Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אילו הן הנשרפין. דרך נישואין שנו. עי' בקונט'. ודחק לומר כו כי היכא דנפרש רישא וסיפא בחדא ועל דנקט בתרווייהו והיינו שעכשיו אינה שם. וליכא למידק מהכא דחייב בעריות לאחר מיתה כמחייב די"ל חייב דנקט היינו כרת וכדעת הסוברים כן ועי' ברמב"ם פ"ב מהא"ב ובמפרשיו שם:
א"ל שלשתן שם אחד. עי' בקונט' וכ"פ רש"י וא"ת הא אם חמיו ואם חמותו בגז"ש מבת בתה יליף כדאמרינן בסמוך נמצא שאינן בלאו אחד וי"ל למאי דמסיק אף חמותו אזהרה דידה לא שמעינן אלא מאזהרת בת בתה נמצא שכולן בלאו אחד נאמרו. וביבמות [פי"א ה"א] בד"ה הבא כו' תירצתי בענין אחר ע"ש:
מודה סומכוס בראשונה. עי' בקונט' וקשה הא ריב"ן נמי בשמות מוחלקין איירי דמיקריא חמותו ואם חמותו ואם חמיו והא דא"ל שלשתן שם אחד הן חכמים דפליגי אריבי"ן סברי אע"ג דחלוקין בשמות לקריאתן מ"מ הואיל בלאו אחד נאמרו ה"ל שם אחד מיהו ודאי שמות מוחלקין הן כמו בנו ואותו ואותו ואת בנו. ודוחק לומר כיון דאיכא ריבוייא לבנו ואותו דכתיב לא תשחטו כמפורש בבבלי חולין פ' או"ב (דף פ"ב) ה"ל ב' שמות אבל אם חמותו ואם חמיו אינן מפורשין כלל בקרא נקראים שם אחד דכולן איתרבאו בגז"ש כמאן דכתיבו בקרא אלא שנכללין בלאו אחד אף או"ב ובנו ואותו כן הוא. ובבבלי כריתות פ' אמרו לו (דף ט"ו) פליג רבא על ר"א ואמר דלמא ע"כ לא קאמר ריב"ן הכא אלא משום שמות מוחלקין דמיקריין חמותו ואם חמותו ואם חמיו אבל גבי או"ב דכולהו או"ב מיקריין דאין שמות מוחלקין לא. ש"מ דסובר רבא דפליג סומכוס גם ארישא דאל"כ לא פריך מידי דהא גם סומכוס בשמות מוחלקין איירי דהיינו אותו ואת בנו ובנו ואותו. לפ"ז היה נראה לפרש בהיפך דמייתי דברי ר' יוחנן סייעתא לדר' אלעזר דכיון דלא פליג סומכוס אלא בסיפא דאיכא שמות מוחלקין ש"מ דאמר דבר אחד עם ריב"ן. וברייתא דאשכח קשיא לר"א וכדפריך רבא. מיהו יותר נראה דאף רבא סובר דלא פליג סומכוס ברישא אלא דסובר אותו ואת בנו ובנו ואותו שם אחד הן. וכן משמע לשון דכולהו או"ב מיקריין כו' משמע שני איסורים דקאמרת או"ב מיקריין. ותדע הרי מדלא הוזכר בכריתות רישא דמתני' גם רבא לא הביאה ואף לא ברייתא השנויים בתוספתא ש"מ דאסיפא לחוד קאי. גם מהא דגרסינן פ' או"ב אמר אביי לר"י מ"ט דסומכוס דקסבר האוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד חייב ב' א"ד פטור והכא משום דגופן מוחלקין א"ל האוכל ב' זיתים כו' חייב ב' ע"כ. משמע דפליג גם ברישא יהיה איזה טעם שיהיה וכ"כ רש"י שם. ורנב"י קאמר התם טעמא דסומכוס משום שגופן מוחלקין. ולית ליה טעמא דאוכל ב' זיתי חלב חייב שתים דא"כ אף על חמותו ואם חמותו ואם חמיו יש לחייב ג'. ומסיק שם אבל הכא דאין גופן מוחלקין אימא כר' אבהו אר"י ס"ל דאמר שארה הנה זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת. וקשה קרא ל"ל תיפוק ליה דאין גופן מוחלקין וי"ל אי לאו קרא אין לחלק בכך אבל השתא דכתיב קרא דאחת היא אית לן למילף או"ב מהתם לכך קאמר דיש לחלק או"ב גופן מוחלקין משא"כ כאן. וראיתי להרב בלח"מ פ"ג מה' שגגות שהרגיש במקצת ע"ש. ועמ"ש יבמות ריש פ' נושאין [ה"א ד"ה מודה סומכוס] ולעיל בד"ה נשכב:
מ"ט דרבנן מה בת בנה כו'. וצ"ל ר' לעזר דאמר לעיל סומכוס וריב"ן אמרו דבר אחד לית ליה הך דרשא דא"כ קשה דלמא סומכוס כרבנן ס"ל דקרא ממעט לחמותו כו' מיהו י"ל ר"ל דייק ליה אי ס"ד סומכוס אית ליה הך דרשא ה"ל למילף מהכא דאין לוקין שמנים כל שהוא בלאו אחד. ועמ"ש בסמוך:
למדנו שאין קידושין כו'. ביבמות פ' נושאין [ה"א] כתבתי בד"ה כבר כו' ראב"י דיליף מהיקישא דאחות אשה דאין קידושין תופסין בעריות אלא דלא ניליף מנדה דתופסין איכא למילף ק"ו מיבמה לשוק וקשה השתא דגלי לן באחת מעריות מחייבי מיתות ב"ד דקידושין תופסין איכא למילף א"כ מק"ו דתופסין וילפינן מהיקישא דחמותו ונדה. וא"ל א"כ קרא בנדה ל"ל תיפוק ליה מק"ו מחמותו דאי לא כתיב נדה ה"א למילף היקישא מאחותו לכך אייתר קרא דנדה לגלות דאחותו לעצמה יצא ולא על הכלל כולו וי"ל מאי אהני לן ייתורא דנדה הא עדיין הדבר ספק די"ל נדה לעצמה יצאה ואחותו להיקישא והכי מסתבר טפי דהא לסברא זו אמרינן שני דברים יצאו מן הכלל ואין מלמדין כדאמרינן בירושלמי פרק כלל גדול ואחותו לחודא יצאה והיא ודאי מלמדת על הכלל. אך קשה מאי קאמר להקיש לנדה הא נדה וסוטה ה"ל שני כתובים ואין מלמדים. ועמ"ש יבמות שם [ה"א] בד"ה כבר:
והכתיב לא יקח איש כו'. וא"ת דלמא באנוסת אביו איירי דהא מעלויא דהאי קרא כתיב אנוסה וקמ"ל שאנוסת אביו היא בלאו וי"ל אשת אביו משמע בנשואה לאביו ע"י קידושין איירי קרא. וכן צ"ל אהא דפריך בסמוך ואיש אשר יקח את אשת אחיו כו'. וכן משמע בסוף סוגיין. ועמ"ש ביבמות שם בד"ה בה כו':
ואשה אל אחותה לא תקח. בבבלי ר"פ נושאין גרסינן ת"ר בכולן נאמר שכיבה וכאן נאמר לקיחה לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה. ופירש"י בד"ה וכאן נאמרה קיחה איש כי יקח את אשה ואת אמה ואשה אל אחותה לא תקח ע"כ. הרי דסובר דאיצטרך למכתב קיחה באחות אשתו לומר דיקא כשאחותה נשואה לו פרט לאנוסה וקשה מאי פריך הש"ס כאן וי"ל ודאי הירושלמי סובר מדכתיב לא תקח אין סברא לומר דאתי ללמד שתהא הראשונה נשואה לו. אבל רש"י סובר הבבלי פליג ודייק ליה מדפריך ר"פ מדכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וקשיא למה לא פריך מאחות אשתו דמוקדם בתורה אלא ודאי אחות אשתו נמי אתי לאשמעינן שתהא הראשונה נשואה לו. אך אינו מוכרח די"ל לכך ל"ק ליה לר"פ מאחות אשתו דידע דאיכא לשנויי שבא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נשא אחותה כדשנינן כאן אבל מאחותו פריך שפיר. וכיון שכן אין לחלוק את השוין גם ביבמות שם בתו' בד"ה ותני כן כו' הוכחתי דהבבלי אית ליה תירוצא דהירושלמי דאל"כ קשיא נימא אשת אחיו באונסין לית בה כרת ע"ש. מיהו נראה דהוכחת רש"י מהא דרבא פרק הערל דאמר לא תתחתן בגירותן איירי דבנכרותן לא שייך בהו חתנות ולסברת הירושלמי הואיל ושייך בהו חיתון בגירותן נקט נמי לשון חיתון בנכרותן וכמ"ש בתו' שם אלא ודאי לית ליה לרבא סברת הירושלמי וקרא איש אשר יקח את אשת אחיו נמי קמ"ל דוקא כשהיא נשואה לאחיו הוא דחייב כרת אבל אנוסה שריא. אך לפמ"ש בסמוך כיון דכתיב אשת שמעינן דאיירי בנשואה קשיא מ"ש דנקט באח הבא עליה באיסורא לשון קיחה וצ"ע. ועמ"ש עוד שם בתו' בד"ה ותני כן. ולעיל [פ"ב ה"ה] בד"ה אשכח כו':
שלא תאמר קין נשא אחותו כו'. וקשה הא ודאי היה מההכרח דאל"כ לתוהו נברא האדם שהיה המין כלה ואבד במיתת אדם ובניו שאין עוד מי שישא אשה אבל בבבלי פרק ארבע מיתות נקט שפיר מפני מה לא נשא אדם את בתו. ונראה דה"ק למה לא ברא שתי נקבות אחת לאדם ואחת לבניו ואמר שזהו מחסדי השם שברא את האדם יחידי שלא יהו המשפחות מתגרות זו בזו כדאמרינן לעיל [פ"ד ה"י] ובבבלי ס"פ אחד ד"מ ומצא כי טוב הוא להתיר להם איסור אחותו מלברוא שתים:
בא להודיעך שאם קידשה כו'. ביבמות שום כתבתי בד"ה בא כו' וקשה ל"ל קרא הא כתיב כי תהיין לאיש כו' ודרשינן וכי יש שנואה לפני המקום אלא שנואה בנישואיה ואיזו אלמנה לכ"ג ואמר קרא כי תהיין וכ"מ בבבלי קידושין ס"פ האומר (דף ס"ח) ואין לומר דאיכא לאוקמי שנואה בחייבי עשה אבל חייבי לאוין אין קידושין תופסין דהא אמרינן בבבלי שם דדוחק הוא לאוקמי קרא בהכי ע"ש. וע"ק למ"ד יבמה לשוק קידושין תופסין ל"ל קרא לרבות חייבי לאוין דתופסין הא אין טעם לומר שאין תופסין דמאחותו ליכא למילף דחייבי כרת ובהיקישא דאחותו נמי לא דהא לא הוקשו חייבי לאוין בהך פרשה וק"ו מיבמה ליכא דהא מיבמה גופה תופסין. ועמ"ש שם בד"ה כבר כו' מיהו להירושלמי ניחא הך קושיא דס"ד לאיש אחד דממעטינן מיניה שאין קידושין תופסין קאי נמי אחייבי לאוין לכך איצטרך קרא וקושיא הראשונה יש לומר סובר הירושלמי איכא לאוקמי שנואה במחזיר סוטה דלד"ה קידושין תופסין ודלא כמ"ש תו' יבמות ס"פ החולץ דבעינן שנואה בנישואין הראשונים ע"ש. שלא הוזכר בקרא הראשונים כלל. ועי"ל למ"ד יפת תאר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע א"כ שנואה קאי איפת תואר וכברייתא דספרי ומביאה רש"י ריש פרשת כי תצא והבבלי לית ליה הנך סמוכים ופליג אהספרי והא דמביאו רש"י בפירושו דפשטא דקרא. הכי משמע. ועמש"ל [פ"ח ה"ט] בד"ה ואחר:
עד כדון כו'. בבבלי ר"פ נושאין גרסינן רבא אמר אנס אשה מותר לישא בתה מהכא כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה הא בת בנה ובת בתה דידה גלי וכתיב ערות כו' את בת בנה ואת בת בתה לא תקח הא כיצד כאן באונסין כאן בנישואין ואיפוך אנא כו'. וקשה איך אפשר לאוקמי את בת בנה וגו' באונסין הא בהאי קרא כתיב זמה היא וילפינן זמה זמה לגז"ש כמפורש בבבלי בסוגיין וחמותו ודאי בנישואין איירי דהא באונסין לא שייך לשון חמותו וכמו שכתבתי לקמן בקונטרס בד"ה מה כו'. וכ"ת הא גם גבי בת בנך כתיב הנה ורבא הוא דאמר בסוגיין. דילפינן הנה הנה לג"ש י"ל הא בחמותו לא כתיב הנה אלא גבי בת בנה וגו' ואי אפשר ללמד הך גז"ש אלא כי ילפינן גז"ש דזמה תחלה וכ"ת הך ברייתא דתני מה למעלן דרך נישואין לאו מלשון חמותו יליף אלא מדכתיב אשר יקח וכמ"ש בקונטרס שם בלשון ראשון ורבא דלית ליה דרשא דקיחה א"כ חמותו עצמה לא ידעי דאיירי בנישואין והא דאר"ה לקמן מה למעלה דרך נישואין לית ליה גם בברייתא דמייתי בבבלי ליתא ודוחק. וממ"ש יתבאר דליתא למ"ש המהרש"א ביבמות ר"פ נושאין דרבא אית ליה לדרשא דרך ליקוחין אסרה תורה ע"ש. גם בלא"ה דברי תימא הם הא בקרא כתיב אח בת בתה לא תקח וכיון דאית ליהני יקח נישואין משמע א"כ ליכא לאוקמי הך קרא באונסין ומאי פריך הש"ס ואיפוך אנא. גם מ"ש לא נאמר שאר אלא לאשה ובתה ולא באחות אשתו ולא באשה ואמה כו' ע"ש אינו נכון דהא קאמר בעריות שאר כתיב משמע דעל כל העריות קאמר. גם לעיל [פ"ו ה"ז] קאמר הש"ס שבכל העריות כתיב בהן שאר ע"ש. גם מ"ש למה לא סגי ליה בעריות כתיב שאר ע"ש יש ליישב דה"ק משום דכתיב שאר בעריות מסתבר להחמיר היכא דאיכא שאר היינו בנישואין אבל משום דכתיב שאר אין להוכיח דדוקא נשואין איירי. ועיין בסוגיין ברש"י בד"ה אמר אביי:
מנא ליה. עיין בקונטרס. וקשה כי היכי דיליף כרת מק"ו ה"נ איכא למילף שרפה וכ"ת ס"ל לרב אין עונשין מן הדין אבל כרת ילפינן מן הדין ולית ליה לרב גילוי מילתא בעלמא הוא וכן משמע ביבמות ע"ש קשה ל"ל ק"ו הא כולא מילתא איכא למילף מובת איש כהן וכ"מ שם. והנכון רב סובר עונשין מן הדין והא דפריך שרפה מנ"ל לר' ישמעאל פריך דאמר אין עונשין מן הדין כמפורש שם וממ"ש שם בתו' בד"ה וכר"י כו' ושם ישבתי קושית תו' בסוגיין בד"ה תני כו' ובד"ה ואין כו':
מה למטן עשה בא זכר כו'. עיין בקונטרס. ביבמות שם כתבתי בתו' ל"ק עיקר דלל"ב קשה א"כ נימא אם אמו בשרפה ואנן בשניות תנינן לה וכ"פ בבבלי בסוגין וא"ת לל"ק נמי קשיא השתא אם חמותו לא קמה לן אם חמיו קמיהדר עלה וכה"ג קאמר בבבלי וי"ל סובר כיון דכתיב אתהן דשמעינן מינה אם חמותו כמאן דכתיבא בהדיה וא"ת הניחא לר"ע דדריש אתהן קאי אאם חמותו אלא לר"י דקאמר דאחמותו לחודיה קאי מאי איכא למימר וי"ל הא מסקינן ביבמות שם דר"י יליף בת בתו מהנה ואתהן ולא צריך תו לגז"ש זמה ומה ור"ה זמה זמה קאמר. אך קשה ללישנא קמא לא איירי ר"ה בבתו מן האונסין כלל א"כ אף לר"י הוא דמשני והדרא קושיא לדוכתא השתא אם חמותו לא קמה לן כו' לכך נראה שהגירסא שלפנינו עיקר וה"פ מה למטן הנה דכתיב בבת בתה שוין בת בתו ובת בנו מן האונסין כבת בתה ובת בנה דילפינן הנה הנה לגז"ש אף למעלן זמה דכתיב למעלה בחמותו ילפינן מיניה שרפה לבת זכר דהיינו מן האונסין כבת בתה אע"ג דבבת זכר לא כתיב זימה אלא בבת נקבה הוא דכתיב אהני גז"ש דהנה הנה כאלו נכתב זמה בבתו מן האונסין. וכן צריכין לפרש הברייתא השנויה בבבלי בסוגיין (ומן התימא שלא ביארו הדברים) ותו' כתבו בד"ה מנין כו' וא"ת מה לשאר הבא ממנה שכן אם אמה אסורה כו' וי"ל כיון דיליף מאי דכתיב בהדיא גבי האי כאלו כתיב גבי האי לא שייך לאקשויי מידי. וכתב המהרש"א וקשה בר"פ היו בודקין יליף גז"ש דהטיב ומשיבין אע"ג דעיקר הדבר מפורש בהדיא ע"ש תירוצו ואינו מחוור דהא לאי בגז"ש זמה ילפינן זכרים מנקבות אלא בגז"ש דהנה ובזה ודאי לא שייך לומר גילוי מילתא דהא בחמותו דכתיב שרפה לא כתיב הנה וצ"ע. לכך נראה שכוונתם כיון דלאו מסברא ילפינן אלא גלי לן קרא מאי דכתיב בבתה ה"ל כאלו כתיב בבתה מעתה לא שייך לאקשויי מאמו ואם אמו דקרא לא אתי אלא לאורויי לן דבתו ובתה שוין והדברים שחלוקים בהן שאר הבאה ממנו עם שאר הבאה ממנה לא שייכים כלל כאן דלא קאי אלא אבתו ובתה. ולפמ"ש יתבאר לך מ"ט אר"ה ותנא דברייתא דבתו מאנוסתו מגז"ש דזמה יליף ולא קאמר מהנה יליף דקמ"ל כר"ע דאתהן אינה כמו הנה וכילהון מגז"ש דזמה יליף. והמהרש"א דקשיא ליה למה לא קתני גז"ש דהנה ע"ש לא עיין בירושלמי:
וכר"מ כו' עיין בקונטרס. ואם נפרש כמקום שבאת היינו ממקיש שבא הלמד משם ור"ל דון מינה ואוקי באתרה וכאמור בה היינו כאמור במלמד ור"ל דון מינה ומינה. אפשר לקיים הגירסא כמו שהיא כתובה. ביבמות וה"ג וכר"מ דאמר גז"ש כמקום שבאת דור שלשי שלמעלן מנין שהיא בשרפה ובין כר"מ ובין כרבנן דור שלשי שלמטן מנין שהוא בשרפה. וא"ת למאי דמשני כיון דכתיב זמה כאלו נכתבו כולם במקום אחד א"כ במאי פליגי ר"מ ורבנן וי"ל דוקא היכא דסתרי אהדדי כגון אם אמו וכדאמרינן בבבלי בסוגיק אבל היכא דאפשר לקיים שניהם כגון כאן דאמרינן אידי ואידי בעונש ואזהרה ילפינן מהדדי וכ"ת מאי פריך לרבנן דור שלשי שלמעלה בל"ת מנ"ל הא ודאי לא ענש שרפה אא"כ הזהיר י"ל היא גופא קשיא ליה אזהרה מנלן:
עוד הוא אית ליה אזהרה כו'. ביבמות גרסינן ליה אהא דלעיל דתני חזקיה ובת איש כהן כו. להביא בתו מן האונסין בשרפה קאמר ר"י אוהרה שמעינן מאל תחלל וכ"ה בבבלי בסוגיין דפריך לדתני אבוה דר"א אזהרה לבתו מנ"ל בשלמא לאביי ורבא מהיכי דנפקא ליה עונש התם נפקא ליה אזהרה אלא דיליף עונש לבתו ובת איש כהן אזהרה מנ"ל כו'. כתב הרמב"ם בס' המציה שורש י"ד וז"ל לא ענש אא"כ הזהיר וכשלא תהיה האזהרה בכתוב ילמדום דרך הקש וזה אינו סותר אמרם אין מזהירים מן הדין ולא אמרם תמיד וכי מזהיריו מן הדין כדי שנאסור בצד הקש מה שלא נתבאר אסורו כלל אמנם כשנמצא העונש בבאור התורה לעושה זה המעשה נדע בהכרח שהוא מעשה אסור מוזר ממנו אמנם נוציא בהקש האזהרה בשביל שיתחזק לנו אמרם לא ענש אא"כ הזהיר ע"כ. ותימא לפ"ז מאי פריך אבהו דר' אבין אזהרה מנ"ל נימא אית ליה ק"ו דאביי השתא אבת בתו חייב בתו לא כ"ש אלא דסובר אין עונשין מן הדין אבל השתא דביאר לן התורה עונשו דכתיב ובת איש כהן כו' שפיר ילפינן אזהרה דידיה בק"ו. וכ"ת אף על הירושלמי יבמות שם נמי קשיא דקאמר התם וכר"י דאמר למדין מק"ו ואין עונשין מק"ו מנ"ל תני חזקיה ובת איש כהן כו' אר"י אפילו לאזהרה את ש"מ אל תחלל וגו'. ל"ל קרא וניפוק ליה אזהרה מק"ו דהא כבר אמרנו דר"י אמר למדין מק"ו ז"ל האי למדין לאו אאזהרה קאי אלא לאיסור והיתר כו' וכמ"ש שם בתוס' בד"ה ואין כו' ע"ש א"נ הכי קאמר אפילו בלאו קל וחומר איכא למילף מלא תחלל וכי תימא קרא ל"ל יש לומר מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב ליה קרא אבל להרמב"ם קשיא וצ"ע. ועיין מ"ש ביבמות שם בד"ה ואין כו' ולעיל [פ"ז הי"ג] בד"ה אזהרה כו':
למה לי נן אמרין כו'. יבמות שם כתבתי וא"ת הא כבר שניא ליה זמה היא כתיב הכתוב עשאן כולן אחת וי"ל ה"ק דלמא זמה היא לא קאי אלא אבת בנה ובת בתה וקמ"ל אע"ג דגופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת אבל על בתה ובת בתה חייב שתים הואיל וחלוקין בלאו. עי"ל הכי פריך מהכא שמעינן אע"פ שהן חלוקין בלאו עשאן הכתוב אחד ואינו חייב אלא אחת ש"מ חלוקין דלאוין לאו שמה חלוקה וקשיא לר"א דאמר שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין לכריתות והיינו דמייתי הך דר"א לכאן א"נ המתרץ קאמר כיון שהלאוין כתובין בשינוי לשון לא אמרינן דבאין לחלק לכך קאמר ר"א פליג וסובר אפילו נאמרו הלאוין בשינוי לשון אמרינן לחלק יצאו. מיהו לא דמי מפטם וסך ע"כ לשנותן דשני ענינים הם. ואפשר דהמ"ל על בשר אדם לא תעשה ממנו. אך פירושי בקונט' קשה דא"צ קרא ללמד דדרך נישואין איירי אחרי שכבר גילה לן קרא בחמותו מינה שמעינן כל העריות כולן דבעינן דרך נושואין וכן מוכח בסוגיין לכך נראה כפירוש השני שכתבתי ביבמות וה"ג אלו הוה כתיב ערות אשה ובת בתה לא תקח הוינן אמרון שהן חולקים בלאו אבל השתא דאשה דרישא דקרא גם אבת בתה דסיפא קאי כמי שאינן חלוקין בלאוין דלכך לא כתיב אשה בסיפא שלא לחלקן:
בעון קומי ר"א כו'. עמ"ש ביבמות שם בד"ה הבא כו' ובריש פרקין בד"ה מודה:
לא יגלה כנף אביו זו אנוסתו. בבבלי ר"פ נושאין גרסינן וממאי דבאנוסה כתיב דכתיב מעילויה דקרא ונתן לאיש השוכב כו'. וקשה מאי פריך וממאי כו' אלו מצינן לפרש קרא כפשטיה ניתא אבל השתא דכפשטיה ליכא לפרושי דהא כבר כתיב לא יקח איש את אשת אביו על כרחך דאאנוסה קאי. וכ"ת הכי פריך לוקמא בשומרת יבם וכדאמרי רבנן התם י"ל קשיא ליה לר"י קרא למה לי תיפוק ליה משום דודתו. וביותר קשה לפמ"ש תו' ריש יבמות (דף ד') בד"ה א"כ כו' לר"י קשיא כולא קרא ל"ל דלא מוקי ליה בשומרת יבם של אביו תיפוק ליה משום דודתו ע"ש א"כ מנ"ל לש"ס בבלי ריש יבמות לומר דר"י דריש סמוכים דלמא מיתורא דקרא מוקי לה באנוסת אביו וכ"ש למאי דאמרינן בסמוך מודה ר"י שבאנוסת אביו אינו לא מלקות ולא קרבן וצ"ע. עוד מסיק שם לרבנן ואבע"א לאחר מיתה. ופי' רש"י ותו' דלא קאי אלא לשנויי קושית הש"ס מיבמה לשוק ע"ש וקשה הא בלא"ה צ"ל דקרא אתי לעבור בלאוין יתירי כמפורש שם למה נדחוק ונאמר כנף שהיה ראוי לאביו בחייו. ולולי דמסתפינא אמינא דה"ק לרבות אמו שהיא אנוסת אביו לאחר מיתה דמדכתיב ערות אביו גילה דמרבינן מיניה אזהרה לאחר מיתה כדאמרינן בבבלי בפ' ד' מיתות [ד' נ"ו] ליכא לרבויי אמו לאחר מיתה דאנוסת אביו לא מיקרי אשת אביו וערות אמך לא איירי אלא מחיים ואי מדכתיב אמך היא ופירש"י בבבלי שם אמך היא כל הצדדין שוין בה בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אב. הא אמר אביי בבבלי בסוגיין איצטרך אמך היא משום אמך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו. ותו' כתב פ"ד מיתות דרשינן משום אמו אתה מחייבו כו' ותרתי ש"מ ע"כ. תירוצם ניחא לר"י אבל רבנן דדרשי אמך היא לעונש אמו שאינה אשת אביו קשיא דהנך דרשות אינן שוין כלל ועמש"ל [פ"ז ה"ו] בתו' בד"ה ריב"י כו'. אלא קסבר אביי לרבנן לא יגלה כנף אביו קאי אאזהרה ולאמו לאחר מיתה ועונש יליף להו מהיקישא דהוקש אמו לאשת אב בהך קרא דברישא כתיב נא יקח איש את אשת אביו וכ"ת עונש לאמו בחיי האב מנ"ל י"ל כ"ש הוא מלאחר מיתה אע"ג דאין עונשין מן הדין הכא לאו ק"ו הוא דודאי סתמא דקרא איירי אף מחיים אלא דאי לאו דמיותר דמחיים שמעינן מדכתיב ערות אמך לא תגלה ה"א במחיים דוקא איירי ולא לאחר מיתה א"כ שפיר איכא למשמע מהך היקישא גם עונש דאמו בחיי האב. ועי' מ"ש לעיל בד"ה פתר כו' ובגמרא שם:
כנף זו שהיא זקוקה לאביו. לפי גירסא זו צ"ל דמוקי לה בשומרת יבם וכן משני בבבלי ר"פ נושאין אך לפ"ז קשה מאי פריך ולא כך אינו חייב עליה משום אשת אב הלכך מתוורתא כמו שכתבתי בקונט':
להתרייה שאם התרו בו משום אשת אב לוקה כו'. וקשה וכי לוקין על אשת אב הא קים ליה בדרבה מיניה במיתה וכ"ת בשהתרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה הא תנן אלו הן הלוקין חייבי כריתות אבל חייבי מיתות ב"ד אפי' לא התרו בהן למיתה אין בהן מלקות וכ"מ בבבלי ר"פ הלוקין עוד הקשיתי [פ"ז ה"ז] בד"ה להתרייה כו' וכי לוקין על לאו דאשת אב הא ה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו כו' ע"ש. וכ"ת לאו זה של אשת אב לא הוי לאו שניתן לאמב"ד דאיכא תרי אזהרות ערות אשת אביך לא תגלה ולא יקח איש את אשת אביו דמ"מ שניהם ניתנו לאזהרת מיתת ב"ד. גם לא נמצא מזה דבר בתלמוד דלוקין על מיתת ב"ד אם נכפלו בהן אזהרות. וביותר אני תמה אהא דגרסינן בבבלי [דף נ"ד] ורבנן אזהרה לאשת אביו מנ"ל נפקא להו מערות אשת אביך לא תגלה ור"י מיבעיא ליה לאשת אב לאחר מיתה ורבנן נפקא להו מערות אביך היא. ל"ל קרא לאזהרה לאשת אב תיפוק ליה מדכתיב לא יקח איש את אשת אביו. וכ"ת קרא לא יקח וגו' איצטרך למידרש מיניה איזהו ממזר וכדאמרינן שם ס"פ החולץ י"ל מ"מ שמעינן מיניה אזהרה אלא מדלא כתביה בפ' עריות ש"מ דלסמוכים קאתי וכמו שאמרו שם ריש יבמות לר' יהודה מיהו בתו' יבמות כתבתי [פי"א ה"א] בד"ה א"ל לא יבא פצוע דכא הפסיק הענין וא"ת לר"י מנ"ל איזהו ממזר דמסמיכין לא יקח וגו' ליכא למילף דהשתא לא יבא פצוע דכא מפסיק בין לא יגלה ללא יבא ממזר כ"ש דמפסיק בין לא יקח דמוקדם בקרא וי"ל לא יקח מופנה שכבר כתיב איסורו בפ' עריות ע"כ לסמכו ללא יבא ממזר אתי ע"ש. לפ"ז לר"י ניחא אי לאו דאייתר לא היינו יודעין איזהו ממזר. אלא דעדיין קשיא אף אי לא אייתר נמי מוכח דדרשינן סמוכים דאל"כ לכתביה בפ' עריות. בשלמא לשיטת הירושלמי ניחא דלא חש לזה דא"כ לא. יגלה נמי נדרוש סמוכים משום הך הוכחא גופא אבל לשיטת הבבלי ריש יבמות דאמר אף במוכח לחוד דריש ר"י סמוכים וכ"ש דרבנן דרשי בכה"ג סמוכים קשיא וצ"ע:
