שבועת העדות. ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד. בבבלי גרסינן לאפוקי מאי אר"פ לאפוקי מלך ראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה. וקשה מ"ד משחק בקוביא מנ"ל דמתני' אתיא למעוטיה דלמא לא אתי למעוטי מלך דהא אף לדעתו טפי איכא למעוטי מלך ממשחק. ואי מסברתו קאמר הכי הואיל דאין מקבלין עדותו לא קרינן ביה והוא עד הל"ל הכי מנפשיה אבל ממתני' לא שמעינן ונראה קסבר רב אחא אי ס"ד דלא אתי למעוטי אלא מלך ליתני ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד ושמעינן נמי מלך ול"ל למיתני כל הני אלא למעוטי נמי משחק בקוביא. וכ"ת מ"ש דתני שאר פסולין ולא תני נמי מלך י"ל קמ"ל משחק בקוביא דומיא דמלך מה מלך אם העיד עדותו כשר אף משחק בקוביא אם הוציאו ממון ע"פ עדותו אין מוציאין מיד המוחזק. אבל אין משמעות הפוסקים כן ועמ"ש לקמן בד"ה בכשרים כו'. ולמ"ד לאפוקי מלך ל"ק ליתני סתמא ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד דסד"א מלך כיון שאם עבר ממלכותו מעיד מיקרי ראוי להעיד קמ"ל. ועיין בר"ן:

ואינו חייב על שגגתה. עי' בקונט' וכ"כ רש"י וכתבו תו' וא"ת תיפוק ליה בקושטא קמישתבע כו' וי"ל שגגתה גרידא שסבורים שמותרים לגמרי לישבע לשקר ע"ש. לפום ריהטא היה נראה הא דאמר רב בגמרין בשוגג בקרבן כו' לפרושי למתני' קאתי וה"ק הא דתנן וחייבין על זדון השבועה היינו שהוא מזיד בכולן בקרבן ובשבועה עצמה ועל שגגתה עם זדון העדות שהוא שוגג בקרבן מזיד בשבועה ואינו חייב על שגגתה אם הוא שוגג בשבועה וסובר שמותר לישבע לשקר. והיינו כפי' תוס'. אלא לשון הש"ס משמע שמימרא בפני עצמה היא ולא קאי אמתני'. גם קשיא לתו' אמאי פטור הא אמר רבא אומר מותר קרוב למזיד דה"ל ללמוד א"כ הכא דמזיד כשוגג ליחייב. וקושית תו' נראה ליישב סד"א שבועה דחייב מזיד כשוגג אף אם שכח לחייב קמ"ל דפטור. ותדע דקיי"ל בכל התורה אונס רחמנא פטריה דיליף מנערה המאורסה א"כ ל"ל האדם בשבועה פרט לאנוס אלא ודאי ס"ד בשבועה אף האנוס חייב. אע"ג דהאדם בשבועת ביטוי כתיב והתם פטור על הזדון מ"מ כיון דחזינן דחייב בשבועת העדות אף על הזדון סד"א אונס אפי' בביטוי ליחייב. ועי' מ"ש מהרש"א לעיל פרק שבועת שתים (דף כ"ו) בתו' בד"ה ואי כו':

כבשים מיעוט כבשים שנים כו'. עי' בקונ' וכן פירשתי סנהדרין פ"ג ה"ח ד"ה כבשים. אבל יותר נראה דלא קאי אתמידין מדקאמר מה ת"ל שני ולא קאמר שנים ש"מ דקאי אמצורע ולא אתמידין וכ"מ בבבלי. וזה דלא כמ"ש בסנהדרין שם בתו' בד"ה כבשים כו' ועמ"ש שם באריכות:

מה להלן אנשים ולא נשים כו'. בבבלי ריש כרקין משמע מדכתיב ועמדו שני האנשים יליף שהנשים פסולות וכן פירש"י ב"ק (דף פ"ח) בד"ה פסולה לעדות דכתיב בעדים זוממין ועמדו שני האנשים ותניא בפ' שבועת העדות בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים וקטן נמי מהכא נפקא לן דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד עדות שאי אתה יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא ע"כ. וכ"כ תו' (דף כ"ט) בד"ה שבועות כו'. וקשה גז"ש ל"ל. ונראה סובר הירושלמי האנשים איצטרך לדרשא אחרינא כמ"ש לקמן בסוגיין בד"ה צריכין כו' ע"ש. והא דיליף הירושלמי קטן מגז"ש לא קשיא תיפוק ליה עדות שאי אתה יכול להזימה היא כמ"ש רש"י די"ל איצטרך לעדות ממון דלא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה ועי' ש"ך ח"מסוף סי' ל"ג. אך אבבלי קשה ל"ל פסול נשים מדכתי' ועמדו וגו' תיפוק ליה מגז"ש דלה לה מעבד דיליף התם בב"ק מקרא. ואפי' מאן דיליף התם פסול עבד מגזלן ומשאר פסולים נמי איכא למילף נשים מעבד ומ"ש תו' ב"פ תימא אמאי צריך קרא דעבד כו' תיפוק ליה מגז"ש דלה לה מאשה. כבר תירצו שם בב"ק ע"ש. אבל אין תירוצם מספיק לקושיא וצ"ע:

הרי למדנו שאין האשה דנה. כתבו תו' (דף כ"ט) בד"ה שבועת כו' תימא ספ"ק דב"ק דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים ואי אשה פסולה לדון לא איירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות וי"ל קרא קאי בדיינים ובנידונים כו' ע"ש וקשה מנ"ל דקרא קאי אתרווייהו דלמא לא קאי אלא על חד מינייהו. גם דברי תו' בב"ק שם אינן מבוארים כל הצורך ונראה אם נאמר קרא קאי על משה שישים המשפטים לפניהם צ"ל לכך נקט לשון רבים שישימם לפני אנשים ונשים. ואם נאמר דאזהרה היא לדורות קאי לפניהם אדיינים האמורים בפרשה. ודייק לן דלא קאי אדיינים לחוד דא"כ הל"ל אשר תגיש לפניהם כדכתיב מי בעל דברים יגש אליהם. ואי לא נאמר קרא אלא למשה מ"ש דשני קרא כאן משארי מצות התורה הל"ל ויאמר ה' אל משה לאמר דבר אליהם כו' אלא לאשמועינן אע"ג דנאמר למשה שישים לפניהם אזהרה היא גם לדורות. ואפשר שזהו כוונת התו'. עוד כתבו שם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה. ולפי גירסתם נראה דה"פ פריך הרי למדנו מג"ש שני שני נאמר כאן ע"פ שנים עדים ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים אף כאן אנשים ולא נשים ושמעינן נמי שאינה דנה א"כ הא דכתיב ועמדו שני אנשים שני ל"ל ושני אר"י בר בון בשם ר"י מה ת"ל שני שלא יהא כו' ולא גרסינן בדר' יוסי נאמר כאן שני כו' א"נ ר' יוסי אמר גז"ש שני לא ללמד ועמדו שני אנשים בגז"ש נאמרה אלא ללמד ע"פ שנים עדים בג"ש ושמעינן מק"ו שאינה דנה דתנן יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון א"כ ועמדו שני אנשים למעט שאין האשה דנה ל"ל דהא איכא למילף בק"ו אלא שלא יהא א' עומד כו' וזה שכתבו תו' מעתה שאין האשה מעידה כו' לאו בפירוש איתמר אלא מדברי רב יוסף שמעינן הכי סנהדרין פ"ג ה"ח כתבתי בתו' בד"ה הרי כו'. וגירסת תו' ס"פ שבועת שתים מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה וקשה מאי קשיא כו' ע"ש. אחרי העיון נראה שגירסת תו' כגירסא שלפנינו אלא בדברי ר' יוסי בתר דמייתי גז"ש גורסים מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה א"כ מה ת"ל שני כו' וה"פ ר' יוסי יליף גז"ש ע"פ שנים עדים מוישארו שני אנשים וקאמר מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מהיקישא דהוקשו הדיינים לעדים דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינים א"כ מה ת"ל שני אלא שלא כו'. מיהו הרא"ש בפרקין מייתי דברי הירושלמי ונראה שגורם כגירסא שלפנינו אלא כהגהתי. אך מ"ש נאמר כאן שנים כו'. וצ"ל דיליף גז"ש ע"פ שנים מוישארו וגו' והא ודאי ליתא דקאמר א"כ ועמדו שנים ל"ל ויליף שנים עדים לג"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא מה ת"ל שני. וכמ"ש בקונטרס ניחא:

מעתה אין אשה מעידה. עי' בקונט'. וקשה בסמוך אמר ר' בא צריכין העדים לעמוד כו' שנאמר ועמדו כו' הרי דהך קרא קאי אעדים א"כ שפיר איכא למילף מיניה שהנשים פסולות להעיד. וע"ק מנ"ל שאשה אינה דנה נימא קרא קאי אעדים דוקא ולא אדיינים גם בבבלי בסוגיין מוקי קרא בעדים. ולגירסת תו' ניחא אלא צריכין להגיה בברייתא א"כ למה נאמר שני מופנה להקיש ולדון ממנו גז"ש נאמר כאן ועמדו שני אנשים ונאמר להלן וישארו כו'. ולא בעי למילף מדכתיב ע"פ שנים דילפינן שני משני ולא שנים משני. ור"י בר' בון פליג ויליף שנים משני ולא יליף דייני מעדות ועמ"ש לעיל בד"ה מה כו':

