Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלו הן הנחנקין. המכה אביו ואמו. עי' בקונט'. בבבלי קאמר מכה אביו ואמו מנ"ל דכתיב ומכה אביו ואמו מות יומת אימא עד דקטיל ליה מיקטל ומשני מדכתיב מכה איש ומת ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה ע"ש. וקשה תיפוק ליה מדכתיב וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות ימרה אביו ואמו וגו' אי ס"ד מכה היינו מיתה ה"ל למכתב ואת אביו ואמו מות יומת וממילא ידעינן דבהורג אביו איירי דהא ברוצח קאי א"נ מדשינה קרא ברישא כתיב הריגה ובסופה כתיב מכה ש"מ בהכאה שאין בה מיתה איירי:
אינו חייב כו' עי' בקונט'. גרסינן בבבלי בסוגיין עידי גנבה יעידו מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין רי"א נהרגין כו' מתקיף לה ר"פ א"ה עידי מכירה לקטלו מתוך שיכולין לומר להלקותו באנו וכ"ת קסבר חזקיה דלא לקי יהא איתמר עדי גניבה בנפש שהוזמו חזקיה ור"י כו' איהו לא לקי אינהו היכי לקי פירש"י בד"ה דאי ר"י כו' הא ה"ל לאו דלא תענה לגבייהו בשעה שהעידו לאו שניתן לאמב"ד כו' אינהו היכי לקי הא לאו כאשר זמם הוא ואי משום לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא ע"ש. וקשה בב"ק (דף ע"ד) פירש"י בד"ה לוקין משום לא תענה ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא הא אמרינן במכות מלקות בעדים זוממים איכא מוהצדיקו את הצדיק ע"כ. הרי סותר דברי עצמו גם תיקשי ליה סוגיא דמכות. וע"ק בב"ק שם קאמר הש"ס עדים שהוכחשו בנפש למ"ד היכחשו ולבסוף הוזמו דלא ה"ל לאו שניתן לאמב"ד אע"ג בשעה שהעידו ה"ל לאו שניתן לאמב"ד הואיל והוכחשו ולא שייך תו בהו מיתה וקין היפך ממאי דאמרינן כאן וכבר קדמוני הרמב"ן בס' מלחמות וגיסי הגאון מהרח"י בקונטרסו בקושיא זו. ונ"ל סובר רש"י דליכא לפרושי לאו שניתן לאמב"ד הוא אגנב קא וכיון דאיהו לא לקי ה"ל חצי דבר וכמ"ש הרמב"ן ע"ש דא"כ דהיכא דהשתא לית בהו מיתה לא הוי לאו שניתן לאמב"ד כהאי דב"ק קשיא לר"י מ"ט נהרגין הא יכולין לומר להלקותו באנו שידענו שמת הנגנב קודם שמכרו או שמכרו קודם שהכניסו לרשותו א"כ ליכא מיתה וחייב מלקות דתו לא הוי לאו שניתן לאמב"ד. ולית ליה לרש"י סברת הרמב"ן שמחלק בין לאו דלא תענה ללאוי אחריני בענין זה. לכך מוכרח לומר דסוגיות אלו פליגי אהדדי ואלאו דעדים קאי וסובר נמי לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו. ומצינו הרבה כיוצא בזה. והרמב"ן סובר כיון שמעיקרא העידו סתם שגנב נפש והיה עדותן לקטלא אם מעידין אח"כ שמת הנגנב כמ"ש ה"ל חוזר ומגיד ועוד הא דאמרינן מתוך שיכולים לומר כו' אין הטעם תלוי באמירתם אלא אנן סהדי שאינן צריכין זה לזה כמ"ש תו' בד"ה מתוך כו' והכא ליכא למימר הכי. ודעת רש"י כיון שאינן סותרים דבריהם הראשונים חוזרים ומגידים גם אמרינן מתוך כו' להצילן ממיתה. ומ"ש תו' בסוגיין בד"ה עבדי כו' וא"ת אי דלא אתרו ביה כו' ע"ש תירוצם דחוק כמ"ש גיסי הגאון הנ"ל ע"ש. ונראה דאיירי שהעידו שמכרו ממכרת עבד דחייב עליו מלקות כדכתיב לא ימכרו ממכרת עבד והתרו בו מיתה וקיי"ל מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל אפי' מותרה למיתה הוי מותרה למלקות. ואף שהרמב"ם לא ביאר בלאו זה שלוקין עליו גם פי"ח מה' סנהדרין לא מנאו בכלל הלאוין שלוקין עליהן ואפשר שטעמו משום דה"ל לאו שניתן לאמב"ד בפרקין שוב מצאתי כן מפורש בדבריו ריש פ"ט מה' גנבה וכן המוכר עבר בל"ת שזה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד ואין לוקין על לאוין אלו מפני שהוא לאו שניתן לאמב"ד ע"כ. מכאן ראיה למ"ש בסמוך בד"ה אזהרה כו' שדעת הרמב"ם כל לאו שהוא אזהרה למיתת ב"ד אע"פ שנכללו בו גם איסורים שאין בהן מיתה אין לוקין עליו ודלא כפ"ח. ומ"ש שם כל היכא דפשטא דקרא משמע בשאר איסורי אע"ג שנכלל בו אזהרת מיתה לוקין כי דעת רש"י ולא קשיא קושית תו' וכמ"ש. גם לשיטת הרמב"ם י"ל שבאו לפסלו לעדות שעבר על לאו אע"פ שאין לוקין והתרו בו למיתה שהוא חמור ועי' בתו' בד"ה גנבה כו'. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם כל לאוין האמורים בעבדים שלוקין עליהן וצ"ע. ובמ"ש מתורץ גם קושית תו' שם בד"ה הנ"ל וא"ת למאי קאתו כו' ע"ש. ואפשר זהו כוונת רב יוסף. ורש"י כתב פ' קדושים בד"ה לא תגנובו אזהרה לגונב ממון אבל לא תגנוב בי' דברות אזהרה לגונב נפשות דבר הלמד מענינו דבר שחייבים עליו מיתת ב"ד וכתב הרא"ם פי' ומכיון דלא תגנוב לגונב נפשות עכ"ל לא תגנובו לגונב ממון דאל"כ תרתי ל"ל ותימא למה לא הביא ראיה לא תגנובו בממון מדבר הלמד מענינו הוא ע"ש. וכן קשה נמי אפירש"י פ' יתרו דקאמר או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות אמרת דבר הלמד מענינו מה לא תרצח כו' דבר שחייבים עליו מיתת ב"ד כו' ע"ש ה"ל לפרושי שגם לא תגנובו ממון וכדאמרינן בש"ס. ובמכילתא נמי לא אמר אלא דבר הלמד בלא תגנוב ולא בלא תגניבו. גם קשה קצת מאי נ"מ אי לא תגנוב בגונב נפשות ולא תגנובו בנונב ממון או איפכא. ונראה הרמב"ם פסק פכ"א מה"ע כר"י. והקשו אמאי לא פסק כחזקיה שהיה רבו דר"י. וכתב גיסי הגאון מהררח"י זצ"ל ברייתא דתני לא תגנוב בגונב נפשות דה"ל דבר הלמד מעניינו מסייעא לר"י דאית לן למימר מה לא תרצח לא תנאף ה"ל לאו שניתן לאמב"ד אף לא תגנוב כיוצא בהם והיינו כר"י דלחזקיה לאו דלא תגנוב ע"כ לא ניתן לאמב"ד מדלקי עליה כמ"ש בעה"מ ע"ש. ונראה חזקיה ור"י שהא פליגי חזקיה סובר כתנא דיליף לא תגנובו בגונב ממון איירי דה"ל דבר הלמד מענינו ומינה שמעינן לא תגנוב בגונב נפשות דאל"כ תרתי ל"ל אבל מלא תגנוב ליכא להוכיח מידי דלא דמיין דלא תגנוב אינו לאו שמתן לאמב"ד ולוקין עליו ור"י סובר כתנא דיליף לא תגנוב בגונב נפשות דה"ל דבר הלמד מענינו ש"מ שאין לוקין עליו דה"ל נמי לאו שניתן לאמב"ד אבל לא תגנובו ליכא למילף מדבר הלמד בענין שכתוב שם אני ה' אלהיכם ופירש"י נאמן ליפרע וליטול מכם נפשות כו' ע"ש הרי דמדבר במקצת מנפשות ובעינן שיהו דמיין להדדי בכל מילי והיינו דאיכא בינייהו אי מוקמינן לא תגנוב בנפשות ולא תגנובו בממון אין לוקין על לא תגנוב ואי אמרינן איפכא לוקין. ומכילתא ורש"י כר"י ס"ל לכך לא מייתי אלא דבר הלמד מענינא דלא תגנוב אבל לא דלא תגנובו. מיהו לפ"ז אין תי' דמהרח"י עולה יפה דהא אידך ברייתא סייעתא לחזקיה וה"ל להרמב"ם לפסוק כוותיה. ונראה לפי המסקנא צ"ל חזקיה דאמר לוקין סובר כיון דעכשיו בשעה שהעידו על הגניבה לא היה חייב מיתה אע"ג שע"י גנבה זו מתחייב מיתה לא ה"ל לאו שניתן לאמב"ד ולוקין עליו. ואנן קיי"ל לאו שנכללו בו איסורים הרבה ואחד מהן מחייבי מיתות ב"ד אין לוקין עליו דה"ל לאו שניתן לאמב"ד ועכצ"ל הטעם דבעינן לאו למלקות ולאו זה למיתה ניתן ולא למלקות וכ"כ רש"י פ' הלוקין א"כ כ"ש בכה"ג אזהרה עצמה המביאו לידי מיתה שאין לוקין עליה וכיון שכן אינן יכולין לומר להלקותו באנו ונהרגין וכר"י והארכתי בזה פרק מרובה יע"ש:
אזהרה למכה כו' לא יוסיף. גרסינן בבבלי בפרקין אר"י הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה. וכתב תו' תימא אמאי לקי הא פן יוסיף לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דמיניה נפקא לן אזהרה למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי ע"כ. והרמב"ם פסק הא דר"י פ"ה מה' חובל ופי"ח מה"ס כתב כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו. וא"ל סובר הרמב"ם איסור שאין בו מיתה הנכלל בלאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין עליו וכדעת הפ"ח. דא"כ קשיין דבריו ריש ה' ממרים וכמש"ל [פ"ז הט"ז] בד"ה המכשף בסופו ע"ש. ונראה כיון דפשטא דקרא לא קאי אאזהרת מיתת ב"ד אלא מק"ו דלא יוסיף ילפינן אזהרה זו כדמסיק ומה כו' ודאי לאו גמור הוא ולוקין עליו. וזה שכתב הרמב"ם כגון לא תנאף כו'. ובהכי יש לתרץ קושית תו' פ' ארבע מיתות (דף ס"ג) בד"ה משום כו' ועמש"ל [פ"ז הט"ז] בד"ה המכשף כו' תירוץ אחר לקושיא זו. ובלח"מ פ"ה מה' ממרים הל' ד' כתב וע"ק איך מנה כאן לאו דמקלל ודמכה אב ואם הא מנה לא תקלל חרש בהלכות סנהדרין ולאו דלא יוסיף בה' חובל ע"כ כמדומה שיש כאן ט"ס דאף שכתב בה' חובל דלוקה על הכאה שאין בה שוה פרוטה לא מנאו ללאו בפני עצמו אלא כתב בריש ה' חובל שיש בו מצות עשה אחת ותו לא. אבל בה' סנהדרין מנה ללא יוסיף ללאו בפני עצמו כמפורש שם בראשו שלא להוסיף בהכיית הלוקה. ועמ"ש בסמוך בד"ה אינו כו':