מודה ר"י במכות כו'. וקשה מנ"ל דמודה ר"י בכל הני ומ"ט דר"י וי"ל הוקש לא יגלה ללא יקח מה לא יקח אין לוקין עליו דה"ל לאו שניתן לאמב"ד אף לא יגלה אין לוקין עליו. מיהו דוקא לקולא הוא דמקשינן אבל לחומרא לא מדלא כתיב בשניהם לא יקח וכדדייק הבבלי ס"פ החולץ ש"מ באנוסת אביו קידושין תופסין דמדכתיב לא יקח איש את אשת אביו ילפינן ס"פ האומר שאין קידושין תופסין באשת אב כלומר לא יהא לך ליקוחין בה ובאנוסת אביו כתיב לא יגלה ש"מ קידושין תופסין בה ומינה שמעינן דלקולא מקשינן ולא לחומרא ולכך אין בו קרבן דלא הוקש לאשת אב לעונש כרת וה"ה קרבן אין בו וכ"ש שאינו חייב עליה מיתה. ומדכתיב איסור באנוסת אביו שערותה חמורה שאשת אביו בסקילה ולא כתיב גבי שאר עריות הקלים ש"מ בשאר עריות פטורים א"נ מיתורא דאביו דסיפא קדריש דהמ"ל לא יגלה כנפו כמ"ש תו' יבמות (דף ד') בד"ה אם כן כו' אלא ללמד דוקא אנוסת אביו הוא דאסורה אבל אנוסת שאר עריות שרי ליה וביבמות [פי"א ה"א] כת' בתו' בד"ה מהו כו' הטעם דמודה ר"י דאין לוקין דא"כ לכתביה בענינא דעריות אלא להקישו לאשת אב דאין לוקין עי' שם שהארכתי. וכ"ת אי הוה כתיב התם ה"א שיהא בכרת דהוקשו בהיקישא דונכרתו וגו' י"ל ה"מ למכתביה בענינא דעריות פ' קדושים. מ"מ מ"ש כאן נראה יותר דניחא נמי מ"ט מודה באחריני ועוד דא"כ נימא דלא יבא וגו' לא הוי הפסק וכמ"ש בסמוך:
לא יבא כו'. עי' מה שכתבתי יבמות שם בד"ה מהו כו' ובד"ה אמר ליה כו':
אשת אב בכלל כו'. עי' בקונט'. וקשה למה לא ניחוש להפסק בשביל דה"ל דבר שהיה בכלל ונראה דה"ק אשת אב כבר נאמרה בכלל כל העריות דכתיב התם ערות אשת אביך לא תגלה ש"מ דלדרוש סמוכים נכתב שנית והשתא דדרשינן סמוכים באשת אב ה"ל דבר שהיה בכלל ומלמד על כל ח"כ שבניהם ממזרים וכמ"ש בסמוך. וסוף פ' החולץ. כתבתי דמסקנת הש"ס שם אשת אב לא הוי דבר היוצא מן הכלל דפרטא הוא בלאו ע"ש. אבל מסוגיין נראה דדיינינן ליה בדבר היוצא מן הכלל לכן נראה דהתם ה"פ כיון דלא מצינו שנכלל אשת אב עם חייבי לאוין בשום מקום אזלינן בתר הכלל אע"ג דבכל ח"כ איכא לאו מ"מ לא נכללו אלא בכרת. דכתיב ונכרתו. ועי' מה שכתבתי שם בתוספת:
כשהוא בא אצל ברזל אינו אומר לא שימות בו כו'. משמע מדכתיב אשר ימות דייק דבעי שיעורא ויד איצטרך שמשערין כת ההכאה אם היא כדי להמית. וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' רוצח. ובבבלי גרסינן אמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל שהברזל ממית בכל שהוא ופירש"י יד משמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא אבל בברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו ע"כ. לפירושו צ"ל דפליגי הירושלמי והבבלי אבל נראה דלא פליגי דבאבן ועץ בעינן תרתי אומד דבר שהכה בו דכתיב אשר ימות וכח ההכאה דכתיב יד ועמ"ש ובברזל תרווייהו לא צריכי דלא כתיב ביה אשר ימות ולא יד. נמצא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אך מ"ש רש"י מדכתיב יד ילפינן דבעי שיעורא צ"ע. ובנימיקי תורה פ רש"י באבן יד שיש בה מלא יד אשר ימות בה כו' שיהא בה כדי להמית. ועי' ברא"ם. ותו' כתב שם בד"ה שברזל ממית בכל שהוא פי' בקונט' שתוחב לו מחט בוושט או בלבו וקשה א"כ אפי' קוץ נמי כו' ע"ש. ותימא הלא בסוגיין מפורש כדברי רש"י. והנכון דיבר הכתוב בהווה שכן דרך בני אדם לעשות מחט שפוד וסכין מברזל. ועוד הברזל קשה ודק מן הדק אפשר לתחוב בוושט אבל קוץ צריך קצת שיעור. והא דגרסינן בבבלי בסוגיין אמר רבא ההורג את הטרפה כטור כו'. כתב תו' ההורג את הטרפה פטור אפי' למ"ד טרפה חיה דסופו שימות בחבלה זו כו' ע"ש. וקשה למה קחשיב כמת אחרי שיכול לחיות זמן רב. ונראה קסבר רבא מ"ד טרפה אינה חיה סובר אין אחד שיחיה י"ב חדש ומ"ד טרפה חיה מודה שרובן מתים תוך י"ב חדש ומיעוטים שחיים יב"ח. ובד"נ הולכין אחר הרוב כמפורש בבבלי פ' בן סו"מ (דף ס"ט) וכ"כ תו' בסוגיין הלכר הורג את הטרפה פטור. וזו דעת הרשב"א בתשובתו ודלא כמ"ש המהרש"ל דאפי' למ"ד טרפה אינה חיה איכא מיעוטא דחיים. ועי" בש"ך י"ד סי' נ"ו ס"ק מ"ח. עמ"ש לעיל [פ"א ה"ב] ר"ה תני כו'. תו גרסינן התם אמר רבא שור טרפה שהרג חייב ושור של אדם טרפה שהרג פטור מ"ט א"ק השור יסקל כמיתת הבעלים כו'. ורש"י כתב פ' אחד ד"מ (דף ל"ו) בד"ה וכולן אינן נוהגין בדין שור הנסקל להיות שוה לד"נ והא דאמרינן בפ"ק לענין כ"ג כמיתת הבעלים כך מיתת השור חוץ מכ"ג שצריך כ"ג כד"נ ע"כ. וקשה הרי מפורש כאן דלכל מילי אמרינן דשוה מיתת השור למיתת הבעלים. וכן מפורש בבבלי סוף פ' ד' וה'. ודוחק לומר דפליגי. ונראה דלא קאי אלא אהנך דברים השנויים שם פ' א' ד"מ. ועמ"ש לעיל בד"ה אבל כו' ובד"ה ובלבד כו' וצ"ע:
כיני מתני' כו' רש"י והר"ב פירושו מתני' כמו שפירשתי במתני' ע"ש וקשה לפירושם הא דאמר בבבלי בסוגיין טעמא דר"נ מקרא ל"ל קרא הא סברא הוא ועוד למה לא פירש הש"ס טעמא דרבנן ולפום סוגיין ניחא ועמ"ש נזיר [פ"ט ה"ז] בד"ה כיני. אם בשאמדוהו למיתה כו'. כתב המהרש"א לפירש"י קשיא קושית תו' וצ"ע ע"ש ול"נ דסובר רש"י ר"נ ורבנן בהא פליגי אי צריך קרא לפטור אמדוהו למיתה וחי ממיתה. דאס"ד לרבנן צריך קרא להכי קשיא טפי ה"ל לאוקמי קרא לפטור אמדוהו והיקל והכביד ממיתה דבכה"ג ליכא למימר חס רחמנא עליה דניזק דהא מת ומשום מיתתו דניזק אין לחייבו שהרי הקיל ונראה דחס רחמנא עליה דמזיק אבל אמדוהו למיתה וחי דיש לנו לומר חס רחמנא עליה דניזק חייב אלא ודאי קסבר אמדוהו למיתה וחי לא צריך קרא לפטרו ממיתה אלא לחייבו ממון ולא אמרינן כבר יצא מב"ד זכאי ומשמיא הוא דרחימו עליה וקשיא שפיר ונקה המכה לרבנן ל"ל אבל לר"נ ליכא למימר דקרא אתיא לחייבו ממון דא"כ קשיא מאי קאמר ור"נ אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מב"ד זכאי. הא איצטרך קרא מחייב ממון אלא ודאי קסבר ר"נ כל היכא דליכא מיתה חייב בתשלומין ולית ליה הא דחזקיה חייב מיתות שוגגין פטורין מתשלומין (ואיכא תנא דלית ליה דחזקיה כמ"ש תו' בפרקין (דף ע"ט) בד"ה ומפקא כו') וכיון שכן קשיא ל"ל קרא לאמדוהו למיתה וחי על כרחך לומר לפטור ממיתה קאתי דסד"א לחייבו מיתה משום דמשמיא הוא דרחימו עליה דניזק והמזיק בחיובא קאי. ובהכי ניחא גם מה שמקשין תו' לפירש"י בד"ה וחד כו' ע"ש דגם רבנן דהכא לית להו דחזקיה א"נ סברי רבנן גזירת הכתוב הוא אע"ג שהוא בכלל חייבי מיתות שוגגין אפילו הכי חייב בתשלומין. ועמ"ש נזיר שם בד"ה אם כו':
היקל ממה שהיה כו' עיין בקונטרס. עוד נראה לפרש ולא ימות מוקי ליה בשלא אמדוהו למיתה אלא לחיים ונפל למשכב כלומר ולא מת אלא שנפל למשכב אבל אמדוהו לחיים ומת אינו משלם שבת ואם יקום וגו' איירי בשאמדוהו למיתה וחי. (ור"נ לא דריש דיוקא הא אם לא קם). ופריך בשאמדוהו למיתה וחי למה ישלם הא כבר נפטר וקאמר רשב"ל חידוש מקרא כו' ומעתה אפילו לרבנן פליגי בלא הקיל ושפיר קאמר הקיל איכא בינייהו:
מהו שיתן דמי היד. כתב תו' ב"ק (דף פ"ה) בד"ה שבת כו' בדבר ידוע שסופה לחזור לא קמיבעיא ליה ע"ש כתבתי נזיר [פ"ט ה"ז] וקשה א"כ מאי קאמר גילחו מיהדר הדר והיינו בעיין. ש"מ דבעיין היא אף בדבר הידוע לכל כמו גילוח ע"ש וי"ל קסבר אף בגילוח אין הדבר ידוע שאפשר שסך נשא ולא הדרי. והמתרץ קאמר מתניתא איירי בסך נשא. מיהו אינו נוח לן לומר דמספקא לאינשי אם העביר השיער ע"י גילוח או ע"י נשא שהרי הדבר ניכר לכל ואפשר אחר הגילוח מיד אינו ניכר. ומ"ש עוד שם לשיטת תו' אין לו לשלם אלא ההפסד שמפסיד עד שיתרפא אינו מוכרח כל כך:
ניחא כו' עיין בקונטרס. וקשה הא איצטרך למכתב בפ' וכי יריבון שבת לאשמועינן אמדוהו למיתה וחי דמשלם שבת וכדאמרינן לעיל בסמוך וי"ל סוגית הש"ס אליבא דר' יצחק לקמן בסמוך דפליג ויליף אמדוהו למיתה וחי מדכתיב רק וכמ"ש שם בקונטרס ואי הוה כתיב רק בפ' כי ינצו כו' אע"ג דאיירי בשאין אסון מ"מ מדכתיב רק היינו ממעט אמדוהו למיתה וחי:
רש"א אפילו נתכוין כו'. עיין בקונטרס. וכ"פ רש"י. וקשה א"כ ה"ל לר"ש לפלוגי ברישא ועוד סיפא נתכוין להכות את הגדול כו' ל"ל הא כבר שמעינן מרישא. ועיין מהרש"א והרמב"ם כתב ריש פ"ד מהל' רוצח המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור כו' לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת ב"ד. וכתב הכ"מ נראה שפסק כר"ש וקשה א"כ למה כתב הזורק לתוך עדה כו' הא אפילו באומר לחד מינייהו קא מיכוין אי קסבר ראבן ונמצא שמעון נמי פטור לר"ש לכך נראה דפוסק כרבנן וטעמא זורק אבו לגוי דפטור דלא שייך ביה התראה כו' ע"ש. וקשה אי כרבנן ס"ל ולא מיקמינן קרא וארב לו דבעינן עד שיתכוין לו א"כ אפילו בנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם נמי חייב ואי משום דה"ל התראת ספק וכמ"ש בקונטרס וכ"פ רש"י והר"ב הא כבר פסק הרמב"ם פט"ז מה"ס התראת ספק התראה היא. (ואף שפסק זה קשיא לי מכדי מאן אמר להך שמעתתא ר' יוחנן כמפורש פ"ג דמכות דף ט' ו רי"א התראת ספק הוי התראה. ואיהו דאמר הלכה כסתם משנה. והכא ובפרק שור שנגח תנן נתכוין להרוג את הבהמה כו' פטור משום דה"ל התראת ספק ולכך היה נ"ל לומר דר' יוחנן לא קאמר התם אלא אליבא דר' יהודה וליה לא ס"ל. א"כ אין לפסוק כר' יוחנן בהא. מיהו ריש שבועות דף ג' ע"ב משמע דר' יוחנן סובר להלכה דהוי התראה ע"ש. ואף שתו' כתבו בסוגיין התראת ספק שהעושה אינו יודע בבירור שיעבור על ההתראה לאו שמה התראה לדברי הכל. אין דבריהם מבוררים לי דבריש שבועות. אמרינן האומר שבועה שלא תוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה לר"י הוי התראה אע"ג שגם להעושה ספק הוא שסובר לאכלו היום ואינו מבורר איסורו עד שיעבור היום. ועמ"ש. לקמן בסוף דברינו). גם סוגית כש"ס לא משמע כדבריו. וכבר השיג הלח"מ פ"ק מהל' חובל ומזיק על דבריו. גם אם נאמר דהרמב"ם פוסק כר"ש קשיא הא דכתב פ"י מהל' נזקי ממון שור שהיה מתכוין להרוג את האדם כו' ע"ש וכן הא דכתב פ"ק מהל' חובל נתכוין לבייש את הקטן כו'. ובגמ' מוקמינן הנך תרתי דלא כר"ש וכבר הרגיש בזה הלח"מ שם ע"ש שדחה הרבה. ונראה דקשיא להרמב"ם לחנא דבי חזקיה מנ"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כמ"ש תו' בסוגיין בד"ה וכל כו'. ותירוצם עולה יפה לר"ש דאייתר ליה וארב לו דפטור שאינו מתכוין שמעינן מונתת נפש תחת נפש אבל לחזקיה דאיצטרך וארב לו לפטור שאינו מתכוין וכמ"ש המהרש"א בד"ה דאכתי כו' ע"ש קשה מנ"ל לפטור בתשעה ישראלים ואחד זר ואומר לאותו שעומד שם אני מתכוין שיהא פטור משום כל קבוע כו' וצ"ע. ועוד קשיא ליה קושית תו' בד"ה ומפקא כו' וא"ת וכיון דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן ונתת נפש במאי מוקי ליה כו' ע"ש. גם קשיא ליה מה שהקשיתי לעיל אפירש"י. לכך מפרש ת"ק דמתני' אתי לאשמועינן אפילו קאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מיכוונא נמי חייב ואי מרישא לחודא ה"א דוקיא דידיה אם נתכוין להרוג את הבהמה או את האדם והרג את האדם פטור משום דה"ל התראת ספק ובשני בני אדם ואמר לחד מינייהו קמיכוין חייב אבל היכא דאמר לראובן קמיכוונא אבל לא לשמעון פטור קמ"ל משנה יתירא נתכוין להכות את הגדול כו' ואפילו לא נתכוין אלא על הגדול והמית את הקטן חייב ור"ש פליג אתרווייהו ולכך מהדר אדוקיא דרישא והא דקאמר הש"ס פשיטא קאי ראובן ושמעון כו' ת"ש רש"א עד שיתכוין ואומר לפלוני אני מתכוין. בא לתרץ למה מהדר ר"ש אדוקיא דרישא. ועמ"ש לקמן בסוגיין בד"ה אר"ש כו'. ותנא דבי חזקיה סובר מסתבר לאוקמי היקישא אין מתכוין למתכוין לחייבו מיתה ולא לפוטרו מממון כמ"ש המהרש"א בד"ה דאכתי כו' ע"ש. אלא השתא דכתי' ונתת נפש תחת נפש דמשמע מיתה א"א לאוקמי הקישא לחיוב מיתה דא"כ ונתת וגו' למה לי אלא ודאי היקישא אתי לפטור מממון באומר אנא לראובן קמיכוני ולא ישמעון וקרא ונתת נפש וגו' אתי לחייב מיתה באומר לחד מינייהו קמיכוין ואייתר וארב לו ללמד לתשעה ישראלים כו' ואמר לחד מינייהו קמיכוני פטור ולא אזלינן בתר רובא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומתני' דב"ק דתנן נתכוין להרג את הבהמה והרג את האדם פטור. היינו אפילו נתכוין לאחד משניהם ודוקיא דידה אבל בשני בני אדם אם נתכוין לאחד מהם חייב והיינו כחזקיה ודלא כר"ש דהא סובר אפילו נתכוין לאחד מהם פטור ודייק הש"ס שם שפיר מתני' דלא כר"ש והרמב"ם העתיק לשון המשנה וכי היכי דמתפרשא לחזקיה מתפרשת נמי לדידיה. גם הא דתניא פרק החובל נתכוין לבייש את הקטן כו' מתפרש כן. לפ"ז י"ל מה שהקשיתי לעיל לר' יוחנן ממתני' נתכוין להרוג כו'. דר' יוחנן כחזקיה ס"ל כמ"ש תו' בסוגיין בד"ה ומפקא כו' ע"ש. ומתני' אתיא שפיר כוותיה ולאו מטעם התראת ספק אלא מהיקישא פטרינן. וניחא בזה דפריך הש"ס כתובות לר' ותנן מדחזקיה דאל"כ קשיא ליה סתמא דב"ק. אף בלאו הכי קשיין לי דברי רש"י ל"ל טעמא משום התראת ספק תיפוק ליה. מדכתיב בבלי דעת דדרשינן מיניה פ"ק דמכות (דף ז') פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. וכיון דאיצטרך קרא לפטרו מגלות ש"מ דפטור ממיתה וסוגיא דהתם משמע דאתיא ככ"ע וצ"ע:
חזקיה שאל זרק כו'. עיין בקונטרס. ולא מיבעיא ליה בשובר כליו של זה הנהרג דודאי פטור כדתנן לעיל פרק בן סורר ומורה [פ"ח ה"א] הבא במחתרת ושיבר את החבית פטור אם אין לו דמים. וא"ת הא אמרינן שם ע"ב פשיטא רוצח ששיבר את הכלים או שהזיק חייב. דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב וי"ל התם בשנתכוין להזיק את הכלים והכא בשלא נתכוין וא"ת לענין נזק אין חילוק בין נתכוין לשאין מתכוין כדתנן סוף פ"ב דב"ק אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וי"ל הכא דאיכא מיתה וגלי בה קרא דאינו מתכוין פטור מספקא ליה אם חייב על הכלים:
אר"ש אילין דבית ר' תנינן אפילו כו'. וקשה הא במתני' נמי תנן הכי וי"ל במתני' לא היו גורסים אפילו ולא קאי ר"ש אלא אסיפא ולא פליג אלא באומר אנא לראובן קמיכווני אבל השתא דתני אפילו פליג נמי ארישא וקמ"ל דאפילו באומר לחד מינייהו קמיכוונא נמי חייב וכמ"ש בסמוך בד"ה רש"א כו'. והיינו דמסיק ואתיא דבי רבי כרבי נתן כו':
רוצח שנתערב באחרים. וקשה מ"ש דנקט רוצח ולא תני סתמי חייבי מיתות כדתנן בסיפא וכל חייבי מיתות. בשלמא לרשב"ל דמוקי למתני' ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצח שנגמר דינו ניחא דאי תני חייבי מיתות שנתערבו ה"א בשכולן נגמרו דינן למיתה ואפ"ה פטורין כיון שאי אפשר לקיים בהן יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו דהא אין אנו יודעין מי הם עדיו לכך תנן רוצח מיתתו ביד כל אדם וכמ"ש בסמוך בד"ה ידונו כו' ש"מ דאיירי שלא נגמר דינו ולר' יוחנן נמי אפשר לומר קמ"ל דאיירי שנתערב בכשרים דאי ברוצחים אחרים למה לא יהרגו כולם אלא לשמואל קשיא ליתני שור הנסקל שנתערב באחרים לאחר העיון נראה שגם בשאר חייבי מיתות שלא עמדו על נפשם אם אי אפשר לקיים בהם יד העדים תהיה בו בראשונה אפ"ה נהרגין דאל"כ קשיא סיפא וכל חייבי מיתות שנתערבו באחרים ידונו בקלה אמאי הא אין העדים ידועים א"ו כמ"ש והדרא קושיא לדוכתא מ"ש רוצח דנקט. ודוחק לומר שהעדים ידועים אלא שנשכח מהם על מה היו מעידים וי"ל רבותא קמ"ל אפילו רוצח דמחמירין בו כדתנן לקמן בפרקין כולן פטורין:
כונסין אותן לכיפה עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. ק"ק הא פי' זה אינו אלא למ"ד דקאי על רוצח שנתערב ברוצחים אחרים ובבבלי דחו דבריו ומסיק דר' יהודה קאי אשור בין השוורים וכונסין אותו לכיפה היינו שסוגרין אותו בחדר ומתים ברעב וכן פירש"י בגמ' ידונו בקלה. בבבלי גרסינן ש"מ מותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל וכתב תו' וא"ת שאני הכא כיון דחייבין מיתה ממיתן אותו בכל מה שיכול וי"ל דדייק מדתנן כל חייבי מיתות אפילו הנך דלא דרשי הרי א"נ בורח שאני. והרמב"ם כתב פי"ד מה"ס מי שעמד על נפשו ולא יכלו ב"ד לאוסרו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו בה ואין שאר העם יכולין להמיתו לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור כו' בד"א בשאר מחוייבי מיתות ב"ד חוץ מן הרוצח אבל רוצח רודפין אחריו כל אדם ע"ש. לפום ריהטא קשיא למה כתב דיקא מי שעמד על נפשו ה"ל למנקט סתם מי שאין יכולין להמיתו במיתה הכתובה בו כו' ונראה דדייק ליה מסוגיין דקשיא קושית תו' הנזכרת וליכא לשנויי כתירוצא קמא דהא כל חייבי מיתות ממיתן אותן בכל מיתות על כרחך לומר כתירוצא בתרא בורח שאני ש"מ דוקא במי שעמד על נפשו הוא דדינא הכי אבל לא בשאר חייבי מיתות. ומ"ש הכ"מ שם וי"ל למה תפס דין דנקטעה יד העדים במי שעמד על נפשו דנשמע אם לא עמד על נפשו חייב ושמואל סתמא קאמר בין עמד בין לא עמד ע"כ תימא ודאי אם דהא עמד חמור שממיתין אתו בכל מיתה א"כ בשלא עמד כ"ש ודייק ליה אפילו בשלא עמד כו' איירי דאל"כ מאי פריך מהא דתניא מות יומת כו' ואין להאריך כאן:
הנסקלין בנשרפין. כתב תו' הקשה ריב"ם אמאי קאמר ר"ש ידונו בסקילה ניזיל בתר רובא להחמיר בד"נ כדאמרינן פ"ק דחולין ותי' ר"ת לא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בקלה כו' ולא דמי לאותן שהרגו בודאי אלא דלא ידעינן אי טרפה הוה או שלם ע"ש. וקשה א"כ הא דקיי"ל איסור שנפל לתוך היתר בטל האיסור ברוב ואף האיסור חוזר להיתר כמפורש בהרבה משניות מנא לן דהא דאזלינן בתר רובא ילפינן מרוצח וממכה אביו ואחריני המפורשים שם בחולין ומכולן ליכא למילף היכא דידעינן בודאי שיש שם דבר שאינו כן וכמ"ש ר"ת.. ובחולין ליתא להך תירוצא וכתב כיון דממ"נ נהרג לענין באיזו מיתה נהרג לא אזלינן בתר רובא ע"כ. וקשה א"כ מאי פריך הש"ס תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו הא אין הרוב גורם דניזיל אבתרא וי"ל דהכי פריך אפילו שוין הן סקילה ושרפה תיהני הרוב שידונו בסקילה אע"ג שאין הרוב עיקר הגורם. ומן התימא שתו' שם הקשו כן אתירוצא בתרא שכתבו שם ולא הקשו כן גם אתירוצא קמא ומ"ש המהרש"א שם לפרש דברי תו' ע"ש אינו נכון בלשון הש"ס. גם קשה דלמא קמ"ל רבותא לרבנן דאפילו נשרפין בנסקלין ידונו בשרפה הקלה. ומ"ש כאן בסוגיין הוא עיקר וצ"ע:
שהשריפה חמורה. פרק ארבע מיתות (דף נ"ג) כתב בתו' בד"ה קמיפלגי כו' תימא ר"י דאמר ארוסה יצאה לשרפה ולא נשואה מנ"ל דאשת איש בחנק כו' וכדרבי נמי לא מצי למידרש דתקשי אימא שרפה כו' ע"ש. ולא ידעתי מאי קשיא להו הא אשת אב בסקילה כדילפינן בגז"ש דדמיהם בם וכתיב קרא יתירא לרבותא אשת אב לאחר מיתה וכיון שכן אי ס"ד נשואה בשרפה קשיא אשת אב בחיי אב אטו לאו אשת רעהו הוא ולמה תהיה בסקילה הקלה (דהא ר' ישמעאל כר"ש ס"ל ששרפה חמורה) ולא בשרפה כשאר נשואה דעלמא ואין סברא לומר דהיקל הכתוב באשת אב משאר נשואה שהרי החמיר הכתוב בה לאסרה אפילו לאחר מיתת האב משא"כ בנשואה דמותרת לאתר מיתת בעלה גם אין הדעת נותנת להקל בה אלא ש"מ נשואה בחנק ובסייף ליכא למימר דהא בעינן מיתה שאין בה רושם כדיליף רבי בגז"ש וצ"ע:
ידונו בשרפה. בבבלי מפרש וחכ"א ידונו בשרפה דאזלינן בתר רובא שהן נשרפין ודקאמרת למיזל בתר מיעיטא דשרפה חמורה אינו כן אלא קלה היא ע"כ. לא ידעתי למה אינו מפרש דהכי קאמר אפילו רובא נסקלין ידונו בשרפה שסקילה חמורה וכמ"ש בקונטרס:
אם בשור כו'. עיין בקונטרס. וקשה הא גם לר' יוחנן דמוקי לה שנתערב בכשרים נמי קשה דהא על כרחך צריכין לחסר מתני' ולפרש דר' יהודה אשור בין השוורים קאי וכמ"ש בקונט' וכ"ה בבבלי מאי קאמר הלכך מכניסין אותן לכיפה שלא יבואו בהן לידי תקלה א"כ לשמואל נמי ניחא:
מי שנתחייב כו'. כתב תו' בד"ה ונגמר דינו כו' תימא אמאי נידון בחמורה הא הויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מיתזמן סהדי בתראי לא מיקטלי כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא ע"ש ונראה דאיירי דאסהידו הנך בתראי שבא על ערוה פלונית שמהני עדותן להרוג גם את השני ויכולה להזימה שכשהוזמו על השני שלא היו שם באותו היום ממילא הוזמו גם על הראשון ולכך גומרין הדין ונכון הוא:
