Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Pesachim Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ושיר מעכבין הקרבן. וכתבו תוספות פ"ב דערכין קשה דהא השיר בשעת ניסוך והנסך אין מעכב הקרבן דאדם מביא זבחו היום ונסכו אחר כמה ימים ונ"ל שיר מעכב הקרבן היינו ניסוך שאם אין שיר אין ניסוך ע"כ ולפמ"ש בקונטרס בלאו הכי ניחא ולשון הגמרא משמע כפירושי:
נשייא דנהגן דלא למישתייא מן דאב עליל מנהג. כתב הכל בו בריש ה' ט' באב ירושלמי אר"י אלין נשייא דנהיגי דלא למשתי חמרא מדעייל אב מנהגא שבו פסק אבן שתיה ובסוף ה' ט"ב כתב ירושלמי הני נשי דידן דלא שתו חמרא מן י"ז בתמוז עד ט"ב מנהגא וקשה איך מביא ב' גרסאות שסותרות זו את זו וביותר קשה שאין הפי' מכיון דמ"ש נשים דנוהגין שלא לשתות יין מדעייל אב ולמה לא החמירו גם האנשים והגי' שלפנינו ופירושה מכוונת יותר וכן היא גירסת ר"ן גאון ועיין בב"י סי' תקנ"א:
ר"א מיקל לון שהן ממעטין משמחת יו"ט. כתב בש"ע א"ח סימן תקל"ג כל מלאכות שהם לצורך המועד כשעושין אותן אומניהם עושין בצנעה כיצד הציידים של חיות ועופות וכו' הרי אלו עושים בצנעה כתב המג"א חיות ועופות כוונת רמ"א לאשמועינן דדגים שרי ומ"מ צ"ע מנ"ל הא וכו' ע"ש ול"נ דיצא לו מהא דמקלל ר' אימי לציידי דגים הואיל ואינן עושין בחרמי' שהוא דבר פרהסיא שמעינן דציידי דגים מחוייבים לעשות אפילו בפרהסיא כדי שלא למעט משמחת יו"ט וזה ברור ועמ"ש שם המג"א ס"ק ד:
רבי תלמידיה דר"י הוה. וקשה דלקמן ר"פ ע"פ גרסי' ור' תלמידיה דר"י בן בתירא הוה לא תלמידיה דרבי יעקב בן קודשיי הוה משמע שלא הי' תלמידו של ר"י ובבבלי במנחות דף ע"ב מפורש דתלמידיה דר"ש הוה:
דר"י אמר אסור לפרש בים הגדול. ותימא איך יעלה על הדעת דאסור לפרש כלל לים הגדול הרי הרבה תנאים וגם נביאים שפירשו לים הגדול לכן נ"ל דבד' בשבת איירי ור"י כב"ש ס"ל כדאמרינן בפ"ק דשבת דף ח':
ויבטל נראה כלישנא בתרא שפירשתי בקונט' דאס"ד דר' יוחנן סבר דאין היכר ומחלוקת כשהולך בטל ה"ל לשנויי לרשב"ל דאין כאן איסור משום בל תתגודדו שיאמרו מלאכה הוא דלית ליה דכמה בטלנים איכא בשוקא:
אמר לון מן השמור הבאתים וכו'. משמע דעל השמור היינו שמחובר עדיין במקומו' המשומרים כדקאמר הרי שדה פלונית משומרת לפניך וכו' וזה סייעתא למ"ש התיו"ט בפ"ט דשביעית בד"ה ר"י מתיר וכו' ע"ש:
ר"ש בן לקיש כר"י ורבה מן דר"י וכו'. בבבלי בבכורות דף ג' גרסינן אהא דאר"י.. והנותן בקבלה אע"פ שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו מסייעה ליה לריש לקיש דאר"ל המוכר בהמה גסה לעכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו ופירש"י מסייע ליה הא דקתני קונסין ע"כ וקשה מאי סייעתא דלמא ע"כ לא קאר"י אלא בבכורה דקעקר מצוה דאורייתא משא"כ בדר"ל דעק' מצוה דרבנן וכדאמרינן הכא וי"ל שהבבלי מפרש שקונסין אותו עד עשרה בדמיו הואיל ועבר על גזרה דדבנן ונתן לעכו"ם לקבלה בהמה מעוברת והיה לו לחוש שמא תלד זכר והוא בכור וע"ש בסוגיא כולה:
ומשום הלכות בהמה גסה. פירשתי בקונט' דקעביד בה עבודה בשבת כשיזקין וכו' וכן הוא בבבלי בע"ז דף ט"ז וכתבו תוספות קשה דלימא דלית ליה חי נושא את עצמו בעופות כרבנן וי"ל מדאסר ר' משום תורת כלי זיין משמע דאפילו המיוחד לרכיבת אדם דמודה כ"ע דחי נושא א' עצמו אסור וא"כ תורת בהמה גסה מאי היא ע"כ וקשה הא מסקינן דמשום כלי זיין אפילו חיה גסה אסירי ואין תורת בהמה גסה בחיה גסה א"כ ה"ה בסוס המיוחד לאדם י"ל דאסור משום כלי זיין לחוד לכן נ"ל מדאמר ר' אומר אני שהוא אסור משום שני דברים משמע דשני דברים מחודשים הוא דקאמר דאס"ד משום דסובר כרבנן הל"ל אומר אני שאסור נמי משום תורת כלי זיין:
סברין מימר אפילו ביצה וכו'. כתב הרמ"א בש"ע א"ח סימן תע"ו נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבילות. ונ"ל הטעם זכר לחורבן וכו' ע"ש ול"נ אין אבילות במועד אלא שראו ת"ח שאכל ביצים צלויי' בלילי פסח להראות חידוש שביצה צלוי' מותרת ולא כדסלקא אדעתין וסברו שמשום אבילות עשה וליתא:
תני אפילו ב"כ ובתי מרחצאות. וקשה בבתי מרחצאות ל"ל נר הא יוה"כ אסור ברחיצה וי"ל לטבילת בעלי קרי דקי"ל בעל קרי יורד וטובל ביוה"כ כדאמרינן בפ' יוה"כ:
התיב ר' פנחס מתניתא פליגא עלוי דר"א וכו'. כתב הרמב"ם פ"ק מהלכות יוה"כ. יוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק וקשה דבבבלי ס"פ ואלו קשרים קא"ר יוחנן דיוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק ותניא כוותיה ואף ע"ג דרב הונא פליג ואוסר מ"מ יש לנו לפסוק כר"י דהשתא רב ור"י הלכה כר"י כ"ש נגד רב הונא תלמידיה דרב ואף דר' זירא אמר הכי משמיה דרב הונא וכמ"ש הה"מ אין זה כדאי להוציא ר' יוחנן מהלכה ועוד דהא רחב"א נמי אמרה משמיה דר' יוחנן ונראה שסמך עצמו על סוגיין דמקשי אדר"א מברייתא ולא משני מידי ש"מ תרתי ש"מ דלא ר' יוחנן אמרה אלא ר"א רק שסברו כל מאי דאר"א הן דברי ר"י כדאמרינן לקמן במסכת שקלים וש"מ דליתא לדר"י:
תופין פי' בגליון כירה תנור וכיריים מתרגמינן תנורים ותפיין ע"כ ותימא פירושו א"כ מאי קאמר בסמוך זה אוכל נפש וזה אינו אוכל נפש הא אף הכירה אינו אוכל נפש ודוחק לומר דהכירה צריך לאוכל נפש לאפות בו דא"כ גם הפתילה צורך אוכל נפש היא ולכן פי' שבקונטרס עיקר והיינו דפשיט ליה דחליטה מותרת שאל ליה על תופין דסד"א כיון דאינו אלא לתענוג כדי שתהא נאה אסור ופשיט ליה דשרי דכל שהוא מלאכת אוכל נפש שרי:
כמתמיה וכו'. גירסת הירושלמי במתניתין אינה כגירסת הבבלי דגרסינן התם רשבג"א לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח ולפי פירושא דירושלמי לא קשיא הא דפריך בבבלי למימרא דרשב"ג סבר לא חיישינן ליוהרא ורבנן סברי דחיישינן והא איפכא שמעינן להו דתנן חתן אם רוצה לקרות ק"ש לילה הראשונה קורא רשבג"א לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ע"כ והשתא לרבנן ל"ק דודאי מי שרוצה לעשות עצמו כת"ח עושה אלא דלא חיישי שהכל יעשו עצמו ת"ח כדחיי' רשב"ג ולרשב"ג ל"ק דחייש שיאמרו מלאכה הוא דלית להו כדפרישית בקונט':
יום פסח הוא לה'. ונראה שאסמכתא בעלמא הוא דאל"כ אף במקום שלא נהגו יהא אסור:
שלא יהא כלוקח לו קורדם וכו' כ' הר"א בפי' למסכת פיאה פ"ז כלוקח קורדם מדמי שביעית שהרי מעות הללו שהוא פודה בהן פירות מן ההקדש שתי קדושות יש בהן א' קדושת הקדש וא' דמי שביעית שהרי חליפי פירות שביעית הן ודמי שביעית אסור לקנות בהן שום מצוה וכי נותן מעות הללו להקדש מרויח מצוה זו וה"ל כאלו הקדיש מעות הללו להקדש ונהנה בהן כמי שקונה קורדם שהנאתה אינה אכילה אלא לסחורה ע"כ ואין דבריו נראין כיון שכבר הקדישו קודם שביעית אינו נהנה כלל בפדיון זה וכ"ש שהגזבר הוא הפודה גם מה שפי' בהא דמשני הגזבר הי' מחלפן וכו' דברים תמוהים הם ופירושי שבקונט' ברור ותו לא מידי:
(דף ל ע"א שניא היא שכל רוגלות ורוגלות אומן בפני עצמו. וקשה רבי יוחנן במאי איירי אי ברוגליות תנינא וברוגליות משיעבור ממנה אי בערים קשיא מתני' אי במונחים על הקנים כדרך שהכרמים נטועים קשיא הא דר' חייא ור' הושעיא רבו ובמסכת פיאה נבאר בע"ה:
אלא בגין ציפרייא דלא יחלטון בניהון. כתב הרא"ש פ"ח דב"מ דמעשה שהיה כך היה שהיה ביתו של א' ממושכן אצל יהודי אחד במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא היה לו מעות לפדותו והורה כר"א שיצא מיד אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרם מחמת דוחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלים זמנו וה"נ איתא בירושלמי דפ' מקום שנהגו ע"כ וכ"פ בש"ע ח"מ סי' שי"ב סעי' א' בהג"ה ולפמ"ש בקונט' משמע דוקא לפי שהיה מתיירא שתפסיד הבית אבל בשביל שהוא עני אפילו השכירו לעולם אין לדחותו דאטו בשביל שהוא עני יפסיד השוכר וגם האי דב"מ אפשר לפרש כן וכמ"ש המרדכי ע"ש וצ"ע:
לא שהיתה עינו צרה וכו'. כתב הי"מ וקשה דהא פשיטא כיון דנתן להם כפליים וכו' ושמא דלא תימא דמעיקרא היתה עינו צרה ושוב הדר ביה ע"כ ולפמ"ש בקונטרס לק"מ ועוד נ"ל דסד"א שלא נתן להם כפלים אלא כפי מה שבידם ועדיין היתה הרבה פיאה מונחת וכ"מ לשון הש"ס שנתן להם בכפליהן:
הדרן עלך פרק מקום שנהגו