א"כ אין נדרים. גירסת הרא"ש והר"ן אמרו לו א"כ איך נדרים ויתבאר בסמוך. וכתבו הרא"ש והר"ן בכבוד המקום היינו שמזכיר לו כבוד המקום ואז ודאי משקר וכן משמע בסוגיין. והב"ח סי' רכ"ח סי"ג כתב שהב"י אגב שיטפיה כתב כן בשם הרא"ש שלא נמצא בדבריו. ונהפוך הוא שהוא אגב שיטפי' לא עיין ברא"ש שמפורש כן בדבריו. והט"ז שם סקי"ג פ' שיש לחלק בין עבירות שאדם מורגל בהם כהאי דלא תקום וכו' ובין עבירות שאינן מצוי' כל כך ע"ש. וקשה הא בבבלי דף כ"ב ע"א ס"ד דפתחינן ברישא דר' נתן דבסמוך לפי שאין העבירה גדולה כל כך לא יתבייש לומר האמת. אע"ג שאינו מצוי שיבנ' אדם במה בפעת איסור הבמות. וכ"ש לפי מאי דפי' הר"ן וכ"מ בסוגיין דכבונה במה לע"ז הוא ואביי קאמר התם דפתחינן ברישא דר"נ ומסתמא לא פליג אמתני'. אלא ודאי הכל תלוי בחומר הדבר. וע"כ לומר כן דלדבריו ל"ל לש"ס למיחשב התם לא פתחינן בדר' ינאי ובדרבב"ח ובדר"נ והעתיקו הפוסקים כולן הל"ל כללא לא פתחי' בעביר' שבני אדם רגילין בהן ולפמ"ש ניחא דקמ"ל דאלו עבירוח חמורו' הן בעיני העם. אך הא קשיא למה לא כתב הטור דלא פתחינן בהא דשמואל דאמר אע"פ שמקיימו נקרא רשע והרא"ש הביאו בפסקיו וברמזי'. וא"ל שזה נכלל במ"ש דאין פותחין בכבוד המקום לומר אלו ידעת שאתה עושה עבירה בנדרך ר"ל אפי' אתה מקיימו נקראת רשע. דא"כ קשה מאי קמ"ל בבבלי שם דלא פתחינן בהא דשמואל הא מתניתין היא דאין פותחין בכבוד המקום וי"ל:

הכל מודין בכבוד רבו וכו'. וקשה א"כ למה פליג ר"א בכבוד אביו ואמו הא הוקש כבודם לכבוד המקום וה"ה לענין מורא כמ"ש תוס' בב"מ דף ל"ב בד"ה כבד וכו' איש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא ע"כ. והטי"ד סי' רכ"ח כ' אין פותחין בכבוד אביו שאין אדם חציף וכו' ומה"ט נמי אין פותחין בכבוד רבו. משמע דשניהם שוין. ולפ"ז בדברים שבינו לבין רבו פותחין. וליתא כיון דרבו דמיא לכבוד המקום אפי' בדברי' שבינו לבין רבו אין פותחין. ואפשר לחלק דוקא דבר שבינו לבין המקום אין פותחין בכבוד המקום שזה נמנע שאין תועלת למקום ב"ה בעשיית המצות וכדאמרינן בסמוך וכ"כ הרא"ש בפסקיו משא"כ ברבו. אך בסוגיין משמע דאין לחלק וכי היכא דבכבוד המקום מספקא לן ה"ה בכבוד רבו ואזלינן לחומרא ולפמ"ש בקונט' דאיפשיט' בעיין אפשר דלא דמיין. וצ"ע להלכה:

אם אמר את כן וכו'. בבבלי גרסי' מאי אין נדרים אמר אביי א"כ אין נדרים ניתרים יפה ורבא אמר. א"כ אין נדרים נשאלין לחכם. נראה דבהא פליגי אביי סובר דחכמים א"ל לר"צ א"כ אין נדרי' וכגירס' הרא"ש והר"ן שכתבתי בר"פ. וא"ל דבזה ר"א מודה שאין נדרים ניתרי' יפה שאין אדם מעיז נגד כבוד המקום. ורבא סובר שדברי ר"צ הם וה"ק ליה ע"כ לומר לכך אין פותחין בכבוד המקום דא"כ עקרת פ' נדרים שכל א' יתיר לעצמו בפתח זה כדפירשתי בקונט' א"כ אף בכבוד אביו ואמו אין פותחין דא"כ עקר' פ' נדרים והיינו דפריך התם מהא דמודי' חכמים וכו' דאף לדברי חכמים קשיא דהנך נדרים שבין אביו לבינו יתיר לעצמו בלא חכם ומשני כיון דכל נדרים צריכין היתר חכם בהנך שבינו לאביו דמיעוטא דמיעוט' נינהו לא נעקרה פ' נדרים. ובזה מיושב כל מה שהקשו הראשוני' ז"ל בסוגי' זו ע"ש:

א"ר ינאי כל השומע ליצרו וכו'. פי' הי"מ ומשני ר' ינאי כל השומע וכו' ואם נשבע לעשות כאלו כגון לקרוע בגדיו בחמתו שייך לומר פותחין בכבוד המקום שהעושה אותן כעובד ע"ז ע"כ. ואין נראה דהא דר' ינאי מילתא באנפי נפשא היא וכ"מ בבבלי פ"ד נדרים. ועוד אפילו בכה"ג אינו בינו לבין המקום כדמשמע קרא אם צדקת וכו' דאיירי בכל המצות עשה ולא תעשה. ונ"מ לדידי' ה"ל בעי' דלא איפשיט' ומספיקא מחמרינן ולפירושי ודאי אין פותחין אפילו בכה"ג בכבוד המקום:

לית לך אלא כיי דמר ר"י וכו' פי' הי"מ לית לך מימר שפותחין לכל נדר כדר' יונתן אלא דוקא כדר' ינאי כשנשבע לעשות דברים שמחמת כעס דבהא שייך לומר דהוי כעובד ע"ז והתם שייך לומר הנודר כאלו בונה במה ע"כ ואין נראה דבבבלי שם משמע דכל נדרים מחמת כעס הן באין ועוד קשה הדרא קושיא לדוכתא ע"ז בסקילה ונדרים אפילו לעשות דברים שמחמת כעס אינן אלא בל"ח לכך נ"ל פי' בקונט' עיקר ול"ק דאע"ג דהנודר מחמת כעס כעובד ע"ז לאו כע"ז ממש הוא אלא סוף שבא לידי כך כדפירשתי בקונט':

לא ידעין אין משום דהוא חשש וכו'. פי' הי"מ כלומר מה שהי' מקיימו ואינו סומך בהתרתו מפני שהי' חושש שהמתיר אינו בקי בפתחי היתר ואולי לא היה פתחו כדאי להתיר ומה שהיה מתירו מפני שאין יצה"ר תאב וכו' ע"ש ותימא אף שאין החכם הי' בקי בפתחי היתר מ"מ ר"י ודאי שהיה בקי בהן ועוד משמע מדבריו דלאו ספיקא הוא ובכמה מקומות בירושלמי מבואר בדבר שהוא מסופק אומר תרי זימני ולא ידעין והרב השמיט ולא ידעין תניינא ואינו נכון. וא"ת לפי' בקונט' למה לא לקח ר"י שלשה הדיוטות שאף הן מתירין הנדר וי"ל קסבר ר"י במקום שיש מומח' אין ג' הדיוטות יכולין להתיר:

ר"י כד לא הוה בעי למידין אמר עיני כהייא וכו'. וקשה למה תלה הדבר כשלא רצה לדון הא מדינא אסור שהרי היקישא הוא וי"ל ר"מ הוא דסובר מקשינן ריבים לנגעים ורבנן פליגי עליה א"נ י"ל אפילו ר"מ מודה דלאו לכל מילי הוקשו ריבי' לנגעים וכן מפורש בבבלי בסנהדר' פ"ד דף ל"ד ור"מ האי ושפטו את העם בכל עת מאי דריש ביה אמר רבא לאתויי יום מעונן דבנגעים אסור ובריבים מותר וה"ה מי שעיניו כהות ע"ש:

א"ל אלו היית יודע דאנא מצטער וכו'. וקשה הא פליגו רבנן עליה דר"א וסברי דאין פותחין בכבוד אביו ואיך סמך על פתח זה להתירו ועוד הא ר' ינאי אבוה דר' מנא הוי ונראה בכמה מקומות דרבו היה ולכ"ע אין פותחין בכבוד רבו כדאמרי' בר"פ וי"ל דוקא בשהזכיר לו כבוד אביו וכ"מ בש"ע סימן רכ"ה:

מה אנן קיימין אם באומר הנייתי על אבא וכו'. וקשה מאי פריך מהא דר' יונתן הא אפשר שלא ישתה ויהא אביו מותר בהנאתו וכה"ג פריך בבבלי ר"פ המדיר. ובטי"ד סימן רכ"ח כתב אבל פותחין בדברים שבינו לבין אביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו פותחין לו לומר אלו ידעת שאתה חייב במזונותיהן לא היית נודר ע"כ וכ"כ בש"ע שם סי"א. וקשה הא משמע כאן שאין הנדר חל כיוון דמשועבד ליה וכדפירשתי בקונט' וכ"ה בבבלי ר"פ המדיר ואפשר לומר דהתם מתנאי כתובה הוא ודאי אין הנדר חל והא דאר"י כופין את הבן שיזון את האב היינו ממצוות כבד וכיון שהנדר חל על דבר מצוה חל נמי לאסור אביו מנכסיו. והא דפריך הכא מר"י ה"פ דה"ל לפתוח כהא דר"י ולמה לי' למימר אלו היית יודע דאנא מצטע' וניחא נמי קושייתי הראשונה:

ועוד אר"א פותחין בנולד. כ' הר"ן אע"ג דאפסקי' רבנן למלתי' וכה"ג דייק הש"ס בפ' עושין פסין שאני הכא דהוי להיתירא וכו' ע"ש. וקשה דבביצה דף ל"ד דחו רש"י וש"פ תירוץ זה ע"ש ונ"ל דל"ק להו ממתני' דהכא דכיון דהדר תני ומודים חכמים לר"א וכו' ה"ל כאלו תנא דינא דר"א כולו ושייך שפיר למיתני ועוד ונכון הוא:

ר"א מתיר וכו'. כתב הר"ן משום דנקט בבי טובא הדר ותני דבכולהו ר"א מתיר וחכמים אוסרין ע"כ ול"נ כיון דהפסיק בבבי טוב' ור"מ פליג עלייהו ודעת שלישית היא בדברים שהן כנולד לכך הדר ותני פלוגתייהו. ולפי הגירסא בסיפא וחכמים מודין לו ניחא כפשטא דתני תחלה דברי חכמים ואח"כ דברי ר"מ:

וכי מתים היו וכו' אלא שירדו מנכסיהם. וקשה הא אמרי' בסמוך דעניות לאו נולד הוא שהעניות מצוי' וע"ק למה ליה למידק וכי מתים היו אדרבה אם נאמר מתו ממש טפי איכא למידק דפותחין בנולד דמיתה לא שכיחא לכך נראה דה"ג ורבנין וכי מתים היו וה"פ דפריך לרבנן ונילף ממשה ומשני וכי מתים היו וכו' אלא שירדו מנכסיהם א"כ ליכא למילף מהתם דעניות מצוי' ולאו כנולד הוא. וכתב הר"ן דליכא למימר שנעשו סומין או מצורעין שאף הן חשובין כמתים דהא כתי' במחלקתו של קרח העיני האנשים ההם תנקר וכתיב בקרב המחנה ומצורע טעון שילוח ע"ש. וקשה דלמא באותו זמן היו סומין ומצורעין ונתרפאו אח"כ בדרך הטבע ונראה דסומין ומצורעין ליכא למימר דלאו פתח הוא שהרי איכא למיחש אולי נתרפאו כאשר הי' באמת לפי סברא זו אבל אחרי שנתבזו בעניות ליכא למיחש מידי:

אר"ז הכין הוה צריך וכו'. בבבלי בנזיר דף ל"ג גריסי' א"ר יוסף אי הואי התם ה"א להון הכתיב היכל ה' וכו' פירש"י להני דאמרי דמי שנזר לאחר החרבן אינו נזיר משום דהוו סבורין דהוי קאי ה"א להו ואמאי לא ידעין דליחרב ע"כ וקשה הא הני שנדרו לאחר החרבן משום נדר בטעות התירו ולא בפתח וחרטה ותו' פירשו ר"י לא בא להתיר להם בפתח זה אלא להוכיח' למה לא זכרו פסוק זה ע"ש ואין לשון הש"ס משמע כדבריהם דמסיק ואכתי מי ידעין בהי יומא מ"מ ראוי להוכיחם על שהכניסו עצמם בספק הזה. לכך נראה דר' יוסף כר' זעירא דה"ל לפתוח בזה לא הייתם יודעים שניבאו נביאים ראשונים ומאן דמשני וכי יודעין אימתי כר' הילא ואני תמה שלא יראו דברי הירושלמי. והדברים ברורים:

אלו עשאן לשם חולין וכו'. כתב מהרי"ל בתשו' סימן קכ"א בשם אגודה אין לקנות מעילין שנשתמש בהן הדיוט לתשמיש קדושה ויליף ליה מדדרש מה מזבח שלא נשתמש בהן הדיוט אף עצים וכו' ואע"ג דנהגי עלמא לעשות מפות ופרוכת מבגדי' ישנים לאו מר ברי' דרבנא חתים עליה ע"כ והובא בש"ע א"ח סי' קנ"ג סכ"א. ומסוגיין משמע דשרי דהא מדמי מפה לבה"כ ובה"כ ודאי אפילו לכחתלה שרי לעשות מחצר בה"כ כדמשמע מתני' וכן משמע בש"ע ס"ח וצ"ע לדינא:

א"ר בא אע"ג דתימר וכו'. בבבלי משני ה"ק אפילו אתה מוכר שער ראשך ואוכל. משמע דסובר הבבלי דאין אומרים לו לגבות ממטלטלי. וקשה ממתני' דכתובות דמייתי בסמוך. משמע דאמרי' לו דאל"כ למה לי טעמא שכולן צריכין שבועה הא אפי' אין אומרים לגבות מן המטלטלים כ"ש שאין מוציאין מיד הנפקד או מיד הלוה ועיין בר"ן בפרקין וצ"ע:

עד שבא ר"ע ולימד וכו'. פי' מקרא דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה אם כולו קיים ה"ז נדר ואם לאו אינו נדר וכ"מ בריש מכלתין (דף א). מיהו מ"ש התי"ט דלימד לא משמע דמסברא נפקא אלא מקרא ע"ש. תמהני הא תנן פ"ה דמ"ש עד שבא ר"ע ולימד פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור והתם סברא הוא דקאמר הכי שלא מצינו לו מקרא מן התורה וע"ש בר"ש. ואף כאן מסברא הוא דקאמר הכי דקרא איכא למידרש כל דהו ועיין בפסחים דף ס"א בבבלי ובחידושי שם ואין להאריך:

לזה קרבן ולזה קרבן. פירשתי בקונט' דסתמא כר"ש וכ"ה בבבלי מאן תנא אמר רבא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד. וקשה אדדייק מסיפא כר"ש נידוק מרישא איפכא דתנן שאיני נהנה לזה ולזה וכו' משמע דוקא בוי"ו הוא דהוי כללא הא אמר לזה לזה בלא וי"ו הוי פרטא וכרבנו דר"ש דלר"ש ה"ל למיתני ברישא רבותא טפי לזה לזה הוי כללא. ובזה י"ל דברי הרמב"ם שפסק כת"ק דר"ש ועיי' בחידושי ודברי הר"ן קשיין אהדדי דבפרקין דף ס"ו כתב לענין הלכה קיי"ל כר"ש דאפילו לזה לזה כללא הוא ולעיל דף כ"ז פסק דקיי"ל כמ"ד לזה לזה פרטא הוא וצריך היתר לכל אחד וצ"ע:

לא מפני וכו' קצרה ונעשית ארוכ'. קצת קשה למה אין פותחין בקצרה ונעשית ארוכ' הא לאו נולד הוא שהרי שכיח הוא שקטן גדול יהי' ומפורש לעיל דבר דשכיח לאו נולד הוא וי"ל:

אלא שהנדר טעות. וקשה לשמואל דמוקי לעיל והא דאר"מ יש דברים שהן כנולד וכו' משום נדר טעות תרי זימני נדר טעות למה לי. וקושיא זו כבר מקשו לה בבבלי ואסיק בקשיא. וכתב הרא"ש אף להגורסי' במתני' דלעיל ואין חכמים מודים לו ליכא לשנויי דאתי למסת' כרבנן דבלא"ה יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד בהיתה לבנה מודה ר"מ דלא שייך למגזר אטו כעור' כדגזרי' הכא מת אטו לא מת ע"כ. ודבריו תמוהים כיון דקיי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו איצטרך למסתם דהלכה כתכמים ותירץ השני נמי קשיא לי אי הלכתא כר"מ א"כ היא גופא קמ"ל דמודה ר"מ בהיתה לבנה ולא גזרינן. מיהו לפי הגירסא שלפנינו וחכמים מודים לו ודאי קשיא דלכ"ע אפילו במת מותר ולא גזרינן אטו לא מת כ"ש בהיתה לבנה. דמותר וי"ל שמואל לד"ה במת גזרינן ואסור א"כ איצטרך סיפא לאשמועינן היתירא בהיתה לבנה. ונראה דלכך אסיק בבבלי דברי ר"י בקשיא ולא בחיובחא דאיכא לשנויי כדשנינן. אלא דקשיא ליה הלכתא אהלכתא למ"ד משמיה דר"י הלכה כסתם משנ' וקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו:

מעשה באחד וכו'. בקונטר' פירשתי חסורי מחסר' וכו' וכ"ה בבבלי ומסיים שם אפילו קצרה ונעשית ארוכה. וקשה הא בקצרה ונעשית ארוכה ודאי ליכא למימר דהיתה ארוכה מעיקרא ולמה לא יהיה כנולד ואפשר דסובר ר"י קצרה ונעשית ארוכה שכיח הוא וכמ"ש בסמוך בחו' בד"ה לא מפני וכו' א"נ י"ל שאף מה שמתגדלת אח"כ כבר הוא בכח האדם הקטן אף שאינו בפועל והראשון נראה עיקר:

עשה לה שן של זהב משלו. בבבלי סוף מס' מ"ק גרסי' כשמתו בניו של ר' ישמעאל דרש ר"ע ומה אחאב שלא עשה אלא מצוה אחת כך בניו של ר' ישמעאל עאכ"ו. וקשה וכי אחאב לא עשה אלא מצוה א' הא אמרי' אחאב שקול היה ונ"ל באמת לא עשה אלא מצוה א' ואפ"ה הוה שקול דאמרי' בפ' חלק אחאב וותרן בממונו היה ומהנה ת"ח מנכסיו וכיפרו לו מחצה. אלא לפ"ז קשיא א"כ לאו ק"ו מעליא הוא מאחאב. ולפום סוגיין ניחא שאף ר' ישמעאל וותרן בממונא היה ושפיר אמר דראויין בניו להספידן שלא מתו בעונו כי אם בעון הדור שהרי ר"י וותרן הוא כמו אחאב מלבד שאר מצוותיו כי רבו עד בלי מספר:

הדרן עלך פרק ר"א