Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Nazir Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל כינוי נזירות כו'. בבבלי גרסי' מכדי תנא בסדר נשים קאי מ"ט תני נזיר דשייך בקדשים תנא אקרא קאי והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וה"ק מי גרם לעבירה יין וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וכ' תוס' וקשה דל"ל להאריך כל כך כו' ומה ענין זה לזה לכך נ"ל כו' דקאי אקרא דתנא סוף גיטין כו' ע"ש ודחק. ול"נ דאקרא דכתיב בפרשה קאי דבפ' כי תצא כתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגו' וסמיך ליה כי תבא בקמת רעך וגו' ובתר הכי כתיב כי יקח איש וגו' והיה אם לא תמצא וגו' ובמשנה תורה לכ"ע דרשינן סמוכים וצ"ל כי יקח וגו' אכי תבא בכרם רעך קאי אע"ג דמפסיק בקמת רעך היינו משום דדמי ליה והדר לראשונות אם אוכלת ענבים יותר משבעה גורם זנות שגם ענבים משכרים כמו תמרים. ולכך תני תחלה נזיר והדר קתני סוטה. ומייתי ראיה שהשכרות גורם עבירה כדמוכח מקרא סמיך פ' נזיר לפ' סוטה בחומש הפקודים. אלא שהתנא בסדרו סמיך טפי אסמיכה דמשנה תורה דלכ"ע דרשי' שם סמוכים והתם כתיב אזהרת שכרות תחלה ובתר הכי כתיב פ' סוטה. ועמ"ש בריש הסדר טעם לסדר המסכת לפי הירושלמי. ונראה דסובר הש"ס דסותם התנא בסידרן זה כר"י ודלא כר"ש דאמר נזיר נקרא חוטא. דהא בנשים חובה לראות סוטה בקלקולה כדתנן פ"ק דסוטה וכיון שרואות חובה עליהן להזיר כדמוכח מקרא וכי תעלה על דעתינו דליחייב קרא במידי דאית ביה חטא. מיהו י"ל כיון דאין החוב לראות הסוטה בקלקולה אלא בנשים. ולאו עלייהו קאמר קרא שידורו בנזיר דודאי יקפיד הבעל על כך שאינו רוצה באשה מנוולת כדתנן לקמן ולא איירי קרא אלא באנשים ואין עליהן חובה לראות הסוטה בקלקולה י"ל דגם מצות נזיר אין עליהן חובה:
או אהא נאוה נזיר. בתוס' מפורש דנזיר דתנן במתני' לא קאי אהא נאוה אלא אנזיק כו'. ובסוגיין ובבבלי מפורש דאינו כן אלא אהא נאוה קאי. וכ"נ במתני' דנדרים פ"ק ולא אמר אהא או אהא נאוה ה"ז נזיר היינו טעמא כמ"ש תוס' שם בגמרא בד"ה ודלמא כו' ע"ש. אלא דתי' אינו עולה יפה לפום סוגיין. ונ"ל דקמ"ל דאיירי בתרי גווני רישא איירי בשאמר הלואי אהא כמותן כדמוקי לה בגמ'. וזהו הויין ידים מוכיחות וסיפא איירי באומר אין נאה כזה ולשון זה לא הוי ידים מוכיחות ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אמר:
נזיק כו'. פירש"י אית דאמרי לשון אומות הן אי משום דכי מחקת לרגל דקו"ף כו' משוית ליה נזיר ע"כ. ור"ל אך משום כו' כלומר הא דתנן דוקא לשונות אלו הוא דהוי נזיר אבל לשונות שאר אומות לא היינו משום דהנך שייכי בנזיר וכדמסיק. וא"נ כן בגמרא דתני ר"ח רזיח כו' גם ר' בא אמר בסמוך מפחזנא הוי נזיר ש"מ דלאו משום שנראין כאותיות נזיר הוא. אלא נקט הנך לשונות לרבותא דלא תימא נזיר פסילוס הוא זה שרצה לומר נזיר ואיתקל מילוליה וה"ל כאלו לא הוציא בפיו מה שהיה בלבו ואינו כלום קמ"ל כיון דלשון אומות כך הוא אמרינן דלכך כיון מעיקרא לומר נזיר בלשון זה וכ"ש בשאר לשונות דהוי נזיר. ותוס' כתבו בהנך ג' לשונות דתנן אפי' לא נתכוין לקבל עליו נזירות הוי נזיר משום דדמי ללשון תורה ודמי לשאר לשונות ע"כ. וכתב התי"ט תימא בלא כוונת הלב אין כאן נזירות כלל דהא בעינן שיהא פיו ולבו שוין ע"ש ותירץ בס' אורח מישור שיש לחלק בין טעה בדיבורו ללא טעה וכ"כ תוס' והרמב"ן והרא"ש והראבי"ה והשתא במוציא פת סתם ואומר שכוונתו להוציא פת סתם ולחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת אע"ג דפיו אינו מכחיש מחשבתו דפת סתם פת חטים נמי משמע כ"ש באומר הריני נזיר ואומר שלא נתכוין להיות נזיר דאזלינן בתר פיו דדברים שבלב אינן דברים ע"ש. וא"נ דמדברי הרא"ש וראבי"ה משמע בהיפך דוקא כשהיתה כוונתו להוציא פת סתם כדי שיובן מתוכו שאוסר על עצמו כל פת שבעולם אלא שבלבו לבטל דבר זה ושלא לאסור אלא פת חטים ה"ל דברים שבלב ואינן דברים כיון דגם בלבו היה להוציא בפיו לאסור כל הפת אבל אם היתה כוונתו להוציא פת חטין ואיתקל מילוליה וקאמר פת סתם אינו אסור אלא בפת חטין כיון שלא היתה כוונתו להוציא בפיו איסור בכל הפת. וכן המוציא בפיו דבר שיבינו ממנו שאוסר עצמו פירות לעולם אלא שהוא מבטל הדבר בלבו אינו כלום וכ"נ דברי הב"ח. וזה מדאורייתא נדר גמור כנראה מדברי כל הפוסקים ולאו משום דלא מהמנינן ליה דא"כ איך נאמר שיביא קרבן נזיר הא איהו יודע בעצמו שאינו חייב קרבן אלא ודאי באיסורין מהמנינן ליה והכא גזירת הכתוב הוא דפיו עדיף וזה ברור בדברי פוסקים אלו. והרמב"ם כתב פ"ב מה' שבועות לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אלא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היה בלבי ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בשעת התראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או נדרתי אלא על דבר זה ואחר שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היו פיו ולבו שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה וכ' הכ"מ ראיית רבינו מן התוספתא ומצאתי כתוב בת"כ כיוצא בו אר"מ א"ל נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו ופי' הראב"ד תנאי היה בלבי כלו' ונשאל לחכם והתירני ע"י אותו תנאי אבל שלא ע"פ חכם מה יועיל לו התנאי הא הוי דברים שבלב. מ"מ נראין דברי רבי' דפשטה לאו בשאלת חכם איירי אלא ה"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש ע"כ. ואני תמה דאין כאן מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד דפשטא דסוגיות משמעין כדברי דנאמן הנודר לפרש כוונתו אלא כל האומר שכיון לנדר אלא שסובר לבטלו בלב נדרו נדר שהרי מודה שנדר וכוונת הלב והוצאת פיו שניהם לנדר גמור כוונו אלא שבלבו חשב עוד מחשבה אחרת להטיל תנאי בדבר ואין בכחה לבטל הוצאת פיו אבל היכא שטעה בהוצאת פיו להוציא מה שלא היה בלבו איו כאו נדר. לכך לא כתב הרמב"ם ברישא שאומר תנאי היה בלבו דודאי אין זה מהני אלא ע"פ התרת חכם וכמ"ש הראב"ד דפירושו ברור דבת"כ בסיפא תני אבל היה מיגען כל היום ובאחרונה אמר תנאי היה בלבו אין