בשהגיע זמנו לשתות וכו'. פי' שבקונט' הוא פירש"י בבבלי ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן הא איכא לפרשו כפשטי' דהגיע זמנו של שדה לשתות ואם לא ישתה יתיישב וכדאמרי' לעיל בפ"ק ופירושו תמוה דהא תני ומרביצים שדהו משהגיע עונות המים שלו ואי כפירושו הל"ל ומרביצין הבקעה ע"כ נ"ל כדפרישית:

מחלפא שיטתיה דר' יודה. בקונט' הגהתי ויש לקיים הגירסא כאן ולהגיה בסמוך ותחלה מקשה דר' יודה אדר"י דמחמיר במתני ומיקל כאן ומשני דבמתני' דרכו להערי' להפכן סמוך לחג כדי שיעשה שאר מלאכותיו בחג אבל באבל ליכא למיחש ובסמוך גרסי' וכ"ש מחלפא שיטתי' דר' יוסי ומשני דאמרו לו לא רבי יוסי ולא תקשי אך קשיא לי לפ"ז ליתא לדר"י דאמר כשם שהן חלוקין כאן כך חלוקין באבל ויהי מהתימא לי אמ"ש תוס' בד"ה ר' יהודה אומר אף זורעים במתני' מחמיר ר"י וכאן מיקל ע"כ ולמה לא הביאו דברי הירושלמי:

הא בתחלה אסור. כתב הרא"ש אם היה סבור שיכול להמתין עד לאחר המועד ואם אירע דבר שאם ימתין יהא דבר האבד שרי ובכה"ג איתא בירושלמי אמתני' דמי שהיה יינו וכו' הא לכתחלה אסור וכו' אלא כינן קיימים כשהגיע זמנו לבצור דסבר קאים ולא קם ע"כ ותימא הא ראיה לסתור היא דהכא משמע דבכה"ג אסור כיון שהיה יכול לבצור קודם המועד לא היה לו לעמוד על דעתו דשמא יתקלקל והלכך לכתחלה אסור וצע"ג:

דקדקירא בגליון פי' מין זפת דק נקרא כך גלידא פי' מין זפת עב כפור מתרגמי' גלידא ע"כ ואין פי' נראה דא"כ למה תלי הדבר בגרבא ובכוזתא ופי' שבקונט' עיקר וכ"מ בבבלי:

אגרא וקרנא כתב הריב"ש בתשובה ומביאו הב"י בא"ח סי' תקל"ט ירושלמי הדא שיירתא וכו' פי' פחות מן קרנא דר"י בר בון ר"ל מן השכר שהוא מכלל הקרן לפי סברתו שהוא חולק עם ר' מונא וכ"פ הריא"ג וכו' איברא שהר"מ מקוצי כתב שאפי' למכור צריך שיהי' פוח' מן הקרן ונר' שפסק כר' מונא או שהיה לו נוסחא אחר' בירושלמי או שלא הי' מפרש אותן כפירוש הנכון שפי' הריא"ג ע"כ ותימא הרי לפום פי' לא פליגי ר' מונא ור' יוסי בר בון ואדרבה הסמ"ג הוא מפרש כמו שפירש"י בקונט' דר"י בר' בון פליג אר' מונא ופסק כר' יוסי וצע"ג:

בשיש שם עדים. כתב הב"י בח"מ סימן ק"ח ומ"ש רבינו ויש עדים שהוא מאותו עסק אם הם יתומים קטנים צריך שאותן עדים העידו כן בחיי אביהן דאילו לאחר מיתתו אין מקבלין עדות על יתומים קטנים כמו שנתבאר בסימן כ"ח ובסימן ק"י עכ"ל ופשט לשון הירושלמי מורה שאף לאחר מיתה מקבלין העדים וכן משמע לשון הרי"ף בפ' המקבל וטעמא דמילתא כמ"ש בקונט' דכיון שהוא שלו לא הוה כמקבל עדים שלא בפניו ודמיא לפקדון דמכירים בעדים שהוא שלו וכמ"ש בח"מ סי' רצ"ו ע"ש:

כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטר' וכו'. כתבו תוס' בבכורות ר"פ כל פסולי המוקדשין אע"פ שפי' כטעם משום דהנאחז לבעלים ע"כ מדאורייתא הוא כדמוכח בסוף חלק דדריש בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה יצא בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתה דתנן פסולי המוקדשין נמכרין באיטלז וכו' חוץ מן הבכור והמעשר ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתו להקדש עכ"ל וכאן משמע מפורש דאינו אלא מדרבנן ואי קשיא הך ברייתא דבהמתה והיא שנוייה לקמן בפ' חלק ר"ש אומר בהמתה ולא בכורות ומעשרות שבתוכה י"ל דמוקי לה בתמימי' דכיון דאית ליה לכהן זכי' בגויה מחיים לא אימעיטו משללה ולא שלל שמים ועיין בבבלי בסנהדרין ס"פ חלק:

הדרן עלך פרק מי שהפך