שתיים כו'. בבבלי פריך מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דתני שבועות משום דתני חייב על הראש שתים כו' חדא אזהרה דמחייב עליה ב' תנא שבועות ב' שהן ד'. והרמב"ם כתב טעם הסמיכות מפני שהוא ג"כ ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט ע"כ. וקשה למה עזב הרמב"ם דרך הגמרא והוספה זו למה. ונראה כוונת הרמב"ם לשנויי בנדרים תנן כל כינויי נדרים כו' ושבועות כשבועות א"כ התם ה"ל למיתני כל דיני שבועות ובתירוץ הש"ס לא מיתרצא הך קושיא לכך קאמר שמקום מסכתא זו היא כאן בסדר נזיקין דתנן כל דיני השופטים. ול"ק לש"ס אלא מ"ש דתני שבועות שתים כו' ולא תני כל כינויי שבועות כו' ומשני משום דממכות קסליק הוצרך לפתוח בשתים שהן ד' והואיל ולא מצי פתח בכינויין לא חש לשנותן כאן שכבר תנן להו במסכת נדרים. והיינו דפריך הש"ס כאן מ"ש כו' ולא פריך כן בשארי מסכ' ועי' בתוס' בד"ה שבועות כו'. עוד כתב שם וא"ת אמאי לא תני ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא כו' א"נ משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא ונפש כו' והיינו שבועת העדות והא דלא פתח בשבועת העדות [משום] שאין בהן שתים שהן ד' ע"כ. וקשה א"כ מאי פריך הבבלי (ד' ג') פתח בשבועות ומפרש ידיעות דודאי יש לו לפתוח בשבועות דכתיב בקרא ברישא אבל כשבא התנא לפרש מה הן שתים שהן ד' צריך לפרש ידיעות תחילה שהן כתובים ברישא קודם שתים שהן ד' דשבועות:

ידיעות הטומאה. כתב תוס' בד"ה ידיעות כו' להך לישנא דאמר פ"ב (דף טו) ידיעות קמייתא דלא מייתן לידי קרבן לא קחשיב ידיעות בתרייתא דמייתי לידי קרבן קחשיב קשיא הא דלא תני ידיעות השבת י"ל משום דניחא ליה למתני דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן ד' כו' ע"ש. ול"נ התם בשבת דתני חיובי ופטורי ודאי דלא מצי למנקט ידיעות דלא שייך אלא במקום דמייתי לידי קרבן הלכך הכא אע"ג דתני חיובי לחוד נקט יציאות כדתנן התם ועוד הא טובא קמ"ל במאי דנקט יציאות דהכנסה נמי הוצאה מיקרי וקמ"ל דקחשיב לה בכלל אבות מלאכות ועי' בבבלי (דף ה') בתוס' בד"ה מי כו'. ועוד נראה לפי מסקנת הבבלי פ"ב מתני' כרב דאמר ידיעה קמייתא סגי בידיעת בית רבו איכא למימר לכך לא קחשיב ידיעה קמייתא דלאו ידיעה ממש היא וכ"ש שאם נאמר אפי' נעלם ממנו מקום מקדש ה"ל ידיעה והיא גופה קמ"ל דאתיא כרב לכך לא קחשיב ידיעה קמייתא אבל בשבת ל"ל למיתני ידיעות בתרייתא דמילתא דפשיטא היא. בבבלי פריך מ"ש הכא דתני לכולהו ומ"ש גבי יציאות השבת ומראות נגעים דלא תני לכולהו אמרי שבועות וידיעות דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן תני להו גבי הדדי' ואיידי דתני [תרתי תני] לכולהו. וכתבו תוס' וא"ת במראות הנגעים ליתני לכולהו דדמיין בקרבן כו' ע"ש. ונרא' גם המקשה ידע דאיצטרך לשנותם יחד במקום א' דנדע דכולהון לחיובא דומיא דמראות נגעים ולאפוקי מדר"י ור"ע ועוד דברים אחרים שמעינן מהא ואין צורך לשנותן יחד בכל המקומות ועיקר קושיתו ה"ל למיתני כולן גבי יציאות השבת דקדים לכולן או גבי מראות נגעים דהוא עיקר הכוונה להורות על האחרים ומ"ש דתני לכולהון הכא ומשני כיון דאף אם תנא לכולהו במקום אחר היה צריך לשנות כאן שתים שבועות וידיעות דדמיין בתרתי לכך תני לכולן כאן וליתא לקושיות תוס':

יציאות השבת כו'. כתבו תוס' (דף ה') בד"ה שתים כו' הכא פי' בקונט' בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות וא"כ מה צ"ל לקמן וקמפרש הכנסה לאלתר ל"ל להוכיח מדמפרש הכנסה טפי ה"ל לדייק מלשון בפנים דהיינו הכנסה ע"כ. ונראה גם רש"י מודה אי לית לן הוכחה דהכנסה מיקרי הוצאה ודאי צריכין לדחות בפנים היינו בע"ה העומד בפנים אבל השתא דמפרש הכנסה שמעינן דהכנסה מיקרי הוצאה טפי איכא לפרושי בפנים היינו הכנסה מלפרושי דקאי אבע"ה דא"כ הל"ל להעומד בפנים או לבע"ה דהא כשמפרש תני בעל הבית ומה לו לשנות לשונו. וכן צ"ל לפמ"ש תוס' שם ועי"ל בפנים היינו חיוב שמביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו ב' הוצאות וב' הכנסות בחוץ היינו פטור. דקשיא א"כ אמאי לא פריך הש"ס אהך דשבת והא יציאות קתני וכמ"ש המהרש"א ותירוצו דחוק ע"ש אלא שלא פירשו כן אלא לפי האמת וכמ"ש:

שהן ד'. עי' בקונטרס. והיינו כר"ע דר"י לא מחייב לשעבר כדאמרינן בגמרא כתבו תוס' (דף ג') בד"ה שהן כו' וא"ת מה דוחקיה לפרושי הכי דהשתא קשיא ליה בסמוך אי ר"י האמר אינו חייב כו' לימא שהן ד' אזרוק ולא אזרוק ואתיא שפיר כר"י וי"ל דבפ"ג תנן בהדיא שהן ד' אכלתי ולא אכלתי והאי מתני' קיימא לפרושי מתני' דהכא וכ"ת ליתני שתים אוכל ולא אוכל שהן שמנה אכלתי ולא אכלתי אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי דלא תני אלא דבר וחילופו כפירש"י במתני' עד כאן. וקשה מאן דמשני בבבלי שם ארומיא דמתני' מהן לחיוב מהן לפטור דסובר מתני' דפ"ב ופ"ג לא קיימא אמתני' דהכא כדמוכח מדברי תוס' שם בד"ה מהן כו' ע"ש דאיכא למה ליה לדחוקי מתני' לאוקמי במהן לחיוב כו' לימא שהן ד' אזרוק ולא אזרוק. על כרחך לומר דסובר שאין התנא שונה אלא דבר וחילופו ואזרוק ולא אזרוק אינו חילופו של אוכל ולא אוכל א"כ ה"ל לתו' לשנויי הכא מיד ולהוכיח שהוא כן דאל"כ ה"ל למיתני ב' שהן שמנה. והיה נ"ל לומר דהך תירוצא שכ' תוס' שאינו שונה אלא דבר וחילופו קאי נמי אקושיא קמייתא. ואף דלשונם כאן לא משמע כן מ"מ לשונם בריש שבת הכי משמע. אך קשה מראות נגעים מאי דבר וחילופו איכא. ואף שהן שני מינים אין בהן חילוף. וי"ל כיון שהשתים הן אבות והבאים מדרשא הן תולדות ה"ל דבר וחילופו ועמ"ש בסמוך. גם קושייתן יש לתרץ אי ס"ד שהן ד' היינו אזרוק ולא אזרוק א"כ קשיא למ"ד בפנים היינו חיובא ובחוץ פטורי. לר"י ליתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ והן אכלתי ולא אכלתי זרקתי ולא זרקתי ולא תימא דומיא דמראות נגעים בעינן דהכא דהוה עיקר שבועות ודאי אית ליה למיתני חיובי ופטורי כדאמרינן שם (דף ה') גבי יציאות השבת גם הויין דומיא דמראות נגעים הנך שתים שהן ד' שהם בפנים וצ"ע:

מראות נגעים שתים שהן ד'. לפמ"ש בסמוך דה"ל דבר וחילופו לפי שהן אבות ותולדות. צ"ל ר"ע דאמר זו למעלה מזו נמי סובר דאיכא תולדה לבהרת דאל"כ איך עלה על דעת הבבלי למוקמי מתני' כר"ע מהן לחיוב מהן לפטור קשיא מראות נגעים שתים שהן ד'. וכ"ת כיון דלדידי' סיד וקרום שתיהן תולדות הן שפיר קאמר שהן ד' א"כ הל"ל אחת שהן ג' דהא תרווייהו תולדה דשאת הן. וראיתי לתוס' שכתבו לקמן (דף ו') בד"ה אע"ג כו' שתים שהן ד' משמע שמכל אב יוצא תולדה ועוד כיון דלספחת לא קאי אלא אשאת מנ"ל לרבות מיני ב' תולדות ע"ש. ונראה מדלא כתיב לבהרת ולשאת ולספחת דאז ה"ל כסדר מעלותיהן ש"מ שיש תרי ספחת אחד לשאת ואחד לבהרת אלא דא"כ לכתוב לבהרת ולספחת ולשאת דהא בהרת עזה מכולן אלא לאשמועינן דאין טפילה לבהרת הא כיצד תרי תולדות נינהו אחד לבהרת ואחד לשאת ושניהן טפילה לשאת ודבר נכון הוא ליישב פירש"י. ושפיר ה"ל דבר וחילופו דהא מכל אב יוצא תולדה אחת. ונראה דגי' רש"י מראות נגעות שתים שהן ד'. וזה שכתב (דף ה') שנים שהן ד' מראה לשון זכר להכי תנן להו בלשון זכר. ר"ל כיון דמראה שם לזכר בסימן הנקבה לכך לא חש למיתני פעמים בלשון זכר שנים ופעמים בלשון נקבה שתים כו'. והיינו טעמא דרש"י שלא פי' כן במתני' (ובפירושי בקונטרס ריש שבת צריך להגיה בד"ה מהו כו' וה"ק שתים כתובים בקרא והן ב' הוצאות דעני ודבע"ה שהן ד' הכנסות דעני ודבע"ה דאתיין ממדרש חכמים שחייבין עליהן ושתים שתי הוצאות שהן ד' הכנסות בחוץ לפטור כו'):

שתים שהן ד' לחיוב כו' עי' בקונטרס. ותוס' כתבו (דף ה') בד"ה שתים כו' וריב"א פי' שתים הוצאה דחיוב ודפטור שהן ד' הכנסה דחיוב ופטור לבע"ה העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ כו' ובירושלמי בעי אי איכא לפרושי כפי' הקונט' או כריב"א כו' ועי"ל בפנים היינו שמביא קרבן בפנים בעזרה ובחוץ היינו פטור ע"כ. ותימא בשלמא שתים לחיוב ושתים לפטור שפיר איכא לפרושי כפירש"י ולא כריב"א אלא ד' לחיוב וד' לפטור בין לפירש"י בין לריב"א אינו כן וא"ל לפי' ריב"א דקאמר שתים שתי הוצאות שהן ד' שתי הכנסות איכא לאוקמי כולא לחיובא שתים שתי הוצאות דעני ודבע"ה שהן ד' שתי הכנסות דעני ודבע"ה לחיובא וכן לפטור ודמיא קצת לפי' ריב"א אף דלא דמי בכולא דאל"כ מאי בפנים ובחוץ דתנן על כרחך לומר בפנים בעזרה וכמ"ש בקונט' א"כ אין זה פי' ריב"א אלא עי"ל שכתבו תוס' שם והל"ל ובירושלמי בעי אי איכא לפרושי כפירש"י או כעי"ל. וראיתי לתוס' ישנים ריש מס' שבת שכתבו על פי' ריבי"א ואין נראה דבעי בירושלמי מה הן ב' שהן ד' ב' לחיוב ב' לפטור או ד' לחיוב וד' לפטור פי' ד' לחיוב בפנים בעזרה כו' ומסיק ב' לחיוב ב' לפטור ע"כ. מדבריו משמע אי הוה מסיק ד' לחיוב ד' לפטור הוה ניחא לפי' ריב"א דודאי ליתא וכמ"ש ועוד לפירושי בקונט' מסיק ד' לחיוב וד' לפטור. ונראה שגי' ת"י כמו שכתוב בסוגיין אלא דגרסי' הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור בתר דברי ר"י קודם דברי ר' בא, וה"פ ת"ש ממתני' דתנן שבועות שתים שהן ד' ובא ר' יוסי לפרושי הך פשיטות מדנקט בהדי הדדי שבועות ויציאות השדה ש"מ יציאות דומיא דשבועות מה התם שתים שהן ד' לחיובא ה"ה יציאות כולהון לחיובא הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור וא"ר בא שאין למפשט מהתם דהתם לאו עיקר שבת תני כולהו לחיובא אבל הכא דתני חיובא ופטורי דאי אפשר למצוא יותר מארבע חיובא תני שתים לחייב ושתים לפטור וקאמר וכר' בא מסתבר דתניא כוותיה והתני בניחותא דתניא דלתות ההיכל שתים שהן ד' וכי אית לך למימר שיש בזה חיוב או פטור אלא ודאי דוקא בשבועות תני כולא לחיובא אבל במקום אחר תני שתים שהן ד' אע"פ שאין בו חיוב אף כאן מסתבר לומר דתני שתים לחיוב ושתים לפטור. ואע"ג שאין כאן הוכחה גמורה קאמרי ת"י ומסיק ב' לחיוב וב' לפטור. ובריש מסכת שבת כתבתי לתרץ בענין אחר ע"ש. עוד י"ל מדאמר ר' מנא לקמן מראות נגעים לא הוה כולא לחיובא א"כ אף יציאות השבת איכא לפרושי ב' לחיוב וב' לפטור והא דלא תני הכא בפנים ובחוץ דכיון דלאו עיקר שבת הוא אבות דהיינו יציאות קתני תולדות לא קתני וכ"ת יציאות תרתי הויין מהן לחיוב ומהן לפטור דומיא דמראות נגעים קתני מה התם מהן לחיוב ומהן לפטור ה"נ כן:

מתני' אמרה כן שבועות שתים שהן ד' לא לחיוב כו'. וקשה מנ"ל אימא שבועות מהן לחיוב מהן לפטור ומתני' ר' ישמעאל מאי קאמרת הא בעינן שבועות דומיא דמראות נגעים כדאמר בבבלי א"כ גם יציאות השבת שכולא לחיובא ה"ל להוכיח ממראות נגעים:

לא אתינן מיתני כו'. כפי' בקונט' כן פי' ריב"א שבת (דף ב') בד"ה פטורי כו' ופריך מסוגיין אפירש"י ע"ש ונראה דרש"י מפרש לא בא התנא למיתני פטורים יותר ממניין החיובים שהן עיקר ופטורים תני איידי ואין להיות הטפל מרובה על העיקר. אבל לשון הש"ס מסכים יותר לפי' ריב"א:

מהו אהן פטור כו' עי' בקונט'. וא"ת אדרבה טפי איכא למשמע פטור אבל אסור מפטור ומותר וכ"ה בבבלי שם וי"ל בפטור ומותר קמ"ל רבותא דסד"א מ"מ אית ביה איסורא דלפני עור קמ"ל כל שיכול ליטלו בלא הוא לית בו איסור ומ"ש תו' והרא"ש שם אף בכה"ג איכא איסורא דרבנן שחייב להפרישו מאיסור. קשה שכתב פ"ק דעכו"ם (דף ו') דוקא בדקאי במקום שאינו יכול ליקח אם לא יסייע לו זה אבל בלא"ה אפי' איסורא ליכא ע"ש. וראיתי להש"ך י"ד סי' קנ"א ס"ק ו' שכתב לחלק ישראל חייב להפרישו משא"כ מומר ע"ש איני מבין דבריו ודאי שאנו מצווים להפריש המומר כמו שאר ישראל אלא שאין בידינו להפרישו א"כ כמו שאסור לסייע ישראל גמור אף למומר אסור גם בב"מ (דף ע"ה) בתוס' בד"ה ערב כו' ע"ש מפורש דגם בישראל בתרי עברי נהרא אין בו משום לפני עור וצ"ע לדינא:

הכנסה והוצאה שנים הם כו'. לפי גירסא זו נראה דר' יוסי לפרושי מתני' קאתי וה"ק עני ועשיר אע"פ שהי ענין אחד מנה אותן לשנים אבל הוצאה והכנסה אף שהן שנים קחשיב להו באחד וה"פ דמתני' הוצאות דעני הן שתים הוצאה שיש בה חיוב חטאת ופטור אבל אסור דאתי לידי חיוב שהן ד' פטור אבל אסור דלא אתי לידי חיוב חטאת ופטור ומותר בעני וכן שתים שהן ד' הוצאות לבע"ה אבל הכנסות לא קחשיב כלל אע"פ שההוצאה והכנסה הן שתים. וקאמר לר"י ממתני' דהכא דתנן יציאות השבת שמעינן דאין הכנסה דא"כ הוו י"ב ומדתנן פ' כלל גדול המוציא מרשות לרשות ש"מ שהכנסה בכלל הוצאה מעתה מיבעי' לן אי הוה הכנסה תולדה דהוצאה או שהיה כמו הוצאה עצמה ומצטרפין או אין מצטרפין ופשיט מהא דא"ר יסא בשם ר"י הכניס חצי גרוגרת כו' חייב ש"מ דמצטרפין. וריש שבת הגירסא הכנסה והוצאה אחד הן ומנו אותם חכמים שנים. וקשיא מאי קמיבעי' ליה דקאמר נשמעינה מן הדא ואפשר לומר דה"ק כי היכי דעני ועשיר אע"ג דאחד הן מנו אותם שנים ואם עשה זה חצי מלאכה וזה חציה כגון שזה עוקר וזה מניח אין מצטרפין אף בהכנסה והוצאה כן הוא או לא ופשיט ליה מדר' יוחנן ודוחק. הרמב"ם השמיט דין זה דר' יוחנן. ומדבריו משמע דאין מצטרפין. ונראה דסובר טעמא דר"י הוצאה והכנסה אחת היא דמה לי עיולי ומה לי אפוקי ולאו תולדה דהוצאה היא אבל בבבלי פ' הזורק קאמר הש"ס מיהו הוצאה אב והכנסה תולדה ואין אב ותולדה מצטרפין לכשיעור. ודייק ליה מהא דאמר התם בהזורק ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב מאי איכא בין אב לתולדה ודחק בתירוצו ע"ש וקשיא לישני דאלו אב ותולדה דידיה מצטרפין משא"כ שתי אבות כדמשני לרבנן אלא ודאי אפי' אב ותולדה דידיה אין מצטרפין ובירושלמי ריש שבת (דף א' ע"ב) קאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי והרמב"ם פסק כר' יוסי א"כ ליתא לדר' יוחנן. והא דלא קאמר הירושלמי שם דכ"ע לית ליה דר' יוחנן דאב ותולדה אין מצטרפין י"ל ה"ק אפילו הוצאה והכנסה אחת היא ליתא לדר' יוחנן דלא עדיף הוצאה והכנסה מהוצאה והוצאה:

ויצו משה כו'. בחי' הרשב"א ר"פ הזורק כתב בהג"ה וקשה דלמא לאו מלאכה ממש קאמר אלא לנדבה תכלת ושאר דברים כדכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס ניחא דא"כ ויכלא העם מלעשות הל"ל:

ר' אבין כו' עי' בקונט'. ובבבלי ס"פ המפקיד משמע ר' יוחנן מוקי למתני' בתרי טעמא ולא בתרי תנאי. לפ"ז אם נפרש כפי' בתרא צ"ל דהירושלמי פליג אבל ללישנא קמא הבבלי אתיא כר' לעזר. ועי' בבבלי שבת פר"ע (דף פ"ו) ברש"י בד"ה ומאי כו':

ואינו חייב אלא אחת. עי' בקונט'. נראה דסוגיין אתיא כרבא דאמר בבבלי שבת פ' כ"ג (דף ע') קצר וטחן כגרוגרת בשגגות שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה ואינו חייב אלא אחת אבל לר"ז דאמר התם חלוקין הן לחטאת אף הכא חייב שתים וע"ש:

מפני מה אמרו מראות כו'. וקשה אקרא ה"ל להקשות ל"ל למכתב לשאת ולספחת ולבהרת לכתוב המראה שבספחת דהיינו קרום ביצה ממילא ידעי' כ"ש מה שלמעלה טמא א"נ יפרש מקרום ביצה ולמעלה ול"ל למכתב שאת ובהרת כלל:

א"ל לומר שאם כו'. בקונט' הגהתי. דלקמן בסמוך גרסי' א"ל ויאמרו ואי כבר שניא ליה כל כהן תו לא קשיא מידי ואם נאמר הא דלקמן פליג ואיכא דמתני לא הכא. קשיא א"כ ללישנא קמא לא השיב לו שמצטרפין א"כ מאי פריך הש"ס ומנין שמצטרפין. לכך נראה הגהתי בקונטרס עיקר וכ"ה בבבלי אלא דפליג בסוף ע"ש והר"ש ריש פ"ק דננעים מביא הסוגיא כאשר היא לפנינו וצ"ע:

מה שנים מצטרפים כו'. כתב הכ"מ פ"ק מה' ט"צ נראה שבא לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצרפי' בהרת עם שאת וכפירש"י אלא כולן מצטרפי' זה עם זה ור' אבין נמי ה"ק כיון שמצרפי' בהרת עם שאת שאינו מינו ה"ה לתולדה דשאת מצטרף ע"כ. ותימא הא מודה דוהי' לא משמע אלא בהרת עם שאת מצרף ואהך שאלה מנין שמצטרפי' מייתי הש"ס בסמוך קרא דוהיה אלא ודאי צירוף האבות יליף ר' מנא ור' אבין מדכתיב גבי אהדדי ואיך קאמר בירושלמי מפורש בהדיא דכולהו בהדי הדדי מצרפי'. ודבריו בדר' אבין משוללי ההבנה וצ"ע. ולי קשיא אר' מנא ור' אבין דילפי צירוף התולדות מצירוף האבות מה לשאת ובהרת דמצטרפי' שכן אינן גבוהין זה מזה יותר ממעלה אחת תאמר לצרף האבות עם התולדות שכן גבוהין זה מזה שתי תולדות. ולשיטת הרמב"ם בפי' המשנה פ"ק דנגעים דסובר ר"ע סיד גבוה משאת ניחא. אך קשה א"כ ה"ל למילף צירף התולדות עם האבות מק"ו ומה האבות שהן גבוהין שתי מעלות מצרפין תולדות עם האבות לא כ"ש וי"ל הואיל והן אבות מצטרפי ודוחק. וכתב הר"ש שם וא"ת בשחין ומכוה קאמר פ"ק דחולין לכך חלקן הכתוב לומר לך שאין מצטרפין וכאן איצטריך קרא דמצטרפין וי"ל מדכתיב שאת או ספחת או בהרת סד"א דלא מצטרפי לכך איצטרך קרא ע"כ. וקשה השתא דכתיב והיה או ל"ל הניחא לר' יאשיה איצטרך או לחלק אלא לר' יונתן דאמר לחלק לא צריך קרא או ל"ל וי"ל איצטרך דלא לצרף כל המראות בהדי הדדי דלא כשיטת הרמב"ם. וא"ת כיון דכתיב או משמע שאין מצטרפין א"כ מאי קאמר מנו חכמים שנים כו' איך דחינן בדברי חכמים דברי התורה וי"ל מדברי חכמים שמעי' דאו לא אתי לחלק אלא הפחות שבכולן והיינו דלא מצרפין אב עם תולדה שאינו שלו ותולדות בהדדי אבל אחריני כולהו מצרפי'. ולשיטת הרמב"ם י"ל איצטרך או לרבות דאפי' תולדות להדדי מצרפין דבכל מקום דלא איצטרך או לחלק אמרי' או לרבות ומקרא דוהי' לא שמעינן צירוף תולדות דלא כתיבי בקרא:

מלמד שאינן מצטרפין. כתב תוס' בסוגיין תימא דמייתי לה אהך דמסיק דמצטרפין. והר"ש כתב וט"ס הוא ושהן מצטרפי' גרסי'. והק"א פ' תזריע האריך בדבר ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס אין צורך להגהה. אך הא קשיא חזקיה למה לא יליף מוהיה דכתיב ברישא:

מלמד שאינן זה למעלה מזה. כתב הר"ש שם חולק על הגמרא שלנו ע"ש. וא"ת הא לפי מסקנת הבבלי אינו מוכרח דסובר ר"ע זה למעלה מזה בחלוק וי"ל כיון דמסיק בפתוך אית לי' זה למעלה מזה וכדתני ר' נתן הדרינן לקמייתא כי היכא דאמר בפתוך ה"ה בחלוק ודלא כהכ"מ פ"ק מהט"צ ע"ש א"נ בהא ודאי פליג דגרס בברייתא דאמר ר"ע שאינן זה למעלה מזה ובבבלי מפורש לר"ע זה למעלה מזה. והרמב"ם כתב פ"ק דנגעים משנה ג' ודע שדעת ר"ע שתולדת בהרת תוקף הלובן מן השאת וחכ"א שאת יותר לבן מן הסיד וסיד יותר מקרום וסדרן לדעת החכמים בהרת שאת סיד קרום כך מתבאר מגמרא דשבועות ע"כ. ותימא אף שלדעת חכמים מבואר שכך סדרן אבל פשטא דשמעתתא משמע שגם לר"ע כך סידרן. בפ"ק מהט"צ כ' דכולן מצטרפי בהדי הדדי אלא לומר לך כל כהן כו' ע"ש. וקשיא ליה כולא סוגיא. וכבר עמד עליה הכ"מ שם ואין תירוצו עולה יפה דקאמר כר"ע ס"ל ע"ש וזה מן הנמנע שהרי קאמר מפורש לר"ע סיד קודם צמר והרי פסק שם צמר ואח"כ סיד. ונראה שסובר מ"ד זה למעלה מזה ודאי סובר נמי שאין מצטרפין אלא זה למעלה מזה דדריש תולדה דבהרת מספחת ותולדה דשאת מדכתיב ומראה עמוק כדתניא בת"כ ומ"ד שאינן זה למעלה מזה יליף מספחת שני התולדות וממילא מצרפין אפי' התולדות להדדי. והיינו דקאמר הש"ס מתני' דתנן סיד ההיכל שנייה לה ולא קאמר סתם שנייה ש"מ דסובר שבלבנינות אין סיד ההיכל שניה לבהרת והיינו דלא כר"ע דלדידיה צ"ל שבלבנונית סיד שניה לבהרת דאל"כ בהדי מאן ליצרפי'. וליכא למימר לר"ע באמת אין צירוף לסיד ההיכל דהא אמר בברייתא לומר שמצרפין זה עם זה. ופריך אי הכי שנאמר לר"ע דאמר זה למעלה מזה אין מצרפין אותן אלא כשזה למעלה מזה קשי' נמי קרום ביצה על כרחך לומר הא דאמרינן דמצטרפים היינו אב ותולדתו והא דבעינן זה למעלה מזה אתי למעט אב ותולדה אחריני א"כ סיד ההיכל נמי לא קשיא ומשני האי מאי ודאי מסברא אין לצרף אפי' אב ותולדתו כיון דבעינן זה למעלה מזה אלא אי ליכא סיד ההיכל בעולם ה"א מדכתיב ומראה עמוק ולספחת שמעינן קרום וקרא יתירא קמ"ל דמצטרפת עם שאת אע"ג דמינחתא מינה טובא אבל השתא דמוקמי' ספחת לסיד ההיכל קשיא בהדי מאן ליצרף וה"ה דקשיא השתא נמי אקרום אלא מחוורתא מתני' דלא כר"ע אלא כחכמים דלא בעינן זה למעלה מזה וכולהון מצטרפי אהדדי ור"ע סובר סיד ההיכל לבן מצמר. ופריך והיכא שמעי' כו' א"ל לומר שמצטרפים איכא לפרושי דה"ק שמצרפין האב עם תולדתו אבל לא אב עם תולדה אחריני או ה"ק שמצרפין זה למעלה מזה אבל שלא כסדרן לא דליכא למימר דה"ק לומר שמצרפין כולם יחד. דאיך נאמר לכך חלקן לומר דמצטרפין אלא ודאי כמ"ש והשתא קאמר הש"ס ע"כ זה למעלה מזה קאמר דליכא למימר שמצרפין האב עם תולדתו דוקא ולעולם סיד ההיכל למטה מצמר א"כ הל"ל נמי מסיד ההיכל ולמעלה מצטרפין עם הבהרת אע"ג דמנחתא טובא אלא קסבר ר"ע סיד למעלה מצמר ושמצרפין זה למעלה מזה קאמר. והא דקאמר הש"ס ואם איתא של צמר דיהה הימנה מיבעי' ליה ה"פ ואי איתא דסובר ר"ע של סיד תוקף בלבנונית מן הצמר לא הל"ל של סיד דיהה הימנה שגם היה עזה אלא הל"ל של צמר דיהה הימנה ומשני אין ה"נ כו'. ולפ"ז מתפרש יפה לשון אי הכי. גם הא דקאמר אלא מחוורתא כו' (ועי' בק"א) ואין צורך למה שדחקו תוס' בד"ה מפני כו' ואע"פ כו'. וניחא קושייתם בד"ה ואם איתא כו'. גם מה שדקדקו המפרשים מיושב היטב. והא דפסק הרמב"ם כולן מצרפין זה עם זה היינו כחכמים כדמסיק לקמן סוף סוגיין. גם הבבלי איכא לפרושי הכי וכמ"ש. גם מתני' בפ"ק דנגעים הכי מפורשת כמ"ש הרמב"ם בפירושו ע"ש ושים לבך לסוגיא זו כי עמוקה היא:

אם אומר את כן כו' עי' בקונט'. וקשה מנ"ל דקרא אתי למעוטי כהה מן הכהה דלמא קמ"ל דאפי' כהה לחוד אם לא פשה טהור אבל פשה אפי' כהה מן הכהה טמא וי"ל א"כ הל"ל ואם כהה הנגע ופשה בעור טמא ממילא שמעי' אם לא פשה טהור ואם לא פשה ל"ל אלא ללמד דוקא כהה טמא אבל כהה מן הכהה טהור ונראה חכמים דסברי כולן מצטרפין לית להו הך דרשא וכקושיין:

זו דברי ר"י ור"ע כו'. בסוגיין בבבלי מבואר דר"ע לא ס"ל כר"מ דאמר שאת כקרום ותולדתה וכן מפורש כאן. והר"ש כתב פ"ק דנגעים הא דתני בת"כ ומראה עמוק שני לשאת אתיא כר"מ ע"ש. וקשה הרי מפורש כאן דר"ע יליף ליה ממראה עמוק וצ"ע ועי' בק"א:

מתניתא אמרה כן כו' עי' בקונט'. וקשה הא אפי' כר"ע אתיא דהא איהו נמי יליף תולדה דבהרת מספחת ושפיר קאמר אין מספחת עזה וי"ל אי כר"ע טפי ה"ל למילף מדכתיב ומראה עמוק דילפי' מיניה תולדה דשאת והשתא עם קרום ביצה מצטרפת כ"ש עם בהרת. מאי קאמרת שאני תולדה דשאת שהיא מינה א"כ מתולדה דבהרת נמי ליכא למילף שהיא מינה אבל לרבנן ניחש דילפי שני התולדות מספחת:

כל שיש בה כו'. עי' בקונט' וכ"ה בבבלי. וא"ת למה לא תני ידיעות הטומאה בפני עצמן במקומן או בקדשים או בטהרות כי היכי דתני יציאות השבת ומראות נגעים וי"ל כיון דזוטר מילייהו אין לסדר בהם מסכת בפני עצמה ולחברן עם מסכת אחרת הנאה שבכולם היא שבועות דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד. וכ"ת ליהוי ידיעות עיקר ולסדר שבועות גבייהו דהא שבועת ביטוי ליכא אלא פרק א' י"ל ודאי כולהו שבועות שייכא גבי אהדדי והיא עיקר המסכתא ואגב נקט ידיעות בהדייהו. ועי' בתו' ד' ג' ע"ב בד"ה איידי כו':

ת"ל ונעלם כו'. עי' בקונטרס וכ"פ רש"י. וכתב תוס' וקשה הרבה לפירושו ל"ל ונעלם למימר דאינו חייב על העלם מקדש הא מסברא פטור תדע דרבי מצריך ונעלם לחייב על העלם מקדש ע"כ. ותימא כיון דמקרא ילפינן דקרבן עולה ויורד אטומאת מקדש וקדשיו בשגגה בא דבמזיד כתיב בהו כרת ולכך אייתר ונעלם מהיכא תיתי לפטור על מקדש על כרחך לומר מסברא ה"א בעינן שיהיה העלם טומאה ומקדש בידו אבל בהעלם דחד לא לכך כתיב ונעלם לאשמועינן דעל העלם דחד חייבין ואי כתיב ונעלם סתמא סד"א על העלם מקדש לחוד נמי חייב לכך איצטרך והוא טמא למעט דאינו חייב על העלם מקדש ואי לא כתיב ונעלם קמא אלא ונעלם והוא טמא והוא ידע ה"א והוא ידע אידיעה בתרייתא קאי דאורחיה דקרא כן הוא כדאמרי' לר' ואי לאו דידיעה בסוף לא צריכא קרא מוקמי' והוא ידע לידיעה בתרא ונעלם לריבויי העלם מקדש ור' סובר ידיעות שמעי' מונעלם והוא ידע אלא דסד"א בעינן העלם זה וזה לכך כתוב והוא טמא לאשמועינן בהעלם טומאה לחוד סגי ועדיין ס"ד והוא טמא אתי למעוטי נמי העלם מקדש לכך כתיב ונעלם יתירא. וכ"ת לר' והוא טמא ל"ל מדכתיב תרי ונעלם שמעינן העלם טומאה והעלם מקדש י"ל אי לאו והוא טמא לא ידעינן דונעלם קאי על טומאה ומקדש דלכל הפירושים צ"ל כן ועוד אי לא כתיב והוא טמא לא אייתר אלא ונעלם בתרא דונעלם קמא איצטרך לידיעה קמייתא. ודברי המהרש"א תמוהים דמ"ש לרש"י ונעלם קמא לגופיה וממילא אימעיט העלם מקדש דמהיכי תיתי לחייבו ע"כ קשה א"כ מאי קאמר ונעלם קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש הא לאו צריך קרא למיגמר מיניה שאינו חייב על העלם מקדש ועוד לשיטתו ל"ל לרש"י למימר דידיעה בתרייתא לא צריך קרא. ומ"ש תוס' ועוד דפי' לידיעה בתרייתא כו' א"כ בכל החטאות דכתיב או הודע ליבעי ידיעה בתחלה ע"כ וקשה הא קושיא זו מפורשת בש"ס בסמוך וכבר שניא לה דאיצטרך למחוייבי חטאות כו' שעבר עליהן יה"כ וכ"ת א"כ איכא לאוקמי נמי והוא ידע בהכי י"ל כי היכא דילפי' מאו הודה חייבי אשמות אע"ג דבחטאת כתיב ה"נ איכא למילף מיניה קרבן עולה ויורד ומעתה מ"ש תוס' ועוד הרי ר' דריש והוא ידע לידיעה בתרייתא וכתיב קרא לאורתא דמילתא אע"ג דלא איצטרך ע"כ אינו ראיה כלל די"ל סובר ר' דאין למילף קרבן עולה ויורד מחטאת. ומ"ש תוס' עוד א"נ איצטרך למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו כו' ע"ש לא קשיא כלל דהא לפום שיטתם עולה ויורד מחטאת ילפי' ובחטאת כתיב או הודע דבעי ידיעה קודם הפרשה והכי מסתבר דילפי' עולה ויורד מחטאת דהא בטומאת מקדש וקדשיו שהן בכרת במקום חטאת קאי גם אין לחלק בין ידיעה בתחלה לידיעה דקודם הפרשה. ומ"ש תוס' עוד י"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא אינא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה ע"כ. קשה א"כ ונעלם קמא היינו ידיעה בתרייתא ובתרא היינו בתר ידיעה קמייתא ועוד למה לא כתב והוא ידע קודם ונעלם בתרא אבל לשיטת רש"י ניחא דאגב אורחא קמ"ל ידיעה בתרייתא אע"ג דלא איצטרך ועמ"ש לקמן בסמוך בד"ה דר"י כו':

ועד כדון כו'. עי' בקונט' וכ"פ בגליון. ותימא הא לא דמיא הך דהכא ללשונות כפולים כגון הכה תכה דהכא קרא יתירה הוא לכך נראה דה"פ עד כדון כר"ע דאינו מחייב על העלם מקדש אלא ר"י דמצריך ונעלם להעלם מקדש ידיעה בתחלה מנא ליה ומשני סובר ר"י כר' וכן עיקר:

דר"י כר' כו'. כתב תוס' (דף ג') בד"ה אי ר"י כו' ור"י כר' דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושל' ר"י כר' ור' כר"י אע"ג דבבלי פליג לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו מדלא מוקי חיצון מכפר אפי' אין לו ידיעת בית רבו משמע דלא בעי ידיעה בתחלה כלל ע"כ. וראייתם זו אינה מוכרחת דאין סברא לומר שנקבע קרבן ביה"כ בשביל תינוק שנשבה לחוד דאפשר שלא נשבה תינוק בשנה ההוא נמצא שחיללו יה"כ בהקרבת קרבן שאין בו צורך אבל אין בה ואין בה צורך הוא דאי אפשר שלא יהא בכל ישראל אחד שלא חטא בכה"ג (ול"ד להא דאמרינן לקמן דף ז' אין לך אלא מה שקבעה התורה ע"ש). אבל האמת כדבריהם דהירושל' פליג וסובר דגם ר"י בעי ידיעה בתחלה מדפרי' עד כדון כר"ע כו' וכן משמעות כולא סוגיא אלא בהא פליג דלר' בעי ידיעה ממש וקשיא לי כיון דלא מצינן למילף מונעלם אלא ידיעת בית רבו כדמסיק בבבלי (דף ה') א"כ מאי קאמר ר' אינו צריך ונעלם יתירא הרי צריך הרבה לאשמועינן דלא סגי בידיעות בית רבו ומנ"ל דחייב נמי על העלם מקדש וצ"ע:

ואפי' כר"ע אתיא כו'. וקשה הרי מפורש בבבלי (דף ד') בברייתא ר' אומר א"צ הרי הוא אומר ונעלם מכלל דידע כו' א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם אחת לחייב על העלם טומאה ואחת על העלם מקדש וי"ל אין זה סיומא דדברי ר' אלא סתמא דש"ס הבבלי מסיים שכן הוא לר' והירושלמי מספקא ליה כדמסיק. גם בת"כ פ' ויקרא ליתא להך סיומא וה"ג התם ר' אומר ונעלם מכלל דידע והוא ידע הרי שתי ידיעות. ותו לא. והרב בק"א שם כתב שטעה המשמיט סיומא דברייתא ע"ש שהאריך ודבריו אינן נכונים ואשטמיטתא סוגיין. אך תירוץ הירושלמי קשה ל"ל תרי קראי להעלם מקדש וקדש הא ר' אית ליה גז"ש דטומאתו טומאתו קדש ממקדש כמפורש לקמן בסוגיין ובבבלי (דף ז') בפרקין א"כ בחד סגי וי"ל דהירושלמי לא גרס לקמן ר' אומר נאמר כאן בהמה טמאה כו' כדגרס הבבלי ולית ליה לר' גז"ש דבהמה טמאה וכ"ת מנ"ל דאיירי בטומאת מקדש וקדשיו י"ל יליף ליה מכרת השלישי המיותר בשלמים דאתי ללמד על טומאה הכתובה בתורה סתם וכדס"ד דרבא בבבלי (דף ו') וסובר כר"ש דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה. ולחטאת הפנימית לא צריך קרא דסובר כרבנן דגם בפיגול אין חילוק בין פנימית לחיצונית אף טומאה כך היא. וכרת יתירה לסתם טומאה הוא דאתי. ולית ליה גז"ש טומאתו וכ"ת א"כ קשיא תינח קדש דכרת יתירא דקדש כתיב מקדש מנ"ל י"ל יליף בהיקישא דכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא איתקש מקדש לקדש. ועמ"ש לקמן סוף ד"ה אין כו'. ורש"י פי' בפ' צו ג' כריתות אמורים באוכל קדשים בטומאת הגוף ודרשו רבותינו בשבועות אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו ע"כ. ותימא הא לא קאי הכא במסקנא שם אלא כרת שלישי איצטרך לדברים שאינן נאכלין או לחטאת הפנימית לר"ש ואף לס"ד דש"ס שם לא ילפי' מכרת השלישי אלא טומאת מקדש אבל טומאת קדש יליף מבהמה טמאה כמפורש בש"ס שם וצריך עיון ומה שאני תמה בזה לס"ד דרבא דאייתר ליה כרת השלישי ומוקי ליה באם אינו ענין למקדש טפי הוה ליה למוקמי בטהור שאבל את הטמא דהא מסברא אית לן לאוקמי בטומאת הבשר כדאמרי' בסמוך ובבבלי זבחים פ' ב"ש [דף מ"ו] בשלמא לכולהו תנאי ניחא לת"ק מדכתיב טומאתו לגז"ש ש"מ דאתי למעוטי דלא נימא דקאי אטומאת בשר א"כ איך נאמר דקאי אטומאת בשר באם אינו ענין. לר"ח נמי מדלא כתיב עליהם לשון רבים ומדלא כתיב בו ש"מ למעוטי בשר קאתי אלא לר' דיליף מואכל קשיא דטפי מסתבר לאוקמי קרא בטומאת בשר אע"ג דלא דמיין תרי קראי להדדי מלימר קרא מיותר ובאם אינו ענין קאמר. והך סוגיא דרבא בבבלי אליבא דר' נאמרה ע"ש. ולפמ"ש לקמן בד"ה רבי אומר כו' ניחא ע"ש:

והלא כבר נאמר והוא טמא ואשם. וקשה אף אי לא נאמר והוא טמא ואשם נמי איכא למשמע מוהוא ידע ואשם דבעינן ידיעה בסוף וכ"ת אי לא כתיב והוא טמא ואשם ה"א והוא ידע אתי לידיעה בתחלה היינו דקאמר אם אינו ענין לידיעה בתחלה י"ל אי ס"ד ידיעה בתחילה שמעינן מוהוא טמא קשה מאי קאמר ר' בון אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה הא ידיעה בתחלה מוהוא טמא שמעינן לכך נראה תרי ידיעות בתחלה הן אחת ידיעת בית רבו ואחת ידיעה ממש וידיעת בית רבו מוהוא ידע שמעינן. ואייתר ליה ואשם ללמד שאין החטא ששכח ידיעת בית רבי אלא שאשמו גדול מזה שהיתה לו ידיעה גמורה ואפ"ה שכח ועבר. ומעיקרא ס"ד אם אינו ענין לידיעת בית רבו בתחלה שכבר שמעי' מוהוא ידע תנהו ענין לידיעה בסוף וה"ק ובסוף ידע שאשם וקאמר ר' בון לידיעה בסוף לא צריך קרא על כרחך קרא אתי לידיעה בתחלה דבעינן שתהא ידיעה גמורה ועי' ברא"ם פ' ויקרא בפסוק או כי יגע כו':

אם לא נודע לו בסוף היך מביא קרבן. וק' הא איצטרך קרא דבעי ידיעה בסוף קודם הקרבתו דסד"א אם ספק לו אם חייב חטאת או לא יכול להביא חטאת ולהתנות ולומר אם נתחייבתי חטאת ה"ז חטאתי ואם לאו תהיה נדבה קמ"ל דבעי ידיעה ברורה שחטא קודם הבאת קרבנו. וכן מפורש בש"ס שבת פ' כלל גדול (דף ע"ג) וברש"י שם בד"ה והרי חטאות דבעי' ידיעה בתחלה שאם הביא חטאתו וקודם שנודע לו החטא אינה מכפרת שנא' או הודע אליו חטאתו והביא ע"כ ורש"י פי' בפרקין (דף ד') בד"ה ונעלם כו' וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי ליתי קרבן ע"כ ותימא הא ודאי צריך קרא לידיעה ודאית דהא אשם לא בעי ידיעה זו כמפורש בשבת שם. ותוס' כתבו בד"ה ונעלם כו' א"נ איצטרך לידיעה בתרייתא למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו כו' ע"ש. לא ידעתי מי דחקוהו למוקמי קרא או הודע קודם הפרשה. ופשטא דקרא הקרבה משמע דכתיב או הודע אליו חטאתו והביא וצ"ע:

פתר לה במחוייבי חטאות כו'. נראה סובר הירושלמי אף חטאת לא בעי ידיעה קודם החטא אבל הבבלי דסובר חטאת בעי ידיעה בתחלה מדכתיב או הודע לכך יליף בפירקין (דף ח') מקרא אחרינא דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין להביא אחר יה"כ אבל בכריתות פ' בתרא (דף כ"א) יליף ליה במסקנא מאו הודע ועמ"ש לקמן (דף ה') בד"ה יכול כו':

הזהיר וענש כו' עי' בקונט' וכ"פ רש"י. וכתב תוס' ותימא בפ"ב דמכות בין לר"י בין לר"ל אתי האי קרא לתרומה וקדש נפקא לר"י מגז"ש דטומאתו ולר"ל מבכל קדש לא תגע ויתכן פי' למ"ד בזב ובמצורע הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד דמייתי כפרה. וכתב המהרש"א מיהו רש"י לקמן מפרש בקדשים לא יאכל הוי נמי אזהרה לתרומה כו' וק"ק לקמן משמע דאזהרות קדש ותרומה מבכל קדש לא תגע נפקא ע"ש. ונראה דרש"י דייק ליה דסוגיא דהכא פליג אר"י ור"ל וסברי קדש ותרומה מחד אזהרה נפקא מדקאמר לקמן בכל קדש לא תגע קאי אתרווייהו אלא דקשיא היא גופא מנ"ל דקדש סתם תרווייהו משמע וניחא ליה מדחזינן דכולל תרווייהו בקרא בקדשים לא יאכל דקאי אקדש דכתיב עד אשר יטהר דהיינו עד דמייתי כפרה וקאי נמי אתרומה מדכתיב בהאי ענינא ובא השמש וטהר דקאי אתרומה כמ"ש בד"ה תרומה כו' ע"ש. לכך מוקמי' נמי בכל קדש לא תגע אתרווייהו. וכ"ת א"כ תרי קראי ל"ל י"ל חד לאכילה וחד לנגיעה וכדאמרינן במכות בין לר"י בין לר"ל דצריכין תרי אזהרות חד לאכילה וחד לנגיעה (ודלא כמהרש"א) מיהו קשה מי דחקו לומר דסוגיין פליג נמי בהא אר"י ור"ל וסובר דקדש סתם משמע קדש ותרומה מדדריש תרווייהו מבכל קדש לא תגע דלמא ס"ל כת"כ ויליף תרומה מבכל כ"כ רש"י פ' תזריע. ולולי דמסתפינא אמינא דט"ס הוא ברש"י וצ"ל תרומה הזהיר דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר והאי ובא השמש אתרומה קאי. ואני תמה במכות פ"ג פליגי ר"י ור"ל אזהרת תרומה מהיכא ולא מייתי ליה מהך קרא וצ"ע. ורש"י כתב בפ' צו טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה וחכמים למדוה בג"ש ע"כ והיינו כר"י דיליף אזהרת טמא שאכל את הטהור בג"ש טומאתו ותימא הא תניא כוותיה דר"ל (פ"ב דמכות) דסובר בכל קדש. לא תגע קאי אקדשים כמפורש שם גם רש"י בעצמו בפ' תזריע כתב בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל קדשים בטומאת הגוף ובכל לרבות את התרומה וזה דלא כר"י ור"ל כמ"ש הרא"ם מ"מ איכא אזהרה מפורשת והנה הוא סותר דברי עצמו וצ"ע:

יכול ישראל שאכל מעשר אונן או טמא כו'. וקשה מאי ס"ד דאונן הוא בקרבן זה הא טמא כתיב בקרא ודוחק לומר קסבר ראב"י אונן צריך טבילה לקדשים מדאורייתא מטעמא דחשבינן ליה כטמא. ועי' חגיגה פ"ג ופסחים פ"ח וצ"ע:

ומע"ז למדת כו' עי' בקונט' וקשה הא איצטרך או הודע שחייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יה"כ מביאין אחר יה"כ כדאמרינן בסמוך וי"ל הך סוגיא פליג אר' בון ושובר חייבי חטאות ואשמות וודאין שמביאין לאחר יה"כ יליף ליה מלכל פשעיהם ואו הודע איצטריך לידיעה בסוף וכסברת הבבלי (כמש"ל בד"ה פתר כו') והיינו דלא ליתי וליתני (וכמש"ל בתוס' בד"ה אם כו') וסובר בקרבן עולה ויורד איצטרך תרי קראי חד לידיעה קמייתא וחד לידיעה בתרייתא וקשיא ליה ידיעה בתרייתא ל"ל קרא נלמוד מחטאת:

או מה להלן בתרומה כו'. עי' בקונט' ותוס' כתב (דף ו') בד"ה אימא תרומה פי' אימא נמי תרומה אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה אבל מקדש וקדש דבכרת לא סגי להו בקרבן עולה ויורד דהא בסמוך לא פריך הכי אלא משום דכתיב בה למיעוטא ע"כ. וקשה כיון דידע המקשה דמצינו קרבן עולה ויורד בדבר שאין בו כרת כגון שמיעת קול ודאי קושייתו ואימא תרומה דוקא אבל קדש ומקדש לא דכיון דאית בהו כרת ילפי' להו מעכו"ם שהיא בקרבן קבוע וכיון דמצינו בדבר שאין בו כרת קרבן עולה ויורד מסתברא לאוקמי קרבן עולה ויורד דטומאה נמי בדבר שאין בו כרת וכי משני הש"ס בה מיעוטא פריך ואימא בה למעוטי מקדש דלמעוטי קדש לא צריך קרא דלא מצינו עון כרת דמחייב עליה קרבן אלא דסד"א להקיש מקדש לתרומה מדכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא וכ"ת כיון דאמקדש וקדש חייב מיהת קריבן דהוקשו לעכו"ם א"כ טפי אית לן לומר דהחמיר עלייהו הכתוב שיהו בקרבן עולה ולכך מסיים ולא סגי ליה בקרבן עולה ויורד כו' כלומר אדרבא קולא היא לומר דסגי ליה בקרבן עולה ויורד. והשתא ניחא לשון הש"ס דקאמר ואימא בה למעוטי מקדש ולא קאמר למעוטי מקדש וקדש. עוד כתב תוס' שם וה"ה דהמ"ל אימא טמא ששימש שאפשר להיות איסור עבודה בלא איסור מקדש כו' אלא משום דהיא גופא גמר מתרומה בפ' הנשרפין ע"כ. וקשה בפ' הנשרפין (דף פ"ג) גרסינן טמא ששימש במיתה יליף חילול מתרומה ופריך ונילף חילול חילול מנותר מה להלן כרת כו' ומשני שכן גוף טמא מקוה ברבים אדרבה מנותר ה"ל למילף שכן קדש פנים פיגול ונותר חילול דרבים מחילול דרבים עדיף. ואי ס"ד טמא ששימש מביא קרבן א"כ הל"ל דדמיא לנותר נפישן ששניהם בקרבן וכי אמרינן חילול דרבים מחילול דרבים עדיף דוקא כשהן שוין אבל כשהן נפישין לא. ותדע דגרסי' שם (דף פ"ד) בעל מום ששימש במיתה יליף חילול מתרומה שכן פסול הגוף מפסול הגוף אדרבא מנותר הל"ל שכן קדש פנים פיגול ונותר אלא מטמא ששימש שכן גוף קדש פנים פיגול ונותר. ואיכא עוד בנותר שכן ברבים וצ"ל פסול הגוף עדיף וקשיא א"כ מתרומה ה"ל למילף שכן פסול. הגוף אע"ג דהנך דנותר נפישין אלא ודאי כל היכא דנפישין לא מהני פסול הגוף וכ"ש חילול דרבים. וכ"ת הא דאמרינן פסול הגוף עדיף היינו פסול גוף דעבודה וכמ"ש תוס' שם בד"ה אלא כו' א"כ לעיל דיליף טמא ששימש מתרומה הל"ל פסול הגוף עדיף (דהא פסול הגוף עדיף מחילול דרבים) ולא משום חילול דרבים כו' ע"כ י"ל אי אפשר לקיים תירוצם דקשה עוד שם בש"ס לר' נילף בעל מום מנותר דנפישין ולא מתרומה וכקושית הש"ס והדר נילף טמא ששימש מבעל מים ולא מתרומה דנפישין וצ"ל טמא ששימש מסתבר למילף מתרומה דאית ביה תרתי פסול הגוף וחילול דרבים משא"כ בעל מום חילול דיחיד הוא וכ"ת הא נפישין בתרומה איכא תלת טמא מקוה ברבים ובבעל מום ארבעה קדש פנים פגול ונותר י"ל גוף דתרומה דמיא טפי שחסרון שניהם בא מחוץ לגופן וה"ל ארבע וארבע וחילול דרבים עדיף דלגבי בעי מום ליכא למימר פסול הגוף עדיף דהא איהו נמי מיהת פסול הגוף הוא אבל תי' תוס' דאמרי פסול הגוף דעבודה עדיף טפי מחילול דרבים ובתרומה ליכא פסול הגוף דעבודה קשיא ניליף בעל מום מנותר וצ"ע עוד כתב תוס' שם ומטומאת הכהנים לא מצי למפרך שלא הוזהרו אלא על המת והכא כתיב שרץ ונבלה ע"כ. וקשה איך אפשר למוקמי בטומאת כהנים הא לית בהם עונש ואנן ענש והזהיר בעינן וי"ל למסקנא קאי וקשיא להו נימא מידי דהוה אשמיעת קול שהיא באזהרה לחוד ואפ"ה חייבין עליה קרבן א"נ היא גופא קשיא מנ"ל דבעינן עונש דלמא באזהרה לחוד איירי קרא. והשתא דכתיב בה ממעטינן מיניה טומאת כהנים ומנ"ל למעט תרומה דענש והזהיר. וה"ג בת"כ פ' ויקרא מתוך שנא' ובנבלתם לא תגעו יכול יהי' ישראל חייבין על מגע נבלות ת"ל מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור אוציא את ישראל שאינן מוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה ולא אוציא את הכהנים שמוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה שנא' אמור אל הכהנים וגו' ת"ל מאלה כו' ע"כ. וקשה ל"ל מאלה למעט טומאת כהנים תיפוק לי' מדכתיב שרץ ונבלה וכמ"ש תוס' וי"ל ה"ק כיון דמצינו שהכהנים מוזהרין אטומאת מת בכל השנה יהו מביאין קרבן גם אמגע נבלות ברגלים וכן אמגע מת בשאר ימות השנה לכך כתיב מאלה. וכ"ת הא ע"כ הבבלי לית ליה דרשת הת"כ דא"כ מאי פריך מתרומה הא כתיב מאלה וי"ל אין למעט מאלה אלא אחת וישראל וכהנים ממעטינן מדכתיב שני פעמים מאלה וראב"י דממעט נמי תרומה מאלה כדמפורש לעיל בסוגיין ובת"כ בסיפא שם סובר כיון דממעטינן מאלה קמא היכא דליכא עונש ממילא אייתר מאלה בתרא למעט תרומה וסוגית הבבלי אזלא אליבא דת"ק. ודלא כמ"ש תוס' וצ"ע:

אין לי אלא טומאת קדש טומאת מקדש מנין. בבבלי משני א"ק בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא איתקש מקדש לקדש א"ה תרומה נמי דאמר מר בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה כו'. וכתב המהרש"א וקשה מאי פריך תרומה נמי א"כ גז"ש דר' ל"ל דהא איכא למילף כולהו במה מצינו אלא בה למעט תרומה וי"ל מדאיצטרך גז"ש דר' לא היינו ממעטים אלא טמא ששימש אבל מקדש ותרומה ילפינן מהיקישא ע"כ. ותירוצו קשה ודאי אם נאמר טמא ששימש אימעט מקרבן יש למעט גם תרומה מגז"ש דחילול חילול. ואין לדחות הגז"ש מקמי היקישא בכל קדש לא תגע וגו' דהא תרומה אינו מפורש בהך קרא אלא מריבוייא בכל אתיא כמ"ש תוס' י"ל דלא קאי היקישא אריבוייא ועוד כיון דגילה לן קרא טמא ששימש אע"פ שהוא במיתה אינו בר קרבן יש לנו לומר דגם טמא שאכל תרומה לא הוי בר קרבן. וקושייתו נראה לתרץ השתא דמסיק מידי דהוי אשמיעת קול מבנין אב ליכא למילף מקדש וקדש דלא מסתבר למוקמי קרא אלא בתרומה דלא אשכחן עון כרת שחייבין עליו קרבן (וע"ש בתוס' בד"ה לא כו') וגלי לן גז"ש לרבויי קדש ומהיקישא איכא למילף מקדש ותרומה וזה ברור. תו גרסינן התם אלא אמר רבא ג' כריתות בשלמים למה כו' ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואם אינו ענין לטומאת קדש תנהו ענין למקדש. וכתב תוס' תנהו כו' אבל בסמוך דנ"ל מטומאה קשיא נוקמא בתרומה וכ"ת משום דכתיב גבי כרת ה"נ כתיב גבי אכילה ומיהו עדיפא מינה פריך ע"כ. ולפום ריהטא קשיא דהא שלישית כתיב בפ' אמור ושם לא כתיב אכילה אלא כי יקריב. אלא כיון דקרא דפ' אמור איצטרך לכלל על כרחך צ"ל דכרת האמצעי הוא מיותר ושם כתיב אכילה. אך נראה כיון דמוקמינן כרת האמצעי לדברים שאינן נאכלין תו לא דמיא לתרומה ומסתבר טפי למוקמי אמקדש דכתב גבי כרת וכן עיקר. וגרסי' תו התם אלא אמר רבא טומאתו גמר כו'. וכתב תוס' אע"ג דגבי תרומה נמי כתיב טומאה בפ' אמור שמא אתא לדרשא אחריתא ע"כ וקשה לא יהא אלא גז"ש שאינה מופנה למידין ועוד דוחק הוא לומר כן כיון דלא מצינו בשום מקום דרשא אחריתא ועוד גז"ש דפ' אמור עדיפא דהתם ובקרבן עולה ויורד כתיב לכל טומאתו משא"כ במקדש וקדש. ונראה האי לכל טומאתו דפ' אמור דאיירי בתרומה שמעי' מדכתיב בהאי ענינא ובא השמש וטהר כמ"ש רש"י בריש סוגיין וסדר המקרא כך או אשר יגע בשרץ וגו' לכל טומאתו נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ודרשו קרא קמא ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' איירי במעשר דמני טבל ועלה אוכל במעשר ובא השמש וטהר איירי בתרומה ואם נדרוש גז"ש דטומאתו אתרומה כ"ש אמעשר א"כ צ"ל דאף מעשר בעולה ויורד וכבר אימעיט מעשר מאלה וכמ"ש בד"ה או כו' בשם הת"כ א"כ גם בתרומה לא דרשי' הך גז"ש. מיהו לר' יוחנן דדריש גז"ש טומאתו כדמפורש פ"ב דמכות (דף י"ד) קשה למה לי בקדשים לא יאכל אזהרה לתרומה תיפוק ליה אזהרה לתרומה מגז"ש טומאתו דהא בהך גז"ש יליף ר' יוחנן שם אזהרה לקדש. וכ"ת ר"י דייק דלא דרשינן גז"ש טומאתו לתרומה משום הך קושיא גופא דא"כ קרא ל"ל י"ל מהא ליכא למידק דאיכא למימר אזהרת קדש ותרומה מטומאתו ילפי' ובקדשים לא יאכל ובקדש לא תגע תרווייהו איירי בנגיעה חד לקדש וחד לתרומה. ולמ"ש תוס' שם בד"ה ההוא כו' וקשה איך אמר ר"י קרא דמפורש ביה קדש איירי בתרומה כו' א"נ ע"כ מוקי בתרומה דלקדשים נפקא מגז"ש דטומאתו ע"כ. קשיא טפי דגם בתרומה איכא גז"ש. ונראה לתי' תוס' קשיא קושית המהרש"א נוקי בכל קדש לנגיעה דקדש. וצריכין לומר כיון דאית לן גז"ש דמקדש תו ליכא למיחייב אנגיעה דגרסי' בספרי וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' ביאת המקדש ומניין שאינו עובר אא"כ נכנס אבל אם נגע בעזרה מאחוריה פטור שנא' ביולדת ואל המקדש לא תבא. וכ"ת בתרומה דאיכא נמי היקישא בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו' וגז"ש טומאתו כמו במקדש ואפ"ה אסרינן בה נגיעה י"ל מדכתיב בקדשים לא יאכל לאזהרה לתרומה לאכילה כדאמרי' התם לר' יוחנן האי לאכילה ש"מ דלא ילפי' טומאת תרומה ממקדש בגז"ש טומאתו שפיר איכא לא קמי בכל קדש לא תגע אזהרה לנגיעה אבל גבי קדש דלא כתיב אזהרה מפורש שפיר אמרי' דיליף ליה גז"ש טומאתו קדש ממקדש וממילא אימעיט נגיעה. וכיון שכן לא קשיא כלל קושייתן הראשונה. עוד כתב תוס' שם וא"ת ולרשב"ל דלא גמר גז"ש טמאתו כדאמר פ"ב דמכות מנ"ל ע"כ. וקשה הא ר"ל סובר כרת השלישי מיותר לטומאה הכתובה בתורה סתם וכדס"ד דרבא דגרסי' בפ' ב"ש (דף מ"ו) ר"ל אומר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף (והעצים והלבונה טהורים) ד"ה אינו לוקה. ש"מ דלא מוקי כרת השלישי דכתיב בטומאת הגוף לדברים שאינן נאכלין ולמאי אלא לטומאה הכתובה בתורה סתם. ותוס' כתב בזבחים שם בד"ה אבל כו' וי"ל דוקא מלקות קאמר דאינו לוקה ולא איתרבו אלא לכרת ע"ש. ותימא מכדי אליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו קאמר בפ"ב דמכות אזהרה דקדש ילפי' בגז"ש דטומאתו וכיון דכרת שלישי מוקמינן בדברים שאינן נאכלין אף טומאתו דכתיב בי' נמי איירי כן כמפורש בבבלי בסוגיין א"כ אף מלקות איכא למילף בהך גז"ש וצ"ע. ועיקר קושית תוס' איכא לתרוצי דסובר ר"ל כראב"י בסמוך דיליף מקרא למעוטי תרומה ומקדש וקדש שמעינן מבנין אב. עוד כתב תוס' וא"ת ל"ל לברייתא דנקט בנין אב דהואיל וענש והזהיר וי"ל לאפוקי משאר עבירות וגז"ש לאפוקי תרומה ע"כ. ולפמש"ל בד"ה או כו' דבת"כ איכא מיעוטא לשאר עבירות לכך קאמר התנא דממעטינן שאר טומאת מדכתיב מאלה טפי מהנך דהנך חמירי דענש והזהיר וכן משמע בת"כ ע"ש. תו כתב תוספת וא"ת ל"ל גז"ש דר' כיון דידעינן מקדש מג"ש דטומאתו נילף קדש מדאיתקש למקדש כו'. וכתב המהרש"א קושייתם לת"כ אבל לר"י דמוקי בכל קדש בטומאה גרידא איצטרך ג"ש דר' כו' ע"ש ותימא לר"י איכא הוכחה דלא מקשינן תרומה למקדש. דא"כ בקדשים לא יאכל שהיא אזהרה לאכילת תרומה ל"ל תיפוק ליה אכילה מהיקישא ונגיעה מדכתיב לא תגע (כמש"ל בסמוך). ומעתה גם מ"ש מיהו ק' אימא דאיצטרך בה לאפוקי היקישא דתרומה למקדש. לק"מ דהא ליתא היקישא. מיהו בלאו הכי איני מבין קושייתו דאף דלא כתיב בה איכא למעוטי תרומה מדאיצטרך גז"ש תיפוק ליה מבנין אב נמי שמעי' שלשתן וכ"ת ס"ד למעט מקדש ואי משום גז"ש דטומאתו הא איכא נמי היקישא י"ל כיון דשמעינן קדש מגז"ש דר' אי ממעטינן מקדש ממילא אף תרומה אימעט דהא לא שמעינן תרומה אלא מהיקישא דמקדש. גם מ"ש ולר"י הא דקאמר הש"ס בה ל"ל נ"ל כפירש"י כו' ע"ש לא ידעתי מי דחקו לומר דקושית הש"ס היא גם לר' יוחנן הרי ראב"י לית ליה דרשא דבה כלל למעוטי תרומה ואפ"ה לא פריך הש"ס מעיקרא לדידיה בה ל"ל. ומ"ש המהרש"א בשם מהריב"ל וקשה מדאיצטרך ג"ש טומאתו איכא למעט תרומה דאל"כ ניליף כולהו בבנין אב כו' ע"ש תירוציו אינן נכונים בעיני שהרי כבר כתבנו לעיל (בדיבור זה) כי היכי דממעטינן טמא ששימש ממעטינן נמי תרומה. ומ"ש ג"ש טומאתו איצטרך לכמה דרשות אחרות. לא משמע הכי אלא לכל טומאתו דכתיב גבי עולה ויורד מיותר לכך. ועמ"ש בסוף הדיבור. ונ"ל קושית מהריב"ל דהשתא דאית לן גז"ש דטומאתו במקדש אצטרך נמי היקישא בכל קדש לא תגע ללמד מקדש מקדש וכיון דמהך היקישא איכא למילף גם תרומה דהא לת"כ אנן קיימין א"כ אין כאן שום מיעוט לתרומה דהא איכא למעט קדש. וזה שכתבו תוס' ואיצטרך גז"ש לאפוקי תרומה קאי אגז"ש דר'. וכן משמע סידור דבריהם וכ"כ בק"א. עוד כתב תוס' ומיהו תימא ל"ל ג"ש דר' תיפוק ליה מג"ש דטומאה דלענין קדש נמי דרשינן ליה פ"ב דמכות. כתב המהרש"א קושייתם לר"י אבל לת"כ י"ל דלא דריש ג"ש בקדש וטומאתו איצטרך לדרשא אחרינא כמ"ש תוס' גבי תרומה ע"כ. ותימא לפמ"ש המהרש"א בריש דבריו לר"י איצטרך ג"ש דר' לאפוקי מהיקישא. א"כ לק"מ דמדאיצטרך ג"ש דטומאתו ליכא למעט תרומה דאתיא נמי למלתא אחריתא וכמ"ש המהרש"א בסמוך וגדולה מזו י"ל סד"א בה אתי למעוטי קדש ומקדש לבד תרומה היא בעולם ויורד דהכי מסתבר דלא אשכחן כרת שהוא בעולה ויורד וכמ"ש לעיל בתחלת דברינו לתרץ קושית המהרש"א. ולמה שכתבתי בסמוך דג"ש טומאתו מופנה קושית תוס' ניחא אך נראה דקשה עוד הא ר' ודאי לית ליה ג"ש טומאתו קדש ממקדש כדמוכח בסמוך ופ' בית שמאי (דף מ"ג) דת"ק יליף דאיירי בטמא שאכל את הטהור בגז"ש טומאתו ור' יליף ליה מואכל וצ"ל ר' לית ליה כלל גז"ש טומאתו וס"ל כר"ל ורבא דאמר אתיא טומאתו לא קאי אלא אתנא דברייתא. וניחא נמי קושית תוס' הראשונה אמאי איצטרך ג"ש דר' כו' וצ"ע:

ר' אומר ואכל כו' עי' בקונט' וכ"פ רש"י בפ' ב"ש. והוא דחוק וכי מפני השינוי בפסוק השני נאמר דגם פסוק ראשון זר הוא די לדחוק במקום שאי אפשר לפרשו כפשוטו ורש"י בעצמו הרגיש בזה לכך כתב ומסתברא הכי כו' כמ"ש בקונט' אבל עדיין הדבר דחוק ועיקר חסר מן הספר. ונראה דה"ק מדגלי לן קרא ואכל שיש כרת בטומאת הגוף אי ס"ד דגם בטומאת הבשר איכא כרת ה"ל לכללם בכרות אחת והכי ה"ל למכתב ונפש כי תגע בכל טמא בטמאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא או טומאתו על זבח השלמים ואכל ממנו ונכרתה תרי קראי ל"ל אלא ש"מ דתרווייהו קאי על טומאת הגוף ולכדר' יוחנן. וכ"ת כדי לחלקן לחטאת י"ל הא קיי"ל חלוקין דכרת לאו שמה חלוקה. אך קשה דלמא לכך חלקן ללמד דוקא בטומאת הגוף דכתיב ביה בהמה טמאה הוא דהוי בעולה ויורד כדיליף ר' בג"ש אבל טומאת בשר בחטאת קבוע הוא וכ"ת הא איכא למילף קדש ממקדש בהיקישא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא והדר ילפי' טומאת בשר ממקדש בג"ש טומאתו טומאתו י"ל היא גופא קמ"ל דלא ניליף בג"ש טומאתו טומאת בשר ממקדש דליהוי בעולה ויורד ועוד דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש כדאמרינן בזבחים (דף מ"ט):

ואמרו קדשים לשם רבים כו'. פי' בקונט' הוא כפירש"י והוא דחוק דשם שלמים אינו לשון רבים כדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו ולא כתיב קרבנותיו ועוד למה אמר ר' חייא קדשים ולא אמר שלמים (ועי' בק"א). ונראה דה"ק הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים דכתיב אל הקדשים אשר יקדישו ב"י לה' וטומאתו עליו ש"מ בטומאת הגוף איירי דאי בטומאת הבשר הל"ל וטומאתו עליהן דהא כתיב קדשים לשון רבים ואי ס"ד דחד מהכריתות בטומאת הבשר איירי הל"ל התם בפ' אמור וטומאתו עליהם דהא התם ברבים איירי ותו ליכא למטעי אלא ש"מ תרווייהו בטומאת הגוף. (וכבר הרגיש במקצתו רבינו הלל והרב בק"א השיב על דבריו ולפמ"ש לק"מ) אך קשה אי הוה כתיב בפ' אמור וטומאתו עליהן איצטרך הך כרת לגופי' לטומאת הבשר ואנן בעינן הך כרת לכלל אבל השתא דמוקמי' כרת קמא דפ' צו לטומאת הבשר שפיר הוה כרת דפ' אמור כלל וכרת שני דפ' צו פרט וי"ל. והרא"ם כתב פ' צו בד"ה וטומאתו כו' ומדברי רבינו הלל אני תמה שפי' ג"ש טומאתו דפ' אמור דהיא גופא מג"ש דטומאתו אתיא כדקתני התם ע"כ. וקשה איך נעלמו ממנו דברי תוס' פ' ב"ש (דף מ"ג) בד"ה נאמר כו' ע"ש. ומת"כ פ' אמור לק"מ דלא קאי אלא אטומאתו דפ' צו ומייתי לה התם כמנהג הת"כ. וכן מוכח מדברי ר' דיליף ליה מואכל. ואף שהגי' שם ר' אומר ואיש כו' נראה מפני דוחק הקושיא הגיה אדם אחד כן וטעות הוא בידו וכמ"ש עיקר. ומ"ש עוד שם ואע"ג דפשטיה דקרא מוכח שפיר שישוב אל הבשר דהא לעיל מיניה הזהיר על הבשר הטמא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כו' ע"ש נעלמים ממנו דברי רש"י פ' ב"ש בד"ה הואיל כו' ע"ש. ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה ר' כו':

לא דבר כו'. רש"י פ' אמור פי' הפסוק וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו יכול בבשר הכתוב מדבר כו' ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה. וקשה בפ' צו פירש"י אזהרת טמא שאכל את הטהור אתיא בג"ש טומאתו א"כ ל"ל לפרש טעמא דר"מ תיפוק לי' מגז"ש וכת"ק וי"ל אף ר"מ אית ליה גז"ש טומאתו אלא ה"ק לזה לא צריך ג"ש אלא פשטא דקרא הכי משמע. וכן משמעות לשון רש"י ועוד כבר כתבתי לעיל (דף ג') בד"ה הזהיר כו' שרש"י פ' תזריע סותר דברי עצמו שבפ' צו ע"ש:

מת לפני יה"כ עונה בה. בבבלי פריך רבא אם מת מיתה ממרקת. ונראה קסבר ר' בון כיון שגם בשעת מיתה האדם נידון כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול. א"כ יש לו תועלת רב בזה שנתמעטו עונותיו אז. ורבא סובר כיון שאין הדין אלא לאחר מיתה כבר נתכפר עון זה במיתתו ואין תועלת בכפרה זו. ועמ"ש לקמן דף ז' בד"ה ויה"כ כו':

יש לי להביא כו'. כתב תוס' אכתי איכא טובא כגון אוכל תרומה בטומאה וטמא ששימש אלא נקט הכי לרבות אף שהן חמורות וכי ממט להו ממעט לכולהו ע"כ. וקשה לפ"ז מאי קאמר ר"ש בסמוך ממקומו הוא מוכרע וכפר על הקדש מטומאתו של קדש. אטו טמא ששימש לאו מטומאה של קדש הוא. לכך נראה ודאי אין סברא לומר שיהא שעיר הפנימי מכפר על עברה שמיעטה קרא מקרבן כמו תרומה וטמא ששימש דממעטינן להו מדכתיב בה אלא הני תלתא ס"ד בהו איירי קרא דכתיב מטומאת בני ישראל משמע בטומאה שאפי' יחידים העושים גורמים הפסד וטומאה לכלל ישראל וזה לא שייך אלא בהני תלת בעכו"ם כתיב למען טמא את מקדשי ופירש"י את כנסת ישראל המקודשת לי (וע"ש ברא"ם) ובג"ע נמי כתיב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ובש"ד ולא תטמא את הארץ ומשני כתיב מטומאות בעינן טומאה שחלקה הכתוב ולא מצינו בהנך טומאות שחלק הכתוב אחת מהן. ומעתה הא דכתב תוס' שם וא"ת איך יכפר על כולן הא כתיב אחת וא"ל יש להביא אחת מג' טומאות דא"כ ל"ל מטומאת ולא כל טומאה תיפוק ליה מאחת כו' ע"ש יש לתרץ ודאי אין להביא אלא אחת דכתיב אחת ומדכתיב מטומאת שמעינן שתכפר על טומאה החלוקה משאר טומאות ולא מצינו אלא טומאת מקדש וקדשיו החלוקה בקרבנה. מיהו לשון הירושלמי משמע מפורש דקאי על שלשתן דקאמר יכול על כל הטומאות הללו כו'. ועוד אף איך אפשר לומר דקאי על ע"א לחוד קשיא הא לא אתיא לכלל חטאת (ועיין בבבלי בתוס' בד"ה במזיד כו') אך קשה נימא מטומאת קאי אתרומה וטמא ששימש שחלוקין משאר טומאות שהן במיתה וי"ל אין זה חלוק דהא ישנו עוד עברות שהן במיתה אבל לא מצינו שגגת כרת שהיא בעולה ויורד ולא בחטאת קבוע אלא טומאת מקדש וקדשיו:

טומאת ע"א. עי' בקונט' וליכא לאוקמי בשוגג דבר קרבן הוא והשתא שעיר המשתלח דמרובה כפרתו המכפר על כל עברות אינו מכפר אבר קרבן כדדרשינן מקרא וכ"ש אבר קטלא או מלקות דלא מכפר כ"ש שעיר הפנימי דאינו מכפר כך כתבו תוס'. וקשה לפמ"ש תוס' בד"ה יש לי כו' נקט הני לרבותא אע"פ שהן חמורות וכ"ש אחריני ע"ש איכא למימר שעיר הפנימי מכפר נמי על כל עברות מק"ו אע"ג דכתיב מטומאות ושאר סברות לאו טומאות נינהו מ"מ סד"א דנקט טומאות לרבותא דהנך שלש עברות הן החמורות מכולן דעלייהו יהרג ואל יעבור. י"ל הא כתיב אחת כפרה זו לא יהא אלא אחת בשנה ואם נאמר פנימי מכפר נמי על כל עברות כמו שעיר המשתלח ה"ל שתים בשנה. אך עדיין קשה לפי הס"ד דהפנימי מכפר על החמורות שבכל העברות אין למילף מק"ו משעיר המשתלח די"ל הואיל והפנימי מכפר אחמורות אפי' אבר קרבן נמי מכפר וצ"ע. ואהא דמוקמי' ליה בשוגג כתב תוס' וקשה ש"ד הא לא אתי לכלל חטאת וא"ל הואיל ואתי לכלל גלות אתי לכלל חטאת קרינא ביה דהא מוקי ליה נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו ע"כ ונראה כיון דמכפר נמי אהנך דבאו לכלל גלות אתי לכלל חטאת קרינא ביה ולעולם גלות במקום חטאות קאי. ולפמ"ש תוס' (דף ח') בד"ה מה כו' בשעיר המשתלח דמכפר נמי אשאר עברות לא דרשי' לכל חטאת דאתי לכלל חטאת ע"ש מעיקרא לק"מ דכי מוקמינן מטומאות דכתיב בשעיר הפנימי בש"ד לא דרשי' דאתי לכלל חטאת. ותוס' תירצו וי"ל אע"ג דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש וקדשיו דאתי לכלל חטאת וכ"ת לקמן דפריך וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כו' ע"ש וא"ת אמאי לא דייקי ממתני' שעיר המשתלח דכתיב ביה לכל חטאתם ואפ"ה מכפר נמי אהנך דלית בהו חטאת וי"ל בשעיר המשתלח לא דרשינן לכל חטאת כמ"ש תוס' (דף ח') בד"ה מאי כו' א"נ גבי שעיר המשתלח לית לן למידרש כו' עי' שם. (ועי' מ"ש לקמן בד"ה מת כו'). עוד כתב תוס' וא"ת איך אפשר למוקמי במזיד והא לא משכחת ביה כפרת חיצון דהיינו אין בה ויש בה ע"כ. ותימא הא במזיד קאי אפשעים ובשוגג ולא אתיידע ליה היינו חטאים ואף כי מוקמי' בטומאת מקדש וקדשיו מוקמינן פשעים במזיד כמפורש בסיפא דמתני' ועל זדון טומאת מקדש הפנימי מכפר דכתיב ומפשעיהם ומחטאתם יש בה ואין בה לכך נראה דצ"ל וא"ת ואיך אפשר לאוקמי בהנך תלת והא לא משכחת כו'. והמהרש"א כתב וקשה טפי ה"ל להקשות אי בשוגג ולא אתיידע בע"א דהיינו אין בה ואין בה אינו דומה לכפרת חיצון דאיירי באין בה ויש בה ע"כ. לא ידעתי מאי קשיא ודאי כי מוקמינן קרא בהנך תלת לא בעינן שיהא דומה ממש אלא ללמד ששעיר החיצון מכפר על אותה עברה שהפנימי מכפר וכדאמר בבבלי (דף ט') לר"מ למאי הלכתא איתקש חיצון לפנימי מה פנימי אינו מכפר בשאר עברות כו' ע"ש. והכי קשיא להו בשוגג ולא אתידע היינו יש בה ואין בה דאין בה ואין בה שעיר ר"ח מכפר דה"ל חטא שאין מכיר בו אלא ה' א"כ על כרחך לומר שהחיצון מכפר אאין בה ויש בה ובא ליכא למשכח בהני דבר קרבן הוא. אבל אי ה"מ למוקמי פנימי באין בה ואין בה שפיר הוה מצינן לאוקמי חיצון ביש בה ואין בה דלא בעינן דומה ממש ומלשון מתני' אין להקשות אברייתא ועי' בתוס' בד"ה מה פנימי כו'. ובמה שכתבנו מיושב כל מה שמקשה המהרש"א בזה ע"ש. עוד כתב תוס' וא"ת איך מצי לאוקמי במזיד ולא אתרו ביה הא בגדי כהונה מכפרים עלייהו כדאמרי' בערכין (דף ט"ז) ע"כ ונראה לפמ"ש לעיל בד"ה יש כו' אהנך ג' עברות אחרים נענשים ובגדי כהונה מכפרים דלא ליענשו אחרים במזיד ולא אתרו ביה וקס"ד הפנימי מכפר על העושה במזיד ולא אתרו ביה ועל אחרים בשוגג ולא אתיידע ליה ונגעים באים על העושה בשוגג לכפרה וכה"ג מתרץ רש"י בערכין שם ע"ש ולפי המסקנא בשוגג ילא אתיידע א"צ אחרים כפרה. והתוס' כתבו שם אפירש"י ולא נהירא דאמרינן בשבועות על כל עברות אחרים נענשים עליהם אם יש בידם למחות ואם אין בידם למחות אפי' ג"ע וש"ד נמי לא ע"כ וקשה הא בעגלה טריפה אומרים זקני העדה עינינו לא ראו וגו' משמע שלא היה בידם למחות ואפ"ה צריכים עגלה לכפרה והא דאמרינן כל עברות שבתורה נפרעין ממנו ובשביעה ממנו ומכל העולם לא קאי אהנך שמפורש בהן שכל ישראל נענשים על ידו וכ"כ תוס' פ' שבועות הדיינין (דף ל"ט) כל עברות שבתורה לאו דוקא כו' דבפ"ק דקידושין קאמר משום עריות לחודה אבלה הארץ ע"כ. עוד כתב תוס' בד"ה בשוגג כו' וא"ת המקשה מה היה סבור דגם כי מוקמי' במקדש וקדשיו איירי בשוגג ולא אתיידע וי"ל כיון דצריכים לחלק בין מזיד דהנך למזיד טומאת מקדש וקדשיו שאל המקשה אי איכא לחלק ביניהם גם בשוגג וע"כ לומר כן דבתר דשניא ליה בע"א מאי מספקא ליה תו בג"ע וש"ד אלא ודאי כמ"ש. זהו כוונת תוס' ודלא כמהרש"א שהניח דבריהם בצ"ע ע"ש. ומה שסיימו אבל קשה אי במזיד בר מלקות הוא ע"ש. נראה לתרץ לפמ"ש תוס' פ"ג דמכות (דף ט"ז) בד"ה מידי כו' למ"ד קיימו ולא קיימו הבא אל המקדש טמא אינו לוקה דה"ל לאו שקדמו עשה אא"כ אומר שאינו רוצה לקיים א"כ איכא לאוקמי שבא במזיד אל המקדש ורוצה לקיים העשה דליכא מלקות אבל עונש יש. ובקדש י"ל דלא קאי מפשעיהם אקדש אלא אמקדש א"כ בנגיעה דקדש איכא איסורא אע"ג דקרא בכל קדש לא תגע איירי בתרומה מ"מ מדאפקי' רחמנא בלשון קדש שמעינן דאיסור מיהא אית ביה:

שנאמר למען טמא את מקדשי. כתב תוס' פי' קדושת שמי והאי קרא במולך כתיב וקסבר האי תנא מולך הוי עע"א ע"כ. לפי שפירשו מקדשי קדושת שמי לכך מיאנו במ"ש בתוס' בסמוך לתרץ קושייתם ע"ש. ובסנהדרין (דף ס"ד) כתב תו' בד"ה שלש כו' וקשה לר' יהודה דאמר מגדף היינו מברך את השם כרת בעכו"ם שלא כדרכה מנ"ל ע"כ. ולדבריהם הת"ק שהוא ר' יהודה סובר מולך היינו ע"א א"כ לא צריך כרת במולך ומוקי חד לכדרכה וחד לשלא כדרכה וכ"ת הא איכא לאוקמי במולך שלא כדרכה ובע"א שלא כדרכה מנ"ל (וע"ש בתוספת בד"ה למעביר כו') י"ל לר' יהודה דלית לן כרת בכדרכה אלא גבי מולך ומינה ילפינן שאר ע"א אף בשלא כדרכה לא מחלקינן בין מולך לשאר ע"א אבל מאן דאית ליה כרת בכדרכה מדכתיב כי דבר ה' בזה ודאי מסתבר לאוקמי הך כרת דמולך במעביר בנו ובתו במולך דוקא ולא בשאר ע"א ואיצטרך כרת שלישי לשלא כדרכה בשאר ע"א. אך קשה א"כ לא לכתוב קרא כי דבר ה' בזה וממילא ידעינן שאר ע"א בין כדרכה בין שלא כדרכה שהיא בכרת וכדאמרינן לר"י וי"ל:

מה מצינו שחלק הכתוב כו'. בבבלי פריך אימא ע"א דחלק דמייתי שעירה ולא כשבה אמר ר"נ אנן חלק להקל קאמרי' והאי חלק להחמיר הוא. ופירש"י חלק להקל קאמרי' דומיה דשעיר הפנימי דקולא היא שיחיד מתכפר בקרבן ציבור שלא חסר בו ממנו כלום ע"כ וקשה מאי קולא היא זו הא אי לא מתכפר בפנימי מ"מ מתכפר בשעיר המשתלח שמכפר על כל עברות ולא מחסר מממונו כלום לכ"נ שמכפר תחלה לכל עברות דמעיקרא מקריבין הפנימי ואח"כ משלחין השעיר ודוחק וצ"ע. תו פריך אימא יולדת דחלק דמייתא עולה ויורד. וכתב תוס' וקשה הא בת קרבן היא ע"ש ונראה כוונת רש"י לא שתפטור להביא קרבנה אלא שתהא אוכלת בקדשים אף קודם הבאת קרבנה. אך קשה כיון דעיקר הקרבן להכשירה בקדשים וכבר הותרה בקדשים למה תביא קרבן עוד. ולפי דברינו יש ליישב דברי תוס' בהג"ה מועטת ועי' במהרש"א. ונראה דפריך ואימא ביולדת דלא אתיידע לה שילדה כמ"ש תוס' בד"ה אימא נזיר כו'. תו פריך הש"ס ואימא מצורע דבא על חטא כדרשב"ג דאמר על שבעה דברים נגעים באים. וכתב תוס' תימא והא לא מייתי קרבן אהנך עברות אלא כשהוא מצורע ואיך ס"ד דאחטא קמייתי ע"ש ואיני מבין קושייתם דהכי פריך דלמא אין כפרה לחטאים אלו עד שיהיה מצורע ויביא קרבנו וצ"ע. ומ"ש תוס' בפרקין (דף י"ג) בד"ה וכפר ועוד אי בטומאת מקדש וקדשיו איירי הכא לר"י מאי קאמר לעיל ר"ש ממקומו הוא מוכרע הא גם לר"י ממקומו מוכרע ולשון זה ק"ק טפי הל"ל ור"י הא ממקומו מוכרע וה"נ פריך הש"ס (דף ח') שפיר קאר"ש. ע"כ נראה לפירש"י ודאי כולה וכפר קרא יתירא הוא אחרי דכתיב מטומאת דשמעי' מיניה דמכפר על טומאת מקדש וקדשיו אין חילוק בין לפני ולפנים ובין כל המקדש. וא"ל איצטרך דמכפר נמי אטמא ששימש כמ"ש תוס' שם בשם רש"י בנוסחא רש"י שלפנינו מבואר בהיפך דאינו מכפר על ששימש אלא על ששהה שכתב זה מזבח הזהב אם הקטיר בטומאה ובשהייה. על כרחך לומר כולא קרא משום סיפא איצטרך וק"ל שהושוו. וכיון שכן אי לאו דכתיב מטומאה הוינא מוקי' לכולא קרא אהזאות כמ"ש תוס' אע"ג דקרא מיותר איצטרך משום סיפא אבל השתא מסתבר טפי לאוקמי אטומאת מקדש דומיה וכפר על הקדש דכתיב באותה פרשה ועוד אין זה מוכרע דהא אף כי מוקמי' טומאה בש"ד צ"ל דתלי נמי אטומאת מקדש דאתי לכלל חטאת כמ"ש תוס' (דף ז') בד"ה במזיד כו':

רש"א ממקומו הוא מוכרע שנא' וכפר וכו'. וכתב תוס' אע"ג דבמקדש איירי מ"מ מדאפקיה רחמנא בלשון קדש שמעי' טומאת קדש ומדאיתקש ליכא למימר דא"כ תרומה נמי ע"כ. וקשה הא תניא כוותיה דר"ל בכל קדש לא תגע לא קאי אלא אקדשי' ולא אתרומה כמפורש מכות פ"ג (דף ד') א"כ שפיר י"ל ר"ש נמי הכי ס"ל וכ"ת א"כ קשיא מאי פריך הש"ס (דף ח') שפיר קאמר ר"ש לישני ר"י כר' יוחנן ס"ל לא תגע קאי אתרומה א"נ סובר כתנא דת"כ דקאי אקדש ואתרומה וקשיא אי ממקומו יליף אפי' תרומה נמי י"ל בעי לשנויי דאף ר"י ס"ל כהלכתא דקאי אקדש ולא אתרומה וכ"ת כיון דקיי"ל סתם ספרא דהיינו ת"כ מני ר' יהודה א"כ צ"ל ר"י ודאי ס ל כל קדש קאי אתרווייהו והדרא קושיא לדוכתא לישני דקשיא ליה א"כ תרומה נמי י"ל הא ודאי סובר הבבלי דהך ברייתא דת"כ משבשתא דאל"כ מאי קאמר תניא כוותיה דר"ל הא תניא נמי דלא כר"ל מיהו י"ל ה"ק תניא כוותיה דר"ל כלומר איכא תנא דס"ל כוותיה אבל ליכא תנא דסובר כר' יוחנן. גם לתי' תוס' הא דר"ש דלא כר' יוחנן דאי מפרש בכל קדש לא תגע אתרומה איכא למשמע נמי קדש מיניה מדאפקי' רחמנא בלשון קדש ואף אנגיעה דקדש לוקה. ועי' מה שכתב לעיל בד"ה אין לי כו'. אך הא קשיא לי לר"ש ל"ל גז"ש דר' בהמה טמאה ללמד דטומאה דכתיב בעולה ויורד קאי אמקדש וקדשיו תפיק לי מדחזינן שהיקל הכתוב אטומאה זו שמתכפרת בשעיר הפנימי (עמ"ש בסמוך בד"ה מה כו') ה"נ אית לן להקל בה דסגי לה בעולה ויורד ואינה צריכה חטאת קבוע וכדדרש ר' יהודה מדחלק הכתיב כו' מאי קאמרת ר"י מדכתיב מטומאות קדריש ה"נ כתיב מאחת מאלה וכמ"ש לעיל בד"ה או כו' ויש ליישב. אך קשה הא דאמר רבא בבבלי (דף ז') ג' כריתות בשלמים למה כו' אחת לטומאה הכתובה אצל עולה ויורד סתם שהיא טומאת מקדש ע"ש מנ"ל דקאי ללמד אעולה ויורד נאמר דקאי אטומאת שעיר דיה"כ מאי קאמרת כיון דמוקמינן ליה אטומאה סתם ממילא מוקמינן ליה אכל טומאות האמורות סתם בין ביה"כ בין בעולה ויורד א"כ ל"ל מטומאת ללמד דקאי אטומאת מקדש תיכוק ליה מהכא שמעינן דקאי אמקדש והדר ילפינן קדש ממקדש בהיקישא אבל תרומה ליכא למילף שאינה בכרת כמקדש וי"ל אי לאו מטומאת ה"א כרת שלישי איצטרך לקדש לפרש טומאה סתם די"ה אבל מקדש אינה בעולה ויורד ואין שעיר י"ה מכפר עליה אבל השתא מטומאה ידעי' קדש יה"כ מכפר ממילא צ"ל כרת שלישי באם אינו ענין לקדש תנהו ענין למקדש. אבל קשה איך אפשר לומר דקאי אקדש א"כ ג"ש דר' למה לי וצ"ע:

יכול על כל טומאה כו'. בבבלי מסיים בה ומנין יש בה ואין בה שעיר זה תולה אימא תולה אאין בה ויש בה א"ק לכל חטאתם הנך דאתי לכלל חטאת ונתכפר כפרה גמורה אי כתיב מחטאת כדקאמרת השתא דכתיב לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו ופירש"י עכשיו החטא כפשע שאינו בר קרבן ויתלה עליו עד שיבא לכלל חטאת כצ"ל וקשה מנ"ל דאינו מכפר כפרה גמורה אימא קמ"ל קרא דמכפר איש בה ואין בה והיינו עון דאתי לכלל חטאת אי לאו יה"כ ואי כתיב מחטאתם סד"א דאינו מכפר אלא אאין בה ויש בה דומיא דפשעים. וצריך לדחוק ולומר לכל חטאתם משמע שאחר כפרת השעיר בא לכלל חטאת. ותוס' כתב בד"ה מאי כו' תימא בפ"ב דברייתות פריך בשעיר המשתלח אימא כי מתיידע אחר יה"כ נמי לא מייתי הא ביה נמי כתיב לכל חטאתם כו' א"נ שעיר המשתלח לית לן למידרש דוקא דאתי לכלל חטאת דהרי מכפר על כמה עברות שאינן בני קרבן כו' ע"ש וקשה מאי איכא שמכפר גם אלאו בני חטאת כיון דמכפר נמי אהנך שהן בני חטאת כמו שהוכיחו תי' (דף ז' בד"ה במזיד כו' ע"ש) (ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה טומאה כו'). עוד תירצו א"נ שעיר המשתלח עדיף שתולה כי אתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ע"כ. ונימא א"כ קשי' קושית תוס' (דף ט') בד"ה חיצון כו' יתלה על יש בה כו' ע"ש. וליכא למימר כתירוצם כיון דגלי קרא בפנימי דלא מכפר אבר קרבן אפי' אתיידע סמוך לשקיעת החמה כולהו נמי לא מכפרו דהא חזינן שעיר המשתלח מכפר אסמוך לשקיעת החמה וכ"ת משעיר המשתלח ליכא למילף דמרובה כפרתו אבל מפנימי שפיר איכא למילף דמרובה כפרתו שמכפר נמי על הזדון ואפ"ה אינו מכפר אבר קרבן י"ל לשון תוס' לא משמע כן ועוד הא גם אדבר שאינו בא לכלל חטאת אין הפנימי מכפר והחיצון מכפר וצ"ע ולי קשיא עוד בכריתות שם (דף כ"ו) אמר אביי תלתא או הודע כתיב בנשיא ויחיד וציבור דילפי מהדדי בג"ש דמצות מצות ואם אינו ענין לגופן תנהו ענין להיכא דמתיידע ליה אחר יה"כ חייב חטאת. וקשה חדא איצטרך לגופא והשני ללמד דאחר יה"כ חייב חטאת שלישי ל"ל ומעיקרא פריך הש"ס הכא ע"ש והיה נראה לדחוק דאיצטרך אם נודע לו אחר שהביא אשם תלוי שחייב כדאמר התם אבל אין לשון הש"ס משמע כן דקאמר א"ק או הודע מכל מקום משמע דלאו מקרא יתירא יליף ליה לכך נראה אביי סובר מדכתיב לכל חטאתם אין למעט שאינו מכפר כפרה גמורה כמ"ש ופליג אסוגיא דהכא ואיצטרך חד או הודע לשעיר המשתלח וחד לשעיר הפנימי דאי לא כתיב אלא חד הוה מוקמית ליה בשעיר המשתלח אבל פנימי דכתיב ביה וכפר סד"א דמכפר כפרה גמורה וכמ"ש תוס' בד"ה ונכפר כו' לכך איצטרך תרתי ועמ"ש לעיל בד"ה פתר כו' ולקמן בסמוך בד"ה אין כו'. ובזה יש ליישב קושית תו' (דף ט') בד"ה על כו' וא"ת לר"י כו':

אין בה ידיעה בתחלה כו'. בבבלי (דף ט') פריך ולר"י דאמר אין בה ויש בה בר קרבי חיצון אמאי מכפר ומשני על אין בה ואין בה ופריך האי שעירי הרגלים ור"ח מכפרין ומשני ס"ל כר"מ כו'. וכתב תוס' וא"ת ולר"י נפיך ונימא פנימי מכפר אאין בה ואין בה וחיצון איש בה ואין בה כו' ע"כ וקשה כיון דכתיב בפנימי פשעים וחטאים ומקשינן חטאים דומיא דפשעים א"כ טפי איכא לאוקמי פנימי ביש בה ואין בה דדמיא מקצת לפשעים דיש בה ידיעה אבל אין בה ואין בה לא דמיא כלל לפשעים. והש"ס דפריך (דף ח') ונפיך מיפוך היינו דליכפר פנימי על אין בה ויש בה ואין חילוק כל כך בדמיין לפשעים בין יש בה ואין בה או אין בה ויש בה משא"כ באין בה ואן בה וע"ק מאן לימא לן דלא מפיך לי' ר' ישמעאל דתיקשי לן ונפיך מיפך מיהו לזה י"ל דקשיא להו אי ס"ד דפליג ר' ישמעאל בהא א"כ ה"ל מחלוקות רביעית ולא הוה שתיק מיניה תנא דמתני' ודוחק וצ"ע. ומ"ש עוד שם וא"ת לר"י לכלל חטאת ל"ל וי"ל ללמד דאינו מכפר כפרה גמורה ע"כ. לפמ"ש לעיל בסמוך בד"ה יכול כו' ולקמן בסמוך בד"ה מה כו' דהירושלמי והבבלי כריתות לית להו הך דרשא לכל חטאת ע"ש לק"מ אי ר' ישמעאל נמי לא דריש ליה. וגדולה מזו נראה דפליג ר"י נמי בהא וקסבר פנימי וחיצון מכפר כפרה גמורה ולא דריש לכל חטאת ואו הודע איצטרך לדרשא אחריתא כדאמרי' בכריתות פ' אמרו לו (דף י"א) או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפי' אין מכחישן ת"ל או הידע אליו מכל מקום ע"כ. ונראה דה"ק ת"ל או הודע אליו ה"ל כמיעוט אחר מיעוט לרבות ידיעה מכל מקום (והרב בק"א פי' בזה פי' רחוק ודחוק ע"ש) נמצאת דתלת זימני או הודע כולהו צריכי חד לגופא דבעי ידיעה בסוף וחד לכדאמרן וחד דאחר אשם תלוי מביא חטאת כדאמר רבא כריתות [דף ט'] ועמ"ש לעיל בד"ה יכול כו'. ומעתה ר"י כר"מ ור"מ כר"י לכך קאמר ר"מ דמכפרים על אין בה ויש בה אע"ג דהוא בר קרבן ודלא כמ"ש תוס' שם בד"ה סבר כו' וצ"ע:

מה פנימי כו'. כתב תוס' בד"ה מה כו' וא"ת לר"י ל"ל היקישא הא ע"כ חיצון מכפר אאין בה ויש בה דבאין בה ואין בה ודאי רגלים ור"ח מכפרים דכתיב חטאת לה' כו' ע"ש וי"ל אי לאו היקישא ה"א חיצון מכפר אאין בה ואין בה שסופו ליודע דאהאי לא מכפרי ר"ח ורגלים דכיון שסופו ליודע לא קרינן ביה חטא שאינו מכיר בו אלא ה' וכמ"ש תוס' (דף ט') בד"ה אבל כו' ע"ש אע"ג לפי המסקנא לר"י ר"ח ורגלים מכפרים על אין בה ואין בה שסופו ליוודע היינו כיון דאיתקש חיצון לפנימי אמרי' מה פנימי אחר שעת כפרה אזלינן שאז יש בה ואין בה חיצון נמי כל שבשעת כפרה יש בה ידיעה בסוף מכפר וכל שאין לו ידיעה בשעת כפרה אינו מכפר וכיון דאזלינן בתר כפרה אפי' סופו ליוודע אין בה ואין בה מיקרי ור"ח ורגלים מכפרים עליו. ולכך צ"ל ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דלית ליה היקישא דאחת. מעתה מ"ש תוס' (דף י') בד"ה איתקש כו'. וע"ק אי פנימי נמי איתקש בהאי היקישא ל"ל לר"י חטאת לה' הא איתקוש לפנימי דמכפר אטומאת מקדש וליכא לאוקומי אלא באין בה ואין בה. א"כ י"ל אי לאו חטאת לה' סד"א מדאיתקש יש לאוקמי ר"ח ורגלים באין בה ואין בה שסופו ליוודע דדמיא במקצת לפנימי שיש בה ידיעה לאחר זמן אבל אין בה ואין בה שאין סופו ליוודע שאינו דומה כלל לא. לכך איצטרך חטאת לה'. (ועמ"ש לקמן בד"ה טעמא כו' ועוד יש לומר אי לאו היקישא סד"א דחיצון מכפר על יש בה ואין בה כפרה גמורה ואפי' נתוודע לו אחר יה"כ והא דכתיב בפנימי לכל חטאתם שהחטא שמכפר עליו בא לכלל חטאת סד"א ה"ק הפנימי אינו מכפר ואי ליכא חיצון הוא בא לכלל חטאת אבל החיצון מכפר עליו א"נ ה"ק אין הפנימי מכפר כפרה גמורה אלא לעולם בעינן חטאת אחריו או חטאת החיצון או חטאת ממש וכ"ת מהיכא תיתי לומר כן וכי עדיף משעיר המשתלח שכפרתו מרובה ואפ"ה אינו מכפר י"ל בשעירי מוסף כתיב לכפר עליכם סד"א שמכפר לגמרי וכמ"ש תוס' בד"ה ונכפר כו' ע"ש. אע"ג דבשעיר מוסף דיה"כ לא כתוב לכפר עליכם כיון דאיתקשו השעירים להדדי בקרא אלו תעשו לה' במועדיכם (היינו לשיטת ר"ת בתוס' דף ט' בד"ה כדאמר כו') כאלו כתיב גביה לכפר לכך איצטרך היקישא וכ"ת אדרבא מדכתיב היקישא יש לנו לומר על מה שזה מכפר זה מכפר דהיינו שניהם מכפרים על יש בה ואיך בה כמ"ש תוס' בד"ה כפרה כו' ע"ש י"ל א"כ ה"ל למיכתב לכפר בחיצון כי היכא דכתיב בשאר מוספים ונדרוש הכי ושעיר אחד חטאת לכפר מלבד חטאת הכיפורים שהוא תולה אלא ודאי שאין החיצון מכפר על חטא הפנימי. וכ"ת הא כתבו תו' בד"ה מזיד כו' דאין סברא שיבואו שתי קרבנות על דבר אחד א"כ איך נאמר ששניהם צריכים כפרה יש בה ואין בה י"ל היינו שאין סברא שצריכין שתי קרבנות ולא יועיל זה בלא זה אבל הכא הפנימי תולה והחיצון מכפר ומצינו כיוצא בזה שמביא אשם תלוי בתחלה וחטאת כשנודע לו. וכ"ת הא לשון מתני' משמע דסד"א דאינו מכפר לא על אין בה ויש בה ולא על יש בה ואין בה תריץ סד"א דמכפר על יש בה ויש בה כפרה גמורה וה"ה יש בה ואין בה כשיתוודע לו לכך איצטרך היקישא וכדכתיבנא. ותוס' לשיטתם שכתבו בד"ה וניכפר חיצון כו' אם נאמר פנימי לתלות וחיצון מכפר לגמרי א"כ לא אתי לכלל חטאת ואין הפנימי תולה ע"כ אבל כבר אמרנו דזה הוא בא לכלל חטאת:

מה חמית מימר כו'. נראה דלית ליה לירושלמי הא דדריש הבבלי לכל חטאתם דבעינן שיבא לכלל חטאת דא"כ מאי קאמר והפנימי מכפר. אבל הא דדריש בבבלי אחת כפרה אחת מכפר ודאי גם הירוש' דריש ליה הכי דאל"כ למה לא פריך נמי ונכפרו שניהם על אחד או אחד מהם אשניהם כדפריך הבבלי ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ"מ להיכא דלא עבד חיצון ופירש"י אם לא היה להם שעירים בכל הצורך. וכתב תוס' וא"ת א"כ חיצון למה בא ע"ש ונראה כיון דהיכא דלא עבד פנימי. איצטרך חיצון לכך מייתינן ליה אע"ג דאיכא פנימי ואז החיצון מכפר ולא הפנימי. ומ"ש תוס' אהא דפריך שם תכפר חיצון אדידיה ואדפנימי נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה. ולא קאמר נ"מ להיכא דלא עביד פנימי דפנימי קרב קודם חיצון ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון ע"כ תימא לי אף שהפנימי קודם מ"מ אם אין להם אלא שעיר אחד מקריבין החיצון ולא הפנימי דתנן מנחות פ"ג שני שעירי יה"כ מעכבין זה את זה. ואף שהרמב"ם לא כתב דין זה בפירוש נראה שסמך עצמו אמ"ש פ"ג מה' יה"כ ההגרלה מעכבת אע"פ שאינה עבודה. ואם אין כאן שני שעירים הגרלה מנין ש"מ שני שעירים מעכבין זה את זה. ואפי' לר' יהודה דאמר לא נאמרה חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים והגרלה לא מעכבא כדאמר בבבלי יומא (דף ל"ט) הא איהו דאמר עד אימת זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו כדמפורש שם (דף מ') וכגון שאם מת המשתלח ישפך הדם פשיטא שמעכבים זה את זה. וי"ל ודאי דמצי למימר הכי אלא כיון דלר"ש אין הגרלה מעכבת וקסבר נמי שא"צ לעמוד חי אלא עד אחר הוידוי א"כ אינן מעכבין לכך קאמר נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה לאלומי קושייתו אף לר"ש אע"ג דסוגיין אדרבי יהודה דמתני' אזלא מ"מ ניחא ליה להקשות גם לר"ש וכ"ת אס"ד קסבר ר"ש שאין השעירים מעכבים זה את זה מנ"ל לומר דשעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עברות מדכתיב ולקח את שני השעירים דהוקשו זה לזה כמפורש בבבלי בפרקין (דף י"ג) טפי יש לנו למוקמי קרא שני השעירים דבא ללמד שמעכבים זא"ז מלוקמי להיקישא י"ל מדכתיב בשעיר לומר שאינן מעכבים כדאמרי' בבבלי יומא ריש פ' שני שעירים עדיף לאוקמי קרא להיקישא ודוחק דלא שמעינן שום תנא דפליג אסתמא דמנחות פ"ג. ולפמ"ש צ"ל קושית תוס' חיצון למה בא היא לשיטתם דהמקשה פריך אף לר"ש וכמ"ש וצ"ע. עוד כתב תוס' אהא דמשני. א"ק אחת כפרה אחת הוא מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. וא"ת אמאי לא משני דאי מכפר נמי אחיצון א"כ תהיה כפרה זו פעמים בשנה ע"כ לפי' רש"י דמאחת בשנה קמא ילפינן כפרה אחת מכפר כו' ומאחת בשנה בתרא ילפי' כפרה זו לא תהיה אלא אחת בשנה לא קשיא כלום דניחא לשנויי מקרא קמא. גם לפי' תוס' בד"ה כפרה זו כו' דמאחת דרשינן כפרה אחת כו' ובמשנה דרשינן כפרה זו נמי ניחא דמשני מדרשא קמא. אלא הא קשיא לי לשיטת רש"י המקשה דפריך ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי דלא ידע למדרש אחת בתרא כפרה זו כו' טפי ה"ל לאקשויי כיון דכתיבי תרי זימני אחת בשנה ה"ל מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות דפנימי מכפר שתי כפרות. ודוחק לומר דלא ידע המקשה דכתיב תרי זימני אחת בשנה הכתובים בקרא אחר. אבל לשיטת תוס' בד"ה כפרה כו' ניחא דלא ידע המקשה לדרוש בשנה. מיהו גם לשיטתם קשיא הא דכתבו בסמוך נמי דפריך ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לישני דאין חיצון מכפר שתי כפרות מדאתקש ע"כ טפי ה"ל לאקשויי מדאיתקש שמעינן דאין החיצון מכפר אדפנימי א"כ ה"ל מיעוט אחר מיעוט וי"ל. ומה שתירצו תוס' בזה חיצון ור"ח ורגלים לא איתקשו להדדי כו' ע"ש גם לפמ"ש תוס' (דף ט') בד"ה כדאמרינן כו' ור"ת פי' כו' אף ר"י אית ליה היקישא דאלה תעשו לה' במועדיכם שהוקש חיצון לר"ח ע"ש מ"מ ניחא דכיון דעדיפא ליה היקישא דחיצון לפנימי ה"ל כאלו כתיב בגופו אחת בשנה כמ"ש תוס' שם ר"י עדיפא ליה היקישא דחיצון לפנימי ולר"מ עדיפא ליה היקישא דמועדות ע"ש וצריך טעם במאי פליגי ונראה לאו משום עדיפא אלא בהא פליגי ר"י סובר אחת בשנה תרי מיעוטא נינהי כשיטת תוס' בד"ה כפרה כו' ואייתר אחת בשנה תניינא ומוקמי' ליה באם אינו ענין לחיצון דהא איתקש ליה ור"מ סובר כשיטת רש"י תרי אחת בשנה תרי מיעוטא הן ואיצטרך שניהן לפנימי חדא דאין מכפר ב' כפרות וחדא כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה וקשיא ליה תרי מיעוטי ל"ל ואי משום דלא נאמר דיכפר חיצון אדידיה ואדפנימי תיפוק ליה דאין חיצין מכפר ב' כפרות מדאיתקש וכקושית תוס' אלא ודאי דלא איתקש לרגלים. והשתא ניחא קוש' תוס' בד"ה הואיל כו' וא"ת אי מחיצון גמר תפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב דחיצון גופיה מהיקישא דפנימי שמעי' כו' ע"ש. ולפמ"ש לר"י ה"ל כאלו כתיב בחיצון גופיה דהא אחת בשנה כתיב ביה ש"מ דאטומאת מקדש וקדשיו מכפר דבשאר עברות שעיר המשתלח נמי מכפר. וכ"ת א"כ היקישא ל"ל ועוד כי היכא דאחת בשנה קמא קאי אמקדש וקדשיו בתרא נמי י"ל אי לאו היקישא לא מוקמי אחת בשנה המיותר לחיצון וכמ"ש. ומ"ש תוס' (דף י') בד"ה ואיתקיש כו' וא"ת ה"ל דבר הלמד בג"ש כו' ע"ש נמי איכא לתרוצי הכי ר"ש כר"י ס"ל וה"ל כאלו כתיב בגופא דחיצון וילפי' רגלים מחיצון. והא דכתב תוס' שם אבל קשיא לר"מ איך יליף בר"ח ורגלים יש בה ואין בה מחיצון הא חיצון גופיה אתי' מהיקיש ע"ש נראה אף לר"מ היקש חיצוי לפנימי הוה כאילו כתיב בגופיה דחיצון מדאיצטרך אחת בשנה גבי פנימי דכפרה אחת מכפר ולא שתי כפרות והיינו כפרה דחיצון שמע מינה חיצון מכפר על טומאת מקדש וקדשיו דהא דפנימי אינו מכפר אלא על טומאת מקדש מפורש בקרא. ואי לאו היקישא אין סברא לומר שיהא פנימי מכפר אדחיצון שאינו באה לכלל חטאת וכן מפורש בש"ס דקאמר מכדי אקושי אתקוש נכפר פנימי אדידיה ואחיצון ואין לדמותו לשאר היקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש. ועי' מה שכתב לקמן בד"ה מוסיף דשיטת תוס' קשיא טובא ע"ש. ומה שכתב תוס' בד"ה ונכפר חיצון כו' ואי תימא אמאי לא פריך דלתלו תרווייהו אפנימי ע"ש. ונראה דפנימי לחודא מכפר על החטא ואין צריך קרבן אחר שמעינן משעיר המשתלח כי היכא דשעיר המשתלח מכפר לחוד אף הפנימי כן ויליף מגזרה שוה חטאתם חטאתם כדאמרינן לקמן בסוגיין אי נמי מהיקישא דשני שעירים כדאמרינן בבבלי בפרקין (דף י"ג) ואפילו ר' יהודה דפליג התם דוקא לענין כפרה על הכהנים פליג דמוכחי ליה קרא אבל בשאר מילי מודה (ועמ"ש לעיל בדיבור זה דקושית הש"ס היא אף לר"ש). א"נ בפנימי כתיב וכפר על הקדש וגו' ובחיצון לא כתיב והפר ואם נאמר דאין הפנימי מכפר בלא החיצון כיון דחיצון קרב אחר הפנימי ביה ה"ל למיכתב וכפר ולא הפנימי. ותירוצו של תוס' על קושיא זו הראשון דחוק דפשטא משמע איפכא אם הפנימי מכפר מחצה והחיצון מחצה ה"ל על כל מחציתו אחת בשנה אבל אם הפנימי מכפר כולו והחיצון גם הוא מכפר כולו על טומאה שאירע בין זה לזה. הא ודאי לאו אחת בשנה היא דמה שהחיצון מכפר גם על אין בה ויש בה מ"מ ה"ל שתים בשנה לגבי יש בה ואין בה. ותירוצם בתרא גם לפמ"ש המהרש"א קשה איך עלה על דעת המקשה לומר אם אירע אונס ולא קרב החיצון הפנימי מכפר כיון שבשעת מעשה היה החיצון ראוי להקריב ולא היה הפנימי מכפר איך יכפר אח"כ אחר האונס ובשעת הקרבה לא כיפר מאי קאמרת הפנימי אינו מכפר על החיצון אלא בשלא היה החיצון ראוי אבל אם היה ראוי להקריב החיצון בשעת כפרת הפנימי אין הפנימי מכפר עליו עדיין קשיא הא מיהת לעולם ספק שמא יארע אונס שלא יקרב החיצון ואפי' אין שם שעיר יש לספק שמא ימצא שעיר על כרחך לומר שהפנימי מכפר מספק וכיון שכבר כיפר איך יתבטל כפרתו בהקרבת החיצון. מחוורתא כמ"ש מהרש"ל ודקשיא א"כ חיצון למה בא תריץ כדשנינן לעיל בריש דברינו וקסבר קושית הש"ס לר"י ולא לר"ש. מיהו גם בזה צריכין קצת לסברת המהרש"א ואף לסברת תו' צ"ל דמשתנה הכפרה לאחר עשיית החיצון אלא דיש לדחוק לפרש כוונתם כיון דצ"ל שאא"כ ישתנה הכפרה לכך אין לומר דפנימי בא להגן ביני לביני וצ"ע. ועמ"ש לקמן בד"ה על כו' וא"ת לימא נפקא מיניה להקל מקצת עונשו כדאמרי' פ"ק דזבחים (דף ו') עולה מכפרת על היורש מקופיה אבל לא מקיבעא והיינו שמיקל קצת חטאו וכן כתב תוס' לקמן (דף י"ג) בד"ה דעבר כו'. ואפשר שזהו כונת מהריב"ל דודאי כוונת תוס' כמ"ש המהרש"א מ"מ מיורש קשיא דהא עולה אחייבי עשה מכפרת ולא אתי לכלל עשה וי"ל הא מיהת גם עשה אתיא לכלל קרבן עולה שייך לומר בה שקרבן אחר תולה מקצתה אבל היכא דלא אתי כלל לקרבן לא שייך ביה קרבן קמא לתלות. ועמ"ש לקמן בד"ה עשה כו':

או זה וזה יתלו. מכאן קשיא למ"ש המהרש"א (דף ח') בד"ה ונכפר כו' אבל חיצון דלא אתי לכלל חטאת לא שייך ביה דלתלות. ואין לפרש או זה וזה יתנו על יש בה ואין בה דאין זה במשמעות לשון הש"ס גם כל הסוגיא לא משמע כן:

דלמא דא היא כו'. עי' בקונט'. וקשה טובא חדא שלא הוזכרה בירושלמי פלוגתא דר"י ור"ל בהא ועוד הא ברייתא בת"כ היא כמפורש לעיל (דף ד) ועוד לשון מחלוקי כפרה דחוק. לכך נראה שהגי' מוטעת דלעיל (דף ד') גרסינן מה חמית מימר בטמא שאכל את הטהור כו' וכ"ה לקמן כתבה גם כאן ואינו כן אלא ה"ג א"ל ר"ז דלמא דא היא מה חמית מימר הפנימי תולה על יש בה ואין בה והחיצון מכפר על אין בה ויש בה או שניהם תולים על יש בה ואין בה או שניהם מכפרים על יש בה ואין בה וא"ל מחלוקי כפרות היא (מדכתיב כפרה בפנימי וכפר על הקדש וגו' וכתיב בחיצון מלבד חטאת הכיפורים משמע שמכפר בפני עצמו א"נ מדהוקש לשאר מוספין דכתיב בהו לכפר ש"מ שכל אחד מכפר על דבר בפני עצמו) או החיצון תולה הפנימי מכפר או זה וזה יתלו או זה וזה יכפרו מאי כדון (כלומר ועדיין לא מיתרצא קושיין אע"ג דכל אחד מכפר כל דבר בפני עצמו מ"מ י"ל דכפרתן בהיפך או זה וזה כו') א"ר אמי בשם ריש לקיש והתודה עליו את כל עונות ב"י אלו הזדונות ואת כל פשעיהם אלו המרדים לכל חטאתם אלו השגגות וכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונתם תפש את הזדונות והניח השגגות (דהל"ל ונשא השעיר עליו את כל עונתם ואת כל חטאתם כדאמר בקרא קמא בודוי השעיר) לומר מה זדונות שאין בה חייב קרבן (ואין השעיר מכפר מה שהקרבן מכפר אף בחטאת אין השעיר מכפר מה שקרבן מכפר ואם נודע לו אח"כ אין השעיר מכפר עד שיביא חטאתו וממילא נכללו כולם במלת עונותם וב"ת מ"מ ה"ל למנקט ואת כל פשעיהם י"ל הנך ודאי בכלל עונותם נינהו ועמש"ל בד"ה על) אף שגגות שאין בהן חיוב קרבן. ולמה באו לכאן כו' כדפירשתי בקונטרס:

חטאתם חטאתם כו'. וא"ת א"כ נימא שאין שעיר המשתלח מכפר על שגגת עבירות שאין בהן חיוב חטאת וי"ל עבירות קלות שמעינן דמכפר מק"ו מחייבי כריתות ולא מהני ג"ש אלא דתולה נמי על עברות שיש בהן חיוב חטאת ודוחק:

מה שיירתה כו'. וא"ת נאמר החיצון מכפר אאין בה ואין בה וי"ל הא מכח היקישא דחיצון לפנימי שמעי' דמכפר אאין בה ויש בה דומיא דפנימי שמכפר איש בה ואין בה וא"ת מ"מ נאמר שגם החיצון תולה כדפריך ומעיקרא או זה וזה יתלו וי"ל דומיא דשעיר המשתלח שעל דבר שאין בו קרבן מכפר דלגביה לא איתקוש לפנימי ה"נ חיצון מכפר ואינו תולה וכ"ה שעיר המשתלח גופא מנ"ל דאינו תולה י"ל כיון דמכפר נמי אל"ת אמרי' אכולהו נמי מכפר:

ועל שאין בה ידיעה כו' שעירי רגלים ור"ח מכפרין. וקשה לדברי הכל הוקשו השעירים או בושעיר או מדכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם א"כ ל"ל מלבד עולת החדש להקיש ר"ה לר"ח הא כבר הוקשו וי"ל לר"מ איצטרך דלא נאמר מדאתקש חיצון לפנימי איתקוש נמי להא שלא יכפרו כפרות גם שלא תהא כפרתו פעמיים בשנה לכך כתיב בר"ה מלבד עולת החדש להקיש יה"כ דסמיך ליה לר"ח שיכפר נמי על טהור שאכל את הטמא ומיניה שמעינן דהיקישא דמועדות עדיפא (ועי' דף ט' בד"ה כדאמרי' כו' ומ"ש לקמן בד"ה ר"י חלש) ור"י סובר דאיצטרך ג"ש עון עון ללמר דציץ מכפר אטומאת מקדש וה"א דאף ר"ח מכפר אטהור שאכל את הטמא לכך כתיב מלבד עולת החדש שעל מה ששעיר ר"ה מכפר שעיר ר"ח מכפר והיינו אין בה ואין בה דטמא שאכל את הטהור אך קשה לזה לא צריך ג"ש דממקומו מוכרע דהציץ מכפר אטומאת בשר כדמפורש מנחות פ"ג (דף כ') לכך נראה ודאי איצטרך ג"ש דעון עון מנותר ומפיגול כמפורש בהרבה מקומות סד"א דניליף נמי עון דר"ח מציץ לכך איצטרך מלבד עולת החדש לר"ש איצטרך דלא נימא דגם שעיר ר"ה אתי לכפר על טהור שאכל את הטמא וכס"ד דר"י בי ר' בון לקמן בסוגיין לכך כתיב מלבד וגו' וכדמשני הש"ס שם:

א"ל הואיל כו'. עי' בקונט'. כתב התי"ט ומסתברא לאו דוקא ר"מ אמר לר"ש שהרי ר"ש היה אחר דורו של ר"מ כמ"ש הרמב"ם פ"ד בהקדמתו כו' ע"ש אמת שהרמב"ם שם מנה לרשב"י בחבורה הרביעית ואת ר"מ בחבורה שלישית והיא דבר זר שהרי שניהם היו תלמידי ר"ע ושניהם נסמכו כאחת וחלוקים הם עם חביריהם ר' יהודה בהרבה מקומות במשנה (ועמ"ש בירושלמי סנהדרין דף י'. בד"ה אמר כו'. וראיתי בס' יוחסין במנין חבורה השלישית תמה על הרמב"ם בזה ע"ש והנאני לכן אין לזוז מפשט הדברים שר"מ אמר כן לר"ש וכ"מ בירוש' חגיגה ריש פ"ג (דף ח'):

טעמא דר' יהודה ושעיר כו'. כתב תוס' וא"ת ל"ל קרא הא א"א לאוקמי אלא באין בה ואין בה דאיש בה ואין בה או בהיפך פנימי וחיצון מכפרים וי"ל דבעי מנ"ל דמכפר בטומאת מקדש וקדשיו כו' ע"ש ותי' קשה חדא בסוגיין לא נזכר כלל בנין אב דר"י ועוד לדבריהם ה"ל לשנויי מעיקרא טעמא דר"י משום בנין אב דר"י וכ"ת מה ליה"כ שכן כפרתו מרובה א"ק חטאת לה'. כו'. ויותר קשה לפמ"ש לקמן בסמוך בד"ה שעירי כו' דלמסקנא מוספין כולן גילוי מלתא היא א"כ על כרחך לומר כי איצטריך חטאת לה' ללמד דמכפר אאין בה ואין בה הדרא קושייתם לדוכתא ונראה אי לאו חטאת לה' סד"א ר"ח ורגלים מכפרים אחטא שסופו ליוודע דדמיא מיהת במקצת לפנימי וחיצון אבל אין בה ואין בה שאין סופו ליוודע אין לו כפרה כלל לכך כתיב חטאת לה' דמשמע טפי אין בה ואין בה שאין סופו ליוודע מסופו ליוודע וכן משמע לשון הש"ס דפריך אשכחן שעירי ר"ח רגלים מנין והתם פריך אאין בה א"כ שאלתו קמייתא דקאמר ר"ח מנין נמי קאי בהכי לכך קאמר אשכחן ראשי חדשים. ועמ"ש לעיל (דף ה') בד"ה יכול כו'. ובר"ה פ"ק (דף ד') פירש"י בד"ה היקישא דר' יונה במס' שבועות איצטרך ליה שכל שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דילפינן משעיר ר"ח דכתיב ביה לשאת את עון העדה ע"כ ותימא הא דמכפרים על טומאת מקדש וקדשיו לאו מר"ח גמרי' אלא מחיצון וכ"ש לשיטת ר"ת שכתב תו' (דף ט') בד"ה כדאמר כו' ע"ש וכ"ת מחיצון ליכא למילף דה"ל דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש א"כ אף מר"ח ליכא למילף דה"ל דבר הלמד בג"ש ואינו חוזר ומלמד בג"ש אלא ודאי כמ"ש תוס' (דף י') בד"ה ואיתקיש כו' ותירץ ר"ת כיון דהך היקישא דמועד הוי היקש גמור כו' ע"ש א"כ שפיר איכא למילף מחיצון. ולר"י דדריש חטאת לה'. אפי' אם נאמר דיליף מר"ח אין צריך למילף מדכתיב עון העדה אלא מחיצון יליף וצ"ע. ועמ"ש לקמן בד"ה העובר כו':

חטאת לה' כו'. בבבלי פריך והאי מיבעיא ליה לכדר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנא' בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח א"כ לימא קרא על ה' כו' ע"כ מאמר זה תמוה ונראה מיעוט הירח לא היה אלא לנחמת ישראל להודיעם שכן תהיה הצלחתם וכן קבעו בברכת קידוש החדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה וצריכין ישראל כפרה על כך שבשבילם נתמעטה והיינו דקאמר לימא על ה' על המעשה הנעשה מה' בשביל ישראל אבל לה' לא שייך בזה כלל אלא ש"מ תרתי וכדמסיק הש"ס שם א"נ אמרי' בעלמא ג' הקב"ה מתחרט עליהם שבראן וא' מהם יצר הרע והלבנה נתמעטה מפני שקטרגה להידיע לכל כמה שנא לפניו הקטרוג והיצר הוא המקטרג הגדול ולכך קבעו בתפילת מוסף דר"ח ותשועת נפשם מיד שונא ועי' בהרד"א וכיון שהמיעוט נעשה להודיע שמתחרט לכך קאמר הביאו עלי כפרה ועי' בהרי"ף בפרקין:

חטא שאין יודע כו'. בבבלי פריך ונכפר נמי אשאר עברות תדר"י הואיל ושעיר חיצון בא בזמן קבוע כו' כך פירש"י. וכתב תוס' וכן צ"ל דאי מפנימי גמר בסמוך דפריך מה ליה"כ שמרובה כפרתו הל"ל שכן נכנס דמה לפני ולפנים. דהך פירכא עדיפא דבקרבן פנים גופא היא כ"כ המהרש"א. ותימא אי בפנימי איירי הך פירכא שמרובה כפרתו נמי בקרבן פנימי עצתו היא שמכפר על המזיד ותולה על השוגג ואין צריכין לומר שהיום מכפר על עברות הרבה וכפירש"י אלא שהוא עצמו מכפר הרבה. ובסוף פרקין קאמר הבבלי מה ליוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג ולא קאמר שכן מרובה כפרתו. דהתם בעי למימר שיה"כ מכפר על שאינן שבים ולא דמיא לחטאת ואשם שפיר נקט על המזיד כשוגג דכי היכי דמכפר על המזיד ראוי שיכפר נמי על שאינן שבים אבל הא דמרובה כפרתו אינו אנא מעלה בעלמא לכך הכא לאלומי הפירכא שפיר קאמר מרובה כפרתו ועוד הא איצטרך לפירכא שכן כפרתו מרובה דלא ניליף מפנימי ור"ח וכו' כמ"ש המהרש"א ותירוצו אי מפנימי גמר ה"ל חדא מחדא כו' ע"ש אינו מספיק דהא כי הדר דינא איצטרך לפירכא זו לכך קאמר כאן זה מרובה כפרתו ולא קאמר שמכפר על המזיד כשוגג. וקושית תוס' בד"ה [שכן] כו' וא"ת ניליף במה הצד מתרוייהו ע"כ תימא כיון דחיצון ה"ל דבר הלמד בהיקש לא ילפי' מיניה במה הצד דהשתא בבנין אב חדא מחדא דלא פרכינן עליה פירכא כל דהו לא ילפינן מה הצד דפרכינן עליה פירכא כל דהוא כ"ש דלא ילפי' מיניה וצ"ע. וע"ק אי הוה פריך שכן נכנס כו' עדיין הוה קשיא מליף מחיצון לכך קאמר פירכא כוללת לשניהם אבל למסקנא י"ל דיליף מפנימי וליכא למפשט איבעיא אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב. ומ"ש תוס' ועוד אדיליף מפנימי ליליף משעירי המשתלח דמכפר אשאר עבירות אע"ג דשעיר המשתלח אין קרב פנימי נמי לאו קרבן גמור דנשרף חוץ למחנה ואית לן למילף טפי משעיר המשתלח דהוי חוץ מחוץ ע"כ תימא הא פנימי דמי טפי שדמו ואימוריו קריבין על מזבח החיצון וזה שמביאין מדמו בפנים ובשרו נשרף חוץ למחנה לא גרע בהכי מהמשתלח שכולו נעשה חוץ למחנה ואינו דומה לחיצון בשום דבר. ומ"ש תוס' עוד וניחא נמי לכך איצטרך היקישא דחיצון לפנימי דמבנין אב ליכא למילף דחוץ מפנים לא ילפי' ע"כ. אינו ראיה גמורה דאפי' מילתא דאתא בק"ו טרח וכחב לה קרא כ"ש מילתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה היקשא. ולפי מה שכתב לעיל בתוספת דד"ה מה חמית כו' דאיצטרך ההיקש דנוקי אחת יתירא בחיצון ולא בשאר קרבנות דאיכא למילף מיניה בבנין אב י"ל עיקר קושית תוס' וא"ת תיפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב דחיצון גופיה כו' ע"ש. דהשתא מפנימי יליף לה ולא מחיצון. והא דמקשי' תוס' (דף י') בד"ה ואיתקיש כו' וע"ק לר"י ל"ל חטאת לה' הא איתקש לפנימי כו' ע"ש כבר נתבאר בסמוך בד"ה טעמא דר"י תירוץ לקושיא זו ע"ש ועמ"ש לעיל בד"ה מה חמית כו':

שעירי הרגלים מנין. דמכפרי אאין בה ואין בה ואטומאת מקדש וקדשיו אימא דוקא בשאר עברות ויש בה ואין בה. מיהו דוקא חייבי כריתות שמצינו בהם קרבן במקום אחר חוץ מטומאת מקדש וקדשיו דחמירא דהא כל העברות מתכפרים בשעיר המשתלח וזו צריכא כפרה בפני עצמה פנימי וחיצון. ועי' בתוס' בד"ה שעירי הרגלים כו'. ומסיים בבבלי וכ"ת הא נמי כדתנא דבי ר"י מה זה בא בזמן קבוע כו' איכא למיפרך אי מדר"ח שכן תדיר אי מדיה"כ שכן מרובה כפרתו וכ"ת הא גמר' ר"ח מיה"כ ולא פרכינן התם כפרה מיכתב כתיבא (דכתיב חטאת לה' דמשמע לכפר לפני ה' א"כ מדכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה ש"מ שמכפר) גילוי מילתא בעלמא (בנין אב אינו אלא גילוי מילתא וה"ה ברגלים דכתיב בהו לכפר נמי ניחא ליה דה"ל גילוי מילתא ולא קשיא ליה אלא אסוכות וש"ע דלא כתיב בהו לכפר מנ"ל דמכפרים אטומאת מקדש וקדשיו וכ"ת ניליף סוכות משאר רגלים בבנין אב בשלמא לשיטת רש"י ותוס' ניחא דאמרי דמחיצון יליף ר"ח ורגלים א"כ אף דלגבי דידהו ה"ל גילוי מילתא מ"מ ליכא למילף מהן דה"ל דבר הלמד בהיקש דחיצון גופא בהיקישא יליף ליה ואינו חוזר ומלמד בבנין אב אבל לשיטתי דמפנימי יליף קשיא ניליף משאר רגלים בבנין אב י"ל כיון דמפנימי גופא ליכא למילף דאיכא למפרך שכן כפרתו מרובה אף מרגלים דאתיין מיניה ליכא למילף וכעין זה כתב המהרש"א בד"ה כדאמר רחב"ח כו' ע"ש). אבל הכא (היכא דלא כתיב לכפר צריכין למילף דמכפר) איכא למימר כולא מילתא לא גמרינן (דהא איכא למיפרך) אלא כדאמר ראב"ח שעיר ושעיר ה"נ שעיר ושעיר כו' (וסוכות ילפי' מחיצון דיה"כ דמכפר אמקדש וקדשיו דוי"ו דושעיר דכתיב בסוכות מוסיף על ענין הראשון. ולא קשיא תינח כל דכתיב בו ושעיר עצרת מא"ל כדפריך הש"ס לקמן. דהא עצרת כתיב ביה לכפר ילפי' בבנין אב ולא פרכינן דגילוי מילתא בעלמא הוא ויה"כ הא ודאי ל"צ בנין אב דהא כתיב מלבד חטאת הכיפורים. ומעתה ליתא לקושית תוס' בד"ה כדאמר ר' חמא כו' ועמ"ש בסמוך). ואיתקוש שעירי הרגלים לשעירי ר"ח כו' (לאו דוקא כל שעירי הרגלים דהא אפסיק יה"כ בין סוכות לר"ח ויה"כ) ודאי אינו מכפר על אין בה ואין בה לר"י דהא כתיב ביה אחת בשנה כפרה זו לא תהיה אלא אחת בשנה אלא כיון דאיכא היקישא דאטומאת מקדש וקדשיו קאתי ממילא מוכרח לומר דמכפר אאין בה ואין בה דלשאר ל"צ וכמ"ש תוס' בד"ה מ"ט דר"י כו' ע"ש ואפי' לפמ"ש בד"ה טעמא דר"י כו' לחלק ע"ש השתא דגלי לן רחמנא בר"ח דמכפר על אין בה ואין בה אין לחלק ועמ"ש לקמן בד"ה שני כו':

אר"ז ושעיר כו' בבבלי גרסי' כדארחב"ח ושעיר כו'. עיקרא דמלתא אמרה אהא דתנן רמ"א כל השעירים כפרתן שוה וארחב"ח מ"ט דר"מ דכתיב ושעיר כו' וקשה הא לר"י ולר"ש השנויים תחלה במשנתינו נמי צריכין להיקישא דושעיר כמפורש כאן ובבבלי למה לא קאמר היקישא דושכיר אר"י ונראה רחב"ח סובר דבר הלמד בהקיש חוזר ומלמד בבנין אב א"כ איכא למילף רגלים מחיצון דאטומאת מקדש וקדשיו בא וממילא לא ידעינן דמכפר אאין בה ואין בה וכמ"ש תוס' (דף ט') בד"ה מ"ט כו' ע"ש וכ"ת מה ליה"כ שכן כפרתו מרובה השתא דמחיצון יליף ליה ה"ל חדא מחדא ולא פרכינן כל דהו ושכן כפרתו מרובה פירכא כל דהוא כמ"ש המהרש"א בד"ה הואיל כו' ע"ש. וקסבר רחב"ח דלית ליה לר"י דרשא דחטאת לה' שמכפר על אין בה ואין בה אלא כי איצטרך קרא לכדר"ל. גם לפמ"ש שכן כפרתו מרובה אינה פירכא כל דהו היינו אי יליף מפנימי פירכא גמורה היא שמכפר על המזיד כשוגג אבל כי ילפינן מחיצון צ"ל כפרת היום מרובה כמ"ש רש"י הא ודאי פירכא כל דהוא היא ולא פרכינן לה אחדא מחדא. ותו' כתב תימא ועצרת דלא כתיב ביה ושעיר מנ"ל כו' ע"ש ונראה ושעיר קמא קדריש ואינך רגלים יליף מהיקישא מיתורא דחג המצות חג השבעות חג הסוכות כדאמרינן בסמוך בגמרא וע"ש בסמוך וכ"ת לכתוב בכולן בלא וא"ו חוץ מקמא י"ל איצטרך דרשא כדאמרי' בפסיקתא ע"ש:

אם בשעיר של נחשון כו'. הא דלא משני אין כיוצא בו לדורות כדמשני בסמוך אשעיר השמיני קסבר שעירים שהקריבו הנשיאים היו לכפרה על העגל ולר"ש אנן קיימין דאמר פ"ק דהוריות צריכין שעיר לכל שבט והיינו דקאמר על שבטו מכפר נמצא שיש כיוצא בו לדורות. ורש"י פי' בנימוקי החומש פ' נשא ויהי המקריב כו' נחשון בן עמינדב למטה יהודה יחסו הכתוב על שבטו ולא שגבה משבטו. אף שכך משמע בספרי מ"מ בסוגיין מפורש שהקריבו על שם שבטו לכפרה גם הספרי יש לדחוק ולפרש כן יחסו לקרבנו של נחשון על שבטו לומר שכיפר על שבטו. ועי' ברא"ם וצ"ע:

נאמר להלן נשיאת עון כו'. וא"ת מאי דוחקא למילף מנין דקשיא אי מה להלן עולין כו' ואיצטרך למכתב העדה כדאמרינן בבבלי (דף ט') ניליף עון עון מפיגול ונותר מה להלן בשר וי"ל טומאה מטומאה עדיפא ליה למילף. ועמ"ש לעיל בד"ה ועל כו':

מה להלן עון הקריבים כו'. בבבלי פריך אי מה להלן עולין כו' כתב תוס' וא"ת אמאי לא משני כדמשני בסמוך ואין אחר נושא עון ע"כ ונראה אי לא כתיב עון העדה ה"א תרווייהו מכפרי על עולין א' אאין בה ויש בה ואחד אאין בה ואין בה בשעת הקרבה כדמצינו שחילק הכתוב בהן וצריכי שני כפרות אע"ג דשניהן אינן בני קרבן ומלקות ה"נ כן בעולין שהקריבן בטומאה אבל השתא דכתיב עון העדה על כרחך לומר דר"ח מכפר אטהור שאכל את הטמא אמרינן נמי דהציץ מכפר על העולין בכל ענין דמהיכא תיתי לן לחלק. תו פריך הבבלי ונכפר ציץ אדידיה ואדר"ח ונ"מ לטומאה שאירע בין זה לזה. וקשה כי פריך מתחלה ונכפר ר"ח אדידיה ואדציץ קאמר נ"מ היכא דנשבר הציץ ה"נ הל"ל נ"מ דדמיא ליה ממש היכא דלא עבד קרבן דר"ח או נמצא בו פסול. וע"ק כי אמרינן נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה כלומר עון בטומאה דהיינו טהור שאכל את הטמא בין זה לזה נמצא דר"ח לא בא אלא על טמא שאכל את הטהור בשעת הקרבתו וזה דוחק כמ"ש (דף ח') תו' בד"ה ונכפר חיצון כו' ע"ש ולדבריהם צ"ל כשקרב ר"ח מכפר הוא על כל טהור שאכל את הטמא עד עתה. א"כ טפי יש לו לומר נ"מ אי לא עבד ר"ח. כל זה דלא כמ"ש המהרש"א. גם מ"ש בסוף דבריו אבל האי נ"מ דלא עבד ר"ח לא הוה נ"מ אלא בטומאה שאירעה בשעה שהיה ראוי ליקרב ר"ח כמו שכתבתי לעיל ע"כ ר"ל כמ"ש תוס' שם בסמוך בד"ה ונכפר ר"ת כו' ע"ש וזה תימא דהתם איירי שירצה ר"ח אעולין קאמרו תו' שפיר שאינו מרצה אלא בשעת הקרבה אבל הכא שיכפר הציץ גם על טהור שאכל את הטמא ודאי על כל הנעשה עד עכשיו מכפר. וכתב תוס' שם בד"ה ונכפר ציץ כו' וא"ת אמאי לא משני עון אחד הוא נישא ולא ב' עונות וי"ל גבי ציץ כתיב עון הקדשים וטומאת בשר ועולים תרווייהו עון קדשים ועוד כו' ע"ש ותירוצם ק"ק הא מדכתיב עון ולא עונות דייק דאינו נושא אלא אחת ורבים דקדשים אינו מורה כלל על מיני עון שהם רבים ונראה כיון דעין דר"ח לא ידעינן מהו אלא מציץ ה"ל כאלו כתיב בגופיה והא דכתיב עון לשון יחיד בא למעט לשאר טומאות דקדשים. ולא דמיא לפנימי דכתיב ביה מפורש אחת ממעטינן מיניה כל מילי. עוד כתב תוס' בד"ה אמר קרא אותה אפירכא קמייתא לא מצי לשנויי הכי דאותה אעון העדה קאי כו' ע"ש. וקשה הא דכתיב אותה ליכא למעוטי שלא יכפר ר"ח על עון שמכפרים עליו אחרים וכמ"ש תוס' (דף ח') בד"ה כפרה כו' כל שעיקר כפרתו אינה מתכפרת אלא בו אין לחוש ע"ש ואפשר שזהו כוונת תוס' בתירוצם ודוחק. תו גרסי' בבבלי שם ר"א אמר העדה עדה ולא קדשים כו' וכתב תו' נראה דלא פליגי וע"כ איצטרך דרשא דאותה משום פירכא דרגלים כו' ודרשא דר"א לרשב"י דלא דריש אותה ע"כ. ומפירש"י שה מבואר דסובר דפליגי דאי ס"ד דאית ליה לר"א דרשא דאותה קשיא ה"א יתירה דהעדה ודהקדשים ל"ל אלא ודאי ר"א לית ליה דרשא דאותה ודקשיא ונכפרו רגלים אדר"ח י"ל קסבר ר"א דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש ור"ח גופא מציץ בג"ש ילפי ודמכפרי רגלים אטומאת מקדש וקדשיו ה"ל גילוי מילתא בהנך דכתיב בהו לכפר וסוכות דלא כתיב ביה לכפר יליף מחיצון בהיקש כמ"ש לעיל בד"ה שעירי הרגלים כו' ע"ש. ועמ"ש לקמן בפרקין בד"ה רשב"י כו':