שומועין לו. ויגיעה זו למה אם לא כפי' הראב"ד וע"ש בק"א. אבל בסיפא כלל תרווייהו אם לא היה פיו ולבו שוין או תנאי היה בלבו על הנדר לוקה. וכן מפורש בדברי הרמב"ם פ"ג מה' שבועות הלכה ג' דדוקא באנס מהני תנאי בלבו אבל לא בשאר שבועות ע"ש. וכתב הרמב"ם שם פ"ב כיוצא בו א"ל אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שראה אותם העידו עליו אמר בלבי היה להפר איך שומעין לו ע"כ. וא"ת אמאי תיהני הפרה שבלבו הא קי"ל דברים שבלב אינן דברים וי"ל כיון שהוא אינו מוציא הנדר בפיו סגי בכוונת לבו לחוד לבטל נדרה. אך קשה שבפי"ג מה' נדרים כתב המיפר נדרי אשתו צריך שיוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר. ונראה שזהו שדקדק בלשונו לומר והפרתי לה כלומר שהוציא בשפתיו בלחש ובלבי דקאמר היינו שלא שמעו אחרים הפרתו. מדברי כולם שמעינן דהיכא דאמר הריני נזיר ולא היה בלבו להוציא דברים אלו מפיו לשום נזירות אינו כלום וכן מפורש בסוגיין בסמוך דקאמר כך אם היה קורא בתורה נזיר נזיר בתמיה. ואפשר לומר דכוונת תו' דבלשון נזיר הכתוב בתורה אפי' לא נתכוין אלא להטעות השומעים כיון דלשם נדר הוציאו מפיו אין דברים שבלב מבטלן אבל בשאר לשונות דבריו שבלב מבטלן ואם לא היתה כוונתו לנדר ממש אלא להטעות השומעים או בתנאי אין כאן נדר. וממ"ש יתבאר שסובר הרמב"ם דתנאי מהני אם הוציאו בשפתיו בלחש דומיא דהפרה ודלא כהרא"ש ומביאו בי"ד סי' רי"א סעיף א' ע"ש ודברי התוספתא משמעין כדבריו לפי פי' הכ"מ:
איש כי ידור מה ת"ל נדר אלא מיכן כו'. וקשה הא הך קרא בפ' מטות כתיב טפי ה"ל לאתויי קרא דפ' נזיר איש כי יפליא לנדור נדר דמוקדם בקרא. גם בבבלי נדרים ד' ג' מייתי קרא איש כי יפליא למידרש מיניה כינויים ע"ש. וע"ק הא איצטרך קרא דאיש כי ידור נדר דבעינן שידור בדבר הנדור כמפורש בבבלי פ' שבועות שתים ונדרים פ"ב. ומ"ש הרא"ש בפי' שם דמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם יליף ליה דבעינן שידור בדבר נדור מדכתיב לה' וה"ק קרא עד שידור בדבר הנדור לה' ע"ש. וקשיא לי הא אפי' במתפיס בנדר שנדר הוא לבדו כיום שמת בו אביו שאין בזה לה' אלא לענות נפשו הוי נדר כמפורש שם ועוד שגם איסורים הם לה' שהרי התורה אסרו ודבר הנדור מנ"ל דהא נדר אינו מיותר דלשון בני אדם הוא ועוד כי היכי דדרשי' נזיר להזיר לה' דבעינן שיזיר לשם שמים ה"נ נימא גבי נדר שיהיה נדריו לשם ה'. גם בירושלמי נדרים דף ג' ע"ב מפורש דלה' משמע שאינו נודר ומתפיס אלא בקרבן ולא באסורים ונדרים שאסר הוא על עצמו ע"ש ועוד הא איצטרך לה' שנדרים חלין אפי' על דבר מצוה כמפו' בבבלי נדרים דף ט"ז ע"ב:
מיכן שאדם קובע עליו כו'. כתבו תוספות בפרקין דף ה' ע"ב בד"ה מלמד כו' ודאי נראה דאם אמר הריני נזיר ונזיר לא איצטרך דמשתמע שפיר כשישלים הראשון דמתחיל ומונה השני וכי איצטרך קרא להיכא דאמר הריני נזיר היום ונזיר דס"ד כיון דאמר היום לא חייל עלי' אלא חד נזירות ע"כ. ותימא הא פלוגתא היא בבבלי נדרים פ"ב דף יח ור"ה מוקי קרא למקבל עליו שתי נזירות בבת אחת ושמואל מוקי ליה באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום. והשתא מאי נראה דקאמרו הא ודאי לר"ה באומר הריני נזיר ונזיר לא חייל השני דדוקא בבת אחת הוא דמונה שתים ולשמואל אפי' באומר שתי פעמים היום ה"ל נזיר שתים וקרא להכי איצטרך וא"ל דדוקא באומר היום הוא דבעינן שתים בבת אחת אבל היכא דלא אמר היום אפי' אמר נזיר ונזיר ה"ל נזיר שתים דא"כ ל"ל לר"ה למימר אבל נזיר היום ונזיר למחר חל נזירות על נזירות הל"ל רבותא טפי אפי' נזיר ונזיר הוה נזיר שתים ועוד למה מוקי ליה בשקיבל עליו שתים בבת אחת ה"ל לאוקמי בנזיר ונזיר וצ"ע. ורש"י כ' נדרים פ"ק דף ג' ע"ב בד"ה שהנזירות כו' שאם אמר הריני נזיר חל עליו נזירות במסכת נזיר פ' מי שאמר הריני נזיר מחלוקת ר"י ור"ל כו' ע"כ. ותימא הא ל"פ ר"י ור"ל אלא אם נזירות חלה במקום טמא אבל לא שיחול נזירות תוך נזירות וצ"ע. והא דקאמר הש"ס שם הניחא כו' קאי אפלוגתייהו דשמואל [ור"ה] שכתבתי לעיל. והר"ן כתב שם בד"ה הניחא כו' אבל מ"ד ד"ת כלשון בני אדם ס"ל דכה"ג לא בעי קרא. ותימא מ"מ קשיא אף למ"ד ד"ת כלשון בני אדם ברייתא דמייתי פ"ב דנדרים דדרשינן מדכתיב נזיר להזיר ילפינן שהנזירות חל על הנזירות וכ"ת מ"ד ד"ת כלשון בני אדם תנא הוא ופליג אהך ברייתא א"כ מה לו להזכיר פלוגתייהו דהנך אמוראי דפ"ב ה"ל למימר הניחא אי ס"ל כהך תנא דברייתא ויש ליישב:
ולוקין עליהן. כתבו תו' בסוגיין וא"ת ולמ"ד לשון שבדו חכמים איך יביא קרבן הא מביא (קרבן) [חולין] לעזרה ואומר הר"ר יחיאל לא לענין קרבן קאמר אלא לענין מלקות ע"כ. ונראה שראייתו מסוגיין וכ"כ תו' נדרים דף ג' דרבינו יחיאל אמר דבירושלמי מפורש בהדיא למ"ד לשון שבדו חכמים לאו לענין קרבן קאמר אלא לענין מלקות. וא"ת א"כ מאי קאמר אע"ג דר' יוחנן אמר אין לוקין כו' הא לא קאמר אלא למ"ד לשון שבדו חכמים ור' יוחנן קאמר לשון נכרים הם כמפורש בבבלי נדרים דף י' וי"ל הירושלמי לשיטתו דלקמן בסוגיין מפורש דר' יוחנן הוא דאמר לשון חכמים הם. ובס' אורח מישור כ' למאי דאמרי' בבבלי דף כט דקסבר ר"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ליתא לקושיית תו' ע"ש. ול"נ דסיפא דמתני' הרי עלי צפרים פליג ר"מ ואמר ה"ז נזיר משמע דברישא מודה ואס"ד דרישא לא אתיא אלא כמ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ה"ל לאפלוגי גם ברישא דהא ר"מ אית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כמפורש בבבלי פסחים דף כב. וכ"ת הא דקאמר הש"ס התם היינו לר' אבהו ואיכא למימר ר"ל כחזקיה ס"ל דפליג התם אר' אבהו ליתא דודאי אף לחזקיה סובר ר"מ חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ולא פליגי אלא דלחזקיה אף לר"י הוא דאורייתא כמפורש שם בגמרא דף כג. גם בבבלי קידושין דף נז ע"ב מפורש דר"מ סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. ולפמ"ש תו' לקמן דף כט ח"א בד"ה ה"ג כו' מפורש דהגירס' אר"ל משום ריב"ח ע"ש א"כ י"ל דר"ל סובר חולין שנב"ע דאורייתא דהרבה סתמות כמ"ד דאורייתא והתם משמיה דריב"ח קאמר וליה לא ס"ל. ואף רבא