במה מדליקין. וכתיב והנותר וכו'. וקשה הא תו ל"ל וי"ל דתוס' כתבו וא"ת אי בקר שני דוקא ואינו יכול לשורפו במוצאי י"ט היכי מוכח דאין שריפת קדשי' דוחה י"ט דהא בליל מוצאי י"ט נמי אסור לשורפו אלא דגזירת הכתוב הוא לשרפו בבקר שני וי"ל כיון דאסור לשרפו בבקר ראשון שפיר ילפינן דאין שריפת קדשים דוחין י"ט והא דאסור לשרפו בליל מוצאי י"ט אין תימא שכן מצינו בשלמים שאין נאכל לאור שלישי ואפ"ה אין נשרפין עד היום כדדריש ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ע"כ לפ"ז צריך קרא דוהנותר ללמד שאין שורפין קדשים בי"ט וכתירוץ תוס':

מפני חמותה ומפני כלתה. ובנדה בבבלי אמרינן מפני סרך בתה שמעינן דבתה לאו דוקא אלא נקט הני דשכיחי עמה וא"כ אפילו לית לה אחת מכל אלו אסורה וכ"כ הש"ך:

טמאה בין לביתה בין לטהרות. וא"ת בחגיגה פ"ב אהא דתנן טבל לחולין והוחזק לחולין פריך הש"ס וחולין בעי כוונה בתמיה ומאי קושיא הא לר"ח אף חולין דהיינו ביתה צריך כוונה וי"ל דסתמא דש"ס כרב ס"ל וזה סייעתא לדברי הרמב"ם בפ"ק דמקואות שפסק כרב נגד ר' יוחנן:

לא עמד ב"ד וביטל. כתב במשנה למלך פי"א מהלכות תרומות דעת תוס' הנאה של כילוי אסור מן התורה לזרי' ודעת רבינו דמדרבנן הוא וכו' וכן האי דלעיל וטובל הישראל בשמן של תרומה מעיקרא הותר משום סכנה ושוב לא נאסר אך אם היה איסורו מן התורה הוא תימא איך לא חזר לאיסורו ע"כ ותימא לתמיהתו הרי שדה שנטייבה בשביעית נמי עברה התקנה ומדאורייתא אסורה ואפ"ה לא ביטלו ולא חזר לאיסורו וכן מפורש בירוש' דשביעית דאורייתא איירי ומשום חיי נפש התירו איסור דאורייתא:

וכולה מן הדין. כתב הר"א במס' תרומות פי"א ובלא מן הדין פי' ובלא"ה נמי אין להתיר להשמש לפי שהשמש מבזה בקדושתו שעושה נגדו מלאכה בזויה וקשה כיון דבטיל קדושתיה וגם מותר לישראל להשתמש בו ודאי אזדא ליה קדושתי' ומותר להשתמש נגדו מה שרוצה לכן פירושי שבקונט' עיקר:

אין מחייבין למצותו. כתב הר"א שם בתרומות אין מחייבין לכבותו גרסינן כההיא דלעיל כהן שעשה חשבון וכו' אבל להדליק לכתחלה ע"י היתר בשביל ישראל לבדו לא תני וקשה מאי ראיה מהתם שלא הוסיף בו חולין ולכך אסור ותו לפי דבריו ה"ל לאתויי מתני' אלא ודאי שאין צורך להגהתו וכמ"ש בקונטרס:

פירשה ר"ח דכפר תחמין וכו'. לא נתבאר במאי פירשה ונ"ל דלעיל אמרי' טעם דאין מדליקין בשמן שרפה לפי שאין שורפין קדשים בי"ט ובבבלי אמרינן עוד טעמא אחרינא שמתוך שמצוה עליו לבערו גזרינן שמא יטה ונ"מ בין שני הטעמים שמן שרפה שנתן לתוכו שמן חולין למ"ד לפי שאין שורפין קדשים בי"ט אפי' על ידי תערובות אסור דהא מ"מ הקדשים נשרפים ואי אמרינן מתוך שמצוה וכו' כיון שכבר נתבטל בחולין תו לא חש לבערו דכי גזרו רבנן בעיניה אבל ע"י תערובות לא כי היכא דלא גזרו בחלב מהותך וקרבי דגים ע"י תערובות כדקאמר רב ברונא משמיה דרב בבבלי בפירקין ולכן מינה אותו רב לחכם לפי שאמר כשמעתתיה והירושלמי לא ביאר במה פירשה דמסיק בסמוך דלרב אפי' חלב מהותך בעיניה שריא:

אין מדליקין צורי וכו'. כתב רש"י בדף כ"ו בד"ה אין מדליקין בצרי וכו' ל"א וכן היה רשב"א אומר וכו' לאו טעמא למילתיה יהיב אלא ה"ק ועוד היה אומר דבר אחר בצרי עכ"ל ולפי גירסת הספר מבואר שפי' הראשון והוא כפי' שבקונט' הוא העיקר:

טיינין לשם צובעו נקרא. נראה דטיינין מין חי' טמאה היא אלא דסובר ר"י דעל שם צובעו נקרא כך אבל באמת עורות אילים היו ור' נחמיה סובר דעורות חיה טמאה ממש היו והיינו תלא אילן שהוזכר בבבלי:

נעשה כמטהר כלים בשבת. בבבלי בפרקין גרסי' רבא אמר היינו טעמא דר"א לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מתורכת וכו' וכתבו תו' דרבה גרסי' ולא רבא ע"ש ונראה עוד ראיה דרבה גרסי' דאי גרסי' רבא קשה למה לא קאמר טעמיה דר"א משום שנראה כמטהר כלים בשלמא אי גרסי' רבה ניחא דרבה לית לי' הך סברא דבביצה דף י"ח דכ"ע מיהת כלי בשבת לא מטבלינן מ"ט וקאמר רבה גזיר' שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ורבא קאמר מפני שנראה כמתקן כלי וכיון דרבה לא קאמר כרבא ש"מ דלית ליה הך סברא אבל אי גרסי' רבא קשיא:

מזור. בגליון פי' בגד שנותנין תחת כרים וכסתות ע"כ ופירושו תימא א"כ למה תהיה טהורה ועוד בגד של שלש על שלש ודאי אינו ראוי לכך ועוד לפ"ז לא שייך הכא מידי לכן פי' שבקונט' עיקר:

שרייה בשמן וכו'. וקשה למה לא פריך ממתני' דכלים פרק כ"ח העושה אספלנית בין בבגד בין בעור טהורה ואספלנית היינו תחבושת שעושים מחלב ושמן מפני שנמאסת ואין הבגד והעור ראויין עוד לישיבה או לתשמיש אחר וכ"ש שרייה בשמן:

משום שלא הותחל בכל טפה וטפה. וקשה לפי טעם זה מ"ט כשחיברה היוצר מותר הא מ"מ לא הותחל בכל טפה וטפה:

הדא אמרה נפח וכו'. מהכא שמעינן נמי דהמנפח באש כמבשל דמי ונפקא מיניה לבישולי עכו"ם דה"ל כמסייע לעכו"ם וע' בי"ד סי' קי"ג:

דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן לית כאן חייב שתים. בבבלי בכריתות דף י"ט גרסינן ת"ר החותה גחלים בשבת חייב חטאת ראב"צ מחייב שתים מפני שהוא מכבה וכו' במאי עסקי' אי דקא מיכוין לכבות ולהבעיר מ"ט דמאן דפטר אלא דלא קא מיכוין להבעיר מ"ט דמאן דמחייב ר"א ור"ח דאמרי תרווייהו כגון שנתכוין לכבות את העליונות כדי להבעיר את התחתונות ת"ק סבר מקלקל בהבערה פטור וראב"צ אמר חייב וכן א"ר יוחנן בנפח שנו א"ר יוחנן עד כאן לא נתגלת' טעמא של הלכה זו ע"כ והדבר תימא למה לא נתפרשה הא איהו הוא דקאמר בנפח שנו דלא ניחא ליה לנפת להבעיר גחלים ולא הוה צריך אלא לכבויי העליונות שצריך לפחמין ונתכוין לכבות העליונות שהן גסות ואע"פ שידע שיבערו התחתונות נתכוין לכיבויין של אלו ע"מ שיתבערו אלו אע"פ שהוא מקלקלים אצלו ופליגי במקלקל בהבערה א"כ יפה נתפרשה ורש"י לא פי' טעמו של דבר מאי קא קשיא ליה לר' יוחנן ונ"ל דר' יוחנן לשיטתו דגרסי' בבבלי בפ' האורג תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינו משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו ולא מוקי לה כראב"צ אלא ודאי דסובר ר' יוחנן דמקלקל בהבערה לכ"ע חייב לכך קאמר עד כאן לא נתגלתה טעמא של הלכה זו למה ראב"צ מחייב שתים דמקלקל בהבערה פטור ועיקר הטעם שאין ראב"צ מחייב שתים אלא שהוא כאלו חייב שתים:

רי"א משום מבעיר. וקשה הא ר' יהודה סובר דבר שאין מתכוין חייב עליה וכן מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה למה לא יהא חייב שתים וי"ל דר' יהודה למ"ד אינו חייב אלא אחת קאמר וליה לא ס"ל מיהו לקמן בשמעתין דר"י גופיה הכי ס"ל:

וקשיא על דר' יוסי הבערה וכו' אינו חייב משום מבעיר וכו'. וקשה הא ר' יוסי סובר הבערה ללאו יצאת כמפורש בבבלי בשבת ובכריתות ובהרבה מקומות הלכך אינו חייב משום מבעיר:

מה בישול יש כאן. וקשה דלמא הא דחייב שתים אחת משום זרות ואחת משום הבערה וי"ל אליבא דר' יוסי קיימינן דסובר הבערה ללאו יצאה אך לפ"ז קושייתן דלעיל קיימת:

אינו צריך ליה שמירה. כתב הי"מ ואיכא למידק היכא מיתרצ' באומרו אלא שאין וכו' דליכא למימר משום דאין מקטרג א"צ שימור ועוד דמתמיהתו משמע דלעולם צריך לומר דבכ"מ צריך שימור ולא הדר ביה מהא וי"ל דה"ק דא"א דונשמרת מכל דבר רע כפשטיה שישמרנו מעבירה דא"כ קשה הא אם אינו יוצא א"צ שמירה אלא פירושו השמרו מכל דבר רע שידובר עליכם דהיינו מה שיקטרג השטן ונפקא מיניה למיבעי רחמי ולהזהר אז בתשובה טפי עכ"ל ולפמ"ש בקונטרס מעיקרא לק"מ:

למה אלא מכאן וכו'. כתב הי"מ קשה אי דאכתי איכא סכנה מאי בעי ואי דליכא סכנה מאי משני עכ"ל ולפי מה שכתב בקונט' מיושב:

לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. כתב היפה מראה קשה דמצוה זו צריכה לה כי היא השופעת דם וכו' ועוד דבב"ר אמרו בעצב זה צער העידוי ואם כן דם נדות הוא לה לנער על חטאה ומצות נדה הכרתי לה ותירוצו דחוק עיין שם ולפי מה שכתבתי בקונטרס לק"מ:

ואינן אלא רשות. ובבבלי בסנהדרין גרס ועוסקין באיסור שבות ונראה לי דירושלמי לשיטתיה אזיל וגם בבלי לשיטתי' דגרסי' בירושלמי בפ"ב דמ"ק חד בר נש מוכר תפילין בבי מדרשא דרב חננאל אתא לקמיה דרבב"ח אמר ליה זיל הב ליה תפיליך וזיל וכתוב לך אמר ליה רב זיל וכתב ליה בלא הערמה ומתנית' דפליגא עליה דרב כותב אדם תפילין לעצמו אבל לאחר לא איירי בכותב להניחם עד לאחר המועד שיהיו מזומנים בידו אבל להניחם במועד אפי' לאחר שרי כן פי' הרא"ש הרי דסובר אע"ג דחול המועד נמי אות בפסח דאסור באכילת חמץ בסוכות דחייב בסוכה אפי' הכי חייב להניחם לפי זה אם הניחם בשבת ובי"ט אין איסור בהנחתן ואדרבה קצת מצוה איכא לכך קרי ליה רשות כדאמרי' בביצה פ' משילין ואלו הן משום רשות דברים שיש בהן קצת מצוה אבל תלמוד בבלי סובר דאיסורא איכא דגרסי' בפרק הקומץ רבה יצאו שבתות וי"ט שהן עצמו קרוים אות ואיסורא איכא בדבר שפוגם באות שלהן כדאמר בזוהר דחייב מיתה המניחם ע"כ איקרו שבות שאין בהם מצוה כלל כהנהו דקרי להו שבות בפ' משילין:

אבל בכלים קטנים מערים עליהן ומטבילן כתב הה"מ בפכ"ג מה' שבת ויש בירושלמי שמתיר כלים קטנים ולא חשש לו רבינו ובפ"ב דביצה מוכח דכולהו אסירי משום טעמי דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו עכ"ל וכ"כ הכ"מ שם ותימא כיון דטעם הירושלמי דמתיר כלים קטנים משום הערמה לכולהו טעמי שריא דאל"כ תקשי להו נדה דתניא התם נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ועוד הרי רבינו כתב בפ"ד מהי"ט דע"י הערמה שרי וצ"ל דס"ל להה"מ דיש לחלק בין י"ט לשבת דבשבת אסור משום מתקן כלי כמה שכתב הרמב"ם ביה"ש אסור אפילו ע"י הערמה אבל בי"ט דאינו אסור אלא משום שמא ישהה כמ"ש הרמב"ם בהי"ט מותר על ידי הערמה וקשיא לי על הרב"י ושכתב בסי' שכ"ג כתב הה"מ בפ"ד מהי"ט בשם הרשב"א שכלי תשמיש הנקחין מן העכו"ם הצריכים טבילה אם הוא כלי העשוי לדלות בו או למלאות בו מים מן המעיין ממלא בו והוא טהור כעין שאמרו מדלין בדלי טמא והוא טהור מאיליו וכ"כ בהגהות פכ"ג מה"ש ונראה מדבריהם דהא דקתני דלי לאו דוקא אלא ה"ה לכל כלי כל שממלא אותו דלא מיחזי אלא כמאן דבעי למשקל מיא והכי איתא בהדי' בירושלמי פ"ב דביצה דגרסי' התם תני רבי הושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליהן וטובלן עכ"ל וכ"כ הרמ"א בהג"ה בסי' הנ"ל ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקו' ועלתה לו טבילה והוא מדברי הה"מ הנ"ל ולפמ"ש סובר הה"מ דבשבת אסור הערמה ואיך כתבו בשמו להתיר ע"י הערמה בשבת וביותר יש לתמוה על הרב"י שהוא עצמו כתב בכ"מ שאין לסמוך על הירושלמי בזה וצ"ע:

מתיב מ"ד בולד הטומאה וכו'. בגליון כתב מוכח בתוספת דאין זאת הגירסא נכונה אלא איפכא צ"ל דמתיב מ"ד באב הטומאה למ"ד בולד הטומאה וכ"כ במסכת תרומות שטעות נפל בנוסחא דתרומות שכתוב שם דמתיב מ"ד בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה ע"כ והמעיין בתוס' דחגיגה יראה לעין דנוסחא דתרומות היא הנוסח' הנכונה וכאשר הגהתי בקונט' ובתוספות שם בחגיגה צריכין להגיה כך ואותה גירסא שפיר מייתי לה בירושלמי גם בפ"ב דביצה ובפרק במה מדליקין כתוב בשיבוש בספרים וכו' כצ"ל:

הדרן עלך פרק במה מדליקין