ר"י חלק שיטת ר"מ כו'. וקשה א"כ ה"ל לשנות במתני' כסדר תחלה דברי ר"מ אח"כ דברי ר"י ובתר הכי דברי ר"ש וי"ל משום דבעי למיתנא מה שהשיב ר"מ לר"ש מהו שיקרבו זה בזה כמ"ש בקונט' לכך נקט דברי ר"מ לבסוף. (ועמ"ש לקמן בד"ה דברי חכמים כו'). וצ"ל דהירושלמי פליג אבבלי בהא דלירוש' ר"מ סובר שאין השעירים מכפרים על טהור שאכל את הטמא דא"כ מאי קאמר ר"י חלק שיטת ר"מ הא מיפלג פליג עליה בטהור שאכל את הטמא אלא ודאי כמ"ש וסובר נמי ר"מ אית ליה דרשא דחטאת לה' ללמד דמכפרים נמי אאין בה ידיעה כלל ולהבבלי פליג עליה בטהור שאכל את הטמא כמפורש בברייתא דמייתי שם (דף י') ולדידיה לית ליה לר"מ דרשא דחטאת לה' וכפירש"י שם (דף י') בד"ה כולהו כו' ע"ש דאי אית ליה דרשא דחטאת לה' א"א לומר דמכפר על טהור שאכל את הטמא. והשתא ניחא דמייתי במתני' דברי ר"מ בתר דר"ש ועמ"ש לעיל בד"ה ועל כו':

ותייא כר"י כו' עי' בקונט'. וקשה אמאי לא יליף ליה מדכתיב אחת בשנה כדאמר הבבלי (דף י') וי"ל סובר הירושלמי ד"מ לא דריש אחת בשנה דא"כ ה"ל למילף חיצון מיניה שאינו מכפר ב' כפרות ואין כפרתו אלא אחת בשנה ולית ליה הא דכתב (דף ט') בד"ה ואתקיש כו' דר"מ עדיפא ליה היקיש דמועדות כו' ע"ש (ועמ"ש לעיל בד"ה ועל כו') אבל השתא דדריש מועשהו חטאת אין למילף חיצון מיניה דהא חיצון לא אתי לעולם לכלל חטאת. מאי קאמרת מ"מ נילף מפנימי שאינו מכפר אלא על אחת כיון דלא תלי קרא אההקפדה שלא יהיה יותר מאחת אלא שיהיה בתלייה אין למילף חיצון מיניה דאיהו ודאי אינו בתלייה:

מכיון דכתיב חג המצות כו' וא"ת הא מפורש במתני' טעמו כיון שכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו יקרבו זה בזה וי"ל קשיא ליה ולאו טעמא בעיא לא יהא אלא המפריש חטאת ואבד ונתכפר באחרת לכ"ע תמות כדתנן תמורה פ"ד א"כ ה"נ ושני ר' מנא כיון דכתיב חג המצות וגו' גלי לן קרא דה"ל כאילו הפרישן תחלה על איזה שירצה יקריבנה ור' בון קאמר כיון דמהיקישא שמעינן דכולן מכברים אטומאת מקדש וקדשיו אהני נמי היקישא דליהוי כאלו הופרשו כולן על כפרה אחת. ולכך קאמר שמתחלה לא הוקדש ליקרב על מזבח החיצון אבל פנימי לא דלא הוקש בהך היקישא. ועיי' (דף י"ב) בתוס' בד"ה שמתחלה כו' ותו' כתבו (דף י') בד"ה מהו כו' של ר"ח זה בר"ח אחר ניחא לכולהו שיקרבו ותימא דבעיא היא בפ"ק דזבחים אי עולה מכפרת אעשה דלאחר הפרשה והשתא אי לא מכפר איך יקרב כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא דפשיטא דקרבנות ציבור מתחלה הופרשו לכך מיהו היינו דוקא בשוין ממש אבל בשאינן שוין לא ואין לדמות עולת יחיד לשעירי ציבור הבאין לכפרה. ובבבלי ר"ה פ"א (דף ד') מבואר דלא ס"ל כר' מנא ע"ש:

העובר לפני התיבה כו' א"צ להזכיר של ר"ח עי' בקונט' וכ"פ רש"י עירובין פ"ג (דף מ') ותו' כתב שם ויש גאונים שאין מניחין לומר ובר"ח דלא ליתי לזלזולי במועדות וי"ט ראשון של ר"ה שיאמרו י"ט שני עיקר כו' ואתי לממני מועדות מן יום שני ע"כ. ואיסור זה איכא נמי כשקדשו ע"פ הראייה דיש לחוש שמא יתעבר אא"כ שכבר באו עדים וזה דוקא במקום הוועד. ולשון הש"ס לא משמע הכי דקאמר א"צ להזכיר כו' משמע אבל אם רצה להזכיר מזכיר ולסברת הגאונים אסור להזכיר. עוד כתב בשם הערוך איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה פי' שאין אומרים ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה ע"כ. נראה דלאו איסורא קאמר אלא שמתכסה וא"צ להזכיר דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ובהגהת אשרי שם כתב פי' דברי הערוך לא בתפלה ולא בזולתה היינו שאין אומרים אחר ההפטרה על יום ר"ח גם שאין אומרים בקרבנות ובר"ח ע"כ וקשה הא לעולם אין מזכירין של ר"ח בהפטרה אפי' כי מיקלע בשבת שאם אין שבת אין הפטרה וכ"כ במנחה דיה"כ א"כ מ"ש חג זה דקרי ליה כסא ועוד הא תפלה דרבנן ואנשי כנסת הגדולה תקנוה בפרט תפלת המוספין דנתקנה בזמן שאין מוסף כדמשמע בבבלי ר"פ תפלת השחר וכ"ש סדר הפטרה א"כ איך נפרש קרא דבכסא ליום חגינו דקאי אתפלה והפטרה. והטור א"ח סי' תקצ"א כתב פי' לא במוסף ולא בבקר כשקורין פ' הקרבנות שיש מקומות שקורין בר"ח בבקר לאחר שקראו פ' התמיד ובראשי חדשיכם ע"כ. גם לפי' זה קשיא קושיא שנייה. לכך נראה ולא בזולתה ר"ל שאין מזכירין ר"ח בבה"מ דבה"מ דאורייתא אע"ג דהנוסח דרבנן מ"מ כיון דדוד ושלמה תקנוה לברכה שלישית כמפורש פ' ג' שאכלו מסתמא גם הם תקנו להזכיר בו של ר"ח ושפיר אמר דוד בכסא. וה"ק שאין מזכיר בראשי חדשיכם לא בתפלה גם אינו מזכיר ר"ח לא בזולתה דהיינו בבה"מ. וכתב תוס' עוד שם ור"ת הגיהו במחזורו ושני שעירים לכפר כו' ע"כ (וכן נוהגין כמ"ש בש"ע סי' תקצ"ח) וקשה הא קיי"ל כר"י דמתני' שעירי רגלים ור"ח שוין שמכפרים על אין בה ואין בה דקיי"ל ר"י ור"מ הלכה כר"י וכן ר"י ור"ש הלכה כר"י וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' שגגות א"כ אין צורך לשני השעירים בשלמא בזמן שבה"מ קיים אתי שפיר שהיו מקריבים אותן לטומאה שאירעה בין זה לזה אלא אנו איך נאמר אותם בבת אחת במקום הקרבת השעירים הא בבת אחת אי אפשר להקריבם דה"ל אחת מהם למותר וי"ל מה שאנו אומרים ושני שעירים לכפר אינו אלא סיפור מעשה בזמן שבה"מ קיים היו מקריבים שני שעירים בזה אחר זה לכפר ועוד הא מפורש לקמן בסוגיין אם שחטו שניהן כאחד כשרים שאין לנו אלא מה שקבעה התורה. והא דאמרינן זכרון אחד עולה לכאן ולכאן דגם ר"ת יום זכרון הוא גם אמרו בבבלי ברכות פ' שלשה שאכלו (דף מ"ט) בר"ח מסיים ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון. והיינו מדכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרת על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם אני ה' וכ"פ רש"י בעירובין שם. והטור א"ח סי' תקפ"ב כתב וכשאומר יום הזכרון הזה גם ר"ח בכלל דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר"ח וכתיב ונזכרתם אכולהו קאי. וכ"כ הר"ן סוף ר"ה ובר"ח נמי אשכחן זכרון דכתיב בו ובראשי חדשיכם וגו' ונזכרתם וגו' ע"כ. ותימא הא מעיקרא כתיב ונזכרתם וגו'. והדר כתיב וביום שמחתכם וגו'. ולא קאי אלא אמלחמה כמפורש בקרא ונזכרתם לפני ה' ונושעתם מאויביכם וצ"ע. ונראה פירש"י עיקר אך תימא א"כ נאמר אף המסיים במועדות לזכרון יצא או נאמר כי היכי דבר"ח צריך לומר שניתן לנו לזכרון אף במועד צריך לסיים כך דהא כתיב נמי ובמועדיכם וזה לא שמענו מעולם ועוד בר"ה פ"ד גרסינן מנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות שנא' והיו לכם לזכרון כו' משמע דלא קאי על המועדות ור"ח אלא על התקיעות דר"ה ורש"י פי' בחומש מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות ע"ש גם לשון הגמרא כן דקאמר זה בנה אב לכל מקום שנא' זכרונות יהיו מלכיות עמהן הרי דלא קאי והיו לכם לזכרון אר"ה. ובפסיקתא פ' בהעלותך איתא ואף שאין המקרא יוצא מידי קרבנות בא מג"ש נאמר כאן ונזכרתם ובר"ה זכרון מה כאן מלכיות זכרונות ושופרות כו' ע"ש ותימא ג"ש מנ"ל הא מפורש אמרו בגמ' שאינו אלא בנין אב וצ"ע. והטור א"ח סי' קפ"ח כחב ואם טעה ולא הזכיר ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון ונסתפקו בגמ' אי מזכיר ביה שמחה דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ור"ח וגו' אלמא איתקש ר"ח למועד או לא דר"ח לא שייך בו שמחה ולא איפשיטא הלכך אין לומר בה שמחה ע"כ וקשה מאי קאמר ולא איפשיטא הא ודאי איפשיטא מהא דגרסי' בפרקין (דף י') אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה (והוקשו כולן לר"ח) ופריך והא ר"ח לאו מועד הוא איברא כדאמר אביי ר"ח נמי איקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד. ש"מ היקישא דהטור ליתא דא"כ ל"ל להביא ראיה מקרא דכתובים ה"ל למפשט מדאיתקשו מועדים כולן לר"ח בקרא וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו'. ואע"ג הא דכתיב קרא עלי מועד לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא דמיניה שמעינן שנקרא מועד מ"מ אף היקישא דר"י לא איצטרך (ועמ"ש לקמן בד"ה ועל כו') והמהרש"א כתב פסחים (דף ע"ז) בד"ה סד"א כו' וקשה נהי דמועדיכם לא קאי אר"ח ניליף שעירי ר"ח מרגלים כו' וע"ק ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן כו' ע"ש קושייתו השניה אינה שכבר אמרנו דלאי מילף הוא. וקושייתו הראשונה נמי ל"ק דממ"ש בתירוצו דליכא למילף ר"ח מרגלים דאיכא למיפרך מה לרגלים שכן קבוע להן זמן כו' שמעינן דקושייתו נילף ר"ח מרגלים בבנין אב. א"כ טפי איכא למיפרך מה לר"ת שכן נדחה לפעמים כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שאין מקריבין עוד קרבן מוסף ר"ח דכתיב עליה השלם ואפי' למ"ש תו' ר"ה פ"ד (דף ל') דדוחה עשה דהשלמה. מ"מ אם באו עדים סמוך לערב דליכא עוד שהות ליקרב מוסף ביום נדחה לגמרי משא"כ במוספי הרגלים. וכ"ת ניליף ר"ח מפסח דסמיך ליה בשלמא שבת אין ללמוד מר"ח וכן תמיד משבת דה"ל למד מלמד לכן צריך קרא אחרינא לשבת ותמיד אבל ר"ח שפיר איכא למילף מפסח איהו י"ל הש"ס רוצה לשנויי אפילו אליבא דר"י דלא דריש סמוכים ומתני' כרבנן נמי אתיא דהא מיהת אינו מפורש בקרא דר"ת דחי טומאה. אך קשה לאביי דאמר ר"ח נמי קרי מועד כיון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ל"ל ובראשי חדשיכם הא כבר נכלל במועדים. ונראה קסבר אביי דוקא היכא דמוכח כגון הכא דאיירי ביה קרא איקרי מועד אבל היכא דאינו מוכח ולא כתיב התם ר"ח אינו נכלל בכלל מועד. וכן מוכח מקרא דנביאים חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ש"מ שאין ר"ת בכלל מועד וצ"ע. ובא"ח סי' תקפ"ב כתב הטור בשם רב שר שלום בר"ה וביה"כ אומרים מועדיכם לשמחה שהרי כתיב אלה מועדי ה' בריש ענינא ובסוף וידבר משה את מועדי ה' וקאי אכל ענינא פסח עצרת ר"ה יה"כ סוכות ש"ע וכולהו איתקשו להדדי לקרותם מועדי ה' מקראי קדש ע"כ וקשה א"כ נאמר אף שבת איקרי מועד דהא ריש ענינא הוא פ' שבת ושם כתיב אלה מועדי ה' וכ"ת האי קרא קאי אעיבור שנה הא אלה מועדי ה' דכתיב ריש פ' פסח קאי על עיבור חדש כמ"ש רש"י בפי' התורה והא ודאי ליכא למימר דשבת איקרי מועד דא"כ אף בשבת נאמר מועד ועוד א"כ ל"ל במועדו גבי שבת ותמיד וכ"כ תו' פסחים (דף ע"ז בד"ה סד"א כו') דה"נ לא קאי במועדיכם אשבת ותמיד ומצרכינן להו קראי ע"ש. אלא ודאי מועדי ה' איקרי מועדיכם סתמא לא איקרי ועמ"ש לקמן בד"ה ועל כו'. והרא"ש ר"ה פ"ד האריך בדבר ומייתי ראיה מאלה מועדי ה' כמ"ש הטור ועוד מדשנינו במשנה על ששה חדשים השלוחים באלול מפני תקנת המועדות מקיש ר"ה לסוכות ע"כ ותימא הא לא תנן הכי אלא על אלול מפני ר"ה ועל תשרי מפני תקנת המועדות. ואפשר לדחוק דהכי דייק מדתנן על תשרי מפני תקנת המועדות ולא תנן מפני יה"כ דהוי רבותא טפי דהוא בכרת ותקנת המועדות אינה אלא עשה ול"ת ש"מ שיה"כ בכלל תקנת המועדות וה"ה גם ר"ה איקרי מועד אך אינה ראיה כל כך. ותו מייתי ראיה מהך דסוטה (דף מ"ה) אי כתב רחמנא במועד ה"א מריש שתא ומנין שנקראו שמחה שנא' וביום שמחתכם ובמועדיכם. ובסוטה פירש"י שכולן נקראו מועד כדכתיב אלה מועדי ה' וקחשיב נמי ר"ה. ותמהני שלא הרגיש במ"ש. גם קשיא למה הניחו הגאונים ורש"י הראיה המבוררת דאמר בש"ס בפרקין אלה תעשו לה' במועדיכם קאי גם אר"ה ואיה"כ. ועוד לבתר דאסיקנן שאף ר"ח קרוי מועד א"כ לדידהו אף בר"ח נאמר מועדים לשמחה דהא כתיב ביה נמי שמחה וכמ"ש הטור סי' קפ"ח וכמ"ש למעלה בשמו וצ"ע. וזה שכתב בעה"מ והרא"ש סוף מס' ר"ה כתב ר"נ גאון בי"ט ראשון של ר"ה אסור לישב בתענית מדאורייתא הוא אבל בי"ט שני ובשבת מותר ע"כ ותימא שאסר בר"ה והתיר בשבת ע"כ. ונראה דעת ר"נ גאון אף ר"ה קרוי מועד ושמחה לכך אסר בר"ה והתורה בשבת דאינו מיקרי לא מועד ולא שמחה. אבל לדידן דאין אומרים בר"ה מועדים לשמחה יש להתיר תענית בר"ה וצ"ע:

העובר לפני התיבה ביו"ט כו'. כתב הר"ן פ"ד דר"ה מכאן אתה למד שאין מתפללין תשע אלא בתפלת מוסף דר"ה אבל לא בשאר תפלות היום ע"ש. ותימא אמתני' דהתם דתנן העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה השני מתקיע פריך ונעביד בראשון ומשני בשעת השמד שנו א"כ י"ל גם דינו דב"ש בשעת השמד שנו דאף שהיה הבית קיים בזמנם מ"מ כבר פשטה יד מלכות זרים עליהם כמפורש פ"ק דעכו"ם וכ"ת הא מיהת שמעינן דלא כבעה"מ דאמר אף בערבית מתפללים תשע דא"כ למה לא תני העובר לפני התיבה בערבית בש"א עשר כו' דבערבית לא שייך שמד דאין תקיעת שופר בלילה ועיקר גזרה היתה מחמת התקיעה כמפורש ירושלמי ר"ה פ"ד (דף י') י"ל כיון דתפלת ערבית רשות לכך לא נקט פלוגתייהו גביה ועוד שר"ל העובר לפני התיבה ובערבית ליכא חזרת ש"ץ ואפשר אפי' למ"ד חובה הדין כן וצ"ע:

ובה"א תשע. עי' בקונט'. ומהא דגרסינן ירושלמי ר"ה (דף י') י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אית תניי תני פותח בי"ט וחותם בשבת ואית תניי תני פותח בשבת וחותם בי"ט רבי אומר פותח בשבת וחותם בשבת וי"ט בינתיים. אין להוכיח לסיים בשל שבת דברייתא השנויה סתמא היא דעת שלישית ופסקינן כת"ק דר' דקיי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחבריו. גם בבבלי ביצה פ' י"ט (דף י"ז) הפלוגתא מהופכת ופסק הש"ס שם בפירוש הלכה כרבי ע"ש:

שני כבשי עצרת כו' אם כיפר הראשון כו'. וקשה שני כבשי עצרת ודאי לאו לכפרה אתיין דהא שלמים הן. וכן מוכח בבבלי פסחים פ' כיצד (דף ע"ז) דקאמר אבל עומר ושתי הלחם (והקרב עמהם) דאין באין לכפר אלא להתיר בעלמא. ונראה דט"ס הוא וצ"ל שני שעירי עצרת וכ"ה בתוספתא ריש מכלתין. ותימא מנ"ל שהשעיר הבא בגלל הלחם היה מכפר דלא כתיב ביה לכפר גם לא היקש בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דהא לא כתיב בהך פרשתא וי"ל מדכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י ודרשינן מיניה בפסחים שם הכתוב קבע מועד אחד לכולן לרבות גם העומר ושתי הלחם ע"ש. מהך היקישא שמעינן נמי כי היכא דשאר שעירי מוספין מכפרים ה"נ שעיר הבא בגלל הלחם מכפר. והא דתניא בתוספתא דפרקין טומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בל"ב שעירים ואחת מהם שעיר הבא בגלל הלחם אע"ג דלא כתיב ביה קרא שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו מ"מ כי היכא דילפינן משאר שעירי מוספים דמכפר ה"נ ילפינן מינייהו דמכפר על טומאת מקדש וקדשיו. אך קשה הא דמכפרי שעירי רגלים אטומאת מקדש וקדשיו ילפי' בהיקש מר"ח ושעיר ר"ח לא כתיב בת"כ ולא ילפינן שעיר הבא בגלל הלחם אלא משעירי הרגלים א"כ ה"ל דבר הבא בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש מיהו לפמ"ש לעיל בד"ה שעירי כו' ניחא ע"ש וצ"ע:

על טומאה שאירעה כו'. כתב המהרש"א (דף ח') בד"ה וניכפר חיצון כו' אחר שהוצרכו להביא החיצון משום טומאה שאירעה בין זה לזה אין סברא שיבא לכפר על טומאה שאירעה כו' לחוד ולא יכפר על כולו ע"ש. ותימא הלא שני שעירי עצרת ור"ה אין השני בא אלא על טומאה שאירעה בין זה לזה ואיך נאמר שאין סברא שעל זה לחוד הוא בא וכל שכן כאן דהיקישא. מלבד כו' משמע שלא בא אלא על טומאה שאירעה בין זה לזה:

אלא זה וזה מחמת ר"ח. וקשה מאי סלקא אדעתיה לר"ש שניהן באין על ר"ח או על ר"ה לפי הגהתי דקשיא ליה למה באין טפי הל"ל שאחד בא בשביל ראש חדש ואחד בשביל ראש השנה:

לית יכיל כו'. וקשה כיון דמוכח מקרא דאחד בא בשביל ר"ח ואחד בשביל ר"ה א"כ קשיא ברייתא מאי פריך אשני שעירי ר"ה אם כיפר הראשון כו' הא ודאי חלוקין הן בכפרתן לר"ש ונראה דה"ג בתוספתא היה ר"ש אומר ל"ב שעירים היו קרובין לצבור בכל שנה כו' י"ב בי"ב חדשי השנה אחד בר"ה ושנים בעצרת אחד בגלל הלחם ואחד בגלל היום ואם כיפר הראשון על מה השני מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה. נמצא המקשה סבר דקושית הברייתא היא בין על שני שעירי ר"ה ובין על שני שעירי עצרת והשיב המתרץ דעל שני שעירי ר"ה לא קשיא ליה מידי דאחד בא על ר"ח ואחד על ר"ה והן חלוקין בכפרותיהן ולא פריך אלא על שני שעירי עצרת ובאלו אפי' לר"ש צ"ל שבאו על טומאה שאירעה בין זה לזה וזה ברור:

וקלסוניה. וקשה לפי מה שכתבתי לעיל בד"ה העובר כו' אם רצה להזכיר מזכיר אם כן מאי שבח הוא זה ויש לומר אדם חשוב צריך להראות חידוש בברכותיו וזה הוא קילוסו:

א"ל מהו שיקרבו זה בזה. במתני' פירשתי ר"מ הוא דאמר ליה וכ"פ רש"י. וקשה מסקנת הבבלי (דף י"ב) אלא ר' יוחנן גמרא גמירא לה לדברי ר"ש אין נפדים לדברי חכמים נפדים משמע האי א"ל ר' יהודה היא. וכן מוכח מדברי תו' בד"ה מקיצין כי' רבנן דאמרו לו סברי לב ב"ד מתנה עליהן ע"ש ואלו לר"מ הכא אין צריך לתנאי ב"ד דהא כפרתן שוה אבל לר"י איצטרך לתנאי ב"ד וממ"ש רש"י (דף י"א) בד"ה כולן ימותו דלא דמו לשעירי הרגלים דתנן במתני' לא קרב ברגל זה כו' ע"ש נראה דסובר ר"י אמרו לו לכך קאמר דלא דמיא למתני'. אך מה שסיים אבל אלו אינן ראויין עד יה"כ לשנה הבאה וכבר עברה לה שנה וה"ל מתרומה ישנה לכך ימותו כו' ע"כ תימא הא ר"י סובר חובות של שנה זו קריבות לשנה הבאה ולכך ימותו משום תקלה כמפורש פ' שני שעירים (דף ס"ה) ועוד מדבריו משמע דכולן עברה שנתן לשנה הבא וקשה הא פר בן שתים או שלש. וכן מפורש ביומא שם (דף ס"ו). ובפ' הוציאו לו (דף נ) פי' בד"ה כולן ימותו דה"ל חטאת שכפרו בעליה כו' ע"ש ואין דבריו כמסקנת הש"ס פ' שני שעירים. גם לכ"ע לא מיקרי כפרו בעליה אם אפשר להקריבו לכיוצא בו ממש כגון ר"ת בר"ח וכ"מ דברי רש"י כאן ותו' (דף י) בד"ה מהו כו' וצ"ע ועוד אי ר"מ אמר לר"ש ומטעם דכפרתן שוה ה"ל להשיב כיון שכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו וקריבין על מזבח החיצון לכך יקרבו אבל אי ר"י אמר לו והטעם לדידיה משום לב ב"ד מתנה עליהן א"כ אף הפנימי יקרב ברגל ושאלתו מהו שיקרבו זה בזה קאי נמי על הפנימי צ"ל אף תשובת ר"ש היתה גם על הפנימי ושפיר אמר שכולן באין על טומאת מקדש וקדשיו ואפילו הפנימי. אך לשון הברייתא בבבלי (דף י"ב) ולעיל בירושלמי דתני ומודה ר"ש כו' שכולן באין לכפר על מזבח החיצון מפורש פנימי אין מקריבין ברגל אחר. ועוד פנימי לר' יהודה ודאי אין מקריבין דתניא (דף י"א) פר ושעיר של יה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כו' כולן ימותו דברי ר"י. מיהו לזה י"ל אבודין שאני כדמשני הש"ס שם. והא דאמר מהו שיקרבו זה בזה היינו כשמצאו נאה הימנו שמצוה להקריב המובחר דדרשינן אחד מיוחד שבעדר ומניחין הראשון שהוא רע הימנו עד רגל הבא וזה שכיח. ופי' זה מוכרח דאל"כ קשיא קושית תו' (דף י"א) בד"ה ר"ש כו' לישני אבודין שאני כו' ע"ש. ותירוצם א"נ אינהו גופייהו לא שכיחי כו' מ"מ שעירי החיצונים שכיחי טובא ע"כ קשה הא אי הוה משני לב ב"ד כו' לא הוה משני מידי אחיצון דיה"כ מאי קאמרת הואיל ומתנין אשאר חיצונים מתנין נמי אהאי א"כ נאמר הואיל ומתנין אשעירי ציבור דכולא שתא מתנין נמי אפנימי ועי' במהרש"א (דף י"ב) בתו' בד"ה וממאי כו'. אלא ודאי כמ"ש מתני' איכא לפרושי בשאינן אבודין אלא שנמצא אז יפה מהן ועליה א"ל מהו שיקרבו לכך ליכא לשנויי אבודין שאני וכי תימא אם כן מאי פריך ממתניתין הא האי שינויה דמשני עדיפא ליה דגם אבודין יקרבו י"ל כיון דלא בעי' ליה על אבודין מהו שיקרבו כו' דגם לר"י אינן קרבין לא היה לו להשיב על דבר אשר לא שאלו ממנו. ורש"י שפירש במתני' בד"ה א"ל מיהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר יום הכפורים כו' ע"ש לשיטתו אזיל דמפרש למתני' ר"מ א"ל אבל לפי מ"ש דר"י אמר ליה לא קאי אאבודין. ורש"י כתב (דף י"א) בד"ה נימא כו' ולמה ליה לשנוייא דחיקא כולן באין לכפר כו' ע"כ א"כ מעיקרא לא קשיא דלעולם שינוייא דלב ב"ד ניחא דהך שינוייא דחיקא הוא. ואפשר כוונתו דבזה צריכין להוסיף שכולן מכפרים על החיצון וכמ"ש תו' (דף י"ב) בד"ה שמתחלה כו' ע"ש. ודברי רש"י נראין שמיושב בזה קושית תו' (דף י"ב) בד"ה מקיצין כו' וא"ת ממתני' היכא דייק דלמא הא דלא אהדר לב ב"ד כו' משום דלא איצטרך ע"כ. ואי שינוייא דחיקא הוא דייק שפיר דה"ל לשנויי לב ב"ד כו'. ומ"ש תוס' (דף י"ב) בד"ה וממאי דר"י היא תימא כי אתיא נמי כר"י י"ל שאני חטאת צבור דלית ליה תקנתא ברעיה דהא ר"י אמר לעיל כולן ימותו ע"ש ר"ל כיון דסובר ר"י חטאת צבור שכפרו בעליה באחר למיתה אזיל הלכך לב ב"ד מתנה עליהן דפעמים כלה שנה שלהם קודם שיבא רגל או ר"ח ואי אפשר להקריבם אז ואפי' חיצון דיה"כ ברגלים או דרגלים ביה"כ אבל פנימי לא דלא שכיח שנזהרין בקדושתו כמ"ש תו' (דף י"א) בד"ה ר"ש כו' ע"ש. ודלא כמ"ש המהרש"א וצ"ע ומהא דאר"י בסמוך דברי חכמים משנין כו' אין להוכיח מאן א"ל דאפילו ללישנא בתרא בקונט' הכי פריך כיון דגמרא גמירה ליה לר' יוחנן דאמרו לו סברי לב ב"ד מתנה א"כ מאי שאלו לר"ש הא מצי להדר להו לב ב"ד כו' וצריך לשנויי כשיטתו והשיבוהו לו:

שאין קרבנות צבור נקבעין כו'. עי' בקונט' וכן פירש"י. אבל לשון שאין קשה ועוד כיון שהסכין מושכתן אפילו לקרבן ציבור כמות שהיה יקרב ומאיזה טעם לא יועיל להם ההפרשה מ"ש מקרבנות היחיד. לכך נראה לרבנן קאמר תנאי ב"ד הוא שלא יקבעו קרבנות צבור אלא בשחיטה. וכ"כ תו' ולולי דמסתפינא אמינא בבבלי (דף י"ב) גרסינן ואף ס"ל להא דר"י דאמר ר' יהודה אמר שמואל סכין מושכתן למה שהן תניא נמי הכי לשם אותו זבח שהוא קרב לשמו הוא קדש משעה הראשונה. וכדאמר ר' יודן כאן:

מוסיף עליהן של רגלים כו'. בבבלי (דף י') אמרינן טעמא דרשב"י ר"ח לא מכפרי ארגלים דכתיב ביה עון ודרשינן עון אחד היא נושא ולא ב' עונות ורגלים מכפרים אדר"ח דהוקשו זה לזה אבל אין מכפרים על יה"כ דכתיב ביה אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה אע"ג דכתיב נמי וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ודרשינן מיניה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות והיינו מדסמיך אחת לוכפר על קרנותיו ודרשי' מיניה וכפר אחת שאין כאן אלא כפרה אחת אבל לא שתי כפרות מ"מ מדכתיב קרנותיו דמשמע מזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ולא ב' כפרות אבל מזבח החיצון מכפר אפי' שתי כפרות ותימא למ"ש תו' (דף ח')בד"ה כפרה כו' ור"י מפרש הך דרשא נמי שמעינן מקרא קמא מדלא כתיב אחת בעשור וכתיב אחת בשנה וקרא אחרינא איצטרך לשום דרשא ע"כ א"כ מקרנותיו ממעטינן תרוייהו פנימי הוא דאין מכפר כפרת אחרים ואין אחרים מכפרים כפרתן אבל חיצון הוא מכפר כפרת אחרים ואחרים מכפרים כפרתו וא"כ קשי' נאמר רגלים מכפרי נמי איה"כ דהא לית לן מיעוטא. וכ"ת רשב"י מוקי אחת בשנה דסיפא באם אינו ענין לפנימי תנהו ענין לחיצון א"כ נאמר נמי שהוא אינו מכפר כפרת אחרים דהא שני מיעוטים דרשינן מחד קרא. מיהו מהא דאמרינן בבבלי (דף י' ע"א) והא כי כתיב אחת בשעיר הפנימי הוא דכתיב א"ק מלבד חטאת הכפורים ואיתקוש חיצון לפנימי. לא קשיא למה שכתבתי לעיל בד"ה מה כו' מיתורה דסיפא דרשינן חיצון לר"י ור"ש וכשיטת תו' ע"ש מאי פריך הש"ס והא כי כתיב אחת בפנימי הוא דכתיב דה"ק כיון דבפנימי הוא דכתיב מאי חזית דמוקמת ליה באם אינו ענין אחיצון ולא אשאר מוספים ומשני מדאיתקוש חיצון לפנימי מסתבר לאוקמי קרא יתירא דפנימי אחיצון ועמ"ש בתו' שם. ואפשר ליישב גם קושיא הראשונה דמדסמיך קרנותיו לאחר לא ממעטינן מיניה מידי אלא דלא מוקמינן אחת דסיפא לחיצון ונמעט מיניה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות אלא מוקמינן ליה לשום דרשא לפנימי אבל בשנה המיותר בסיפא ודאי מוקמינן אחיצון וממעטינן מיניה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. ומ"ש המהרש"א שם ויש מדקדקין כו' למה לא נאמר כן בדרשא דעון כו' ע"ש לפמ"ש ניחא דהכא שאני דכתיב קרא יתירא וה"ל כמאן דכתיב בגופי'. ותו' כתבו (דף י') בד"ה אותה כו' וא"ת א"כ מנ"ל דמכפר אאין בה ואין בה דלמא לא מכפרי אלא אדר"ח גרידא כו' ועי"ל קסבר רשב"י רגלים איתקשו לחיצון כו' ע"ש. וקשה הא איתקשו נמי לר"ת ומאי חזית דמקשינן להו להחיצון ולא לר"ח. והמהרש"א כתב לתרץ נאי דקשה עוד הא הוי למד מן הלמד ע"ש ודבריו אינן מבוררים לי דעד כאן לא אמר ר"ת אלא אי איכא היקש גמור באותו דבר בעצמו כגון בר"ח דאיכא היקש גמור לענין חטא שאין מכיר כו' ילפינן נמי מר"ח טהור שאכל את הטמא אע"ג דאתי לר"ח בהיקישא וכן היקישא דרגלים הוי היקש גמור למילף חיצון מהם ילפינן גם רגלים מחיצון אפילו בדבר דאתי לחיצון בהיקש אבל הואיל והיקישא דמועדות הוי היקש גמור בר"ח ניליף מרגלים למד מן הלמד זה לא שמענו וכן משמע לשון תו'. גם הראיה שמביא ר"ת מסוף פרק איזהו מקומן (דף נ"ז) משמע כמ"ש מיהו בתו' זבחים שם בד"ה ואיבעי' אימא כו' דוחים דברי ר"ת אלו ע"ש. ול"נ לתרץ קושית תו' כיון דאיכא לאקושי לר"ח ולחיצון טפי אית לן להקיש' לחיצון שיכפרו גם אאין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו דאם נאמר שאין מכפרים אלא אטהור שאכל את הטמא בשעיר ר"ח א"כ צ"ל שני שעירי ר"ה באין על טומאה שאירע בין זה לזה אע"פ ששניהם באים ביום אחד וזה דוחק כמ"ש המהרש"א (דף ט') בד"ה ונכפר כו' ע"ש אבל השתא אמרינן ר"ח שבא ראשון שהוא תדיר מכפר על טהור שאכל את הטמא ור"ה דמקריבין בתר הכי מכפר נמי על אין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו ועוד טפי אית לן למימר דמכפרי אאין בה ואין בה דאל"כ צ"ל דשעיר המשתלח נמי מכפר אטומאת מקדש וקדשיו וקרא לא משמע הני דהא לא כתיב ביה מטמאים (ועי' מ"ש לקמן בד"ה שעיר) או דנאמר דאין כפרה לאין בה ואין בה וזה דחוק דעל יש בה ואין בה קבע כפרה ועל אין בה ואין בה לא קבע:

הכין צורכה למיתני א"כ יהו של ר"ח כו'. וקשה א"כ גם לת"ק דר"ש ה"ל לאקשויי א"כ יהו של ר"ח קריבין ברגלים דמעלין בקדש מעיקרא לא כיפר אלא על עברה שהיא בלאו ועכשיו מכפר על עברה שהיא בכרת אבל לא של רגלים בר"ח דאין מורידין בקדש וי"ל כיון דרגלים אין מכפרין על של ר"ח ולא דר"ח על רגלים אין כאן עילוי ולא ירידה ודוחק:

שלשים ושתים כו'. וקשה מנינא ל"ל אלא הכי ה"ל למיתני אלו שעירים קריבין על הצבור ונאכלין וי"ל סד"א מה שתי הלחם להתיר באין ולא לכפר אף שעיר הבא עמהן אינו בא אלא להתיר אבל לא לכפר קמ"ל שכל השעירים הבאין על הצבור שוין שכולן באין לכפר. ועמ"ש בסמוך בד"ה ועל כו' ולקמן בד"ה התחיל:

כיון ששמע משה כו'. כתב הי"מ וא"ת הא לא נאמרה פ' הקרבנות עד סוף ארבעים שנה שמפני שאמר יפקוד ה' איש על העדה נאמר לו צו את ב"י את קרבני לחמי כו' כמ"ש רש"י פ' פנחס ופ' אחרי נאמרה ביום הקמת המשכן הרי עד שלא נאמרו לו ל"ב שעירים נאמר לו והתודה ע"ש תי' והוא דחוק ורחוק. ואני תמה איך עלה בדעתו לומר פ' קרבנות לא נאמרה עד אחר מ' שנה הא קרבן הנאמר תחלת בתר פ' יפקיד וגו' הוא תמיד וכבר נאמר פ' התמיד בתחלת הקמת המשכן כמפורש פ' תצוה וכל הארבעים שנה הקריבו ישראל התמיד במדבר. ותנן מנחות פ' התכלת האמור בחומש הפקודים קרב במדבר. לכן נראה שכל הפ' אמורים על הסדר ומהתימא שלא עיין יפה שאין כוונת רש"י שביום אמירת משה יפקוד כו' נאמרה תחלה פ' קרבנות הלא דברי רש"י אלו הם דברי הספרי וקאמר שם עד שאתה מפקדני על בניי פקוד בניי עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו כבודי באלהי נכר מהו אומר כי אביאנו וגו' עד שאתה מפקדני על בניי פקוד בניי עלי לכך נאמר צו כו' ע"כ וזה פעמים רבות אשר הזהיר את ישראל שלא יעבדו אלהי נכר אלא שה' אמר לו שראוי שיזהירם ע"ז קודם מותו וכן הכוונה בפרשת קרבנות ודייק ליה מדכתיב פ' תמיד בואתה תצוה ושם מתחיל וזה אשר תעשה כו' ולא כתיב צו מ"ש דכתיב הכא אלא שכך א"ל ה' שיצוום עליו. והא דאר"ל בשעה כו' לא קאי אדלעיל כמה שאכתוב בסמוך. ודקשיא א"כ מאי אמר משה מעתה מי שבאת לידו ספק עברה כו' הא כבר ידע שמביא אשם תלוי על הספק כמפורש בקרא י"ל הכי אמר מעתה שמעינן כמה חס המקום על בניו דהשתא על אין בה ואין בה צריכים הצבור לכל השעירים הללו כ"ש שהיה לכל יחיד להביא כל כך קרבנות על הספק ורב ממנו על הודאי אלא שחס עליהן. וכן שנינו (בקצת שינוי) בתוספתא דפרקין ואמרינן כך היו ישראל צריכין להביא שני שעירים בכל יום אלא שחס הקב"ה על נכסים של ישראל ע"כ. ומעתה כל מה שהאריך הי"מ בקושיותיו אינו כלום ע"ש:

התחיל ואמר מזמור לתודה כו'. נראה דקאי אמתני' דתנן ועל שאר עברות שבתורה כו' שעיר המשתלח מכפר. וקאמר ר"ל השתא ניחא הא דאמר משה מזמור לתודה דליכא לפרושי דקאי אקרבן תודה דא"כ קשיא מ"ש דאמר מזמור על קרבן זה ולא על שאר קרבנות אבל על השעיר המשתלח שפיר אמר מזמור שבוידוי שמתודה עליו מתכפרים כל העברות וזה נכון וברור. כתב הטא"ח סי' נ"א ובאשכנז נוהגין שלא לומר מזמור לתודה בשבת וי"ט לפי שאין תודה קריבה בהן וא"כ למונעו ליכא למיחש דלמא אתי להקריבה כשיבנה בה"מ דלא טעי אינשי בהכי ע"כ. ותימא כיון שהאמירה במקום קרבן אסור לאמרו בשבת כמ"ש שם סי' א' פ' קרבנות לא נאמר אלא ביום כיון שלילה אין זמן הקרבה ה"נ כן. אך מה שאני תמה הוא הרי לא נאמר מזמור לתודה אלא על הווידוי וכדאמר ריש לקיש ולא על הקרבן. וטפי יש לומר לכך לא נהגו לאמרו בשבת וי"ט שאין אומרים ווידוי בהן. ומזה הטעם נהגו לאמרו בר"ה ויה"כ שאז עיקר הווידוי. ודלא כמ"ש המ"א בכה"ג הטעם דכתיב ביה הריעו לה' כל הארץ דקשיא תינח ר"ה יה"כ מ"ט. וזה טעם שאין אומרים אותו בט"ב שאינו יום ווידוי אז משום שנקרא מועד או משום דכתיב גם כי אשוע ואזעק שתם תפלתי ודלא כמ"ש המהר"ל ושוינהו לטועים הנוהגים כן. וכן דעתי נוטה לאמרו בר"ה ויה"כ ושלא לאמרו בט"ב:

ועל זדון טומאת מקדש כו'. מדלא נקט עולות צבור משמע שאינן מכפרים כלום. וכן בדין שהרי שעיר המשתלח מכפר על עשה כדתנן בסיפא אלא מהא ליכא למשמע כי היכא דשעירי צבור מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו ולא שעיר המשתלח כך עולת צבור מכפרים אעשה דטומאת מקדש וקדשיו כגון שילוח טמאים שהוא בעשה ולא שעיר המשתלח. ומדלא כתיב לכפר נמי אין להוכיח דלא באו לכפר דהא גם בשעיר ר"ח וי"כ נמי לא כתיב לכפר ואפ"ה תנן במתני' דמכפרין ומשום דכתיב בשעירים חטאת אין להוכיח שבאו לכפרה דהא איכא נמי חטאת יולדת מצורע ונזיר דלרבנן אינן באין על חטא לכפרה אלא מדכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו להדדי דכולן מכפרים א"כ עולות צבור דכתיב נמי התם איכא לרבויינהו בהך היקישא דמכפרין אעשה דטומאת מקדש וקדשיו. מיהו ראייתי ממתני' נכונה. ועוד מדתני בברייתא לעיל רש"א ל"ב שעירים כו' אי ס"ד דגם העולות מכפרים ה"ל למיחשבינהו שהן תכ"א עולות שהקריבו הציבור מלבד עולת התמיד ומוספי שבת אלא ודאי שלא היו מכפרים. ועוד מדסיים שם בברייתא מעתה מי שבא לידו ספק עברה צריך להביא כל קרבנות הללו. היינו ל"ב קרבנות ש"מ דשעיר המשתלח מכפר נמי על טומאת מקדש וקדשיו דהשתא כל ל"ב שעירים באים על עברה אחת. ואנו אין לנו שום דבר בטומאת מקדש וקדשיו שלא נתכפר בקרבן אחר ע"כ לומר שמכבר על עשה דטומאת מקדש וקדשיו. (ועמ"ש לקמן בד"ה שעיר כו'). וכן מוכח דעת תו' שכתב (דף ח') בד"ה מה כו' וא"ת כו' אלא לר"י היקישא ל"ל ע"ש עוד כתב (דף ט') בד"ה מאי טעמא כו' וא"ת מאי קבעי הא כו' ע"ש. עוד כתב שם בד"ה שעירי כו' מנ"ל דמכפרי אטומאת מקדש כו' ע"ש ואם נאמר דעל עשה דטומאת מקדש צריכין כפרה לא מקשיינן מידי דאיצטריך קרא דלא נימא שהשעירים באים תחלה לכפר על העשה וכ"ת הא איכא עולות שמכפרים על העשה י"ל איצטרך לטומאה שאירעה בין זה לזה שהרי לפחות עשרה עולות הקריבו ביום אחד ברגלים תיקשי נמי ל"ל הנך כולהו באחד מהן סגי אלא לטומאה שאירעה בין זה לזה א"כ חטאת נמי וכ"ת הא אין חטאת בא על חייבי עשה י"ל הא גם אין בה ויש בה לאו בר קרבן הוא ופשיטא אין בה ואין בה ואפ"ה חיצון ורגלים מכפרים עלי יהו מאי קאמרת שאני טומאת מקדש וקדשיו דחמירי א"כ י"ל חמירי נמי בהא שחטאת באה אעשה דידהו. אלא ודאי סברי כי אין עולת צבור מכפרים כלל אעשה הלכך ליכא לאוקמי חטאת אעשה. אבל רש"י כתב פ' כיצד צולין (דף ע"ז) בד"ה שאר קרבנות צבור מוספין שבאין לכפר דעולה מכפרי אעשה כדתני' ביומא אין עולה באה אלא על עשה ע"כ. ומהא דיומא אין ראיה דהתם בקרבנות יחיד איירי. והך דפסחים אינה ראיה דה"ק מוספין הואיל ויש בהן חטאת שבא לכפר לכך אפי' עולות דידהו דוחק את השבת ואת הטומאה אבל עומר ושתי הלחם שאין באין אלא להתיר אין דוחין את השבת אע"ג דגם בקרבנות דידהו יש בהן שעיר לכפר י"ל אי לאו דכתיב וידבר משה וגו' סד"א שעיר הביכורים אינו לכפרה דלא כתיב ביה לכפר. אף דכתיב ביה חטאת אפשר שאינו מכפר וכמ"ש לעיל. א"כ כולן אינן דוחין את השבת לכך איצטרך וידבר משה וגו' הכתוב קבע מועד אחד לכולן ומיניה שמעינן נמי שהוקשו קרבנות אלו לשאר קרבנות צבור שגם הם באין לכפר. והיותר נראה שאין עולות צבור באין לכפרה ושהן דוחין את הטומאה לא צריך קרא דילפינן מתמיד דמאי דפריך הש"ס שם מה לתמיד שכן תדיר וכליל זהו פירכא לשעירים אבל עולות המוספים גם הם כליל. ותדיר נמי לאו פירכא שבכל יום שמקריבים הציבור עולות הם יתירים על התמידים וכשנחשב כל עולות המוספים הם תקכ"א ותמידים בשנה פשוטה שבע מאות ושמונה ולא נקרא תדיר בשביל כך ותדע דאין עולת צבור מכפרין דאל"כ קשיא מתני' דתנן שעיר המשתלח מכפר על חייבי עשה ל"ל שעיר הא כבר כיפרו עולות מוסף ואפי' למאי דמשני הש"ס מתני' כר' נמי קשיא מהיכא קא יליף ר' מדכתיב יה"כ הוא מ"מ והתם לא כתיב שעיר אלא מסתמא קאי נמי אקרבנות היום א"כ עולות נמי מיהו י"ל עולת מוסף דיה"כ אינן מכפרים אלא אטומאת מקדש וקדשיו כמ"ש בסמוך. אלא הא דמסיים שם ואי כתב רחמנא עומר ושתי הלחם לחודייהו ה"א דוקא הני דבאין להתיר אבל הנך לא. קשה הא בהך פרשתא וידבר משה כתיבי כל הרגלים וכי היכי דמרבינן ממועדי ה' מועד לעומר ושתי הלחם ה"נ איכא לרבויי מיניה הקרב בשאר רגלים מאי קאמרת איצטרך אלה תעשו וגו' לר"ח דלא כתיב בת"כ עדיין קשה לשון הש"ס דקאמר אבל הנך דמשמע קרא איצטרך להרבה רגלים ועוד כיון דשמעינן שאר רגלים מוידבר משה שפיר איכא למילף מהן ר"ח דהא אף עומר ושתי הלחם ה"א למילף מינייהו אי לאו דאיכא למפרך מה להנך שבאין לכפר ופירכא זו ליכא למפרך לר"ח. ואפשר עומר ושתי הלחם שמעינן מייתורא דוידבר משה וגו' ואי לאו אלה תעשו כו' לא ידעינן שאר רגלים אלא ה"א וידבר משה כו' אעומר וב' הלחם לחוד קאי שבאין להתיר ולא אשאר מוספין. אבל אין לשון הברייתא מסכים לפירוש זה דתני הכתוב קבע מועד אחד לכולן וי"ל. (ועי' בק"א פ' אמור) מ"מ לפירושא קמא אין מקרא וידבר משה וגו' ובין מקרא אלה תעשו וגו' שמעינן מוספי רגלים דחיין שבת אלא בת"כ לא כתיב ר"ח ובחומש הפקודים לא כתיב עומר ושתי הלחם. מעתה הא דפריך הש"ס שם וניתני שעירי הרגלים ומשני הא תני ליה זבחי שלמי צבור. ר"ל ממילא נכללו כל מוספי רגלים דדחיין. דהמקשה סבר דה"ק אחרי דתני חד ממיני דמיה הקרובים במועד תו לא צריך וע"ז הקשה א"ה שעירי ר"ח נמי לא ליתני וה"מ לשנויי שעירי ר"ח איצטרך דאינהו וזבחי שלמי ציבור לאו מחד קרא שמעינן זבחי שלמי ציבור ילפי' מוידבר משה וגו' ושעירי ר"ח מאלה תעשו וגו' לכך דין הוא למנקט תרווייהו במתני'. אלא שני ליה למקשה לפום הבנתו נמי ל"ק דהיא גופא קמ"ל דר"ח איקרי מועד. ואין תירוץ זה מספיק דאיכא למרמי עלה אחריתא ליתני שעירי ר"ח ולא ליתני אידך אבל עיקר התירוץ כמ"ש. וכ"ת הא תני עומר וב' הלחם שבאין בטומאה ממילא שמעינן גם זבחי שלמי צבור דהא שלמי צבור ושתי הלחם מחד קרא נפקי לן י"ל סד"א עומר ושתי הלחם דאלמי שבאין להתיר דוחין את הטומאה אבל שני כבשים אע"ג דבאין להתיר אינן עיקר דקיי"ל הלחם מעכבין את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם סד"א דלא דחיין נמי את הטומאה קמ"ל וכ"ת אי קסבר לחם עיקר ה"ל למיתני ד' דברים באין בטומאה אבל כבשים לא ה"ל למיתני. י"ל תנא דידן ספוקי מספקא ליה אי לחם עיקר או כבשים עיקר. כדמוקי לה הירוש' פסחים (פ"ז ה"ד) ע"ש בפירושי ובתו' ובהגהותי. וכ"ת האי אלה תעשו לה' במועדיכם להקריבן במועדם אפי' בטומאה הוא דאתי הא איצטרך להקיש המועדים זה לזה הוא דאתי וכדאמר ר"י בבבלי בפרקין (דף י') וא"ל ממשמעות במועדו הא דיליף דדוחה שבת וטומאה דא"כ ל"ל לתנא דברייתא למילף מדכתיב וידבר משה את מועדי ה' תיפוק ליה מקרא אלה מועדי ה' דכתיב בריש הפרשה אלא אלה מועדי איצטרך לעיבור השנה לכך יליף ליה מיתורא דוידבר משה וגו'. (ותו' כתב ר"פ אלו דברים בד"ה במועדו כו' דממשמעות קיליף דאל"כ מה צריך לצריכותא ע"ש כבר השיב על דבריהם המהרש"א ר"פ א"ד ע"ש. גם לשון הברייתא מוכיח כן דקאמר הכתוב קבע מועד אחד לכולן ואי ממשמעות יליף אין אחד צריך לחבירו אלא ודאי כל המועדים מפסח ותמיד יליף מיהו בירושלמי פסחים שם משמע כמ"ש תו' ע"ש) וי"ל מאן אית ליה הקישא דר' יונה ר"מ כמפורש בבבלי בפרקין שם סובר נמי קרבנות צבור דדוחין את הטומאה כולן מפסח ילפינן ואייתר ליה במועדיכם להיקישא ומאן דיליף מבמועדיכם סובר כר"י ור"ש דמתני' דלדידהו אייתר במועדיכם דלא צריכין להיקישא דר' יונה. ופלוגתא זו מפורשת בירושלמי פ' כ"צ (הל' ד') אית תניי תני כולן למדין מפסח ואית תניי תני כל אחד ואחד למד ממקומו כו' ע"ש. מיהו לפמ"ש תו' (דף י') סוף בד"ה כדאמר כו' דגם ר"י ור"ש אית להו היקישא דבמועדיכם קשיא ברייתא דפסחים דאתיא דלא כמאן וי"ל לשיטתייהו אזלי דסברי משמעותא יליף לה תנא דהך ברייתא וכפשטה דירוש' דפ' כ"צ שכתבנו וקושית המהרש"א לא חשו לה דאף לפירושו קשיא הא דקאמר בבבלי פ' כיצד צולין ואי כתיב עומר ושתי הלחם כו' אבל הנך לא קמ"ל. משמע אפי' פסח ותמיד לא היינו יודעים דממשמעות קיליף. ועוד אי מג"ש דמועדו מועדו יליף ל"ל תרי צריכות בחד סגי דעל כרחך צריכין גז"ש. ועמש"ל בד"ה שעירי כו' ובד"ה העובר כו':

הזדונות. כתב תו' (דף י"ג) בד"ה הואיל כו' וא"ת נימא יה"כ לא יכפר על המזיד כו' ע"ש. וכתב המהרש"א כוונת קושייתם מנ"ל דיום עצמו מכפר על המזיד אבל שעיר המשתלח פשיטא דמכפר על המזיד דהא כתיב ביה ומפשעיהם וה"מ לתרץ דילפינן משעיר המשתלח אלא הואיל ומפורש לעיל בגמרא פשעים אלו המרדים ע"ש ודבריו תמוהים הרי מפורש במתני' דמשתלח מכפר על הזדונות ואי סמכו דבריהם על המקרא א"צ ללמוד מפשעים דמכפר על המזיד שהרי מפורש ביה ונשא את כל עונות בני ישראל ועוד הא כתבו תו' (דף ט') בד"ה הואיל כו' מה לפנימי שכן נכנס דמו לפני ולפנים ע"ש א"כ ליכא למילף מפנימי כיון דמצינו בכפרתו מעלה יתירא מה שאין כן בשאר כפרות לכך כפרתו מרובה וטפי יש ללמוד מחטאות ואשמות דכל השנה. ועוד נאמר מה פנימי מכפר על עבירה אחת אף יה"כ כן ועוד לסברת המהרש"א מדתני יכול יהא יה"כ מכפר כו' סברי תו' דקאי על כפרת היום עצמו א"כ ה"ל למפרך מה ליה"כ שמכפר אפי' בזמן שאין בה"מ קיים דפירכא זו עדיפא מפירכא שמכפר על המזיד כשוגג שאינה ברורה כל כך וכמ"ש תו' מיהו ע"ז י"ל סברת תו' דקאי אתרווייהו אשעיר המשתלח וגם על עצמו של יום לכך פריך פירכא השייכא בשניהם. אך קושיות הראשונות קיימות. וע"ק מאי קאמרו אדרבא ניליף מפנימי כו' תימא הא טפי איכא למילף מן החיצון שאינו מככר אלא על השוגג וא"ל החיצון מכפר נמי על המזיד דיש בה ואין בה שהרי הוקש לפנימי לא סלקא דעתא דהא תנן ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו הפנימי מכפר משמע דוקא פנימי אבל לא חיצון. גם תירוצם קמא שכתב תו' קשה הא איצטרך יה"כ הוא שהיום עצמו מכפר אע"פ שאין שעיר וכ"ה בת"כ פ' אמור מנין אפי' לא עשאו מקרא קדש ולא נתענה כו' ת"ל יה"כ הוא מנין אע"פ שלא בקרבנות היום מכפר ת"ל יה"כ הוא יכול יכפר על השבים ושאינן שבין ודין הוא כו' ומאן דלא מוקי יה"כ הוא מ"מ אף בשאינן שבים אף במזיד לא מוקי ליה דהא איכא למילף מחטאות ואשמות שאינו מכפר ויה"כ הוא איצטרך שמכפר אע"פ שאין שם שעיר. וכן נראה אביי דמוקי רישא כר' וסיפא כר' יהודה מוקי נמי מציעתא כר' יהודה ומתפרש סדרא דברייתא הכי ר' יליף מיה"כ הוא דמכפר על שאינן שבים ור"י מוקי יה"כ הוא דהיום מכפר אע"פ שאין קרבנות דליכא לאוקמיה שיכפר על השבים דכתיב אך כדמסיק. ובהכי ניחא דלא תיקשי ברייתות דספרא אהדדי דתניא בת"כ פ' אחרי כי ביום הזה יכפר מניין אע"פ שאיו קרבנות ואין שעיר היום מכפר ת"ל כי ביום הזה יכפר. וצ"ל הך דפ' אחרי ר' היא והך דהכא ר"י וכמ"ש. ומכאן שמעינן דמיה"כ הוא לא מרבינן אלא חדא מילתא לכך צריך לר' תרי קראי. מיהו רבא דמסיק כולא ר' היא קשה ברייתא דכי ביום הזה מני וי"ל ה"ה דהוה מצי למפרך מיניה לרבא אלא עדיפא מינה פריך. א"נ סובר רבא כי ביום הזה איצטרך לר' למעט ר"ה שאינו מכפר שלא בשעיריו. ועי' בת"כ פ' אחרי ובק"א שם א"נ רבא לשיטתו דאמר כריתות (דף כ"ו) חייבי מלקות שעבר עליהן יה"כ חייבין פשיטא מ"ש מחטאת וודאי סד"א אממוניה הוא דלא חס רחמנא אבל אגופיה חס קמ"ל. לפ"ז איצטרך כי ביום הזה דסד"א יה"כ דמרבינן מיניה שהוא מכפר בשאין קרבן אבל לא על הודאין דוקא בזמן שבה"מ קיים דאפשר להקריב קרבנו בזמן אחר אבל כשאין בה"מ קיים שאין לו כפרה אחרת סד"א אפי' על הודאי מכפר לכך כתיב כי ביום הזה גבי לפני ה' ללמד לעולם אין היום מכפר אלא על החטא שאין מכיר בו אלא ה'. ונראה קושית תו' היא מנין דשעיר המשתלח מכפר על המזיד דכרת ועונות ופשעים לא איירי אלא הנך שאינן בכרתי כיון דמצינו חטאת ואשם דמכפרים אחייבי כריתות ואינן מכפרים על המזיד ואשמות שמכפרים אלאוין מכפרים נמי אמזיד (וליתא לקושית המהרש"א) ותירצו מדאייתר יה"כ הוא ללמד שמכפר מ"מ מסברא מוקמינן ליה דאתי לרבוי שמכפר אמזיד דכרת. דהא אינו מכפר אלא אטומאת מקדש וקדשיו שהן בכרת. ואין מקום לקושית המפרשים ומ"ש המהרש"א בד"ה שאין ולא פרכינן מה לחטאות ואשמות שאין כפרתן מרובה משום דהוא פרכא כל דהו כו' ע"ש כבר השבתי על תירוצו זה לעיל בד"ה חטא כו' ע"ש וקושייתו ליתא דהכא לאו מילף הוא אלא דה"ק כיון דמצינו אשמות חלוקין הנך דמכפרין אלאוי מכפרים נמי אזדון אבל חייבי כריתות לא ה"נ אית לן למימר ביום הכפורים וכמ"ש:

שעיר המשתלח מכפר עי' בקונט'. גרסינן כריתות (דף כ"ה) אלא אמר אביי מרישיה דקרא והתודה עליו את כל עונות ב"י ותניא עונות אלו הזדונות וכה"א עונה בה ואת כל פשעיהם לכל חטאתם כל ל"ל לאקשויי לפשעים מה פשעים שאינן בני קרבן כו' (ועי' הטיב בכל הסוגיא שם) בספרים החדשים הגיהו תיבת כל. והדין עמהם דגי' הישנה קשיא טובא חדא מאי מרישיה דקרא דקאמר אביי ועוד אי מייתורא דלכל חטאתם יליף דמקשינן חטאים לפשעים שאינן ב"ק קשיא א"כ ל"ל בשעיר הפנימי לכל דהא כבר אמרו בש"ס שם דשעיר המשתלח כפרתו מרובה ומסברא שיכפר על חטאים ב"ק אע"ג דפנימי מכפר עליהן השתא דגלי לן קרא דהמשתלח אינו מכפר על ב"ק פנימי לא כ"ש וכ"ת איצטרך לכל חטאתם דפנימי אינו מכפר אלא על יש בה ואין בה כמפורש בבבלי בפרקין (דף ח') אי ס"ד דסוגיא דהכא אית לה הך דרשא לכל חטאתם ללמד דמכפר על מי שבא לכלל חטאת קשיא א"כ היקישא ל"ל חטאים דומיא דפשעים תיפוק ליה מלכל חטאים כדאמרינן בבבלי בפרקין (שם) וניכפר כפרה גמורה מדכתיב לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו. (ואין לחלק בין פנימי למשתלח בזה כמש"ל לעיל בד"ה יכול כו' ע"ש) וכ"ת מיתורא דכל פשעיהם יליף דלא כתיב בפנימי י"ל א"כ הוה היתור היפך ממה דבענא ללמוד מיניה דכל פשעיהם משמע דאתי לרבויי דקאי גם אמיעוט פשעיהם דהיינו הנך שהן ב"ק. ועוד דגרסינן בת"כ פ' אחרי אין לי אלא וודאיהם ספיקם ואנסם ושגגותם מנין ת"ל לכל עונות כל פשעיהם לכל חטאתם תלתא זימני לרבות אלו שלשה. הרי דאיצטרך כלל לדרשא אחרינא. (וכ"ת אנוס ל"ל כפרה הא קיי"ל אונס רחמנא פטרי י"ל מ"מ צריך כפרה שאינה ה' לידו לעשות רע א"נ באומר מותר דלא הוי אונס גמור דהא איכא מ"ד אומר מותר מזיד הוא. ושגגותם פי' בק"א ספק שגג ספק לא שגג ע"כ וקשה היינו ספקם דשמעינן מכל קמא ונראה סובר הת"כ סד"א אותם ממעט נמי חייבי חטאות כי מתיידע ליה בתר יה"כ אין יה"כ מכפר קמ"ל כל דוקא בשידוע לו ביה"כ הוא דממעט אותם דאינו מכפר אבל אתיידע ליה בתר יה"כ מכפר א"נ ספק אם בא לידי ספק או לא ועי' בבבלי בפרקין (דף י"ג) ברש"י בד"ה בין שנודע כו'). גם בדברי רש"י בכריתות שם מבואר דליתא להך גירסא שכתב בד"ה לאקשויי כו' לא לכתוב פשעיהם דהא כתיב עונות כו' אלא מופנה כו' ע"ש הרי דמיתורא דפשעיהם יליף ולא מכל. אך גם פירש"י תימא לי דהא אמרינן לעיל (דף ו') פשעים אלו המרדים. ואמרינן בבבלי יומא פ"ג (דף לו) פשעים חמורות מעונות א"כ צריך לאשמועינן קרא דהמשתלח מכפר נמי אפשעים גם הוידוי צריכה להיות גם על המרדים. גם מה שפירש"י בד"ה מרישיה דקרא כלומר מדרישא דקרא לגופיה סיפא מיותר כו' ע"ש הוא דחוק מאוד ולא מצינו כיוצא בזה בכולא תלמודא וצ"ע. והרב בס' באר שבע כתב וצ"ע כולא סוגיא דלא כת"כ דתניא התם ונתן אותם על ראש השעיר אותם ולא חייבי חטאות ואשמות וודאין. וכתב הבה"ז אי לאו אותם לא היינו דורשים שום היקש למיעוטא אלא ה"א על הכל מכפר לכך כתיב אותם למעט אלא דסד"א אינו ממעט אלא אותם שאינן ב"ק אבל אותן שהן ב"ק מכפר עליהן דמסתמא חס רחמנא אממונא כמו אגופא כדס"ד דש"ס לקמן לכך איצטרך היקשא למעט אותן שהן ב"ק ע"ש. ואף שהרב ז"ל הרחיב פה ולשון על הב"ש שלא השיג תירוץ זה דבריו תמוהים בעיני טובא. חדא לפירוש רש"י דמיתורא דפשעים דרשינן היקש א"כ אף אי לא כתיב אותם היינו דורשים ההיקש לרוב פשעים שאינן ב"ק. ועוד לסברתו דאין ההיקש הכרתי א"כ אף הכתיב אותם מנ"ל לדרוש ההיקש לרוב פשעים דמידי רוב כתיב וכ"ת כי היכי דפירש"י מיתירא דפשעים שמעינן דמרוב פשעים ילפינן ה"נ כיון דמההכרח למעט אחת מהן דכתיב אותם ילפינן ההיקש מרוב פשעים י"ל כיון דמסברא חס רחמנא אממונא כמו עונש הגוף מוקמי' קרא באותן שאינן ב"ק ובני עונש הגוף אבל אותן שהן בעונש ממון או הגוף מכפר עליהן. ועוד למאי דמסיק בכריתות שם (דף כ"ו) מדכתיב לפני ה' ממעטינן שאינו מכפר על ב"ק א"כ אותם ל"ל. מיהו גם לשיטת רש"י קשה לרבא דיליף ליה מלפני ה' פשעיהם ל"ל. ונראה מלפני ה' ליכא למעוטי אלא חטא שנתברר לו ביה"כ שהוא חייב עליו חטאת אבל חטא שמתיידע לו בתר יה"כ יה"כ מכפר עליו דהא ביה"כ לא הכיר בו אדם לכך איצטרך פשעיהם דגם על אלו חטאים אין יה"כ מכפר. ועדיין אני אומר דוקא חטא שסופו ליוודע ע"י אחרים שראו הדבר אע"פ דה"ל כחטא שאין מכיר בו אלא ה' כדאמרינן בפרקין בבבלי (דף ט') הוא דגלי לן פשעיהם דאין יה"כ מכפר עליו כי מתיידע ליה בתר הכי אבל חטא שאין סופו ליוודע ואפשר שלא יוודע לעולם ואח"כ נזכר בדבר יה"כ מכפר דליכא מיעוטא לכך איצטרך אותם דאפי' כה"ג נמי אין יה"כ מכפר. אך קשה הא אמר אביי בכריתות (דף כ"ו) כתיב או הודע ללמד אפי' אתיידע ליה בתר יה"כ א"כ הדרא קושית הב"ש לדוכתא אותם ל"ל (גם קשה קרא יתירא ל"ל הא שמעינן ליה מכל וכמ"ש לעיל מיהו י"ל מפרש שגגותם כלישנא בתרא שכתבתי לעיל ע"ש) גם לשון הש"ס קשה דאמר ר"ת קדמייתא נמי לא תפשוט מדאביי הא לדברינו אלו צריכין לדאביי ואין לדחוק הא דרצה אביי ולפשוט מפשעים דוודאין הנודעים ביה"כ יליף מפשעים אינו צריך דאיכא למילף מלפני ה'. דכל זה רחוק הוא מפשטא דלישנא דשמעתתא. ונראה דקשיא עוד הא דגרסינן בבבלי יומא (דף ל"ו) ת"ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו כו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דר"מ וחכ"א כו' אלא כך הוא מתוודה חטאתי עויתי פשעתי כו' אלא מהו שאמר משה עון ופשע וחטאה אמר משה בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות ע"ש ותימא מה השיבו אקרא דווידוי יה"כ. וראיתי למהרש"א בח"א שהרגיש בקושיא זו ותירוצו דחוק עד למאוד ואין פשט המקרא סובלו. ולתרץ קושיא זו נאמר דלא חשו חכמים להשיב אקרא דוידוי דצריך הקרא לשנות הסדר ללמד דבעינן חטאים דומיא דפשעים והיינו דאמר אביי מרישא דקרא כלומר מדמתחיל בעונות שהן הזדונות ולא בחמור פשע ועון וחטא אי בקל חטא ועון ופשע למה לי ר"ל למה נקט שלא כסדר (א"נ נוסחא זו נוספת מפני דקשיא ליה פירוקא דאביי לכך הגיה כל ל"ל. והג"ה זו שלא לצורך היה וכמ"ש) אלא לכך נקט פשעים וחטאים בהדדי לומר דמקשינן חטאים לרוב פשעים א"נ דייק ליה מהכא דהמורדים אין מביאין קרבן על הזדון. דאיזהו מורד העושה להכעיס וה"ל מין כדאמרינן פ"ב דע"א ואין מקבלין ממנו קרבן. והיינו דוקא לחכמים דר"מ אבל לר"מ דאמר שכך סדרן עון ופשע וחטא (דקסבר יש פשע שהוא קל מעון וחמור מחטא דאל"כ קשיא תקשי לנפשיה הנך קראי שאין להם סדר אלא סובר שכך הוא נכון להתודות תחלה על החמור ואח"כ על הקל) דאין יה"כ מכפר על הודאי אלא דיליף מונתן אותם וספרא אתא כר"מ ודלא כחכמים. וכ"ת לרבנן ל"ל אותם י"ל סתם רבנן דר"מ ר' יהודה דקסבר יה"כ אינו מכפר על שאינן שבין כדאמרינן בבבלי בפרקין (דף י"ג) ויליף ליה מאותם וה"ק יה"כ מכפר על אותם המתודים כמו שעושה הכה"ג אבל לא על אותן שאין מודים ושבים לה'. ור"מ כר' דאמר יה"כ מכפר גם על שאינן שבים ואייתר ליה אותם ללמד שאינו מכפר על חייבי חטאות הודאין א"נ ר"י ור"מ לשיטתם דר"י דאמר השעירים אין כפרתן שוות אע"ג דהקישן הכתוב דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם עדיפא ליה היקישא דמלבד חטאת הכיפורים וגו' כיון דגלי לן קרא שאין המשתלח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו והיינו מדכתיב אותם דוקא על עונות דכתיבי התם מכפר אבל לא על הטומאות ה"ה בכל השעירים שאפשר לחלק כפרתן מחלקין. ור"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה מוקי אותם לחייבי חטאות ודאין א"כ עדיפא ליה היקישא במועדיכם דהוקשו כולן להדדי ובבבלי בפרקין (דף ט') סוף ד"ה כדאמר כו' כתב תוס' דבהא פליגי ר"מ ור"י ולא כתבו טעם בדבר ע"ש (ועמ"ש לעיל בסמוך בד"ה ועל כו'). אך עדיין קשיא למסקנא דכריתות דיליף מלפני ה' לר"י למה שינה הסדר ולר"מ ל"ל אותם. ונראה דגרסינן תו התם בכריתות (דף כ"ו) ואמר ר"ת משמיה דרבא חייבי מלקיות שעבר עליהן יה"כ חייב פשיטא מ"ש מחייבי חטאות סד"א התם ממונא הכא גופא לא קמ"ל והאנן תנן הודע ולא הודע עשה ול"ת. ותמהו המפרשים מעיקרא פשיטא ליה והדר פריך בהיפך ממתני'. ותירוצם רחוק ודחוק ע"ש (ועמ"ש בסמוך). ולפמ"ש ניחא מעיקרא אמר ר"ת משמיה דרבא מלפניהם שמעינן דאחייבי חטאות וודאין אינו מכפר וקשיא א"כ למה שינה הסדר הא לא צריך היקישא לכך מסיק ואמר ר"ת משמיה דרבא חייבי מלקיות כו' וקשיא פשיטא וצ"ל סד"א עונש דגופא שאני וקשיא א"כ מנ"ל לרבא הא אלא מדשינה קרא שמעינן דילפינן היקישא והיינו פשעים דומיא דחטאים מה חטאים אינו מכפר אב"ק אף פשעים אינו מכפר אחייבי מלקות והדר פריך סתמא דש"ס ארבא והאנן תנן בהיפך יה"כ מכפר על מזיד הידוע. וכ"ת שנוי סדר דקרא למה שפיר שנינן דאיצטרך להקיש פשעים לחטאים אבל עדיין קשיא אותם ל"ל וליכא למימר איצטרך לחייבי מלקיות הא בת"כ מפורש דאיצטרך לחייבי חטאות וודאין י"ל כבר אמרנו ברייתא דת"ר אתיא כר"מ ואיהו לא דריש לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' דהא בפרקין מבואר ור' יהודה הוא דדריש הא דכתיב בר"ח חטאת לה' אתי ללמד שמכפר אאין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו אבל ר"ש ור"מ תרווייהו ר"ח מכפר אטהור שאכל את הטמא ולא דרשינן חטאת לה' כר"י. וכ"כ תו' בבבלי בפרקין (דף ח') בד"ה מה כו'. וכן פירש"י (דף י') בד"ה כולהו כו' ור"ח מינייהו לשאין בה ידיעה כלל נמצא סוגיא כולה אליבא דר"י אזלא ולא אליבא דר"מ. (ועמ"ש לקמן בד"ה אותן כו') הא דתמיהא לן רבא דריש מדכתיב לפני ה' חטא שאין מכיר כו' ואנן תנן סוף מסכת יומא את זו דרש ראב"ע מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו חטא שבין אדם למקום יה"כ מכפר ושבין אדם לחבירו אין יה"כ מכפר הרי דצריך קרא לדרשא אחריתא. לפמ"ש ניחא ודאי אי הוה כתיב לה' נמי שמעינן הא דרבא כדדרשינן מחטאת לה' וכן הא דראב"ע נמי שמעינן מלה' וה"א קרא למסתבר טפי הוא דאתי ולא שמעינן אידך מיניה לכך שינה קרא וכתב לפני ה' שמע מיניה תרתי:

אותן הקלות כו' עי' בקונט' וקשה הא גם בחמורות איכא לאוקמי דהיינו במיתות ב"ד שאינן בני קרבן א"נ אפי' חייבי כריתות נמי איכא לאוקמי באותן שאינו בר קרבן ועי' מ"ש בסמוך. והא דקאמר ואותן הזדונות כו' הגהתי בקונט' דלא שייך הודע במזיד. ואינו מוכרח די"ל שידע מעיקרא ונעלם ממנו ביה"כ ועליה קאמר לא הודע לו ביה"כ. ורש"י פי' בד"ה היינו זדונות היינו הודע קס"ד הודע שידע ועשה דהיינו מזיד דליכא למימר הודע שנודעה לו שגגתו כדפרשינן ליה בכל דוכתא (ר"ל כאן הודע דקרא) דא"כ ה"ל חטאות ואשמות וודאין שחייבין להביא אחר יה"כ ע"ש אבל הירושלמי דפריך בסמוך ממתני' דכריתות ש"מ הידע שנודעה לו שגגתו. אלא הא דקאמר הבבלי לא הודע שוגג אינו מוכרח די"ל עכשיו לא נודע לו ואפשר ניחא ליה לפרש תרוויהו בחד גווני ודוחק. ועמ"ש לקמן. ואף להגהתי קשה דמשמע דקאי אשגגות דקלות והא ודאי ליתא דקאי נמי אשגגות חמורות כגון יש בה ואין בה או אין בה ואין בה. וכ"ת בהנך לא שייך הודע דהא בשאר חייבי כריתות אנן קיימין ובהו איכא קרבן אע"פ שאין בהן ידיעה בתחלה י"ל היינו דשריך בסמוך ניחא לא הודע כו'. ונראה לקיים הגי' שלפנינו וה"פ ואותן הקלות האמורות תחלה וה"ה החמורות יה"כ מכפר עליהן בין על המזיד בין על השוגג ואותן הזדונות וה"ה השגגות האמורות מכפר עליהן בין שנודע להן חטאתם בין שלא נודע להן חטאתם והשתא פריך שפיר ממתני' דכריתות וה"מ למפרך נמי אהודע דמזיד דהא אין השעיר מכפר על חייבי מיתות ומלקות כדאמר בבבלי כריתות שם אלא ניחא ליה למפרך ממתני' ויותר נראה סברת הירושלמי בזה וכסוגיא דכריתות. דפריך הש"ס שם והאנן תנן הידע ולא הודע עשה ול"ת. וקשה מעיקרא פשיטא ליה והדר פריך ממתני' (והרב בבה"ז דחק עד מאוד לתרץ ע"ש) וע"ק אמאי לא פריך מרישא דתנן שמכפר על הזדונות והשגגות. ונראה המקשה סבר יה"כ מכפר נמי אחייבי חטאות ואשמות ודאין והוא שנודע להן ביה"כ שחייבין חטאות ומתני' דתנן הודע או לא הודע הכי מתפרשת בין שנודע לו ביה"כ שחטא בין שלא נודע לו חטאו לעולם יה"כ מכפר אבל אם נודע לו אחר יה"כ שהוא חייב ודאי אין יה"כ מכפר ודמיא להא דאמרו בבבלי שבת פ' כלל גדול (דף ע"א) אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אם נודע לו השני קודם הפרשה צריך כפרה אחרת ע"ש. אע"ג דמכפר נמי על חטא שלא נודע כלל התם חס רחמנא עליה דתיהוי ליה כפרה אבל הני כיון דאפשר ליה בכפרה כשיוודע לו אינו מתכפר בכפרה שהיתה לו קודם הידיעה. וניחא לי בזה קושית הש"ס בפירקין הודע היינו מזיד כו' דהודע היינו שנודע לו ביה"כ בשעת הכפרה או לא הודע לעולם. וכיון שאם נודע לו חיובו ביה"כ פטור ולאחר יה"כ חייב ש"מ שאין לחלק בין ממון לגוף דהא חזינן דגם אממון חס רחמנא אלא עיקר הטעם שצריך לידע חיובו ביום כפרתו. והמתרץ שאמר דסד"א לחלק בין ממון לגוף סובר שאפילו נודע לו חיובו ביה"כ אינו מכפר עליו לכך פריך ליה ממתני' דתנן הודע ולא הודע ושני מתני' דהכא בשלא אתרו ביה הלכך אפי' הודע ליה ביה"כ שעבר אין כאן מלקות יה"כ מכפר והא דאמר רבא חייבי מלקות כו' בשאתרו ביה. (ועמ"ש לעיל בד"ה שעיר כו') והשתא סוגיין הכי מתפרשת הדא היא כו' וכי הא דתנן במתני' הוא כדתני בברייתא דתולה על השגגות וקלות הן עשה ול"ת וחמורות הן כריתות ותנן יה"כ מכפר על הזדונות ושגגות של קלות וחמורות ש"מ שמכפר גם על השגגות ומסיפא דתנן כריתות ומיתות ב"ד שעיר המשתלח מכפר לא מצי למפרך דאיכא לאוקמי בזדונות אבל מרישא משמע ליה דמכפר גם על השגגות ושני ר"י זדונות ושגגות לא קאי על החמורות אלא על אותן הקלות והא דתנן הודע ולא הודע לאו היינו מזיד ושוגג אלא קאי על הזדונות וקאמר אותן הזדונות בין שנתודע לו בהן ביה"כ בין שנעלמו ממנו ביה"כ שעיר המשתלח מכפר ופריך בברייתא תני' אמתני' דהכא על הזדונות והשגגות כשם שהשעיר כו' ש"מ שאף על חמורות קאי הזדונות והשגגות וכן הודע ולא הודע אכולהו קאי וקשיא מתני' דכריתות דתנן חייבי חטאות וודאי אינו מכפר עליהן וברייתא לא קשיא ליה דתניא שתולה על השגגות אבל אינו מכפר ובמתני' תנן דמכפר אהודע די"ל על הודע תולה מיהת עד שיביא קרבנו אף שמחוייב להביא אח"כ אבל מתני' משמע דאחייבי חטאות ודאי אינו מכפר כלל ושני ר' בון בין שנתוודע לו בהן פי' שיודע בשעת הכפרה שחטא או שלא נתוודע לו לעולם אבל כשלא ידע ביה"כ ואח"כ נתוודע לו חייב ועליה קאי מתני' דכריתות. והיינו כסברת המקשה בבבלי דכריתות כמ"ש לעיל. אך קשיא לי סוגיא דכריתות ודהכא אהדדי דהכא מסקינן הודע או לא הודע היינו בין שנתוודע לו ספיקן בין לא נתוודע לו ספיקן ולא קאי אלא אשוגג כמפורש בש"ס אותן שעשאן בשוגג בין שנתוודע לו ספיקן כו' ולמסקנא דכריתות תשמע דקאי אמזיד ולא אתרו ביה. ויותר קשה לפמ"ש ר"י דאמר כיני מתני כו' אתיא כמסקנא דכריתות ובבבלי בסוגיין מסיק ר"י בין שנודע לו ספיקן. ובסמוך פירשתי הא דאמר ר' בון בר חיא כדמסיק הבבלי וצ"ע:

במורד ביה"כ. בבבלי כריתות פ"ק (דף ז') פריך כן ומשני ר' יוחנן כר' לוי ור"ל קאמר מבעט נמי יה"כ מכפר וקאמר ובפלוגתא דפליגי אביי ורבא במקריב חטאת ואומר אין חטאת מכפרת ואמר רבא מכפרת היא בע"כ והדר ביה רבא כדתניא יכול יהא יה"כ כו'. וכתב תו' בד"ה ובפלוגתא כו' א"כ כי הדר ביה רבא מחטאת הוא דהדר אבל ביה"כ כר"ל ס"ל כו' ע"ש ותימא הא לא שמעינן דהדר ביה רבא אלא מדתניא יכול יהא יה"כ כו' ואיך נאמר מחטאת הוא דהדר ולא מיה"כ. וא"ל שאני יה"כ דכתיב יה"כ הוא וכמ"ש תי' דא"כ קשיא ממ"נ אי כאביי ס"ל דקאמר הא ר' הא ר"י א"כ ס"ל כר' מנ"ל דהדר ביה דהא הך ברייתא יכול כו' כר"י אתיא ואי לשיטתו דהכא אזיל כולא ר' היא וברייתא יכול כו' איירי בכרת דיומא (אף שאין הוכחתו מוכרחת כדמסיק הש"ס מ"מ איכא לאוקמי מיהת בכרת דיומא) נמי ליכא להוכיח דהדר ביה רבא מחטאת. ופשטא דשמעתתא משמע דאין לחלק בין יה"כ לחטאת וכיון דמוכח מברייתא דיכול כו' דיה"כ אינו מכפר במבעט אף חטאת כן. ולא חש להא דמשני רבא כולא ר' היא ומוקי לה בכרת דיומא דהא איפריך הוכחתו כמפורש שם בש"ס זהו הנראה ברור ודברי תו' צ"ע. מיהו קשיא לי סוגיא דכריתות דמסיק שאינן שבין היינו מבעט שאינו רוצה בכפרה. ובבבלי בסוגיין מסיק שאינן שבין היינו שביה"כ אינו שב מעברה שבידו. והא דפריך בכריתות מאי שבין כו' אילימא שבין שוגג שאינו שבין מזיד הא קתני לא אם אמרת בחטאת ואשם כו'. תימא לי שוגג ומזיד היינו שהיה מזיד בשעת עשייתו אבל שאינן שבין איירי שהיה שוגג בשעת עשייתו אלא שאינו שב מידיעתו וכדתניא פ"ק דחולין (דף ה') השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו כו' וכן מפורש בבבלי בכולא סוגיא דבהכי איירי שאינו מתחרט על מה שעשה וצ"ע. ותו' כתב בסוגיין בד"ה דאלת"ה כו' איצטרך אך אפילו חזר אלא שמבעט בכפרה שאינו רוצה שיה"כ יכפר לו ע"ש. ותימא א"כ מאי דוחקיה דרבא למוקמי בכרת דיומא לימא ריבוייה דיה"כ הוא קאי על שאינו מבעט וברייתא יכול כו' איירי במבעט וכ"ת מבעט לא מיקרי שאינן שבין סתמא הרי בכריתות מסיק שאינן שבין היינו מבעט. ועיקרא דמלתא שכתבו תו' מבעט היינו שאינו רוצה בכפרה תימא דהא לא משמע כן בכריתות אלא מבעט זהו שאינו מאמין בכפרתו אבל המאמין אלא שאומר שאינו רוצה בה מכפר. וכן משמע בכריתות דקאמר ר' יוחנן במבעט כגון דקאמר אין יה"כ מכפר. גם הרמב"ם כתב פ"ג מה' שגגות אין יה"כ ולא חטאת ואשם מכפרין למבעט שמתחשב בלבו או אומר אין אלו מכפרים ע"ש. אך מהא דאמר התם בכריתות כי פליגי דאמר תיקרב ולא תכפר כו' ע"ש משמע באומר איני רוצה שיכפר אבל לא באינו מאמין וצ"ע:

ולמה לא מר כו' עי' בקונט'. וקשה הא עיקר קושית הש"ס כיון דיש למצוא חטא שאין קריבין עליו אשם תלוי כגון שעבר עליו יה"כ ה"ל למיתני במתני' כמו דתנן חוץ ממטמא כו'. וכיון שכן אף דיש למצוא חטא שאין יה"כ מכפר עליו לא יתורץ קושייתו דהא מיהת איכא זמן שא"צ לאשם תלוי כגון שידע בו ביה"כ וצ"ע:

עשה אע"פ שלא עשה תשובה. כתב הרמב"ם פ"א מה"ת שעיר המשתלח מכפר על כל עברות שבתורה כו' והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אינו מכפר אלא על הקלות והו ל"ת שבתורה חוץ משבועת שוא ועשה שאין בהן כרת. כתב הכ"מ וצ"ע בגמרא משמע לרבנן אם לא עשה תשובה אעשה נמי אינו מכפר כו' ע"ש. והלח"מ תי' קסבר הרמב"ם דהכי פריך אי דלא עביד תשובה קשיא חמורות ואי דעביד תשובה קשיא עשה כו' וא"ת מי הזקיקו לפרש כן וי"ל דרצה למעט במחלוקת כו' ע"ש. ותימא שלא ראה שמפורש בירושלמי שמכפר אעשה אפי' לא עשה תשובה והיינו לרבנן א"כ אין צורך לדחוקיו שתירץ שרצה למעט במחלוקות כו'. שאין זה מדרך הרב להמציא דינים מחודשים שלא נאמרו בש"ס וזה ידוע לכל המעיינים בדבריו. גם פירושו אינו נכון מאי קאמר האי עשה ה"ד משום סיפא דקושיא טפי הל"ל האי כריתות ה"ד משום התחלת הקושיא. לכך נראה דעת הרמב"ם סוגית הבבלי סובר עשה תשובה אחייבי עשה תו לא צריך כפרה ומוחלין לו היינו מחילה גמורה מפני כך קשיא לי' מתני' ור"ז מוקי לה כר' אבל אין הלכה כן. דתניא בת"כ ומייתי לה בבבלי יומא (דף ל"ו) ומתודה על עולה עון לקט שכחה ופאה דברי ר"י הגלילי רע"א אין עולה באה אלא על עשה ול"ת שניתק לעשה ומסיק דפליגי בלאו דנבלה ע"ש שניהם מיהת מודים לאחר שהתודה אעשה דהיינו לאחר ששב אפ"ה צריך לכפרה. וכ"ת עולה אינה באה לכפרה אלא לדורון וכן מסיק הש"ס זבחים פ"ק (ד"ז) קשיא מיהת מאי דוחקא דר"ז למוקמי מתני' כיחידאה הא אפי' כרבנן נמי אתיא והא קמ"ל אחר יה"כ א"צ לעולה שתכפר על העשה דקודם יה"כ שכבר כיפר השעיר במקום העולה דאע"ג דאתיא לדורן מ"מ אעשה מכפרת מקיבעא כמ"ש תו' זבחים שם ע"ב. אלא ודאי סוגיין אתיא כמ"ד אין העולה מכפרת אחייבי עשה ואנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ד עולה מכפרת אחייבי עשה א"כ מתני' כרבנן נמי אתיא דשעיר המשתלח מכפר אעשה אם שב ולא מיקרי זבח רשעים אבל אחמורות אינו מכפר אם לא שב כרבנן דאז מיקרי זבח רשעים. וכ"ת אם נאמר חייבי עשה חייבין בעולה א"כ לא יהא השעיר מכפר עליהן כי היכא דאינו מכפר אחייבי חטאות ואשמות וודאין י"ל כיון דלאו חוב ממש הוא מכפר עליו תדע כי מוקמי' מתני' כר' תיקשי נמי מ"ש חייבי עשה דמכפר עלייהו מחייבי חטאות ואשמות ודאין דאינו מכפר עלייהו כדתנן בכריתות כמפורש לעיל מאי קאמרת כיון דאינה כפרה ממש מכפר א"כ לרבנן נמי ניחא והא דתנן פ' יה"כ תשובה מכפרת על עשה ול"ת משמע דא"צ עולה י"ל כיון דאינה באה אלא לדורון לא קחשיב לה כמו יה"כ שצריך להחמורות ור' דאמר השעיר מכפר אף אחמורות אפי' לא שבמפרש קרא באומר אחטא ואביא קרבן ויתכפר לי וכדמתרגם יונתן דבחי דרשיעיא מרחק הוא מטול דמעבידתיה מייתי ליה פי' זבחים שמביאים הרשעים מתעב ה' כי בשביל לעשות זמתם מביאים הקרבן והיינו כמ"ש ורבנן מפרשים קרא זבח רשעים תועבה כפשטא וקסברי עולה מכפרת על אינן שבים לפי שאינה כפרה ממש וכן שעיר המשתלח ונ"מ אי עביד תשובה אח"כ א"צ להביא עולה. ורש"י כתב (דף י"ג) בד"ה בעומד במרדו כו' וקרא זבח וגו' מוקי ליה ר' בשאר יומי ע"ש. וזה דוחק גדול דהא קרא סתמא כתיב ועוד פשטא דשמעתא משמע דאין לחלק. מיהו כל זה אינו מספיק לתרץ דברי הרמב"ם שהרי כתב יה"כ מכפר אעשה ול"ת אפי' לא שב. ועוד סתמא דמתני' דפ' יה"כ אמרה קלות הן עשה ול"ת שניתק לעשה והוא כתב כל ל"ת הן קלות חוץ מלא תשא ומ"ש הכ"מ מדלא הזכיר ר"י בסוגיין ל"ת שניתק לעשה ש"מ דפליג אסתם מתני' ע"ש כל דבריו דחוקים גם תימא מאי דוחקא דר"י לחלק עלינו את השוין אדרבא כי היכא דלא תיקשי סתמא אהדדי ה"ל לפרושי ל"ת דהכא נמי בל"ת שניתק לעשה דהא איהו מוקי הכי מתני' דיומא ונראה דיוקא דהרמב"ם מהא דגרסינן בבבלי לקמן פ' שבועות הדיינין (דף ל"ט) והתנן אלו הן הקלות עשה ול"ת חוץ מל"ת חמורות זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן. מדקאמר והתנן ולא מצינו מתני' שנויה בלשון הזה ש"מ דקאי אמתני' דפרקין וסיפא מפרשה לרישא איזה הן קלות ואיזו חמורות. שמעינן מהכא דתרי מיני קלות הן ביומא דאיירי מתני' בתשובה שמכפרת כפרה גמורה קלות הן עשה ול"ת שניתק לעשה אבל ל"ת שלא ניתק בכלל חמורות היא ובמשנתינו דאיירי בכפרת שעיר המשתלח כל ל"ת נקראים קלות שעל כולן יה"כ מכפר כפרה גמורה אפי' לא עשה תשובה לפי שאינן בני קרבן. וכ"ת הא כתיב זבח רשעים תועבה י"ל שעיר המשתלח שאני דהא עצמו של יום מכפר עלייהו אפי' בלא קרבן הלכך שעיר המשתלח נמי מכפר עלייהו. תדע דהא מכפר נמי אלא תעשה כפרה גמורה אע"ג דלאו בני קרבן נינהו ש"מ שאין כפרה זו כשאר קרבן. וסוגיין מפרש למתני' ל"ת היינו לא תעשה שניתק לעשה א"כ ה"ל בני קרבן דהא חייבין בעולה לכפרה ולית ליה הא דאמר רבא פ"ק דזבחים עולה לדורון באה לכך פריך דה"ל זבח רשעים אבל אנן דקיי"ל כרבא דאין עולה באה אלא לדורון לאו זבח רשעים היא דהא לאו בני קרבן נינהו. וכ"ת א"כ יכפר על המזיד דחמורות דהא לאו בני קרבן הן י"ל כיון דבשוגג בני קרבן הן ואינו מכפר עליהם כשאינן שבין כ"ש שאינו מכפר על המזיד כשלא שב. וכל זה מדוקדק מאוד בלשון הרמב"ם בשעיר המשתלח כתב שמכפר על הקלות והן עשה ול"ת חוץ מלא תשא אפי' לא עשה תשובה והיינו כמשנתינו. ובחילוקי כפרה כתב תשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת תשובה תולה ויה"כ מכפר (ר"ל תשובה בעיא יה"כ אבל יה"כ לא בעי תשובה ושנה משנתו כלשון המשנה דפ' יה"כ). ויכפר היינו כפרה גמורה. וחמורות אע"ג שגם עליהן מכפר יה"כ כדתנן במשנתינו מ"מ אינו מכפר כפרה גמורה. וזה שסיים עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויה"כ תולין וייסורין הבאין עליו גומרין הכפרה. וכן כתב בחלוקא דחילול השם. ומ"ש הלח"מ שם קשיא לרבינו איך קאמר עבר על כריתות צריך יסורין למרק הא כבר כיפר עליו יה"כ כדתנן במשנתינו ע"ש שדחק לחלק לפמ"ש לק"מ ודאי במתני' שפיר קאמר דמכפר מקצת אבל אינו מכפר כפרה גמורה. וכ"ש למה שאמרו בירושלמי בסמוך תשובה מכפרת שליש ויה"כ שליש כו' ניחא טפי ועמ"ש בסמוך:

ר"ש בשם ר"ז והוא שעשה תשובה. בבבלי בסוגיין מוקי ר"ז למתני' בעומד במרדו ור' היא כו'. אבל הירושלמי בשם ר"ז פליג ומוקי מתני' כרבנן שאין יה"כ מכפר בלא תשובה והא דמכפר אחייבי עשה אע"פ שלא עשה תשובה צ"ל לאו דמכפר לגמרי אלא אם שב אח"כ אינו צריך לעולה וכמ"ש בסמוך בתוס':

האומר אין עולה כו' ביומא פ' יה"כ (הלכה ז') האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת לו על כרחו אין יה"כ מכפר מכפרת היא ואי אפשי מכפר הוא לו בע"כ אר"ח כו'. גירסא זו אי אפשר לקיימה דא"כ ה"ל לכללם יחד אין יה"כ מכפר ואי אפשי שיכפר מכפר הוא בע"כ. גם גירסתינו אינה מיושרת וכצ"ל האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת לו בע"כ אין יה"כ מכפר אין יה"כ מכפר עלי מכפר הוא לו אי אפשי שיכפר לי אינו מכפר לו בע"כ אר"ח כו'. ופירושה כמ"ש בקונט' ות"ק סובר עולה שמביא מדעתו אע"פ שטועה וסובר אין עולה מכפרת או שאינה מכפרת עליו קרינן ביה לרצונו דהא מרצונו הוא מביא ומה שאומר שאינה מכפרת טעות הוא בידו ואלו נודע לו טעותו היה גם זה לרצונו אבל האומר אי אפשי שתכפר לי בזה ודאי שלא לרצונו היא ואינה מכפרת דהא כתיב בה לרצונו וכן הדין ביה"כ ואר"ח ביה"כ נראה בהיפך כשאומר אין יה"כ מכפר אינו מככר לו כיון שאינו מאמין בכפרתו אינו בדין שיכפר לו אבל המאמין בכפרתו אלא שאינו חפץ בה ואומר אי אפשי שיכפר לי מכפר הוא בע"כ שהרי זה כאומר למלך אין אתה מלכי ולא בעינן רצונו ביה"כ כמו דבעינן בעולה ונראה לכך קבעו בתפלה לומר המלך הקדוש והמלך המשפט דתיהני לן מלכותו לכפר לנו אף שאין תשובתינו כראוי ואין להאריך כאן:

העולה מכפרת כו'. כתב הי"מ פ' יה"כ ועולה מכפרת כו' לבי אומר לי שיש כאן קיצור לשון דר"ח הביא ראיה לדבריו מהך קרא מדכתיב והעולה על רוחכם אשר אתם אומרים חי אני אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם ואיידי דמייתי הכא קרא מייתי הא דילפינן מיניה דהעולה מכפרת על הרהור הלב ע"כ ואינו נכון דר"ת לא קאי אעולה. וכי צריך ראיה לדבריו שה' מלך עולם הוא ופי' בקונט' עיקר והוא הנכון ואין צריכין לשום הגה"ה:

על כל עברות כו' עיין בקונט' וכ"ה בבבלי בסוגיין. וא"ת הא דתניא יכול לא יהא יה"כ מכפר אא"כ התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יה"כ הוא מ"מ. מוקמינן התם כר' דאמר יה"כ מכפר על שאינן שבין והך ברייתא נמי הוא אמרה הכי. ול"ל קרא תיפיק ליה מקרא כי דבר כו' שמעינן דוקא אהנך תלת הוא דאין יה"כ מכפר בלא תשובה אבל אשאר כל עברות יה"כ מכפר אע"פ שלא עשה תשובה וי"ל אי לאו דכתיב יה"כ הוא ה"א יה"כ אינו מכפר לשאינן שבין והכרת תכרת מפרשינן הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת כדאוקמי ליה רבנן דר' כמפורש שם אבל השתא דכתיב יה"כ הוא מסתבר טפי למוקמי קרא ביה"כ דאינו מכפר אהנך תלת בלא תשובה ועוד י"ל סד"א הא דיה"כ מכפר בלא תשובה היינו כשאינו מבעט בקדושת היום אבל כשמבעט אינו מכפר קמ"ל יה"כ הוא דמכפר. ותו' כתב בד"ה ת"ל יה"כ היא מ"מ תימא דלמא דעשה תשובה איירי ולעולם סבר התנא דאינו מכפר על שאינן שבין ע"כ ונראה הא דתני ולא קראו מקרא קדש פירש"י לא קיבלו בברכות וכתב תוס' לא מצינו ברכות יה"כ דאורייתא. וליכא לפרושי דקאי אמקרא הפרשה דכתב רש"י ר"פ בא לו דיליף ממילואים דמקרא הפרשה מעכב. דאין חיוב מקרא הפרשה אלא על כהן הגדול לחוד ועוד הרי כתבו תוס' יומא פ"ק (דף ד') נכנסו כו' הא דגמר ממילואים לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא ע"ש. אלא ה"פ שאינו מודה בקדושת היום שקבעו ה' לכפרת עמו ודמיא לדעת הר"ח שכתבו תוס' שם בד"ה לא קרא כו'. וכיון שכן שפיר שמעינן מינה דמכפר לשאינן שבין דהשתא למבעט בכפרתו מכפרת להראות מלכותו כדאמר ר' חנינה בסמוך כ"ש שמכפר למודה בכפרתו אע"פ שלא שב על העברות שעשה. ולמאי דמסיק פ"ק דכריתות שאינן שבין דתני ברישא דברייתא היינו במבעט ואומר שאינו רוצה שיכפר לו פשיטא דפליגי ברייתות אהדדי מיה"כ הוא שמעינן דאפילו בשאינו מודה בכפרתו מכפר כ"ש מבעט:

חוץ מפורק עול כו' עי' בקונט' וכ"פ רש"י וקשה למה מכנה הכתוב הכופר בעיקר דבר ה' בזה הרי הוא עוקר את הכל וכן למה מכנה הערל במיפר ברית וכן הדורש הגדות של דופי הרי הוא כופר בתורת ה' ואין בינו לכופר בעיקר ולא כלום ועוד פורק עול ל"ל השתא הכופר בתורת משה אין יה"כ מכפר עליו כ"ש הכופר בעיקר ונראה פורק עול היינו העושה מצות ה' שלא מאהבתו את ה' ואינו משמח בעשייתם אלא לפרוק חוב המוטל מעליו וזהו דבר ה' בזה שהמצות ניתנו לטובתינו ולא לעול. ומיפר ברית אינו ערל שהוא שב ואל תעשה גם אין בזה הפרה ורבים המונעים לעשות מצוה זו מפני הצער אלא קאי על המושך ערלתו שזהו מיפר הברית שנחתם בו ואין זה אלא לבזות ברית ה'. (כן הוא בירושלמי סנהדרין ר"פ כל ישראל ועי' מ"ש שם בתו' בד"ה כל כו' ובד"ה זה כו'). ומגלה פנים בתורה זה העובר על דברי תורה בפני רבים ואילו בוש מהם ואפי' אינו עובר אלא על תקנת חכמים ואינו עושה אלא לתאבון ה"ז מגלה פנים בתורה ומבזה דבר ה'. (ואף שבבבלי פ' חלק (דף צ"ט) פליגי ביה מאי מגלה פנים בתורה הרבה פנים לתורה וכפטיש יפוצץ סלע וזהו כוונת המקרא בירמיהו (סי' י"א) ואתה אל תתפלל בעד העם וגו' כי אינני שומע בעת קראם אלי בעד רעתם מה לידידי בביתי עשותה המזמתה הרבים ובשר קדש יעברו מעליך כי רעותי כי אז תעלוזי. לרבנן דר' דסברי אהנך תלתא תשובה אינה מכפרת אלא המיתה כי אינני שומע כו' היינו אפילו אחר שעשאו תשובה אינני שומע. ולר' איירי עד שלא עשאו תשובה. וקאמר למה איני מקבל תפילתם כי מה לידידי ר"ל לישראל עמי בבית המקדש להתפלל הלא עשאו מעשיהם הרעים לפני רבים (והיינו מגלה פנים בתורה והמפרשים דחקו מאד לפרש לשון הרבים) ובשר קדש יעברו מעליך (אמר יעברו היינו שמשכו ערלתה וערלת בניהם שלא יהא הברית ניכר) כי רעתיכי אז תעלוזי (אבל בעשותם את המצות אינן שמחים שהן עליהם כעול ועשייתם אינה אלא כפורק עול):

ר"ז אמר ר"י מקשה כו' עי' בקונט'. מיהו פשטא דשמעתתא משמע ר' יוחנן בא לשנויי קושית ר' יסא לכך היה נ"ל דלאו מתני' דיומא קשיא לרב יסא אלא קשיא ליה קושית תו' ישנים פ' יה"כ (דף פ"ה) בד"ה תשובה כו' לר' למה חרב הבית הא יה"כ מכפר על הכל חוץ מג' דברים וצ"ל אע"ג דאהני יה"כ למעט בכרת כפרה גמורה בלא תשובה ליכא ע"ש. ותימא א"כ מאי פריך הש"ס שם מתני' דלא כר' לישני מיתה ויה"כ מכפרין כפרה גמורה עם התשובה גם לשון המתרץ שם יה"כ לא בעיא תשובה משמע שאינו צריך כלל לתשובה. ועוד מאי פריך הבבלי בסוגיין ברייתות סיפרא אהדדי נימא הא והא ר' וה"ק יכול יהא מכפר על שאינן שבין כפרה גמורה שמכפר על השבין ת"ל אך למעט פעמים שאינו מכפר כפרה גמורה דהיינו לשאינן שבין. אלא ודאי אי קסבר ר' יה"כ מכפר על שאינן שבין מכפר עלייהו כפרה גמורה ותמה ר' יסא על דבריו א"כ למה חרב הבית כמ"ש תו'. וכ"ת עברות שעשו מיה"כ עד ט' באב גרמו החורבן י"ל הא כתיב ספו שנה על שנה חגים ינקופו. וכ"ת על ג' עברות האמורים נחרב הבית (וכמ"ש בסמוך בד"ה על כו') י"ל הא כתיב על מה אבדה הארץ כו' על עזבם את תורתי כו' ועוד מצינו שהוכיחום הנביאים על עברות אחרות והם גרמו החרבן אך קושית תו' יש לתרץ דמפורש פ' יה"כ (דף פ"ז) האומר אחטא ואשוב אין יה"כ מכפר אפי' לר' ע"ש א"כ י"ל שהיו בישראל רבים שסמכו דעתם לכך (ועמ"ש בזה בדרושים) ולפמ"ש תו' בסוגיין בד"ה דאי כו' האומר איני רוצה שיה"כ יכפר עלי אף לר' אינו מכפר וכ"ש במכחיש בכפרת היום ל"ק קושית תו' לכ"נ פירושי בקונט' עיקר. מיהו בבבלי בסוגיין ובפ' יה"כ מפרש דר' סובר יה"כ מכפר בלא תשובה וזה מסכים לגירסת הש"ס כאן דמסיק ר' יוחנן כן (ודלא כגירסת הירושלמי פ' יה"כ) ומסיק התם ורבנן הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת. ופירש"י אבל שאר עברות מיתה אחר יה"כ ממרקת בלא תשובה. וכתב המהרש"א וכ"נ להוכיח כו' דלר' אף אי יה"כ מכפר בשאר עברות מיתה בלא יה"כ אינו מכפר ע"ש ול"נ שאין כאן הוכחה דלקמן איירי באומר אחטא ומיתתי מכפרת שאז אינה מכפרת וכדאמר ר' ביה"כ כדמפורש פ' יה"כ שהבאתי לעיל אבל הא ודאי דמיתה מכפרת טפי גם בסמוך מפורש דמסתבר טפי שמיתה מכפרת בלא תשובה מיה"כ. ואפי' לפי הגירסא שלפנינו מוכח מיהת דמיתה ויה"כ שניהן מכפרין בלא תשובה. אבל אין להוכיח דמיתה מכפרת טפי מיה"כ מדמיתה ותשובה מכפרים אהנך ג' ויה"כ עם תשובה אינן מכפר עלייהו די"ל יה"כ עם תשובה מכפר עלייהו ק"ו ממיתה וקרא לא אתי אלא לאשמועינן בהנך ג' יה"כ ומיתה אינן מכפרים בלא תשובה וקמ"ל נמי דמיתה עם התשובה מכפרין. תו' כתב בד"ה בעומד כו' הקשה הר"ש כו' והא אפילו כרבנן לא אתיא דסברי מיתה בלא תשובה מכפרת בשאר עברות ע"ש תירוצם דחוק מאד. והמהרש"א כתב ולא ניחא להו לאוקמי בג' עברות דסתמא קתני כדמוכח בשמעתין כו' ע"ש ואיני מבין הוכחתו דא"א למוקמי ברייתא יה"כ אינו מכפר על שאינן שבין בהנך ג' דא"כ קשיא ל"ל אך תיפוק ליה מדכתיב כי דבר כו' שמעינן דאין יה"כ מכפר אהנך ג' בלא תשובה ועוד מאי דוחקיה דקאמר תאמר ליה"כ שמכפר על המזיד כו' טפי הל"ל מה לחטאת ואשם שאין מכפרין על שאינן שבין תאמר ליה"כ שמכפר על השבין. ומ"ש ועוד אי מיתוקמא כרבנן ובג' עברות ה"נ איכא לאוקמי כר' ובג' עברות כו' ע"ש. תקפה עליו משנתו שכח שתו' יומא (דף פ"ה) מקשינן כן לר' לוקמי בג' עברות ותירצו דשפיר טפי משני ע"ש ש"מ דסברי אע"ג דסתמא קתני אפ"ה איכא לאוקמי בג' עברות וליתא למ"ש המהרש"א בתירוצא קמא והי"מ פ' יה"כ תי' קושית תו' דא"כ כי היכי דמפליג בתשובה לחודה ה"נ הל"ל יה"כ ומיתה מכפרים על שאר עברות ועל ג' עברות מכפרים עם התשובה ע"ש וא"כ דהא לפי קושית תו' מפרשינן ועל החמורות כו' עד שיבא יה"כ ויכפר היינו שיה"כ לבד מכפר וכ"ש מיתה. והר"ש שמקשה הא אפי' כרבנן לא אתיא כו' סובר כתירוצא בתרא שכתבו תו' שם דליכא לאוקמי בג' עברות דבעינן דומיא דסיפא דאיירי בכל עברות ע"ש. אך נ"ל לתרץ קושית הר"ש רבנן סברי מיתה מכפרת טפי מיה"כ ובהנך ג' יה"כ עם התשובה אינו מכפר אבל מיתה עם התשובה מכפרת עלייהו וקמ"ל קרא דהנך ג' אין להם כפרה אלא ע"י מיתה ותשובה משא"כ שאר עברות ביה"כ ותשובה סגי. ורש"י לית ליה הך תירוצא משום דקשיא ליה א"כ לישמעינן תכרת לעה"ב בשאר עברות דגם מיתה בלא תשובה אינה מכפרת (ואף שי"ל איידי דקמ"ל הכרת ותשובה בעינן בהנך ג' קמ"ל נמי תכרת בלא תשובה אע"ג שכן הדין בכל העברות א"נ קמ"ל תכרת אפי' איכא נמי יסורים לא מהני וחמור משאר כריתות ומיתות ב"ד דמהני תשובה ויה"כ ויסורין ובהנך בעינן דוקא מיתה ותשובה ודיניהם כחילול השם וכדאמר ראב"ע בחלוקי כפרה ועמש"ל לקמן בד"ה אלא כו'. נראה לרש"י שהוא דוחק לומר כן) לכך תירץ קושית הר"ש מתני' דפ' יה"כ לרבנן לא קשיא דמתני' נקט או מיתה או יה"כ מכפרין עם התשובה דוקא הא כל אחד לבדו לא אבל לר' ודאי קשיא דהא איהו דאמר יה"כ לחוד מכפר בלא תשובה וכ"ת אי או או קאמר תנא דמתני' א"כ ה"ל למיתני נמי בסיפא ועל החמורות הוא תולה עד שימות או עד שיבא יה"כ ויכפר ולמה נקט יה"כ לחוד י"ל כבר הוכחנו לעיל שמיתה מכפרת טפי מיה"כ וקמ"ל יה"כ מכפר על החמורות מיתה לא כ"ש. והא דנקט ברישא מיתה הא קמ"ל שאפי' מיתה לחודה אינה מכפרת בלא תשובה:

אתא ר' אשיין כו' בקונט' הגהתי כמו שהוא ביומא ולפי גי' זו צ"ל נמי דריש הכרת תכרת הכרת בעה"ז ותכרת לעה"ב יכול אפי' עשה תשובה ת"ל עונה בה כו' ועל שאר עברות מיתה מכפרת בלא תשובה והא דתני' יו"כ. המיתה כיום התשובה היינו בשאר עברות. והגירסא שלפנינו אף דלפום ריהטא שמסכמת עם הבבלי כד מעיינינן נראה דפליגי מיהת אברייתא דמייתי הבבלי בסוגיין כי דבר ה' בזה זה פורק עול כו' הכרת לפני יה"כ כו' ע"ש ולהירושלמי הל"ל הכרת בעה"ז כו' כדמוקי ליה רבנן כמפורש שם. בשלמא להבבלי י"ל מודה ר' שאין מיתה לחוד מכפרת אפי' על שאר עברות וכמ"ש המהרש"א לכך אי אפשר למוקמי קרא אלא ביה"כ דדוקא אהנך ג' הוא דבעי תשובה אבל על הירושלמי קשה דהא מייתי ברייתא יום המיתה כיום התשובה. מיהו י"ל דסובר הירושלמי מיתה מכפרת טפי מיה"כ וכמו שכתבתי בסמוך ונקט יה"כ מכפר על שאר עברות בלא תשובה וכ"ש מיתה. אך קשה מ"מ ה"ל לאשמועינן נמי מיתה שאינה מכפרת אהנך ג' בלא תשובה. והי"מ דחק לפ' הגירסא דיומא ע"ש ואי צורך לדחוקיו ואין להאריך. ומה שאני תמה בזה הוא דגרסי' בבבלי סנהדרין (דף ס"ד) הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב דברי ר"ע א"ל ר"י וכי ג' עולמות יש אלא תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. ובבבלי בסוגיין קאמר ורבנן הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת. וקמ"ל קרא אע"ג דבשאר עברות אם עבר עליו יה"כ ומת מתכפר לו באלו ג' עברות עונה בה אם לא עשה תשובה. א"כ מאי א"ל ר"י לר"ע וכי ג' עולמות יש הא איצטרך קרא לאשמועינן שאין יה"כ ומיתה מכפרין על ג' אלו והיינו הכרת בעה"ז שאין יה"כ ותשובה מכפרין ותכרת לעה"ב ואף מיתה אינה מכפרת אם עונה בה ומדכתיב ונכרתה ה"א דיה"כ ותשובה או יה"כ ומיתה מכפרין עלייהו כמו שמכפרין על כל עברות החמורות (ועמ"ש ירושלמי סנהדרין (פ"י ה"א) בתו' בד"ה שלשה כו' ובסמוך בד"ה זו כו') ויש ליישב:

עבר על מצות עשה כו'. זבחים פ"ק (דף ו') אמר רבא עולה דורון היא ה"ד אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו אלא ש"מ דורון. וא"ת הא מפורש יומא פ"ג (דף ל"ו) עולה מכפרת אחייבי עשה וכמ"ש בזבחים שם י"ל כמ"ש תו' שם עולה דורון היא אע"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת דהא מכפרא מקיבעא. ר"ל כפרה דעשה כפרה שאינה צריכה היא לכך נקראת דורון. ועדיין הדבר דחוק מ"מ אין לקרותה כפרה כלל ועוד דאמר רבא התם חטאת ששחטה על מחוייב עשה כשרה דחטאת מכפרת אעשה מקופיא ועולה מקיבעא ואי אינה מכפרת כלל איך לחלק בין קופיא לקיבעא. ונראה דה"ק תשובה מכפרת על חייבי עשה שמוחלין לו עונו ועולה מכפרת שנעשה לו כזכיות ולכך מיקרי דורון. וניחא רומיא דקרא דפריך הבבלי פ' יה"כ (דף פ"ו) דמשמע חדא זדונות נעשו כשגגות ואידך משמע שנעשו לו כזכיות ע"ש. וסתמא דש"ס דמשני התם ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה לית ליה הא דרבא (ועמ"ש לעיל בד"ה עשה כן) ותו' כתבו בבבלי פרק חזקת (דף מ"ח) בד"ה יקריב כו' והא דתני' במס' זבחים ויומא עולה מכפרת אחייבי עשה הא אמר רבא שם עלה דורון היא ולא מכפרה מקופיא מכפרת מקיבעא לא מכפרת ע"ש ותימא הא מפרש בזבחים שם איפכא דעולה מקיבעא מכפרת כמ"ש. וקושייתם לפמ"ש י"ל דכיון דאינה מכפרה אלא לעשות זדונות כזכיות ממשכנין אותו וצ"ע:

העובר על מצות ל"ת התשובה תולה ויה"כ מכפר כו'. וא"ת בפ' יה"כ תנן תשובה מכפרת על עשה ול"ת וי"ל ל"ת דמתני' היינו לאו הניתק לעשה וכן מוקי לה רב יהודה בבבלי שם ול"ת דהכא היינו ל"ת ממש ובבבלי (דף י"ב) כתב תו' בד"ה לא זז כו' מכפרת דמתני' אינה מחילה גמורה אלא שמקילין לו את הדין ע"ש וקשה א"כ מאי פריך הש"ס שם השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא הא לא דמיין כפרת דעשה היינו שמכפר לגמרי ודל"ת היינו שמקילין. על כרחך לומר דקשיא ליה איך כלל התנא שניהן הא לא דמיין להדדי א"כ אין לקיים תירוץ תו' מיהו למאי דאר"י בסמוך חכמים פליגי אראב"ע וחביריו י"ל מתני' דיומא אתיא כחכמים וצ"ע:

אלא התשובה ויה"כ מכפרים שליש כו'. וכן כתב הרמב"ם פ"ק מה"ת וכתב הלח"מ וקשה הא דלא כרבנן דאמרי אפי' על כל כריתות ומיתות ב"ד וחילול השם מיתה מכפרים בלא תשובה וכאן משמע בחילול השם בעינן ד' וע"ק למה לא הזכיר סברת רבנן על כל עברות מיתה מכפרת חוץ מג' ע"ש שהאריך הרבה בדחוקים. ול"נ סובר הרמב"ם לרבנן בכל עברות מיתה לחודה בלא תשובה נמי מכפרת וקרא הכרת לא אתי אלא לאשמועינן דהנך ג' יה"כ תשובה ויסורין לא מכפרי עלייהו שהן בכלל חילול השם וכמ"ש לעיל בד"ה ר"ז כו' ואף ראב"ע ה"ק יה"כ ותשובה ויסורין תולין ומיתה מכפרת וה"ה מיתה עם תשובה לחוד מכפרת על הכל אפי' בלא יה"כ ויסורין ולא הזכיר יה"כ ויסורין אלא לאשמועינן דאפי' כולן אינן מכפרים אלא תולין. וכן מפורש ברמב"ם פ"ב הל' א' עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין לו כו' מכלל אם שב קודם שמת נסלח לו הכל. וכ"כ פ"ג ע"ש כך נ"ל ברור:

זו דברי ר' לעזר ב"ע ור"י ור"ע. וקשי' מנ"ל דר"ע סובר כר"י אדרבא ממ"ש סנהדרין (פ"י ה"א) בד"ה שלשה כו' מבואר דר"ע פליג אדרשת ר"י (ושם כתבתי ור"ע סובר כרת ג' איצטרך כו' ור"י סובר לעולם תשובה מכפרת מקצת והנך גומרים הכפרה ע"ש וכ"ת א"כ מאי אמר ר' יוסי וכי ג' עולמות יש הא גם לדידיה איצטרך כרת השלישי דלא נימא מיתה לחודה מכפרת לגמרי י"ל מדכתיב עד תמותון ש"מ שאין התשובה לחודה מכפרת על חילול השם וקסבר ר"י תשובה עדיפא ממיתה בלא תשובה א"כ פריך שפיר כרת ג' ל"ל) וי"ל מדאייתר ליה כרת הג' וכקושית ר"י ש"מ דסובר יש עברה שאין לה כפרה בשום דבר ועל זה אמר ר' יוחנן חכמים פליגי גם אר"ע דאמר שעיר המשתלח מכפר על הכל כפרה גמורה. והני חכמים עדיפי מרבי דלר' אין יה"כ מכפר על ג' עברות ולרבנן מכפר נמי אהנך. דאין לומר חכמים היינו ר' ומודים חכמים שאין יה"כ מכפר על אלו שלשה דא"כ קשה מנ"ל דר"ע פליג:

אבל דברי חכמים כו'. עי' בקונט'. והי"מ כתב אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר על כריתות ומיתות ב"ד כדתנן במשנתינו ע"כ. משמע דמפרש ממתני' דייק ר' יוחנן דחכמים פליגי ולדבריו צ"ל דהבבלי פליג אר' יוחנן דא"כ טפי ה"ל לאוקמי מתני' כרבנן דלר' ה"ל למיתני חוץ מפורק עול כו'. ואני אומר ממתני' ל"ק לראב"ע כמ"ש לעיל סוף ד"ה עשה כו' ע"ש גם לפמ"ש הלח"מ אין ראיה כלל ממתני' וכן נראין דברי הרמב"ם ע"ש. לכך נראה פירושי בקונט' עיקר:

לא כיפר וא"ת הא מיהת נתכפר לו ע"י מיתה י"ל הפרש רב יש בין מי שנתכפר לו עונו בחייו או שנתכפר לו ע"י מיתתו וכמ"ש לעיל בד"ה מת כו' ע"ש ודלא כי"מ גם הא דאמר בבבלי דחנקתיה אומצא ומית קשיא לרבא דאמר מיתה מכפרת לגמרי א"כ כר' דיממא ליכא דכשמת אין כאן כר' וצ"ל דהך שינוייא אזלא לר"ז וצ"ע:

חומר בשעיר כו'. כתב תו' בד"ה דעבד כו' וי"מ יה"כ בלא שעיר מכפר לגמרי משתחשך כו' ע"ש וקשה א"כ אמאי לא תני נמי חומר ביה"כ שמכפר גם על עברות שעשה אחר שילוח השעיר והשעיר אינו מכפר אלא על עברות שעשה עד השילוח ועוד מאי חומר בשעיר דקאמר הא אית ביה נמי קולא שאינו מכפר על אחר השילוח אבל לפירושא קמא שבתוס' ניחא שגם השעיר מכפר על עברות של כל היום ונראה לשתי לשונות שבתורה אין יה"כ מכפר כשיש שעיר כדאמר ר"י בסמוך וכ"ת ליתני חומר בשעיר שאין יה"כ מכפר במקום שיש שעיר י"ל הא מיהת השעיר צריך ליה"כ שאינו מככר בלא יה"כ ועוד אין זה חומר בשעיר שאלו לא הביאו היה יה"כ לחוד מכפר. אלא לפ"ז מ"ש תו' והא דנקט כו' לאו דוקא כו' ע"ש קשיא הא ודאי ניחא ליה למנקט דחנקתיה אומצא מלמוקמי כרת דקרא בשאין שעיר דכשיש שעיר ליכא למיתני שמת כל היום דהא מיהת בשעת עשיית השעיר אין כאן כרת ועמ"ש בסמוך. ולפמ"ש בסנהדרין בר"פ כל ישראל בד"ה חומר כו' לל"ק ה"פ היום אינו מכפר כפרה גמורה אם אין שעיר אלא משתחשך אבל כל היום מכפר מקצת בין יש שעיר בין אין שעיר ע"ש. קשי' א"כ מאי פריך מהך ברייתא לר"ז דאף הוא לא קאמר שהיום מכפר כל שהוא לגמרי אלא היינו מקצת הכפרה וי"ל מדפליג אר"ח ש"מ דבכפרה גמורה פליגי. וללישנא קמא שבתו' צ"ל הבבלי לית ליה דר"ז או דפליג אסוגית הירושלמי אך הא קשיא איך פליג ר"ל אברייתא. וא"ל לא שמיעה לי' דהא איהו מייתי מינה סייעתא לר"ח ויש ליישב בדוחק ר"ז מוקי לה שהיה בדעתן להביא שעיר כו' כדמשני ר' ירמיה בסמוך וה"ק פשטא דלישנא דברייתא סייעתא לר"ח אבל אין הדבר כן אלא יה"כ מכפר כל שהוא והברייתא כדר"י. ובסנהדרין שם הגירסא אר"ח מתני' מסייעא לר"ז ואין גירסא זו מכוונא והגירסא שבסוגיין וביומא פ"ח נכונה:

תיפתר שהיה בדעתן כו'. וא"ת א"כ אמאי תני ויה"כ משתחשך ה"ל למיתני אחר הקרבת התמיד דהא משהקריב התמיד אין מקריבין המוסף דכתיב עליה השלם וי"ל אין עשה דהשלמה דוחה קרבן מוסף ועמ"ש לעיל בד"ה העובר כו' א"נ מילתא דפסיקא נקט שלא הקריבו גם את התמיד:

ואין הקב"ה רואה את הנולד. וקשה דלמא ברייתא איירי שהעיכוב נעשה ע"י בחירת האדם כגון שיש שעיר ביד אחד שמעכבו ליתן לציבור או שאר עיכוב הדומה לו דהא צדיק ורשע לא קאמר וצ"ע:

ובלחוד כו' עמ"ש בסנהדרין פ' כל ישראל בד"ה ובלחוד ותמצא נחת:

מי אל כמוך כו' וקשה ה"ל למידרש מקרא שבתור' נשא עון ועובר על פשע ונראה שהיה כתוב סתם נשא עון וכ"ה בסנהדרין וטעה המעתיק וכתב רישא דקרא דמיכה ואינו כן דקאי אקרא דתורה:

אחד ישראל כו'. בבבלי קאמר מתני' ר"י דתניא וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים כו' וכתב תו' בד"ה וכפר כו' וקשה לפי' הקונט' מזבח כמשמעו כגון שהקטיר עליו בטומאה א"כ היינו טמא ששימש ולא מצינו שיכפר שעיר הפנימי על כהן ששימש בטומאה ועוד אי בטומאת מקדש וקדשיו איירי הכא לר"י מאי קאמר לעיל לר"ש ממקומו הוא מוכרע הא אפי' לר"י ממקומו הוא מוכרע ועוד בס"פ הוציאו לו מייתי לה אמתני' דוכן בהיכל וכן במזבח הזהב ומתני' בהזאה איירי עכ"נ דאהזאה קאי כו' ע"ש ותימא מאי קאמרו ולא מצינו כו' הא ודאי שאין השעיר מכפר על טמא ששימש דהא אמר ר"י לעיל כל שהוא בעולה ויורד השעיר מכפר עליו וטמא ששימש אינו בעולה ויורד דילפינן טמא מתרומה בגז"ש חילול חילול ואמעיט תרומה מגז"ש דר' כמפורש בבבלי (דף ז'). ועוד אם כוונת רש"י לומר שמכפר על ששימש בטומאה א"כ ל"ל לרש"י שכתב אם הקטיר קטרת בטומאה ובשהייה אפי' לא שהה נמי חייב על ששימש בטומאה ושהייה זו למה אלא ודאי כוונת רש"י שמכפר על טומאת המקדש וקמ"ל אפי' שהה כדי להקטיר הקטרת שהיא העבודה החביבה אפ"ה צריך כפרה. ועמ"ש המהרש"א פ' הוציאו לו (דף ס') בתו' בד"ה וככר כו'. וקושייתם השנייה נראה כוונתם ל"ל לר"י למילף במה מצינו מפי הל"ל ממקומו הוא מוכרע וכה"ג פריך הש"ס בבבלי לעיל ור"י שפיר קאר"ש כו' ע"ש. אך נראה דמהכא אין להוכיח אלא שמכפר על טומאת המקדש אבל לא על הקדש דהא דכתיב את מקדש הקדש בא ללמד דקאי על לפני ולפנים ואי כתיב מקדש לחוד ה"א דקאי על חלק מן המקדש (ועמ"ש תו' בריש דבריהם) ובא ללמד הכא דכתיב מקדש הקדש לא איירי אלא בלפני ולפנים אבל כל מקום דכתיב מקדש לחוד כולל כל המקדש אבל ר"ש קאמר שפיר ממקומו הוא מוכרע מדאפקי בלשון קדש כמ"ש תו' (דף ז') בד"ה וככר כו' ע"ש. וקושייתם שלישית כבר תירץ ביומא שם בתו' ישנים אינו מביא אלא פסוק שהכל כפרה אחת היא ע"כ מיהו עיקר כפי' תו' דגרסינן בירושלמי פ' הוציאו לו (הלכה ו') מתני' אמרה שהשיריים מעכבין דתנינן וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים כו' יכפר אף על העזרות מה אית לך כפרה בעזרות לא השיריים. הרי דקאי אהזאות. ומן התימא על רש"י ותו' שהעלימו עיניהם מדברי הירושלמי אלו וצ"ע:

אלא שדם הפר כו'. כתב רש"י אלא שהפר מכפר על הכהנים גרסינן ול"ג שדם הפר ע"כ והיינו משום דמסיק בש"ס סוף פרקין דוידוי הפר מכפר על הכהנים כפרת החיצון. וקשה למחוק כל הספרים ירושלמי ובבלי ותוספתא. והרמב"ם כתב סוף פי"א מה' שגגות טומאת מקדש וקדשיו יש בה ואין בה הפנימי מכפר אין בה ויש בה החיצון מכפר אין בה ואין בה הרגלים ור"ח מכפרין ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פרו מכפר אם היה המזיד מן הכהנים ואם היה מישראל דם שעיר הפנימי מככר. וכתב הלח"מ תימה דמשמע על השוגג הכהנים בפנימי מתכפרים וסוף פ"ק דשבועות לא משמע כן אלא אשוגג ומזיד הפר מכפר על הכהנים ולא השעיר דכתיב אשר לעם ולא לכהנים וצ"ע ע"כ. ונראה דקשיא להרמב"ם קושית מהריב"ל כאן פריך הש"ס (דף י"ג) מ"ט דר"ש הרי אמר טעמו כשם שדם כו'. ומה שתירץ המהרש"א ע"ש קשה דא"כ אף בהיקישא ליכא למילף מידי דמסברא לא ממעטינן מאשר לעם אלא הזדון שאין הכהנים מתכפרים בו אלא בפר אבל בהשוגג כולן מתכפרים בהשעיר דהא איתקשו כל המועדות להדדי וכי היכא דהכהנים מתכפרים בכל שעירי מוספים אף במוסף יה"כ כן והדר איתקשו פנימי וחיצון להדדי דכתיב מלבד וגו' כדתנן במתני' ואי אמרינן דאין הפר מכפר אלא על הזדון מתקיימים היקישא דפנימי וחיצון שכיר דהא אין החיצון מכפר על המזיד אלא על השוגג. מיהו י"ל הא דאין הפנימי מכפר אשוגג דכהנים שמעינן מיתורא דוידוי הפר וכיון דהוקש החיצון לפנימי ממילא אמרינן שגם החיצון אינו מכפר על הכהנים והיקישא דמשתלח לפנימי איצטרך דלא נימא אחד לו ואחד לביתו. וכל זה דוחק. לכך נראה בתר דמסיק הש"ס כדתנא דבי ר"י הדר ביה ממאי דסבר מעיקרא דהפר מכפר אשוגג אף לר"י אלא השעיר מכפר על שוגג דטומאת מקדש דכהנים נמי דהוקש פנימי לחיצון ודם הפר מכפר על הזדון ווידוי הפר היא כדתני דר"י ואף ווידוי דעל הכהנים לזכות כה"ג הוא דה"ל ביתו ואדם נתפס על אנשי ביתו וכ"ת כיון שווידוי הפר מכפר א"כ דם הפר ל"ל י"ל הלא בזדון קיימינן ואין התשובה לחודא מכפרת על המזיד אלא עם דם הפר וכ"ת שעיר המשתלח יוכיח שאין דמו קרב ע"ג המזבח ווידוי מכפר על המזיד י"ל ההגרלה ועמידתו בשעה שדם חבירו נזרק מהני אבל ווידוי או השילוח לחוד לא. ותדע דהא סובר ר"י ווידוי המשתלח אינו מעכב ואי ס"ד עיקר כפרה היא הוידוי א"כ אם מת קודם הוידוי אין כאן כפרה ועי' בבבלי יומא פ' שני שעירים (דף ס"ה) ולולי דמסתפינא אמינא ר"י ור"ש אזדו לטעמייהו ר"י דסובר אין הוידוי מעכב האמר הכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח ור"ש דאמר הוידוי מעכב כדלקמן סובר נמי וידוי הפר מכפר על הכהנים כוידוי דשעיר וכן משמע בסוגיין בסמוך. וכ"ת כיון דאין הוידוי מכפרת א"כ מאי יבוא זכאי ויכפר על החייב איכא הכא י"ל מ"מ מקרי זכאי דהא תשובה מכפרת מקצת כמפורש לעיל בסוגיין. מיהו כל זה לר"י אבל ר"ש דאית ליה היקישא דמשתלח לפנימי סובר ווידוי דפר מכפר על זדון שאר עברות דכהנים דומיא דדמו ואי לאו היקישא סד"א איצטרך ווידוי כדתדר"י. לפ"ז צ"ל דמודה ר"ש שמשתלח מכפר נמי אכהנים בשוגג דשאר עברות אבל במזיד הפר מכפר דומיא דפנימי. היינו דתנן אלא שדם הפר כו' דוידוי דפר אינה מכפרת לר' יהודה ולא באה אלא דליהוי מקצת זכאי בבואו לכפר כמו שכתבתי. וניחא נמי קושית תו' (דף י"ד) סוף פרקין בד"ה שני כו' תימא כו' ע"ש. והשתא מבוארים דברי הרמב"ם דלמסקנא אין הפר מכפר על הכהנים אלא על זדון טומאת מקדש וקדשיו אבל על השוגג א"צ כפרה בפני עצמה דכל שאין כאן זדון מיקרי זכאי והדברים ברורים. ועי' מה שכתבתי בסמוך:

מכפר על הכהנים. דבשעיר הפנימי כתיב אשר לעם ולא כהנים וחיצון הוקש לפנימי דכתיב מלבד חטאת הכיפורים ובבבלי בסוגיין אמרינן ר"ש יליף משתלח מפנימי ור"י מוקי היקש משתלח לפנימי למראה וקומה ש"מ דאי לאו הכי הוה יליף היקשא כ"כ התי"ט ע"ש. וקשה מכדי לר"י קיימינן וכמו דמשני אהיקישא דשני דר"י איצטרך לו לדרשא אחריתא ה"נ איכא לשנויי אהיקישא דחיצון לפנימי דצריכין ליה לדרשא אחריתא וכדמוקי ליה ר"י במתני' ריש מכלתין. גם בבבלי בפרקין (דף ט') פריך לר' ישמעאל אלא למאי הלכתא איתקוש חיצון לפנימי מה פנימי אינו מכפר בשאר עברות כו'. ולא משני איצטרך שאינו מכפר על הכהנים מיהו על זה י"ל חדא מינייהו נקט. וכ"ת קסבר ר"י אין היקש למחצה לכך יליף מהיקישא דחיצון לפנימי כל מילי א"כ גם מהיקישא דמשתלח לפנימי נמי ה"ל למילף כל מילי. ונראה דוקא בהיקישא דמשתלח לפנימי הוא דאמר ר"י דלא דרשינן מיניה אלא חדא מילתא מדאיצטרך ג' זימני שני חד למראה וחד לקומה וחד לדמים ור"ש סובר דתרי מהנך שוים וילפינן להו בחד קרא ואייתר תליתאה לאוקמי משתלח לפנימי דאינו מכפר על הכהנים אבל בהיקישא דחיצון לפנימי ודאי מקשינן כל מילי דקיי"ל אין היקש למחצה לש"ז הא דקשיא לתו' בסוגיין בד"ה ואיתקש כו' תימא בפ"ב דכריתות כו' ונגמר מיניה משתלח דהא איתקוש ע"ש איכא לתרוצי דלא יליף מהך היקישא אלא חדא מילתא. ועוד הא ר"י לית ליה הך היקישא ואיכא לאוקמי סוגיא דכריתות כר"י וצ"ע. ועי' בתו' יומא ריש פ' שני שעירים ודבריהם אינן מכוונים לפי הגירסא שלפנינו כמ"ש המהרש"א שם. גם הא דקאמרו לפי גירסתם מאי קאמרו לר"י למה ליה אשר לעם ולא לכהנים תיפוק ליה מהיקישא פנימי למשלח מה חיצון אינו מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו אף פנימי אינו מכפר על הכהנים ע"ש קשה אי לאו אשר לעם סד"א להקיש פנימי לחיצון מה חיצון מכפר על כולן דומיא דשאר שעירי ציבור אף פנימי כן וצ"ע. ועיקרא דהך מילתא קשיא מנ"ל לרש"י דאין הכהנים מתכפרים בחיצון הא במשנתינו אין שום הכרע דהא דתנן אלא שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו היינו על מה שהשעיר הפנימי מכפר ולא החיצון. ומהיקישא דחיצון לפנימי כמ"ש התי"ט ליכא למשמע דהא הוקשו כל המועדים זה לזה וכי היכא דכל שעירי מוספים מכפרים על הכהנים ה"ה מוסף דיה"כ וכ"ת היקישא דמלבד חטאת הכיפורים עדיפא ליה שמפורש בקרא א"כ נאמר כל שעירי מוספים לא יכפרו על הכהנים ולא שמענו דבר זה מעולם ועי' בתו' (דף י"ד) בד"ה וקאמר כו' מפורש כמ"ש. אך בבבלי סוף פרקין מפורש בין לר"י בין לר"ש ווידוי דדם הפר הוא כנגד שעיר החיצון ודלא כהתי"ט ועיין במהרש"א בסוגיין בד"ה עוד הקשה שם מאי קבעי כו'. וקשיא מנ"ל לש"ס לומר כן דייתורא דווידוי אינו ראה דהחמירה התורה בכהנים דאלת"ה ל"ל אשר לעם למעט כהנים תיפוק ליה אם לא כן פר ל"ל אלא כמ"ש. ועוד קשיא לר"י אית לן לומר ווידוי פר הוא כנגד ווידוי דמשתלח. ואי משום היקישא דמלבד כו' ליכא לאתויי דהא איכא נמי היקישא דמועדות וכמ"ש וצ"ע. ועמ"ש בדרושים בזה באריכות:

אפי' תימא בדבר כו'. וקשה הא תנן כריתות פ"ו (דף כ"ה) חייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין וחייבי אשמות תלויין פטורין א"כ ליכא לאוקמי בדבר שיש בו חיוב קרבן דעל הוודאי אין יה"כ מכפר ואי באשם תלוי הא אין משיח באשם תלוי כדתנן הוריות סוף פ"ב דכתיב בחטאה בשגגה את שהוא בשגגת המעשה יצא משיח שאינו בשגגת המעשה. ואפשר דה"ק א"ת בדבר שאין בו אלא אשם תלוי איירי מתניתא ניחא דלא תנן משיח שאינו באשם תלוי וא"ת בדבר שיש בו קרבן ודאי איירי קשיא ליתני נמי משיח שגם הוא בודאי וה"ג אשכח מתני' דתני משיח הדא אמרה בדבר שיש בו חיוב קרבן אנן קיימין אר"י בר בין אפי' תימא בדבר שאין בו חיוב קרבן כו' דאע"ג דאין המשיח מביא אשם תלוי כפרה מיהא בעי דומיא דזדון:

יעמד חי כו'. ז"ל הת"כ פ' אחרי יעמד חי מה ת"ל לפי שנאמר ישלח אותו שילוחו למיתה יכול שילוחו לחיים א"ל יעמד חי לפני ה' הא כיצד עמידתו חי לפני ה' ומיתתו בצוק. עד מתי הוא זקוק להיות חי עד שעת מתן דמו של חבירו דברי ר"י רש"א עד עת וידוי. לכפר עד שיכפר שנא' וכלה מכפר את הקדש דברי ר"י רש"א לכפר עליו כפרה שהיא בגופו. וכ"ת לשמואל דאמר בבבלי יומא פ' שני שעירים (דף ס"ז) איברי המשתלח אסורין בהנאה דכתיב גזירה אי אפשר לומר שיהא שילוחו לחיים הא לא אמרה תורה שלא לתקלה וא"ל שמואל לית ליה הך סברא דא"כ אף באיברים איכא תקלא וכדאמר רבא האם מסתברא כמ"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה. ודאי אף שמואל סובר כן אלא קסבר כיון שמונחים בארץ גזירה לא חיישינן להו א"נ סובר שמואל איבריו טעונין קבורה ככל אסורי הנאה כדתנן סוף תמורה. אבל אם שילוחו לחיים ודאי איכא למיחת לתקלה. י"ל איצטרך קרא שירד אחריו וימיתנו בצוק דסד"א בדחייתו למיתה סגי א"נ ימיתנו אף במקום אחר קמ"ל מיתתו בצוק וכדפרישית בקונט'. ורש"י פ' טרף בקלפי (דף מ') פי' בד"ה יעמד חי ע"כ בא ללמדנו שאם מת צריך להביא אחר דאי לא למאי אתא א"ת שלא ישלחנו עד אחר מתן דמים חי ל"ל כו' ע"ש. וקשה הא איצטרך חי שלא יהא שילוחו לחיים אלא ה"ק עד כמה יהיה חי דעד השילוח ליכא למימר דא"כ לכפר עליו ל"ל ואמר ר"י עד שעת מתן דמו של חבירו כו'. תו פירש"י שם בד"ה ואזדי לטעמייהו אפלוגתא דלא התוודה קאי ומקמי ת"ש פר מעכב את השעיר גרסינן ליה ואני שמעתי ואזדי לטעמייהו בהגרלה מעכבא ולא מעכבא ואי אפשר להעמידה ותו' שם דחקו מאוד ליישב הגירסא ע"ש. ול"נ שהגירסא הישנה נכונה וקאי אתרווייהו דר"י אמר אין הוידוי מעכבת ש"מ דסובר עיקר הכפרה היא בהגרלה וכיון שכן ודאי ההגרלה מעכבת ור"ש דאמר ווידוי מעכבת סובר אין ההגרלה מעכבת דבווידוי לחוד סגי וראיה מווידוי פר דלסברתו מכפר אכהנים בשאר עברות (ועמש"ל בסמוך בד"ה אלא כו') וא"ת א"כ תיקשי הך ברייתא למ"ד לר' יהודה הגרלה לא מעכבי כמ"ש תו' שם י"ל סובר עמידתו בשעת מתן דמו של חבירו מכפר ולא גרע מיום עצמו שמכפר ועי' בבבלי יומא דף ס"ה ע"א. וכ"ת א"כ בסמוך דפריך מאי בינייהו ה"ל למימר נמי הגרלה היכא בינייהו וי"ל כיון דבהדדי תליא לא קחשיב לה א"נ קחשיב ושייר דהא לא קחשיב נמי מי קודם הוידוי דהוי רבותא דהיתירה טפי דליכא ווידוי ולא שילוח אפ"ה לר"י א"צ להביא אחר ואם תאמר מדברי הרמב"ם מוכח דלא כוותי שבפ"ג מה' יה"כ פסק שההגרלה מעכבת והיינו כר' יהודה ובפ"ב כתב מפי השמועה למדו זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל זה ווידוי דברים והיינו כר"ש דאמר וידוי מעכבת ודריש לכפר עליו היינו כפרת דברים. דהדי דייק ליה הבבלי פ' אמר להם הממונה (דף ל"ו) נאמר בשעיר המשתלח לכפר עליו והיינו כפרת דברים שהיה הוידוי אף וכפר בעדו כו' הנאמר כאן כפרת דברים י"ל ודאי אף ר"י סובר וכפר האמור בפר הוא ווידוי וכן משמע במתני' כמ"ש בקונט' וכן מבואר בסוגיין בבבלי דפריך אלא לר"י תרי ווידוי ודם הפר ל"ל ש"מ דאף ר"י מודה בווידוי דבר ויליף ליה מדכתיב וכפר ועדיין לא נשחט הפר כמפורש ביומא שם בברייתא ע"ש. מיהו הא ודאי קשיא לן שלא ביאר הרמב"ם עד מתי זקוק להיות חי. ומהא דקחשיב סדר היום פ"ד ליכא להוכיח מידי דלא קחשיב אלא סידרו לכתחלה אבל לא דיעבד דאל"כ נאמר שיהא זקוק להיות חי עד אחר השילוח והא לכ"ע בין לר"י בין לר"ש ליתא וצ"ע:

עד וכלה מכפר את הקדש. ביומא פ' שני השעירים פירשתי לקיים הגירסא שלפנינו והוא דחוק כמ"ש שם בתו' ופירושי והגהתי כאן בקונט' עיקר:

על דעתיה דר"י אין צריך להביא פר אחר. עי' בקונט'. וקשה מנ"ל דלרב יהודה אין ווידוי הפר מעכב נאמר תרי זימני כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו תרווייהו אביתו ממש קאי ולא אאחיו הכהנים ותנא ביה קרא ללמד שוידוי הפר בעדו ובעד ביתו מעכב. דסד"א למילף משעיר המשתלח שאין וידוי מעכב ואפשר מסתבר טפי לאוקמי וכפר תניינא דקאי אאחיו הכהנים מלומר דלא אתי אלא לעכב וצ"ע. והא דמיבעיא לן בסמוך בפר ושעיר נראה דבין לר"י ובין לר"ש קמיבעיא ליה בפר לר"י לכתחלה ולר"ש בדיעבד דאיהו דאמרי וידוי מעכב ובשעיר לר"ש לכתחילה ולר"י בדיעבד דאמר הגרלה מעכבת:

הדרן עלך שבועות שתים