סובר דר"י אית ליה חשב"ע דאורייתא. דאמר נדרים דף יט ע"ב גבי כרי היינו טעמא דר"י כל שספיקו חמיר מודאו כו' ע"ש. ואס"ד דרבנן מאי חמיר מודאו הא אף בספק יכול לגלח ולמיתי קרבן. ואף ר' יוחנן הכי ס"ל דר"י סובר חשב"ע דאורייתא כדמוכח בבבלי בפרקין דף ח' ע"א ע"ש ועמש"ל סס"ה. וקשה בגמרא מוכח דפלוגתייהו דר"מ ורבנן אף לקרבן מדפריך לקמן דף ג' ע"ב מכדי חיישי' קאמר דלמא צפרי נדבה קיבל עליו. ומאי פריך הא ר"מ נמי ל"ק אלא משום חומרא דומיא דרישא ואינו. מביא חולין לעזרה אלא ודאי דאף ברישא איירי אפי' לקרבן ודוחק לומר אי משום חומרא אפי' מלקות ליתא ומתני' איירי במלקות. דהיא גופא מנ"ל הא י"ל דלמלקות נמי לא איירי. וא"ת לתי' תוס' דאינו מביא קרבן על הכינייין למ"ד שבדו חכמים איך ס"ד דש"ס בבלי נדרים דף י' ע"ב דב"ש וב"ה דפליגי בכינויי כינויין פליגי בפלוגתייהו דר"י ור"ל אי כינויין לשון חכמים הן או לשון שבדו חכמים. מ"ט לא פליגי בכינויין עצמן ולענין קרבן וממילא משתמעי פלוגתייהו לענין כינויי כינויין וי"ל דניחא להו לפלוגי בכינויי כינויין כי היכי דלפלוגי נמי בנדרים דליכא קרבן. גם המסדר הש"ס תני נדרים קודם נזיר:
אע"ג דרי"א ספק נזירות מותר כו'. עמש"ל ספ"ה:
אפי' אמר שאזכיר פת כו'. אין זה פליג אשמואל דאמר שבועות דף כו גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ומסיק בבבלי שם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים אינו כלום דהתם סותר בפיו מה שגמר בלבו ואפילו הוציא פת סתם דאיכא למטעי דפת שעורים קאמר סד"א דלאו כלום משא"כ כאן שאמר שמחדש הלשון והנה הוא קורא להנזיר פת ואמר הריני פת ודאי דמהני שהרי פיו ולבו שוין ולא גרע מידות. ועמש"ל בד"ה נזיק כו'. ונראה דהך סוגיא דפריך אם במתכוין כו' לא קאי אלא למ"ד לשון חכמים אבל למ"ד לשון אומות הן היא גופא קמ"ל דלא בעינן שיקבל עליו הנזירות בלשון הקדש דוקא וכן משמען דברי הרמב"ם. ולכך לא דקדקו בבבלי בזה דאמרי' התם בנדרים דר' יוחנן הוא דאמר לשון אומות הן:
כשראה נזירין עוברין לפניו ואמר אהא מהו. משמע דמוקי למתני' בשאין נזיר עובר וקסבר ידים שאינן מוכיחות הוויין ידים. וטפי משמע דעל נזירות קאמר שהוא חל לאלתר משא"כ אם נאמר אהא בתענית קאמר שאינו חל מיד אם כבר אכל באותה שעה. כן משמע בבבלי. מיהו הא דמשמע בסוגיין דאף שמואל לא מוקי למתני' בנזיר עובר לפניו מפורש בבבלי בהיפך דשמואל מוקי למתני' דוקא בנזיר עובר לפניו. וקשיא לי אסוגיין דלמא אהא צדיק או רשע קאמר דחייל נמי לאלתר:
באומר אין נאה כזה. וקשה מנ"ל דאנזירות קאמר דהא בשאינו תופס בשערו איירי. ואיכא למימר דאדבר נאה אחר קאמר:
נראין הדברים כו'. עיין בקונט'. וכפי מה שהגהתי נראה שכך היתה גי' הרמב"ם ולכך כתב בשבועות ובנדרים ובנזירות דבעינן שיהו קורין אותו כך באותו מקום אבל לשון אומה אחרת לאו כלום הוא:
אילו האומר כו'. בבבלי נדרים דף י' ע"ב גרסי' כינוי כינויין דנזירות תני רב יוסף מחזרנ' מנזחנא מפיחנא איבעי להו מיפחזנא מאי ופירש"י מיפחזנא דמיתחלף במנזחנא מי הוי כינויי כינויין אליבא דמאן דאסר ע"כ. וותימא לפירושו קשיא וכי טעמא דב"ש אתי לאשמועי' ועוד קשה הא ודאי מיפחזנא עדיף טפי מן מפיחנא דתני רב יוסף דהוי כינויי כינויין אע"ג דאין בו אותיות דנזיר ואלו מיפחזנא אית ביה גם אות זיי"ן דנזיר. ומדברי הרא"ש אין ראיה שהשמיט בפסקיו בעיא זו לא משום דסובר דלא מיבעיא לן אלא אליבא דב"ש אלא משום דסובר דמלתא דלא שכיחא היא. אך מה שהשמיט פלוגתייהו דר"י ור"ל אי לשון חכמים או לשון עכו"ם הם צ"ע דהא נפקא מיניה לדינא ושכיח טובא ונ"ל דלא פליגי הבבלי והירושלמי ותרווייהו ס"ל דמפחזנא עדיף מן מפחנא וקמבעיא אפי' אליבא דב"ה אי הוי כינויין אליבא דב"ה ור' יוסה פשיטא ליה דהוי כינויין:
משום כינויי כינויין כו'. וקשה וכי פליג ר"מ אב"ה דאמרי כינויי כינויין מותרים כדתני' בסמוך וי"ל קסבר ר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ולכ"ע אסורין. ונראה הא דגרסי' בבלי דף ג' מ"ט דר"מ אר"ל ציפורין סמוכין לשיער קיבל עליו. היינו נמי כיון דסמוך ליה ה"ל כינויי כינויין. ור"י דפליג התם וקאמר טעמא דר"מ דחיישינן שמא ציפורי נזיר טמא קיבל עליה סובר דר"מ כב"ה ס"ל כינויי כינויין מותרין. והשתא הא דקאמר התם מאי בינייהו כלומר מאי איכא בין ר"י לר"ל דהא ודאי מודה ר"ל דכינויי כינויין מותרים או דהלכה כחכמים ומשני א"ב כגון דאמר ציפורין סמוכין לשיער דלר"ל אף רבנן מודו בכה"ג דהוי נזיר דעדיף מכינויי כינויין ולר"י בעינן שיהא נזיר עובר לפניו ולר"ל בציברין סתמא פליגי ר"מ וחכמים. וכל זה דלא כמ"ש תו' בבבלי בד"ה ציפורים כו':
בתפוס בשערו. בבבלי גרסינן נהי נמי דתפוס בשערו הריני בזה לא אמר כלום. נראה דלשיטתו אזיל דאמר ברישא אפי' תפוס בשערו דוקא בשאומר אהא נאה ש"מ הריני כזה לא מהני אבל הירושל' דמוקי לעיל לרישא בשאינו תפוס בשערו אלא באומר אין נאה כזה הלכך סובר באומר הריני כזה ותפוס בשערו מהני והרמב"ם כ' פ"ק מה"נ הל"ו וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נאה כו' ה"ז נזיר. וכ' במ"ל ה"ה אם אחז בשערו ואמר הריני כזה ה"ז נזיר וכ"נ מדאמרינן הריני כזה נהי נמי דתפוס בשעריה הריני כזה לא אמר ע"כ. ודברי תימא הם אדרבה סוגיא זו מוכח דאינו נזיר. ונראה דמפרש הריני כזה לא אמר כלום בתמיה הרי פי' דבריו כל הצורך באמרו הריני כזה ותופס בשערו וכ"ש הוא מאהיה נאה ותופס בשערו ומאי קמ"ל. מיהו פשטא דסוגיא לא משמע כן. גם אין נראה כן מדברי תוס' וצ"ע ונראין הדברים שהבבלי והירוש' חולקין בזה וכמ"ש. ועמש"ל בתוס' בד"ה הריני יד כו':
וכי ציפורין הוא מביא כו'. כתב במשנה למלך דפי"א מהט"צ מסוגיין משמע דאית להו תורים ובני יונה אינו בכלל צפרין והדבר תימא בעיני דהא כתיב ואת הצפור לא בתר והדבר צ"ת ע"כ. ונראה דלק"מ דודא קשיא נמי אמקשה זה מקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו אלא ודאי דהמקשה טעה וסבר דציפורין שם מין עופות הקטנים כמו צפור דרור והמתרץ השיב לו דאינו כן אלא צפור שם הכולל הוא כל הטהורים או אפי' הטמאים וכמ"ש בקונט':