צריכין העדים להיות עומדים. דכתיב ועמדו שני האנשים כתב הר"ן י"א אפי' בדיעבד פסול מדאמרינן פ"ב דזבחים מה ליושב שפסול לעדות ואינו מחוור מדאמרינן ת"ח מעיד מיושב ואי בעלמא בדיעבד פסול ת"ת אמאי מעיד וכי מכשירים עדות פסול מפני כבוד תורה הל"ל דלא לסהוד כלל כדאמרינן במלך ע"ש. ול"נ דאין מכאן ראיה דקיי"ל כל אנשים שבתורה חשובים והיינו ת"ח וכתיב ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר ש"מ דאף ת"ח מעיד. ולא מרבינן אלא ת"ת שיכול למחול על כבודו משא"כ מלך. ומטעם זה לא יליף הירושלמי מאנשים ולא נשים דאיצטרך לגופיה לרבות ת"ח כמ"ש לעיל בד"ה מה כו'. וכ"ת כיון דיליף ת"ת מהאנשים נאמר שצריך שיעמוד דהא כתיב גביה ועמדו י"ל מדלא כתיב ושני האנשים יעמדו ש"מ לכך לא סמיך עמידה להאנשים לומר אם הוא ת"ח א"צ עמידה. ועי' בתו' בבלי (דף ל') בד"ה הכל כו'. א"נ כיון דאיכא עשה דכבוד תורה אמרינן דלא אתי קרא אלא לרבויי שיעידו אבל לא שיעמדו עוד כתב הר"ן הרשב"א מייתי ראיה מהא דאמרינן פ' מי שאחזו בודקין למשאות ולמתות ולעדות וגרסינן בירושל' אר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר ע"כ. לפמ"ש לעיל בד"ה הרי ובד"ה מעתה כו' לגירסת תו' ניחא דר"ל סובר ועמדו לא קאי אעדים אבל לר' בא ולהבבלי דמוקי ועמדו לעדים אפי' בדיעבד. וטעמא נראה דשנה ביה קרא דכתיב ויעמד העם על משה ואפי' נאמר דהיינו גמר דין מ"מ שמעינן דגם עדים בעמידה דהא עדים כגמר דין דמי ועמדו ל"ל אלא לעכב. ועי' בבבלי בסוגיין. ועי' מ"ש בירושלמי גיטין פרק מי שאחזו (סוף ה"א) בד"ה אדם כו':

אף הנידונין עומדין בשעת קבלות עדותן. בסנהדרין הגירסא בשעה שמקבלין דינן וכ"ה בהרי"ף והבבלי מסכים לגירסא דסנהדרין דגרסינן אר"ה מחלוקות בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד"ה בעמידה. מיהו י"ל קבלת עדות לגמר דין דמי לגבי עדים הלכך אף בעלי דינין אז בעמידה וכפי הגירסא שלנו. ולגירסא זו ניחא הא דאמר שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך דשעת קבלת עדות כגמר דין הוא. ודלא כמ"ש תו' בסוגיין בד"ה שאם כו' דברייתא אתי דלא כר' יהודה ועמ"ש בסמוך ואפשר דה"ג אף הדיינים עומדים בשעת קבלת העדות. ואתיא כי הא דאמרינן ירושלמי סנהדרין (פ"ז ה"ט) אהא דתנן גבי מגדף והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין אר"ל מכאן לדיינים שקיבלו עדות עומדין דינן דין. וכתב הר"ן בפרקין עלה וכיון שכן ה"ה לדיינין שגמרו דינן מעומד דינם דין. דעדות כגמר דין דמי ע"ש ואני תמה מדבריו הא דדיינין צריכין לישב בשעת גמר דין מקרא שמעינן דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם כמפורש בבבלי בסוגיין הלכך אפי' בדיעבד פסול אבל שיהיו הדיינין יושבין בשעת קבלת עדות לאו מקרא יליף אלא מסברא י"ל בדיעבד כשר וצ"ע. ועמ"ש בסנהדרין שם בתו' בד"ה מיכן מי. עוד כתב הר"ן שם ובירושלמי פ' זה בורר משמע בעלי דין בעמידה בשעת עדות. ואיני יודע שם שום משמעות אם לא שהיתה גירסתו שם כגירסא דהכא אבל אין זה משמעות לשונו דא"כ מפורש שם הל"ל וא"ל כיון שצריכיו לעמוד בשעת גמר דין אף בשעת קבלת עדות הדין כן א"כ ה"ל להביא ראיה מהבבלי. ואפשר דעתי ששניהן שוין כמ"ש לעיל:

שנאמר אשר להם הריב. בבבלי יליף ליה מדכתיב וישב משה לשפוט כו' ויעמד העם א"נ מעדים יליף ליה דעדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני אנשים. וקשיא פשטא דקרא משמע לא הבעלי דינים לבד עמדו לפני משה אלא אף שאר העם עמדו ועוד מדעמדו מן הבקר עד הערב ש"מ אף בתחלת הדין צריכין שיעמדו ומ"ט דמ"ד בתחלת הדין א"צ לעמוד דאמר ר"ה מחלוקות בתחלת הדין. גם יתרו הוכיח משה על שהעם עומדים והוא יושב כמ"ש רש"י בפי' התורה. גם הא דיליף מעדות קשיא מי איכא למ"ד דאשר להם הריב לא קאי אבעלי דינים א"כ מגופא דקרא שמעינן שיעמדו וי"ל אי לאו דילפינן ליה מעדים סד"א אף בתחלת הדין צריכין לעמוד. ועי' בתו' שם בד"ה הכל כו':

לא יומתו אבות בעדות בנים. וא"ת מנ"ל שהקרובים פסולים לעדות ממון ואין לומר יומת ממון נמי משמע כדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת ואמרינן מאי יומת ממון. התם יומת אמיתה בידי שמים קאי והא דמשלם ממון ומיפטר מאם כפר שמעינן וכ"כ תו' פ"ק דסנהדרין (דף ט"ו) בד"ה אימא כו'. וי"ל כבר שניא בבבלי סנהדרין כתיב משפט אחד יהיה לכם שמעינן ד"נ וד"מ שוין אך קשה ר' יוסי דאמר פ' זה בורר בירושלמי (הלכה ה') ובבבלי (דף כ"ז) הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות ש"מ דסובר דלא ילפינן ממשפט אחד דשוין דיני נפשות ודיני ממונות לעדות והדרא קושיא לדוכתא מנ"ל שהקרובים פסולים לעדות ממון. ועי' בבלי סנהדרין ר"פ אחד ד"מ וצ"ע. ועי' ירושלמי סנהדרין פ"ג בתו' בד"ה לא כו' ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה:

הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כו'. סנהדרין [פ"ג ה"ח] בד"ה הגע כו' כתבתי שעיקר הטעם משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש. ומדפריך הבבלי שם אהך פירוקא מהא דתנן ג' אחין ואחד מצטרף עמהן לחזקה ע"ש ואי ס"ד בממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה מאי פריך מממון לנפשות ועי' בש"ך סוף סי' ל"ג וצ"ע:

נמצאת אומר ב"ד גואלי הדם. וא"ת א"כ ל"ל לא יומתו אבות על ברם תיפוק ליה מהכא ואי משום עדים הא ילפינן עדים מדיינים כדאמרינן בסמוך גם מדפריך בסמוך ומניין שלא יהיו העדים קרובים כו' משמע דלא דריש קרא לא יומתו וגו' בעדות בנים. לכך נראה מעיקרא קשיא ליה לר"י מנ"ל לא יומתו קאי אעדות בנים דלמא בעון בנים קאמר ואי קשיא כבר נאמר איש בחטאו יומת לר"י דאמר לשון כפולות הם א"כ ליכא למיליף מיניה מידי כמ"ש שם בירושלמי בסנהדרין בתו' בד"ה עד כו' ע"ש לפ"ז י"ל מקרא ושפטו העדה לא ילפינן אלא בנים ושאר קרובים ילפינן מקרא ובנים לא יומתו על אבות דה"ל שלשה כתובים כפולים דודאי לדרשא קאתי. מעתה יתבאר מה שכתבתי בסנהדרין (שם) בתו' בד"ה נמצאת כו' ע"ש:

בכשרים ולא בפסולים. עי' בקונט'. וקשה מאי איכא שנשבע לשקר מ"מ אין לחייבו קרבן דדוקא בשבועת העדות הוא דחייב קרא קרבן ולא בשבועת שקר ועוד מ"ש דקשיא ליה אפסולם ולא אקרובים דהא אינהו נמי לשקר נשבעו לכך נראה קרובים אימעיטו מדכתיב והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר אלא פסולין דמתני' שהן פסולי דרבנן אין למעט מוהוא עד דמאורייתא כשרים וקאמר מדגלי קרא שאין שבועת העדות נוהגת אלא בשחבירו משלם ממון ע"פ הגדתו הלכך אף בפסולי דרבנן אינה נוהגת בהם דהא מיהת אין חבירו משלם ממון על פיו וכמ"ש בסמוך. וזה דלא כמ"ש רש"י בפירקין (דף ל"א) בד"ה אבל משחק כו' דלא קרינן ביה והוא עד. ואפשר לאו דוקא נקט והוא עד אלא כיון שאין חבירו משלם ממון על פיו אין כאן שבועת העדות. אך קשה מכדי לרב אחא גם מלך אין שבועת העדות נוהגת בו כמפורש בגמרא ומוציאין ממון בעדותו אם העיד. והרמב"ם ריש פ"י מה' שבועות כתב היה עד אחד מהן פסול ואפי' מפסילי עדות מדבריהם או שהיה מלך אחד מעדיו שאינו ראו להעיד כו' פטורין שאלו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון ע"כ משמע שאם העיד המלך אין דנין על פיו. ולא ידעתי מנ"ל הא אדרבא הסברא נותנת שעדותו עדות. ואין זו קושיא לרב אחא די"ל אין טעם שניהן שוין פסולי דרבנן פטורים משום שאין מחייבין בעדותן ממון ומלך פטור דלא קרינן ביה והוא עד שאינו ראוי להעיד וכ"מ מדברי תו' בד"ה ורבנן כו'. אבל דברי רש"י והרמב"ם צ"ע:

בפני ב"ד להוציא עד אחד בשאמרו לו כו'. כתבו תו' בפרקין (דף ל"ב) בד"ה ואמר כו' תימא דהל"ל ואמר יחלוקו דהכי הלכתא כו' ע"ש וקשה מ"ד יחלוקו פטור העד מקרבן דהא לדידיה אין ב"ד נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון כמ"ש רש"י פ' כל הנשבעין (דף מ"ז) בד"ה לסיני כו' ע"ש והא דיחלקו תקנת חכמים דכיון דמדאורייתא אין חברו משלם ממון אין כאן שבועת העדות כדדרשינן כאן מיהוא ראה או ידע. אבל למ"ד חזרה שבועה למחוייב לה מדאורייתא חייב לשלם דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דזה שישבע כנגדו אינה אלא תקנת חכמים וכיון שגם הוא פסול הדרינן לדין התורה. ונראה שכן הוא דעת רבינו האי ז"ל דפסק כמ"ד חזרה שבועה לסיני. ולא חשש לקושית הרי"ף מסוגיא דפרקין דאמר ואמר מר חזרה למחוייב לה ולא קאמר יחלוקו דאביי דאמר הכל מודים בעד אחד ודאי סובר הכי אבל אנן לא קיי"ל כוותיה (ועי' בהרא"ש לקמן פ' כל הנשבעין) והרמב"ם השמיט דברי הירושלמי בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשנים. ונראה שסובר הא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם נמי תקנת חכמים היא ואפ"ה קאמר אביי שבועת העדות נוהג בו ש"מ דהבבלי פליג אירוש' בהא וצ"ע:

איפשר לומר אחד כו'. כתב הרמב"ם פ"י מה"ש היה עד אחד וכפר והשביעו פטור משבועת העדות שאין עדות עד אחד מחייבת ממון. נראה כוונתו לומר פטור משבועת העדות דוקא אבל בשבועת ביטוי חייב. וכן מפורש בדבריו פ"ט כל מקום שאמרנו פטור פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי. ותימא הרי מפורש כאן דאף משבועת ביטוי פטור. ועמ"ש סנהדרין שם בד"ה עד אחד כו' ובד"ה וחייב כו' וצ"ע:

קרוב מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי. בבבלי פ' שבועות שתים (דף כ"ה) מסיק אביי אמר חייב ורבא אמר פטור. כל מה שפירשו הראשונים בזה יש לפקפק בו כמ"ש הרז"ה אפירש"י והרי"ף. ופי' הרז"ה תמוה דלמה נאמר אביי הדר משמעתיה הואיל ולא אמר כל החילוקים שבין שבועת העדות לשבועת ביטוי טפי יש לנו לומר חדא מינייהו נקט ולא הדר משמעתיה וכ"ת ה"ק הל"ל בב"ד ובראויין להעיד דתנן במתני' ול"ל לאביי דמייתי ברייתא י"ל הא תנן נמי במתני' על זדון שבועה אלא מייתי ברייתא דמפורש בה שבועת העדות חלוקה משאר שבועות א"כ אין מקום לקושית המקשה. גם לפי' הא דאמר רבא משום דהוה דבר שהיה בכלל כו' קשה הל"ל לחידושו בא בעינן ראויין להעיד ובב"ד. דהא אין בעדות שום חידוש אלא מיעוט. לכך נראה דרבא מוקי לאחת למעטו ממלקות במזיד. וזהו בכלל חידושו שאין בו מלקות. ובפרק זה בורר (הלכה ח') בתו' בד"ה עד אחד כו' הארכתי ע"ש:

ונשא עונו קרבן. וקשה אף אי לא כתיב ונשא עונו ידעינן דחייב קרבן על שבועת העדות כמפורש בקרא והיה כי יאשם לאחת מאלה וקאי על כל הנאמרים בפרשה. ואפשר דה"ק ונשא עונו דכתיב בשבועת העדות מיותר דהא בטומאת מקדש וקדשיו ובשבועת ביטוי לא כתיב כן אלא ללמד פעמים יש קרבן בשבועת העדות שאינו קרבן שבועת העדות אלא קרבן ביטוי והיינו כדרב. ועמ"ש בסנהדרין שם בד"ה ונשא כו'. ומ"ש כאן נראה עיקר:

ועידי בכורה. עי' בקונט' ופי' קמא הוא מדברי רש"י בסנהדרין. וקשה בסמוך אמרינן ר"ח שמע ליה משני חזקה אלו אחר מעידה כו' ואין כל חזקה כו'. ואי ס"ד לרב כה"ג הוה חזקה ר' בא דאמר אף בעדי סימנין כן נמי סובר כן כדאמרינן בעלמא לית אינש דאמר אף אא"כ מודי בקדמיתא א"כ מאי ראיה מייתי ר"ח נגד ר' בא משני חזקה הא ר' בא סובר דמהני עדותן לכ"ע. לכך ראה לשון השני בקונט' וטעמא רבה איכא בינייהו דהכא איכא שני עדות על כל שני חזקה משא"כ בשאחד מעיד על א' ב' ג' שבשמיטה והשני על ד' ה' ו' נמצא שאין כאן שני עדות על כל שנה משני חזקה. וכן מוכח מפי' הרשב"ם פ' חזקת (דף נ"ו) שכתב בד"ה אלא מעתה כו' דל"ד כלל לריב"ק אלא היכא דאחד אומר אכלה אב"ג כו' ע"ש הרי דבכה"ג פליגי רבנן. וחולק אפירש"י (ובסנהדרין בתו' בד"ה בעדי יש טעות הדפוס וצ"ל כמ"ש כאן) וכ"מ בדברי תו' בב"ב שם:

בגבו. עי' מ"ש סנהדרין (שם) בתו' בד"ה בגבו:

וחד אמר כשר. עי' בקונט'. בבבלי ב"ב פ' חזקת (דף נ"ו) גרסינן ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ביה כו' אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה. וקשה למ"ד כשר האי דבר ולא חצי דבר מאי עביד ליה. וצ"ע ועי' בסנהדרין שם בתו' בד"ה מ"ד כו':

