Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Shabbat Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתני' דר"י וכו'. וקשה הא כר"מ נמי מצי אתיא דדלמא מודה ר"מ בשהוציאו בידו ונוקי למתני' בשהוציאו בידו וכן הוא בבבלי דף י"א דמודה ר"מ בכה"ג וי"ל דירושלמי סובר דלר"מ כל שאינו הוצאה אלא לאומנות אפי' בידו פטור ואפי' ר"י מודה דכל שאינו אומן בכה"ג פטור אפי' בכדרך הוצאה וכן מוכח מהא דפריך לעיל בפ"ק דף ד' ע"ב דר"י אדר"י מהא דמחייב ר"י אשה במחט הנקובה אע"ג שדרך הוצאה בכך וכמו דמשני התם אליבא דר"מ אלא ודאי כל שהוא לאומנות פטור שאר כל אדם אפילו בדרך הוצאה ועמש"ל בדף ד' ע"ב בתוס' בד"ה ותמן וכו' ולפ"ז נ"ל לתרץ הא דכתבו תוס' בריש פרקין בד"ה המצניע וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו תימא לר"י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפ' כלל גדול ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניע ע"כ ונ"ל דאתי התנא לאשמועינן דרישא נמי בכל אדם המוציאו איירי ולאו באומן דוקא וד"ה היא שהכל מודים בהוציאה כדרך הוצאה חייב ולדוגמא היינו כשהוציאו בידו דומיא דלזרע ולרפואה:
אר"י אבן שהיא נתונה וכו'. וקשה הא מתני' היא הנוטל מהן ונותן על גבן חייב וי"ל כבר אקשי ליה בבבלי פ' הזורק דף צט ושני דלמא מתני' במחט ושמעינן מהכא ראיה מבוררת לדברי תוס' שכתבו שם בד"ה או דלמא וכו' ודוקא בזורק מיבעיא ליה אבל מוציא ומכניס פשיטא ליה דחייב:
ולבש הכהן. כתב הי"מ ולבש הכהן כלו' אמאי לבש הכי דאין דרך העולם ללבוש בגדים נאים בגריפת תנור וכירים כדאמר במ"ר פ"ד אלא היינו טעמא לפי שאין גדולה לפני ה' דאפילו כשהוא לבוש בבגדים נאים שהאדם מתהדר ומתגאה בהם הוא משמש לפני ה' בעבודות השפלות וזה לאות שאין גאוה לפניו אלא כל גאה ראוי שיכניע עצמו לעבודתו ואין להקשות מדכתיב בתריה ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ואמר בפ' ח' שרצים למדה תורה ד"א בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו דאף על גב דיש לו לשמש בבגדים נאים לפני ה' מכל מקום גנאי הדבר שישמש בעבודה הגרועה בבגדים שמשמש בהן בעבודה המעולה דהוי כמוזג כוס בבגדים שמבשל בהן ולכן יש לו להחליף הבגדים ללבוש ירודים מהן בהוצאת הדשן לחוץ ע"כ ופירושו דחוק מכמה אנפי ואין להאריך ונראה לי פירושי שבקונט' עיקר:
(שייך לע"א) וכן המוציא כזית מן המת וכו'. כתב הרמב"ם פי"ח המת והשרץ והנבלה כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן מת ונבלה בכזית ושרץ בכעדשה וכתב עוד שם דבר שאין דרך להצניעו ואינו ראוי להצניע כגון דם הנדה אם הצניעו אחד והוציאו חייב ושאר כל אדם פטורין וכתב הה"מ ומכאן שדם הנדה ועצי אשרה וכיוצא בהן בשום שיעור אין חייבין עליו ע"כ ר"ל אע"ג