מי שאמר. לית היא אלא חדא. וא"ת עדיין קשיא מתני' לבר קפרא למה יצא בדיעבד ולר' יהונתן מ"ט יגלח לכתחלה ביום ל"א וי"ל ל"ק אמרי' בדיעבד יצא דמקצת היום ככולו ולר"י גזרי' אטו היכא דאמר ל' יום שלימים וכ"ה בבבלי פ"ק:

והוה ליה עובדא וגילח ביום ל"א. במ"ק דף ז' הגירסא ר' אימי ה"ל עובדא וגילח יום ל"א ור' ה"ל עובדא וגילח ביום ל"א ונראה שהגירסא דהתם עיקר. והא דקאמר ר"ז מן מתניתא יליף ר' אימי. קשה א"כ תיקשי ליה רישא אסיפא. לכן הגהתי בפי' במ"ק אימא סיפא אם גילח יום ל' יצא ושני ר"י תמן בדיעבד ור' אימי ור' לכתחלה איירי וקשה מאי קשיא ליה ממתני' הא ודאי לענין טומאה אם נטמא ביום ל' סותר הכל ולא אמרי' מקצת היום ככולו כמ"ש תו' דף ו' ע"א ד"ה נטמא א"כ ה"ל כל היום נזיר. אף באבל כן וי"ל כיון דלענין תגלחת וטומאה אמרי' מקצת היום ככולו ואנן פרע פרע ילפי' נזיר מאבל איכא למילף שפיר היתר לאבל שיגלח ביום ל' וע"ש בתו'. ונראה דסברי כבר קפרא ולכתחלה לא אמרי' מקצת היום ככולו. דאי כר"י קשה הא ודאי באבילות לא שייך גזרה דשלימים. מיהו בבבלי מ"ק דף יט ע"ב ל' יום מנלן יליף פרע פרע מנזיר כו' והתם מנ"ל קדוש יהי' בגימט' תלתין הוא. וכ' תוס' ולב"פ דאמר נזיר כ"ט יום ע"כ דסובר כאבא שאול מיהו י"ל לכתחלה אינו מגלח נזיר עד ל' יום מדרבנן כדמשמע הכא ובירוש' מקשה מן המשנה דאמר גלח ביום ל' יצא. ומשני תמן לשעבר הכא לכתחלה והיינו כדפרישית ע"כ. מדבריהם נראה שכך היה בגירסתם כהגהתי. אך דבריהם תימא דכ' מ"ד נזיר כ"ט יום סובר כאבא שאול. הא אבא שאול נמי ל' יום קאמר וי"ל כוונתם למ"ש שם בסמוך בד"ה אתי' כו' בשם הר"ר י"ט דלאבא שאול מגלח ביום כ"ט. אבל קשה וכי נאמר דבר פדא פליג אדרבנן וע"ק הא מפורש בבבלי פ"ק מ"ד כ"ט יום לית ליה מקצת היום ככולו דלא כאבא שאול וכן מפורש בתו' שם ובפרקין וי"ל. ומ"ש כיון דלכתחלה אין הנזיר מגלח עד ל' יום מדרבנן אף אבילות כן. קשה התם משום גזרה דאמר שלימים וכמ"ש. וכ"ת כיון דילפי' גז"ש דפרע פרע אף באבל כן ליתא דלא ילפי' בגז"ש אלא מאי דמפורש בקרא. גם מה שמביאין ראיה מהא דמשני תמן לשעבר כו'. קשה דלא משני הכי אלא למ"ד ל' יום וכמ"ש בקונטרס. וכן משמע בסמוך דעיקר הטעם להתיר יום ל' משום דאמרי' מקצת היום ככולו. ונראה הא דאמרי' בסמוך ר"י הורי לגלח ביום ל' טעמו דסובר כבר פדא ובנזיר אינו אלא כ"ט יום ולא אמרי' ביה מקצת היום ככולו וה"ה באבל הלכך מגלח תחלת יום ל':

מעתה אפי' חל יום ל' כו'. יש נוהגין לגלח בע"ש כשחל יום ל' שלו בשבת וסמכו עצמן אהא דכ' בש"ע א"ח סי תצג בהג"ה כשחל ל"ג בעומר ביום ראשוו נוהגין להסתפר בע"ש מפני כבוד שבת. וטעות הוא בידם כמפורש. כאן. וא"ל סיגיין כרבנן כמ"ש תו' במ"ק שם ואנן קיי"ל כאבא שאול דודאי אף אבא שאול מודה ביום כ"ט אסור ולא פליגי אלא ביום ל' אי אמרי' מקצת היום ככולו. ודלא כמ"ש תו' במ"ק שם בד"ה אתיא כו' וכ"מ בירו' דמ"ק שם. ומהאי דל"ג בעומר אין ראיה דהתם אינו אלא מנהג:

אם באומר הריני נזיר שתים כו'. בבבלי נדרים דף יח ע"א גרסי' מי שנדר ב' נזירות ומנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל עליה עלתה שניי' בראשונה כגון שקיבל עליו ב' נזירות בבת אחת. וקשה הא אי אפשר למוקמי בהכי דתיקשי מתני' נדר שבטל מקצתו בטל כולו כדמקש' הש"ס הכא ו"ל לפמ"ש תו' במכלתין פ"ק דף ה' דבאומר נזיר ונזיר הוי כאומר בבת אחת ע"ש איכא לפרושי הא דמוקי לה בש"ס בשקיבל ב' נזירות בבת אחת היינו באומר הריני נזיר ונזיר. ובכה"ג לא אמרי' נדר שבטל מקצתו בטל כולו כדמנסיק. מיהו כבר כתבתי לעיל פ"א ה"א בד"ה מינן כו' שדברי תו' אלו תמוהי' ע"ש. שוב ראיתי לתו' שבועות דף כז שכ' קושיא זו בשם ריב"ם ותי' ונראה דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין שני נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמו דמי ע"כ. ותימא שלא ראו דברי הירושלמי. גם תירוצ' קשה דגרסי' בנדרים דף כז נדר מחמשה בני אדם הותר אחד מהן הותרו כולן. מדתני חמשה ולא תני מהרבה בני אדם ומנינא ל"ל אלא ודאי לאשמועינן אע"ג דסליק מנין ואמר חמשה אפ"ה ה"ל נדר אחד. וכן נראה מגופא דמתני' פ"ט דנדרים דתנן סיפא קונם שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כול'. הרי אפי' פרטן ה"ל נדר א' כ"ש כי סליק למנינא לחוד מיהו הא י"ל הך סיפא איירי בשתלאן זה בזה כדמוקמי' לה פ"ג דנדרים הלכך ה"ל נדר א'. אך מסתימת הפוסקים משמע אפי' שלא תלאן נמי הוי נדר א' ודלא כריב"ם צ"ע:

מכיון שהביא קרבן וגילח כו'. קצת קשה בתוספתא תניא מי שנדר שתי נזירות מנה הראשונה ולא הביא קרבנותיו ואח"כ נשאל כו'. משמע כל שלא הביא כל קרבנותיו לאו כלום הוא. מיהו בבבלי נדרים דף יח הגירסא והפריש קרבנותיו. משמע דוקא הפריש אבל הקריב אפי' אחד מהן לא עלתה. אך אין מכאן ראיה די"ל רבותא קמ"ל אפי' הפריש כולו אינו כלום. אבל בבבלי שבועות דף כח מפורש דאפי' הביא כל קרבנותיו וגילח ונשאל על הראשונה עלתה שניי' ראשונה והא ודאי פליג על הירו' דאף ר"י לא פליג אלא עד שיביא כל קרבנותיו אבל משהביא ודאי לא מהני השאלה. והרמב"ם כ' פ"ג מה' נזירות הלכה י' מי שנזר שתי נזיריות בין שנדר בבת אחת בין שנדר בזה אחר זה כגון שאמר הריני נזיר ל' יום ומנה את הראשונה והפריש קרבן ואח"כ נשאל על הראשונה והתיר נדרו עלתה לו ראשונה בשניי' ומביא זה הקרבן ונפטר ואפי' הביא כפרתו ואפי' גילח שערו ואח"כ נשאל עליה עליה לו ראשונה בשנייה. וכ' הכ"מ מי שנזר שתי נזיריות כו' תוס' פ"ב ע"כ. ונראה שנעלם ממנו שזו גמרא ערוכה נדרים פ"ב ושבועות פ' ג'. וכ' עוד הכ"מ בין שנדר שתיהן כאחת בין שנדר זו אחר זו. כן משמע בירושלמי דנזיר פ"ג ע"כ. ותימא הא מפורש בסוגיין אם נדר בבת אחת אינו כלום דנדר שבטל מקצתו בטל כולו. ואף דשנינן הכי בבבלי נדרים פ"ב אף הבבלי צריכין לתרץ דרב הונא מפרש להך ברייתא דנשנית קודם שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ועמ"ש בסמוך בד"ה אם כו'. עוד כ' הכ"מ אפי' הביא כפרתו כו' כן משמע בירושלמי ע"כ. תימא דסוגיא כולא מפורש בהיפך וכמ"ש. ואין ספק דראיית הרמב"ם מסוגיא דשבועות דף כח ע"ש וצ"ע:

ברם כר"ש אפי' לא הביא אלא קרבן אחד. וקשה א"כ מ"ט דר' יוחנן דפליג הא איהו דקאמר הלכה כסתם משנה וע"ש מחלוקת ואח"כ סתם דתנן לקמן ספ"ו וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר והיינו כר"ש וכמ"ש הת"ט שם משנה ט' בד"ה כיון כו' ע"ש. וכן פסק הרמב"ם. א"כ שפיר קאר"א וצ"ע:

ולא שיקדים קרבנו לנזרו. וא"ת הא אמרי' לעיל פ"ב ה"ה אדם קובע עליו קרבן נזיר ועתיד ליזור וי"ל דוקא קובע אבל הפרשה לא ור"א קאמר דאינו יכול להפריש קרבן קודם נזרו:

בדין היה שלא יהא נזיר אלא אחת כו'. עיין בקונטרס. וקשה למה היה בדין שלא יהא נזיר אלא אחת מ"ש מהא דתנן פ"ק הריני נזיר ויום אחד דהוי נזיר שתים וי"ל דהתם ודאי כונתו להוסיף ואין נזירות יום אחד כמ"ש שם בקונטרס משא"כ כאן ודאי אפשר לומר דכוונתו לחזק הענין א"נ קסבר ר' יוסי אין נזירות חל על נזירות בכה"ג כרב הונא בנדרים פ"ב דף יח. ועמ"ש לעיל בסמוך בד"ה אם כו'. ומדברי תו' שכתבתי. לעיל פ"ק ה"א בד"ה מיכן כו' שמעינן דמילתא דפשיטא הוא באומר נזיר ונזיר דהוה נזיר שתים וצ"ע:

ולמה לא יליף מנזיר טמא. עיין בקונט'. ולפי' קמא קשה הא ביום מלאת קיימינן ואיך ניליף מנזיר טמא שהוא תוך מלאת ולפי' בתרא קשה שאני נזיר טמא שסותר ל' יום השערות גדלין משא"כ מצורע דאמרי' דמגלח שנית בתר שבעה. ובבבלי לקמן פ"ו דף לט גרס' ומ"ט דר"א יליף תגלחת טהרה מתגלחת טומאה. וכ' תו' דקאי אלעיל דקאר"א תגלחת טהרה לאחר מלאת אינו סותר אלא ז' ע"כ. מיהו סוגיין משמע דקאי אהא דאמר ר"א טומאה דלאחר מלאת אינו סותר אלא ז'. וכן משמע בבבלי שם. אך קשה הא ודאי טומאה דלאחר מלאת ודאי אין שם גילוח לטהרת טומאתו ותוך מלאת דסותר ל' גזירת הכתוב הוא. לכך נראה דר"י נמי אתגלחת דלאחר מלאת קאי ופי' כמ"ש תוס' בבבלי שם. ופריך ניליף מנזיר טמא דלאחר מלאת שאינו סותר אלא ז' אע"ג דאין שם גילוח מ"מ מדמינן סתירת תגלחת לסתירת טומאה וכ"כ תו' שם ומשני שפיר דליכא למילף מנזיר טמא שאינו מגלח וחוזר ומגלח:

מה שנה בין נזיר כו'. וא"ת ודאי דיש לחלק בנזיר סתם ה"ל כלאחר מלאת ובפירש ה"ג כתוך מלאת וכדפירשתי במתני' וי"ל דמ"ש הוא מאי נינייהו מלבד הא דתנן שזה סותר ל' וזה שבעה. ומאי דקאמר נזיר מיהו אינו סותר כו' קשה מנ"ל לחלק ונראה דמקרא יליף דכתיב קדוש יהיה גדל פרע כו' ויהי"ה גימט' ל' וה"ק קרא קדוש יהיה אם ימשכו ימי נזירותו כמנין יהיה אז גדל פרע לא גידל כגון שמירט סותר אבל סתם נזירות שהוא כ"ט יום אם גילח אינו סותר:

זאת תורת הנזיר כו' המטמא ביום מלאת וכו'. כ' תוס' וא"ת ברישא נמי כי נטמא ביום ל' לר"א אמאי אינו סותר אלא ז' יסתור כלל שהרי נטמא ביום מלאת וי"ל קרא משמע דלא איירי בסתם נזירות כו' ע"ש והוא דחוק מאוד. ונ"ל דדייק ימי נזרו מיותר דהא כתיב תורת נזיר ברישא אלא ביום מלאת ימי נזרו שהזיר והוסיף הוא דנותנין לו תורת נזיר אבל אי לאו מלאת ימי נזרו הוא אלא מלאת נזירות התורה והיינו סתם אין נותנין לו ביום מלאת תורת נזיר אלא ה"ל כנטמא לאחר מלאת:

לא יסתור אלא ז'. עיין בקונטרס. וקשה הא קרא תורת נזיר קאמר והיינו סתם נזיר א"כ אי אפשר לומר שיסתור הכל ואין השביעי עולה לו מן המנין כיון דצריך להביא קרבנותיו בשמיני וכ"מ בבבלי פ"ק וי"ל סובר הירושל' דקרא לא אתי אלא לאשמועי' שנותנין לו בענין מה תורת נזיר ולא יותר ודוחק:

והוא בין הקברות. משמע שנטמא בקבר עצמו. ונטמא באהל המת. וקשה לפי פי' הרמב"ם בפי' המשנה משמע דרישא איירי בשנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכ"כ הלח"מ בשמו ע"ש ונראה דהרמב"ם מפרש והוא בין הקברות היינו שנוגע או מאהיל על גולל ודופק שזהו מטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן:

מתרין בו על היין ועל הטומאה כו'. בבבלי בסוגיין דף יז גרסי' בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות בעי שהיי' למלקות או לא כו' אלא כגון שנכנס כו' תיקו. הנה לפירש"י ותו' כאן ובשבועות דף יז איבעיא דבעי רבא הכי היינו איבעיא דרב אשי התם ע"ש. ותימא שלא פי' הש"ס היינו בעיא דרבא ועוד ה"ל להביא גם התם בעיא זו בשם רבא. ועוד וכי רב אשי לא ידע הא דרבא ור"ת דחק להגיה ועיין בתוס' בשבועות שם. והרמב"ם פ"ו כ' מי שנדר והוא בבה"ק כו' לוקה על שהייתו שם נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל כו' אע"פ ששהה אינו לוקה. כ' הלח"מ הלכה ח' וקשה למה יתחייב בשהיי' דלמא לא גמירי שהייה במלקות אבראי ואפי' שהה פטור ממלקות. ועוד אמאי לא מוקי הש"ס בעיא דרבא מי שנזיר בבה"ק וא"ל צא משם ושהה אי מיהני שהיי' למלקות או לא ע"ש ובמהרש"א שבועות שם ובמ"ל. ונ"ל דסובר הרמב"ם ודאי הא דבעינן בפנים שהיי' במזיד חידוש הוא דמסברא יש לחייב מלקות אפי' בלא שהיי'. והא דמחייב באונס מלקות ע"י שהיי' נמי חידוש הוא. והשתא רבא פשיטא ליה דבמזיד חייב על ביאת המקדש אפי' בלא שהיי' וה"ה לשאר טומאות שחייבין עליהם והא דפריך הש"ס ה"ד אילימא דא"ל לא תנזור ל"ל שהיי'. ה"ה דה"מ למפרך אילימא דא"ל צא ואל תשהה ל"ל שהיי' דתרווייהו למזיד דמיין והא ודאי דמעיקרא במזיד מיבעיא ליה אי צריך שהיי' אלא חדא מינייהו נקט. ומסיק הש"ס אלא כגון שנכנס בשידה כו' דה"ל אונס ומיבעיא אי גמרינן חוץ מפנים דאפי' באונס חייב ע"י שהיי' או דלמא דוקא פנים דחמור מהני שהיי' אבל בחוץ לא. ופ"ב דשבועות מיבעיא ליה לרב אשי תחלה אי מזיד בפנים בעי שהיי' והדר מיבעיא לה באת"ל דבפנים במזיד בעי שהיי' א"כ חזינן דהקיל הכתוב בטומאת מקדש מי אמרי' גם באונס הקל הכתוב בפנים דבעי שהיי' אבל בכל מקום מזיד ואונס שוין דהא חזינן דבפנים שוין ולא בעי' שהיי' א"כ גם בחוץ יש לחייב שניהן בלא שהיי' או דילמא כיון דאין סברא לחייב אונס אפילו ע"י שהיי' די אם נחמיר לחייב ע"י שהיי'. וה"ה דאיכא למיבעיא אי מזיד דחוץ צריך שהיי' דמפנים גמרינן דחמיר ובעי שהיי' כ"ש חוץ או לא בעי שהיי' דמן הסברא לא בעי שהיי' וכה"ג איכא למיבעיא אאונס אי מהני שהיי' אלא דהיינו בעיא דרבא וכמ"ש. ורב אשי חדית לן דלחומרא נמי איכא למיבעי באונס אי צריך שהיי' והשתא אין אנו צריכין למ"ש תו' שבועות שם בד"ה טימא עצמו כו'. ומעתה דברי הרמב"ם מבוארין כיון דאף במזיד מיבעיא לרב אשי אם צריך שהיי' בפנים א"כ גם בחוץ ספיקא הוא ואזלינן לקולא דבעי שהיי'. ואונס בחוץ נמי בעיא היא אי מהני שהיי' או לא והיינו בעיא דרבא ואזלינן לקולא דלא מהני שהיי'. ולפ"ז אין מקום לקושיית הלח"מ. גם מ"ש הראב"ד שם ואם התרו שלא יזיר א"צ שהיי' ע"כ. ליתא דהשתא דאמרי' בפנים במזיד בעי שהיי' אף בהתרו בו שלא יזיר בעי שהיי'. והא דכ' הרמב"ם ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם. אין הכוונה שאם לא התרו בו מגלח כמ"ש הכ"מ שם. אלא ר"ל אף כשהתרו בו שלא יזיר אין כאן תגלחת טומאה וכן לשון הגמרא בהרבה מקומות במסכתא זו. שוב ראיתי בלח"מ פ"ה שהרגיש בסברות שכתבנו:

אינו מקבל עד שיפרוש ויחזור. כ' הרמב"ם פ"ה נטמא למת פעמים הרבה אם התרו על כל פעם ופעם לוקה על כל אחד ואחד בד"א כשנטמא ופירש וחזר ונגע אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת. ע"ש בכ"מ דפסק כרב יוסף וטעמו דחוק. והלח"מ כ' דפסק כרבה ע"ש. ול"נ דפסק כרב יוסף או כרבה לפי' תו' משום דר"י ור"א סברי כוותיה. והא דפסק כר"א ודלא כר"י משום דרבה ורב יוסף נמי פליגי עליה דר"י. גם בבבלי דף מב משמע דר' יוחנן כרבה ס"ל. והירוש' והבבלי חלוקים בזה ע"ש:

והא כתיב לא יבא ולא יטמא. בבבלי דף מב גרסי' איתמר אמר רבה אר"ה מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל על טומאה וטומאה לא ופירש"י מקרא מלא כו' לא יטמא להזהירו על הטומאה כשחזר ואמר לא יבא להזהירו על ביאת אהל המת לומר לך כשנטמא במת וחזר ונטמא באהל המת חייב שתים אבל טומאה וטומאה לא דהא מחולל וקאי ע"כ. ודבריו צ"ע הא ברישא כתיב לא יבא והדר כתיב לא יטמא. ואף קושית ר"י הכי מתפרשת דמשמע קרא לאחר שכבר בא וניטמא איכא דחייב משום לא יטמא בשהה כדי פרישה ור"א מוקי קרא פעמים שהוא לוקה שתים היכא דאיכא לא יבא ולא יטמא אבל על לא יטמא לחוד אי אפשר שיהא חייב שתים בלא פרישה. ופי' זה נ"ל עיקר דלפי' הקונטרס לפי' קמא קשה הא מודה ר"א כשחזר ופירש דחייב שתים וביאה חדשה כחוזר ופירש דמי. וללישנא בתרא קשה וכי לא מצינו שחייב אלא יטמא לחוד כגון שהמת בשדה. ורבה קאמר דאפי' ע"י פרישה אי אפשר למצוא לחייב שתים אטומאה. ולפי המסקנא ר"א ורבה אמרו דבר אחד דשלא בחיבורין דהיינו פירש מודה רבה ורב יוסף כר"י. ועמ"ש בסמוך:

מהשתחויה למד ר"י. וקשה הא גם ר"א מודה דחייב על הראשונה אם שהה שם ומהשתחויה למד. וכ"ת מהשתחויה למד שחייב על כל שהיי' קשיא היא גופא מנ"ל דחייב על כל שהייה דלמא אינו חייב אלא אחת ע"י שהיי' דהא בלא שהיי' פטור כמבואר בבבלי שבועות פ"ב. וכ"ת ר"א פליג גם על טומאה הראשונה דלא בעיא שהיי' ולא איירי בטומאת בית הקברות שהרי מפורש קאמר בעודנו שם פליגי ומחייב ר"א אטומאה הראשונה. ודוחק לומר בשאמרו לו אל תנזור איירי ר"א שאין כאן שום משמעות דבכה"ג איירי:

הדא אמרה היא במכות היא בקרבן. וקשה הא בטומאת בית הקברות איירי וכמ"ש בסמוך ותנן במתני' ואינו מביא קרבן טומאה אא"כ יצא ונכנס אבל בלא"ה לא וכי נחמור בטומאה שנייה טפי מבראשונה וצ"ע:

מתני' פליגא על ר"י נזיר שהיה שותה כו' ותימא אדמקשה ליה מרישא תסייעי' ליה מסיפא דתנן א"ל אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ש"מ דטעמא דרישא דאינו חייב אלא אחת משום שלא היה שם אלא התראה אחת. וכ"ת קסבר ר"י דחייב על כל שהיי' בהתראה הראשונה. א"כ תיקשי ליה סיפא ל"ל לחלק שא"ל פעמים הרבה אל תשתה הא אפי' בלא התראה יש לחייב על כל אחת דהיינו כל כל רביעית כי היכי דמחייבין על הטומאה על כל שהיי'. ואפשר לחלק בענין זה בין טומאה ליין דבטומאה דגמירין שהיי' הוא דחייב על כל שהיי' בלא התראה משא"כ בשתיית יין. מ"מ כיון דחייב רחמנא על כל רביעית למה נחלק בין ההתראות. גם הא דמשני שאין בית הבליעה פנוי קשה למה לא יחלק כל רביעית כי היכי דמחלקת הפרישה. גם הא דפריך בסמוך מטומאה נמי קשה דמסיפא מוכח דאיירי בהתראה אחת וכמ"ש וצ"ע:

פתר לה בשיהא כו'. ועיין הגהתי בקונטרס. וכ"מ בתו' שבועות דף יז ע"ב בד"ה נזיר. אך הא דקשיא להו אהא דבעי רב אשי שם נזיר בקבר צריך שהיי' למלקות אמאי ילקה על השהיי' כל זמן שלא פירש כדאמרי' בנזיר פ"ג מינין ע"ש. איני יודע לכוין דבריהם ודאי אלו כבר נטמא ניחא אלא דבעי' דר"א מי שנזר והוא בבית הקברות ועדיין אינו חייב על הטומאה ומיבעיא ליה אם צריך שניי' אחר קבלת הנזירות או לא. וכן מבואר בבבלי בפרקין דף יז דבהכי איירי. ואף דנראה מדברי התוס' שם בד"ה צריך כו' דאיבעיא דרב אשי לאו היינו איבעיא דרבא וכמ"ש הרב במ"ל פ"ג מה' ביאת המקדש ע"ש. מ"מ נראה דבעי' דר"א נמי בכה"ג איירי דנזר בבית הקברות. ואף שדברי רש"י בשבועות שם מורין כדעת תו' דאיירי בשהיה נזיר מקודם שבא לבית הקברות מ"מ מודה דבעי' דש"ס אטומאה ראשונה קאי אי בעי שהיי'. גם דברי רש"י בנזיר הם מפורשים דבנזיר בבית הקברות איירי. ועיין במ"ל פ"ו מה' נזיר. גם מה שתירצו דכל שהספיק להשליך מת הראשון מעל כתיפיו ה"ל מוסיף על הטומאה וחייב על כל שהייה ע"ש. קשה א"כ מאי דוחקי' דש"ס דנזיר דף מב לשנויי כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וצ"ל דרבה פליג ארב הונא לישני כאן בשהספיק להשליך וכאן בשלא הספיק. וניחא גם לר"ה דאיירי בשהספיק. וביותר קשה קושיא זו לפי' רש"י בנזיר שם. ועיין בלח"מ פ"ה מה' נזיר בד"ה נטמא כו' וא"ל כיון דבעיא היא לכך לא בעי לשנויי הכי דהא ע"כ איבעיא לר"א אי צריך שהיי' או לא אבל הא פשיטא ליה דע"י שהיי' טמא. וע"ק תפשוט מהתם דבעי שהיי' דאס"ד דלא בעי שהיי' א"כ אף בשמתו מונח על. כתיפיו ליחייב. ועמש"ל בפרקין בד"ה מתרין כו' וצ"ע:

רשב"ל אמר מחלוקת ביניהון. עיין בקונטרס הגהתי. מיהו נ"ל דגירסא שלפנינו עיקר. דלירוש' אף לר"י מחלוקת ביניהון דמאן דדריש מלהחלו בשעת מיתה סובר דלוקין על כל פרישה ומאן דיליף מבמותם אייתר ליה להחלו למעט כל שאינו מוסיף חילול דפטור והבבלי לשיטתו דמסיק שם דף מג ע"א דאיכא למדרש תרתי מלהחלו ע"ש א"כ ליכא נפקותא ביניהון אלא משמעות דורשין. והיינו דפריך התם אביי לרב הונא מברייתא דלהחלו יצא זה כו' ולא רצה לאוקמי ברייתא כר' ורב הונא כרבנן. משום דסובר דהך ברייתא אתיא ככ"ע. תניא שמחות פ"ד היה עומד וקובר מת עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום ד"ה שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד. ונראה רישא לר"י לא קשיא דמוקי לה כר'. אך קשה הא לכ"ע לכתחלה אסור מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו. וצ"ל קסבר תנא דשמחות דלא דרשינן בעמיו. והשתא מ"ש תוס' פ"ו דף מג בד"ה מהכא כו' דמסברא יש לאסור לכתחלה למחולל שנטמא ע"ש. ולא הביאו ראייה מסוגיין דמפורש דאסור מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו. דתנא דברייתא פליג ועיין בס' א"מ. מייהו סוגין וסוגיא דנזיר שם אתיא כר"ט ודלא כר"ע. וכ"כ תוס' שבועות פ"ב דף יז בד"ה נזיר ע"ש. ונראה דפלוגתייהו דר"ט ור"ע לא קאי אעומד בקבר אם יטמא שנית אלא קאי אנזיר שנטמא ביום הראשון לטהרתו ופליגי בפלוגתא דר"א ורבנן דמתני'. ודלא כמ"ש תוס' שבועות דף יז סוף ד"ה נזיר כו' ע"ש. מיהו בסמוך מבואר דפלוגתייהו דר"ט ור"ע ביצא ונכנס וחזר בו ר"ט והודה לדברי ר"ע. ובמס' שמחות לא סיימו דברי ר"ט. ותמה אני שלא הביאו תו' בשבועות דברי הירושלמי אלו:

ואתיא דר"ש בר ווא כרשב"ל. מסוגיין ראיה דר"י סובר כרבנן וסובר נמי דבגוסס לא שייך חילול דאל"כ ר"ש בר ווא אף כר"י אתיא ותימה אני ממ"ש הסמ"ג סי' רל"ד בשם הרא"ם דמחמיר בגוסס ואפי' לר' יוחנן דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו שמא אין חולק על ריש לקיש בזה שרבנן יהיו אוסרין בגוסס ע"כ. והרי בסוגיין מבואר כמ"ש. גם מבואר מסוגיין דגירסת הבבלי שלפנינו עיקר ודלא כמ"ש תו' בשם ה"ג ע"ש:

יצא מונה לנזירות בטהרה כו'. וקשה למה יעלו לו הימים האלה למנין הא מיהת טמא הוא השתא וטומאה סותרת אינו דין שלא יעלו למנין נזירות וי"ל רב מפרש למתני' בנטמא בטומאת בית הקברות שאין הנזיר מגלח עליה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה לפיכך עולין לו ימים אלו. ואף שכ' הרמב"ם פ"ז מה' נזירות כל ימי טומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו י"ל רב פליג.. דמהיכא יליף לה הרמב"ם מדתנן לקמן באמת אמרו ימי הזב והזבה והסגרו של מצורע עולין לו משמע דוקא הני אבל ימי טומאת מת אפי' אותן שאין הנזיר מגלח עליהן אין עולין וכמ"ש הכ"מ. ולדידי אין ראיה משם הני איצטרך לאשמועינן דסד"א ניליף ממצורע בימי חלוטו דמטמא משכב ומושב ואין עולין לו מן המנין הנך נמי קמ"ל דלא דמיין דימי חלוטו בעי תגלחת כו' וכן מפורש בבבלי פ"ז דף נו ע"ב דסד"א למילף מימי חלוטו ומצאו הך פירכא מכאן אמרו ימי הזב והזבה כו' ע"ש. ודברי הכ"מ צ"ע. ועמ"ש בסמוך. אך קשה לרב מ"ט דר"א דאמר לא בו ביום משום דבעינן שיפלו הימים הראשונים הא הכא נמי נופלים הימים הראשונים דהא שבעה ימי הטהרה דטומאת בית הקברות עולין לו ועכשיו ע"י כניסתו בשביעי ומיטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה נופלים אלו הימים כדין כל טומאה שסותרת וי"ל רב סובר פלוגתייהו דר"א ות"ק בנזיר טהור שנטמא ביום הראשון לטהרתו אבל נזיר זה שבבה"ק כל שבעה ימי טהרה עולין. לו. ונ"ל דממתני' דייק הרמב"ם שאין ימי טומאה עולין לו דקסבר ודאי ר"א ורבנן בנזיר שנטמא בבה"ק איירי. ואס"ד דעולין תיקשי מ"ט דרבנן:

א"ל תורה קראת כו'. ביחזקאל פירש"י אקרא אחרי טהרתו כו' אחרי פרישתו מן המת כך שנוי' במ"ק ע"כ. והדבר תימא דבמ"ק בבבלי דף ז' מפורש דאמצורע קאי דאמרי' התם אחרי טהרתו יספרו לו שבעת ימים ר"י אומר ימי ספירו ולא ימי חלוטו כו' ע"ש. לכך נראה שאיזה תלמיד כתב שכך שנויה במ"ק לפי שלא ידע מי שפירש כן. ואין ספק שמסוגיין למד לפרש כן דאמת קאי. ופשטא דקרא משמע טפי כדרב דאלו לריב"י קשיא אמאי קרי ימי ספרו ימי טהרתו אע"ג שהקיל ממה שהיה מ"מ עדיין אב הטומאה הוא וחמיר מימי חלוטה שאסור בתשמיש המטה אבל אי אטומאת מת קאי ודאי מקרא טהור בשעת פרישתו דמעיקרא הי' מטמא טומאת ז' ועכשיו אינו מטמא אלא טומאת ערב. אך קשה הא קרא קריא ליה למצורע בימי ספרו טהור דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו:

נכנס בו ביום כו'. וא"ת מאי ועולין לו מן המנין דתנן י"ל ה"ק אפי' נכנס בו ביום עולה לו אותו מקצת היום משהזה עד שנטמא מן המנין וה"ל כנזיר טהור שנטמא ומביא קרבן טומאה. ומכאן ראיה לגי' תוס' בפירקין דף יט ע"א. ודלא כגי' רש"י והרמב"ם פ"ו מה"נ:

מה צריכא ליה בנזיר טמא כו'. כ' תוס' צ"ע מנ"ל למדרש הכי אליבא דר"א הא לרבנן לא מיפלג קרא בין טהור לטמא ע"כ. ונראה דדייק ליה לעולא מדתנן פלוגתייהו הכא בנזיר טמא ותני יצא ונכנס משמע דוקא בכה"ג פליגי:

תיפתר בין השמשות. וקשה א"כ ל"ל למיבעי דאיכא נמי נזירות בנו תיבעי ליה בסתם נזירות ונטמא ביום הראשון בה"ש ומספקא ליה אי בה"ש יממא וה"ל יום אחד או ליליא וה"ל שני ימים וי"ל ודאי דאיכא למימר שנטמא בתחלת הלילה או ביום ואינו מביא קרבן מספק אלא בכה"ג שנולד לו בן בה"ש א"כ הוו שני ימים אחד לו וא' לבנו מיבעיא ליה שפיר אין מצטרפין. אך קשה הא השתא נמי איכא לספוקי דלמא נולד ונטמא ביום א"כ ליכא אלא חד יומא לתרווייהו וצ"ע:

מה צריכא ליה בנזיר טהור כו". וא"ת מאי קמיבעיא ליה בנזיר טהור הא אמרינן בסמוך בנזיר טהור ר"א מודה וי"ל ר' יוסי פליג אעולא וסובר דפליג ר"א בין בטהור בין בטמא וכקושית תו' שכתבתי בסמוך. וקשה האי נזיר טמא היכי דמי אי בשנטמא בימי נזירותו צירוף למה ליה. אי בשנזר כשהוא טמא ונטהר ביום השביעי ובו ביום נולד בנו ונטמא א"כ היינו נזיר טהור וכ"ת בנזיר שנזר בבה"ק ומונה שבעה ואותן הימים עולה לו לפי שנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' וכרב וכמ"ש בסמוך בד"ה יצא כו' ואחר שנולד בנו נטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליהן ומביא קרבן. קשה א"כ מאי קאמר בסמוך ומה ימים אלו שאין עולין כו' הא ודאי עולין וי"ל בנזיר כשהוא טמא אירי ודקשיא לן א"כ היינו נזיר טהור איכא למימר כיון דתחלת נזירותו בטומאה הוי מצטרפין דהא מיהת בטומאה נזר ולענין טומאה נזירותו ונזירות בנו שוין דהא מתרין בו משום נזירתו ודוחק:

תמן כו'. עיין בקונטרס. וקשה מאי התראה שייך בנזיר טמא שיתרה בנזירות בנו אנזירותו הא אינו יכול למנות את של בנו עד שיטהר וע"ק אדרבה לפי שאינו ראוי לקבל התראה הדין נותן שאין מצטרפין לכך נראה דה"פ תמן בנזיר טהור כשגילח או שתה יין תוך ימי נזירות בנו והתרו בו משום נזירותו אינו לוקה דתרי נזירות הן הלכך אין מצטרפין משא"כ לענין טומאה דמקבל התראה דלענין טומאה כנזירות אריכתא דמיין לפיכך מצטרפין. והיינו טעמא דמחלקין בין טומאה לשאר איסורי נזיר לפי שטומאה סותרת אף הימים שמנה בנזירותו משא"כ בשאר איסורין:

ולא מתני' היא כו'. וקשה מרישא ה"ל למפרך דתנן נטמא ביום מאה סותר הכל ר"א אומר אינו סותר אלא שלשים ולא הכל והיינו מטעם שאין לו ימים אחרונים אבל מסיפא אין ראיה דאין כאן טומאת נזירות ואפי' לת"ק אינה אלא מדרבנן וע"ק הא דמשני שמענו שהוא סותר כו' מהיכן שמענו שהוא סותר אדרבה מדאינו סותר אלא שבעה להזאה שמענו שאינו סותר לכך נראה דה"ג ולא מתני' נטמא יום ק' סותר הכל רא"א אינו סותר אלא ל' יום. ודייק מדסותר ל' יום ש"מ דלא בעינן אחרונים ומשני שפיר. ומעתה אין מקום לקושית תו' דף יט ע"ב בד"ה ה"ג כו' ע"ש:

חד אמר ר"י כב"ש. בתוס' בסוגיין מסקי אי אמרי' ר"י כב"ש איירי בשנטמאת סוף ל' יום שנהגה בא"י ע"ש. וקשה כיון דהנך ל' יום אינן אלא קנסא ולא החמירו לקנסו יותר משלשים יום איך יעלה על הדעת שהטומאה שאירע בהן תסתור הכל. וכי עדיף מנטמא ביום מלאת שאינו סותר אלא ל' והנטמא תוך אותן ל' נמי אינו סותר אלא ל'. דדוקא לב"ה דאמרי דצריך לנהוג בא"י כפי נדרו הלכך אם נטמא דינו כנטמא תוך נזירות משא"כ לב"ש לכך נראה דסובר הש"ס ודאי לכ"ע סוף שבע שנים עלתה ונטמאת ביום מלאת וסתרה הכל והיתה נזירה י"ד שנים ולב"ה אין אנו צריכין לומר דנטמאת דבלא"ה היתה נוהגת עוד ז' שנים בא"י. ומשני א"כ דטעמא דר"י משום דנטמאת ביום מלאת סותרת הכל קשה י"ד שנים ול' יום ה"ל למימר דודאי מה שנהגה בא"י ז' שנים לאחר הטומאה לא מהני ואין עולין בשביל ל' יום אלו דאין כאן קנס אלא דינא כך הוא. ובבבלי מסיק עוד תנ"ה רי"א משום ר"א זאת תורת הנזיר התורה אמרה ביום מלאת תן לו תורת נזיר ע"כ והתוס' מחקו שאין לו ענין לכאן. ולפמ"ש ניחא דמייתי סייעתא דסובר ר"י יום מלאת אינו סותר אלא ל' א"כ אף שנטמאת ביום מלאת אינה נזירה אלא ז' ול' יום. ומ"ש תו' עוד שם וא"ת ודלמא ל' יום היו מובלעים בז' שנים הראשונות ע"ש לפמ"ש לק"מ כל שהיתה נוהגת מנזירות מצד החיוב אינו עולה לקנסא דא"י:

בכולל נחלקו. בבבלי בסוגיין גרסי' אמר רב הכל מודים במונה א"ל רב חמא לרב חסדא מאי קאמר אילימא א' אומר חמש ולא שתים וא' אומר שתים ולא חמש הא קא מכחשי אהדדי אלא אחד אומר אחת ושתים ואחד אומר ג' ד ה' הא ל"ל השתא י"ל חמירתא אמר רב קילתא לא כ"ש אמרי במערבא אין הכחשה במונה. ופירש"י ותוס' דחוקים למאוד. ונ"ל דקשה עוד ארב חמא למה לא איפשיט ליה דרב בזה אמר חמש וזה שתים כדאמרי' בסוגיין דזה הוא מונה. אלא ה"פ מספקא לה אי מונה הוא חמש ושתים או אחת ושתים שלש ארבע וחמש. ואי קאמר רב הכל מודים בחמש ושתים יש בכלל חמש שתים וה"ז נזיר שתים א"כ עכ"ל דפליגי ב"ה אף בשזה אומר שתים ולא חמש וזה אומר חמש ולא שתים דהוי נזיר שתים וקשיא אמאי הא ודאי מכחשי אהדדי ואי קאמר רב באחת ושתים כו' הכל מודים דהוי נזיר שתים קשיא הא תנן במתני' בחמש ושתים אמרי ב"ה דהוי נזיר שתים דחמירתא כ"ש באחת ושתים כו' דהוי נזיר שתים וכי רב טעמא דב"ש את לאשמועינן (ויותר נראה דגרסינן השתא חמירתא אמרי ב"ה קילתא לא כ"ש) ומשני אמרי במערבא אין הכחשה במונה ר"ל במונה אחת ושתים כו' אין כאן הכחשה לד"ה והוי נזיר חמש אם יש כאן שתי כיתי עדים כמתני'. והשתא טובא קמ"ל לב"ש וב"ה. ומה יפה ונעים לשון הש"ס לפי פירושינו זה אף שהירוש' חולק הרי לרש"י ותוס' נמי חולק הירושלמי כמפורש בדבריהם. ועמ"ש יבמות פט"ז ה"ו בד"ה בכלל כו' ועוד בבבלי מפורש דרב כר"י בנו של ריב"ב ס"ל דאמר ר"ח מאי קאמר אילימא אחד אומר חמש כו' משמע דרב כר"י סובר וכ"כ תוס' שם דרב כר"י ע"ש:

אוף רב מודה שבטלה העדות. כ' הרמב"ם פ"ג מי שהיו שתי כיתי עדים מעידין אותו אלו מעידין שנזר שתים ואלו מעידין שנזר חמש ה"ז נזיר שתים שבכלל חמש שתים והרי כולן מעידין בשתים ע"כ וכ' הלח"מ וקשה בפ"ג מה' עדות פסק הרמב"ם כרשב"א דאפי' בכת אחת זה אומר מנה וזה אומר מאתים מצטרפין ולמה פסק כאן דוקא בשתי כיתות. ותי' בס' א"מ התם דהטעות הוא בין אחת או שתים עבידי אינשי דטעי משא"כ בין חמש לשתים ע"ש שהאריך. ודברי תימא הן דמייתי התם בסנהדרין פ' ז"ב א' אומר דמי חבית יין ואחד אומר דמי חבית שמן מצרפין. ואפשר דשמן חשיב טפי מיין כמה זימני ואפ"ה אמרינן דלא דק. ומאי דמביא ראיה מהא דפ' הנשבעין אחד אומר גבוה שני מרדעות כו' דאמרי' דוקא שתים ושלש אבל לא ג' וה'. אינה ראיה כלל דהתם הטעות בשיקול הדעת אמרינן דאי אפשר שיטעו כל כך אבל הכא דהטעות בדיבור אחד שהוציא מפיו אי הוציא שתים או חמש ודאי כי היכי דאפשר למיטעי בין אחד לשנים כך אפשר למטעי בין שתים לחמש. ונראה מדאמרי' התם דוקא' בדיני ממונות מצרפין אבל לא בדיני נפשות ש"מ דקצת ספק מיהא איכא וה"ל הכחשה ה"ה לענין נזירות משום חשש חולין בעזרה קרינן ליה הכחשה וקיי"ל ספק נזירות להקל. ואע"ג דמחמרינן בדיני נפשות טפי מנזירות דהא בשתי כיתות ודאי סברי ב"ה יש בכלל חמש שתים ובדיני נפשות קאמר ר' אבין בסמוך דנחלקה העדות מ"מ לא נמצא סברא זו בבבלי. ומ"ש הרמב"ם פ"ב מה' עדות היו העדים מרובים ושנים כיוונו עדותן ואחד מכחישן אפילו בבדיקות עדותן בטלה. אין סתירה מדבריו אדרבא דבריו נוטין לדברינו דדוקא בשלשה שהן עדות אחת אבל שתי כיתות המכחישין זו את זו בבדיקות לא נחלקה עדותן אם הוא כי הכא דאיכא למימר ישנו בכלל חמש שתים. גם בסוגין מפורש דבשתי כיתי עדים אפי' בדיני נפשות עדותן קיימת ואף דר' אבין פליג לא שבקינן סתמא דש"ס ור' מנא ועבדינן כר' אבין:

הדרן עלך פרק מי שאמר קמא