משביע אני עליכם כו'. כתבו תו' אליבא דר"מ כו'. וכתב המהרש"א יש לדקדק כו' אבל שמואל איירי במושבע מפי אחרים והכפירה נמי אינה יוצאה מפיהם כו' ע"ש ותימא הא שמואל יליף ליה מסוטה והתם ודאי הכחשה היתה קודם השתייה דהא מתחלה הביאה הבעל להב"ד ואי הודית לא היתה שותות. ובשותקת נראה דודאי הפסידה כתובתה דבממון ודאי אמרינן שתיקה כהודאה דמיא א"כ לא היתה שותה דתנן פ"ד דסוטה ואלו לא שותות ולא נוטלת כתובה כו' ואלו נוטלת כתובה ולא שותות כו'. ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלת כתובה. ש"מ דליכא אשה שהיא שותה ואינה נוטלת כתובה. וליכא למימר שתיקה זו ששתקה מתחלה ועד סוף לאו הודאה היא שיכולה לומר לא חששתי להשיב כמ"ש בח"מ סי' ס"א דכיון דמבזים אותה ברבים ודאי יש לה לחוש ולהשיב. ואפשר כיון ששטר כתובתה בידה (ואפי' במקום שאין כותבין כתובה תנאי ב"ד הוא כנקיט שטרא בידה דמיא) אין השתיקה לא הודאה ולא מחילה. מ"מ דוחק הוא למוקמי קרא בשותקת עד דניליף מהתם אפי' שותק אמן כמוציא שבועה מפיו דמיא. גם מ"ש המהרש"א מפי אחרים היינו דכולה יוצאה מפי אחרים ע"ש זהו הפך האמת דהא מתני' דתנן מפי אחרים בב"ד היינו בשלא ענו אמן אלא שאמרו העדים אין אנו יודעים לך עדות. וקושייתו נראה לתרץ דכל כמה דלית לן ראיה דעניות אמן כמוציא שבועה מפיו דמי אין בין האומר אמן לאומר איני יודע לך עדות א"כ אין לדייק ממשנה וברייתא אלא מרומיא דידהו ועי"ל כוונת תו' אין לדייק ממתני' דאיכא למימר נמי דאתיא כרבנן וקוצרו בדבר. והר"ן מקשה כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח"כ ולא הודו אמאי חייבין כפירת דברים בעלמא היא שכבר הגידו בב"ד אין אנו יודעים כו' ע"ש. ונראה דמתני' איירי שאמרו לו חוץ לב"ד אין אנו יודעים לך עדות והשביען בב"ד ואמרו אמן וכן משמע לשון המתני' וכ"ת ל"ל למתני כלל שכפרו בחוץ ליתני או שאמר משביעני עליכם שאין אתם יודעין לי עדות ואמרו אמן י"ל קמ"ל אע"פ שלא נזכר לאחר השבועה הכפירה בפירוש אלא שכפרו בחוץ והשביען שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן אפ"ה ה"ל כפירה וחייבין עליה קרבן וכ"נ מפירש"י והר"ן דייק ממתני' דאין זה חוזר ומגיד ואינו מוכרח. ועמ"ש סנהדרין פ"ג (הלכ' ח') בד"ה אין שומעין כו':

הואיל ואינם כו'. עי' בקונט'. וכתב תו' בסוגיין בד"ה ואינו תימא דלמא קרא אתא לשבועה שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין דתנן לקמן דחייבין על כל אחת ואחת ע"כ וקשה הא כתב תו' פ"ג (דף כ"ה) בד"ה אחת כו' וי"ל בת"כ יליף מלאחת והכא יליף מאלה כו' א"נ מלמ"ד לאחת קדריש ושמואל דריש כולא קרא לדרשת ת"כ ע"כ. לפ"ז נוכל לומר דרשא זו שיש לך ביד פלוני חטים ושעורים כו' דריש מאחת. ומלמ"ד דריש דרשא דהכא ואביי דריש מאלה שאינו חייב אשבועת ביטוי ושמואל לא דריש מאלה א"נ שמואל. כר"ע ס"ל דמוקי מאלה למעט עדי קרקע או עדי קנס כדאמרינן בבבלי לקמן (דף ל"ד). ועמ"ש שם ויותר נראה דחייב על כל אחת ואחת באומר פת חיטים ושעורים כו' ילפינן מדכתיב והוא ידע ואשם לאחת מאלה ומקרא זה קאי אביטוי ועדות יקרא והיה כי יאשם כו' מפרש דקאי אשבועת העדות לחוד ומיניה מרבה לחייב על כל אחת חוץ לב"ד:

קרוב מפי עצמו כו'. עי' בקונט'. וקשה א"כ ברישא דמתני' דתנן שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ה"ל למיתני פלוגתייהו דר"מ וחכמים וע"ק אי קרוב חייב מפי עצמו בשבועת העדות ל"ל ג"ש דנפש נפש נימא דיליף בק"ו מביטוי מה ביטוי שאינו חייב על המזיד כשוגג מפי עצמו חייב שבועת העדות שחייב על השוגג כמזיד אינו דין שחייב מפי עצמו מאי קאמרת מה לביטוי שעשה בה קרובים כרחוקים היא גופא ניליף שגם בעדות מפי עצמו קרובים כרחוקים דהא לפי מאי דפשטינן כן הדין אף דילפינן ליה מג"ש:

קרובין שכאן כו'. עי' בקונט'. וקשה ק"ו פריכא הוא דאיכא למילף איפכא מה עדות שפטור מפי עצמו חייב מפי אחרים פקדון שחייב מפי עצמו אינו דין שיהא חייב מפי אחרים וי"ל דסובר באמת דילפינן תרווייהו מהדדי בק"ו ואין זה אלא כמו מה מצינו כמ"ש תו' פ"ק דחולין (דף כ"ג) ועמ"ש בסמוך:

השביע עליו חמשה פעמים מפיו וחזר כו'. עי' בקונט'. וצ"ל ה' פעמים לאו דוקא דאפי' פעם אחד מפיו ופעם אחד מפי אחרים נמי מיבעיה ליה. והא דפשיט מברייתא קשיא הא קרא ושמעה קול אלה במפרש אחרים איירי אבל מפיו דיליף מפקדון אפי' בלא תביעה חייב. וגם בבבלי (דף ל"ב) מסיים בברייתא זו ואם בפקדון חייב:

מפיו בקרקעות כו'. עי' בקונט'. וקשה בין ר"מ בין רבנן ילפי ג"ש נפש נפש כדאמרינן בסמוך א"כ כי היכי דעדות חייבין בקרקעות אף בפקדון כן. בשלמא בקנס י"ל פקדון פטור דלא כפר ליה ממונא שלא היה מתחייב בהודאתו אבל בקרקעות קשיא:

כל מקום שנאמר בתורה חט סתם כו'. נראה בשבועת העדות אין צריכין לדברי חזקיה דאיכא למשמע דחייב על המזיד מדכתיב בכל האמורים בפרשה ונעלם ובעדות לא כתיב ונעלם אלא לשבועות הפקדון צריכין לכללא דחזקיה וכן פירש"י פ' שבועת הפקדון. אבל בבבלי כריתות (דף ט') יליף פקדון מעדות בג"ש דתחטא תחטא ודלא כחזקי'. ועי' תוי"ט כריתות פ"ב משנה ב' בד"ה ועל כו' שהאריך מאוד ואמר שהסוגיות חלוקות. ולי נראה סברת רש"י והרמב"ם מעל מעל ג"ש מעליא היא הלכך אי לאו ג"ש דתחטא הינו אומרים אע"ג דלא כתיב בה ונעלם פטור על הזדון דילפינן ג"ש ממעילה. אבל השתא דאיכא נמי ג"ש דתחטא ודאי עדיפא לן למילף משבועה דהא לא כתיב ביה ונעלם. והשתא אין שום מחלוקות בין הסוגיות. והרמב"ם בחיבורו תפס דרך קצרה לומר מדלא כתיב ונעלם בפקדון חייב על המזיד וכי תקשה לך ניליף גזרה שוה מעל מעל תריץ תחטא תחטא עדיף דדמי ליה בשבועה דבתרווייהו לא כתיב ונעלם כל זה נראה ברור:

שתיהן חייבות. עיי' בקונט'. וכ"פ רש"י והר"ן. וקשה ל"ל לאשמועינן שהגוסס כחי לכל דבריו הא משנה מפורשת היא פ"ק דאהלות ואפי' גוסס פוטר מיבום וזוקק ליבום ש"מ שהוא כחי בין לקולא בין לחומרא וי"ל ודאי בשעת מעשה כשהוא גוסס הוא כחי שמעינן שפיר ממתני' דאהלות אבל הכא כיון דרוב גוססין למיתה סד"א לא מיקרי עדות הראשונים הפסד ממון קמ"ל לא אזלינן בממון אחר הרוב וה"ל הפסד ממון וחייב קרבן שבועה. מיהו רב פליג וקסבר אזלינן בממון בתר רוב תיקשי ליה מתני' לכך נראה הא דאמרינן רוב גוססין למיתה היינו לחומרא הלכך החמירו בגט כמ"ש תו' יומא (דף נ"ה) וכן בתרומה אבל הכא דמדאורייתא הוא כחי לא מחמרינן לפטרו מקרבן. ובהכי ניחא דברי הרמב"ם פ"ד מה' פסולי המוקדשים ודלא כמ"ש במ"ל שם ועי' בתו' (דף ל"ז) בד"ה קמ"ל:

קרבנו לה' על נזרו שיקדים כו'. כתב הרמב"ם פ"ט מה' נזירות הלכה י"ג האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפריש קרבן והפילה אשתו וחזרה וילדה הקרבנות ספק ואסורין בגיזה ועבודה. נראה שכך היתה גירסתו בגמ' דנזיר פ"ב בבעיא דר' אבא והיא הגי' הנכונה. ובמ"ל כתב שם ודע שלדברי רבינו כו' לא יכולתי להלום צדדי הבעיא כו' ע"ש. ולי נראה שהדבר ברור האומר הריני נזיר לכשיארע דבר פלוני וקודם שאירע אותו דבר הפריש קרבן ואח"כ בא הדבר ההוא לא חלה הקדושה על אותו הקרבן ודלא כמ"ש המ"ל דאף התו' מודים בחלוקה זו שהקדושה חלה עליו ע"ש דליתא כמפורש כאן הפרישו קרבנן ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בב"ד אינו קדוש א"כ ה"נ כן. ואם היתה אשתו מעוברת ואמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפריש קרבן ונולד לו בן קדוש כיון שהיה הולד בעולם אמרינן אגלאי מלתא למפרע שכבר חל הנדר אבל אמרו לכפור בב"ד שלא חל הדבר בשום ענין אינו קדוש וכי קמיבעיא לש"ס בשהפילה אשתו כיון דבשעת הפרשה חל הנזירות אע"ג שנתבטל אח"כ אפ"ה קדושתו קיימת או לא. ודמיא קצת איבעיא דר' אבא לבעיא דמיבעיא לירושלמי בסמוך נשבעו חוץ לב"ד והפרישו קרבנן כו' דהתם נמי כבר התחיל הדבר במקצת. ומדברי הרב במ"ל נראה שנעלמה ממנו ברייתא דר"ח והיא שנויה בספרי וז"ל קרבנו לה' על נזרו ולא נזרו על קרבנו קרבנו לה' על נזרו ולא קרבן אחר על נזרו ונראה דה"פ מי שהפריש קרבן על נזרו ומת (שעל לחכם אחר) אין אחר יכול להביא קרבן של זה על נזרו ובן שמגלח על נזירת אביו הלכה הוא בנזיר. וברמב"ם לא מצאתי מבואר אם הפריש קרבן קודם חיובו מה דינו ודוחק לומר דסובר דאיצטרך קרא למעט קרבן א' דמשמעות הספרי דתרוייהו שמעי' מיניה גם הירוש' מסכים לזה וצ"ע:

כיני מתני' כפר כו'. עי' בקונט'. כתבו תו' (דף ל"ב) בד"ה אבל כו' תימא להרי"א כפירה והודאה נמי שמעינן מרישא כו'. וכתב הר"ן מרישא לא שמעינן אלא תכ"ד כדיבור בכפירה וכפירה דתרי גברי וכפירה והודאה דחד גברא והכא קמ"ל טפי כגון שכפרו בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תכ"ד של כפירת השני וקמ"ל כפירה והודאה אפי' בשני עדים חדא מלתא היא ומביאו התי"ט. ותימא הא נמי שמעינן מרישא דהראשון יכול להודות אחר כפירת השני. דהא מודה הר"ן דמרישא שמעינן כפירה והודאה דחד גברא א"כ יכול להודות אחר כפירתו ואי ס"ד שאין הראשון יכול להודות אחר כפירת השני קשיא שני אמאי חייב וכקושית תו' שם (דף ל"ב) בד"ה בתוך כו' לימא אני לא עשיתי שכפר הראשון כבר ואלו היה חוזר תכ"ד גם אני הייתי חוזר תכ"ד אלא ודאי אין להשני יותר שהות לחזור מלראשון כמ"ש תו' שם בתירוצם. ואפשר לומר דסובר הר"ן מרישא סד"א אין הראשון יכול להודות אחר כפירת השני ואפ"ה השני חייב ואינו יכול לומר כבר כפר הראשון הא כל זמן שכפר הוא היה ביד הראשון לחזור ולהודות א"כ הוה כפירתו כפירת ממון מאי קאמרת אלו הודה הראשון גם הוא היה מודה הא אלו נשתתק מי לא היה מחייב חבירו בכפירתו השתא נמי ה"ל כפירת ממון דהא מיהת לא הודה ודוחק וראיתי שהמהרש"א הרגיש בקושיא זו ע"ש:

מ"ד ראשון חייב כו'. עי' בקונט'. גרסינן בבבלי מכות (דף ו') אמר רבא והוא שהעידו כולם תכ"ד ופירש"י אבל אם העידו שנים ולאחר זמן העידו שנים אחרים הרי הן שתי כיתי עדים לכל דבר וכתבו תו' משמע דקאי אף לענין קרוב ופסול וקשה כו' לכך נראה דלא קאי אלא אדין זוממים כו' ע"ש ומסוגיא ראיה לפי' תו' דלפירש"י למה לא יתחייבו האחרים הא הפסידו ממון דכיון שראו שאחד מהן פסול לא היה להן להגיד תוך כדי דיבורו אלא ימתינו עד אחר כ"ד ועוד הא איירי שהעידו לאחר כ"ד כמ"ש בקונט'. אבל לפמ"ש תו' ניחא דכיון שבאו לב"ד או שראו העדות בבת אחת נחשבו לכת אחת וכבר בטל עדותן ע"י עדות הראשון. אני מסתפק בעשרה שהעידו כל אחד תכ"ד של חבירו אם יש שהות להראשון לחזור עד אחר כ"ד של אחרון או דלמא אחר שהעידו שנים מהם כבר נגמרה עדותן ותו אינן יכולין לחזור ועי' בר"ן שהבאתי בסמוך בד"ה משביע כו' וצ"ע. ועי' בש"ך ח"מ סי' ל"ו סק"ה:

מתניתין נמי דייקא כו'. גרסינן בבבלי מכות שם אר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי ור"נ אומר הלכה כרבי. וכתב הרי"ף והלכתא כר' דקי"ל הלכתא כר"נ בדינא כדאיתא בכתובות ע"כ. וקשיא הא אמרינן בבבלי כתובות (דף י"ג) הנ"מ דר"נ כר"ג דלא"כ קשה הלכתא אהלכתא דקיי"ל כר"נ בדינא ובהא אר"י אמר שמואל הלכה כר"ג אלא כדשנינן. מדקשי' ליה הלכתא אהלכתא ש"מ דה"ק קיי"ל אין הלכה כתלמיד במקום רב ור"נ תלמיד שמואל הוה וקיי"ל כר"נ בדינא. שמעינן מהכא אף דקיי"ל כר"נ בדינא אין כלל זה ברור נגד שמואל רבו. א"כ מאי קאמר הרי"ף והלכתא כר' דקיי"ל כר"נ כו' הא שמואל רבו פליג עליה וי"ל קשיא ליה להרי"ף מאי פריך משמואל שהיה רבו של ר"נ הא ר' יוחנן קאי כוותיה דר"נ ושמואל ור"י הלכה כר"י אלא הכי פריך קיי"ל כר"נ בדינא ובהא קיי"ל כוותיה דשמואל שכך היתה קבלה בידם וכ"נ מחידושי הרא"ה והר"ן בכתובות שם. א"כ שפיר מייתי הרי"ף ראי' מכתובות אבל אני תמה למה לא מייתי הרי"ף ראיה דהלכה כר"נ דהא קיי"ל מחלוקות ואא"כ סתם הלכה כסתם ושבועות בתר מכות נשנית כדאמרינן בבבלי בריש מכלתין מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דתני שבועות וסתמא דהכא אתיא כרבי וכדדייק ר' יוסי וכ"ת הא דקאמר מכדי תנא ממכות סליק כו' היינו דקשיא ליה לרבי שסדרן כך אבל לעולם אין סדר למשנה בתרי מסכתא לענין מחלוקות ואח"כ סתם כמ"ש תו' ריש מכלתין י"ל לשיטת הריטב"א כל סדר נזיקין חדא מסכתא הוא א"כ הכא ה"ל סתם ואח"כ מחלוקות נימא מהכא איכא להוכיח כדעת החולקים דתלתא בבא הוי חדא מסכת וצ"ע. ועמ"ש לקמן בפרקין בד"ה והם כו':

ונאמר אואין בפקדון. כתב תו' תימא כיון דגמרינן מפקדון ניבעי בהלואה ובעושק ייחוד כלי כדאמרינן בשבועת הפקדון בהזהב (דף מ"ח) ע"כ. לפום ריהטא היה נראה לומר מ"ד בהזהב דבעי יחוד כלי ס"ל כר"ע דיליף דבעי' תביעת ממון מדכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה. אע"ג דמסיק בבבלי (דף ל"ד) ר"ע אאואין דר"א סמיך מ"מ שמעינן מוהי' כו' דחייב על אחת מאלה ואתי לרבויי שכיחשו בהלואה ובעושק שלא היה בו ייחוד כלי. והבבלי דקאמר מאי איכא בין ר"ע ור"א א"ב משביע עדי קרקע כו'. אזלא למ"ד פ' הזהב שם דלא בעי ייחוד כלי בשבועת הפקדון. או סובר כר"י הגלילי דיליף מוהוא ראה או ידע ולא מפקדון מיהו לפ"ז היה נראה ראי' דלית הלכתא כמ"ד דבעי יחוד כלי דהא כולא סוגיא דפרקין ודשבועת הפקדון משמע דילפינן עדות מפקדון אך אחרי הענין נראה דאיכא למימר אף מאן דגמר מפקדון יליף מקרא והוא ראה או ידע דלא בעינן יחוד כלי בשבועת העדות דא"כ לעולם בעינן ראייה דהא אינו מוסר דבר לחבירו אלא באמירה בעלמא מייחד לו כלי וקרא קאמר או ראה או ידע בחד מינייהו סגי. וכ"ת א"כ ל"ל למילף מפקדון תיפוק ליה מקרא והוא ראה כו' וכדדייק רי"ה י"ל קסברי הנך תנאי אי מקרא והוא ראה כו' לחוד סד"א אף דבר שאינו ממון חייב קרבן והוא ראה כו' לגופא איצטרך דחייב אפי' אעדות שהוא בראייה לחוד ובידיעה לחוד דהד"א ושמעה קול אלה כתיב משמע כל מילי א"כ בעינן דומיא דדבר אחר שאין עדות אלא בראייה ובידיעה לכך איצטרך למילף מפקדון שאינו נוהג אלא בתביעת ממון וקרא והוא ראה איצטרך למעט דלא בעי יחוד כלי כפקדון. ורי"ה סובר כיון דקרבן אוהוא ראה או ידע כתיב ממילא שמעינן דאינו חייב אלא בתביעת ממון:

אויי סוטה יוכיח כו' ואינו מדבר בתביעת ממון. כתב תו' דעיקר לא אתי להפסידה כתובתה אלא להשקותה ע"כ. והוא דוחק דהא עכ"פ אית ביה ממון ונראה קסברי ר"א ור"ע כתובת אשה דרבנן כרשב"ג:

ואל יוכיחו אויי ביטוי שפתים שלא עשה בהם זדון כשגגה. וא"ת הא אמרינן ס"פ דלעיל (פ"ג ה"י) דילפינן נפש נפש ג"ש ביטוי משבועת העדות מה להלן מושבע כנשבע אף בביטוי כן א"כ ניליף נמי עדות מביטוי דליחייב על כל דבר בג"ש דנפש נפש וי"ל עיקר ג"ש היא תחטא תחטא וכ"ה בבבלי וכ"מ בסמוך. והא דקאמר לעיל אינו אלא כמו מה מצינו. מיהו לאו מה מצינו ממש הוא דאיכא למפרך מה לעדות שכן לא עשה בו זדון כשגגה א"נ תנא דהכא פליג ולית ליה ג"ש דנפש נפש ולא גז"ש דתחטא תחטא ועמ"ש בסמוך:

מה פקדון אינו מדבר כו'. וא"ת מה לפקדון שלא עשה בו המושבע כנשבע ושוגג כמזיד משא"כ בעדות כבר הקשו כן בת"כ ומסיק אלא ר"ש תחטא תחטא גמר. וקשה אף כי גמרינן עדות מפקדון מ"מ לא בעינן יחוד כלי בעדות כמ"ש תו' (דף ל"ג) בד"ה ונאמר כו' וצריכין לומר מקרא יליף דלא בעי יחוד כלי ועמ"ש בסמוך בד"ה ונאמר כו'. א"כ איכא למיפרך מה לעדות דלא בעי יחוד כלי וי"ל מכדי למאן קאמר לה לר"ש ולר"ש מעות קונות אפי' לריש לקיש כמ"ש תו' פ' הזהב (דף מ"ח) בד"ה דברים כו'. וכיון שכן צ"ל ר"ש מוקי קרא כר"י ולא בעי יחוד כלי. גם הרמב"ם השמיט הא דאר"ח דבעי יחוד כלי וע"ש בתו' בד"ה נתנה כו'. ובבבלי (דף ל"ד) מסיק סובר ר"ש שבועת הפקדון לא ניתנה זדונה לכפרה. וכתב המהרש"א א"כ ניליף ביטוי מפקדון דליחייב מושבע כנשבע ולא לישתמיט בשום דוכתא מושבע חייב בביטוי וכר"ש וי"ל ביטוי לא דמי לפקדון טפי מרוצח ע"ש. ותירוצו תימא הא ודאי ביטוי דמיא טפי לפקדון מרוצח שיש עמהם קרבן משא"כ רוצח דהא בבבלי (שם ע"א) קאמר שכן חטאת מחטאת עדות וביטוי בחטאת ופיקדון באשם כ"ש דאית לן למימר שכן קרבן מקרבן. וקושייתו ליתא דודאי איכא דוכתא דאמר מושבע כביטוי חייב וכדאמרינן בירושלמי לעיל (פ"ג ה"י) וכמ"ש בתוס' בסמוך. עוד כתב המהרש"א שם בתו' בד"ה כי היכי כו' ואיך שיהיה קשה ניליף פקדון מעדות במה מצינו דשוגג כמזיד וומושבע כנשבע כו' ע"ש. ונראה אי לא דגמר עדות מפקדון במ"מ ליכא למיפרך ניליף פקדון מעדות במ"מ די"ל מה לפקדון דבעי יחוד כלי משא"כ עדות אבל השתא דגמר עדות מפקדון צ"ל דסברי בני מערבא כמ"ד דלא בעי יחוד כלי פריך שפיר כי היכי כו'. אך הא קשיא לי איך יליף עדות מפקדון במ"מ איכא למפרך מה לעדות דבעי שישמע מפי התובע משא"כ בפקדון וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה"ש אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו וכתב הכ"מ דייק ליה מדכתיב בעדות אם לא יגיד למעט שלוחו משמע פקדון דלא כתיב אם לא יגיד הרי הוא ככל התורה שלוחו של אדם כמותו ותימא כיון דאית לן ג"ש דתחטא תחטא (דף ל"ד ודף ל"ה) ניליף פקדון דבעינן שישמע מפי התובע. והיינו כחוכא דבני מערבא כי היכי דגמר עדות מפקדון ניליף פקדון מעדות. מיהו הא איכא לתרוצי מדכתיב וכחש בעמיתו דמשמע כל דהו אפי' לא אמר התובע וכדאמר בבבלי בפרקין (דף ל"ב). אך עדיין קשיא קושיא קדמייתא איך ילפי מהדדי במ"מ. ותו למאי דאמרי בבבלי בסוגיין (דף ל"ג) גם בעדות שליח בהרשאה דינו כתובע קשיין דברי הכ"מ ותו קשה בפקדון כתב הרמב"ם דבעינן שליח בהרשאה ובעדות כתב פ"ט מה"ש סתם שליח והדבר נראה מסוגית הש"ס שהוא בהיפך. והלח"מ פ"ז האריך בזה ע"ש. ונראה סובר הרמב"ם כיון דאיכא ג"ש תחטא תחטא אמריינן גם בפקדון בעינן עד שישמע מפי התובע לכך בעי שליח בהרשאה אלא מדכתיב קרא יתירא בפקדון וכחש בעמיתו דרשינן מינה (דף ל"ב) וכחש בעמתו כל דהוא כלומר לא בעינן מפי התובע ממש אלא כל שנראה כמאן דתבעו בעמיתו. וזה שכתב הרמב"ם פ"ז או הנשבע אחר שתבעו בעל הממון או הנשבע מעצמו אע"פ שלא תבעו כיצד כגון שקדם ואמר למה אתה הולך אחרי כו' ה"ז חייב בשבועת הפקדון הואיל וכפר ונשבע אע"פ שלא תבעו זה ע"כ. הרי דבעי מיהת רץ אחריו דה"ל כתבעו במקצת אע"ג דלא מהני בעדות (דף ל"ב) התם בעינן מפי התובע ממש אבל הכא במקצת סגי (ודלא כלח"מ) אבל שליח בלא הרשאה לאו כלום היא אף בפקדון. ובעדות כתב פ"ט סתם או שלוחו סמך אמה שכתב בפקדון דבעי שליח בהרשאה. ועדיין הדבר דחוק מ"מ אמה מצינו איכא למיפרך מה לפקדון דלא בעינן שישמע מפי התובע משא"כ בעדות וצ"ע:

שאנס איש פלוני ופיתה את בתי כו'. עי' בקונט' וכ"ה בבבלי לקמן פ' שבועת הפקדון תנן אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי כו' חייב ור"ש פוטר. וקשה מ"ש דלא פליגי אשבועת העדות ונראה בשבועת העדות דקפיד קרא אמה שמפסיד לו ממון לחבריה אפי' לר"ש חייב דהא הפסידו אבל בפקדון לא הפסידו ממון בכפרתו דאי בעי היה מודה ומיפטר. אך קשה בבבלי בסוגיין בעי המשביע עדי קנס לרבנן מאי כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה אי דלמא השתא מיהא לא אודי. תפשוט ליה דחייבין דאס"ד לרבנן פטורין לר"ש נמי פטורין הדרא קושיא לדוכתא ליפלגי ר"ש ורבנן ברישא בשבועת העדות ורבנן מחייבי דאף בשת ופגם הוא תובע ולר"ש קנס הוא תובע דהוא מידי דקיץ ולא בשת ופגם וי"ל קסבר ר"ש כר"א בנו דאמר יבואו עדים ויעידו הלכך מודה בשבועת עדות חייבין ולא פליג אלא בפקדון. כתב הרמב"ם פ"ט מה"ש וכן אם השביעם שיעידו לי שאנס פלוני את בתו כו' חייבין בשבועת העדות מפני הבשת והפגם כו' וכתב הכ"מ פלוגתא דר"ש ורבנן פ' הפקדון ולמד רבינו משם לשבועת העדות. וכתבו הלח"מ ומ"ל ותימא הא בשבועת העדות תנינן להו ואוקמא בגמרא משום בשת ופגם ע"ש ואני תמה מדבריהם הש"ס דחה הפשיטות דבעי לפשוט ממתני' דמשביע עדי קנס פטור וקאמר איכא לאוקמי דקתבע בשת ופגם אבל עדיין ספיקא הוא אי קנס הוא תובע או בשת ופגם לכך הוצרך הכ"מ לומר דמפקדון למד דבשת ופגם הוא תובע ולא קנס:

אתון ואמרי אין דאודי ליה ואין דגזליה כו'. וקשה יהיה גזלה או הלואה מ"מ חייב הוא ליה ובקונט' דחקתי לפרש וזה הלואה תבע אבל אין לשון הגמרא משמע כן דקאמר סתם תן לי מאתים זוז שיש לי בידך. ולא אמר ממה הוא חייב לו אם מגזילה אם מהלואה וי"ל ה"נ דחייב בשניהם ודקאמר ראיה שאין עמה ידיעה ר"ל שאין להן ידיעה גמורה וכן ידיעה שאין עמה ראיה חייב בשניהם מיהו בדבר אחר לא מהני הודאת בעל דין חוץ בממון אך קשה הא אף במסתפק להו אי במתנה אי חייב לו ממון שהלוה לו נמי חייב ולא מצי אמר שחוזר עכשיו מהמתנה משא"כ אם אמר סתם להד"ם ובאו עדים ואמרו בפנינו הודה ואין אנו יודעין אם במתנה אם בהלואה פטור שיכול לומר במתנה אמרתי ליתן לך ועכשיו אני חוזר בי. ועוד אפי' בכה"ג אין עדותן מחייבו דמצי אמר משטה הייתי בו א"כ ה"ל מילי דכדי ואפי' אמר להד"ם פטור כמפורש בח"מ ריש סי' פ"א. על כרחך לומר מפני שאמר יאמרו ואני נותן דמשמע שהתחייב עצמו באמירת העדים א"כ אף בדבר איסור נמי אם אמר אם יאמרו העדים שנתיחדה אשתי עם פלוני תהא אסורה לי אסור בה דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ויש לחלק ועמ"ש לקמן בפרקין בד"ה והם כו':

אין אומרים בממון מאחר כו'. כתב בש"ע ח"מ סי' שפ"ב בהג"ה אבל שאר מזיק אינו נאמן לומר שנתן לו רשות אפי' יש לו מגו לומר לא הזקתי כגון דליכא עדים שהזיקו דהוי כמגו במקום חזקה דלא הוי מגו ע"כ. וקשה בסי' ע"ט סעי' ג' פסק דהנתבע נאמן במגו במקום חזקה א"כ כ"ש כאן יהא נאמן שאינו חזקה ממש. והנ"י כתב כן בשם הרז"ה ואפשר שהרז"ה סובר דאיפשיטי בעיין ומגו במקום חזקה לא אמרינן אבל להרמ"א קשיא וצ"ע. אבל לפמ"ש בקונט' והוא מדברי הרשב"א בחי' ב"ב פ' חזקת ניחא דהכא הדבר ידוע שהוא משקר ועדיף מחזקה. ועוד מדאמר רב פ' החובל דף צ"א כל כמיניה א"כ לא שבקת חיי לכל בריה. א"כ בכל היזיקות חייב דאי ס"ד דאמרינן מגו קשיא לישני דליכא עדים שקצצן ונאמן במגו. ומאי דתירץ הנ"י פ' החובל בשם הרז"ה דא"כ קשיא מאי למימרא וכי דין מגו אתי לאשמועינן ע"ש איני מבין דאיצטרך לאשמועינן אע"ג דמגו במקום חזקה היא אפ"ה נאמן. אלא ודאי בכל היזיקות אינו נאמן במגו אע"ג דליכא עדים דבהיזיקות אם יהא נאמן אפי' בלא עדים לא שבקת חיי כו':

שאנס איש פלוני ופתה את בתו. כתב או' פי' בקונט' י"מ בתו של עצמו כו' ונראה דלק"מ דאיכא לאוקמי בנערה שנתארסה ונתגרשה שיש לה קנס וקנסה לעצמה לר"י הגלילי (צ"ל לר"ע) כו' וכן צ"ל מתני' דהתם דבא על בתו פטור מפני שמתחייב בנפשו ע"ש וכ"כ הר"ן ותימא הרי מפורש בר"ן פרק אלו נערות דאפי' לר"ע דאמר קנסה לעצמה מודה דבשת ופגם הוא לאביה ע"ש וכ"כ הרמב"ם. ומתני' בשת ופגם הוא דקתבע דאלו קנס פטורים כמפורש בבבלי בסוגיין. מיהו קושיא זו לא קשיא לתו' די"ל דסברי אפי' בשת ופגם לעצמה וכ"כ הרא"ש פ' אלו נערות ע"ש. אך גם לתו' קשיא הא קאמר הבבלי שם סיפא חדא קמ"ל ושהדליק את גדישו לאפוקי מדר"נ בן הקנה כו' טפי הל"ל ושאנס את בתי לאפוקי מדר"י הגלילי וע"ק רב חסדא דמוקי רישא כר"י הגלילי כדאמר בבבלי בפרקין (דף ל"ב) קשיא רישא ר"י הגלילי וסיפא דלא כר' יוסי הגלילי. גם מ"ש וכן צ"ל מתני' דהבא על בתו כו'. אינו מוכרח דאיכא לאוקמי עד שלא בגרה ובגרה כמ"ש תו' ר"פ אלו נערות (דף כ"ט) בד"ה ועל כו'. ומ"ש עוד תו' וא"ת מפתה מדעתה עביד י"ל בקטנה דפתויה אונס היא ע"כ קשה א"כ תרתי ל"ל דהא היינו אונס מאי קאמרת הא גופה קמ"ל פתוי קטנה אונס א"כ קשיא הא דקאמר חדא קמ"ל שהדליק כו' הא קמ"ל נמי הך פיתוי קטנה אונס לכך נראה פירוש רש"י עיקר ודברי תו' י"ל שסוברים אף בשת ופגם שלה וכ"נ מדברי הרא"ש שם אבל דברי הר"ן צ"ע. והרמב"ם כתב פ"י מה"ש ושאנס פלוני את בתו המאורסה פטורין שהם העידו במיתה ואין כאן תשלומין וכתב הלח"מ ולא הוי כחד מפירושי רש"י כו' ואולי לאו דינא דמתני' נקט אלא מלתא אחריתי קאמר מנפשיה דומה למתני' ע"ש ותימא שאין זה מדרך הרמב"ם והנכון שכוונת הרמב"ם לומר שבא על בתו המאורסה שנתגרשה דבסתם בתו קנסה לאביה וכיון למ"ש תו' לתרץ קושית רש"י וזה ברור. אך צ"ע הרי מפורש בדבריו פ"ב מה' נערה בתולה שהקנס לבדו הוא שלה אבל הבשת ופגם של אביה אע"פ שנתארסה ונתגרשה וצ"ע:

שאמר איש פלוני ליתן לי כו'. עי' בקונט'. וכתב התי"ט ואפי' הוא עני איני חייב לו אלא מטעם נדר נמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד שאין ב"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו אלא שמנדין [אתו] או מכין אותו (עד שתצא נפשו) עד שיקיים מוצא שפתיו נ"ל ע"כ. דברי הרב אלו תימא הם הא קיי"ל ממשכנין על הצדקה א"כ למה לא ירדו ב"ד לנכסיו וכ"ש לפוסקים דמדמין צדקה להקדש כמ"ש בש"ע ח"מ סי' רי"ב דודאי כי היכי דיורדין לנכסי המקדיש לבדק הבית ה"נ בצדקה. ועוד אף אם נאמר שאין ב"ד יורדין כו' מ"מ כיון דמנדין ומכין מיקרי הפסד ממון דאפי' גורם לממון ע"י שבועה דספק הוא איכא מ"ד בבבלי בפרקין (דף ל"ה) דחייב כ"ש בכה"ג דחייב לדברי הכל. לכך נראה דאף בעני יכול לחזור במתנה מרובה ומאתים זוז מתנה מרובה היא לכך תנן במתני' דהעדים פטורין דלא סמכא דעתיה דהמקבל והנותן וה"ל כנדרי הבאי אבל לא במתנה מועטת ובעשיר אפי' במתנה מועטת יכול לחזור לרב. ואפי' לר' יוחנן איכא בין עני לעשיר דבעני אינו יכול לחזור מטעם נדר וחייב לשלם אבל בעשיר אע"ג שהחוזר הוא ממחוסרי אמנה מ"מ אין כופין אותו לשלם וכ"כ הע"ש ועי' סמ"ע סי' רמ"ג ס"ק ה'. ואף שלשון הפוסקים משמע כסמ"ע וכ"מ בג"י פ' הזהב במתנה מרובה דאמרינן דיכול לחזור בו ולא מיקרי מחוסר אמנה פי' בירושלמי דוקא בעשיר אבל בעני נעשה נדר כו' ע"ש. ואין מהירושלמי שום הוכחה דהא בירושלמי מפורש דרב ור"י לא פליגי ואף ר"י סובר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ואפי' במתנה מועטת יכול לחזור בעשיר וצ"ע לדינא:

לית הדא פליגא כו'. עי' בקונט'. וקשה לפ"ז צ"ל מתני' איירי בעני דבעשיר לא שייך נדר א"כ אין כאן מלקות שיורדין לנכסיו ומוציאין ממנו כמ"ש בסמוך ואינו עובר אלאו דבל יחל. וכ"ת מ"מ עובר אלאו דבל תאחר דהא קיים העני י"ל הא מיהת הוי דבל יחל ובל תאחר לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. וע"ק מאי קושיא הא איכא לאוקמי מתני' בעשיר מיהו הא איכא לשנויי מתני' סתמא תנן משמע דאיירי בין בעני בין בעשיר אבל קושיא הראשונה קשיא וצ"ע:

מה נפק מביניהון משכן שנים שנים. בבבלי בסוגיין מייתי ברייתא דתני בה יכול אמר כל העומדים שם ת"ל והוא עד הרי ייחד עדיו. ונראה לפום ריהטא דהירושלמי פליג וסובר דלא מקרי ייחוד אלא א"כ משכן לבדן אבל לא בכולל מיהו לפירש"י דבעינן נמי שיהא עומד בצד עדיו לא פליגי דה"ל כמשכן שנים אבל לפי' הרמב"ם דלא בעינן עומד בצד עדיו אלא כל שייחדם בכלל האחרים מיקרי ייחוד צ"ל דפליגי (ועי' בלח"מ פ"ט מה"ש) ויש לדחוק הירושלמי לאו דוקא משכן שנים נקט וה"ה אם ייחדן בכלל האחרים ודוחק:

והם יודעין לו עדות עד מפי עד כו'. כתב תו' או שהיה כו' אע"ג דכבר שמענו שאין נוהגת אלא בראויין להעיד אצטריך למתני הכא לאשמועינן אפילו הן ג' ושנים מהם כשרים פטורים דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכתב התי"ט (וצ"ל סברי) אף שכבר שמעטה פ"ק דמכות עדות שבטלה מקצתה כו' אפ"ה אשמועינן הכא שאין שבועה חלה עליהם ותדע מדלא קשיא להם על עד מפי עד דכבר שמעינן פ"ג דסנהדרין אלא הואיל ומסכתא אחריתי היא ל"ק להו ע"כ ודברי התי"ט תימא הא בפ"ק דמכות תנן פלוגתא דר"י ורבי ולר"י בד"מ לא בטלה כולה וסתם לן הכא כרבי ומ"ש ותדע כו'. אינה הוכחה דה"ק כולה משנה שאינה צריכה היא דהא תנן אינה נוהגת כו'. וקאי בין אעד מפי עד בין אקרובים או פסולים. גם תירוץ תו' קשיא דגרסינן לעיל בפרקין (דף כ"ו) אר"י מתני' אמרה כן היו שתי כתי עדים לא אמר אלא שתים הא אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. הרי כבר שמעינן עדות שבטלה כו' והדרא קושיא לדוכתא משנתינו ל"ל. ועי' מה שכתבתי לעיל בד"ה מ"ד כו'. והמחוור כמו שכתב הר"ן בשם הרמב"ן קמ"ל אפילו האמינן הנתבע פטורין כדאמרינן לעיל מפי בית דין להוציא עד אחד כו' ע"ש. לפי זה צ"ל מתני' דלא כר' יוסי הגלילי דאמר לעיל והוא ראה או ידע כו' קאי אידיעה בלא ראיה והא התם אי לאו דאמר הוא לקבל עדותן לא היה מחייב דאפשר שהודה לו שמחמת מתנה הוא חייב לו או משטה הייתי בו דליכא למימר דאיירי באומר אתם עדי דא"כ אין להם לספק במתנה. ועי' מ"ש לעיל בד"ה אתון כו':

רבי מנא שמע מדבתריה או שהיה אחד מהן כו'. עי' בקונט'. וקשה אמאי לא דייק מרישא דסיפא דתנן או הם. יודעין לו עדות עד מפי עד הא לא היה מפי עד חייבין אע"פ שאינו יודע בהן מאי קאמרת רישא מצינו לפרש אלו היה העדות מפי עצמן והוא היה יודע שיודעין העדות כמו שהוא יודע עתה שיודעין מפי העד חייבין א"כ אף מסיפא נמי ליכא להוכיח מידי:

שילח ביד עבדו כו'. כתב התי"ט נקט עבדו ולא אחר דעבדו היינו עבד כנעני ואין קנין לעבד בלא רבו נמצא שאינו יכול להרשהו וזו ראיה גדולה להטור ותשובה להמרדכי ע"ש. וקשה א"כ הדרא קושית תו' לדוכתה בבבלי (דף ל"ג) בד"ה שאנס כו' לפי' הקונט' למה למתני' כו' ע"ש ל"ל עבד כיון דאינו יכול להרשות לו פשיטא שפטור כדשמעינן מרישא ועוד לפמ"ש תו' שם דאיצטריך למיתני עבד אע"פ דשלוחו הוא לא מחייב א"כ אין כאן לא סייעתא ולא תיובתא וצ"ע:

משביע אני עליכם סתם כו'. עי' בקונט'. וקשה מ"ש במשביע כו' שאינו צריך הזכרת שם או כינוי ובאוסרכם צריך שם. לכך נראה דה"ק משביע התם ולא אמר שבועה חייב דבמה שאמר תחלה משביע כו' סגי אבל באומר אוסרני כו' צריך שיאמר אוסרני עליכם בשבועה. והתי"ט כתב ודע דבגמ' איתא משביע נמי דמסיים בשבועה והרמב"ם בפירושו לא העתיק כן אבל בספרו כתב בשבועה ע"כ ובסוגין מוכח דלא כוותיה לפי פירושי זה. אבל הא ליכא למידק מסוגיין מדקאמר סתם חייב ש"מ דלא בעינן תרווייהו שבועה ושם או כינוי אלא בחד סגי וכדעת אחרים שכתב הר"ן די"ל נקט סתם לאפוקי דלא בעינן שבועה אבל לעולם כינוי בעי:

ר"מ כדעתיה כו'. וקשה מאי כדעתיה דקאמר היינו הך דהא תרוייהו בחד לישנא שנוייה כאן ובסנהדרין ונראה דה"פ ר"מ כדעתיה הא דתנן המקלל אביו ואמו ר"מ מחייב וחכמים פוטרים לאו במקלל פליגי דתרווייהו מודים דמקלל אביו ואמו חייב כמפורש בקרא אלא במקללם בכינוי פליגי כדתנן התם דפליגי במקלל בכינוי:

אמר לון ר"י למה מפני שהוא כו'. כתב הרא"ש סוף פרקין ירושלמי מהו ללקות חברייה אמרין אינו לוקה א"ר יוסי משום דהוי לאו שאין בו מעשה חזינן לגאון דאמר לוקה דאמרינן אמר ר"י משום ר"י הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ע"כ. וכ"כ הרי"ף. וקשה למה העתיקו דין זה הא לדידן לא נפקא מיניה מידי אי אית ביה מלקות או לא. והרבה תמהו הפוסקים בכיוצא בזה על הרי"ף והרא"ש וצ"ע. גם אעיקרא דדינא קשיא הא אף ר"י מסיק בדבריו והרי המימר כו' משמע שום הוא סובר דהנשבע לשקר חייב מלקות וי"ל מסוגית הבבלי איכא ראיה מבוררת ועי' לעיל סוף פ"ג בתו' ד"ה ר"א כו':

ר"מ הוא כו'. עי' בקונט' וגירסתינו ראיה לגירסת הספרים בבבלי דגרסינן לעולם לא תיפוך. מיהו אף בבבלי איכא אמוראי דאמרי לא תיפוך ואפריכי. ובירושלמי קידושין פ"ג (סוף ה"ג) גרסינן בכל אתר אית ליה לר"מ מכלל לאו את שומע הן כו' ע"ש והרב ר' אלחנן מהפך הגירסא בכל אתר לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' ע"ש בחי' ד"ה חומר כו' ולפום סוגין דגירסת הירושלמי ר"מ מחייב וסובר מכלל לאו אתה שומע הן מוכח דליתא להגהת הר"ר אלחנן וגירסא שלפנינו עיקר וצ"ע ובפירושי בקידושין שם בד"ה חומר הוא כו' צריך להגיה בסופו דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן:

לעשות שאין עמה כו'. עי' בקונט'. כתב תו' (דף ל"ז) בד"ה יכך כו' תימא דלעיל לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה שהיא שבועה אבל אלה שאין עמה שבועה מנ"ל ע"כ נראה שגירסת הברייתא כהגהתי בקונט' והיא מוכרחת בסוגיין (ועי' מהרש"א) אבל קושיתם תימא הרי מפורש אמר ר"י היא שבועה בלא אלה היא אלה בלא שבועה וצ"ע:

הדרן עלך פרק שבועות העדות