דאמרי' במת ונבל' ושרץ דטומאתן אחשבינהו להוצאה דאל"כ אלא לפי שהן מותרין בהנאה א"כ לא יתחייב עליהן אלא כשיעור הוצאת שבת לכך קאמר רבינו בעינן שיהא ראוי להצניע ואז מהני להו שיעור טומאתן לחייב עלייהו אפי' בפחות משיעורי שבת אבל בדבר שאינו ראוי להצניע אפי' שיעור גדול וכ"ש שיעור טומאתן לא מהני ומינה למ"ד בעצי אשרה דאיסורן אחשבינהו אע"ג דאין מצניעין אותו לבני אדם כל שהועילו מעשיו בהוצאה זו חייב בהוצאתן ה"ה לכל איסורין ומטמאין כגון דם הנדה אע"ג דאין מצניעין אותן חייבין עליהן וראיתי בדברי משנה למלך פי"ד מה' אבל שמסכים לכל מה שאמרנו וע"ש והשתא ניחא לן הא דמקשים תוס' בדף ע"ה ע"ב בד"ה לאפוקי עצי אשרה דלא כר"י דאמר אף המוציא משמשי עכו"ם כ"ש חייב אלא כת"ק דפליגי עליה כן פי' בקונט' התם וקשה לרשב"א הא דקאמר הכא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה מנ"ל דלמ' סבר כר"י ומחייב בעצי אשר' שמצניעין אותו לשרפה ע"כ. ולפמ"ש דלר"י איסורו אחשביה ולא בעי כשר להצניע לבני אדם א"כ לדידיה אין חילוק בין דם נדה לעצי אשרה דבשניהם כיון שהועיל בהוצאה זו חייב והדברים ברורים ועיין בתיו"ט:
שמשתי את אבא עומדות וכו'. כמו שפירשתי בקונטרס כך פי' הי"מ ול"נ דה"פ דקיי"ל קשות בעמיד' ורכות בישיב' לזה אמר ראב"ש ששימש את אביו בדברים קשים ועמוקים יותר ממה ששימש הוא את אביו בדברים רכים:
תיפתר במת עכו"ם וכו'. כתב הבה"ז בזבחים דף ע"א וה"פ דר' יודן קמ"ל דאי ד"ה היא בבא דרישא דמת במטה חייב יש להפתר במלאכ' הצריכה לגופה דאין בהמת ריח רע ומותר בהנאה ולכך מודה גם ר"ש דחייב כגון במת עכו"ם עכ"ל ואין לדברים אלו שום הבנה דאי אפשר לפרש כן הירושלמי בשום פנים וגם הר"ן כתב אמרי' בירוש' דאפילו במת משכחת מלאכה הצריכה לגופה כגון בעכו"ם שהוציאו לכלבו ע"כ משמע דסובר דלענין חיובא קאמר הירוש' וקשה לפרש כן אך ברשב"א ראיתי שכתב שהרי אפשר בהוצאת המת מלאכה הצריכה לגופה כגון אותו שאמרו בירושלמי בעכו"ם שהוציאו לכלבו נראה שפי' כמ"ש בקונט' ואף דברי הר"ן אפשר לפרש כן:
הקולע שלש נימין באדם חייב משום אריג. ויותר היה נ"ל דגרסי' סתם הקולע שלש נימין חייב וכן הוא בבבלי דף ס"ד ואיירי בבגדים והשתא שייך שפיר הא דמסיק הדא דאת אמר באדם וכו' דהיינו בבגדי אדם:
הפוקסת חייבת משום צובעה. מכאן ראיה ברורה לפירש"י בשם רבותיו דפוקסת היינו שטחה בצק על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר ותימא שכל המפרשים פירשו כפירוש ראשון של רש"י דהיינו שסורקת במסרק בידיה וכ"פ הערוך והרמב"ם והוא נגד הירוש' ואי משום דקשיא להו הא דאמרי' בגמרא פוקסת משום בונה י"ל כיון שטיחת הבצק על פניה דמיא לטיחת הטיט לכך קאמר משום בונה מיהו בתו' בד"ה פוקסת נראה שמסכימין לפי' השני ועמש"ל דף כ"ט ע"ב:
הדרן עלך פרק המצניע