אור לי"ד בודקין את החמץ. בקונטרס פירשתי דמדאורייתא בעינן בדיקה וביטול וכו'. נראה דעת רש"י והרמב"ם כפי הגירסא שלפנינו וכמ"ש הב"י בסי' תל"א וכ"נ מהא דאמרינן לקמן בשמעתין ובספק אבל בודאי אפילו מר"ה הרי מבואר דלודאי לא מהני הביטול ועוד דדריש בסמוך מקרא דמבערין מי"ד בערב ש"מ דבדיקה מדאורייתא ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב לא יראה לך ודרשינן בספרי בטל בלבך ותשביתו היינו הבערה הרי לביטול ולביעור מן התורה מיהו ביטול זה שהוא מדין הפקר אין ראוי שיועיל דהפקר בלב לאו הפקר הוא וכמ"ש הר"ן אלא כיון דאינו אלא מספק הקיל הכתוב דמהני מיהו גם לחמץ ידוע מהני הביטול דאינו עובר על בל יראה לאחר הביטול דהא גבי לא יראה כתיב לך וכיון שביטל לאו שלך הוא אלא כשנודע לו צריך לשרפו ולבערו ואין החיוב לבערו מיד כשרואה אותו דהאי עשה כעשה דוהשיב את הגזלה היא שאין זמן להשבתו וכ"נ קצת מדברי תוספות סוף דף כ"ט והיינו דוקא כשביטלו אבל אם לא ביטלו מיד כשרואה עובר עליו על בל יראה ובל ימצא ובזה כל הסוגיות שבבבלי בפ"ק ובפ"ב ופ' אלו עוברין יבואו על נכון ואין בהן ספק וזהו כוונת רש"י בכמה מקומות אך הא דפירש"י בדף ד' ע"ב בד"ה בביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה ע"כ קשה דא"כ ל"ל לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה השתא דידיה אם הפקירו בלב מותר להשהותו בביתו של אחרים מיבעיא ויש ליישב ואין כאן מקומו ובחידושי פוסקים הארכתי:

ואם לומר שמתחיל בי"ד והכתיב עד יום האחד ועשרים לחדש. וקשה דלמא עד ולא עד בכלל ומליל י"ד מתחילין לאכול מצות עד יום כ"א שהן שבעת ימים ובמכילתא פ' בא תניא שבעת ימים עם יו"ט ראשון אתה אומר כן או אינו אלא חוץ ליו"ט ראשון ת"ל עד יום האחד ועשרים אי עד יום האחד ועשרים אוציא סמוך לעשרים ת"ל שבעת ימים ע"כ הרי מפורש דאיכא למימר עד יום וכו' עד ולא עד בכלל ומאי דדייק המכילתא מז' ימים לאו דיוקא הוא כדכתיבנא דעם יום י"ד הוא שבעה וי"ל דא"כ עד יום האחד ועשרים ל"ל ממילא הוה אמרי' הכי אלא ודאי לגלות עד ועד בכלל ובהכי ניחא מאי דמקשי תוס' בברכות דף ח' ע"ב בד"ה כאלו התענה תשיעי ועשירי והקשה רשב"א ומאי קושיא והא כתיב בראשון בי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות ואותו ערב ר"ל ערב של ט"ו ה"נ נימא מאי ערב ערב של עשירי וע"ש תירוצם. אבל לפי סוגיא זו לק"מ דהאי בערב נמי קאי אי"ד שמתחילין לבער ולבדוק בערב של ארבעה עשר אך קשה לי ומאי סלקא אדעתיה דש"ס שבערב תאכלו מצות קאי אערב של י"ד הא כתיב בפרשת אמור ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו הרי מפורש דמתחילין לאכול מצות ביום ט"ו ולא ביום י"ד וי"ל דסד"א שבעת ימים חוץ ליו"ט הראשון אבל השתא דכתיב עד יום הכ"א ללמד שבעת ימים ולא יותר דאל"כ עד יום ל"ל א"נ מדסמיך ליה שבעת ימים בקרא דבתריה ואין להאריך:

וכי יש חמה בלילה וכו'. הרא"ש גורס וכי יש חמה בלילה תיפתר כשלא בדק כדתנן לא בדק אור י"ד בודק י"ד שחרית הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר ואפילו בבית שיש בו אורה ע"כ והגירסא שלפנינו הוא מכוונת יותר:

לא סוף דבר בית שאין בו אורה אלא אפילו בית שיש בה אורה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר בבבלי דף ח' גרסינן אמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת וכאן אמרינן דאפילו בית שיש בה אורה אינו נבדק אלא בנר וי"ל דהיינו דדייק בית שיש בו אורה ולא קאמר מקום שיש בו אורה לומר דדוקא בית אבל אכסדרה אינה צריכה נר ביום והיינו בעי' דרבי ירמיה בסמוך:

כמ"ד לא שימשו המזלות בשנת המבול. וקשה א"כ מנ"ל שלקח אבנים טובות לידע יום ולילה דלמא להאיר להם דהא לא שימשו המזלות וע"ק א"כ דלא האירו המזלות א"כ לא היה אורן של האבנים טובות כהות כבלילה שעיקרן שהן כהות היינו מטעם שנצוצי היום מכהים אורן אפילו הן באפילה וכיון שלא שימשו המזלות ודאי שלא הוכהה מאורן וי"ל שלא שימשו המזלות היינו שלא שימשו כסדרן אלא כלם שימשו כאחת והיה אור החמה והלבנה והכוכבים בין ביום בין בלילה וניחא נמי הא דמקשי בי"מ איך יצוייר שביתת הגלגל אפילו רגע אחד וכו' ולפמ"ש לק"מ דמעולם. לא עמדו הגלגלים:

בתי כנסיות וב"מ מהו שיהו צריכין בדיקה וכו'. כתב המרדכי בפרקין בירושלמי ב"כ וב"מ מהו שיהו וכו' מהו שיהא צריך לבדקן בתחלה ביום לאור הנר ומסיק שלא לחלוק בין ביעור לביעור צריך לבדוק בלילה לאור הנר וכו' רבי מנא בעי חצירות שבירושלים וכו' והלא כבר בדקן מן הנותר ומשני שלא לחלוק בין ביעור לביעור מיהו בתלמוד שלנו יש אכסדרה לאורה נבדקת ע"כ ותימא הא לא מסיק הירושלמי אהא דמיבעיא לרבי ירמיה בב"ב וב"מ שאורן רב שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה אלא אהא דחצירות וכו' וטעם גדול יש לחלק בשלמא גבי חצירות של חלות תודה הרואה לא ידע שהן חצירות של חלות תודה ורואה אותו בודק ביום בלא נר או שאינו בודק כלל יחשדהו או יטעה בבדיקה וכן לא חילקו בנרות שהרואה לא ידע שכהנת היא ויסבור שנדה אינה צריכה חפיפה וסריקה מה שא"כ באכסדרה שניכר לכל שאורן רב ואפשר לבודקן בלא נר לכ"ע אין צריכה נר ולא שייך בה שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה וכן מבואר בש"ס דלא מייתי הא דתני רבי זכריה אאיבעיא דרבי ירמיה:

והיציע בבבלי גרסינן וגג היציע וגג המגדל ופירש"י אף על פי שהוא נמוך הואיל ומשופע א"צ לבדוק אבל שאר גגין שלהן לא היו משופעין ע"כ וקשה אם אינן ראויין לתשמיש מאי קמ"ל פשיטא ובסמוך משמע דגג המגדל שוה הוא וראוי לתשמיש דהא קאמר ובאותו שלא נשתמש בו חמץ אבל באותו שנשתמש בו חמץ וכו' לכן נראה דהטעם הוא מפני שאינן גבוהין כדמשמע בסוגיין וגם אין דרך להשתמש עליהן לכך ה"ל כמקום שאין מכניסין בו חמץ מיהו הא דבסמוך אפשר לפרש דה"ק ובאותו מגדל שלא נשתמש בו חמץ הוא דגגו א"צ בדיקה אבל אם נשתמש במגדל אף הגג צריך בדיקה אך לא ראיתי לאחד מן הפוסקים שכתב כן:

היוצא לפרש וכו'. כתב הר"ן בפירקין פירש"י שאין דעתו לחזור בתוך הפסח אבל דעתו לחזור בתוך הפסח אפי' קודם ל' יום זקוק לבער כדי שכשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו ולפ"ז איכא למימר דלא פליג אירושלמי דאמר לא אמרן אלא בשדעתו לחזור וכו' וה"ק לא שנו שאין זקוק לבער אלא בשדעתו לחזור קודם הפסח אבל אין דעתו לחזור עד תוך הפסח אפי' קודם ל' יום זקוק לבער ואחרים פירשו דשאין דעתו לחזור היינו שאין דעתו לחזור כלל עד אחר הפסח אבל דעתו לחזור בין בתוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ע"פ בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהלכות חמץ ובירושלמי לא משמע הכי ע"כ ונראה שהם מפרשים דברי הירושלמי בשאין דעתו לחזור כלל ואינו יכול לקיים כלל מצות ביעור שהרי בספינה הוא הלכך צריך לבער אפילו מר"ה וכה"ג כתב הטור בסימן תל"ו בשם אבי העזרי ואף על גב דאבי העזרי לא כתב אלא במפרש בתוך ל' יום הירושלמי מחמיר דאפילו קודם ל' יום מיהו הפוסקים לא פסקו כוותיה דבבבלי לא משמע הכי דהא קאמר רבא בשאין דעתו לחזור (שלשים יום:

לית כאן אפילו נשים נשים עצמן הן נאמנות וכו'. כתב הרא"ש ובירושלמי פליגי איכא מ"ד לא תתני נשים לפי שהן עצלניות והן בודקות כל שהן ע"כ וקשה מ"ד לא תתני נשים הרי סיים שהן עצמן נאמנות וצ"ל שהיה לו גירסא אחרת בירושלמי אבל הר"ן כתב והכי איתא בירושלמי דאיכא מ"ד התם דלית כאן נשים דהן עצמן נאמנות ואיכא מ"ד מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהו והיינו כמו שפירשתי בקונטרס:

אבל בחצירות חשודין הן דאינון דרשין לא ימצא בבתיכם לא בחצרותיכם. וקשה הא כתיב לא יראה לך שאור בכל גבולך ז' ימים וי"ל דדרשי לא יראה ממש וכל שהטמין אינו עובר משא"כ לא ימצא משמע להו אפילו אחר החיפוש:

קולפו כמין גם וכו'. וא"ת וכי טעמא דב"ש אתו לאשמועינן וגם בבבלי פליגי אמוראי בהכי וי"ל דנ"מ אליבא דב"ה דלא נימא שתי שורות החיצונות שהן עליונות דקאמר ב"ה היינו כמין גם ולבר קפרא אפשר לומר דב"ה שתי שורות כמין גם קאמר ובודק כל השורות החיצונות והעליונות:

תני ושלמטה ממנה. כתב הרא"ש בה"א שתי שורות החיצונות שהן עליונות אמר רב עליונה ושלמטה ממנה ושמואל אמר החיצונה ושלפנים ממנה תני ר' חייא כרב וכולהו תנאי כוותיה דשמואל ויש מן הגאונים שפסקו כשמואל דכולהו תנאי כוותיה ס"ל והרמב"ם פסק כרב דכל ברייתא דלא מיתני בי ר"ח ורבי אושעיה לאו דסמכא נינהו וכו' ואפילו תימא דר"א הוא בכלל דכולהו תנאי ה"ל ר"ח ור"א חד לגבי חד והדרינן לכללא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ע"כ הנה מסוגיין נראה דלא הוה רבי אושעיה בכלל שאר תנאים דא"כ למה תפס הש"ס דברי רבי חייא בלשון ברייתא ואס"ד דרבי יוחנן מיתני בי רבי חייא ה"ל למימר אית תניי תני וכו' כדרכו בכל מקום אלא ודאי כיון דלא מיתני בי רבי אושעיה לא תפס כ"א ברייתא דר' חייא אבל מ"ש הרא"ש דהדרינן לכללא וכו' קשה קצת כיון דאמרינן הכא דרבי יוחנן כשמואל א"כ ה"ל למפסק כשמואל לא כרב דהא קי"ל רב ור"י הלכה כרבי יוחנן:

מ"ד שלפנים הימנה כ"ש שלמטה ממנה לפ"ז מתני' אתיא כפשטא שתי שורות החיצונות הוא בודק ואף שתי שורות העליונות דאותה שורה הרואה את הפתח ואת הקורה מצטרפת לכאן ולכאן ולפ"ז שמואל דסובר בבבלי כר' יוחנן נמי הכי מפרש למתני' ודלא כמ"ש תוספות דף ח' ) צ"ל קודם שלשים ע"ב בד"ה רב וכו' ושמואל סבר דמעליונות וכו' ע"ש דלדבריהם קשה לשמואל הל"ל שתי שורות החיצונות שבעליונות:

אם חושש את מעיר לעיר את חושש וכו'. כתב הרמב"ם פ"ב מהל' חמץ אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ שאם נחוש מבית לבית נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף ע"כ וכתב הה"מ ורש"י פירש שאין חוששין כשבדק זוית זו וכו' כדפרישית במתני' ע"כ ופירוש רבינו עיקר ויפה כיון עכ"ל הה"מ ואני תמה שפי' רש"י הוא דברי רבי יוסה והוא מסכים ללשון המשנה ופירוש הרמב"ם הוא דברי רבי יונה וצריכין להגיה במתני' וגם צריכין לומר שאם לחוש מעיר לעיר נחוש מבית לבית ושלא כדברי הרמב"ם וצ"ע וע"ש בכ"מ. ואפשר לומר דרבי יונה סובר דאמקום שמכניסין בו חמץ קאי ורבי יוסה סובר דאבית בדוק קאי:

אם חושש את ממקום למקום את חושש מבית לבית. מדברי שניהם ללמוד דממקום למקום דתני במתני' הוא רחוק יותר מבית לבית ותוספות כתבו בבבלי דף ט' ע"ב בד"ה ולא חיישינן לחולדה הא לא פריך דניחוש לחולדה אפילו מבית לבית דא"כ אין לדבר סוף דאי אפשר שלא יבדוק אחד קודם חבירו ואיכא למיחש שמא הביאה החולדה מבית שאינו בדוק לבדוק אלא ממקום למקום באותו בית פריך כלומר ולא חיישינן לחולדה באותו בית עצמו ע"כ ותימא מאי פריך הש"ס כיון דכבר אמרנו דממקום למקום דמתני' לאו באותו בית איירי אלא במקום רחוק א"כ דלמא מודה התנא דממקום למקום באותו הבית חיישינן:

מה אם בשעה שלא הגיע זמן ביעורו וכו'. במתניתין פירשתי בתוך המועד בתוך הפסח לאחר המועד לאחר הפסח וכן כתבו תוספות אבל רש"י פירש בתוך המועד בשעה ששית שהוא מועד הביעור לאחר המועד משש שעות ולמעלה ולשון הש"ס משמע מפורש כפירוש רש"י דהא קאמר בשעה שהגיע זמן ביעורו לא כ"ש הרי דלאחר המועד היינו לאחר שהגיע זמו ביעורו ואי לאחר הפסח מאי קשיא ליה הא לאחר הפסח ודאי דלא חמיר כקודם הפסח דהא אינו עובר עליו בבל יראה:

רמ"א משש שעות ולמעלן מדבריהן. והא דקאמר בבבלי דף ד' ע"ב דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלן אסור מנ"ל משמע דאף ר"מ סובר דמשש שעות ולמעלן מדאורייתא י"ל דסובר הבבלי אס"ד מדרבנן הוי שעה ששית לר"מ א"כ גזרה לגזרה דבין ששית לשנים עשר ודאי לא טעו אינשי ול"ל האי תירוצא דמשני הש"ס לקמן:

זה י"ד. והא דמפרש לה ראשון לשבעת ימים משום דמפרש לא תאכל עליו חמץ על עשייתו דאי על אכילתו ל"ל תיפוק ליה מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא וגו' אלא ודאי על עשייתו קאי והיינו י"ד וקמ"ל קרא ביום הראשון דאפילו קודם לעשייתו אלא מזמן דכשר לשחיטת הפסח לא יהיה חמץ קיים והיינו דדריש מאך חציו אסור וחציו מותר דה"א דאך אתי למעט הכל רק שעה אחת בראשון בי"ד ישבית כר"מ אבל השתא לא תאכל עליו חמץ דרשי' אך למעט חציו. ובזה יש ליישב קושית תוס' בדף ה' בד"ה דברי ר"י וכו' ועיין במהרש"א שם:

מיעטו שאינו בחמץ. כתב הרמב"ן בפי' התורה בפ' כי תשא כל אכין ורקין ימעטו בדבר המצוה בו כמו אך את שבתותי תשמרו למעט פיקוח נפש שדוחה את השבת אבל למעט מאך שמלאכת המשכן אינו דוחה את השבת אי אפשר שאדרבה זה ריבוי הוא ע"ש ומביאו הרא"ם שם ותימא דהכא משמע דבכל ענין מיעוט נקרא אם ימעט דבר מה כגון הכא שממעט יום י"ד מאכילת חמץ אע"ג שבגוף המצוה ריבוי הוא וכה"ג אך דשבת אם ממעט מלאכת המשכן משבת מיעוט איקרי:

הקדישו אינו מוקדש שאין פודין וכו'. וקשה הא בהקדש בדק הבית הכל מודים שאינן בכלל העמדה והערכה ואם מתו יפדו וחמץ בשעה חמישית לא הוקדש אלא לבדק הבית ולכ"ע פודין אפילו לכלבים כשאר מטלטלין ועיין ברמב"ם פ"ב מהלכות ערכין ובתמורה פ"ז:

רבי אמר פסולות היו וכו'. כתבו תוספות בדף י"ג ע"ב בד"ה אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח אומר ריב"א השתא הדר ביה ממה שאמר כשרות היו דבי"ג איירי שנשחט עליהן הזבח כדאמר לעיל אין מביאין תודה בי"ד והשתא מיפסלו טפי שנשפך הדם וגם נפסלו בלינה ולכך מעמיד בנשפך הדם שהטעם הראשון שאמר רבי חנינא מתוך שהן מרובות נפסלות בלינה נראה לו דוחק דאיך יתכן דמפני ריבוי שלהן לא ימצא אוכלים הלא מותרים לזרים ובירושלמי רבי חנינא גופיה משני האי שינויי' דגרס התם רבי חנינא אמר פסולות היו מפני שהיו ממהרים להביא תודותיהן מפני חמץ שבתודות ואי אפשר שלא ישפך דמה של אחת מהן והן נפסלות מדקאמר מפני שממהרין משמע דבי"ג איירי דכולם היו מביאין ע"כ וגירסתינו היא בהיפך דרבי חנינא קאמר דכשרות היו ולא נפסלו מעולם אלא שלא נשחט עליהן הזבח ואין מי שיפדה אותן וגם דברי תוספות קשיין לי דאם נפסלו בלינה למה לא שרפו אותן בבקר בי"ד מיד הא לא היו משהין את הטעונין שריפה הא קיי"ל אין משהין את המצוה ושריפת נותר מצות עשה וכן משמע לשון המשנה והברייתא ישרף מיד וע"ק מאי דייקו מלשון ממהרין הלא בי"ד היו ממהרין יותר ואפילו המועטין שנעשו בי"ד מסתמא במהירות גדול נעשו כיון שזמן אכילתן מועט:

ברם הכא אחת לקיצין הן וכו'. בבבלי בשבת דף קי"ד ע"ב גרסינן רב שישא בריה דרב אידי אמר שבות קרובה התירו וכו' ופריך ושבות קרובה התירו והתנן י"ט שחל להיות ע"ש וכו' מוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר אלא מחוורת' כדר"י ונראה דרב שישא סובר דאין תוקעין במ"ש להתיר השחיטה כיון דאחת לקיצין הוא יטעו בתקיעת התמיד ויאמרו דתקיעת דלילה היא וישחטו בשבת א"נ בתקיעת דלילה יטעו ויאמרו דתקיעה דתמיד היא ולבבלי דלא חייש להכי לא קשיא ויתקעו די"ל דשאני ערב פסח כיון שתקע כל היום לשחיטת הפסח יטעו דתקיעת הפסח הן אבל לתקיעה דתמיד לא חיישינן כיון דתמיד נשחט בשבת בשבע ומחצה ותמיד של שחר מיד כשיאיר היום וליכא למטעי:

כשירות ניטלו שוהין להן שעה אחת לאכילתן וחולין וכו'. מדתני שוהין להן וכו' משמע דבשעה חמישית ניטלו שתיהן כאחת דעיקר קפידא לא היתה אלא שלא יאכלו חמץ אבל על השהיי' לא קפדו שהרי כל יום ע"פ אינו עובר על בל יראה וכיון שידעו שהגיע זמן לתלות א"א שיבואו לידי אכילת חמץ והיינו כדפרישית בקונט'. אבל בתוספות דף י"ג ע"ב כתבו בד"ה כשירות היו וא"ת מאחר דכשירות היו אמאי משהין אותן עד שעת איסור וי"ל דהיינו כר"ג דאמר תרומה כל חמש ולחמי תודה כתרומה והיו נוטלים האחרונה בסוף ה' וכן משמע בירוש' ע"כ ולא ידעתי משמעות שניטלה האחרונה סוף ה' ואפשר דקאי אהא דקאמרו דלחמי תודה כתרומה:

שנטמא בכלי זכוכית. וסובר דגזרו מיד שריפה על כלי זכוכית וכדמסיק. וזו היא דעת תוספות במסכת שבת דף ט"ו ע"ב בד"ה אתו אינהו אבל הרמב"ם בפ"א מה' כלים כתב דלא גזרו מעולם שריפה על כלי זכוכית ונראה דסובר כרבי ירמיה ארץ העמים וכלי זכוכית תלויה ועל ארץ העמים הוא דגזרו באושא שריפה אבל לא על כלי זכוכית אך קשה כיון דבר קפרא כר' יוסה ס"ל להרמב"ם למפסק כוותיה וי"ל משום דירוש' פליג אבבלי דהא אמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה ולא שאר כל הגזירות ור' יוסה סובר דאף כלי זכוכית תחלת גזירתו לשריפה ועי"ל דאיכא לאוקמא שנטמא בידים דהא שלמה גזר אידים ולקדש שריפה כדאמרינן ידים תחלת גזירתן לשריפה ובאמת תימא גדולה היא בעיני למה לא מוקי לה ר' יוסה שנטמא בידים:

תיפתר בטבול יום מבית הפרס. כתב המהרש"א בדף י"ד ק"ק לפ"ז דאימא דר"ח בולד הטומאה דאורייתא איירי ומדבריהם דקאמר ר"מ אר"ע קאי דאיירי בטבול יום דרבנן דיכול לעשות דאורייתא ולהא גופיה נמי איכא למימר דהוסיף אדר"ח ע"כ ונראה דלק"מ דאס"ד דבולד הטומאה דאורייתא איירי ר"ח קשיא מאי קמ"ל הא מדברי ב"ה שמעינן דמתירין לשרוף בשר טהור עם טמא הואיל ופסול מדאורייתא כ"ש בטמא דאורייתא וכדאמרינן לעיל דלב"ק ניחא דאיצטרך דר"ח להוסיף אב"ה דמתיר לשרוף טומאת דבריהן עם דאורייתא וזה ברור:

אע"ג דלית לי' לר"י יטמא יטמא באוכלין וכו'. ותימא הא לכ"ע אוכלין ומשקין מקבלין טומאה מן הכלי דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ובבבלי בכמה מקומות מפורש דטפי מסתבר שיטמא כלי משקה משיטמאו אוכלין ומשקין כלים לכן נ"ל דה"פ אע"ג דלית ליה לר"י יטמא יטמא באוכלין אית ליה בכלים שיהו הכלים מטמאין אוכלים ומשקים:

מ"ד בטמא מת בכלי שטף. כתב הרמב"ם פ"ה מהל' טומאת מת מפי השמועה למדו שהחרב כמת והוא הדין לשאר כלים והשיגו הראב"ד דחרב דוקא ומסוגיין ראייה מבוררת לדברי הראב"ד והיא דעת ר"ת ז"ל וראיתי בחידושי הרשב"א פ' לא יחפור דמייתי סייעתא מהכא אך מ"ש שם ומה שאמרו מה טעם וכל כלי פתוח וגו' אי בכלי שטף אי בכלי מתכות מיתוקמא אבל לא בכלי חרס מפני שא"א להיות אב הטומאה ע"כ נראה דמפרש דלא כמ"ש בקונט' אלא דמפרש מ"ט מוקמת לה בכלי שטף או בכלי מתכות ולא אפי' בכלי חרס ומשני דא"א שיהיה כלי חרס אב הטומאה בשום פנים אפי' נגע במת ואפשר לי לקיים פי' שבקונט' דאע"ג דהאי קרא וכל כלי פתוח בכלי חרס איירי מ"מ באם אינו עצין מוקמינן ליה בכלי שטף דלכלי חרס לא צריך קרא דרש"י פי' במס' עירובין דף ק"ד כלי חרס שנגעו במת אינן נעשים אב הטומאה דכתיב וחטאו ביום השביעי וסמיך וכל אשר יגע וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה במקוה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת ע"כ ולפמ"ש בספרי פ' חקת לק"מ דז"ל וכל כלי פתוח אין לי אלא כלי חרס שאר כלים מנין וכו' ת"ל וכל כלי פתוח ועיין בתוי"ט רפ"י דכלים ועיין במשנה למלך פ"ה מהט"מ:

הוא דתנינן על מה נחלקו וכו'. וא"ת דלמא התם בע"פ שאני שמעצמה תלך לאיבוד וכדמחלק הש"ס לקמן אליבא דר"מ וי"ל הא ר"א ור"י בכל ימות השנה פליגי וכיון דקאר"ש על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה משמע דר"י מתיר לשרוף התלויה אפילו בשאר ימות השנה:

הכל מודין בששה עשר וכו' בבבלי גרסינן א"ר אסי א"ר יוחנן מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין וקשה למה קאמר הכא הכל מודין בששה עשר ולא קאמר הכל מודין בשבע וי"ל משום דלעיל אמרינן דלר"מ משש ולמעלה נמי מדבריהן אלא שעה אחת קודם הלילה הוא מדאורייתא הלכך לא מצי למימר הכל מודין בשבע דלמא ר" יוסי כר"מ ס"ל אבל הבבלי סובר דלד"ה משש שעות ולמעלה מדאורייתא אסור כדאמרינן שם דף ד' ע"ב הלכך נקט בשבע ד"ה שורפין:

דר"מ מחמיר בדבריהן כדברי תורה. בבבלי בנדה דף ה' גרסינן ר"מ הוא דמחמיר בכתמים ופי' רש"י דמחמיר בכתמים יותר מראייתה וע"ש. בתוס' ולפום סוגין נראה דה"ק דר"מ היא דמחמיר בדרבנן:

בד"א בבור שיש בו כדי להעלות וכו' כתב הר"א בפ"ח דתרומות בד"א שר"י אומר יטמאנה ביד בשאין בה כדי להעלות גרסינן שאין בחולין שלמטה מאה כנגד התרומה שיתבטל התרומה בהן שאז מפסיד התרומה את החולין אבל אם יש בחולין כדי להעלות שאז אינה מפסידה את החולין שמותרין לזר בימי טומאתו כמו מעיקרא אסור לטמא את התרומה בידים ויניחנה שתרד ואי כר"מ אתיא אפי' יש בבור כדי להעלות נמי שהרי מתיר לשרוף הטהורה עם הטמאה אע"פ שאין שם הפסד לבעלים ואין כר"מ הא בור שיש בו כדי להעלות הא כו' אפילו כ"ש אסור לטמאות לישנא דברייתא כלו' אין חילוק בין שיש בו בין שאין בו כו' בכל ענין אסור לטמאות לפי סברת תנא דברייתא אבל באמת ברייתא גופה קשיא ליה דה"ל למימר בתרווייהו מותר לטמאות אי כר"מ אתיא עכ"ל. ופי' תימא דעיקר הקושיא היא בהיפך ממאי דקאמר וע"ק בשיש בבור ק"א ודאי מודה ר"מ שאין לטמאות התרומה בידים דלמה יפסידנה דכשהיא נופלת לק"א היא נאכלת כדתנן בפ"ה דתרומות תעלה ותאכל נקודים או קליות וכשמטמאה ביד נפסדת לגמרי וגם פירושו בכל הסוגיא אינו מחוור:

אתיא דרבי יהודה כר"ג וכו'. בבבלי בבכורות דף ל"ג ע"ב איתא נמי להא דר"א ומייתי ליה על הברייתא דר"מ כר"א ורבנן כר"י ור"י כר"ג וקשה למה לא מייתי ליה אמתני'

הדרן עלך פרק אור לארבעה עשר