יידון בזיקה הראשונה. עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. וא"ת מאי מיבעיא ליה לש"ס בסמוך חומר בקל מה אמר בה ר"י יוסי הא מפורש קאמר הכא אפילו חמור על הקל אינו חל וי"ל כבר פירשתי בסמוך חומרא בקל היינו איסור כולל אבל חמור על הקל פשיטא ליה דאינו חל. אשת איש כו' בחניקה. וא"ת בסמוך מיבעיא ליה ב איסור מוסיף לר' יוסי תפשוט ליה מהכא דאינו חל דהא חמותו איסור מוסיף הוא דמעיקרא היה לה היתר ועכשיו אסורה ליה לעולם אף לאחר מיתת בתה ואפי' לפירש"י לר"ע לעיל דף ע"ו ע"ב מ"מ איסור דאורייתא איכא משום ארור שוכב עם חותנתו וי"ל השתא מיהא ליכא נוסיף דשמא תמות בחיי בעלה. ויש קצת ראיה לזה בכריתות פ"ג וצ"ע:
שלא בעדים כו'. בבבלי דמכילתין (דף ל"ז) אמעשה דשמעון בן שטח שנשכו הנחש לאיש ההוא שהרג הנפש פריך והאי בר נחש הוא והאר"י דין ד' מיתות לא בטלו וזה לא היה חייב שרפה ע"ש וקשה כיוו שבדין היה ראוי להכניסו לכיפה וכרסו נבקעת אע"ג שאין זה מיתתו א"כ מאי פריך ממיתתו ע"י נחש וי"ל ודאי אדם אסור להרגו ומאכילין אותו שעורים ומעצמו הוא מת אבל זה שהכישו נחש נעשה משמים היה ראוי שיהרג ע"י מלכות או ליסטים שמיתתו בסייף ועי' מ"ש לעיל [פ"ד ה"ד] בד"ה עד כו'. ובקונט' פירשתי שהוכחשו בבדיקות כ"ה בבבלי אמר אבימי כגון דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות כדתנן מעשה שבדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופירש"י בדיקות יתירא הוא ונהי דבן זכאי פטר ליה מקטלא בהך הכחשה מיהו עדות אמת הוא ועייל לכיפה. וקשה מאי דוחקיה דאבימי לאוקמי מתני' דלא כהלכתא נוקים מתני' שהוכחשו בבדיקות שהן בגוף העדות כגון בסייף או בארירן דלר"ה העדות בטלה ואפ"ה מעיילין ליה לכיפה דמ"מ עדות אמת הוא וי"ל כשהוכחשו בצוף העדות סובר אבימי שאין להכנישו לכיפה בשביל כך שנראין הדברים דשקר העידו אבל כשהוכחשו ע"י בדיקות יתירות שאינן בגוף העדות הוא דמכניסין לכיפה. ונראה לכך השמיט הירושלמי תירוצא דאבימי דלא אתיא כהלכתא. והרמב"ם כתב פ"ד מה' רוצח הוכחשו העדים בבדיקות ולא בחקירות כונסין אותו לכיפה. ותימא הרי סתמא דש"ס מוכח דוקא כשהוכחשו בבדיקות דריב"ז אבל כשהוכחשו בגוף עדות אין מכניסין אותן לכיפה וכמ"ש. וכיון דרבנן פליגי אריב"ז לא קיי"ל כוותיה. מיהו הרמב"ם פ"ק מה' עדות פסק כוותיה ע"ש בכ"מ. מ"מ ה"ל לבאר בהלכות רוצח וצריך עיון:
חמותו וכלתו כאחת מה אמר בה ר"י. עי' בקונט'. בבבלי גרסי' א"ר אבהו מודה ר"י באיסור מוסיף. וכ"ש באיסור בת אחת דעדיף מאיסור מוסיף כמ"ש תו' בבבלי יבמות (דף ל"ג) סוף ד"ה בר קפרא כו'. אבל באיסור כולל איכא לספוקי דפליגי ביה אי הוי כאיסור מוסיף או לא. כמפורש בבבלי שבועות (דף כ"ד) ובבבלי קידושין דף ע"ז ע"ב כתבו תו' בד"ה פרט כו' תימא מאי קאמר בסמוך כו' ע"ש ותימא לתירוצם קמא קשה אם כן הוי ליה לש"ס לאתויי הך ברייתא דתני בה דר"ש אף באיסור מוסיף אית ליה דאינו חל (ומצאתי להריטב"א שהרגיש בזה ודחק לתרץ ע"ש). ולתירוצם בתרא קשה הא ר' יוסי סובר אפילו איסור חמור אינו חל על איסור קל ואיסור מוסיף אית ליה אפי' איסור קל חל על איסור חמור תדע דפריך הבבלי חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו לידון נמי אאיסור אשת איש דאר"א מודה ר"י באיסור מוסיף ע"ש. ומאי קושיא דלמא דוקא איסור חמור על איסור קל הוא דאית ליה באיסור מוסיף אבל איסור קל על איסור חמור כגון א"א על חמותו לית ליה אפי' באיסור מוסיף דהא בשאינו מוסיף אפי' חמור על קל לית ליה כדמוכח מתני' אלא ודאי אין לחלק ודלא כמ"ש תו' וצ"ע. ותמיהתם נראה לתרץ קסבר רב ששת כמ"ד איסור כולל לאיסור מוסיף דמי כמפורש בשבועות שם ונבלה ביה"כ איסור כולל הוא מגו דחייל יה"כ על האדם ליאסר בשאר אוכלים כולל נמי נבלה עמה להתחייב משום יה"כ וכיון דאיסור כולל לית ליה אף איסור מוסיף לית ליה. והרמב"ם כתב פ"ו מה' חמץ. אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון טבל כו' וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו י"ח וכתב הלח"מ פ' כ"ש (דף ל"ה) תניא יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל כו' ופריך אסורא דחמץ להיכא אזלא הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא רש"א האוכל נבלה ביוה"כ פטור. וקשה כאן פסק כר"ש ופ"ג מה' שביתת עשור פסק האוכל פגול ביה"כ חייב משום יה"כ ותירץ איה"כ חייב משום איסור כולל והא דפוטר ר"ש היינו מנבלה אבל איה"כ מחייב משום כולל וחמץ וטבל כיון דכשיחול איסור חמץ על טבל אין כאן לא כולל ולא מוסיף להכי קאר"ש דפטור זה נ"ל מבואר בדעת הרמב"ם אבל רש"י סובר דפטור מיה"כ משמע דלא ס"ל דיה"כ איסור כולל ע"כ. ואני תמה אם יצאו דברים אלו מפה הקדוש דהרב בעל לח"מ שכולו מקשה ומראש ועד סוף אין בו מתום. דגרסינן שבועות (דף כ"ד) ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתניא רש"א האוכל נבלה ביה"כ פטור. הרי מבואר דליתא לפירושו שפירוש בדברי ר"ש לדעת הרמב"ם. גם מ"ש דלא ס"ל לרש"י דיה"כ איסור כולל הוא. חס לומר כן שנעלם מעיני רש"י דברי ש"ס אלו אדרבה מש"ס זה סייעתא לפירש"י גם ברור הוא שחמץ על טבל איסור כולל היא דמגו דחל איסור חמץ על האדם ליאסר בכל מאכלי חמץ כולל נמי טבל עמו להתחייב משום חמץ וכן פירש"י שם באיסור כולל דיה"כ ע"ש. (וראיתי להריטב"א בחי' קידושין שם פירש"י דאיה"כ פטור לעולה אפי' נתנבלה ביה"כ ולא נהירא כי פקע איסור אבר מן החי יחול איסור נבלה ויה"כ בבת אחת דמודה ר"ש באיסור בת אחת ע"ש ותמה אני שלא חש לכבוד הזקן הא כבר עמד ר"י על קושיא זו ותירץ דאיסור שאינו זבוח לא פקע מיניה לעולם ע"ש בפסחים). וכ"ת הא קיי"ל חובת הטבל חלה בראיית פני הבית א"כ טבל הנעשה בפסח למה לא יצא בו י"ח הא איסור חמץ קדים י"ל אנן הכי קאמרינן משנעשה טבל אין בו עוד איסור חמץ ואנן בעינן שיהא ראוי לחול בו בשעת עשיית המצה איסור עשיית החמץ אך קשה א"כ עשאה מצה מבחוץ והביאה לבית שנעשית טבל אז יהו יוצאין בו ואנן סתמא תנן אין יוצאין בטבל ונראה ע"מ איסור טבל. קדים שהרי מאז היה ראוי להביאו להבית וליחייב בטבל והא ליכא למימר שנקצר בי"ט דבאיסור לא קמיירי. ועיקר קושיתו ליתא שהרי גם בטבל דרבנן אנו יוצא י"ח מצה. שהשוה אכילת מצה לברכת המזון ובפ"ה מה' ברכות כתב דעל טבל דרבנן אין מברכין. ואי מקרא דלא תאכל עליו חמץ יליף ודאי ליכא למשמע מיניה איסורא דרבנן. אך נראה דסובר הרמב"ם הטעם דאין יוצאין משום מצוה הבאה בעברה וכדאמרינן בירושלמי ומביאו הה"מ שם אלה המצות אם עשיתן כמצותן כו' ע"ש. והיינו טעמא שתלה הדבר בברכת המזון שבו נאמרו הדברים בירושלמי וזה מבואר מאוד בדברי הרמב"ם. ולכך לא מייתי קרא דלא תאכל כו' דש"ס דפסחים לא קאמר אלא ברייתא דיליף מקרא דלא תאכל אתיא כר"ש. אבל לדידן דקיי"ל כחכמים דפליגי אר"ש אין הטעם אלא משום מצוה הבאה בעברה. ובהכי ניחא קושית תו' סוכה פ"ג (דף ל') ל"ל קרא גבי טבל תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ע"כ דודאי ר"ש היא דלית ליה מצוה הבאה בעברה אבל רבנן אית להו ולא פליגי אמוראי בסוכה אלא בדבר שאין המצוה נעשית ע"י עשיית האיסור כגון לולב הגזול אבל אכילת מצה של טבל שבעשיית האיסור שאוכל הטבל רוצה לצאת ידי חובת מצה שניהם מודים דלרבנן אנו יוצא י"ח משום מצוה הבאה בעברה. ובחידושי סוכה הארכתי בזה:
דתני בשם ר"י כו'. בבבלי קידושין (דף ע"ו) גרסינן אלמנה וגרושה חללה וזונה בזמן שהן כסדר הזה חייב על כל אחת ואחת (שבכל אחת יש איסור מוסיף אלמנה אסורה לכה"ג ומותרת לכהן הדיוט חזרה להיות גרושה נתוסף בה איסור להדיוט ועדיין מותרת בתרומה נעשית חללה נאסרה בתרומה ומותרת לישראל נעשית זונה הואיל ויש שם זנות שאסור בישראל כגון שזינתה תחת בעלה ה"ל איסור נוסיף ולוקה עליה בפני עצמו) זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתארמלה אינו חייב אלא אחת ע"כ. ומדמיבעיא ליה בסמוך לר' ישמעאל באיסור נוסף וכולל ובת אחת שמעינן דלית ליה גירסת הבבלי לכך הגהתי בקונט' בענין אחר. וא"ת א"כ למה נקטי בברייתא תחלה זינתה אח"כ נתחללה כו' היפך סדר הנאמרה במקרא וי"ל כסדר האמורים במקרא פשיטא שאינו חייב אלא אחת דהא חד לאו כתוב אכולהו אלא בהיפך ה"א דחייב על כל אחת קמ"ל דעל כולהון אינו חייב אלא אחת אפי' בהיפך. ומה שאני תמה בזה בשהיו כסדר תניא שהוא חייב מלקות על כל אחת וכ"כ הרמב"ם פי"ז שכסדר הזה לוקה ארבע מלקות על ביאה אחת וקשיא אלמנה זונה וחללה אפילו אחת לא לילקי דהא לא יקח ה"ל לאו שבכללות שנכללו בו איסורים הרבה ואין לוקין. וראיתי להרמב"ם בספר המצות שורש ט' מבאר הדבר באריכות ע"ש:
בשאינו יכול לקבל התרייה. בבבלי גרסינן ושמואל אמר שלא בהתראה. וקשה במאי פליגי ונראה דסובר הירושלמי כשאינו רוצה לקבל התראה אין מכניסין אותו לכיפה דנראה שלא וויתר עצמו למיתה או שטועה בדין דאל"כ היה משיב על דברי המתרה אבל זה שהוא אלם אמרינן מסתמא קיבל ההתראה אלא שאינו יכול להשיב:
קוסטא. וקשה מאי קנאה יש בגונב כלי זה יותר משאר גנבים ונראה דאמרינן בבבלי פרק ערבי פסחים קסטא דמוריסא הוה בציפורי הוא הוה לוגא במקדשא. וקאמר התנא הגונב את המדות ומשנה אותן ומגדילן או מקטין אותם קנאים פוגעים בו שמרמה את הבריות:
תני שלא ברצון חכמים כתובות ר"פ אלו נערות [הל' א'] כתבתי למ"ד כותים גירי אריות קשה הא דתנן התם הבא על הכותית יש לה קנס אמאי הא קנאין פוגעין בו וכיון שחייב מיתה אין בו קנס וכה"ג פריך הבבלי פ' בן סו"מ [דף ע"ג] אחותו דניתן להצילו בנפשו למה יהא לה קנס ומאי דמשני התם לא שייך הכא. ואף שי"ל הכא שאני כיון שאין מורין כן להבא לימלוך אינו נקרא מחוייב מיתה כ"ש לפי מאי דאמרינן כאן שלא ברצון חכמים עושה הקנאי וחייב נידוי מ"מ קשיא לשמואל דאמר ראה שאין חולקין כבוד לרב היכא דאיכא חילול השם ופירש"י שלא היה לו להורות הלכה בפני משה אילולי חילול השם. ש"מ שמורין לו דאל"כ מה תועלת היתה בשאלתו ופשיטא שאין כאן הוראה בפני רבו וכיון שכן תיקשי ליה מתני' דאלו נערות. ואין לומר סובר שמואל העראה זו נשיקה א"כ י"ל משעת העראה איפטר ליה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה כדמשני התם באחותו. דדוקא באחותו הוא דאיכא למימר הכי דהתם אפומא קפיד קרא ומשעת העראה איפגמא אבל הכא עיקר קפידא אגמר ביאה כדתני ר' ישמעאל בסמוך. לכך נראה לומר בהיפך סובר שמואל אהעראה משלם קנס כמ"ש תו' פ' בן סו"מ דף ע"ג בד"ה ממונא כו' בירושלמי משמע אהעראה משלם קנס (ועמ"ש כתובות [פ"ג ה"ו] בד"ה ובפנויה כו') ואין הקנאי רשאי להורגו עד גמר ביאה. ואל תתמה שדין חדש הוא זה ולא הזכירו הראשונים שנהפוך הוא להורגו על העראה אינו בדין דהא בעינן שיהא דוקא כמעשה דזמרי כמ"ש הה"מ פי"ב מהא"ב והתם בגמר ביאה הוא דהוי. והרב במ"ל פ"ק מה' רוצת כתב נסתפקתי ברוצח בשגגה אם הרג הרוצח לגואל הדם אם נהרג עליו ומסתברא דאינו נהרג עליו וזכר לדבר זמרי דאמרינן אם נהפך זמרי כו' ע"ש. ואני אומר דיש להוכיח מסוגיא זו בהיפך דהא ודאי אם בא גואל הדם לב"ד לימלך מורין לו שהרשות בידו להרגו דדוקא בקנאי הוא דאמרו שאין מורין לו. ולאו שקבלה בידם שכך נאמרה הלכה זו אלא דקשיא להו פנחס שראה מעשה ונזכר הלכה ועשה מעשה ולא נטל רשות ממשה ולית להו הא דשמואל שעשה כן מפני חילול השם ולא הא דרב דאמר שכך אמר למשה כך לימדתנו ברדתך מהר סיני אלא ודאי שכך נאמרה הלכה שאין מורין כך לכך לא היה צריך ליטול רשות וכמ"ש. וכיון שכן גואל הדם שמותר להרוג לרוצח מקרא מלא הוא ודאי שמורין כן. ואחרי שמורין כן פשיטא שנהרג עליו הרוצח וכן משמע לשוו הש"ס דקאמר אר"י אם בא לימלוך אין מורין כן ולא עוד אלא אפי' פרש זימרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא. ש"מ אף דאין מורין כן מ"מ סד"א שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס נהרג עליו קמ"ל דאינו נהרג אבל היכא דמורין כן שהרשות בידו פשיטא דנהרג עליו. גם מהכא מוכח דאין לדמות גואל הדם לקנא דהא לאחר שפרש אין רשות לקנא להורגו וגואל הדם רשות בידו להורגו לאחר מעשה ובשעת מעשה חובה על כל אדם להורגו כדי להציל וממ"ש יתבאר לך שאין מקום לספק השני שכתב הרב במ"ל שם אם נהפך אחר הרודף בעריות אם נהרג עליו. דכיון דמורין לו כן פשיטא שנהרג כדמוכח מסוגיא זו. והא דקאמר שאם פרש אסור להרגו דייק ליה מדכתיב ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וגו' ללמד שבשעת מעשה הרגו. והא דאר"י בן פזי בקשו לנדותו קשה מ"ט לנדותו וכי כן הדין נותן לעשות לכשרים המקנאים קנאת ה'. ונראה דרצו לנדותו על כבוד הרב שהורה הלכה לפני משה רבו יצא בת קול ואמרה והיתה לו וגו' שכך הלכה שהיא לו לבדו שאין מורין כן בב"ד ואין כאן הוראה לפני רבו:
נאמר כאן כו'. עי' בבבלי בסוגיין. נראה בין לר"י בין לר"ע אינה מופנה אלא מצד אחד דכולא קרא והזר הקרב יומת אייתר כדאמרינן בערכין (דף י"ד) דאס"ד דמיותר משני צדדין ל"ל לש"ס למימר ר"י סובר דנין הדיוט מהדיוט כו' תיפוק ליה דניחא ליה למילף יומת מימות דמיותר משני צדדין ויתורא דכל הקרב כו' איצטרך לדרשא אחרינא אלא ודאי כמ"ש. ועל כרחך לומר דקבלה היתה סתם דילפינן והזר הקרב יומת ולא צד השני דאל"כ מאי קאמר ר"ע סובר כו' ור"י סובר כו' תיפוק ליה אי אפשר למילף גז"ש אחרינא כיון שקיבל מרבו דילפינן גז"ש יומת מימות אלא ודאי כמ"ש. וכיון שכן קשיא לשיטת הבבלי אתרווייהו ניליף גז"ש מוגם בעליו יומת דה"ל הדיוט מהדיוט ויומת מיומת ונאמר דאין כאן עונש מיתה אלא עונש ממון ואפשר שנראה דוחק לומר שיענש לשמים בממון ובאמת לא מצינו עונש כזה למקום בכל התורה. והא ליכא לאקשויי ניליף בגז"ש מהא דכתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת והיינו בסייף כמ"ש לעיל ר"פ ארבע מיתות דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וביותר היכא דאיכא למילף מדברי תורה:
הדרן עלך פרק הנשרפין