שנאמר משפט אחד כו'. כתב תו' פ"ק דף ג' בד"ה שנאמר כו' וא"ת ת"ל עיקר דרישה וחקירה בעדים זוממים כתיב בפרשת שופטים בד"מ ובד"נ וי"ל מ"מ לא מצרכינן דרישה וחקירה בשאר ד"מ אלא בעדים זוממים אי לאו דכתיב משפט אחד ע"כ והא דלא ילפינן מעדים זוממים דחידוש הן מאי חזית דסמכית אהני כו'. אך קשה הא חידוש דעדים זוממים לחומרא הוא והך דהכא קולא הוא לפסול הזוממים אם הוכחשו בדרישות א"כ ילפינן שאר ד"מ מינייהו. ומהרש"ל פ"י דב"ק סי' ט' כ' בשם ריב"א אם קיבלו עדות שלא בפני בע"ד אפילו בדיעבד פסול ודייק מפ"ב דכתובות דאמרינן והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהו הוי והמרדכי כתב מעדים זוממין ליכא למילף דחידוש הן. ומקשה המהרש"ל כיון דקולא היא אית לן למילף מעדים זוממין וכמ"ש ומביא ראיה מדברי רש"י פרק כ"ה ע"ש וטפי ה"ל להביא ראיה מעדים זוממין גופייהו דגרסינן בבבלי פרק אלו נערות כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי יליף מעדים זוממין ופריך מה לעדים זוממין שכן א"צ התראה ואי ממונא לקולא שכן לא עשו מעשה ואס"ד דקולא נמי לא ילפינן מטעם חידוש ה"ל לש"ס למיפרך מיד מה לעדים זוממין שהן חידוש ותו לא צריך לשנויי אחריתא א"ו כמ"ש א"כ הדרא קושית תו' לדוכתא. אך נראה שכוונת תו' לומר דלא ילפינן מעדים זוממין אף לקולא שכן לא עשו מעשה אבל שאר עדים לא בעי דרישה וחקירה ולאו מטעם חידוש ומעתה ליתא לקושית המהרש"ל לדינא וחידוש דכתב המרדכי לאו דוקא. א"נ הא דלא עשו מעשה חידוש קרי ליה וכ"כ תו' פרק אלו נערות שם מש"ר חידוש דבדיבורא חייב ועמ"ש בסמוך. ובנזיר [פ"ו ה"א] בד"ה מה:

מה בין ד"מ כו'. בריש מכלתין דף ב' ע"ב כתב תו' בד"ה דברי כו' וצ"ע כל הני דחשיב לקמן מה בין ד"מ כו' אמאי לא משוינן להו ממשפט אחד כתב ע"כ. ובריש פרקין כ' תו' אע"ג דשוים בדרישה וחקירה מדכתיב משפט אחד כו' לענין מילי דתלי בזכות וחובה אין להשוותם דלא שייך בד"מ ע"כ. ר"ל בד"מ מה שהוא זכות לזה הוא חובה לכשנגדו אבל דרישה וחקירה הוא תקנה לדבר שלא יצא המשפט מעוקל שיסמכו על עדי שקר בזה ודאי יש להשוותם מדכתיב משפט אחד. ורש"י כתיב מכות דף ו' ע"א בד"א בד"נ דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא וכתב תו' וקשה לפי' א"כ ד"מ ניליף מינייהו דהא כתיב משפט אחד. ונראה בהא פליגי רש"י סובר שהטעם שאם נמצא אחד מהן קרוב כל העדות בטל גזירת הכתוב הוא דמהדרינן אזכותא אפילו בדבר קל מצילין אותו וזהו דוקא בד"נ דכתיב והצילו העדה. אבל תוס' סוברים כשאחד מהם קרוב או פסול לכך עדותן בטלה דחיישינן מסתמא כולן עדי שקר הן וכיון משום חשש פסול עדות היא יש למילף ד"מ מד"נ מהקישא דמשפט אחד. ומעתה מיושב היטב קושית המהרש"א במכות שם בד"ה אר"י כו' ע"ש ועמ"ש לקמן בפרקין בד"ה לא תטה:

חד אמר ודרשת כו'. עיין בקונטרס. וקשה הא מתני' קאמר ממשפט אחד ילפינן דבעי ד"מ דרישה וחקירה. ועוד קרא ודרשת כו' בד"נ כתיב ונראה בהא פליגי חד אמר בין בד"מ בין בד"נ א"צ דרישה וחקירה אלא בדין מרומה וה"ק קרא אם אתה רואה שע"י דרישה וחקירה יצא הדין לאמתו חקרהו אבל בלא"ה א"צ חקירה ומתני' איירי בדין מרומה וחד אמר ודרשת משמע בין בדין מרומה בין בשאינו מרומה ומתני' נשנית קודם התקנה:

כיצד פותחין כו' פי' בקונטרס הוא מפירש"י. וקשה מנ"ל דאמרינן לעדים דבר זכות דלמא כשהדיינים מתחילים לישא וליתן בדין מתחילין בזכות אף שבגמרא משמע דהפתיחה היא בפני העדים אך היא גופא קשיא על הש"ס מאי דוחקיה לאוקמי מתני' בהכי כמ"ש תוס' בסוגיין ונראה מתני' דפ' היו בודקין דייק ליה הכי דתנן אם נמצאו דבריהם מכוונים פותחין לזכות ולא קאמר נושאין ונותנין בדבר ופותחין לזכות כדתנן פרק זה בורר נמצאו דבריהם מכוונים נושאין ונותנין בדבר ש"מ קודם המו"מ פותחין בזכות ועדיין הדבר דחוק:

ויש כאן סיוע. וקשה טפי ה"ל להקשות איך ילמד העד זכות שהעד שקר הא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ועוד אף דאמרינן הא דתנן פותחין בזכות היינו שאומרים איפשר שזה הרג מ"מ זכות שהעד מלמד עליו איירי בענין אחר וצ"ע:

כל שאינו יודע לדון את השרץ כו'. כתב תו' וקשה לר"ת מה לנו לחריפות של הבל ע"כ ואיני מבין קושייתו הא אמרינן בסמוך התורה נדרשת במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. ובדבר אחד איירי כדאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים ש"מ שאין זה הבל:

דיני נפשות מטין כו'. בבבלי דף ג' גרסינן ור' יאשיה האי לנטות מאי עביד ליה מוקים ליה בד"נ אבל בד"מ לא. כתב תו' משום דקרא משמע ד"נ דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות דמשמע דבר שהוא רע לכל דהיינו ד"נ אבל ד"מ זכות לזה וחובה לזה כו' ע"ש. וקשה הא גם בד"מ איכא רעה לכל כגון שור תם שהרג אדם וי"ל אף שור הנסקל ה"א דאין מטין לחובה אלא ע"פ שנים אי לאו דכתיב לא תטה משפט אביונך בריבו ודרשינן משפט אביונך אי אתה מטה אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל כדאמרינן לקמן בפרקין ובבבלי דף ל"ז ע"ב. ורש"י לית ליה סברת תו' משום דקשיא ליה א"כ תיקשי לרבנן דמוקי לנטות גם לד"מ נימא נמי קרא לא איירי אלא בד"נ דהא מיהת לד"ה ד"מ מטין ע"פ אחד לחוב וע"ק ליה מעדים זוממין כמ"ש תוס' ע"ש. לכך פי' הא דלא בעינן בד"מ שנים לחובה דילפינן בק"ו משור הנסקל כדפרישית בקונטרס והוא מפירש"י במתני' ומפרש הא דמוקי ליה ר' יאשיה בד"נ הוא דתתקיים הטייתה לטובה ע"פ אחד וא"ת ל"ל לנטות הא כבר שמעינן דנוטים ע"פ אחד לזכות וי"ל דאיכא למוקמי קרא בשאמר אחד איני יודע או שהיו כ"ג דיינים לכך כתיב לנטות דבעינן בתחלה ב"ד נוטה כדי לקיים נטיה לזכות ע"פ אחד ודוקא בד"ל דקפיד קרא אזכות והצלה אבל לא בד"מ ורבנן דפליגי אר' יאשיה סברי כיון דבד"מ מטין ע"פ אחד בין לזכות בין לחובה שפיר ילפינן ממשפט אחד להשוותו לדיני נפשות בזה דבעינן לעולם נוטה. ועי' מה שכתבתי לקמן בפרקין [בהלכה ח'] בד"ה לא תענה:

מה טעם כו'. כתב הי"מ לאמר דריש שיש כמה היה לאמר לטמא ולטהר אע"ג דבת"כ דריש לאמר השיבוני על דברי הכא דריש ליה לענין זה כו' ע"ש ודבריו דחוקים ורחוקים מן הפשט ופי' שבקונטרס נראה:

שומע אני שלא יחזירוהו. כ' הי"מ וקשה איך סלקא אדעתין לומר שלא יחזירוהו כו' ע"ש ונ"ל סד"א כיון שיצא הדבר מפי ב"ד אין להחזירו כדאמרינן בקידוש החדש אתם אפילו אנוסים אפילן מזידים אע"ג שדיני נפשות תלויים בה כדאמרינן לעיל [פ"א סוף ה"ב] ה"נ כן הוא קמ"ל דמחזיריה:

ת"ל כי לא אצדיק רשע. כתב הי"מ וא"ת א"כ מה בצע במה שלא הוחזר וי"ל משום זילותא דב"ד אין מחזירין דכיון דזיכוהו אם יחזירוהו הוי זילותא שטעו ע"כ ולדידי לק"מ דודאי לכל עונשי שמים מהני תשובה משא"כ לעונשין דלמטה:

לא שנייא כו. כתב הי"מ אין חילוק בין חובה ובין זכות אלא אפי' נזדכה בטעות מחזירין אותו וא"ת א"כ וצדיק ל"ל וכן כי לא אצדיק רשע למאי אתא וי"ל איצטרך להיכא דאומדן דעתא דחייב וודאי וכמעשה דשמעון בן שטח שראה סייף בידו כו' ע"ש ותימא פירושו א"כ צ"ל ר' יוסי פליג אמתני' דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. לכך נראה פירושי בקונט' עיקר וכ"ה בבבלי:

איתקלף מרקועך עי' בקונט'. וקשה תנן בריש הוריות הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כו' ומוקמינן לה שטעו בדבר שאין הצדוקין מודין בה אבל בדבר שהצדוקין מודין לא. ובסנהדרי גדולה איירי. הרי שמצינו כיוצא בו א"כ אין כאן חרפה. ובגליון פי' כלומר קושיתך אינה כלום דס"ל נואף ונואפת פסולין לעדות כרב ששת בבבלי דפרקין ע"ש. ואיני מבין דבריו עדות דנואף ונואפת מאן דכר שמיה בכולא פירקין. ונראה דה"ק נתגלה חסרונך כלומר פשיטות לבעייתך שכבר אמרתי לך טעה בדבר שהצדוקין מודין בו חוזר יש לך לידע שנואף ונואפת נמי חוזר וכ"ה בבבלי בפרקין:

ובלבד שלא יהו מחוסרין כו'. וקשה הא בד"נ איירי כדפירשתי בקונט' א"כ מאי קאמר איש פלוני אתה זכאי כו' דלא שייך כלל בד"נ אלא בד"מ ועוד הא דאריב"ח אפי' מחוסרין במו"מ קשה דלמא קרא לא איירי אלא בשיצא צדיק אבל בשאמר דרך מו"מ מנ"ל דהא דאינו חוזר לאחר פסק דין חידוש הוא. ובבבלי דף ל"ד הגירסא אמר רב ל"ש אלא בשעת מו"מ אבל בשעת ג"ד מלמד זכות חוזר ומלמד חובה ומסיק התם ריב"ח לא איירי אלא במת אחד מהם ולא פליג ארב ע"ש ופריך אדרב מהא דתנן לקמן ושני סופרי הדיינין כו' וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין כו' אלא דברי המזכין מ"ט לאו משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו. וקשה עדיין טעמא ל"ל וע"ש ברש"י ותו' והוא דחוק דעיקר חסר. ונראה דהכי פריך בשלמא אי ליתא לדרב ניחא דודאי אם היה מזכה מפני שלא ראה טעם לחוב ודאי יכול לחזור ולחייבו דהא לא צדקיהו מעולם אלא אוקמי אחזקה קמייתא לכך כותבין הטעם אלא לרב קשה ל"ל למכתב הטעם הא לעולם יכול לחזור בשעת ג"ד. וא"ת דלמא לכך כתבו הטעם שמא ישכח ממנו ויבא לחזור בשעת ג"ד וי"ל משום הא אין לסופרי הדיינים למכתבו אלא כל אחד יכתבנו שלא יבא לידי תקלה אבל אם אינו יכול לחזור וודאי שהסופרים צריכין לכתבו. וא"ת לכתבו סתם מי שזיכה וממילא לא נדע שאינו יכול לחזור וי"ל עדיין איכא לספוקי שמא לא אמר שום טעם ויכול לחזור וכמ"ש. אך הא קשיא דתנן לקמן פ' היו בודקין ולמחרת משכימין ובאין המזכה אומר אני הוא המזכה ומזכה אני במקומי כו' בשלמא לרב ניחא אלא לריב"ח ל"ל למימר הכי הרי אינו יכול לחזור בו וי"ל המזכה שזיכה בלא טעם הוא שאומר כן:

מנלן כו'. כתב תו' יבמות בפ' מצות חליצה [דף ק"ד ד"ה מר סבר] גירסא שלפנינו דומה שהוא טעות ועוד דלא פריך שפיר אגומרין בלילה ואית קרא לשעבר אלא נראה דגרסינן איפכא וכמ"ש בקונט'. ואפשר לפרש הא דפריך ואית קרא לשעבר דלא כמ"ש בקונט' והוא פי' הרא"ש שם ואף דלשון לשעבר פי' בדיעבד כדאמר בירושלמי מגילה פ"א מ"מ לשון ואית קרא דחוק ונראה דה"ק וכי כתיב קראי לאי עבר ועביד איסורא להיתירא כמפורש בבבלי יבמות דף ע"ח דאי להיתירא לא כתיב קרא. ומ"ש תו' פסחים דף י"א בד"ה קוצרין כו' ואין לתמוה מי איכא מידי דמדאורייתא לכתחלה אסור ובדיעבד שרי איכא טובא דבעינן שישנה עליו הכתוב בקדשים לעכב ע"כ. איני ראיה לכאן דכל הנך עיכובים הכתובים בקדשים דאי לאיסורא הן ואפי' הנך דכתיבי בקדשים בדיעבד להיתירא נמי אית בהו אסורא שלא יביא קרבן אחר. וכתב הטור ח"מ סי' רנ"ג אם צוה לפני ג' בלילה כיון שאין השעה ראויה לדין נעשו עדים ואינם יכולים לדון ואפי' אם דנו בדיעבד אין דינם דין וכתב הב"י הרא"ש בשם הרשב"ם אם קבלו עדות בלילה יש לדון ע"פ אותה קבלה וכ"ה בירושלמי אם טעו ודנו דיניהם דין והרמב"ן כתב גמרא דידן פ"ק דסנהדרין ופ' מצות חליצה פליג ע"כ ורבינו סתם דבריו כהרמב"ן ע"כ אע"ג דהרא"ש לא הכריע בדבר מ"מ כיון שמביא דעת הרמב"ם באחרונה נראה דסובר דהלכתא כוותיה וכ"כ הב"י בהרבה מקומות. מיהו אין צורך לדחוק שהרי בפ' מ"ח מפורש בהרא"ש שאם טעו ודנו בלילה אין דיניהם דין ומהפך הגירסא בירושלמי וכמ"ש תו'. ואני תמה מהרמ"א בח"מ סי' ה' בהג"ה שכתב וי"א דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין דהרשב"ם יחיד בדבר ותו' והרא"ש והרמב"ן חולקים עליו וכמ"ש. וכן עיקר וכ"נ דעת האחרונים. ועמ"ש בתו' יבמות [פ' י"ב ה"ב] בד"ה פרט לב"ד הסומא. בענין סומא:

תני העד כו' שנאמר ועד כו'. וא"ת הא כתיב למות וי"ל למות קאי אאחד מן התלמידים שעונה לזכות ולא לחוב וכ"ה בבבלי. אך קשה מנ"ל דלמות אאחד מן התלמידים קאי טפי אית לן לאוקמי אעדים דהתם כתיבו בשלמא להבבלי ניחא דקאמר לעדים ל"צ קרא דמיחזי כנוגע בעדות אבל לירושלמי קשה. וגם להבבלי קשה ועד אחד ל"ל וא"ל לכדר"י איך נעקור קרא מפשטיה לגמרי נימא גזירת הכתוב שיהא העד עונה לזכות כי היכא דאמרינן שאחד מן התלמידים לא יענה לחוב אע"פ שיודע שהדין עמו משום הצלה דהאי ה"נ נימא בעד לענין זכות וע"ק מאי קאמר משום דמיחזי כנוגע בעדות שמתחרט בו וכו' כמ"ש רש"י וכי משום זה נוציא זה לקטלא ולא נשמע הזכות שאומר זה וי"ל וצ"ע:

שאף הוא כו'. ק"ק לקמן. פ' היו בודקין תנן אפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו וצ"ל הך ברייתא פליג אמתני' פעמים כו' עי' בקונט'. וקשה הך דר"י שמעינן מדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון וכ"ה בבבלי סוטה דף ב' א"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל. בשלמא לר"י לא קשיא די"ל סובר ר"י אף הוא אינו יכול ללמד על עצמו זכות אלא לדידן קשיא דקיי"ל כמתני' דפ' היו בודקין הוא עצמו יכול ללמד זכות וקיי"ל כרבנן דמיחזי כנוגע בעדות תרי זימני אחד ל"ל ובספרי פ' מסעי גרסינן ועד אחד לא יענה בנפש למות עונה הוא בו לזכות. ועד אחד עונה הוא בשבועה ועד אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי הוא בכלל שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ותימא בשלמא דרשא קמייתא דריש מדכתיב למות ובתרייתא מאחד אלא אמצעיתא מנ"ל דא"ל למות אינו קם אבל קם הוא לשבועה הא איצטרך למות דעונה לזכות וא"ל דרשא קמייתא ובתרייתא שוין ודרשינן שניהם מלמות דהי מינייהו מפקת א"כ דרשא בתרייתא מנ"ל דלמא כולא קרא לשבועה אתי ולא לדיוקא. מיהו הא ל"ק לספרי לא יקום עד אחד באיש ל"ל דאף דמייתי הך דרשא זה בנה אב פ' שופטים אקרא לא יקום כו' י"ל ברייתא דפ' מסעי אתיא כר' יהושע דדריש התם לא יקום לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה אבל לדידן קשיא דהא קיי"ל הא דעד אחד נאמן בעדות אשה הוא מתוך שהחמרת עליה בסופה כו' אבל לא מדאורייתא. וכ"כ תו' יבמות דף פ"ח בד"ה מתוך כו' הא דעד אחד נאמן תקנת חכמים. הוא. וא"ת אמאי לא יהא עד אחד נאמן מדאורייתא הא מילתא דעבידא. לאגלויי לא משקרי ביה אינשי כדאמרינן בכורות דף ל"ו וי"ל כמ"ש תו' שם דאף בבעל איכא למימר זימנין דסניא ליה ומקלקלת את עצמה כצ"ל וגירסת המהרש"א אינה מחוורת. ועי' בבבלי יבמות דף צ"ג ע"ב. ובש"ע ח"מ סוף סי' ל' כתב בהג"ה אין חילוק בד"מ בין מילתא דעבידי לאגלויי או לא. וכתב הסמ"ע צ"ל דאין ע"א נאמן משום דעבידי לגלויי דדוקא בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן ע"א משום דעבידי לגלויי ע"כ ודברי תימא הם דמשמע אף בדבר איסור אין ע"א נאמן במלתא דעבידי לגלויי והא ודאי ליתא דהא מסקינן בבכורות שם מפורש והלכתא כמ"ד ע"א נאמן במילתא דעבידי לגלויי באיסורין וכ"כ כל הפוסקים. וגדולה מזו כתבו תו' קידושין דף ס"ו ע"ב בד"ה שלא כו' מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן עליו ואפי' ע"א מכחישו ע"כ וצ"ע. ועי' בח"מ סי' ל' ס"ז בסמ"ע ובש"ך שם וצ"ע:

ומנין שצריכין כו' בבבלי בפרקין פריך נידייניה. במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבת מינשו טעמייהו כו'. והבבלי לית ליה דרשת הירושלמי שכתבתי בקונט' דמוקי לקרא דד"נ בעי הלנת דין כמפורש שם. והירושלמי סובר להא ל"צ קרא סברא הוא אלא קרא אתי שלא יהיו סמוכים אבל הא ליכא למימר הירושל' יליף דבעי הלנת דין מדכתיב אשרו חמוץ כדאמר הבבלי לחד שינוייא דאמר לעיל פ' זה בורר (דף כ"ב) דאיצטרך מי בעל דברים וגו' ללמד דהמע"ה לא לנזקקין לתובע תחלה כדאמר הבבלי ר"פ שור שנגח את הפרה א"כ איצטרך אשרו חמוץ לנזקקין ולא להלנת דין הלכך מחוורתא כדאמרינן מעיקרא. אך קשה להבבלי הא מיהת מאן דדריש הלנת דין מדכתיב צדק ילין בה מצי נמי למילף מיניה שיהיו סמוכים מדלא כתיב ילון לכך נראה דלא פליגי הירושלמי והבבלי אלא הבבלי רוצה לשנויי אף למאן דיליף הלנת דין מאשרו חמוץ ומצריך צדק ילין בה למלין הצדקה כמפורש שם והירושלמי לית ליה כלל דרשא דאשרו חמוץ:

אסור לדון כו'. כתב הר"ן ריש כתובות ואע"ג דאר"א אסור לדון ד"מ בע"ש י"ל לא אסור אלא למקבע זימני ולדון שהדין צריך מתון אבל אי אתי מנפשייהו לקבל טענותייהו שרי ע"ש וקשה א"כ מאי פריך הש"ס ממתני' דה"ק במתני' ד"נ אין דנין בע"ש אפי' אין רוצין לגמרו היום משא"כ בד"מ דשרי בכה"ג ור' אבהו דאוסר לדון ד"מ בע"ש היינו לגמרו. וא"ל אף הר"ן לא קאמר אלא קבלת טענת לחוד ומתני' איירי שנושאים ונותנים בדין דאל"כ קשה לידונו בע"ש ולגמרו דינו באחד בשבת וצ"ל דמינשו טעמייהו כדמשני הבבלי ע"ש ש"מ שבע"ש כבר אמרו טעמייהו דהרי הירושלמי לית ליה להך תירוצא דמינשו טעמייהו וכמ"ש בסמוך בד"ה ומנין וצ"ע. ובכתובות כתבתי עוד לפירושי בקונטרס קשה הרי גם בד"נ אם דנו דיניהם דין אלא איסורא עשו שעינו דינו ונראה דה"פ ר"א להלכה מדרבנן ור"ח לדבר תורה היינו מדאורייתא ע"כ. והדרי בי הרי סוגיין מבוארת כמ"ש בקונטרס דקאמר כאן להלכה כאן למעשה. ובד"נ נראה אם דנו אין דיניהם דין אלא צריכין הלנת דין מחדש בשני ימים הסמוכין וכן עיקר גם דעת תו' נראה דמתני' דרבנן שכתב בד"ה ליגמריה לדיני בשבתא אע"ג דתנן בביצה אלו הן משום שבות לא דנין כו' ע"ש ואי מתני' דאורייתא דוקא מאי קשיא להו משבות אלא ודאי כמ"ש:

מה אם עבודה כו'. כתב תו' ונימא דיו מה עבודה לא מידחיה אלא בשב ואל תעשה אף שבת לא תדחה אלא בשב ואל תעשה כו' ע"ש. ונראה קסבר ריש לקיש אף דיחוי העבודה קום ועשה הוא שהרי כהן זה רוצה לעבוד עבודתו ואנו נוטלין אותו משם בעל כרחו נמצא בנטילה זו נדחית העבודה הרי שע"י מעשה נדחים ואף שאינה דומה לקום ועשה ממש מ"מ כיון דאית ביה עשייה לא נראה לו לחלק ועי' בחידושי שהארכתי בסוגיא זו:

הטהרות והטומאות. כתב התי"ט ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר דמשתמא נמי דינא הכי כו' ע"ש. ונראה בטומאה וטהרה מצינן דברים שצריכין ב"ד כגון להביא פסח בטומאה וכן שאר קרבנות צבור שדבר זה נוגע לכלל ישראל ואינו נעשה אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד שייך ביה שפיר מתחלין מן הגדול אבל האסור והמותר לא פסיקא ליה שיהא דבר הצריך ב"ד דוקא לכך לא תני ליה:

