרס לה בשם ר' וט"ס הוא וצ"ל ר"ע וכו' ותדע דהא ר' דריש לקמן בק"ו וכ"ה בבבלי בריש כיצד מברכין בק"ו בשם ר' אע"ג דר' נמי ס"ל הך דרשא דכי שם וכו' כדאיתא ביומא ואפ"ה לא יליף גז"ש אלא ר"ע גרסינן ע"כ דבריו תמוהים א"כ היה לי להירוש' להביא דרשות ר"ע ועוד גדלו וגו' פסוק הוא בתהלים ואין למידין גז"ש ד"ת מדברי קבלה ועוד מה שהגי' בבבלי אינו מחוור כלל דמאי דמייתי ראיה מריש כיצד מברכין דמייתי הש"ס הק"ו כשהוא שבע וכו' זהו אליבא דר"מ ולא אליבא דר' וזה מבואר למעיין שם גם מ"ש תדע וכו' אינו ראיה כלל דר' לית ליה הך גזרה שוה דשם שם ואיצטרך ק"ו לברכה שלפניה ומפני שהרגיש בזה כתב אע"ג דר' וכו' ואינה קושיא כלל די"ל דלא קיבל הך גז"ש ואין אדם דן גז"ש מעצמו ובס' שדה יהושע ראיתי שגז"ש דשם שם פי' כמ"ש בקונ' אלא שסיים ע"כ כר"ע דדריש כי שם וכו' ושפיר איכא גז"ש אלא כר"י דלא דריש מנ"ל ע"כ וגם זה אין נראה דה"ל לש"ס לפרש אבל כמ"ש בקונט' עיקר דכן דרך הש"ס זה בהרבה מקומות דפריך כן אר"ע ור"י ועיקרה בפר"א דמילה ע"ש:

ובירך את לחמך וגו'. בבבלי גרסי' אל תקרי וברך אלא וברך ונראה דפיסוק הטעמים מלמדין אותנו לקרות וברך בקמ"ץ הב' וקאי על ישראל שהם יברכו על הלחם דאי קאי אקב"ה ה"ל לינקוד אלהיכם באתנחתא כיון דוברך וגם והסירותי דסיפא דקרא קאי אהשם דכן דרך האתנחתא לבא במקום שהענין מתחלק שהוא המפסיק הגדול משא"כ אי וברך קאי על ישראל נמצא שהוא מענין ועבדתם הלכך המפסיק הוא תחת מימך ועוד דהל"ל ואברך את לחמך כדכתיב והסירותי מחלה אלא ללמד דקאי נמי על ישראל שאם יברכו על הלחם והסירותי מחלה וגו':

בשעה שאכל וכו' ושבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. ק"ק הא כתיב מי הקדימני ואשלם א"כ אין ראוי לברך עד שיהנה וי"ל דכשיש לו אע"פ שלא אכל עדיין הוא נהנה כדאמרי' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' הלכך ראוי שיברך קודם אכילה:

ושיהו אופין בע"ש וכו'. וקשה מ"ש בע"ש ובבבלי פ' מרובה הגי' שתהא אשה משכמת ואופה שתהא הפת מצוי לעני וה"פ כשתאפה תהא אופה בשחרית שיהא מצוי לעני החוזר בשחרית ויש ליישב גירסתינו שתיקן שתאפה בע"ש שבשבת אסור להוציא הפת ליתנו לעני וכ"מ בבבלי מס' תענית באיתתא דר"ה וכ"מ בירושל' בתענית דף י"ד ע"א שיהו נותנין פת לעניים כל ע"ש:

וידבר עולה מג' פסוקים. בקונ' פירשתי אע"ג שאין ללמוד ממנו כלום וכפרש"י בבבלי דף כ"א ע"ב וקשה לי הא בבבלי בפסחים דף מ"ב גרסי' וידבר ה' אל משה לאמר לימד על הפרשה כולה שהיא בל"ת דברי ר' יהודה מאי משמע וכו' לאמר לא נאמר בדברים בי רב אמרי לאמר לאו אמר ע"ש הרי שיש ללמוד ממנו וי"ל דדוקא ר"י הוא דאית ליה הכי ולא סבירא לן כוותיה ונראה שזהו כוונת הרמב"ם בפ"ה מה' ערכין שכתב המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה וכתב הכ"מ בתמורה אמרי' דעובר אף בל"ת שנא' לאמר לא נאמר בדברים ואיני יודע למה השמיטו רבינו ע"כ ולפמ"ש מוכח דחכמים פליגי עליה ולית הלכתא כוותיה לפיכך בפי"ב מה' תפלה כ' הרמב"ם הא דוידבר עולה מן המנין:

אבל אם יש שם תורגמן קוראים ג'. כתב הרמב"ם פי"ב מה' תפלה המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים ואם קרא י' פסוקים ותרגמן המתרגם דיו ואפי' לא שלם הענין וכ' בהגמ"יי ודלא כירושלמי דאמר כשיש תורגמן סגי בג' אמנם רבינו שמואל כתב מההיא דירוש' עשרה דנקט הכא לאו דוקא אלא אפי ג' כבירושלמי ע"כ ולפמ"ש בקונט' לא פליגי הבבבלי והירוש' ותרווייהו מצרכי עשרה פסוקים וכמ"ש הרמב"ם והוא הנכון:

אבל אם אמר הרי עלי מאה מנה להקדש וכו' לכשיעשיר נידון בהשג יד. כ' הרמב"ם פ"ד מה' ערכין וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי אינו נידון בהשג יד שחייבי דמים הרי פירשו נדרן וכו' וכ' הכ"מ דמבואר בהדי' בערכין דמפרש אינו נידון בהשג יד ומשמע דה"ה לחייבי דמים דה"ל מפורשים ע"כ ותימא דהכא משמע מפורש דהאומר דמי שדי עלי אינו נידון בהשג יד כמו האומר ערכי עלי ואפשר שפי' הסוגי' בענין אחר וצ"ע:

וכתיב תורת ה' תמימה. כ' המג"א סי' תרצ"ב אם נשתתק הקורא באמצע המגלה השני צריך להתחיל בראש כמ"ש סי' רפ"ד אבל א"צ לברך תחלה דיוצא בברכת הראשון שיוצא בשביל כל הקהל ע"כ ותימא הא מפורש כאן דאף בתורה לא היה צריך להתחיל בראש אלא מטעם הברכה וכתיב תורת ה' תמימה משמע מפורש דאם א"צ לברך שנית א"צ להתחיל בראש וכ"מ ברא"ש בפרקין וגם דוקא בתורה הוא דצריך להתחיל בראש משום דכתיב תמימה ואין להביא ראיה ממפטיר שכ' בסי' רפ"ד שצריך להתחיל בתחלה דזהו לשיטת הריב"ש דסובר נמי דצריך לברך בתחלה ואם לא יתחיל ברא"ש א"כ הראשוני' לא נתברכו לפניהם דזהו מעשה חדש ועי' בט"ז ריש סי' ק"ט וגם דהמפטיר משום כבוד תורה ניתקן ודינו כמו תורה וזה נראה ברור וצ"ע:

אמרון ליה בני קרתיה קטע בדיבורייא וכו'. בגליון פירש קטע בדבירייא פי' חתוך חתיכה מס"ת כדי שיקראו בנינו הקטנים בתוכו וכו' ולית אנן כלומר ולא אנן מחתכים התורה שאנו חורין סדרה אחת בפעם א' ולא כולה ע"כ ואינו מחוור וכי מי ס"ד דמותר לחתוך הס"ת לחתיכו' ואין טעם לפי' זה והיה נ"ל לפרש עוד דא"ל שיקצר בקריאה ויפסיק באמצע סידר ולא יקרא הסידרא כולה בשבת אחת ויתחיל בשבת השני בסידרה שניה דנמצא שאין קורין התורה כולה בצבור וזהו דפריך ליה ולית אנן מפסיקין בסידר' בב' וה' ובי"ט והשיב ליה דמ"מ חוזר וכולל אותן בשבתות משא"כ כפי דעתם לא היו קורין התורה כולה:

כד דהיא חדא אורי' וכו'. מה שיש לדקדק בזה כתבתי בפרק בא לו:

כאן בשהביא שתי שערות וכו'. בקונ' פירשתי דאיירי בשהביא שתי שערות ולא הגיע לי"ג שנים דאל"כ גדול מיקרי אך קשה לי הא קי"ל דאם הביא שתי שערות קודם י"ג שנה שומא נינהו ואפשר לומר דאיירי במופלא סמוך לאיש א"נ לענין שיעבור לפני תיבה קטן מיקרי עד שימלא זקנו ודוחק:

שתי רשויות. רש"י פירש יברכוך טובים ה"ז דרך מינות שצריכין לצרף פושעי ישראל בתפלה וכ"כ הר"ב ותוספות כתבו א"נ שמיחזי כשתי רשויות ולא ידעתי למה הניח רש"י דברים המפורשים בירושלמי והמציא טעם מלבו:

דכוותה אמן אמן שמע שמע. כתב בב"י בא"ח סי' ס"א כתוב באהל מועד האומר אמן אמן כאומר שמע שמע ואיני יודע מנין לו ועוד דהא קרא כתיב אמן אמן עכ"ל ותימא דקו' הראשונה ודאי ליתא דדברי אהל מועד דברי סתמא דש"ס הם וקושיא שניה י"ל דדוד כי אמר ביחיד אמר ולא בצבור ובסמוך אמרי' הדא דתימר בצבור הוא דאסור לומר מודים מודים וה"נ אמן אמן ומדברי ב"י שם ובש"ע שם נראה דס"ל כירוש' דבצבור הוא דאסור וביחיד שרי אף דהטור כ' שם ונרא' שאין לחלק דבגמ' דידן אינו מחלק לא אמר אלא שאין לסמוך להקל ביחיד אבל בצבור אסור לומר אמן אמן וביותר יש לתמוה ממ"ש במג"א שם בשם הבחיי והמכוין וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות עכ"ל והכא אמרי' דמיחזי כשתי רשויות ואפשר דביחיד קאמר וצריך עיון:

בערייתא דאבוי וכו'. רש"י פי' המכנה בעריות שדורש פרשה של עריות בלשון כינוי שאומר דלאו בעריות ממש דיבר הכתוב אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו ברבים וכ"כ הר"ב ולדבריהם קשה למה תני הכא המכנה ובסיפא האומר וע"ק למה תני הכא משתקין סתם ובסיפא קתני משתקין בנזיפה וכ"כ בתוי"ט אבל לפי מה שפירשו כאן דאינה משנה אלא מכנה בל' נוכח וכדפירשתי בקונ' לק"מ והיא הפירוש הנכון לענ"ד ומצינו כיוצא בזה בבבלי בשבועות דף ל"ו:

ואתיא כהיא דאר"ח וכו'. הרב בתוי"ט האריך אם ברכת כהנים נקראין ולא מתרגמין או לא נקראין ולא מתרגמין ע"ש ומהתימא שלא ראה דברי הירושלמי דמפורש קאר"ח דנקראין ולא מתרגמין והא דקאמר הש"ס לברכה ניתנו לא לקריאה היינו שאין מתרגמין ותדע דהא בשעת ברכה כל העם שומעין הברכה כדכתיב:

והא מזוזה היכא יהבינן. נראה דמייתי לה הכא משום דמסיק תליה בדלת סכנה ואין בה מצוה ודמיא למתני' דלעיל דתנן העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה והיא בתוספתא בפרקין:

א"ל נותנו כנגד כתפיו. כ' תוס' במנחות דף לג ע"ב בד"ה ומאי תחילת שליש העליון דקאמר להרחקה שיותר לא ירחיקנה מן התקרה ובירוש' פ"ב דמגלה משמע דכשהפתח גבוה הרבה מניחה כנגד כתפיו וחולק על הש"ס שלנו ע"כ ותימא הא גם בירושלמי קאמר שמואל יניחנה בתחלת שליש העליון ואפ"ה מסיק שיניחנה כנגד כתפיו וי"ל דכאן משמע שיניחנה דוקא בתחלת שליש העליון אבל בבבלי דמכשיר בגובה ממש וסתם פתח גבוה כקומת אדם א"כ היא מונחת למעלה מכתפיו ודוחק דשאני גבוה הרבה ועוד דמ"מ צריך להרחיק טפח מלמעלה וצ"ע:

ואפי' לא סמרה וכו' אר"י והוא שייחדו. כ' הב"ח סי' רע"ח נראה דכך פי' דוקא כשהוא מייחד מזוזה זו לפתח זו צריך שיסמרו אבל אם אינה מייחדה אלא לפי שעה א"צ שיסמרו וז"ל שם של בית מליין היו עושין כן בפולמסיות פי' כשהיו הולכין עם החיילות היו קובעין לפי שעה ולא סמרו ע"כ לשון הב"ח ולשון סמרו קשה דהל"ל והוא שסמר' ולשון נקבה שכך מכנה המזוזה בכל הסוגיא אבל אי אמקל קאי כדפירשתי בקונ' ניחא ועוד הא דבית מליין א"א לפרש כן דהכי איתא בתוספתא תנה במקל ותלאה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה של מניבז המלך היו עושין כן בפולמסאות משמע מפורש דאמקל קאי:

מ"ט דשמואל שכן היא נוהגת בי"ט ובשבתות. כ' הרא"ש בהל' תפלין ירוש' בשלהי מגילה תפלין ומזוזה מי קודם וכו' ומסתברא דהלכתא כרב הונא דמצוה דגופה עדיף וגם מפרש תלמודא טעמיה אלמא חשיב ליה עיקר ע"כ ולפי גירסתינו אף טעמא דשמואל מפרש הש"ס ותו דמסקינן מתניתא מסייעה לשמואל וי"ל דאדרבה מהך מתניתא איכא למידק כר"ה דבבבלי במנחות דף לג גרסי' ת"ר תפלין וס"ת שבלו אין עושין מהן מזוזות דמעלין בקדש ולא מורידין וקדושת תפלין וס"ת חמירא מקדושת מזוזה וכ"פ כל הפוסקים א"כ ש"מ כר"ה דתפלין קודמת אך קשה ל"ל להרא"ש למידק מסברא דנפשיה ה"ל למידק מברייתא זו וכדדייקינן:

הדרן עלך פרק הקורא עומד וסליקא לה מסכת מגילה: