אלו תני רב ופליג וכו'. כתב הרמב"ם פ"ד מה' נדרים ומניין שאפילו ד' נדרים שהן מותרי' שאסור לו לאדם. להיות נודר בהן ע"מ לבטלן ת"ל לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ע"כ. הוא לשון תוספתא פ"ד. נראה מדבריו דוקא הני ד' נדרים דתנן לקמן ריש פ"ג אע"ג דאין בהן לאו איסורא מיהא איכא אבל אלו השנוין במשנתינו אפי' לנדור בהן בתחלה ע"מ לבטלן מותר. וטעמא רבא איכא בינייהו דהני ד' נדרים נדר גמור הן אלא שדבר אחר גורם לבטלן משא"כ הני דמתני' דמעיקרא לאו נדר הן. ובהכי ניחא דנקט במתני' אלו מותרין כלומר שמותרין לכתחלה ודלא כמ"ש בתוי"ט דמתני' דר"מ היא ע"ש. אך קשה דכאן מפורש דהך ברייתא פליג אמתני' דהכא. וקשיא אהרמב"ם בתרתי חדא למה נקט דוקא הני ד' נדרים ועוד הא לית הלכתא כהך ברייתא דמתני' פליג עלי' וצ"ע:

הוון בעי מימר מ"ד על נפשו וכו' לאסור נכסיו של אחרים וכו'. כתב במ"ל ריש ה' נדרים ובט"ז כתב דהרא"ש סובר דאין לשון איסור מועיל רק על עצמו אבל לא על אחרים וכ"ה משמעות הקרא לאסור איסר על נפשו וכ"כ בש"ך ונראה דכל זה דבא כהלכתא דודאי אף לאחרים יכול לאסור בלשון איסר ואין צורך להביא ראי' לזה ע"כ. ותימא שהרי מפורש כאן דאיכא תנא דסובר כך ואיך כתב שהדבר פשוט שיכול לאסור גם לאחרים בלשון איסר גם תמהני שלא הביאו הפוסקים דין זה דאינו יכול לאסור נכסי אחרים עליו בלשון דבזה כ"ע מודי' וברייתא זו שנוי' בספרי וצ"ע:

ושמואל אמר מותר. וא"ת תפשוט מברייתא דבאומר כבשר אימא לא אמר כלום אע"ג דאוסר אשתו עליו וי"ל האומר כבשר אימא אינו אוסר ביאת אשתו אלא הנאתה במעשה ידיה אבל התשמיש דמשועבד לה לא אסר כלל ובכה"ג לא אמרי' שלא ירגיל עצמו לאסור אשתו עליו אך קשה מנ"ל דלשמואל לא בעינן תרתי דלמא בסיפא דוקא מותר דליכא אלא חדא שלא ירגיל וכו' וה"ה באמא לחוד מותר לכך נראה דה"ג האומר ככר עלי כביאת אמא רב אמר אסור וכו' וכ"נ מדברי הרשב"א שכך היתה גרסתו:

שבועה שלא אוכל ג' ימים וכו'. וקשה מאי קאמר ממתיני' אותו עד שיאכל הא אפשר שיצום ג' ימים וג' לילום ומאי קמ"ל פשיטא העובר על שבועתו לוקה ונראה דה"ג שבועה שלא אוכל שבעה ימים ממתיני' וכו'. ואע"ג דאי אפשר לקיימו ודמיא לנשבע שלא ישן ג' ימים א"כ למה ממתינו י"ל דהכא שאני דאפשר לקיימו שלא לאכול אלא שהדבר ברור שימות הלכך קאמר דממתיני' אבל שלא ישן ג' ימים דאי אפשר לקיימו הלכך מלקין אותו מיד. והרמב"ם כתב פ"ה מה' שבועות נשבע שלא ישן ג' ימים או שלא יאכל ז' ימים מלקין אותו ויאכל מיד. וכתב בט"ז סי' רל"ז הטעם דה"ל כנשבע להמית עצמו וה"ל נשבע לבטל את המצוה. וצ"ל דהירושלמי סובר דאפשר שלא יהא נשבע לבטל את המצוה כגון שנשבע לעשות כך לשם מצוה א"נ קסבר הירושלמי דמותר למסור נפשו לקיים מצוה וזה שרוצה לקיים שבועתו לא הוי נשבע לבטל את המצוה. ומחלוקות ישנה היא בין הפוסקי' אי וחי בהם רשות או חוב:

זה חומר בשבועות וכו'. בבבלי מפרש דקאי אדלעיל קונם שאיני ישן וכו' מיהו בסוגיין לא משמע הכי:

הוון בעיי מימר בשוגג וכו'. וא"ת מנ"ל לחלק בין שוגג למזיד וי"ל דקרא להרע או להטיב כתיב גבי שוגג דהא כתיב בי' ונעלם ממנו:

ומר אף בהקדש כן. בבבלי דף ט"ז גרסי' מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי וכו' וכתב הר"ן כלומר סברא היא דלה' לא קאי אשבועה אלא אכי ידור נדר וכו' ע"ש. משמע מיהת מלה' יליף דנדר חל על דבר מצוה וקשה הא איצטרך לה' עד שידור בדבר הנדור כדאמר בבבלי דף יד ע"א ע"ש וי"ל וצ"ע:

ר"י בעי שבועה שבועה וכו'. וקשה תפשוט לי' ממתני' דאין שבועה בתוך שבועה דדוקא בנזירות הוא דאמרי' דיש נזירות הן ועל כל שלשים מגלח אבל בנדרים אפי' אמר קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת. וראיתי לר"ן שכתב בדף י"ח וראיתי לקצת מפרשים דכי תנן יש נדר בתוך נדר לחייבו ב' על אכילה אחת קאמר שאף בענין זה חמור נדר משבועה שהאומר ב' פעמים קונם ככר זה עלי חייב שתים ומי שנשבע ב' פעמים על ככר אחד אינו חייב אלא א' וכו' ודוחק דא"כ למה ליה לתנא דמתני' למתני' בנזירות לתניי' בנדרים וכו' ע"ש. הנה גם לדידיה נמי קשיא למה לא תנא כולא בנדרים וכבר הרגיש בקושיא זו בדף י"ז ותרצה בדוחק. אבל לענ"ד י"ל דלכך תני בנזירות לאשמיעי' כדשמואל דהריני נזיר היום הריני נזיר היום חיילי שתיהן וכדדייק התם בבבלי. גם שאר קושיותיו שם י"ל ואין כאן מקום להאריך:

הוון בעי מימר מלוח לעולם הא מלוח לשעה לא צריך טעם מאי נפקא מיני' אי מלוח לשעה הוי מלוח או לא הא בנדרים אין חילוק ונ"ל דקאי אהא דקיי"ל מלוח הרי הוא כרותח אי אפי' מילוח לשעה הוי כרותח או לא. ולפי מאי דמסיק דמלוח לשעה הוי מלוח א"כ אף מלוח לשעה הוי כרותח. וזו ראי' גדולה לפיר"ת דכל מליחה שמולחין לקדרה מיקרי אינו נאכל מחמת מלח ודלא כי"א דלא מיקרי רותח אלא כגון עיבוד שמולחין אותו הרבה לצורך הדרך ועיי' בטי"ד סי' צא:

הא כתרומת תודה אסור. וקשה מ"ש חלות תודה מתודה עצמה דתנן לעיל בפ"ק דאסור וי"ל כיון דתרומת לחמי תודה לאחר זריק' דמים הוא סד"א בהיתירא קא מתפיס ושרי קמ"ל בעיקר קמתפיס ואסור. ונראה דמטעם זה השמיט הרמב"ם דין זה דחרומת תודה שכתב במ"ק מה"נ דבעיקר קמתפיס ממילא ידעינן דתרומת לחמי תודה אסור דלפני זריקת דמים ה"ל דבר הנדור:

אבל אם היו מכירין סתם אסור וכו'. וקשה למה פריך מדיוקא דרישא אסיפא ולא פריך מרישא לסיפא דברישא תנן סתם תרומה ביהודה אסורה אלמא ספיקא לחומרא וסיפא קחני סתם חרמים ביהודה מותרי' אלמא ספיקא לקולא. וכבר עמדו על קושי' זו הרשב"א והר"ן והרא"ש ע"ש. ונ"ל משום דאיכא לתרוצי ספיקא לקולא ורישא היינו טעמא דביהודה איכא תרי תרומות האסורים תרומת הלשכה ותרומת התודה כדאמרי' בסמוך הלכך בסתמא אזלינן בתר רובא לחומרא. וזה נכון גם לשיטת הבבלי דהא קיי"ל בעיקר קמתפיס וכמ"ש בסמוך. והא ליכא לאקשויי למה לא פריך מרישא דמתני' דתנן סתם אסור ש"מ דספיקא לחומרא די"ל האי לאו ר"י היא ועיין בבבלי:

חד תניי הוא וכו'. מדלא משני הכי בבבלי בפרקין ומוקי למתני' כתנאי ש"מ דסובר דהלכתא כריב"נ וכדאמר רב בערכין דף כ"ט וניחא לי' לאוקמי מתני' בתרי תנאי מלוקמי דלא כהלכתא. והרמב"ם ריש ע"ז מה' ערכין פוסקים כחכמים דסתם חרמים לכהנים וכתב הב"מ דפסק כעולא ע"ש וקשה הא אביי סובר כרב וליכא מאן דפליג עלי'. ובלח"מ מביא סייעתא להרמב"ם מבבלי פ"ק דמכילתין דף י"ג מדקאמר ומאן דשרי כי לא מקדיש לי' מי לא מיקדש משמע דלכ"ע מצוה להקדישו ע"ש. ואי לאו דקלסיה גברא רבא במ"ל שם הוה אמינא דלא ראי' היא כנ"ל. חדא כיון דאיכא לאוקמי הנך תנאי ר' יעקב ור' יהודה דלא לפלגו בפלוגתא דר"י וחכמים מוקמינן לה ועוד לשון זה נוטה דר' יהודה כר' ישמעאל ס"ל ואינו אלא לישנא קטיעה. דאמרי' בערכין שם ור"י אי לא מקדיש לי' לא קדוש קדושתו מרחם הוה וכיון דכי לא מקדיש לי' קדוש לא צריך לאקדושי'. גם ראייתו של המ"ל לא ברירא לן ואין כאן מקומו מיהו עיקר קושיתו י"ל דקשין דברי הרמב"ם אהדדי דבפ"ק דה' נדרים פסק סתם חרמים אסורים וצ"ל כמ"ש הלח"מ שם דיש לקיים לדבריו אם אפשר דנאמר דבחרמי הכהנים קאמר אין כאן נדר כלל וכו' ע"ש לפ"ז לא מצי הש"ס לשנויי הכי. אך עדיין קשיא איך נאמר לדחות בסברא זו דברי הירושלמי' המפורשי' דודאי לית ליה להיריושלמי הך סברא וצ"ע וי"ל:

על ידי שרגילין בחרם עכן. וקשה הא במתני' לא תנן הכי אלא מפני שאין מכירין בחרמי כהנים וא"ל דקסבר ר' הילא בעינן תרתי וכמ"ש בסמוך בד"ה אבל וכו' דשאני התם דמכירין ההיתר והאיסור לכך בעינן תרי דאיסורא משא"כ כאן שאין מכירים ההיתר כלל ודאי דבחדא סגי וצ"ע:

אין לית קדמאה מישרי לך וכו'. פי' בקונט' דחכם שאסר וכו' וקשה הא מצינו בכיוצא בזה בכמה מקומות ששלח האוסר לפני המתיר לפי שידע שרבים חולקים עליו ואפ"ה הורה המתיר להיתר והדבר מפורש בבבלי בחולין פ"ג דף מ"ג מדפריך הש"ס והיכי עביד הכי והתנן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ומשני רב לא אסר מיס' א"כ ה"נ כיון שר"מ לא הורה כלום בדבר למה לא התירו לו הם וא"ל דגם ר"י ור"י סוברים כר"מ והא דקאמר הש"ס דאית ליה אם נשאלו עונשין אותו ומחמירין עליהן היינו דר' יוסי הכי אית לי' דא"כ למה אמר אין לית קדמאה מישרי לך וכו' הא אין להתירו כלל א"ו דה"ק אם לא יחזיר משמעתי' אין להתירו דחכם שאסר וכו' וי"ל דשאני הכא כיון שלא פתח לו ר"מ שום פתח ש"מ שהור' לו כשמעתי' דמחמירין עליהן וה"ל כאלו כבר אסר ואין חבירו רשאי להתיר:

הדרן עלך פרק אלו מותרין