כל עוף טהור קרוי ציפורין. הכי מסיק בבבלי פ' שילוח הקן דף קלט. ותו' כ' שם ציפור דרור טהורה היא כדמוכח באלו טריפות ע"כ. ונ"ל דראייתם מהא דגרסי' התם אמר רב צפור המסרט כשר לטהרת המצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר"א וחכמים. וה"פ והיינו טעמא דפליגי ר"א וחכמים בסנונית לבנה דר"א סבר דאינה מסרטת דאלו מסרטת ודאי טהורה היא דכל שמטרטה דרור היא שאינה דרה בבית וכל דרור טהור ורבנן סברי דמסרטת ש"מ דטהורה היא דהא כשרה לטהרת המצורע דכתיב גבי' שתי צפרים טהורות. והשתא ביתא דאמימר דאמר התם בדירוקא כרסא פליגי והלכתא כר"א לא פליג ארב דהא רב לא קאמר אלא במאי פליגי ר"א וחכמים. וכל זה דלא כפירש"י שם בחולין דקאמר אמימר פליג ארב. וקשה ס"ל למימר אמימר אמר. ונסתלקה תמיהת הט"ז בי"ד סי' פ"ב. ומ"ש הש"ך שם בנק"ה דרב סימן טהרה אתי לאשמועינן דכולא פירקא דא"ט סימנים דטהורה אתי לאשמועינן ע"ש. אינו מחוור דלפירש"י מייתי האי דרב לאשמועינן דלית הלכתא כר"א אלא כרבנן ולא קאי רב כלל אסימני טהרה. ואיך כתבו תוס' כדמוכח פ' א"ט. ובס' פ"ח בא"ח סי' תצ"ו כ' אלא העקר דשם צפור דרור כולל טהור וטמא ואינו שם מין והדבר מוכרח מהאי דא"ט דחוורתי טהורה וירוקתא טמאים ושניהם דרים בבתים ע"כ. ולא ידעתי מי נתן לו כח להכריע שלא כדברי תו' דאינהו ודאי סברי דצפור דרור טהור הוא ולא טמא. והאי דא"ט ל"ק דמ"ד דירוקתי טמאה סובר דאינו מסרט וכמ"ש לעיל. ואיך יתורץ קושית תו' פ' שילוח הקן מהא דכתיב גם צפור מצאה בית. מיהו י"ל דסיפא דקרא דייק דבטהורה איירי דכתיב אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו' והא ודאי בטהורה איירי דטמאות אינן קרבות לגבי המזבח ואצפור דרישא קאי דאיירי בתורין ובני יונה ודוחק. ומ"ש וכן בפ' אין מעמידין משמע דהוי טמאה דפריך ודלמא אדמויי אדמיה ועיילוה כו' ע"כ אינו ראיה כלל כל שבשלה העכו"ם ודאי נבלה היא ואסורה. ומש"ע ואע"פ דאמרי' פ' שילוח הקן צפור טמא לא אשכחן דאיקרי צפור צפור סתמא לא איקרי אבל צפור דרור איקרי כו' ע"ש. אין כאן מקום קושיא דודאי בלישנא דקרא לא מצינו דאיקרי טמא צפור דרור. ואי משום דבגמרא קורא התנא לטמא צפור דרור כפי כוונתו אינו ראיה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד וזה ברור:
אמור לצפור כל כנף. וקשה אמאי לא מייתי ראיה מקרא דכתיב כל צפור כל כנף ואי סובר דכנף היינו טמא וחגבי' כדמשני בבלי חולין דף קלט א"כ אף מהך קרא אין ראיה דאיכא לשנויי הכי וכן משני בבבלי שם. מיהו גם בבלי צריך טעם דפריך מתחלה מקרא דתהלים ובתר הכי פריך מקרא דתורה:
נעשה כמתנדב צפרין לבדק הבית. עי' בקונט' ואפשר לקיים הגי' שלפנינו דבהא פליגי רבנן סברי חיישינן שמא ציפרין שאינן קריבין למזבח קאמר אלא לבדק הבית ולא קיבל עליו נזירות כלל ור"מ סובר מסתמא צפרין דקאמר לתורין ובני יונה כיוון והנך מסתמא לא הקדישן לבדק הבית דהא קיי"ל המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה ומסתמא אנזירות קאמר שאם יטמא יביא צפרין. והא דכ' הרמב"ם פ"ה מה' ערכין המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אע"פ שהוא עובר בעשה מה שעשה עשוי. לא קאמר בהמה אלא משום דבזה שייך תמות משא"כ בעופות דאין תמות וזכרות בעופות. והיינו דכתב שם ומנין שאסור להקדיש תמימין לב"ה שנאמר ושור ושה וכו' ע"ש. ולא הזכיר בהמה כלל. ואע"ג דאיסור הקדש תמימין מב"מ לפי' וזה לא שייך בעופות מ"מ הוקשו כל הקדשים להדדי לענין איסורן. אך קשה אפי' לר"מ איתא צפורי נדבה קאמר וה"ג פריך בבלי בסוגיין ועמש"ל בתו' בד"ה ולוקין כו' דאין סברא לומר דר"מ מספיקא קאמר דהוי נזיר:
**ברם ר"מ אפי' לא הזכיר וויי"ן.**מדקאמר אפי' משמע לר"מ אפי' הזכיר ווי"ן הוי כלל וקשה דסוגיין דלא כגי' רש"י ודלא כגי' ר"ת פ' שבועת העדות. ועמ"ש בגיטין פ' המגרש דף מ"ב ע"א בתוס' בד"ה פרטו כו" ובד"ה ע"ד כו' וצ"ע ועיין בר"ן נדרים דף פ"ו:
כהם שמנה כמותם שש עשרה. וקשה הא תנן סנהדרין פ"ב לא ירבה לו נשים רי"א שמנה עשרה. ואמרי' בירושלמי ובבבלי שם דילפי' מדכתיב הששי עגלה וכתיב כהנה וכהנה כהנה שית וכהנה שית דה"ל י"ח. ולפום סוגיין הל"ל כ"ד דכהנה י"ב וכהנה כ"ד. ואף דבבבלי שם מייתי ברייתא דתני בה כ"ד מ"מ לית לן לשבוקי מתני' מקמיי ברייתא וי"ל קסבר ר"י בר' בון דגבי נדרים הכל מודים דה"ל ט"ז דגרסי' שם ותנא דידן מ"ט לא אמר דלא ירבה לו מכ"ד א"ר כהנא מקיש כהנה בתרא לכהנה קמא מה קמא שית אף בתרא כן. ש"מ דבלשון בני אדם כמותם בתרא מוסיף הוא כנגד כולן. ועי' בבבלי יבמות דף מ"ח ע"ב:
טטרגון ארבע כו'. וכ"ה בבבלי סוף פרקין. וקשה מאי קמ"ל דאל"ל בלשון הקדש פשיטא לא מיבעיא למ"ד כינויין לשון נכרים הם פשיטא דמהני אלא אפי' למ"ד לשון חכמים הן עד כאן לא פליגי אלא בעיקר הנדר אבל במניינו למה לא יהא מהני אטו מנין נזירות בקרא כתוב דנימא דבעי לשון הקדש דוקא:
הריני יד לנזירות כו'. וכתב הר"ך נדרים דף ט' ע"א בשם רבותיו אמר הריני לחוד ולא הריני כנדרי רשעים לא אמר כלום. והר"ן חולק דכל שאומר הריני ונזיר עובר לפניו הוי נזיר ע"כ ואני תמה מרבותיו של הר"ן דמפורש בסוגין דהריני לחוד מהני אפי' לא אמר כנדרי רשעים. וא"ת אף לשיטת הר"ן קשה דאמר דבעינן שיהא נזיר עובר לפניו ובסוגין קאמר סתמא הריני מהני י"ל הא ודאי א"צ לפרש כי היכי דאינו מפורש במתני' באומר אהא ואפ"ה מוקי לה בבבלי דאיירי בשהנזיר עובר לפניו ועל הר"ן קשה דלא מייתי סייעתא מסוגין וי"ל רבותיו של הר"ן דייקי ממתני' דהכא דהריני לחוד לא מהני דהא מצרכינן במתני' דוקא שיאמר הריני כזה אבל הריני לחוד לא מהני. וכ"כ תוס' בפרקין דף ב' ע"א. ואהירושלמי ל"ק ממתני' דהא מוקי למתני' הריני כזה בשתפיס בשערו כמפורש לעיל וקמ"ל טובא דבאומר הריני כזה אפי' אין נזיר עובר לפניו אלא שתפיס בשערו הוי נזיר משא"כ באומר הריני לחוד בעינן שיהא נזיר עובר לפניו. ועוד הירושלמי דמוקי לרישא דמתני' באומר אין נאה כזה ודאי תיצטרך סיפא הריני כזה לאשמועינן דתפוס בשערו מהני. ולשיטת הר"ן י"ל דהאומר הריני כזה גרע מאומר הריני לחוד כשתפוס בשערו דכזה משמע על נזיר אחר קאמר והיינו דאמרי' בבבלי בפרקין דף ג' הריני כזה נהי נמי דתפוס בשערו הריני כזה לא אמר כלום לשון כזה מורה דלאו על השער אמר הריני אלא על דבר אחר ואמר שמואל בשהנזיר עובר לפניו וקמ"ל מתני' דגבי הריני מהני נזיר עובר לפניו אפי' לא תפיס בשערו דומיא דאהא נאה ועמש"ל בתוס' בד"ה בתפוס כו':
תופסין אותו משום יד לקרבן. עיי' בקונט'. והוא כתירוץ הראשון שכתב הר"ן נדרים פ"ק דף ד' ע"ב בד"ה מ"ה כו'. ואף לתי' בתרא שכתב הר"ן שם דמתני' איירי בשאמר קונם שאיני אוכל לך וקמ"ל אע"פ שאמרו בלשון שבועה דמיסר נפשי' אחפצא הוי יד לנדר. איכא לפרושי דה"ק ר' לעזר מתני' קמ"ל אע"פ שאמרו בלשון שבועה תופסין אותו משום יד לקרבן. אלא דקשיא לי הא בירושלמי נדרים דף א' ע"ב פליגי אמוראי אם יש נדר בלשון שבועה או לא איך נאמר דר"א סתם כמ"ד יש נדר בלשון שבועה וי"ל דפליגי בדר"א אי מוקי למתני' בדלא אמר קונם וגרסי' שאני אוכל או דגרסי' שאיני אוכל ומתני' בדאמר קונם. מיהו מדמייתי הש"ס בסמוך בעיא דר' בון באומר לא אוכל לך ולא אמר שבועה כו' משמע דמתני' איירי בדלא אמר קונם. ועמ"ש בסמוך ונדרים ב' ע"א בתו' בד"ה בעי ואם אמר לא אוכל לך כו':
לא אוכל לך תופשין אותו משום יד לשבועה. וא"ת אי גרסי' במתני' שאיני אוכל לך למה לא פשיט ליה ממתני' וי"ל דמפרש למתני' בדאמר קונם שאיני אוכל לך. מיהו לפי המסקנא דאין לתפשו משום שבועה אף מתני' איירי בדלא אמר קונם אלא שאיני אוכל לך ואפ"ה לא הוי יד לשבועה דאין דרך להשמיט תחלת הדיבור. ומכאן תימא רבה על הר"ן הנ"ל דדחיק לאוקמי' מתני' בדאמר קונם ומהשתא איכא לפרושי הך בעיא דקא"ר בון לאו בעי' היא אלא פירכא היא על ר' לעזר דקאמר דטעמא דמתני' שאני אוכל לך אסור משום דתופסין אותו משום יד לקרבן הא איכא למתפשי' משום יד לשבועה דהא מתני' בדלא אמר קונם איירי. ובנדרים שם כתבתי וא"ת מ"ט לא קמיבעי' לי' לא אוכל לך אם תופסין אותו משום יד לקרבן דהתנן לקמן ס"פ לקרבן לא אוכל לך אסור ע"ש. לפמ"ש דפריך אר' לעזר ליתא להך קושיא. מיהו הא ל"ק הא מתני' דספ"ק דנדרים ר"מ הוא דאוסר ורבנן פליגי עליה י"ל בלא אוכל לך לחוד אף רבנן מודו דהא באומר לא חולין לא אוכל לל מודו רבנן. ועיי' בכ"מ ה' נדרים פ"ק הלכה י"ט. ובתי"ט ספ"ק דנדרים:
הריני מיץ של ערלה לא אמר כלום. וקשה מאי איריא מיץ של ערלה אפי' אמר מדברים המותרים נמי לא אמר כלום כדתנן ריש פ"ב הריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה בה"א אינו נזיר וי"ל ר"י בר חנינא סובר דב"ה נדור ואינו נזיר קאמר. וכ"פ הרמב"ם פ"ק מה' נזיר ועמ"ש ריש פ"ב. הלכך אלו אמר הריני מדברים המותרים היה דבר המותר בכלל נדר ואלו אכלו לוקה אבל השתא אין הנדר חל על האיסור. אך קשה א"כ מאי קאמר בסמוך וכאן בכולל אנן קיימין. הא אין כאן נזירות כלל ולית כאן כולל כלל וי"ל:
אבל בפורט כו' שאין שבועות חלות על האיסורין. משמע שאפי' מלקות דבל יחל אין בהן שהרי אמר ריב"ח לא אמר כלום. ותימא מהר"ן שכתב נדרים דף ח' ע"א בד"ה והלא כו' ודאי לא איצטרך קרא לומר שהנשבע לקיים את המצוה שהיא חלה לגבי בל יחל כו' ע"ש. א"כ ודאי דאיכא תועלת בנדרו זה דהרי הוא פרוש מערלה מלבד איסורו. והר"ן הביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' פ' שבועות שתים בתרא במילתא דליתא בלאו והן א"נ בלהבא אימעיטו מקרבן מלהרע או להטיב ולא אימעיטה מבל יחל ור"ה לדבר מצוה. וכ"נ מדברי תוספות בשבועות דף כו בד"ה את לבך אנסך כו' ע"ש. מיהו הא ל"ק להר"ן דאמרי' נדרים פ"ב דף טז דאיכא תרי קראי בנשבע לבטל את המצוה חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות. דדוקא לבטל את המצוה הוא דפטור ממלקות אבל לקיים את המצוה דליכא אלא חד קרא חייב מלקות. ונראה דאף הר"ן לא קאמר אלא דוקא בנשבע לקיים מצות עשה אבל נשבע לקיים מצות לא תעשה אפי' בל יחל ליכא. וכ"נ מדברי הרמב"ם שכ' פ"ה מה' שבועות אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת שוא ולא שבועת ביטוי. ובהלכה ט"ז כתב נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי כו' ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא ע"כ. וקשיין אהדדי למה לא ילקה בנבילה משום שבועת שוא אלא ודאי כדאמרן שיש לחלק בין קיום עשה ללא תעשה. ואף שי"ל הא דכתב ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא. קאי אדסמיך לי' כשנשבע להרע לאחרים ולא קאי אנשבע לקיים המצוה. מ"מ פשט משמעות דבריו לא משמע כן. גם אין טעם לחלק. מיהו קשה מדכתיב בקרא דבל יחל נדר ושבועה משמע דקאי אלא תעשה. דבעשה לא שייך נדר דהוה דבר שאין בו ממש ואין הנדרים חלין עלייהו כמ"ש הרשב"א בנדרים שם:
הריני כשמשון בן מנוח כו'. בבבלי גרסי' ל"ל למתני כל הלין צריכי דאיי אמר הריני כשמשון ה"א שמשון אחרינא קמ"ל ואי תני כבן מנוח ה"א איכא דמתקרי הכי קמ"ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו. הרבה דחקו המפרשים בפי' דהך סוגיא. ונ"ל שהגי' שלפנינו במתני' עיקר דגר פי' כשמשון בן מנוח. וכ"ה גירס' הרמב"ם כנראה מדברי הכ"מ. מעתה ה"פ ל"ל למיתני כל הנך בחדא סגי דקס"ד האומר כשמשון או בן מנוח כו' ה"ל נזיר שמשון ומשני ודאי בעינן שיאמר שמשון בן מנוח דאי אמר שמשון יכול לפרש דבריו דשמשון אחרינא קאמר אבל באומר שמו ושם אביו תו אינו נאמן לומר לאינש אחרינא כיון דבכל מקום סמכינן אשמו ושם אביו ובכה"ג ודאי דאמרינן סתם נדרים להחמיר. וה"ה כבעל דלילה צריך שיאמר כשמשון בעל דלילה דהרבה נשים ששמם דלילה ושמשון דתנן ברישא קאי נמי אבעל דלילה. מיהו מדתנן כמי שנקרו וכו' משמע באומר כמי שנקרו כו' לחוד סגי וא"צ להזכיר שמשון דאל"כ לא ה"ל למתני כמי דבאומר שמשון שייך לומר שנקרו פלשתים את עיניו. והטעם לחלק בין שמשון בן מנוח דבעינן תרתי ובאומר כמי שנקרו בחדא סגי. היינו דבשמות העצם דשכיחי טובא ודאי דאיכא למיחש לאיניש אחרינא אבל לענין מעשים שנעשו ע"י אדם אחד ודאי דלא חיישינן דלמא לאדם אחר קמיכוין. וכל זה מבואר מאוד בדברי הרמב"ם פ"ד מה' נזירות. שכתב האומר כשמשון אם אמר לאיש אחר ששמו שמשון נתכוונתי אינו נזיר. האומר הריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה (ר"ל כשמשון בעל דלילה) כמי שנקרו פלשתים את עיניו ה"ז נזיר בנזירת שמשון ואע"פ שאפשר כנעשו מעשים אלו לאיש אחר. וטעמו של דבר שמות העצם שכיחי טובא משא"כ מעשים נפלאים שנעשה לא שכיחי ולחודייהו הוו סימן. ומסיים האומר הריני כשמואל הרמתי כבן חנה כבן אלקנה (ר"ל כשמואל הרמתי הוו שני סימנים והוי סימן וכן האומר כשמואל בן חנה או כשמואל בן אלקנה) כמי ששסף אגג בגלגל ה"ז נזיר עולם ולא אמרינן שמא נעשה מעשה כזה לאיש אחר. ומעתה אין צורך לכל מה שדחקו בזה הראשונים וע"ש בכ"מ. ומכאן יש ראיה קצת לדעת הפוסקים בעדות עגונה לא בעינן שיזכיר שם עירו ובהזכרת שמו ושם עירו לא בעינן שיזכיר שם אביו ועיין בא"ע סי' י"ז סעיף יח:
מן הכא הכביד שערו ר'. עי' בקונטרס. וקשה הא רבנן דפליגי אר' נמי נזיר עולם מאבשלום ילפי אלא דסברי אבשלום נמי משלשים לשלשים גילח ובשלשים איכא כובד כמפורש בבבלי וי"ל קסבר הירושלמי מ"ד נזיר עולם מגלח אחת לשלשים לא מאבשלום יליף אלא מכהנים דה"ל קדושת עולם ומגלחין אחת לשלשים יום אף נזיר עולם כן אבל לאו משום כובד והתנא דנקט הכביד שערו משמע דמטעם כובד הוא והיינו דמאבשלום יליף דכתיב גביה כי כבד עליו ומגלח היינו י"ב חדש כדיליף ר' גז"ש ימים ימים:
דברי ר' נזיר עולם כו'. עי' בקונטרס. בסוגיין פרש"י נזיר עולם מגלח כל ל' ול'. וכ' במ"ל לא ידעתי למה סתם דבריו כר' נהוראי ע"כ והרמב"ם כ' פ"ג נזיר עולם מגלח אחת לי"ב חדש. ונ"ל דפליגי בפלוגתא דר' הילא ור' זעירא. דדעת רש"י כר' הילא דת"ק סובר כל נ"ע מגלח כל ל' ול'. ולר' צ"ע מגלח לי"ב חדש. והרמב"ם כר"ז דלכ"ע סתם נ"ע מגלח אחת ליב"ח. מיהו מ"ש רש"י דף ה' דמודה ר' דסתם נ"ע מגלח כל ל' ול' ע"ש. וכ' במ"ל לא ידעתי מי הכניסו לתגר זה כו' ע"ש. ודאי עדיפא מינה ה"ל לאקשויי מסוגיין דקאמר ר' אומר אין זה מגלח א' לשלשים יום אלא א' לי"ב חדש. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. וכל מ"ש במ"ל שם הלי"ח לפירש"י דחוק מאוד וסותר דברי הירו' המפורשין:
בסתם חלוקין כו'. כ' במ"ל פ"ג מה"נ הלי"א בד"ה תו אמרי' כו' וראיתי לרבי' שכתב האומר הריני נזיר מלא הבית כו' רואין את הקופה כאלו מליאה חרדל ויהיה נזיר כל ימיו ומגלח כל יב"ח. נראה דפסק כר' דאית ליה נזירות ארוך קיבל ובסמוך כ' האומר הריני נזיר כשער ראשי כו' ה"ז כאומר הרי נזירות עלי כמנין שער ראשי. ודין זה הוא לת"ק דהא ר' פליג עליה. ותימא דהני תרי סתרן אהדדי. וכבר נתעוררו בזה הלח"מ והתי"ט והניחו הדבר בצ"ע ע"ש ואני תמה מכולן איך העלימו עיניהם מסוגיין דמפורש לר"ז לכ"ע באומר כשערי פליגי אבל מלא שערי לדברי הכל נזיר יב"ח. ואף שהבבלי והירוש' חלוקים בכמה ענינים. דבבבלי נראה דמפרש לר' אין זה מגלח כל שלשים יום אלא לית ליה תקנתא. ולירושל' לר' מגלח כל יב"ח. ולבבלי אפי' מנין לר' הוי נזירות חדא ולהירושלמי מודה רבי דהוו נזירות הרבה. מ"מ נראה דבהא שוין דבאמר מלא הבית מודה ת"ק דהוי נדר יב"ח. נמצא דהני תרי פסקי דהרמב"ם אליבא דרבנן הם. ודלא כמ"ש המ"ל לחלק מסברא דנפשי' בין האומר כשערי בכ"ף או בלא כ"ף. ומ"ש התי"ט דהרמב"ם והר"ב פירשו מתני' כר' ע"ש הא ליתא דא"כ מאי דוחקייהו לאוקמי מתני' כר' יהודה וכר' וכאוקמתא דר' יוחנן טפי ה"ל לאוקמי כר"ש וכאוקימתא דחזקיה דהוא רביה דר"י דהא לתרווייהו מתני' שלא אליבא דהלכתא. ודקשיא ליה ללח"מ דהרמב"ם פסק כר' יהודה דספק נזירות להקל א"כ רואין כאלו היא מליאה קישואין ודילועין ולא מליאה חרדל ע"ש וע"ק אפי' לר' נזיר עולם מיהו הוי ומגלח אחד ליב"ח וה"ל תקנתא. והתי"ט תי' דנ"ע מיקל בתער גילוח ממש א"כ לא ה"ל תקנתא ש"ש וקשה הא אפי' אם נאמר לר' דמעייל נפשיה לספיקא ורואין כאלו מליאה חרדל מ"מ אינו מגלח אלא אחת לי"ב חדש א"כ לר' יהודה ה"ל תקנתא אם הוא נזיר כשיעור נזירות ליב"ח כאלו היא מליאה קישואין ועוד הא מפורש בדברי רבינו בפי' המשנה הא דתנן מיקל בתער ר"ל שמותר לו לגלח בתער. וכ"מ בקרא באבשלום. לכך נ"ל דהא דאר"י ספק נזיר להקל דוקא היכא דאיכא לספוקי אי נחית כלל לנזירות אבל אי נחית לנזירות אלא דלא ידעינן כמה אזלינן לחומרא. והיינו דמשני הש"ס הא ס"ד נזירות הוא דקביל עליה. כלומר הא אפי' אי רואין כאלו מליאה קישואין מ"מ נזירות קיבל עליה הלכך אזלינן בספיקו לחומרא. הא דקאמר ר"י כר' ס"ל ר"ל אפי' אם נאמר ר"י כר' ס"ל מ"מ ניחא דהא תנן ר' אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אלא ליב"ח מפורש בסוגיין וכיון דמודה ר' דמגלח אחת ליב"ח תו לית לן למיזל בספיקו להקל וכמ"ש ופריך הש"ס דא"צ לתרץ לר' דר"י ודאי לית ליה דר'. ומעתה אין מקום לכל מה שהקשו הלח"מ ומ"ל ותי"ט משנה ה' וז' אהרמב"ם. ומתני' אתיא אליבא דהלכתא והדברים ברורים ועמ"ש בסמוך ולקמן פ"ב ד' ז' ובגמ' ותני עלה שהוא מגלח אחת לשלשים יום. קצת קשה וכי פליג ר"ז אהך ברייתא וי"ל ר"ז הך ברייתא לא שמיעא לי' או לא מיתניי' בי ר"ח ור"א ולא מותבינן מינה:
הריני נזיר לאחר כו'. בבבלי במכילתין דף יד גרסי' אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה או לא את"ל כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו. יש לפרש בעיא דסוגיין כיוצא בה שאמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מי אמרי' דחייל נזירות סתם לאחר כ' ונזירות עולם לא חייל עד אחר סתם נזירות ואותן כ' ימים מותר לשתות יין ולהטמא למתים והיינו דקאמר מאחר שיש בידו לגלח נזיר או דלמא אם נטמא תוך ימי נזירות סתם אין לו מהיכן לסתור שהרי מיד לאחר (שכלולה) [שכלו הל'] יום של סתם נזירות חייל נזירות עולם ואסור לו לגלח הלכך אינו נזיר. וכ"ת השתא דאמרי' דממתין מלהיות נזיר עולם עד שיכלה סתם נזירות אף אם נטמא וסתר לא חייל נזירות עולם עד אחר ל' ימי טהרה לסתם נזירות י"ל הא ודאי לא אמרי' שהרי לא נתן זמן לעכב נזירות עולם אלא ל' יום. מיהו הלשון דחיק. גם בסמוך מפורש דאמר הריני נזיר לאחר ל' יום. ופי' בקונ' עיקר והרמב"ם כ' פ"ג מה"נ אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ונזיר עולם מעתה לא חלה הנזירות שנדר בראשונה. וכ' הכ"מ שפוסק כאת"ל ע". והדבר קשה דבגמרא מפרש דלא איפשיט אלא קדמייתא. לכך נ"ל שהרמב"ם מפרש האיבעיא כפי' הכ"מ ופוסק האיבעיא לחומרא דכיון שכבר התחיל בנזירות עולם מספק אינה מפקעת הנזירות שחלה עליו וכ"כ הרמב"ם שס הלי"א ע"ש. ועמ"ש בסמוך בד"ה בסתם וכו'. עוד כ' הרמב"ם שם וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה אינו מגלח לנזירות שנדר באחרונה. וכ' הכ"מ יש לתמוה מאחר שבעיא זו לא איפשיטא כו' איך פסקה רבי' בפשיטות ונ"ל שרבינו מפרש כו' ופסקה לחומרא אע"ג דקיי"ל ספק נזירות להקל י"ל ה"מ נזירות דאיתיה בשאלה אבל נזירות דליתיה בשאלה לא ע"ש. וא"ל דמפ' כפי' תוס' ופסקה לחומרא דלפי' תו' לא קאי האיבעיא אלא אעשרים יום הראשונים אם ינהוג בהם סתם נזירות ובסתם נזירות ודאי אמרי' ספיקו להקל. והלח"מ כ' דטעמו כיון דבנזירות שמשון אין ספיקו חמור מודאי אזלינן בספיקו לחומרא ע"ש. וקשיא אם אמרינן שינהוג מספק סתם נזירות א"כ לעולם הוא בספק סתם נזירות דעדיין לא גילח ואסור לטמא למתים הרי ספק זה חמור מודאו שהרי ודאי נזיר שמשון מותר לטמא למתים וספיקו אסור. וכ"ת אע"ג דאינו מגלח מ"מ מקריב קרבנותיו ומותר לטמא ואין התגלחת מעכב כמ"ש פ"ח ומסיק שם ואפי' אינו ראוי לגילוח אינו מעכבו והא דאמרי' דנזירות שמשון דחי' לסתם נזירות אחר כ' אינו לאסרו בגילוח אבל לעולם נמנין אותן עשרה ימים למלאות ל' יום של סתם נזירות ולכך כ' הרמב"ם אינו מגלח לנזירות שנדר באחרונה דוקא גילוח הוא דלא אבל קרבנותיו הוא מקריב. מ"מ קשה הא מיהת אותן עשרה ימים ספק נינהו אם נחשבין לסתם נזירות ואסור בטומאה או בכלל נזירות שמשון הם ואין סתם נזירות חל עליהו שהרי נזיר שמשון קדם ומותר בטומאה. גם תימא הוא איך יקריב קרבנות מספק דלמא לא מנה ל' יום לסתם נזירות וכמ"ש א"כ לעולה ספיקו חמור מודאו:
יצאה נזירות שמשון שאינו תורה. לפמ"ש בסמוך דנזירות שמשון הל"מ א"כ אף נזירות שמשון תורה. ונראה מכאן ראי' למ"ש הרמב"ם בס' המצות שורש ב' דכל מקום שאינו מפורש שהל"מ תורה הנה הוא דרבנן ע"ש. וא"ת למה פסק הרמב"ם דנזירות שמשון דוחה סתם נזירות וי"ל כיון דלמדו נזירות שמואל מנזירות שמשון בגז"ש כמפורש סוף מכילתין ש"מ דסברי שהוא דאורייתא וזהו סברת הבבלי דלא אפשיטא הך בעיא וצ"ע:
מ"ט כו'. עיין בקונטרס. ויש עוד לומר דלר"י לחוד פריך מנ"ל דהא שמשון לאו דבר הנדור הוא ומשני כי נזיר אלקים מנוח אמר והוי דבר הנדור וכ"כ הכ"מ. ובס' א"מ נראה שלא היה בגירסתו תיבת מ"ט וכולא דר"ש. ומה שכתב הרב הנ"ל לתרץ דברי הרמב"ם פ"ג דסתרן אהדדי (וכמ"ש הכ"מ ולח"מ ותי"ט ע"ש) דהרמב"ם אסוגיין סמיך דמדאצטריך ר"ש כפי נדרו ש"מ דסובר דשמשון דבר נדור הוה ע"ש. ואינו מחוור איך נאמר שעזב הרמב"ם הבבלי שמפורש דטעמא דר"ש משום דלא הוי דבר הנדור ופסק כירושלמי. לכן נ"ל דהרמב"ם מפרש פלוגתייהו דר"י ור"ש הכי ר"י סובר כל שהדירו אחר דמהני נדרו דבר הנדור הוא אע"פ שלא יצא נדרו מפיו הלכך נזיר שמשון הוי נזיר דהא הדירו המלאך ור"ש סובר כפי נדרו אתי ללמד כל שלא הוציא נדרו מפיו לא הוי נזיר. ור"י מוקי כפי נדרו ללמד על נזירות שמשון קאתי אפי' לא נדר בנזיר גמור כמו שמשון שהיה מותר בטומאה אפ"ה הוי נזיר. וא"ת לפ"ז אף האומר להיות נזיר מן התגלחת ומן הטומאה יהי' מותר ביין ויהיה נזיר בשני אלו י"ל שכך הדין וכ"כ הר"ן פי"א נדרים דף פג ע"ב וז"ל אפשר איתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר נזירות כמו נזירות שמשון וא"ת הא תנן בפרקין האומר הריני נזיר מן החרצנים אסור בכל וכל דיני נזירות עליו וי"ל התם בשלא פירש שאינו מקבל עליו שאר נזירות אבל הכא בשפירש מותר כדכתיב כפי נדרו. ועמש"ל פ"ב וא"ת הא אמרי' בבבלי ודלמא גוססין שוינהו אלא גמרא גמירי לה. ולפמ"ש קשיא הלכה ל"ל וי"ל אי לאו הלכה הוינא דרשין לקרא כר"ש. וא"ת השתא דאית לן הלכה קרא ל"ל וי"ל גמרא גמירי לה דשמשון (לא) היה מטמא למתים. וממילא שמעינן האומר הריני נזיר שמשון דמותר לטמא. ומדכתיב כפי נדרו שמעינן דהוי נזיר לתגלחת וליין. ומדברי הרמב"ם נראה דנזירות עולם דילפינן מאבשלום ונזירות שמשון הלכה נינהו. וכן בדין דקשיא מקמי דכתיבי קראי דשמשון ואבשלום מאן אמרה וע"כ לומר גמרא גמירי לה כדאמרי' בעלמא מקמי דאתי יחזקאל מאן אמרה כו'. ואפשר דמפרש הא דאמרי' בבבלי אלא גמרא גמירי לה אכולא מלתא. דנזירות שמשון קאי. והשתא מ"ש הכ"מ שם הלכה י"ב בד"ה ומ"ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה ואע"ג דמייתי ליה מויהי מקץ כו' סובר רבינו שאינו מוכרח ע"ש. ובסוגיין ובבבלי משמע שהוא מוכרח וע"ש בתוס' ד"ה את נדר' כו'. ולפמ"ש ניחא הכל בס"ד ורש"י כ' בפ"ג דמכות דף כב בד"ה בנזיר שמשון ע"י מלאך קיבל נזירות דההוא אין לו שאלה כו'. נזיר שמשון בר טמויי למתים הוא כלום אסור הוא להיטמא למתים אדם שקיבל נזירתו ע"י מלאך האמרי בנזיר כו' כו' אלא גמרא גמירא ע"כ ותימא ממי שייט' דמלאך הכא. ודאי כוונת הש"ס בנזיר שקיבל על עצמו נזירות שמשון איירי ופריך נזיר שמשון בר איטמויי למתים הא שמשון גופיה הותר להיטמא למתים כפי ההלכה וצ"ע:
ע"ד דבר קפרא אם גילח ביום ל' לא יצא. ותימא וכי פליג בר קפרא אמתני' דריש פ"ג דתנן אם גילח יום ל' יצא והכי הל"ל ע"ד דבר קפרא מגלח יום ל"א וע"ד דר"י מגלח ביום ל' ועיין בבבלי וצ"ע:
כמה הוא גידול שיער פרע ל' יום. משמע מאן דיליף מגדל פרע לית ליה דרשא דיהיה ותו' כתבו דף ו' ע"ב בד"ה שומע כו' ת"ל גדל פרע שער ראשו ואין גידול פחות מן ל' יום כמנין יהיה ע"כ. משמע דמ"ד גדל פרע אית ליה נמי דרשא דיהיה. גם בבבלי שם לא משמע כן:
מן הכא ובכתה את אביה וגו'. וקשה טפי ה"ל למייתי מדכתיב עד חדש ימים דכי היכי דירח משמע ל' יום ה"ה חדש כמ"ש תו' פ' החולץ וע"ק ניליף ימים מדכתיב ויהי' מקץ שנתים ימים ואי משום דלא ילפינן מימים שיש עמהם שנים כדמשני בבבלי בפרקין דף ה' לא ניליף נמי ימים שיש עמהם חדשים וצ"ע:
ימם כתיב חסר יו"ד. עיין בקונט'. וי"ל עוד דמאן דיליף ממלאת הימים סובר דבעינן ל' אלא דסד"א דאפי' בדיעבד לא יצא כתיב ימם חסר ללמד דבדיעבד יצא. מיהו בבבלי דף ו' משמע כפי' בקונטרס:
מתני' פליגא על רב הריני נזיר יום א' וכו'. עיין פי' בקונט'. וק"ק דלמא תרווייהו מהני אי סמיך הנוסף על ל' יום למלת נזיר הוי נדר שתים וכן אם אמר לישנא יתירא נמי הוי נזיר שתים. וראיתי להבה"ז סיף מס' ערכין שכ' דה"פ ברישא תנן נזיר ושעה א' נזיר שתים ובסיפא תנן נזיר שלשים יום ושעה אחת הרי זה נזיר אחד ושלשים יום תיבת יום מיותר דהל"ל שלשים ושעה ואפ"ה לא אמרי' דהוי לישנא יתירא א"כ ה"ה היכא דאמר ל' יום ויום אחד נמי לא הוי לישנא יתירא ע"כ. ופי' תימא רישא ל"ל וכ"ת כי היכי דרישא אמר נזיר ושעה אחת ה"ה בסיפא הל"ל ושעה אחת א"כ תיקשי לנפשי' למה ברישא נזיר שתים ובסיפא ל"א יום אעכ"ל דנזיר משמע ענין בפני עצמו משא"כ באומר ל' יום ושעה א'. ועיקר הענין תימא ודאי דליכא יתורא שאם יאמר ל' ושעה אחת ליכא למשמע מיניה ל' יום כמ"ש בקונטרס ואף אם נאמר מדאמר ושעה א' בוי"ו משמע דל' יום אמר מ"מ לא משתעי אינשי הכי וכה"ג לאו יתורא הוא. והרמב"ם כ' פ"ג הריני נזיר ל"א יום ויום א' ה"ז נזיר נזירות א' ל"א יום ע"כ וכ' הבה"ז שם שיש להפליא שבגמ' דף זי מפורש דרב אמר דהוי נזיר שתים דסובר כר"ע דלישנא יתירא לטפויי קאתי. ויותר תימא שהכ"מ העתיק לשון הגמ' ולא הרגיש בזה ע"כ. ותמיהתו זו לאו תמיה היא שהרי מפורש בכ"מ שגירסתו היא הריני נזיר שלשים ואחד יום כו'. והלח"מ הגיה מדעת עצמו ולא שם עינו על דברי הכ"מ. ומ"ש הבה"ז לתרץ דברי הרמב"ם שסמך עצמו על סוגיין שמבואר דכ"ע מודים באומר הריני נזיר ל' יום ויום אחד דאינו נזיר אלא אחת ורע"ק פליג אפי' באומר הריני נזיר ל' יום ועוד יום א' ע"ש. וקשה הא בבבלי מפורש דלר"ע הוי יום יתור לשון וליתא להך ברייתא וצ"ל דלא מיתנייא בי ר"ח ור"א ולא מותבינן מינה וע"ק אי איתא להך ברייתא ה"ל להרמב"ם לאשמועינן דאפי' אמר ועוד יום אחד נמי לא הוי אלא נזיר אחת כר"ע. ע"פ מחוורתא דגירסת הכ"מ עיקר וכמ"ש. אלא דקשיא למה השמיט דין ל' יום ויום אחד דהוי נזיר שתים וי"ל:
מטילין אותו לחומרין וכו'. וקשה אהי קאי אי ארישא הא קאמר נזירות גדולה נזרתי ואי אסיפא הא קאמר סתם נזרתי כמו שידונו החכמים כדפירשתי במתני' א"כ מאי זו בדיקה שמטילין אותו לחומרין וי"ל שואלין אותו אם היתה כוונתו שידונו חכמים כאלו מליאה אתרוגין או שסבר וקיבל אפי' אם ידונו יותר ואם אומר שדעתו היה אפילו אם ידונו יותר מחמירין עליו:
ותני כן הריני נזיר כל ימי כו'. בבבלי הגי' הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם ה"ז נזיר עולם אפי' מאה שנה כו' אין זה נזיר עולם אלא לעולם. וכתב הכ"מ שגי' הרמב"ם בבבלי כמו בירושלמי:
אר"י מעשה היה כיון שהשלים מת. למאי דאמרי' בבבלי דף ח' דחזקי' מוקי לה לרישא רואין את הקופה כאלו היא מלאה חרדל כר"ש ודלא כר"י צ"ל רישא ר"ש וסיפא ר"י:
אם כמנין ימות השנה צריכה. כתב הרמב"ם פ"ג מה"נ ואם סתם מונה שנ"ד יום שכבר ביארנו בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ורוב שני החמה שס"ה ורוב שני הלבנה שנ"ד ואין קורין כל העם לשנה סתם אלא לשנת הלבנה ע"כ וקשה הא כתב הרב ה' נדרים פ"י שאיני אוכל שנה אחת אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. והכי תנן במתני' פ' קונם. א"כ ה"נ נאמר אם עומד בשנת מעוברת יהא מונה נזירות כמנין שנת מעוברת. וי"ל התם בנדרים דאוסר על עצמו שנה זו שהוא עומד בה אמרי' דודאי היתה כוונתו כל מה שהיא אותה שנה ובין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה כמ"ש הרא"ש שם אבל הכא אמנין הימים שבימות השנה דעלמא קאמר ודאי רוב בני אדם קורין לשנת הלבנה סתם שנה. והכ"מ כתב ותימא בסוגיין מפורש כמנין ימות השנה צריכה איך כתב' רבי' בפשיטות לקולא ואפשר שטעמו מדתנן בטהרות ספק נזירות להקל. וכתב במ"ל ותימא הא אמרי' פ"ק דר"ה המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י"ב חדשים מיום ליום הרי סתם שנה שנת הלבנה וקיי"ל ספק נדרים להחמיר ע"כ. ולפמ"ש לק"מ דהתם לא אמר אלא על שנה דקיים בי' השתא ואסר עליו הנאת חבירו באותו השנה הלכך אזלי' בתרי' משא"כ הכא דלא קאי על אותו השנה אלא על מנין ימי השנה. ומש"ע דהירושלמי לשיטתו דסובר בנדרים אזלי' בתר לשון תורה לחומרא ומספקא לי' אי ס"ל כר' דאמר סתם שנה שס"ה יום או כרבנן דסברי סתם שנה שנ"ד יום אבל אנן דקיי"ל בנדרים לא אזלי' בתר לשון תורה אפי' להחמיר אלא בתר לשון בני אדם ודאי דסתם שנה שנ"ד יום ע"ש. ותימא הלא בירושלמי פ"ו נדרים מפורש דר' יוחנן סובר בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון תורה ואיך קאמר סתמא דש"ס צריכה הל"ל בפלוגתא דר' יוחנן ור' יאשי' כמנהגו. ועוד וכי לא מודה ר' יאשי' דהלכה כחכמים ולא כר' ואין כאן איבעי'. ועמ"ש נדרים דף י"ב ע"ב בתוס' ולסברת המ"ל אף על הרמב"ם יש לתמוה ל"ל הטעם בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם תיפוק לי' דהלכ' כחכמים וכ"פ הרמב"ם פ"ב מה' שמיטה ויובל. והא דכתבי הכ"מ הטעם משום ספק נזירו' להקל ולא סגי ליה בטעמי' דהרמב"ם משום דהולכין אחר לשון בני אדם היינו לתרץ דאפי' בשנת העיבור לא אזלינן בתר הך שתא וכמש"ל:
ואתיא דשמעון הצדיק כר"ש. גם בבבלי נדרים דף י' גרס' אמר אביי שמעון הצדיק ור"ש ור"א הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא. והרמב"ם כתב סוף ה' נזירות האומר הריני נזיר אם אעשה כך כו' ה"ז רשע אבל הנודר לה' דרך קדושה ה"ז נאה ומשובח וע"ז נאמר נזיר אלקיו על ראשו קדש הוא לה' ע"כ וכתב הכ"מ כמעשה דנזיר דשמעון הצדיק ע"כ. וקשה הא קיי"ל אין הלכה כשיטה וכמ"ש הרי"ף פ"ק דסוכה ע"ש במלחמות. וע"ק הא שמעון הצדיק מודה בנזיר טהור דאינו חוטא כמפורש שם בבבלי. מיהו בסוגיין משמע דאף בנזיר טהור סובר דחוטא חוץ מנודר דרך קדושה. ונראה דהרמב"ם מפרש דלכך קחשיב הא דשמעון הצדיק בכלל השיטה דסובר שמעון דנזיר טמא חוטא אבל לא טהור ואינו כן אלא הלכה כסתם משנה דאפי' טהור חוטא. ואי קשיא א"כ היינו ר"א הקפר ולית הלכתא כר"א דהא איהו נמי שיטה וי"ל לר"א משמע דאפי' דרך קדושה הוי חוטא והא ליתא. וניחא השתא דמשני הש"ס בפרקין דף ד' ע"ב לה' מיבעיא לי' לכדתני' בשם שמעון הצדיק משמע דכ"ע הכי אית להו. דודאי לכ"ע איצטרך דבכה"ג לאו חוטא ושאר כל הנזירין חוטאין. ועמ"ש הכ"מ והלח"מ פ"ג מה' נזירות הלכה י"ג:
הדרן עלך פרק כל כינוי