שני נזירין כו' ואיני יודע כו'. בבבלי פריך ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן מה סוטה שנים אבל הכא תלתא נינהו ב' נזירים והעד הרי תלתא וה"ל ספק ברה"ר וטהור אמר רבה בר"ה באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ע"ש. וא"ת מאי פריך ספק טומאה ברה"ר טהור מפני שאי אפשר לישאל על הרבים וה"ל כאין בו דעת לישאל וכמ"ש בתוספתא דטהרות פ"ו ותלתא כיחידים דמיין שהרי הם יכולין לישאל וי"ל דז"ל התוספתא שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא א"ל מה סוטה רה"י אף שרץ רה"י ומפני מה ספק רה"ר טהור א"ל מפני שהצבור עושין פסח בטומאה בזמן שרובין טמאים ואם טומאה ודאית התירוהו ק"ו לספק טומאה רשבג"א מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאפשר להשאל על היחיד ואי אפשר להשאל על הרבים. ומתני' אזלא לבן זומא כדתנן בסיפא דמתני' ונראה לדינא לא פליג רשב"ג אבן זומא דסתם רבים שלשה כדדרשינן ימים שנים רבים שלשה אלא דבן זומא יליף דרה"ר טהור מציבור וקשיא ליה לרשב"ג א"כ נימא דוקא ספק טומאת מת הוא דטהור ברה"ר דומיא דציבור בפסח שלא הותרו אלא במת אבל לא שאר טומאות לכך קאמר שיש טעם אחר לחלק ביניהם וא"ת ל"ל לבן זומא למילף היתירא דרה"ר מפסח תיפוק ליה ספק טומאה מהיכא קילפינן מסוטה מה התם רה"י אף כל רה"י וי"ל אי לאו דמצינו היתירא במקום אחר אין סברא לחלק בין רה"י לרה"ר. ומכאן נראה דאף רשב"ג סובר דילפינן ספק טומאה מסוטה ולא קאמר אלא טעמא לחלק בין רה"י לרה"ר. והרמב"ם ריש פט"ז מהאה"ט כ' טעמא דבן זומא. והראב"ד כ' בתוספתא עוד טעם אחר מפני שאפשר להשאל כו'. והיינו טעמא דרשב"ג. וכ' הכ"מ שיש לגמגם אטעמא דרשב"ג דהא ג' הם רבים והרי הם יכולים להשאל ע"ש. וממה שכתבתי יתבאר לך דאף רשב"ג מודה דג' הם רבים ולא קאמר אלא דיש טעם לחלק הלכך בעינן דוקא דומיא דסוטה ותו' כ' בסוגיין בד"ה קאמר כו' וא"ת א"כ יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י שורפין עליה תרומה ע"ש. וקשה מאי ראיה מייתי מהא ששורפין עליה תרומה הא תנן טהרות פ"ד על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס כו'. וזו ודאי לאו דאורייתא. ובדברי הרמב"ם שם מפורש שאין טומאת ספק אלא מדרבנן שכתב שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שביארנו (פ"ט מהט"מ) ומפני מה החמירו חכמים בספק רה"י כו' ע"ש ואף שרבו החולקים על הרמב"ם וסברי ספק טומאה דאורייתא מן התורה להחמיר מ"מ הכל מודים שאין להביא קרבן לעזרה על הספק וזה ברור. והא דאמרו בבבלי נדה דף ג' ורבנן אמרי כי סוטה מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי ה"נ ספק ועשאוה כודאי. היינו שחכמים עשאוה לספק ברה"י כודאי לחומרא ושריפת תרומה תלויה אין בה איסור דאורייתא שכבר אין לה תקנה. וכ"נ מדברי הרמב"ם פי"ט מה' פסולי המוקדשין וצ"ע. כ' הרמב"ם פ"ט מה' נזירות אבל אם היה עד זה עמהן בחצר הרי שניהן טהורין כיון שהן שלשה הרי הן רבים ורבים ברה"י ספק טהור. והראב"ד כ' דוקא אם נפל הספק על שלשה הוא דהוי כרה"ר אבל אם אין השלישי בכלל הספק מיקרי רה"י ע"ש. ונראה הראב"ד לשיטתו שסובר טעם ספק ברה"ר טהור מפני שא"א להשאל על הרבים הלכך בעינן שיהא השלישי בכלל הספק. והרמב"ם לשיטתו מפסח למדין ועיקר הענין תלוי שיהיו שם שלשה דהא אפי' השלישי טהור גמור עושה בטומאה אם השנים טמאים הם הרוב. ונראה ראיה לדעת הראב"ד מהא דאמרי' נדה דף ה' כשחברותיה נושאות אותה במטה. ואמאי טמאה הא ה"ל רה"ר וכ"כ תוס' סוטה ונדה ע"ש ולפמ"ש לק"מ שהנושאים ודאי לאו טמאים הן ואין וה בכלל הרבים. ותו' כתבו סוטה פ' כשם דף כ"ח ע"ב בד"ה ברה"ר כו' מסוגיין שמעי' דשלשה ה"ל כרה"ר וקשה מהא דתנן נדה פ' האשה שלשה נשים ישינות במטה ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות אמאי כיון דאיכא ג' ה"ל כרה"ר ולק"מ דלא דמיא לסוטה דאפשר דלא נגע וטהור אבל התם דאחת מהן ודאי טמאה ואיך נטהר כולם ע"כ ותימא הא הכא נמי אחד מהן ודאי טמא ואפ"ה פריך הש"ס כיון דהן שלשה יביאו שניהם קרבן טהרה. ולפמ"ש תוס' בסוגיין ספק טומאה ברה"ר טהור לא ילפינן מסוטה ע"ש קשיא טפי ונראה לבן זומא ניחא דיליף ספק טומאה ברה"ר מציבור בפסח לאו ק"ו גמור היא. שהרי אפי' למ"ד טומאה הותרה בציבור אסורין לאכול קדשים בטומאה חוץ מפסח וכדאמרינן ספק טומאה לטהר מתירין לו לאכול בקדשים אלא ודאי דה"ק מצינו שהיקל הכתוב בטומאת הרבים וכמ"ש לעיל בסמוך. ולפ"ז י"ל דשאני התם שהאחת ודאי טמאה גם איפשר שכולן טמאין שמכל אחת יצא טפת דם כחרדל בכה"ג ברה"ר טמא א"נ התם כיון דכולן מיהת טמאי מגע נדה הן הלכך מטמאין כולן בטומאת נדה עצמה וצ"ע:

אבל אם מכחישין לא בדא כ' תוס' בד"ה שני נזירי' כו' צ"ל שהן שותקין שאם היו מכחישין אותו לא היה נאמן כדאמרי' בקידושין עד א' בהכחשה מי מהימן ע"כ. וקשה מה להם להביא מהא דבקידושין הא מתני' היא רפ"ג דכריתות עד אומר אכלת והוא אומר לא אכלתי נאמן ופ"ה דטהרות תנן הכי גבי טומאה:

רב יהודה בשם רב כיני מתני' כו'. נראה פלוגתא פלוגתייהו דרב ור"י בטעמא דמתני' דגרסי' כריתות פ"ג דף יב ע"א איבעיא להו טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דלמא משום מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן. וכה"ג איכא לספוקי בדר' יהודה כמפורש שם בתו'. רב סובר טעמא דמתני' ודר' יהודה משום מגו א"כ ליתא להך ברייתא דתני בה ומודים חכמים לר"י דודאי אין פלוגתא בין ר"י לחכמים ור' יוחנן סובר טעמא דמתני' משום דאדם נאמן על עצמו והכי דייק לישנא דמתני' דטהרות. וחכמים פליגי וסברי מטעם מגו יש לפטרו אבל היכא דליכא מגו לא ונ"מ בטומאה חדשה כמ"ש בקונט' וכמפורש שם בכריתות הלכך ל"ג במתני' וחכמים אלא ר' יהודה לחוד ולפ"ז גרסי' בסמוך לא אמרו חכמים אלא בטומאה ישנה כו' והיינו סייעא לדר' יוחנן דבהא פליגי ועמ"ש בסמוך:

מפני טומאת נזיר כו'. וקשה הא למאי דא"ר גוריון בסמוך לא אר"י אלא בטומאה ישנה צ"ל דבהא פליגי אם א"ל אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אומר לא נטמאתי לרבנן לא מצי לתרץ דיבוריה מדקאמר לא נטמאתי ולא קאמר לא אכלתי משמע דמכחישן ואומר לא נטמאתי מעולם ור"י סובר גם בהא מצי לתרץ דיבוריה לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי וכן פירשו שם תוס' לדרבינא ע"ש א"כ מאי פריך ויודון בטומאה. וע"ק מדמשני מפני טומאת נזיר משמע ר"י אף בטומאת נזיר פליג דליכא מגו ור' גוריון קאמר דלא אר"י אלא בטומאה ישנה. ולפי מה שכתבתי בתוס' בסמוך שיש להגיה בדר' גוריון ולא אמרו חכמים כו' ניחא. וא"ת לפי גירס' זו צ"ל דפליגי הבבלי והירושלמי וי"ל לפי' רש"י שם ניחא ע"ש. והרמב"ם כ' פי"א מה' שגגות היה טמא וא"ל שנים נכנסת למקדש והוא אומר להם לא נכנסתי נאמן ואינו מביא קרבן שאם ירצה יאמר מזיד הייתי א"ל שנים טמא היית כשנכנסת למקדש ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא אע"פ שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי הואיל והכחיש את העדים וא"ל לא נטמאתי מעולם הרי אלו נאמנים ומביא קרבן על פיהם אם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה ק"ו שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן. וכ' הראב"ד סוגי' שלנו לדעת החכמים דאתו לה משום מגו אבל רי"א אדם נאמן על עצמו אפי' מכחיש להו בפי' נאמן וקפסיק ר"נ הלכתא כר"י ואר"י אפי' ר"י לא אמרה אלא בינו לבין עצמו פי' שלא יאכל קדש בפני העדים שמעידין עליו ולא יגע בטהרות של אחרים. וכ' הלח"מ הרמב"ם מפרש כפי' תוס' שכתבתי בסמוך דאף ר' יהודה לא אמר אלא בטומאה ישנה ואפי' אמר לא נטמאתי יכול לתרץ דבריו דוקא כשאינו מכחיש להו בפירוש אבל מכחיש להו בפירוש מודה ר"י דנאמנים והרמב"ם בבבא דסיפא איירי בשמכחיש בפירוש ואומר לא נטמאתי מעולם ע"ש ודבריו תמוהים חדא שאין לשון הרמב"ם משמע כדבריו ועוד שכ' הרמב"ם ספט"ו מהאה"ט שני עדים אומרין לו נטמאת והוא אומר טהור אני הוא נאמן ע"י עצמו. שינה רבינו לשון המשנה פ"ה דטהרות דמייתי הש"ס בסמוך דתנן התם הוא אומר לא נטמאתי חכ"א אדם נאמן ע"י עצמו אלא ודאי דסובר באומר לא נטמאתי אע"ג דאינו מכחישו בפירוש העדים נאמנים וזה ברור. ונראה שגי' הרמב"ם בש"ס דכריתות ת"ש והתודה כו' א"ל ע"א אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור כו' ומודה ר"י לחכמים בחלבין כו' ודייק לן הך גירסא שכך היא שנויי' בתוספתא דכריתות פ"ב. ומהשתא דברי הרמב"ם מבוארים היטב ושינה לשון המשנה דטהרות דאתיא כרבנן ור"נ אמר הלכה כר"י. והא דא"ר גוריון לא א"ר יהודה אלא בטומאה ישנה נמי כוותיה דייקא. אך הא דקאמר בסוגיין ויודין ליה משמע דגי' הבבלי נכונה. והכ"מ כ' שם בה' שגגות וזה שאמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו כו' ה"פ לא אר"נ הלכה כר"י לענין קרבן אלא לענין טהרות שנגע בהם בלבד ואף זאת לעצמו דוקא הוא דנאמן לאכלם אבל אחרים לא והוא עצמו ג"כ אסור לאכלם בפני אחרים שלא יזלזלו בטהרות ע"כ. דברי תימא הם איך יעלה על הדעת שהרמב"ם מפרש כן ולא ביאר דין זה כלל. ועוד לדבריו אפי' אמר לא נטמאתי לעצמו מותר ואין זה נכון אבל פירושו ואמיתתו מבואר ברמב"ם פט"ו מהאה"ט וז"ל ב' עדים אומרין לו נטמאת והוא אומר טהור אני הוא נאמן ע"י עצמו ואעפ"כ אין אומרין לו עסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הן טהורות ויחוש לעצמו. הרי שמפרש הא דאר"י לא אמרה ר"י דנאמן אלא בינו לבין עצמו אבל אין אומרין לו עסוק בטהרות ולעצמו נמי יחוש ולא יגע בטהרות עד שיטבול וזה ברור. והר"ש כ' פ"ה דטהרות תוספתא ב' אומרים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו פי' יחוש לעצמו דלגבי אחרים אין מועיל מה דקאמר לא נטמאתי משמע דלהך תנא לית ליה דמתרץ דיבוריה דלגבי אחרים נמי היה לו להועיל אלא קסבר אדם נאמן על עצמו ע"כ. נראה דלא ס"ל כפי' תוס' דלדידהו אף לר"י הטעם משום מגו ואפ"ה אמר רב יוסף דאינו מועיל לאחרים:

ויודון לי בתרומה. וא"ת מאי איכא בין תרומה לביאת המקדש. וי"ל התם מצי לתרץ דיבוריה לא נכנסתי שוגג אלא מזיד אבל בתרומה מ"מ חייב לשלם קרן כדין אוכל תרומה מזיד. אך קשה א"כ מאי קשיא ליה לכך לא הודו חכמים לר"י דאינו יכול לתרץ דיבוריה:

בשפחה חרופה מאי אית לך כו' וקשה מנ"ל דפליגי חכמים אר"מ בשפחה חרופה. וגדולה מזו גרסי' בבבלי כריתות דף יב ע"ב אר"ל מודה ר"מ לחכמים בשפחה שנים אומרים לו בעלת והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר להו לא גמרתי ביאתי ותו אמרי' התם א"ר ששת מודה ר"מ לחכמים בנזיר שא"ל שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי אמר נשאלתי על נזירי. ואפשר דקושי' הירוש' דהל"ל ומודו חכמים לר"מ בשפחה חרופה ובנזיר כי היכי דאמרי' ומודים חכמים לר"י ואי איתא לסברת הבבלי הל"ל ומודה ר"מ לחכמים וא"ל דאמרי' בסמוך לרשב"ל יכול לומר אונס הייתי בבעילה ובבבלי ארשב"ל הטעם מפני שיכול לומר לא גמרתי די"ל חדא מתרתי קאמר מיהו בבבלי ר"פ הבא על יבמתו משמע דאין שייך אונס כשפירש בבעילה דאמרי' התם אמר רבא אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת ואף די"ל רבא ה"ק אם אנסוהו עכו"ם שיבא על הערוה ויודע שאי אפשר לו אם לא יתקשה חייב למסור עצמו דאין קישוי אלא לדעת וכ"כ תוס' שם אבל איכא אונס ע"י כשפים. מ"מ סוגי' דהתם לא משמע הכי דא"כ איכא אונס ביבמה ע"י כשפים ע"ש. ועמ"ש יבמות פ"ו ה"א בתו' בד"ה עד כו' אדברי הלח"מ פ"ט מה' שגגות:

בנזירות מה אית לך כו'. וא"ת אמאי לא משני שיכול לומר נשאלתי על נזרי כדמשני בבבלי וי"ל סובר הירוש' כמ"ד נדר ברבים אין לו הפרה א"כ יכול לומר מודים חכמים לר"מ כשנזר ע"ד הרבים שאינו נאמן לכך משני שיכול לומר תנאי היה בלבי. ומדסתם הבבלי משמע דלעולם מודה ר"מ לחכמים בנזיר ש"מ דסובר אף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה. והכי קי"ל. וכ"ת עדיין קשה לא ה"ל לסתום דהא קי"ל נדר על דעת רבים אין לו הפרה י"ל הא מסקינן גיטין פרק השולח הני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה והתרת נדר נזירות מצוה דהא חוטא מיקרי:

תנאי היה בלבי כו'. וקשה דתניא בתוספתא (ומביאה הר"ש טהרות ספ"ה) אמרו לו נדרת והוא אומר תנאי היה בלבי אינו נאמן משהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי נאמן א"ל נדרת והוא אומר לא נדרתי משהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אינו נאמן ופירש הרמב"ם פ"ב מה' שבועות משהגיעוהו היינו. משהעידו עליו שנשבע או נדר אומר תנאי היה בלבי אינו נאמן. והכא בודאי איירי שהעידו עליו שנדר א"כ אינו יכול לתרץ דבריו עוד לומר לא נדרתי אלא בתנאי ודוחק לומר הך ברייתא אתיא כר"מ דעדיין תיקשי לן דברי הרמב"ם דהא איהו פוסק כחכמים וכמש"ל. ואין סברא לומר דפליג אהירושלמי מיהו לפי' הר"ש ניחא שכתב משהגיעוהו היינו שא"ל דברים וסימנים שלא היה יכול להעיז פניו ולהכחישו ע"כ. וכאן איירי בשלא חזר מדבריו כלל. ואף לסברת הרמב"ם י"ל שאני התם שא"ל מעיקרא ואח"כ רודה לדבריהם ואמר שתנאי היה ואינו מתרץ דבריו הלכך אינו נאמן. והא דקאמר בסמוך תנאי בדברים ואין תנאי בשבועות. קשה הא נדר ושבועה שוין דבעינן פיו ולבו שוין א"כ כי היכי דמהני תנאי בנדר דנזיר ה"נ ראוי דליהוי מהני בשבועות וצ"ע:

תחול עלי נזירות אחרת. וא"ת ל"ל שיחול עליו נזירות אחרת נימא לאחר שאטמא יתבטל כל נזירותי וי"ל כיון דאומר לא נטמאת הנה הוא צריך להביא קרבנות נזיר טהור ואי לאו דקאמר שכך קיבל שתחול עליו נזירות אחרת היה אסור להביאן. אך קשה ממ"נ אם הוא ממתין להביא קרבנות נזירות טהרה כפי זמן נזירתו מעת שאמרו שנטמא וכדי טהרתו א"כ ל"ל לומר שכך התנה מתחלה שתחול עליו נזירות אחרת הא בידו לקבל עליו נזירות אחרת מזמן ההוא ואי בשאינו ממתין א"כ איך הוא מקריב קרבנותיו הא מכחיש את העדים. ואם נאמר דמטעם מגו דאי בעי אמר הכי נאמן השתא נמי נאמן ניחא. אבל כבר הקשו תו' כריתות דף י"ב ע"א בד"ה או דלמא כו' אפירוש זה ומסקי דהטעם דמתרץ דיבוריה וכ"נ מדברי הרמב"ם וצ"ע:

הא כל כו'. עי' בקונטרס ועוד יש לפרש ואתיא כי האי דא"ר בא כו' כלומר שיכול לומר סבור הייתי שאין זו שבועה ומסיק הא כל הדברים אינו יכול להתנות והיכי מצי להתנות ולומר בתנאי שאין זו שבועה:

מה דר' יוסי כו'. עי' בקונטרס. ולשון הש"ס ועיקר עדותו לא בע"א הוא משמע שבא להוכיח חומרא מיניה אע"ג שעיקר העדות בע"א אפ"ה כיון שבאו אח"כ שנים להעיד על חיובו נאמנים וכן מפורש ברמב"ם בה' נזירות ושגגות ומעתה אין מכאן שום פשיטות לאיבעיא דהתם. מיהו גם לפירושי בקונט' האיבעיא וגם הפשוטות דחוק. לכך נראה דה"ג באיבעיא שם בסוטה ר' בון בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שנסתרה אח"כ בא ע"א ואמר אני ראיתי שנטמאת מי מהני עדות חמותה דה"ל עד האומר ראיתי שנטמאת ככל ע"א המעיד על הטומאה אחר עידי סתירה ונאמן לפוסלה כתובתה או דלמא כיון שעיקר העדות דהיינו הסתירה הוא ע"י חמותו שוב אין עד הטומאה נאמן. וה"נ מיבעיא לרבי יהודה בשמע מעוף הפורח. ופשיט שפיר מרבי יוסי ור"י ונראה הנך בעיות אליבא דר"א ריש סוטה דאמר משקה ע"פ ע"א. והשתא ניחא שהשמיט הרמב"ם דין חמותו ועוף הפורח. ועמ"ש סוטה פ"ו ה"ב בד"ה פלוני כו':

ממה דרבי מנא כו'. עמ"ש בסוטה שם בתוספות בד"ה ממה כו':

א"ל במי שחבירו מבקש לו כו'. בתוספתא ספ"ה תניא אהא דאר"י יבקש לו אחד מן השוק כו' ל' יום הראשונים ול' יום האחרונים אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים אם גלח כו' סופג את הארבעים הוא עצמו על הראשונים חייב ועל האחרונים פטור:

נראה דצ"ל אינו סופג כו' דכן משמע לשון הברייתא. וסיפא דהך סייעתא להגהתי בקונט':

עד כדון כו'. משמע בשהתרו על זה בפני עצמו וע"ז בפ"ע אף ר' יוחנן מודה שאין לוקין עליו. וקשה מהא דגרסי' יבמות פי"א ה"ז הכה את זה וחזר והכה את זה פטור ר"ח בעי לית הדא קשיא לר' יוחנן דפליגי בשני י"ט של גליות רי"א מקבלין התריי' על הספק רשב"ל אמר אין מקבלין אר"א תמן אפשר לך לעמוד עליו כו'. הרי דסובר הש"ס אף בהתרו על כל א' בפני עצמו נמי סובר ר' יוחנן דלוקין גם פסחים ירוש' פ"ה ה"ד משמע מפורש דפליגי ר"י ור"ש בכל התראת ספק ע"ש. גם הא דמשני ר"ח תמן אפשר לך לעמוד עליו כו'. ודאי פליג אסוגיין דהא הכא אי אפשר לעמוד עליו ואפ"ה אמרי' לר' יוחנן הוי התראה ואפשר לדחוק ולומר דה"פ עד כדון בשהתרו בו על אחד מהן בפני עצמו אבל הותרו על שניהן כאחד כלומר בכל נזירות בפני עצמו מיהו הא דקאמר בסמוך א"ל זו לעכשיו וזו לאחר זמן משמע דבעינן שיהא שניהן בבת אחת וצ"ע. גם הרמב"ם השמיט דינים אלו ובפט"ו מה' סנהדרין פסק כר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה. ועמ"ש בתו' יבמות שם:

כל ימי נזרו כו' ליין לטומאה ולתגלחת. לאו מכל ימי נזרו שמעינן הנך תלתא אלא מתלתא כל דמייתרו מרבינן דימים שלאחר מלאת כלפני מלאת כו' מכל ימי נזרו מרבינן יין ומכל ימי הזירו מרבינן טומאה ומכל ימי נדר נזרו מרבינן תגלחת וכ"ה בבלי דמכלתין דף י"ד. ורש"י כ' בדף ט"ו בד"ה אם גילח ושתה יין וניטמא למתים סופג את הארבעים אלמא דגמרי ימי ימי לרבות ימים שלאחר מלאת ע"כ. ולא ידעתי מאי זו גז"ש הלא מכל ילפינן כדמשמע סוגיא דהתם וצ"ע:

ציבור שנטמא כו'. עי' בקונט' שהגהתי כדאיתא בפסחים. אך קשה לי למה מייתי מתני' דכל הטומאות כו' ה"ל למייתי ראיה מנזיר גופיה ומרישא דמתני' דתנן אבל הסככות כו' על אלו אין הנזיר מגלח וללישנא בתרא שבקונט' קשה הא אף בנזיר איכא קרבן לכך נ"ל להגיה דאין כאן מקומה אלא ביחי' שנטמא בספק רה"י בפסח דקא"ר יוחנן משלחין לדרך רחוקה אע"ג שאינו יכול לכנוס לעזרה בטומאה מ"מ בטומאה זו שאין בה חיוב כרת אפשר שיכנוס לעזרה לכך משלחין אותו לדרך רחוקה ואתי' כי האי דתנן כל טומאה כו' שאין הנזיר מגלח עליה כדאר"י בסמוך אף אין חייבין עליה על ביאת המקדש ועמ"ש בסמוך:

משלחין אותו לדרך רחוקה. וא"ת אף אם אינו בדרך רחוקה למה לא יעשה פסח שני הא אנוס הוא שאסור לכנוס לעזרה ועוד לא יהא אלא מזיד עושה פסח שני מיהו למ"ד אין השני תקנתא דראשון ניחא הך קושיא בתרא וקושי' הראשונה י"ל להוציא נפשיה מספק כרת משלחין אותו לדרך רחוקה:

יטמא טומאת התהום כו'. וקשה הא תניא בתוספת' דפסחי' (ומביא' רש"י שם) אמרו לו קבר התהום עמך בבית ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו מביא קרבן טומאה ע"כ ש"מ דלטומאה ודאי' משוינן לה שהרי מביא קרבנות טומאה. שהרי דאיירי עד שלא הביא פסחו א"כ ל"ל לשלחו בדרך רחוקה גם במתני' דפ' בתרא תנן אם עד שלא גילח אף טומאת התהום סותר לכך נראה שהגי' שבפסחים שם עיקר ניטמא טומאת בית הפרס משלחין. אותו בדרך רחוקה. שטומאה זו דרבנן היא:

אלא לחומרין. בפסחים פ"ז ה"ו כתבתי בתוס' בד"ה תני כו' כ' הרמב"ם פ"ז מהק"פ יחיד שנטמא בספק רה"י ה"ז ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת וציבור שנטמא בספק רה"י יעשו כולו בטומאה. וקשי' לי הא דאמר אף ר"ה לא אמר אלא לחומרין ע"ש. ואפשר הרמב"ם מפרש רבי יוחנן אמר יעשו בספיקן כלומר יעשו הפסח בטהרה אף שהן ספק טמא ור"ה אמר יעשו בטומאה לאו שיעשו בטומאה אפי' בכלים טמאים וכן שאר טמאים יעשו עמהם בטומאה אלא אלו יעשו בטומאה אפילו בכלים טמאים ממ"נ דהשתא מיהו רוב הציבור טמאים אבל שאר טמאים אל יעשו עמהם ומסתייעא כי זה דהא גם בנזיר אר"י שאינו מגלח תגלחת הטומאה ש"מ דלנזיר טהור מדמי ליה דאל"כ אין לו תקנה לעולם שהרי אינו יכול לנהוג נזירות טהרה עד לאחר תגלחת הטומאה אלא שעדיין ה"ל להרב לבאר דבריו גם מהא דגרסי' שם דף כ"ה תני ר"ה יעשו בספיקן משמע כפי' בקונטרס וכמ"ש שם. גם תימא שלא ביאר הרב דין זה בהלכות נזירות וצ"ע:

ישראל ערל מזין עליו כו'. עמ"ש פסחים פ"ח ה"ח בתוס' בד"ה ערל כו':

כמ"ד בי"א מלו כו'. נראה הנך תנאי פליגי בפלוגתא דר"י ור"א. דגרסי' בירושלמי סוטה פ"ז ה"ג על דעתי' דרבי יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום שעברו את הירדן ע"ד דר' אלעזר לא זזו ממקומן נמצא לר"י שהלכו מהלך רב בו ביום ודאי לא נמולו בו ביום ולר"א ודאי נמולו בו ביום. ובעיקר דיוקא דר"א קשה אפי' למ"ד בעשירי מלו מוכח שפיר ערל מקבל הזאה דאף בעשירי אי אפשר לומר שהיה שלישי שלהם דא"כ ה"ל שביעי שלהם בע"פ ואין שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו ותניא טבלו ומלו ועשו פסחיהן בטהרה כמפורש בבבלי יבמות פ' הערל. מיהו כל זה לשיטת הרמב"ם שכתב ריש פ"ו מהק"פ טמא מת שחל ז' שלו להיות בע"פ אע"פ שטבל והוזה עליו נדחה לפסח שני אבל הראב"ד שם פליג וסובר ששוחטין עליו. ולהרמב"ם י"ל ודאי סוגיא זו אזלא למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ דסובר נמי שוחטין על טמא מת בשביעי שלו ואיהו כרב ס"ל דאמר אין שוחטין על טמא שרץ (ודברי הכ"מ שם צ"ע) אך לישנא דש"ס בבלי קשה דא"ר יוחנן ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו כו' בעשירי לא מלו משום חולשא דאורחא הזיה אימת עביד לאו כשהן ערלים. משמע מפורש דשוחטין על טמא מת בשביעי שלו. ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וי"ל:

אכל בקדשים לאחר ס' יום כו'. כ' תוס' דף נה משמע ביום ס"א אוכל בקדשים וכן הוא לשון התוספתא ואוכל בקדשים מיד לאחר ס' וקשה הא תנן לעיל פ"ג מי שנזר ב' נזירות מגלח הראשונה ביום ל"א והשניה ביום ס"א וא"כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ס"ב שהוא יום הבאת קרבנותיו וי"ל כיון דתנן אם גילח ביום ל' יצא ש"מ מדאורייתא מגלח ביום ל' והכא משום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחות הראשונות ולפ"ז אוכל ביום ס' גופיה דהא תנן לעיל אם גילח השניה ביום ס' חסר אחת יצא ע"ש שדחקו מאוד בזה. ועי' בתי"ט. ול"נ בתגלחת הראשונה שיש שם שני ספיקות ספק תגלחת מצורע וספק תגלחת נזיר טמא ובשניהן א"צ להמתין יותר משבעה אלא משום ספק נזיר טהור צריך להמתין ל' דה"ל תרי נגד חדא הלכך אוקמוה אדאורייתא ומגלח ביום ל' אבל תגלחת השניי' אין לספק בנזיר טמא שאם טמא היה כבר יצא בתגלחת הראשונה אלא שהוא ספק תגלחת מצורע וספק נזיר טהור דה"ל חד נגד חד הלכך צריך להמתין עד יום ל"א שהוא יום ס' ומביא קרבנות מצורע ביום ס"א. ומתחיל למנות מיום ס"א אבל מיום ס' לא אע"ג דתנן לעיל יום ל' עולה לכאן ולכאן הכא שאני שאם הוא תגלחת מצורע ה"ל יום התגלחת בכלל ימי ספירו שאין עולין לו שכל זמן שלא העריב שמשו אסור בתשמיש הלכך אינו מתחיל למנות עד יום ס"א ומגלח תגלחת שלישית ביום צ"א ותגלחת רביעית ביום קכ"א ואז מותר לשתות יין כו' ולכך תנן ומותר לשתות יין לאחר ק"כ יום. והתי"ט כ' בד"ה ושותה כו' וקשה כיון דמגלח ביום ס איך נאמר שמנינו מתחיל מיום ס"א הא תנן לעיל אותו יום עולה לכאן ולכאן ודחק מאד ע"ש. ואני אומר אגב חורפי' לא דק דלא דמיא תגלחת מצורע לתגלחת נזיר וכמ"ש והוא נכון וברור:

ושותה יין וכו' כ' הר"ב ועדיין הוא אסור לשתות יין דשמא מוחלט היה ותגלחת מצורע אינו עולה לו לתגלחת נזיר טהור ולא לתגלחת נזיר טמא ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. ותימא הא אם מוחלט היה עדיין לא מנה כלל לנזירותו דהא ימי גמרו וימי ספירו אינן עולין לו לא לנזירות טהור וטמא והכי הל"ל שימי צרעתו אינן עולין לימי נזרו. וכ"כ תוס' זבחים וסיימו ותגלחת צרעתו אינו עולה לתגלחת נזרו. גם הרמב"ם כ' בפי' המשנה זאת ההלכה צריכה לששה עיקרי' כו' העקר השלישי שימי ספירו וימי גמרו אין עולין לנזירות והעקר הרביעי שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירו ולצרעתו. ותימא העקר הרביעי ל"ל. ואף דנפקא מיניה אם נטמא בספק בתחלת נזירותו והזה ושנה אבל עדיין לא גילח מפני שהוא ספק ואח"כ נולד לו ספק צרעת תוך ימי נזירותו אע"ג דכבר מנה שבעה לנזירות טמא אפ"ה לא מהני תגלחת הראשונה לטומאה ולצרעתו. מכל מקום להלכה זו א"צ עקר זה שהרי הרמב"ם מוקי לה בשנטמא בסוף שלשים וכתבתיהו לקמן בד"ה כיצד כו'. גם אתוס' קשיא דהא אינהו מוקי לה דשתי הספיקות של טומאה וצרעת אירעו לו מיד בראשון לנזירותו. ואם נאמר דימי ספירת טומאה עולין בימי ספירו וימי גמרו ניחא דקשיא יעלה לו תגלחת השנייה לנזרו ולצרעתו והוצרכו לומר דאין תגלחת אחת עולה לשניהן. אך אין הדעת סובל לומר כן דודאי כך ההלכה שאין עולין כלל לא לטהור ולא לטמא דהא לפי האמת אין תועלת בדבר כיון דאין תגלחת אחת לשתיהן ותגלחת מצורע קודם ממילא צריך להמתין ז' ימים בין תגלחת לתגלחת וצ"ע:

איזהו מוחלט בספק שנים כו'. כ' תוס' דף נ"ה וספק טומאת צרעת דספק הוא לו אם פרחה בו צרעת ממש אם בוהק הוא. ותימא הא מפרש בגמרין דספק דמתני' בשנים שנתחלפו כו' וכן עיקר. דספק שכתבו תוס' לאו ספק הוא שהטומאה והטהרה תלויה בכהן וכל זמן שלא אמר הכהן טמא בטהרתו הוא וכיון שהכהן מסופק לעולם בטהרתו הוא אבל כשנתחלפו ודאי הטמא בטומאתו. ובזבחים דף ע"ו כ' תוס אהא דתני ר"ח בסמוך ספק מצורע טמא פירוש מוחלט ספק מצורע טהור פי' שטהר כבר אבל מצורע ודאי היה פירוש בחד גברא איירי שיש בו כל ספיקות הללו ע"כ. נראה שמפרשים שהספק בחד גברא אם הוא מצורע טמא או טהור וכמ"ש תוס' כאן. ודבר תימא הוא וכמ"ש בסמוך וא"ל שכוונתם דמתניתין בחד גברא איירי ולא בשנים דודאי אי אפשר לפרשה בענין אחר דהא תנן ושותה ביין לאחר ק"כ יום וצ"ע:

כיצד א"ל נזיר טמא אתה צא ומנה שבעה כו'. משמע שנטמא ונצטרע בספק מיד ביום הראשון וכ"כ תוס'. ולדעתי אין זה מוכרח שאף אם נטמא ונצטרע בספק תוך ימי נזירותו נמי כך דינו. והרמב"ם כ' ריש פ"י מה"נ לפיכך מי שנזר שנה אחת והי' בכל השנה הזאת ספק מצורע וספק טמא מת או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק ה"ז מונה ז' ימים ומזה בשלישי ושביעי ואינו מגלח בשביעי ואינו יכול לשתות יין ולהטמא למתים אלא לאחר ד' שנים. ודבריו תמוהים משמע ספק מצורע בעינן שיהא מתחלת השנה ואיני יודע שום חילוק בין ספק מצורע לספק טמא ואפי' שניהם אירעו בסוף שנה צריכים ד' שנים. ומדברי הראב"ד נראה שמפרש הא דכ' הרמב"ם ובסוף השנה נטמא בספק היינו בסוף שנה ממש ביום התגלחת הראשונה אחר התגלחו. ובאמת כך נראה מדבריו שהרי סיים בה ומזה בג' ושביעי ואינו מגלח בשביעי. ואי ס"ד שכבר מנה ג' וז' בשנה הראשונה א"כ בשביעי הוא מגלח. וקשיא ליה א"כ בג' שנים וז' ימים סגי ליה דהא ז' ימים אחר תגלחת הראשונה ודאי יכול לגלח שנית דאי לאו מצורע ולאו טמא היה כבר גילח נזירת טהרה בראשונה דהא אם גילח ביום מלאת יצא ועכשיו לאו נזיר הוא ואי מצורע היה הרי תגלחת הראשונה עלה לו לתגלחת מצורע הראשונה וכבר ספר לו שבעת ימים בין תגלחת ראשונה לשניה כדין מצורע. ואי לאו מצורע אבל טמא היה וכיון שנטמא סוף שנה סתר הכל כדין הנטמא ביום מלאת ודאי שיכול לגלח עתה כדין נזיר טמא. מיהו אח"כ צריך להמתין שנה תמימה דשמא מצורע היה ושתי תגלחת הראשונות היו לטהרת מצורע ועכשיו מונה נזירותו ומגלח וממתין עוד שנה דשמא תגלחת השלישי' של נזיר טמא היה ונראה שזהו כוונת הראב"ד בהשגה אלא שצ"ל אלו נטמאו בסוף שנה ממש. וזהו טעות סופר דמוכח ומ"ש ודבריו אינו כו' ר"ל דאם נטמא תוך ז' ימים האחרונים צריך ד' שנים ואיזה ימים יותר לתשלום השבעה ימים. ונסתלקו כל תמיהותיו של הכ"מ. והלח"מ כ' שם לתרץ דברי הראב"ד והאריך מאוד. ודבריו אינן אלא תמה דודאי אם נטמא תוך ז' ימים האחרונים שבסוף שנה אסור לגלח עד אחר הזאת ג' וז' דשמא נטמא וסתר הכל ואסור לגלח אף בימי טומאתו וזה דבר מבואר מאד ודבריו צ"ע. ומה שפירשתי דברי הראב"ד הוא נכון וברור וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה וכשהוא ביום אחרון מן הל' כולם ספק טמא וכמו כן היה באלו הל' יום כולם ספק ממוחלט:

מביא עולה כו'. מלשון וסדר התוספתא משמע שמביא תחלה עולת בהמה ואח"כ שתי ציפרים ואח"כ חטאת העוף ואח"כ מגלח כדרך המצורעין. וכן בדין שעולת בהמה היא קרבן נזיר טהור והיא הראשונה שנזיר ודאי הוא וצריך להביא קרבן זה והשאר ספק. וקרבן זה צריך להביא קודם הגיליח שאם טהור הוא אסור בגילוח עד שיזרוק עליו (אלא) אחד מן הדמים וכמ"ש בקונט' ואח"כ מביא שתי ציפרי דרור שאם מצורע היה צריך להביא ציפרים קודם הגילוח ואח"כ מביא חטאת העוף שהוא קרבן נזיר טמא שדינו לאחרו דהא מגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני אך קשה למה מביא חטאתו ואח"כ מגלח ה"ל לגלח קודם ואח"כ יביא חטאתו דאע"ג דתנן אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום מ"מ לעולם צריך להקדים הגילוח ואח"כ מביא קירבנו וצ"ע:

וטעון מתן בהונות. בקונטרס הגהתי וסמיכה וכ"ה בבבלי יכ' תוס' נדה דף ע' ע"ב בד"ה וסמיכה ונסכים פי' בקונטרם דבאשם ליכא סמיכה כדאמרינן במנחות פ' שתי מדות ולא עיין בה דתנן כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח ואלו אשם לא מפיק. ובפ' כל הפסולין פליגי אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא או לא אבל לכ"ע סמיכה בעי ע"ש. ונראה הא דכ' רש"י דבאשם ליכא סמיכה אאשם מצורע קאי דביה משתעי דאע"ג דבעי סמיכה דרבנן מ"מ נפקא מינה בין סמיכה דאורייתא לדרבנן דאלו סמיכה דאורייתא בכל כחו וסמיכה דרבנן באקפויי ידא וקמ"ל דסומך בכל כחו כשלמים והא דלא מפיק במתני' דשתי מדות אשם מצורע י"ל כיון דמדרבנן מיהו בעי סמיכה לא קחשיב. וכה"ג כ' תו' זבחים דף ל"ג בד"ה סמיכה כו' ע"ש. אלא דהיא גופא קשיא מנ"ל לחלק בין אשם מצורע לשאר אשמות לענין סמיכה וצ"ל דלא ילפינן משאר אשמות כיון שאינו בא אלא להכשיר. וכ"כ רש"י זבחים שם בד"הסמיכת אשם כו'. ודבר זה מהא דפ' שתי מדות שמעינן דאמרי' שם לענין נסכים חטאת מצורע לכפר ואשם מצורע להכשיר בעינן תרי קראי ולא ילפינן אשם מצורע מחטאת א"כ ה"נ ליכא למילף. אע"ג דכתיב כחטאת כאשם ואמרי' פ"ק דזבחים מה חטאת טעון סמיכה אף אשם טעון סמיכה היינו שאר אשמות אבל לא אשם מצורע. ותו' כ' זבחים דף ל"ג בד"ה איפוך כו' קשה הא אמרי' פ"ק דיבמות לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר חדש לידון בבוהן יד ורגל יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כחטאת כאשם הוא לכהן מה חטאת טעונה כו' נימא מה חטאת טעונה סמיכה ומתן דמים ואימורים למזבח אף אשם כו' ע"כ ותימא הא ודאי ליכא למילף סמיכה מהך היקישא דהא כתיב כי כחטאת האשם הוא לכהן וכן מפורש לקמן פ' איזהו מקומן דצפון ליכא למילף מהך היקישא אלא דוקא מתן דמים ואימורים דבעי כהונה אבל שחיטה דלא בעי כהונה לא מיבעי צפון. והא דמשני התם מדכתיב האשם לומר כשאר האשמות יהיה. דוקא צפון ילפינן מיניה דכתיב בהדיא בשאר אשמות אבל סמיכה דלא כתיב באשם אלא מהיקישא דכחטאת כאשם ילפינן ליכא למשמע מהאשם מדלא כתיב כאשם. וכן מפורש בתו' פ' איזהו מקומן שם בד"ה אי אקשי כו' ע"ש. ומ"ש תוס' פ"ק דזבחים דף י' ע"ב בד"ה הרי אומר כחטאת כאשם באשם מצורע כתיב ע"כ. דברי תימא הם שהרי במצורע כתיב כחטאת האשם ולא כאשם. ואף אם נדחקו ונאמר שגירסתם בגמרא כחטאת האשם הרי מבורר שגירסא מוטעת היא דהא מסיק שם דף יא לרבנן האי כחטאת כאשם ל"ל לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה אף אשם טעון סמיכה הרי דכל מילי ילפינן מהך היקישא ובדף נ' אמרי' דליכא למילף צפון מהך היקישא וכמ"ש וצ"ע וא"ת תיקשי מר"ש למ"ד סמיכה דאורייתא וי"ל בכדי נקט סמיכה כמ"ש תו' נדה שם בד"ה וסמיכה כו' ע"ש:

ומונה ל' יום ומביא קרבנותיו שלמין. כ' תו' זבחים דף ע"ו תימא למה לא הזכיר בקרבנות תגלחת רביעית חטאת שהרי ודאי נזיר היה ועדיין לא הביא חטאת בשום פעם וכי היכי דמביא עכשיו שלמים יש לו להביא גם החטאת ע"ש. ותימא על תמיהתם שהרי מבואר כאן שאין הכוונה על השלמים. אלא שעכשיו הוא משלים כל קרבנות טהרה שיש לו להביא והיינו החטאת והשלמים. וה"ה הוה מצי להתנות בתחלה על החטאת עוף שמביא אם נזיר טהור או טמא אני יהיה חטאתי אלא שאין תנאי בחטאת א"נ דא"כ לא הוה מצי להביא חטאת בהמה לטהרתו בסוף וזה מבואר מאוד. וכ"כ הרמב"ם פ"י מה"נ ומביא בתגלחת רביעית קרבן נזיר טהור שהן שלש בהמות חטאת עולה ושלמים:

כיצד עושין לו כדברי בן זומא כו'. פירושי בקונטרס הוא מדברי תו' זבחים ומנחות שם. ותימא מאי שייטא פלוגתא דב"ז ור"י דמתני' הכא הא ודאי אף ר"י מודה בזה לבן זומא. אבל האמת עד לעצמי דתני לדברי בן זומא לאפוקי חכמים דפליגי עליה וסברי דאין תקנה לספק זה וכדא"ר יוחנן בסמוך זו דברי בן זומא אבל דברי חכמים כו' וזה ברור:

אבל דברי חכמים לעולם הוא בחלוטו כו'. וקשה הא ודאי כלו ימי חלוטו כשהביא ציפרים ונעשה לו כדין מצורע ביום טהרתו והכי הל"ל לעולם הוא בימי ספירו כו' וטובא איכא בינייהו בין ימי חלוטו לימי ספירו וי"ל ודאי שאין עליו חומרת ימי חלוט ולא קאמר לעולם הוא בחלוטו אלא לענין זה שאסור בקדשים עדיין כמו שהיה בימי חלוטו. אך קשה מ"ש דפליגי בנזיר שנצטרע בספק בכל ספק מצורע איכא נמי הך פלוגתא אי אשם מעכב או לא וי"ל באמת פלוגתייהו דבן זומא וחכמים בכל ספק מצורע. והיינו דתניא בתוספתא לדברי בן זומא כלומר דפליג בספק מצורע וסובר דיש לו תקנה אשם אינו מעכב. והרמב"ם פ"י פוסק כבן זומא וסיים בה אבל האשם והעולה אינן מעכבין לא בתגלחת הטומאה ולא בתגלחת הצרעת. וכתב הראב"ד אינו כן שהאשם לד"ה מעכב מלמנות נזירות טהרה ובגמ' מקשה והא בעי אשם ומשני ר"ש היא כו' ע"ש ולפ"ז לרבנן דפליגי אר"ש אין לוה תקנה כדאמרי' בסוגיין. ובכ"מ ולח"מ דחקו מאוד לתרץ ע"ש. והמעיין בסוגיין יראה שאין דבריהם מחוורין. ונראה בבבלי מסוגיין פריך והא בעי אשם ומשני ר"ש היא דאמר למחרתו כו'. וקשה כיון דלית ליה תקנה אף רבנן מודו. וכן משמע זבחים דף ע"ו ע"א היכא דלית ליה תקנתא מודו רבנן. אע"ג דהתם קאי אחתיכות שכבר נתערבו ולמה לא יאכל מהן ביום הראשון הא איהו לא קעביד מידי לפוסלו אדרבא הוא מתקן כל מאי דאפשר ואין זה מביאן. מ"מ אין לחלק והיינו דאמרי' ס"ל מי שהיה טמא דף צ"ח ע"ב ורבנן דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול היכי עבדינן לפסח שנתערב בבכורות בשלמא אשם אית ליה תקנתא ברעיי' אבל בכור לית ליה תקנתא ע"ש ברש"י ומאי פריך דלמא סברי חכמים דלית להו תקנתא אלא ירעו עד שימותו דאין מביאין קדשים לבית הפסול. אלא ודאי הא דאין מביאין אינו אלא חששא שמא יוותר ומשום הך חששא אין דוחין מצוה דאורייתא. ופריך ורבנן דפליגי אר"ש דמתני' דאמר חבורת כהנים יאכלו ש"מ דאית להו תקנתא אחריתי דאל"כ אף רבנן מודו דעבדין כר"ש והכא נמי איך נדחהו לאדם זה מכמה וכמה מצוה דאורייתא. וביותר קשה לרבי יוחנן דקאמר דברי חכמים לעולם הוא בחלוטו וכו' משמע דאין לו תקנה עולמית והא ודאי דחינן הא דאין מביאין מקמי פסח דהוא עשה שיש בה כרת ואי לא יחריב אשמו אסור בפסח. וגדולה מזו כ' תו' פסחים דף פט ע"א בד"ה הני מילי כו' ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר יכנס לידי ספק כרת כו' ע"ש כ"ש הכא דאיכא ודאי כרת. וכ"ת התם בעידנא דמביא לידי ספק נותר מקיים עשה דכרת משא"כ כאן שהרי כ' תו' פסחים דף נט ע"א בד"ה אתי כו' עשה דחמיר כגון פסח דוחה עשה דקיל אפילו לא מקיים עשה דחמירבעידנא דמיעקר עשה דקיל ע"ש. וי"ל דה"נ קאמר לעולם הוא בחלוטו עד שיניף האשם דהיינו עד הפסח שאו עשה דכרת דחי ליה. אך קשה אף שאר מצות כגון קרבנות דנזיר טהור ואכילת קדשים וביאת המקדש ראוי שידחה ספק שמא יוותר. וא"ל הא דמשני הבבלי ר"ש היא ר"ל דעבדינן הכא כר"ש דמייתי ומתני כיון דלית ליה תקנתא דהא מפורש בתוספתא לעיל דפליגי חכמים אר"ש בספק זה. והמחוור כדעת הרמב"ם שהאשם והעולה אינן מעכבין לרבנן ור"י בנו של ריב"ב פליג וסובר אשם מעכב. והא דפריך והא בעי אשם הכי קאמר וברייתא דתניא בה דבעי אשם ר"ש היא א"נ למ"ד אשם מעכב פריך א"כ לא יהא תקנה לספק מצורע ומשני ר"ש היא ורבי ישמעאל כר"ש ס"ל א"כ יש לו תקנה ע"י תנאי וזה עיקר. וא"ת מנ"ל להרמב"ם דאשם אינו מעכב אדרבא מסתמא. יש לנו לומר דמעכב כדאמרי' מנחות פ"ק דף ה' אר"פ שאני הלכות מצורע דכתיב בהו הויה הלכך סדרו מעכב כ"ש דכל הכתוב בו מעכב וי"ל כפרה שאני דתניא ת"כ פ' מצורע ועשה הכהן את החטאת וכפר מה ת"ל לפי שנאמר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה יכול יהי כולם מעכבים אותו ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שהכפרה בחטאת ע"כ. וניחא נמי הא דהוה קשיא לן מהא דתניא מנחות שם הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא מבית השרפה. וכ"פ הרמב"ם פ"ק מה' מחוסרי כפרה. א"כ איך יקריב חטאת בלא אשם ולפמ"ש י"ל דוקא אסדרו קפיד קרא אבל אי לא הקריב עולה ואשם כלל אינו מעכב ור' ישמעאל סובר מקשינן אשם לחטאת דכתיב כחטאת כאשם. ולית ליה לחלק בין מכפר למכשיר עמש"ל בסוגיין בתו' בד"ה וטעון כו' ובק"א כ' ואשם בכלל חטאת הוא לענין זה שחטאתו ואשמו מעכבין והכי משמע פ' משקלי עלי ע"כ נראה דדייק מדלא הזכיר הת"כ אלא העולה והמנחה וליתא דדוקא בעולה ומנחה איכא למטעי דמעכבין כיון דכתיב בהו כפרה אבל גבי אשם לא כתיב כפרה. ועיקר כמ"ש דוקא חטאת הוא דמעכב אבל לא אשם ועולה ומנחה. ומ"ש ככ"מ שם בד"ה ומ"ש שהעולה אינה מעכבת היינו עולת העוף שמביא המצורע עני ונזיר טמא ותמיה לי אע"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה ע"כ ותירץ הלח"מ לא הצריכו להביא ולהתנות בדבר שאינו מעכב ע"כ. ותימא לי הרי מפורש בדברי הרמב"ם שמתנה על עולת המצורע שאומר אם מוחלט הייתי הראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות טהרה הרי שמביא עולת מצורע ומתנה. ולא קשיא להכ"מ אלא על עולת נזיר טמא. וכן מבואר בדבריו שבלשון יחיד הוא שונה אותה. ודלא כמו שהבין הלח"מ שגם על עולת מצורע קשיא ליה. ובאמת קושיא גדולה היא מה יחסר לו לשון התנאי אחרי שאינו צריך להוסיף להביא עולה בשכבר הוא מביא ארבע עולות ומ"ש הלח"מ אמאי לא קשיא ליה מאיל השלמים דנזיר אמאי לא מייתי ליה בתגלחות הראשונות ע"כ דברי תימא הן הא שלמי נזיר צריכין לחם ובלחם אי אפשר לעשות תקנה כמ"ש תוס' מנחות דף ק"ה ע"ב בד"ה ונאכל כו' ע"ש גם מ"ש תו' זבחים דף ע"ו ע"ב ועוד א"כ בשלמים ה"ל למיתני תנאי או למיהוי שלמי נדבה או שלמי נזיר לענין מורם מהן דבהאי חזה ושוק ובהאי זרוע בשלה ע"כ דברי תימא הן דהא משום זרוע בשלה אין שלמים יכולים לבוא על תנאי דהא זהו היתר הבא מכלל איסור הוא כדאמרינן לעיל פ"ו ואי שלמי נדבה הן אסור. ועוד משום לחם וכמ"ש. ואפשר לומר דר"ל א"כ בשלמים נמי ה"ל למיתני ובשלמי נזיר אי אפשר להתנות כדכתיבנא ואיך תני דמייתי שלמים בתגלחת האחרונה ודוחק וצ"ע. מיהו בעיקר הדין שכ' הרמב"ם שאומר אם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע כבר תמהו עליו הא אין למצורע עולה בתגלחת ואיך יקדימנה קודם חיובו דכ' הכ"מ וי"ל הא דאין המצורע מביא קרבנו אלא אחר תגלחת השניה היינו החטאת אבל העולה אף אם יביאנה קודם תגלחת שניה אין בכך כלום ע"כ. ואין לזה שום טעם. ואף שלפום ריהטא היה נ"ל שיש לו ראיה מהא דפסחים דף נט אמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה הכהן את העולה שהעלה כבר. אבל דחוי' היא דהתם לא קאמר אלא אם העלה ביום הבאת קרבנותיו העולה קודם לחטאת עלתה לו דסד"א תהיה כתיב לומר שסידורו מעכב כמ"ש לעיל בחטאת מ"ל בעולה אין סידורו מעכב וכ"כ תו' שם אבל להקריבה קודם זמנה זו לא שמענו והלח"מ כ' שהרמב"ם כתב פי"ח מה' מעה"ק וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו תוך ימי ספירה פטור שעדיין לא נראו בעלי קרבנות אלו לכפרה אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי ספירה חייבין שהעולה דורון היא והחטאת והאשם אין עיקר הכפרה לכך כתב רבינו דעולה דתגלחת הראשונה עולה לעולה דסוף ימי הספירה דהוי כאלו הקריבה תוך ימי הספירה דבדיעבד הוי קרבן ע"ש שהאריך ותימא הרי כוונת הרמב"ם מבוארת כיון דהבעלים אינן בני כפרה אינן מתקבלים בפנים חטאתו ואשמו לא לחובה ולא לנדבה הלכך אין חייבין עליהן משום שחוטי חוץ אבל עולה דדורון הוא אם מקריבה בפנים תוך ימי הספירה אע"פ שאינו עולה לשם חובה דורון מיקרי הלכך חייבין וכ"פ רש"י זבחים פ' בתרא אבל שתעלה לחובה לא. והרמב"ם בעצמו שפי' המשנה זבחים שם פ' שאם הקריב העולה אחר שהקריב החטאת חייב אבל לא תוך ימי הספירה הלכך נראה שטעות נפל בספרים ובמקום עולת מצורע צ"ל עולת נזיר טמא וניחא הכל ואין להאריך וצ"ע:

למה לא מצינו כו' דתנינן תמן כו'. וקשה מאי ראיה מייתי ממתני' התם איכא תקנתא ברעייה משא"כ כאן וי"ל ודאי הירושלמי לית לי' לחלק בין ישלו לאין לו תקנה וכמ"ש בסמוך ולא קשיא ליה אלא על האשם שלא ידחה וכמ"ש בקונטרס:

ויעשו לו תקנה ליינו. עיין בקונטרס וקשה ממ"נ אי ס"ל לאחר ימי ספירו אע"פ שלא הביא קרבנו מונה נזירותו דהלכה כך נתקבלה ימי ספירו אין עולין אבל ימים שלאחריהם עולים א"כ מאי תקנה היא ודאי שחובה לעשות כן ואי סובר שאין עולין עד אחר הכפרה א"כ אין כאן תקנה דנראה שסובר ימים שלאחר הספירה עולין אלא כיון שמחוסר כיפורים הוא אינו יכול להביא בעצמו קרבן נזיר לזה קאמר שיעשו לו תקנה שישלח קרבנו ע"י שליח וא"ר יוסי נזיר אינו יכול לשלח קרבנותיו כדכתיב וגילח כו' וקשה הגילוח עצמו אינו מעכב ואיך נאמר שאם אינו ראוי לבא אל אהל מועד לגלח לא ישלח קרבנו ודוחק לומר ראוי לגילוח בעינן וכדר"ז כל הראוי לבילה כו'. ובבבלי פסחים אמרי' ערל וטמא משלחין קרבנותיהם נראה דפליג אירושלמי דסובר נזיר אינו משלח קרבנותיו. ונראה דבהא פליגי הבבלי מוקי לקרא וגילח הנזיר פתח א"מ אשלמים כמפורש במכלתין פ"ו א"כ ליכא קרא למעוטי קרבן נזיר והירושלמי מוקי קרא למעוטי נזיר שאינו משלח קרבנותיו וכדא"ר יוסי. והלח"מ כ' פ"י מה"נ בד"ה אבל כו' החטאת והאשם הן עיקר כפרה היינו דאינו מתכפר לו אף אם לא הקריב האשם אבל מ"מ אינו מעכבו לאכול בקדשים ע"כ. ותימא הא כתיב בקרבנות מצורע וכפר עליו הכהן וטהר ש"מ כל זמן שלא כפר לא טהר. גם לישנא דש"ס הכי משמע מחוסר כיפורים אסור בקדשים. ולפמ"ש בסמוך א"צ לדברי הרב וצ"ע:

רבי ירמיה פשיטא ליה במצורע שנזר פליגין כו'. כ' הרמב"ם פ"י מה"נ ושערו בכל תגלחת ספק אסור בהנייה מספק ששער נזיר שנצטרע מותר בהנייה ע"כ. ומפרשיו לא הראו לנו מקור דין זה והדבר ברור שמסוגיין למדו. אך בדבריו יש ט"ס וצ"ל ששער נזיר שנצטרע אסור בהנייה והיינו כדר' ירמיה וכמו שהגהתי בקונטרס. מיהו קשה ל"ל הך טעמא ששער נזיר שנצטרע אסור. הא אפי' יהא מותר הכא אסור דבכולהו איכא לספוקי שמא תגלחת נזיר טהור הוא אם אינו לא מצורע ולא טמא הראשון הוא תגלחת נזיר טהור ואם אינו מצורע אבל טמא השנייה הוא דנזיר טהור ואם מצורע ואינו טמא השלישית הוא דנזיר טהור ואם מצורע וטמא הרביעית הוא דנזיר טהור וצ"ע:

תגלחת מצוה מהו כו'. וא"ת הא תנן סוף נגעים שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה נזיר ומצורע כו'. הרי דתרווייהו מצוה נינהו וי"ל קסבר הש"ס הקפת כל הראש לא שמיה הקפה הלכך קרי לנזיר לגבי מצורע רשות דהא אפי' לרשות בעלמא מותר לעשות כן משא"כ תגלחת מצורע דהא איכא השחתת הזקן. וכ"מ בסמוך דלא פריך אלא אסיפא דמתני' דקעבר מספק משום בל תשחית אבל אספק דרישא ל"ק ליה. דהקפת כל הראש לא שמיה הקפה ועיין בבבלי ריש פרקין. וכ"מ מהא דמשני בסריס ש"מ דאהקפת הראש ל"ק ליה. ובבבלי פ"ו דף מ' משמע נמי דתגלחת מצורע לגבי נזיר מיקרי מצוה ע"ש בתוס':

וחש לומר שמא כו'. עיין בקונטרס. וקשה איך אפשר שתהיה תגלחת נזיר קודם תגלחת מצורע הא ימי גמרו וימי ספירו אין עולין לו א"כ עדיין לא מנה ימי נזירותו וי"ל איכא לאוקמי ביום מלאת נזירותו אירע לו ספק צרעת וספק טומאה דהשתא כבר כלו ימי נזירות. ועמש"ל בד"ה כיצד אך קשה הא איכא נמי ספק טומאה שסותרת את הכל א"כ אין כאן ימי נזירות טהרה כלל. וי"ל. קסבר אחר שספר לו המצורע שבעה יוכל למנות נזירות טהרה. אך קשה איך יעלה על הדעת להקדים תגלחת נזירות הא אין הנזיר מגלח אא"כ נזרק עליו אחד מן הדמים ובסמוך אמרינן כל זמן שאין הנזיר ראוי לבוא אל אהל מועד אינו ראוי להקרבה. ודוחק לומר סתמא דש"ס פליג אר' יוסי וצ"ע:

מתני' אמרה כן כו' עיין בקונטרס וקשה מאי סברא היא זו הא אף תגלחת מצורע אינה מעכבת וז"ל הרמב"ם פי"א דפרה תגלחת המצורע וטבילתו אינן מעכבין מיהו הכ"מ שם מסיק שט"ס הוא וצ"ל וטבילתו מעכבין. אך פ"י מה"נ כ' הרמב"ם בד"א שמגלח ד' תגלחיות בשהיה קטן או אשה אבל האיש אינו מגלח מספק לא תגלחת הטומאה יצא תגלחת צרעת שמא טהור הוא ונמצא מקיף פאת ראשו שלא במקום מצוה לפיכך אינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד שאין ד' תגלחיות אלו לעכב אלא למצוה. וכ' הלח"מ שסובר תגלחת מצורע אינו מעכב וראייתו מריש פרקין ע"ש. ואין משם אפי' כמו ראיה. והדבר ברור שכוונת הרמב"ם הואיל והן ספק אין דוחין מצוה דאורייתא. ולשיטתו אזיל שכ' פ"ט מהט"מ אבל כל הספקות בין בטומאות כו' אינן אלא מד"ס. והלח"מ כ' דאי אפשר לומר כן חדא דתגלחת טומאה ונזירות אפי' ודאי לא מעכבי ועוד אי ודאי מעכבי ספק למה יאכל בקדשים ע"כ. ואיני מבין הלא אין הכוונה שודאי מעכב אלא כללא כייל מפני שהם ספק אינן מעכבים ומספק אוכל בקדשים שאכילתן מצות עשה ודחייה הספק ועמש"ל בד"ה אבל וזה ברור ועיין במ"ל פ"ח מה"נ:

אלא כדאר"י כו' נוטלן מלמטן למעלן אסור וקשה אי ס"ד מלמעלה למטה אין בו השחתה א"כ אף במצורע לא יצא דהא חזינן דקפיד קרא אתער דוקא משום דאית ביה השחתה כמפורש בבבלי פ"ז א"כ ה"נ בעינן שיהא מלמטה למעלה ואפשר דאית ליה שום מיעוטא בהשחתה. ולא ידעתי שום חילוק בשערות כי אם בציצין הפורשין כמפורש בבבלי שבת פ' המצניע:

טמא ודאי ומוחלט ודאי. כ' הרמב"ם פ"י מה"נ טמא ודאי ומצורע ודאי לאחר שיטהר מצרעתו מגלח תגלחת הראשונה ומזה בג' ובז' מגלח ראשו וזקנו בז' והיא תגלחת שנייה של מצורע ומביא קרבנותיו בשמיני ואוכל בקדשים וסופר ז' ומגלח תגלחת טומאה ואח"כ סופר ימי נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה ושותה ביין למה סופר ז' שאין ז' ימי הטומאה עולין בז' ימי הספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע. הנה מ"ש שמזה בג' וז קודם תגלחת המצורע היינו מטעם שאם עדיין טמא בטומאת המת אינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד ואינו יכול להקריב קרבנות מצורע אא"כ ראוי לבוא אל פתח א"מ. גם טמא מת אינו משלח קרבנותיו וא"ת למה לא כתב בנזיר מא שמביא קרבנותיו בשמיני והא אין מונה נזירות טהרה עד שיקריב כמ"ש פ"ו וי"ל הרי מפו' שם ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום ואף זה כן. מיהו ממ"ש בסמוך שאין ז' ימי הטומאה עולין כו' משמע שזה למגלח בז' דמיא. וע"ק מאי קשיא ליה למה סופר ז' הא אין תגלחת עולה לצרעתו ולטומאה כמ"ש שם ואין בין תגלחת לתגלחת פחות משבעה ימים כמפורש בבבלי פ"ו וכמ"ש הלח"מ שם וכן א"ר אבא מרי בסמוך וצ"ע:

הדרן עלך שני נזירים