באיזו חבורה כחבורת שבת כו'. כתב הרמב"ם פ"ב מה' חובל הא. למדת כל המחסר חבירו אבר שאינו חוזר חייב כו' אפי' חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינה חוזר אלא צלקת. לפיכך החובל בחבירו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בה' דברים וכתב הה"מ פי' צלקת הוא שחייתה המכה אלא שלעולם הרושם ניכר שאינו חוזר כמות שהיה וכדאמרינן פ"ח שרצים בחבורה שאינה חוזרת ע"כ וקשה הא לא דמיין חבורת שבת לחבורת נזקין וכמ"ש בקונט' וזה שסיים הרמב"ם והוציא ממנו דם וי"ל:
וחכמים פוטרין עי' בקונט'. וכתב התי"ט וא"ת לרבנן מאחיו ל"ל וי"ל איצטרך לדר"ש לאפוקי מכרו לאחיו פטור ור"י תרתי ש"מ דאין לומר ר"י פליג אר"ש בהא דא"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם כר"ש הא קיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י ע"ש. ותימא הא לפום סברא זו רבנן כר"ש ס"ל ור"י פליג עלייהו ובהא ודאי הלכה כר' שמעון וצ"ע:
אזהרה לגניבה הראשונה כו'. לעיל [פרק ח' הלכה ג'] כתבתי בתו' בד"ה לא תגנוב וקשה הא לא תגנוב בעשרת הדברות כתיב דאיירי בנפשות בכל הענין לא תרצח נפש וכן לא תנאף דאין ניאוף אלא באשת איש (ודלא כפירש"י בסוגיין דאיירי במיתת ב"ד ע"ש דא"כ איכא לאוקמי לא תגנוב בגניבה שנייה דבן סו"מ דיש בה מיתת ב"ד ומנ"ל אזהרה בגונב נפשות) ולולי דמסתפינא אמינא דה"ג אזהרה לגניבה הראשונה מניין לא תגנובו אזהרה לגניבה בנפש מנין לא תגנוב. דהשתא אתיא כולא מילתא כהבבלי וגנבה שנייה דבן סו"מ שמעינן מדכתיב לא תאכלו על הדם:
מאחיו לא מבניו. בבבלי אמרינן טעמא דרבנן דכתיב ונמצא בידו וקרא יתירא הוא דאי ללמד שימצא בעדים מכי ימצא איש נפקא אלא למדרש מיניה פרט לזה שהוא מצוי. וא"ת הא בעינן ונמצא בידו שיכניסנו לרשותו כמ"ש תו' בד"ה עד כו' וי"ל הא דבעינן שיהא ברשותו מדכתיב בידו והא דרשינן פרט למצוי היינו מדכתיב ונמצא דאייתר דה"מ למכתב וגונב נפש ומכרו והוא בידו ונמצא ל"ל אלא פרט למצוי. ומעתה מתיישב שפיר תמיהת תו' בד"ה מונמצא כו' מההיא דסוטה וערכין ע"ש דגם הכא מונמצא לחוד שמעינן פרט למצוי ואין לומר התם מחד מצא יליף פרט למצוי והכא בעינן תרי קראי שאני הכא דאיצטרך חד ימצא ללמד שימצא בעדים. כתב תו' בד"ה עד כו' בפ"ק דב"מ בגט וגנבה צריכין תרי קראי לרבויי דידו לאו דוקא אלא ה"ה גגה חצרה כו' וכאן מרבינן רשותו אע"ג דליכא ריבוי דלמא כאן נמי יש שום ריבוי ע"כ והיה נראה דה"נ איכא ריבוי כי היכא דאמרינן שם גבי גנבה מדכתיב המצא תמצא מרבינן גגה כו' וכתבו תו' שם בכלל ופרט וכלל דרש ליה דשדינן ידו בין המצא תמצא ע"ש א"כ כ"ש הכא דכתיב ידו בין ונמצא לכי ימצא וה"ל כלל ופרט וכלל אע"פ שהן מרוחקים דרשינן ליה בכלל. ופרט אלא לפמ"ש קשיא דאי ס"ד דאיצטרך ונמצא לכללא בתרא מנ"ל פרט למצוי שהרי כבר אמרנו אי לאו ונמצא יתירא לא דרשינן מיניה פרט למצוי. אבל לפמ"ש בספר אסיפת זקנים פ"ק דב"מ דף י' בשם הרמב"ן מדריבה רחמנא בגנבה חצר משום שליחות ובגט דמרבינן שליחות מושלחה אף שליחות אצר בכלל ונתן בידה נ"ל אלא ללמד משום ידה אתרבאי ע"ש וכיון שכן השתא דגלי לן קרא בגט וגנבה דידה לאו דוקא וחצר משום ידה אתרבאי ודאי דילפינן ידו דהכא מהתם וזה ברור לדעתי:
אפילו מקצת אחיו. כתב תו' בד"ה יצא עבד שאין לו אחוה פירש"י שאין לו אחוה אפי' עם אחיו בני אביו דכתיב עם החמור וקשה א"כ גר ומשוחרר נמי ע"ש. ותימא מאי קשיא להו הא בסמוך בד"ה בני כו' כתבו דהיכי דאיכא שום ריבוי דמרבינן מיניה גרים ומשוחררים ע"ש. ואל תתמה דפליגי ר"י ורבנן במאחיו אי מקצתו או כולו משמע דמצינו כיוצא בזה הרבה דפליגי ר"א ורבנן בשה ואפי' מקצת שה כמ"ש תו' בד"ה דבר ואפי' חצי דבר ע"ש:
ממך זה עצה. בבבלי מוקי להך ברייתא כר"מ דאמר אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומפרש דפליגי סנהדרין וזקן ממרא בפלוגתא דהנך תנאי דתנן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים בין להך גיסא ובין להך גיסא קא שרי חמץ בפסח וכתב תו' בד"ה דאי כו' תימא הא מ"ד עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש פ"ק דר"ה מ"ט דמ"ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין ודורשין כו' אתי לזלזולי בחמץ אבל אם עיברוה לד"ה מעוברת א"כ לא קשרי חמץ בפסח דדוקא בניסן הוא דאמר פ"ק זה ניסן ואין אחר ניסן ע"כ והרבה יש לתמוה על תמיהתם זו דגרסינן בבבלי פ"ק אמר רב נחמן אם עיברוה ביום שלשים של אדר מעובר ומקודש א"ל רבא לר"נ מכדי מפורים לפסחא תלתין יומין ומפורים דרשינן בהלכות פסח וכי מטי ריש ירחא מרחיקין ליה אתי לזלזולא בחמץ א"ל מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא אמרי חושבני הוא דלא סליק להו לרבנן עד השתא. וכתב תו' אמתני' דהן העידו ה"מ לאקשויי ע"כ. לפ"ז לרבא משום הך חששא דאתי לזלזולי בחמץ אם עיברוה אינה מעוברת. ולר"נ דאמר מידע ידיעה כו' מעוברת. ובר"ה אמרינן מ"ט דמ"ד עד הפורים משום דאתי לזלזולי בחמץ ואידך מידע ידיע כו'. הרי מפורש דלמ"ד עד הפורים. אם עיברוה אינה מעוברת וצ"ע:
דבר זו אגדה. עי' בקונט' והכי אמרינן בבבלי דבר זו הלכה ופירשו בגמרא זו הלכה אחד עשר דאיתמר עשירי רי"א עשירי כתשיעי ורשב"ל אמר עשירי כאחד עשר כו' ע"ש. וכתב תו' לרשב"ל משכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא ואין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ע"ש. וקשה הא קיי"ל כשמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי. א"כ לעולם אסורה. ולשיטת הרמב"ם דאמר חופת נדה אינה קונה אם קידשה בחופה לרב הונא דאמר חופה קונה אין אלו קידושין וצ"ע. גרסינן תו התם משפט זה הדין דין בתו מאנוסתו דאמר רבא אתיא הנה הנה. וכתב תו' בכולהו משכחת פלוגתא בר מהאי ור"ל דאין זקן ממרא מודה בגז"ש זו ע"כ. ולפמ"ש בירושלמי יבמות [פי"א ה"א] בד"ה וכר"י כו' אבוה דר' אבין דיליף בתו מאנוסתו מדכתיב ובת איש כהן לית ליה גז"ש דהנה הנה ויליף ליה בת בנו ובת בתו מהנה ואתהן כר"י ע"ש נמצא דסובר חמותו לאחר מיתה בשרפה ואין קידושיך תופסין בה ולר"ע המקדש חמותו לאחר מיתת בתה קידושין תופסין (וקסבר קידושין תופסין בחייב לאוין דלא כר"ע) והבא עליה חייב מיתה. הרי שגם בזה איכא פלוגתא. מיהו נראה דהירושלמי סובר דהך ברייתא אתיא כמ"ד כל שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ואגדה דקאמר היינו אנדה ממש אע"פ שאין בו חיוב כרת. ותדע דקאמר בסמוך בין דין לדין בין הנסקלין לנשרפין לנהרגין ונחנקין הרי אע"ג דלד"ה חייב מיתה ואינו מחולק עם הסנהדרין אלא באיזו מיתה ימות והיינו כמה שכתבתי:
מ"ט. וקשה מאי פריך מנ"ל תיפוק ליה מדכתיב ועלית וי"ל זו העלייה דקאמר בל"ק היינו שיהיו הסנהדרין יושבים בגובה של העיר דהיינו בעלייה שבבית וכן מצינו בכמה מקומות שהיו מעברין השנה בעלייה ואמרינן נמי בעליית בית נתזה בלוד לכך דייק מקרא שבית המקדש נבנה בהר מרום:
הורה על מנת לעשות כו'. כתב הרמב"ם פ"ג מה' ממרים הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה. וכתב הכ"מ ברייתא ת"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ע"כ וקשה הך ברייתא משמע דלא כהרמב"ם דאינו חייב בהוראה לעשות לחוד עד שיעשו ע"פ הוראתו. ונראה כדי להשוות הירושלמי והבבלי פירש הרמב"ם או שיורה לאחרים שיעשו כהוראתו לאפוקי הורה ע"מ שלא לעשות ויש לתמוה שלא ביאר הרמב"ם כל החילוקים האמורים בסוגיין:
אם עד שלא עשה כו'. עי' בקונט' שהגהתי וכן מוכרח לשון הש"ס. ובבבלי יבמות פ' הערל (דף ע"ז) כתבו תו' אם קודם מעשה אמרה שומעין לו אור"ת דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר כהאי דיתרא כו' אבל אם הן אינן צריכין לאותה הוראה שומעין להן אע"פ שלא אמרו עד שעת מעשה ע"כ ותימא שלא הביא דברי הירושלמי המפורשין כן. והרמב"ם לא הביא דברי הבבלי גם הירושלמי וצריך טעם:
על שם ופורץ כו'. כתב הי"מ קרא משמע בדבר דליכא פלוגתא מדר"ט שמעינן אף בפלוגתא ואיפסקא הלכתא כחד מינייהו ע"ש. וא"נ שאין במקרא זה שום משמעות אי איירי בדבר שהכל מודים בו או לא. ועיקר כמ"ש בקונט'. עוד כתב הי"מ יש בהן איסור פי' יש לנטות בהן מפשוטן לאיסור ולהיתר כו' אבל בד"ס דבריהם כמשמעם. והא דקאמר הש"ס תדע כו' קאי אהא דאמר לעיל חביבים ד"ס לישראל מד"ת כו' ע"ש. ותימא גם לשון חכמים בפירושיהם וגזירותיהם ותקנותיהם סובל כמה פירושים. גם לפירושו מאי ראיה מייתי ממתני' בזקן ממרא לכך פטור בד"ת דזיל קרי ביה רב הוא וכמ"ש רש"י וכן כתב הוא בעצמו שם גם שאמר דבריו בסוגין צריכין ישוב. לכך נראה כמ"ש בקונט' ובו מיושב מה שדקדקו בסוגיא:
אר"ז לעולם אינו חייב כו'. עי' בקונט' הגהתי. ומסיים בבבלי ואנו אין לנו אלא תפילין אליבא דר"י ע"ש. הרבה מהמפרשים שפירשו דדוקא בתפילין הוא דנעשה זקן ממרא ולא בדבר אחר. ותימא לומר כן אכפיל קרא לאשמועינן כולא פרשתא במצוה אחת ומאי לא תסור שייך הכא אי לא קאי אלא אמצות תפילין. ועי' ברמב"ם פ"ד מה' ממרים שהאריכו א) להשיב על הרמב"ם. ונראה ר"י דאמר על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ודאי לאו דוקא בתפילין הוא דאמר הכי אלא בכל המצות כגון נבלה ושרץ והא דבעינן שיוסיף ויגרע היינו אליבא דר"מ דאמר אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וסד"א מתני' דתנן חומר בד"ס כו' לא אתיא כר"מ דהא תפילין אין בו כרת וקאמר מתני' דתנן חומר בד"ס כו' לא קאי אלא בתפילין ובהו אף ר"מ מודה דכתיב לא תוסיפו ולא תגרעו אבל בשאר מצות שאין בהן כרת לא. וגירסתו בש"ס ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר"מ כלומר מתני' אתיא כר"מ ולר"י איכא טובא. או דגרס ודלא כר"י ואידי ואידי חדא היא. ותדע דקאמר הש"ס מאי סבירא לו אי ס"ל לולב צריך אגד כו' ע"ש מאי מספקא ליה כיון דאליבא דר"י קיימינן הא מפורש אמר לולב צריך אגד כמ"ש תו' שם בד"ה אי כו'. אלא ודאי גירסת הרמב"ם עיקר. ור' יוחנן ור' זעירא בהא פליגי ר' יוחנן סובר מתני' כר' יהודה ותפילין דתנן לאו דוקא אלא ה"ה כל המצות שעיקרן מד"ת ופירושן מד"ס כגון שרץ ונבלה ור"ז מוקי למתני' כר"מ וקאמר תפילין דוקא וכמ"ש:
זחלין אפוי כו'. בעירובין ריש פ' מי שהוציאוהו פירשתי בענין אחר ע"ש בפירושי ובתו' בד"ה תלה כו'. ובגליון כתב בסמוך יש גורסין כאן תני רשבג"א אין מרובע מששת ימי בראשית התיב ר' ברכיה כו' וכן הוא לעיל במס' מעשרות ע"כ. תימא גירסא זו אין לה שחר וכמדומה שהגירסה לא עיין יפה הלא כל הסוגיא מפורשת דקאי אהא דאמר ואנו אין לנו אלא תפילין כמ"ש בקונט' וכן עיקר:
והא תני בציצית כו'. וקשה אמאי לא פריך ממנין החוטין שבציצית דבעינן ארבעה כדילפינן גדיל ב' גדילי ד'. והכי פריך בבבלי. ואין לומר כדמשני הבבלי דגרוע ועומד הוא דא"כ קשיא א"ה תפילין נמי מאי קאמרת דאייתי אחרינא ואנח גבייהו וכדר"ז דאמר בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול וכדמשני הבבלי א"כ קשיא הא דקאמר היא תפילין היא מזוזות הא ודאי מזוזה גרוע ועומד. והנמ"יי כתב פ"ה מה' תפילין בשם ר"ש שהוסיף במזוזה ג' פסוקים לתוספות שמירה ע"ש ותימא הרי מפורש כאן שאסור להוסיף. והבבלי לא פליג אלא דגרוע ועומד הוא אבל לעיקר הדין ודאי לא פליג וצ"ע. ובבבלי מנחות (דף מ"א) גרסינן ת"ר כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ובה"א ג' וכמה תהא משולשת בש"א ד' ובה"א ג'. ולא תיקשי ברייתא דהכא אתיא כב"ש. בהא קיי"ל כב"ש כדמסיק הש"ס א"ר פפא הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת ארבע וכ"כ תוס' סוכה דף ג' וכ"כ כל הפוסקים. גם מסקינן התם במנחות למעלה אין להם שיעור:
שילשן שליש כו'. עי' בקונט' שמעינן מהכא אם לא שילשן בשוה פסולים. אבל לא ביאר זה. ובבבלי מנחות (דף ע"ז) גרסינן נמצאו שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין. לא נתבאר שאם לא עשה כן פסול. גם לא מצאתי קרא לעכב. ומדכתיב בתודה וזאת תורת כו' אין ללמוד ממנו עיכוב כמפורש פ"ב דמנחות וכמ"ש במקום אתר וצ"ע:
אבל הכובש כו'. עי' בקונט'. ורש"י פי' והאיש אשר לא ישמע היינו מוותר קרי ביה איש אשר לא ישמיע היינו כובש וקרי ביה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע היינו עובר על דברי עצמו ע"כ והתי"ט ביאר דברי רש"י ע"ש ודבריו דחוקים גם מדברי הכ"מ נראה שסובר פשטא דקרא משמע מוותר ועובר על דברי עצמו ע"ש ובבבלי מפורש שאינו כן. והנראה כמו שכתבתי בקונטרס:
א"ל אני מתנבא כו'. עי' בקונט'. הקשה הרא"ם מהא דפ"ק דברכות עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית ראויים היו ישראל שתעשה להם נס בביאה שניה כבראשונה אלא שגרם החטא. הרי שאפי' טובה הנאמר ע"י נביא הקב"ה מחזירה לרעה ע"י הגרמת החטא. ועי' בלח"מ פ"י מה' יסודי התורה שדחק הרבה ונראה דאין כאן חזרה דה"ק כשיעבור עם זו אשר קנית יעשה להם נס. וכיון שחטאו בבבל גם לא עלו כולם אין זו העברה מעם זו אשר קנית והיינו דקאמר אלא שגרם החטא שלא נעשה הנס כיון שעכשיו אינן ראויים:
ומה אם מי שהאכיל כו'. וכתב הי"מ ותימא מאחר שראוי ליענש על אכילה זו שהכשיל את הנביא איך יתכן לקבל עליה שכר ע"ש. ונראה מתחלה לא רצה עידו לשמוע לנביא הזקן לשוב כי דבר ה' אליו לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה. אלא שהנביא הזקן אמר לפרש דבריו בביאתו הראשונה לא יאכל ולא ישתה שם וישוב ללכת בדרך אחרת אבל עכשיו שקיים כל זה מותר לשוב ולאכול שם ואין כוונת הנבואה לאסרו לעולם. ולא היה לעידו לשמוע אליו שאין מפרשים דברי הנבואה לנביא אחר אלא לאותו הנביא שנאמרה לו הנבואה כדמצינו בחנניה בן עזור שאף שדרש ק"ו נענש שאין לו לדרוש ק"ו בנבואת חבירו כן משמע בבבלי בסוגיין ועי' תו"ט. והנביא הזקן שסבור לעשות מצוה להאכיל איש האלהים החזיק דבריו ואמר שה' פירש לו הדבר ובאמת לא עלה על דעתו להכשילו אלא היה סובר שהדין עמו ועידו נענש שעבר על דברי עצמו שלא היה לו לקבל פירוש נבואתו מאחר:
אם בא בן הדד כו'. כתב הי"מ וקאמר כיון דבהדיה כתיב ויאמר כה אמר ה' יען אשר אמרו ארם וגו' הל"ל שזהו המאמר הראשון שיתננו בידו והמאמר הב' שלא יחמול עליו ועוד דהשתא צ"ל ג' אמירות היו דמי יכחיש את המפורש בקרא יען אשר אמרו וגו' ע"ש. ודברי תימא הם דודאי היו שם ג' אמירות שהרי כתיב ג' פעמים ויאמר אלא שצריכין להגיה וכמו שכתבתי בקונטרס עיקר:
כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין. כתב רש"י והר"ב כגון שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך תו לא קרינן בה בית אביה ע"כ. ותימא אע"ג דתנן פ' נערה מסרו שלוחי אב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. הא מפורש שם בבבלי שמואל אמר לירושתה ופירש"י להפרת נדריה לא מהני מסירה ע"ש ש"מ דעדיין מיקרי בית אביה א"כ ה"ה לענין מיתה היא מדיין בסקילה. ופליג שמואל אברייתא דמייתי התם מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה ה"ז בחנק ויליף לה מדכתיב לזנות בית אביה. כי היכי דפליג אתנא דבי ר"י דאמר אף להפרת נדריה ע"ש ותו' כתבו שם בד"ה ושמואל כו' לא אתי לאפוקי הפרת נדריה דהא תדר"י דהוי ברשות הבעל להפרת נדריה כו' ע"ש. וה"מ לאתויי ברייתא דתני בה שהיא בחנק. ולשיטת תו' ניחא דלכ"ע מסרן האב לשלוחי הבעל בחנק אבל לרש"י קשיא למה עייל נפשיה בפלוגתא. ועמ"ש בסמוך בד"ה לא כו'. ובכתובות [פ"ד ה"ז] ד"ה ר"ל כו':
מקדימין לאותה מיתה. עי' בקונט'. ורש"י פי' ריש מכות אין להם לצפות למיתה אחרת אלא משכימין למיתת הנידון ע"כ ואיני יודע השכמה זו למה היא. ותו' כתב שם מקדימין לאותה מיתה ואם אי אתה יכול להמיתו באותה מיתה ממיתין אותו בכל מיתה שאתה יכול ע"כ. וקשה מ"ש דנקט הך לישנא בעדים זוממין דוקא ולא בשאר חייבי מיתות. לכך נראה דקמ"ל אפילו באו אח"כ עדים כשרים והעידו שזה הנידון עשה העבירה שהעידו עליו הניזומין והוא נהרג מ"מ כיון שהוזמו נהרגין הן תחלה ואח"כ הורגין אותו. והא דתניא הוא והן נהרגין לאו דוקא אלא הן והוא נהרגין ונסמך על המקרא כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה. אע"פ שאינה ראיה גמורה זכר מיהו איכא ועמ"ש ריש מכות בד"ה כיצד:
חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. נראה אם לא העידו על הבועל כגון שאין מכירין אותו ודדמיא ליה אין העדים נהרגין דכתיב לאחיו ולא לאחותו וכ"ת אף היא אינה נהרגת דהא אי אפשר לקיומי בעדים כאשר זמם י"ל שאני בת כהן דגזירת הכתוב הוא אע"פ שאי אפשר נהרגת ותדע שהרי לעולם אין העדים בשרפה והיא בשרפה אע"ג דלמיתה זו א"א לקיים כאשר זמם על כרחך לומר גזירת הכתוב היא א"כ בכה"ג נמי אמרינן הכי. ותו' כתבו ריש מכות אפי' בשאין הבועל נידון העדים בחנק ודייק להו מהא דפ' נגמר הדין מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון זוממי בת כהן ובועל או בת כהן וזוממי זוממין. ואי ס"ד לעולם בעינן שיהא הבועל נידון א"כ בלא זוממי זוממין לעולם הם ב' מיתות היא ובועלה ע"ש. וקשה מי לא איירי שמת הבועל לאחר שהעידו העדים הראשונים נמצא שאין כאן אלא מיתה אחת אי לאו שהן זוממי זוממים. נמצא הדבר בספק אם אין שם דין על הבועל אם העדים פטורים לגמרי או שהן בשרפה או בחנק. ומדכתיב היא ליכא למשמע מידי דאיצטרך למעט ולא בועלה. ואפי' לסברת תו' פ' ד' מיתות וריש מכות דאיצטרך היא למעט שאינן בשרפה מ"מ עדיין הספק במקומו אם פטורים לגמרי או בחנק. ועמ"ש לעיל [פ"ז ה"א] בד"ה היא כו' וצ"ע:
הכל היה בכלל לא תענה כו' כתב הפ"ח פ"ה הלכה ד' אזהרה לנביא המסית מדכתיב לא תענה כו' כדאיתא בירושלמי שלהי הנחנקין ע"ש. ותימא. הא בכל מקום אומרים רעך ולא של הקדש א"כ ה"נ נדרוש כן. גם עיקר פירושו בירושלמי אין הלשון משמע כן דלא קאי אאזהרה ונתחלף להמעתיק סוגית הירושלמי דריש מכות. והגהתי בקונט' עיקר וכ"ת אף לדידי קשיא דמסיק דלקי משום לא תענה י"ל לאו מלקות ממש קאמר דא"כ לוקין הל"ל אלא כמ"ש:
יצא לידון כו'. עי' בקונט'. וא"ת נימא הוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ואין בין עכו"ם לשאר מצות ולא כלום וי"ל בעינן מיהת שיהו שוין ליוצא כדאמרינן פ' ד' מיתות בעינן דומיא דזביחה עבודת פנים ע"ש והכא ליכא דדמיא לעכו"ם שחמורה מכל המצות שכל המודה בה ככופר בכל התורה א"כ אין לומר אלא שעל עצמה יצאה וכמ"ש בקונט' דא"כ עכו"ם למה לי. ורש"י פי' בד"ה דרחמנא אמר מן הדרך ואעכו"ם קאי אבל לא אשאר מצות דכתיבי בהך פ' דאכתי לא איתרבי שאר מצות דללכת בה כתיב בחר מן הדרך וללכת דמרבינן מיניה שאר מצות כולה משמע ולא מקצתה ע"כ. ותימא הא רבנן ילפי סקילה בשאר מצות לרב המנונא מדכתיב ללכת בה דקאי אהדחה דכתיב בפרשה מלהדיחך כתיב מקמא מן הדרך וללכת בה אע"ג דכולא משמע מ"מ איכא לרבויי אף מקצת ממן הדרך דגם נלכה נעבדה כו' כולה משמע אלא דמן הדרך משמע אפי' מקצתה ה"נ כן הוא בשאר מצות וצ"ע. ומה שפירש"י בד"ה וד"ה פטור ואפי' מחנק כו'. וכתב המהרש"א וי"ל מאי ראיה מייתי כו' ועוד מה צריך ראיה כו' ע"ש. ול"נ שכוונת רש"י לומר לכך פטור אפי' בחנק ולא מוקמינן קרא דפ' שופטים בעוקר מקצת דשאר מצות שיהא בחנק משום דהתם כתיב דבר שלם וכבר למדנו מללכת בה דבעוקר הגוף דשאר מצות בסקילה וכ"ת א"כ קרא דפ' שופטים ל"ל ומשני ולא קאי אעוקר כו' וזה ברור ודלא כמהרש"א שדחק בפירושו. וגי' הספרי פ' ראה להדיחך מן הדרך זו מצוא עשה אשר צוך זו מצות ל"ת ללכת בה לא האומר מקצת ומשייר מקצת. אתיא כר"ה לדר"ח אין בפ' זו שאר מצות ובעכו"ם חייב אף בעוקר מקצת ומקיים מקצת. כתב הרמב"ם פ"ט מה' יסודי התורה אם עקר שאר מצות וכן אם עקר מקצת בעכו"ם בחנק וכתב הפ"ח ריש פ"ה מעכו"ם ותימא למה פסק כאביי הא רבא פליג ע"ש. והלח"מ כתב שם ביסודי התורה ותימא על תימא למה פסק בעקר מקצת בחנק הרי מבואר בבבלי לד"ה בסקילה ע"ש (והפ"ח כתב שם שסמך אמאי דמייתי קרא דפ' ראה דאיירי בסקילה ממילא ידעינן שהוא בסקילה ע"ש ותימא שנעלם ממנו שמפורש בדברי הרמב"ם שהוא בחנק. ויותר תימא ששכח דברי עצמו שכתב בה' יסודי התורה לתרץ קושית הלח"מ דהרמב"ם כוונתו שלא אמר בלשון מסית אלך ואעבוד ולא נלך ונעבוד כמדיח אלא כך א"ל השם שתעבוד עכו"ם היום וא"כ אין כאן עונש אלא של נביא שקר לכך הוא בחנק ע"ש. וכמה תמוהים דבריו אלו שהרי מפורש ברמב"ם ריש פ"ה מה' עכו"ם האומר אמרה לי העכו"ם עבדוה או שאמר א"ל הקב"ה עבדו עכו"ם ה"ז נביא שהדיח ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל וצ"ע) ובפ"ה מה' עכו"ם שדחק הרבה. ונראה דקשיא להרמב"ם ר"ת ברייתא דספרי במאי מוקי לה וע"ק איך מפרש אביי הברייתא כר"ח רישא המתנבא לעקור כו' דכ"ע מודים שהוא בחנק לא תני ד"ה וסיפא בעכו"ם אפי' אומר היום עיבדוה כו' דצריכין לומר למר כדאית ליה כו' תני ד"ה. לכך גורם בדר"ת מחלוקות בעוקר הגוף דע"א וקיים מקצת דע"א דרחמנא אמר מן הדרך אפי' מקצת הדרך ועוקר הגוף דשאר מצות ד"ה בחנק. ויליף ליה מדכתיב ללכת בה למעט מקצת דע"א כדאיתא בספרי ולאו למעוטי לגמרי דא"כ דבר למעט מקצת דשאר מצות ל"ל אלא למעט מסקילה הוא דאתי וחייב חנק. ואביי מתרץ לדר"ח המתנבא לעקור כו' בשאר מצות ד"ה חייב חנק ובעוקר מקצת דשאר מצות פטור מחנק ובעוקר מקצת דעכו"ם ד"ה חייב חנק. וד"ה דתני בסיפא קאי אכולא ברייתא ולא נקט ר"ש אלא לאשמועינן פטור וחייב דתני אחנק קאי. והשתא פשטא דברייתא דהמתנבא לעקור כו' וברייתא דספרי אתיין כר"ח לכך פוסק הרמב"ם כוותיה וניחא הכל בס"ד:
מתיב מ"ד צריך כו'. וקשה תיקשי לנפשיה הא ישעיהו היה מוחזק לנביא לכל ישראל ולמה שאל חזקיהו אות ותירץ הי"מ דחוק ורחוק ע"ש ונראה לפי שאמר ישעיהו כבר נגזרה הגזרה וא"ל חזקיהו כלה נבואתך וצא כך מקובלני כו' כמפורש בבבלי ברכות. הרי שלדעת חזקיהו כלה כבר נבואת ישעיה וה"ל כנביא בתחלה ושאר נביאים שהיו באותו זמן הושע ועמוס ומיכה היו מודים בנבואתו והלכך למ"ד צריך ניחא ואפי' לשיטת הרמב"ם כשאחד מוחזק לנביא ומעיד א"צ לאות אפי' בתחלה הכא שאני שנתקלקל קצת אבל למ"ד א"צ קשיא שפיר:
לא סוף דבר לחופה כו'. וא"ת חופה מאן דכר שמה וי"ל לפמ"ש בקונט' דקאי אמתני' דפ' נערה ניחא שגורס שם לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה. ועי' בתו' כתובות בבלי ודף מ"ח) בד"ה לעולם כו' ומיהו י"ל דהכי דייק כו' ע"כ ר"ל עד שתיכנס משמע ע"י אחרים והיינו לחופה שכך הוא ענין החופה שאחרים מכניסין אותה לתוכה אבל הכא תנן כיון שנכנסה משמע מעצמה והיינו שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שהם ילכו עמו ובזה היא ברשות הבעל. א"נ הכא תנן לנישואין והתם לא תנן לנישואין וכמ"ש לשון תו'. (ודברי פ"י בזה אינן נכונים) ורש"י שגורס הכא והתם לנישואין ופירש בגמרא דדייק מדלא תניי נכנסה לחופה נראה דעיקר דיוקא מדתני הכא אע"פ שלא נבעלה דודאי לא ה"ל לתנא להאריך כל כך. ומדיוקא דרנב"י פירש"י במתני' כגון שמפיירו כו' (ועמ"ש בסמוך בד"ה כיון כו') א"נ סובר רש"י שמואל חילק לענין מיתה הויא נשואה אבל לא להפרת נדרים. וכמ"ש בסמוך ה"ק פשטא דקרא משמע כר"ל:
כיוצא בהם כו'. עמ"ש לעיל [פ"ז ה"א] בתו' בד"ה כיוצא כו'. ונראה דה"ג בתוספתא בד"א שהיא כיוצא בהן באותה מיתה בסקילה כיוצא בו הוא בסייף והיא בסייף אבל בשרפה ובחנק היא בשרפה והוא והן בחנק וניחא הכל:
הדרן עלך הנחנקין וסליקא לה מסכת סנהדרין