לא תענה כו'. כתב תו' אע"ג דלנטות דרשינן אד"מ בריש מכלתין לחד מ"ד אפ"ה אפשר לפרש לא תענה אד"נ ע"כ ר"ל דטפי יש לחוש בזה בד"נ כמ"ש שם ע"ש. ואכתי קשה אמאי לא נאמר דקאי נמי אד"מ. והתוי"ט כתב הקרא מסר הדבר לחכמים לתקן במקום שצריך ע"ש. גם זה תימא מנ"ל שנמסר הדבר לחכמים. ולפמ"ש לעיל בפרקין בהלכה ב' בתוס' בד"ה דיני נפשות כו' לשיטת רש"י ע"ש ניחא דודאי קרא לא תהיה וגו' איירי בד"נ אלא רבנן דר' יאשיה מסורא קאמרי דמקשינן ד"מ לד"נ לענין זה דבעינן ב"ד נוטה דהך מילתא בר"מ לאו משום הצלה היא אע"ג דבד"נ הויא הצלה אפ"ה מקשינן. ועמ"ש ריש פרקין ועוד י"ל לפום סוגיין ניחא לכ"ע כל היכא דאיכא למידרש קרי וכתיב דרשינן כמ"ש תו' בריש מכלתין דף ד' בד"ה כולהו וה"נ ד"נ לאו ריב מיקרי דהא אינו אלא לרעה לזה שיהרג ודרשינן קרא אד"מ ואד"נ ומפרשינן בד"נ על לאחריו ובד"מ לפניו כמ"ש בקונטרס:

ראו דברי יהודה כו'. כתב הי"מ וא"ת מי הזקיקו לזה ול"ק דינינו כדיניהם וי"ל ס"ל כמ"ד לא תענה על ריב רב כתיב לא תענה אחר הרב ומדאיצטריך לחדש זה לישראל ש"מ אין דין ב"נ כן והא דבעי מנין שמתחילין בב"נ כו' היינו למ"ד דינינו כדינם ע"כ. ותימא וכי בשביל שדינינו כדינם לא איצטריך קרא לאשמועינן דאיסורא איכא אי לא קעביד הכי ועוד הא אמרינן ר"פ פליג אדרב וביותר יש לתמוה מאי פריך למ"ד דינינו כדינם מנין שמתחילין הא לדידיה ל"צ קרא וכמ"ש בתחלת דבריו אם לדיניהם כן הוא לא צריך קרא להשמיענו. ועוד השתא דמסיק מ"ד דינינו כדינם נמי יליף מקרא א"כ ע"כ צריך לומר דסובר אפ"ה איצטריך קרא לחדש דין זה לישראל דלמא איהו נמי יליף מלא תענה מיהו לזה י"ל כיון דלאו מקרא הכתוב בתורה יליף לא קשיא לדידיה קרא ל"ל אך קושית הראשונות חזקות לכך נראה עיקר כמ"ש בקונט'. וא"ת גם לדידי קשיא דגרסינן בפ' ארבע מיתות (בבבלי דף נ"ב) ר' יהודה אומר מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו לפיכך אין הורגין בסייף א"כ ה"נ. ואף רבנן לא פליגי אלא הואיל וכתיב סייף באורייתא כמפורש בבבלי שם משא"כ כאן וי"ל דוקא דבר שהוא חוק להם אסור אבל בדבר שהוא מצד השכל אין לחוש וכ"כ תו' במסכת עכו"ם דף י"א בד"ה ואי חוקה כו' ע"ש ועמש"ל פרק דיני ממונות בד"ה ר' יהודה:

ויאמר דוד חגרו כו'. כתב תו' הא דאמרינן פ"ק דמגילה מורד במלכות לא בעו למידייניה היינו דוקא לענין שגומרים בו ביום משא"כ בשאר ד"נ. וכ"כ הי"מ בשמם לעיל פ"ב. ותימא הא לא היה שם התראה גם לא קיבל עדות בפניו ש"מ שגם בשאר דינים אינו כשאר ד"נ וצ"ע ועמ"ש לעיל פ"ב ה"ב בד"ה תני:

אף בפסול משפחה. צריך טעם למה השמיט הרמב"ם דין זה:

אין מדקדקין ביין נסך. עיין בקונטרס. וחכמים דאמרי בגר החשוד לדבר אחד כו' הוא בבכורות דף ל' ע"ב. ואף שלא מצאתי להרמב"ם שביאר דין זה מ"מ נראה דהלכתא היא והא דפסק הרמב"ם כרשב"ג דהחשוד מעיד על של אחרים אין רשב"ג חולק אחכמים דאיהו מיהו הוי חשוד לכל התורה על של עצמו וצ"ע. ומ"ש בקונטרס דקיי"ל כר"מ הוא כדעת הראב"ד פי"ב מהל' מעשרות שפסק הלכה כר"מ ע"ש, והא דאר"י שאין מדקדקין ביי"נ ידוע היה להם א"נ יי"נ לאו דוקא וה"ה בשאר מצות אין מדקדקין כמ"ש תו' פרק בתרא דקידושין לכך קשים גרים לישראל כספחת לפי שאינן בקיאים במצות. ובירושלמי פסחים [פ"ח ה"ז] גרסינן אין עושין חבורה של גרים מתוך שהן מקולקלים אין מדקדקים בו. ומהרש"ק הגיה אין מדקדקין בי"ג וקאי אדבתרא דאין מדקדקין בשור הנסקל בי"ג דברים שבין ד"מ לד"נ כדאמר ריב"ח בסמוך. ואינו מחוור חדא עדיין לא נזכר דבר משור הנסקל ועוד מאי אין מדקדקין דקאמר אין נוהגין הל"ל דהא ודאי יש דברים שמדקדקין בהן כגון להטות ע"פ אחד לחוב. ולפירושי בקונטרס מבואר הא דאר"י אפי' ממזר קאי אהכל כשרים לד"מ מדקאמר גרים לא מרבינן לפי שאין מדקדקין ש"מ דאהיתירא מהדרא ועיין בבבלי בתו' בד"ה לאתויי. ועמ"ש בסמוך:

אבל אתה מטה כו'. כתב רש"י אבל אתה מטה לחובה דין השור ע"פ אחד ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מכ"ג כו' ע"ש. וסוגיין משמע דלא קאי אבל אתה מטה אהטיה דאחד לחובה אלא אתה מטה לחובה ואינו חושש להצלתו כדחיישינן בדיני נפשות והיינו דקאמר ובלבד כו' דקרא אכולהון קאי:

ובלבד בדברים כו'. לעיל בפ"א ה"ד כתבתי בתו' בד"ה אף מיתת השור בדרישה וחקירה ובכ"ג וקשה הא תנן אחד ד"מ כו' בדרישה וחקירה א"כ היקשא ל"ל. גם לא נזכר בשום מקום דרישה וחקירה במיתת השור. ונראה אי לאו היקישא ה"א כדי לקיים מצות ובערת לא בעי דרישה וחקירה קמ"ל. ומדר' אבהו מוכח דשור הנסקל צריך דרישה וחקירה מדקאמר ובלבד כו' משמע דברים שצריך ד"מ שור הנסקל כמוהו:

הסריס כו'. וקשה מדקאמר אנן תנינן תשע אע"ג דעשרה אינון משום דאין הכל כשרין וכ"ג חדא נינהו כמ"ש בקונטרס א"כ אף הסריס דפסולי לסנהדרין נכלל בכלל כ"ג. ועוד אמאי לא קחשיב נמי ממזר וסומא דפסולים לסנהדרין וי"ל הנך דפסולים לסנהדרין מקרא לא קחשיב וממזר פסול מונשאו אתך וסומא פסול מדכתיב ומום אין בך אבל הסריס ופחות מבן עשרים לאו מקרא יליף אלא מסברא מפני שאינו רחמני וביבמות [פ"י ה"ד] כתבתי בתו' בד"ה או ייבא כו' ונראה בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה דאל"כ קשיא מתני' ר"פ אד"מ דתנן מה בין ד"מ לד"נ כו' ולא קחשיב הא א"ו כל מאי דלא תנן התם שוין הם והוא בכלל ההיקש דמשפט אחד ע"ש. מיהו מסוגיין מוכח דתני ושייר דהא שייר נמי שדנין שני ד"מ ביום אחד כדמסיק בסמוך:

אף פחות מבן עשרים כו'. משמע אם הוא בן עשרים אע"פ שלא הביא שתי שערות כשר הוא לד"מ וכמ"ש בקונטרם דאלת"ה מ"ש בן עשרים דנקט דהא לד"מ אף בי"ג שנה ויום אחד כשר הוא אלא ודאי לדיוקא דד"נ אמר בן עשרים. וקשה הא לא מיקרי גדול עד שהביא שתי שערות או עד שיעברו רוב שנותיו כדתני בבבלי סוף פ"ח דיבמות ופ"ה דנדה אלא בשנולדו בו סמני סריס איירי דאז משהוא בן עשרים ה"ל גדול ומחזקינן ליה בסריס כמפורש שם א"כ פסול הוא לד"נ כדאמרינן בסמוך הסריס פסול וע"ק יתר על י"ג שלא הביא שתי שערות דפסול לד"נ מנ"ל הא לא כתיב בהן איש וא"ל מונשאו אתך בדומין לך יליף מה אתה גדול כו' הא לא ילפינן מיניה אלא שיהו מיוחסין כדמשמע בבבלי ונראה מדכתיב בסנהדרי אספה לי שבעים איש ש"מ דבעינן גדולים וילפינן מסברא סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה וקסבר ר' יוחנן משהוא בן עשרים ה"ל גדול אע"פ שלא הביא שתי שערות וסריס לא הוי עד שיעברו רוב שנותיו ועמ"ש בסמוך י' והטח"מ סי' ז' כתב ר' אבהו אמר בירושלמי פחות מבן י"ח שלא הביא שתי שערות כשר לד"מ. נראה דסובר לד"מ בעינן שיהא בן י"ח שנים ובד"מ כל שהוא יותר מי"ג שנה כשר אע"פ שלא הביא שתי שערות אבל בפחות מי"ג לא דאל"כ לימא קטן כשר לד"מ אבל לא לד"נ וכ"כ הטור שם וז"ל בירושלמי מוכח בן י"ג שנה ויום אחד כשר לד"מ. דכל דאפקוהו מבן י"ח אפילו בן י"ג כשר שמעינן מיהת פחות מי"ג פסול דאל"כ ה"ל לר' יוחנן למימר קטן. וקשה הא תנן כל הפסול להעיד פסול לדון ובן י"ג שנה שלא הביא שתי שערות פסול להעיד ולמה יהא כשר לדון ותי' הב"ח כל איש הכשר לדון כו' ע"ש. וקשה הא אמרינן לעיל פרק ז"ב הלכה ח' אמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ הדיינים מה עדים כו' הרי דילפי' דיינים מעדים בגז"ש או במה מצינו א"כ ניליף נמי מינייהו שיהיה הדיין איש. ולולי דברי הטור ניחא כמ"ש מעיקרא וצ"ע:

דנין שני כו'. ותימא פריך אתרתי ולא משני אלא חדא. והיה נ"ל להגיה גר ודנין שני כו'. דגר כשר לד"מ ופסול לד"נ. אך קשה גר מנ"ל דפסול מדכתיב ונשאו אתך שיהו מיוחסין כמותך א"כ הרי הוא בכלל אין הכל כשרים כו' דאל"כ קשה ליחשוב נמי ממזר וכמ"ש לעיל בסוגיין בד"ה הסריס. ויש לדחוק ולומר קסבר ריב"ח אפילו אביו ואמו מישראל פסיל לד"נ מדרבנן. ויותר נ"ל דגרסי' נמצא אחד מהן קרוב או פסול כשר בד"מ ולא בד"נ דנין כו' וה"פ סובר ריב"ח הלכה כר' יוסי דתנן פ"ק דמכות א"ר יוסי בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים עדות בשאר וכשמואל דאמר הלכה כר"י בבבלי שם ור' חייא לא קחשיב ליה דסובר הלכה כרבי דאמר אחר ד"נ ואחד ד"מ העדות פסול וכר"נ שם. ועמ"ש בר"פ בד"ה מה כו':

ואין דנין כו'. כתב הרמב"ם פי"ד מהל' סנהדרין אין דנין שנים ביום אחד היו שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת כגון נואף עם נואפת דנין שניהם ביום אחד כו' ע"ש. וקשה מאי כגון דקאמר הא אפילו שתיהן מחללי שבת דנין אע"פ שצריכין עדים אחרים לכל אחד ולא חיישינן לטירחא יתירא כ"ש נואף עם נואפת ששניהם נהרגין בעדות אחת ועוד מדשינה הרמב"ם לשון הברייתא דתני נואף ונואפת וכתב עם נואפת משמע דוקא כשהוא והיא נהרגין בעבירה אחת שעשו שניהן יחד וקשה מנ"ל הא. ונראה שמפרש הא דקאמר עבירה אחת ומיתה אחת היינו נואף ונואפת או שאר עריות כגון זכור ששניהן נהרגין על מעשה אחת אבל בשתי מעשים כגון שתיהן מחללי שבת אין נהרגין. והשתא ניחא מעשה דשמעון בן שטח וא"צ לדוחק שכתב רש"י שם בפ' נגמר הדין ע"ש. ומסוגיין אין סתירה לדעת הרמב"ם דכל שאין דין שניהם נגמר כאחד שני ד"נ מיקרי ולא קאמר ואין דנין שנים כאחד כדי למעט נואף עם נואפת דדנין דדין אחד הוא:

רי"א שלשה כו'. עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. וקשה עדיין יש לשלישי טורח רב שצריך לכתוב דברי שניהם ואיכא למיחש שמא ישכח או יקצר וי"ל כולי האי לא חיישינן ודוחק. והרמב"ם פי' טעמא דר"י כדי שיהיו שני עדים על המזכים ושנים על המחייבין ות"ק סובר שאחד היה כותב דברי המזכין ואחד דברי המחייבין. וכ' התוי"ט ותימא הא שפיר קאמר ר"י ע"כ. ואיני מבין תמיהתו עדים ל"ל הא כל הענין הזה לא היה אלא להזכרה בעלמא ובגמר דין יכול לחזור והיה נראה שר"י סובר שאף בגמר דין אינו יכול לחזור לפיכך צריך שני עדים. אך בבבלי דף ל"ד לא משמע כן ע"ש ולקמן בהלכה ד' ואין להאריך:

נאמר כאן עדה כו'. הך מילתא לא שייך הכא מידי. ונראה דשייך לעיל סוף הלכה ח' וה"פ הא דר' בא פליג אר' אבהו דקאמר משמיה דר"י אף פחות מבן עשרים כו' הא דבעינן גדול בד"נ ילפינן בגז"ש נאמר כאן ושפטו העדה ונאמר להלן עד מתי וגו' ומרגלים גדולים היו שנאמר כלם אנשים. וכיון דמקרא ילפי' כבר נכלל במאי דאמרי' אין הכל כשרים בד"נ. כמ"ש לעיל [בה' ח'] בתו' בד"ה הסריס כו' ובד"ה דנין [שם] כו':

מייתי לה רב כו'. כאשר פירשתי בקונט' כן פי' בי"מ. והלשון דחוק מאוד לכך נראה דה"פ רב מפרש למשנתינו ולא היה יושב כו' כדפירשתי במתני' ולא תיקשי לך לימא עד האידנא הוה יתיבנא ברישא כו' דטוב לי ישיבתי עתה מאז כדתנן הוי כזנב לאריות כו' אבל העולם אומרים המשל הוי ראש לשועלים כו' ודייק להו מדתנן במשנתינו צרכו לסמוך סומכין מן הראשונה ולא תנן סומכין הראשון שבראשונה אלא שאין טוב להראשון לדחות ממקומו שהוא הראש ואין הדבר כן אלא כדתנן באבות ולא תנן סומכין הראשון דכולהו ניידי ואין לתלות הסמיכה בו לבדו:

שאין דמך מסור בידי. עי' בקונטרס. וא"ת מנ"ל שאין דנין ד"נ מאומד ואי מהא דכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת וכן מסיים בה בבבלי בסוגיין וכתב תו' מהאי קרא דריש מאומד לא מיקטיל דמשמע ע"פ שני עדים שראו המעשה ע"כ תימא איך משמע כן מלשון הכתוב שלא יעיד מאומד ועוד הא גם בד"מ כתיב ע"פ שני עדים יקום דבר ודנין מאומד כמפורש בבבלי פ' הכותב וקרא ה"ק אם יבואו לפני הדיין שני עדים ידון ע"פ עדותן אע"פ שאין יודע אם באמת העידו או בשקר וכ"כ הרמב"ם פ' כ"ד מה' סנהדרין. א"כ גם בד"נ איכא לפרושי הכי. ולפמ"ש תו' בסוגיין בד"ה כמאן כו' דלפי המסקנא מאן דאית ליה אומדנא בד"מ אף בד"נ אית ליה ניחא דשניהם שוים ומאן דדריש ע"פ שנים. עדים בשניהם לית ליה אומד אך דעת הרמב"ם מפורש שאינו כן שכתב יש לדיין לדון ד"מ ע"פ אומד דוקא ד"מ אבל לא ד"נ. ולא קשיא ליה קושית תו' מהאי דפ' שביעית העדות. דסובר דה"מ לשנויי לא אמר רב אחא אלא בד"מ אבל לא בד"נ אלא משני אף לסברת המקשה דמדמה אותו ל"ק משום דאין כאן ראייה בלא ידיעה. וכה"ג כתב תו' פ' שבועת העדות. ונראה דילפינן מדכתיב לפי עדים וה"ג בספרי לפי שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט שומע אני יהרגו בב"ד ושלא בעדים ת"ל כל מכה נפש לפי עדים מגיד שאין הורגי אלא בב"ד ובעדים ע"כ הרי דמיעט קרא שאין הורגין מאומד. והא דקאמר לפי שנאמר ולא ימות וכו' תיפוק ליה בלאו האי קרא נמי סלקא אדעתין להרגו מאומד כד"מ דסד"א אין הורגין מאומד מדכתיב והצילו העדה כל הספיקות שאתה יכול להרבות עשה אבל השתא דכתיב ולא ימות אין להסתפק בדבר לכך כתיב לפי עדים. ומ"ש תו' בסוגיין מיהו בדוחק יש למצוא דליחייב ר' אחא בהאי דשמעון ב"ש דמנא ידעו העדים שהרגו תוך כ"ד של התראה כו' ע"ש גם לשמעון ב"ש קשיא דקאמר מה אעשה שנאמר ע"פ שני עדים כו' הא אף אי לא כתיב ע"פ וגו' נמי אין להרגו מפני ההתראה. אך לפמ"ש מעיקרא לק"מ דמאן דאית ליה דנין ד"נ מאומד סובר נמי דלא בעינן התראה אלא באומד סגי. וז"ל רש"י פ' מסעי לפי עדים שיעידו שבמזיד והתראה הרגו. הרי מאן דלא דריש לפי עדים דנין באומד בלא עדים והתראה. והרא"ם פ' מסעי כתב מפני שהוקשה להם וכי היכן מצינו שיתחייב האדם מיתה או ממון בלא עדים אמרו לפי שהוא אומר כו' ע"ש. ואינו נכון דודאי מצינו שמתחייב ממון בלא עדים אלא באומד הדיין לחוד והעיקר במה שכתבתי ולולא דמסתפינא אמינא שיש להגיה בבבלי שאין דמך מסור בידי שנאמר לפי עדים ירצח הרוצח. וא"ת אף אם דנין ד"נ מאומד מ"מ כ"ג בעינן ושמעון בן שטח לבדו היה י"ל אחריני הוו בהדיה והאי דלא חשיב להו משום כבודו וכ"כ תו' שם. ועוד אי אמרינן שדנין מאומד דנין ע"פ עדות שמעידין מאומד:

עד שהכישו נחש ומת. עי' בקונט' וכ"ה בבבלי. וקשה מאי דוחקיה לישני נחש דרבנן נשכו שביזה ת"ח שלא היה שם אחר אלא הוא ושמעון ב"ש ואם הוא לא הרגו מוכרחין לומר דשמעון הרגו והיינו דאמר ליה שמעון רשע מי הרגו לזה או אני או אתה כמפורש בבבלי. ואף שכתבו תו' איניש אחרינא הוה בהדי שמעון מ"מ חשדא היה גם על שמעון ומהאי טעמא נשכו נחש לאפוקי שמעון מחשדא. או שהבזיון היה שלא נתבייש לעשות כן בפניו ומצינו בכמה מקומות שנשכו נחש מפני כבוד ת"ח:

שנאמר תתהפך כחומר חותם. פירש"י לאחר מיתת האדם מתהפך החותם לחומר כו' מדקרי ליה חותם ש"מ בחותם הן טבועים. והי"מ פי' כתיב לעיל מיניה לאחוז בכנפות הארץ וקאמר הארץ תתהפך לעתיד כחומר החותם כו' ע"ש ופי' בקונט' הוא מורכב משניהם ופשט המאמר הכי משמע:

ללמדך שאף מפלת רשעים כו'. בבבלי מגילה פ"ק גרסינן ריב"ל פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא והיה כאשר שש כו' אבל אחרים משיש. פירש"י אחרים משיש כשנתחייבו כלייה בימי המן אויביהם שמחו להם ע"כ. ותימה מאי קמ"ל בלאו קרא ובלא דרשא ידעינן שכן היה. והמהרש"א בפרקין בח"א כתב שירה דקאמר הכא היינו הלל וכן הא דיאמרו בערכין אמרו מה"ש להקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה בר"ה ויה"כ היינו הלל וקשה לפמ"ש תו' שם דמה"ש אומרים שירה בר"ה ויה"כ מדשואלין למה אין ישראל אומרים שירה ואין שואלין על עצמן כו' ע"ש א"כ ז' של פסח שאף מה"ש אינן אומרים שירה כ"ש שאין ישראל אומרים הלל א"כ ל"ל לומר התם למה אין אומרים בז' של פסח הלל דאין פסח חלוק בקרבנותיו וי"ל בר"ה שספרי החיים והמתים מונחים לפניו אין ישראל אומרים הלל מאימת הדין אבל המלאכים אומרים ובז' של פסח הוא בהיפך המלאכים אין אומרים הלל לפניו מפני שמעשה ידיו טבעו בים כו'. וישראל אומרים הלל לעצמן דאחרים משיש לכך צ"ל הטעם משום דאינו חלוק בקרבנותיו ע"כ. ותימא הא בנפילת הרשעים גם ישראל אין אומרים שירה כמוש מצינו בצאתם לפני החלוץ לא אמרו כי טוב לפי שאין שמחה לפניו א"כ אף בז' של פסח אין לישראל לומר הלל שנאמר בו כי טוב. וא"ל אפשר לומר הלל ולדלג כי טוב דא"כ קשה מאי משני רבא ערכין דף [י' ע"ב] אהא דפריך הש"ס פורים נמי נימא הלל ומשני היכא נימא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש והא אכתי עבדי אחשורוש אנן. ולא פריך נדלג הנך שתי תיבות עבדי ה' ונימר השאר אלא ודאי כל שאי אפשר לומר הלל כתיקונו בלי שום שינוי אין אומרים אותו. ועיקר קושייתו תימא דבערכין פריך מ"ש בחג אמרינן הלל בכל התשעה ימים ובפסח אין אומרים אלא בשני ימים הראשונים. הרי דעל כל ימי הפסח קשיא ליה. נמצא דלא סגי ליה בהך שינוייא ומוכרח לשנויי לפי שאינן חלוק בקרבנותיהן ואפשר סובר הרב אי ס"ד בשביעי אין אומרים הלל לפי שמעשה ידיו טבעו בים תו לא קשיא אשאר ימים דכ"ש הוא שלא לומר בהן הלל. כמ"ש הט"ז א"ח סי' ת"צ בשביעי א"א הלל לפי שמעשה ידיו טבעו בים וכיון דבז' א"א גם בשאר ימים אין אומרים שלא יהיו עדיפים מי"ט האחרון ע"כ. אך כל זה תימא הרי הש"ס מיאן בסברא זו וצ"ע. ממה שכתבנו נתבאר לן דריב"ח פתח בהך דרשא בפוריא לבאר להם טעם פלוגתן דישראל ומרדכי. שמרדכי אמר לעשות פורים י"ט וישראל לא אבו שומע בזה דאחרי שהיו בו מפלתן של רשעים לא מיקרי טוב כדמוכח מדכתיב בצאת לפני החלוץ כו' א"כ אין כאן י"ט. אך קשה א"כ ז' של פסח למה מיקרי י"ט ע"כ לומר כיון שישראל ניצולו בו מיקרי טוב א"כ פורים נמי וי"ל בשלמא בז' של פסח לישראל היתה טובה שלימה משא"כ בפורים לא היתה גאולה שלימה וכמ"ש לעיל א"כ אין כאן טוב משני הצדדים. ודעת מרדכי כסברת המהרש"א כיון דמשיש אחרים אינהו יכולין לומר כי טוב אמפלתן של רשעים. ולא קשיא ליה מקרא דבצאת וגו' דמקרא זה עדיין לא נכתב בימי מרדכי דעזרא הוא דכתב ספר דברי הימים. ובדרושי הארכתי ע"ש:

הדרן עלך פרק אחד דיני ממונות