השותפין וכו'. פירשתי בקונט' דפליגי בחצר שאין בו דין חלוקה וכן מסיק בבבלי. מיהו מדמסיק בגמרא אם היתה חצר חלוקה וכו' משמע דס"ל לש"ס דילן דבחצר שיש בו דין חלוקה נמי פליגי ול"ק מבה"כ דתנן שניה' אסורים כדפריך בבבלי דבתרווייהו פליגי. גם מה שפירשתי בקונט' דבבריר' פליגי כ"מ בבבלי אבל בסוגיין משמע דבויתור אי אסור במודר הנאה פליגי. מיהו לפמ"ש בקונט' מספקא לי' לש"ס אי פליגי בוויתור או בברירה:

(ושם בגמ') אם היתה חצר חלוקה וכו'. מכאן ראיה לדעת הרמב"ם פ"ז מה"נ דלאחר חלוקה שרי ודלא כמ"ש הרשב"א ומביאו הר"ן דף מ"ו ע"ב. ותמהני שלא הביאו הראשונים דברי הירושלמי. ומלבד הטעם שכתבתי בקונט' והוא מדברי הר"ן נ"ל עוד טעם אחר דלא דמיא ברירה דהכא לשאר ברירות בש"ס דאפי' אם נאמר שזהו חלק חבירו מ"מ אינו מהנהו שהרי אינו נוטל יותר ממה שהיה מגיע על חלקו:

עמד אחד מהן וכו'. מכאן ראיה לדעת הרשב"א ומביאו הר"ן דף מ"ו ע"א דאחד מן השוק אסור לכנוס לתוכו אם לא לצורך השותף. ודלא כרא"ה ומהתימא שלא הביאו דברי הירושלמי. כתב הטור סימן רכ"ו אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין לכנוס בו עד שיחלק ויכנוס כל אחד בשלו וכ"ש אם אחד מהם הדיר לא' מן השוק שאסור לכנוס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מן השותפין בחצר. ותמהו עליו דהשתא כי הדיר לשותף עצמו אסור לכנוס כ"ש היכא שהדיר לאחר שאסור לכנוס לצורך השותף והניחו בצ"ע. ואפשר לומר דכוונת הטור כשהדיר לאחר אף לאחר שחלקו אסור לכנוס אפי' לחלק אותו שלא הדירו אם לא לצורך השותף דדוקא השותף מותר בו לאחר חלוקה משום דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יאסור עליו חלקו אבל באיניש אחרינא ליכא למימר הכי והבן. ועיין בלח"מ פ"ז מה' נדרים:

התנו ביניהן וכו'. קצת קשה למה לא מספקא ליה בסתם מדיר שאינו שותף אם מותר לכנוס לחצרו לראב"י גם למה לא מייתי מתני' דר"פ אין בין המודר דאוסר דריסת הרגל ובבבלי מוקי לה כמ"ד וויתר אסור וי"ל דהיינו פלוגתייהו דראב"י ות"ק:

והא דתנינן תמן לא ישאילנו וכו'. מכאן סייעת' למ"ש הר"ן דף מ"ג אמתני' דלא ישאילנו דכל הני לא גרע מוויתר. ולפום סוגיין מותר ממש הן:

והא דאר"ש בן יקים בשלא ישהא. פירשתי בקונט' דקאי אהא דתנן המודר הנאה מחבירו לפני שביעי'. וליכא לפרושי דקאי אהא דתנן התם המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו וארשב"י שלא ישהא דהתם הטעם משום שמהנהו שראוי ליטול שכר על עמידה של זמן מרובה וכמ"ש שם:

נצרכא לראב"י. נראה דמכאן למדו הרמב"ם וטור דאף לראב"י אסורי' בהעמדת ריחים ע"ש:

נהגו השותפין וכו'. בב"ב פ' חזקת הגירסא אלו דברים שאין להם חזקה וכו' א"ר ירמיה נהגו השותפין להיות מוותרין זה לזה בתרנגולין א"ר יוסה מתניתא לא אמרי כן אלא שניהם אסורין להעמיד ריחי' ותנור ולהעמיד תרנגולין. ותימא מאי קשי' ליה לר' יוסה ממתני' דהכא הא תנא דמתני' סובר וויתר אסור במודר הנאה הלכך אע"ג דמוותרי אהדדי אסורין וכ"כ הר"ן וצ"ע:

על גביהן אפי' כל שהוא יש להן חזקה. וא"ת הא תנן שם בפ' חזקת אבל אם עשה לבהמתו מחיצה גבוה י' טפחים וכן לתנור וכו' ה"ז חזקה וי"ל מחיצה גבוה יו"ד טפחים לאו דוקא אלא כל שעשה דבר המועיל:

וחייבין זה בנזקי זה. בבבלי ב"ק דף י"ג ע"ב פליגי תנאי ואמוראי בהך מלתא וע"ש:

באומר הנייתי עליך וכו'. וכתב הרא"ש הטעם דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו. וכ' הכ"מ הטעם שהנודר כיון שהוציא נדר מפיו מסתמ' זכור הוא נדרו משא"כ במי שהדירו חבירו ע"ש פ"ז מה"נ בלח"מ שם והרמב"ן סובר שאין כופין אלא בנדור אבל במדיר את חבירו אין כופין ומביא ראיה מהבבלי ועיין ברא"ש ור"ן. ונ"ל דבהא פליגי דהירושלמי סובר כמ"ד בכל הניזקין על המזיק להרחיק את עצמו והבבלי סובר כמ"ד על הניזק להרחיק את עצמו הלכך באוסר על חבירו אין כופין אבל באוסר על עצמו הרי הוא עצמו הניזק עליו להרחיק. מיהו י"ל דגם הירושלמי סובר כמ"ד על הניזק להרחיק את עצמו אלא דשאני הכא דהוי גירא דיליה. וכ"מ בב"ב פ' לא יחפור בבבלי מודה ר"י בגירא דילי'. וזו סיוע גדולה לדעת הרא"ש דכשניהם כופין אותו למכור חלקו דלגבי עצמו מיקרי ניזק ולגבי חבירו ה"ל גירא דיליה:

אם היה נודרן וכו'. הרא"ש והר"ן כתבי תוספתא היה אחד מהן רגיל להדיר הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור חלקו וכו' הרא"ש פי' שניהם הדירו זה את זה כופין אח הרגיל ע"כ. ופי' זה מוכרח בסוגיין דאל"כ קשה הא אמרינן בסמוך שאפילו בפעם אחד כופין את המדיר:

נשמעינה מן הדא האומר וכו'. וקשה דלמא דוקא התם שאומר בית זה אבל ביתך זה אפשר דאם מכרו לאח' אסור משום זה ואם נפל ובנאו אסור משום ביתך. וראיתי להרא"ש בפסקיו שכתב הירושלמי כפי הגירסא שלפנינו וכתב עלה ובעי' הראשונה לא איפשטא ונראה דתלוי בפלוגתא דתפוס לשון ראשון ע"כ. משמע דס"ל דתרי בעיו' הן. ועיין בב"י סימן רי"ו שהאריך בפי' שמוע' זו:

מה בין וכו'. בב"ק פ"ט הגירס' והתני בחיי אם מת יורישנו במותי אם מת יורישנו מה בין אהן דאמר חדא וכו' נראה דקשיא ליה מתני' וברייתא אהדדי מיהו מדברי הרשב"א בחי' נראה דגרסי' התם כמו הכא ע"ש:

מפני שאמר זה וכו'. בב"ק שם הגירסא אר"י תנינן בניזקין מה דלא תנינן בנדרים קונם הניית נכסיי אלו עלי בחיי ובמותי כיון שאמר אלו אסרן עליו בין בחיי' בין לאחר מיתה ע"כ ותימא הא גדולה מזו תנן בנדרים דאפילו באומר זה לחוד אסרן בין מחיי' בין לאחר מיתה. ולפי הגהתי בקונט' ניחא דאשמועי' התם בחיי ובמותי הוה כאומר אלו. אך קשה איך מדמה מתני' דהכא למתני' דהתם דהכא איסר על עצמו שכן אדם יכול לאסור' אנפשי' בין דבר שהוא שלו בין דבר שהוא של אחרים משא"כ התם שאוסר על אחרים איכא לספוקי אם יכול לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. ועיין בבבלי דף מ"ז:

אינו נשאל לזקן שיש שם. פירושי שבקונט' היא פי' הריב"ש בתשובה ומסיי' שם הלכה אינו נשאל לזקן שבעירו משום דה"ל במיפר נדרי עצמו ומביאו הכ"מ פ"ז מה"נ. ותמה מה ענין נדרי עצמו לכאן דבנדרי עצמו כתיב לא יחל דברו אבל הכא שנדרו אחרי' למה לא יתירו לו גם מ"ש הריב"ש באוסר הניית בני עירו איך יתיר לו החכם שבעירו הרי נהנה מהחכם בהיתר זה ופי' הירושלמי בענין אחר ע"ש. הנה קושיא השנייה כבר ישבתי בקונט'. ובלח"מ תירץ כיון שאינו נוטל שכר דהוה תורה שבע"פ א"כ אינו הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש ודבריו דחוקי' וכמ"ש הוא עיקר. ובמ"ל מקשה מהגדה דפ' הספינה דרבה בב"ח שמע קול אמרה אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי וכו' ולפי הירושלמי לא היה יכול רבה להפר לפי שהיה נוגע בדבר וצ"ע. וע"ק מאותו שאמרו ויחל משה מלמד שהתיר לו שבועתו ומשה היה נוגע בדבר דאמרי' לך רד רד מגדולתך וכו' ע"כ. ול"נ דאין הטעם אלא משום חשדא שמא לא מצא פתח כראוי ואפ"ה התירו כדתנן פ"ב דיבמות החכם שאסר האשה בנדר על בעלה לא ישאנה משום חשדא וכן לענין התרה כמפורש שם בגמרא וכל זה לא שייך לגבי קב"ה ממילא אין מקום לקושית המ"ל. גם קושיא הראשונה של הכ"מ אינ' קושאי דהא דקאמר בסמוך שאינו כמיפר נדרי עצמו היינו שאין שם חשדא כיון דלכ"ע התירו גם אין הדבר ברור שיהיה לו הנאה ממנו ליכא חשדא וכן משמע ביבמות שם. גם דברי הריב"ש יש לפרשם כן. מ"מ פירושינו נראה נכון וברור. והא דאמרי' בסמוך האומר קונם שאיני נהנה לך ולנשאל עליך נשאל על הראשון וכו' ש"מ שאפילו בנדר הנוגע להחכם יכול להתירו י"ל דהתם ליכא חשדא דהא אם לא התירו לא היה נאסר א"נ אתי' כמ"ד שאינו כמיפר נדרי עצמו:

נדר של רבים אין לו היתר. ונראה דהבבלי פליג דגרסי' שם בגיטין דף מ"ו ע"א רי"א כל נדר שהודר על דעת שידעו בו רבי' לא יחזיר וכו' אריב"ל מ"ט דר"י דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ורבנן התם מי חלה השבועה וכו' ע"ש ואס"ד דנדר של רבים אין לו התרה מאי ראי' מייתי ר"י משבועת הנשיאים שהיתה של רבים על נדר שידעו בו רבים ועוד מאי מקשי לרבנן דלמא שאני נדר של רבים אלא ודאי דסתמא דבבלי סובר שאפילו נדר של רבים יש לו התרה. ונראה דהיינו טעמא דפוסקים שהשמיעו דין זה. ועיין בבבלי בגיטין דף ל"ה ע"ב דפלוגתא דתנאי היא:

רי"א מפני הבושה. פירושי בקונט' הוא מדברי תוס' והרא"ש. והר"ן פירש בנודר לתועלת חבירו הלכך לא יתירו לו אלא בפניו כדי שיתבייש ממנו ויקיים נדרו. והשיגו עליו דהא המודר הנאה בפניו תני משמע שאסר עליו הנאתו. ואפשר לומר שאסר עליו הנאתו אם לא יקיים הבטחתו שהבטיחו להטיב עמו. אך קשה לפירושו הא דקאמר ואתיין אילין פלוגוותא וכו' דלא דמיין כלל להדדי. מיהו לפמ"ש בסמוך בד"ה ואתיין וכו' ניחא:

ואתיין אילין פלוגוותא וכו'. פי' בקונט' הוא מדברי תוס' בגיטין דף ל"ה ע"ב ע"ש. ועיקר פירושם תימה דמאי מדמה נדר לחטא דהת' הטעם כדי שיתבייש מחטאו ויהיה לו כפרה אבל הכא למה יתבייש בפני זה שנדר הנאה הימנו הגע בעצמך שהיה המודר בנו וכי נאמר שצריך שיתבייש האב בפניו. ונ"ל דקאי אהא דאמר בסמוך דאיכא שתי ברייתות אי צריך לפרט הנדר או לא וקאמר דאתיין הנך תנאי כהני תנאי דמ"ד שצריך לפרט את חטאיו כדי שישים אל לבו החרטה וידע על מה הוא מתחרט ה"נ צריך לפרט את הנדר כדי שישי' אל לבו החרטה שמתחרט על הנדר ומ"ד א"צ לפרט את חטאו שממילא הוא מתחרט ה"נ בנדר. ולפי פי' זה היה נראה דהלכה כמ"ד א"צ לפרט הנדר דהא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. מיהו הא דא"ר יודן בסמוך ברוך שבחר וכו'. שצריך לפרט הנדר. נראה דס"ל הא דצריך לפרט הנדר משום איסורא ואף ר"ע מודה בי' ועיי' ברא"ש בגיטין פ"ד וזהו הטעם שסידר הש"ס תחלה פלוגתייהו דריב"ב ור"ע ואח"כ תנאים דפליגי אי צריך לפרט הנדר ואח"כ מעשה דר' יודן:

בספר תורה של יחיד קידש א"ל אינה מקודשת. וקשה האי ס"ת היכי דמי אי בס"ת שלו מ"ט אינה מקודשת הא תנן סוף ביכורים מוכרי' ס"ת לישא אשה ולכדי חייו כ"ש אם קידש בה אשה שמקודש' ואי בס"ת של אחרים פשיטא דאינה מקודשת. ואפשר לומר דאיירי בס"ת שלי ומש"ה אינה מקודשת כיון דאינו רשאי למכר' לכתחילה ודמיא לאיסורי דרבנן וכדעת הרמב"ם ועיי' בא"ע סימן כ"ת. ולא ראיתי להפוסקים שהזכירו דין זה דמקדש בס"ת. כתב הר"ן פ' האיש מקדש יש מי שאומר אם קידש בסחורה שיש לו שותפות בה שהיא שוה ב' פרוטות מקודשת שהרי אחד מהם שלו ול"נ דכיון דא"ל התקדשי לי בזה בכולא קדיש בפלגא לא קדיש עד שיאמר התקדשי לי בחלקי שבסחורה ע"כ. משמע אי אמר בחלקי קדיש וכ"מ בש"ע א"ע סימן כ"ה סי"ח ע"ש וקשה הא בס"ת של רבים כמאן דאמר לה בחלקי דמיא שהרי הכל יודעים שאין לו אלא חלק בה ואפ"ה אינה מקודשת וקשי' בין לי"א בין להר"ן. מיהו לדעת הר"ן י"ל הא דאינה מקודשת היינו משום דס"ת צריכא שומא וכל דבר של שותפין הצריך שומא אם קידש בה אשה אינה מקודשת וכמפורש שם אך מלשונו משמע דאפילו בדבר הצריך שומא אם אמר בחלקי מקודשת וצ"ע:

הדירו אביו מנכסיו וכו'. כתבו תוס' בב"ב דף קל"ג ע"ב בד"ה בא עליו וכו' נראה לרשב"א דהאי גברא הדירו נכסיו מבנו בחייו ובמותו וכו' ע"ש. וקשה למה לי שהדירו במותו הא אפילו אם הדירו בחייו אסור בהן כל ימי חייו וכדתנן בב"ק פ' הגוזל וצ"ע:

הדרן עלך הנודר מן השותפין