ולא לשבועות. ותימא קרא ומתני' קשיא לרשב"ל קרא כל נדר וכל שבועת אסור לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו ובזקן כתיב איש כי ידור נדר או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ודרשי' אבל אחרים מוחלין לו ש"מ שאחרים מתירין אפי' שבועות. מתני' דתנן לעיל בפ"ב זה חומר בשבועות מבנדרים ולא קחשיב הא שהבעל והחכם מפר ומתיר הנדרים ואין מפר ומתיר את השבועה. והיה נ"ל דרשב"ל איירי בשנשבע בשם הוא דאין הבעל והזקן מתירין וכן משמע מהא דקאמר ואתיא דרשב"ל כהדא דאיסי. ועיי' בבבלי דף כ"ב אלא דקשיא א"כ ה"ל לאפלוגי בשבועות דר"י סובר כל השבועות מתירין ורשב"ל סובר שאין מתירין אלא בשלא נשבע בשם גם סתימת לשון הש"ס לא משמע כן. לכך נ"ל דרשב"ל מפרש איסר דקרא היינו שאמר איסר ככר זה עלי שהוא לשון שבועה אבל אינו שבועה ממש וה"פ דקרא וכל שבועת אסר שאמר אסר בלשון שבועה וכ"כ תוס' בשבועות דף כ' ע"א בד"ה איסר וכו' ע"ש. וממתני' ל"ק די"ל דתני ושייר. אבל שבועה ממש אין הבעל מפר ואין הזקן מתיר. מיהו קשה דבפ"ק דף א' ע"ב מייתי ברייתא דתני בה מבטא זו שבועה איסר זו שבועה וי"ל:

א"ל איפופי ישראל ולא עללה לבייתך. בגליון פירש ונתחרט ולא התיר לו. ואינו מחוור ומ"ש בקונט' עיקר וכ"ה בבבלי דף כ"כ וע"ש בר"ן:

אר"י מאן תנא כביסה ר"י. וקשה מנ"ל דטעמא דר"י משום חיי נפש דלמא משום דדריש לכם לכל צרכיכם וכ"ה בבבלי בסוכה דף מ' וי"ל א"כ ה"ל להתיר גם משרה. ובבבלי שם הגירס' דפליג ר' יוסי נמי אמשרה ובבבלי בפרקין מפור' בהך ברייתא דר' יוסי אומר כביסתן קודמים לחיי עיר אחרת:

מנין שחיי העיר הזאת קודמין וכו'. וקשה הא כתיב וחי אחיך עמך ודרש ר"ע חייך קודמין לחיי חבירך אבל בבבלי בפרקין קאמר דקמיבעי' ליה מנ"ל שכביסתן קודם לחיי עיר אחרת ודריש לי' מחיתם ע"ש. וא"ת הא נמי ניליף מוחי אחיך עמך וי"ל אי מהתם דוקא חיות ממש אבל כביסה סכנת' בעלמא הוא ותדע דלאו כל מילי ילפינן מיניה דבב"מ ספ"ב תנן אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת וקאמר בבבלי שם דכתי' אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם. ולא יליף ליה מותי אחיך עמך. ועיין בטי"ד סימן תנ"א:

ויכוף לא כן אר"ה וכו. וקשה לוקמי מתני' בשאמרה הנייתך עלי אם ארחץ וכ"ה בבבלי דף פ"א ע"ב:

ונדרה מן הרעה. בבבלי הגירס' ונדר' משניהם כאחת ופליג ר' יוחנן ואמר מיפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה. וקשה נימא הואיל ואישתרי אישתרי כדאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו וכ"ה בבבלי ביבמות דף ז' וכ"ש הכא דקרא משמע כדשמואל כמ"ש הר"ן בפרקין דף פ"ב ע"ש ויש לחלק:

חוץ מהנאת פלוני עלי יפר. וקשה הא נמי הוי עינוי נפש דהא תניא בכחובות דף ע"ב המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה ואפשר דאין זה נדרי עינוי נפש:

והתנינן קונם פירות חנוני עלי וכו'. קצת קשה למה לא פריך מרישא קונם פירות מדינה זו עלי וי"ל רישא איכא לאיקמי דאמרה כדמשני בבבלי וע"ש:

פתר לה כרבי יוסי וחלוקים עליו. מכאן ראי' לפסק הר"ן דף כ"ב ע"ב דהלכה כרבנן דשמואל כוותייהו ס"ל ודלא כי"מ דשמואל כר"י דא"כ צ"ל דפליג הבבלי אירושלמי. ולא ידעתי למה לא הביא ראיה מדברי הירושלמי:

תני ובמעשר עני. בבבלי פריך ותנא דידן מ"ט לא תני מעשר עני ומוקי לי' כתנאי ע"ש וקשה אמאי לא משני מילתא דליתא בכל שנה לא קתני ומעשר עני אינו אלא בשלישי' וששית. ועוד אפילו בשנת מעשר אינו נוהג אלא כשירצה בעל השדה:

באומר אי אפשי ליתן מתנות כל עיקר ותימא איך יטלו בע"כ הא תנן ריש תרומות התורם שאילו שלו אין תרומתו תרומה. וליכא לאוקמי בשכבר הפרי' א"כ יש לו בהן טובת הנא' ועוד הא דקיי"ל מתנו' כהונה ממון שאין לו תובעי' הוא אמאי כיון שאומר שאינה רוצה ליתן יכולים ליטול בע"כ. וי"ל דאיירי בשכבר הפריש אלא שקודם שנדר כבר אמר שהוא אינו רוצה ליתן אותם רק שלוחו יתנם לכל מי שירצה א"כ אין בהן טוב' הנאה. אך קשה למה ליה באומר וכו' הא אפילו לא אמר נמי שהרי אינו יכול ליתנם לאדם אחר חוץ מכהנים ממילא צריך להניחם עד שיאבדו ואין לו בהן טובת הנאה וכ"ה בבבלי דף פ"ה:

המקדש בתרומות ומעשרות וכו'. כתב הרמב"ם פ"ה מה"א דטובת הנאה אינו ממון. ובפ"ז מה"נ פסק דכהנים ולוים אלו לא יטלו ש"מ דסובר טובת הנאה ממון ותירצו דקונמות חמירי דאפילו וויתור אסור במודר הנאה ע"ש בכ"מ. וקשה א"כ מאי פריך הש"ס מהמקדש על ר"י דלמא ר"י לא קאמר אלא בקונמות וא"ל ר"י סתמא קאמר דמשמע בכ"מ אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה. עדיין קשיא מאי קאריב"ח תדע לך שהוא בן. מאי ראי' מקונמות דלמא שאני קונמות דחמירי וא"ל א"כ כהנים ולוים אפילו בע"כ לא יטלו בקונמות י"ל כשנוטלי' בע"כ ליכא טובת הנאה וי"ל:

רשב"ל אומר במותר מה' סלעים וכו'. עמ"ש פי' אע"פ בפירושי ובתו' שם בסוגי' זו ובתו' ר"פ מציאת האשה. ושם ביארתי שפירושי שבקונט' הוא המחוור. ונלאו כל אנשי חיל לפרש סוגיא זו והגיהו הרבה ונדעתי מ"ש ברור וצלול הוא ואין לזוז ממנו:

טעמא דר"מ עילה הוא רוצה וכו'. עיין בקונט'. וליכא לפרושי דטעמו כדי שתדור ויקיים ויאמר אי איפשי באשה נדרנית ותצא שלא בכתובה. דהא אמרי' בסוף מכלתין דסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה א"כ יש לה כתובה מיהו קשיא דבבבלי פריך דר"מ אדר"מ ע"ש אמאי לא משני דר"מ וחכמים בהא פליגי ר"מ סובר דהיא נתנה אצבע וכו' וכדמסיק בבבלי בכתובות פ' המדיר דהכי אית ליה לר"מ הלכך לא יפר דעילה הוא רוצה וחכמים סברי הוא נותן וכו':

מאן תנא ולא ליך ר"מ וקשה הא מתני' נמי ר"מ דקא' אלא מה וכו' וכ"ה בבבלי וי"ל דמתני' לאו דוקא ואפי' אמר מה שתרצי עשי נמי לא קנה הבעל וכדאמר שמואל בבבלי' ע"ש:

היינו נדר ואיסר כאחת. עיי' בקונט' דלפ"ז אתיא מתני' אפי' כר"י וכן מוקי לה אבי בבבלי דף פ"ט ע"ש בר"ן בד"ה אפי' תימא וכו' ומן התימא על הר"ן שכתב דף פ"ד ע"א וכ"ח ר"נ מוקי למתני' כר"י וכו' ליתא דהא סתם לן תנא בהאי פירקא כר"ע דתנן אמרה הריני נזיר וכו' ע"ש. איך שכח דאביי מוקי למתני' אפי' כר"י א"כ ודאי די"ל דר"נ כוותיה ס"ל וצ"ע. ומעתה א"צ לדחוק בפי' הירושלמי פ"ג נדר מיורדי הים וכו'. מיהו מ"ש שם דף ז' ע"א בד"ה תפלוגתא וכו' נראה שכיון הר"ן למ"ש בדף פ"ד ולא למ"ש דף פ"ט וליתא לקושייתי:

אר"י שתים הן וכו'. כתב הר"ן במתני' בד"ה תשע וכו' ורבנן לא מנו אלא הנך ג' וכו' אלא דר"י פליג כל חד מהנך תלת לשלשה ואמרו בירושלמי שאף ר"י לא אמרה אלא לחדד את התלמידים ע"כ בגירס' שלפנינו ליתא שר"י חלקן לתשע אדרבא משמע לר"י עשר נינהו וכמ"ש בקונט'. גם הא דאר"י אמר רב נמי ה"פ זי דברי ר"י דקסבר המשיא בתו וכו' עדיין היא נערה א"כ כללא נמי ארבע נינהו אבל לרבנן כללא אינן אלא תלתא:

מה כן אר"מ ור"י כמשנה הראשונה וכו'. עיי' בקונט'. וקשה מנ"ל דלפי משנה האחרונה תצא שלא בכתובה דלמא א"ב דלמשנה הראשונה כופין אותו להוציא וכמ"ש המפרשים משא"כ למשנה האחרונה ולפ"ז אתיא כולא מתני' ככ"ע וי"ל דירושלמי מפרש למתני' כפשטא דרישא איירי בשלא הפר ביום שמעו לכך יוציא ויתן כתובה אבל כשהפר ביום שמעו מותרת לכל אדם (ועיי' בר"ן דף פ"ב ע"ב) ולמשנה אחרונה קנסו אותה שלא יפר אלא חלקו ותהא נטולה מן היהודים. והשתא כולא סוגיין מתפרשת יפה. מיהו הבבלי לית לי' הנך שינויי דמשנינך הכא. דאל"כ לא הוה צריך לדחוקי בר"פ המדיר ולאיקמי מתני' דלא כר"מ דה"מ לחלק בין נדר דנזירות ובין שאר נדרים ומן התימא על הרא"ש בפירושו דמקשה ממשנה הראשונה אמ"ד היא נתנה וכו' ולא הביא דברי הירושלמי. ועוד הא אוקימנא לכולא פרקין כר' יוסי ובכתובות שם מסיק דר' יוסי סובר הוא נותן וכו' וצ"ע:

הדרן עלך פרק אלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים