ולא מתוך מתון וכו'. בקונטרס הגהתי כפי הנראה מדברי הרמב"ם וכ"מ הג"ה ברמב"ם ע"ש בכ"מ אבל גירס' תוס' בדף ב' ע"ב ולא מתוך גאות אלא מתוך דבר של אימה. ונראה שהם מפרשים מתון היינו דרך גאות והכ"מ כתב בסוף הלכות סוטה ולא מתוך מתון צריך לי גמ' מה הוא ע"כ ותימא שנעלם ממנו דברי תוס' ובספר מים חיים כתב דגרסינן ולא מתוך מדון והיינו דכתב הרמב"ם ולא מתוך מריבה עד כאן ולפי הגהתי בקונטרס ניחא דהיינו ולא מתוך אימה:

כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב. כתב הרמב"ם סוף הלכות סוטה ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו ה"ז קינוי. כתב הכ"מ ויש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא כו' חקה ותורה מעכב הקינוי משמע דה"ק דכתיב בפ' סוטה זאת תורת הקנאות מעכב וי"ל דכי כתיב וזאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא דקרא ועשה לה הכהן כו' קאי ולא אקינוי ועי"ל דשלא יקנא. לה מתוך השחוק אינו מפורש בקרא דנימא דקאי עליה עכ"ל ותימא איך נאמר שהרמב"ם חולק אירושלמי מסברא דנפשיה בלי שום ראיה מבבלי ותירוצו השני קשה הימנו דביומא משמע מפורש אף דברים דילפינן מדרשא ואינן מפורשים בקרא מעכבים כגון חמש טבילות וקידושין ודומיהן ע"ש ול"נ דלק"מ דמסקינן במנחות דף י"ט ע"א תור' בעיא חוקה דתורה לחו' לאו עיכובא משמע והכא בסוטה תורה כתיב אבל לא חוקה. וסוגיין כדס"ד דש"ס דמנחות דתורה לחוד עיכובא. והרמב"ם פוסק כמסקנא דבבלי ואף בירושלמי פ"ב דמכילתין ס"ד דאיכא אמוראי דפליגי בה. אם תורה הוי כתוקה דגרסי' שם איתפלגין ר"י ורשב"ל וכו' הוון בעיין מימר מ"ד בין תניין בין שבועות מעכבין אית לי' תורה חוקה מעכבין ומ"ד וכו' ותניין אינן מעכבין לית לי' עוד הוא אית לי' אלא שאינן על הסדר ע"כ. ותוס' כתב במכילתין בדף י"ז ע"ב בד"ה קדם וכו' אע"ג דמעכב אינו על הסדר ותימא א"כ כמאן ס"ל לא כר"י ולא כר"ל בפ' הוציאו לו דלכ"ע ס"ל היכא דכתיב חוקה מעכב נמי על הסדר ע"כ ולפמ"ש דיש לחלק בין תורה לחוקה מתורץ קושית תוס' דסובר אע"ג דתורה נמי לעיכוב אתי מ"מ אינו מעכב על הסדר כמו חוקה והדברים ברורי' בעיני. ועמש"ל פ"ב בד"ה איתפלגין וכו' לתרץ קושיא שנית שבתוס' שם מה שיש לדקדק בדבריהם:

תורה מעכב בקונטרס פירשתי דיליף מזאת תורת הקנאות. וקשה השתא דאמרי' תורה לדרשא א"כ ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת דכתיב' בסיפא דקרא ל"ל. ר"ל דגרסי' בבבלי דף י"ח ע"ב זאת תורת הקנאות מלמד שהאשה שותה ושונה רי"א זאת שאין האשה שותה ושונה ומסיק דלכ"ע זאת למעוטי איש אחד ובועל אחד שאינה שותה ושונה ותורת לרבויי ב' אנשים וב' בועלים דהאשה שותה ושונה וכו' ע"ש לפ"ז י"ל דהא דקאמר הכא תורה מעכב מועשה לה הכהן את כל התורה הזאת יליף א"נ י"ל דהכא מזאת תורת יליף והתם מהתורה הזאת יליף. וכן מסתבר דרישא דקרא בקינוי איירי ואיך יליף שאין האיש שותה ושונה אבל סיפא בעשיית הכהן דהיינו בשתיה. אך קשה לשיטת הבבלי במנחות דתורה לאו עיכובא וכמש"ל בסמוך התורה הזאת דסיפא דקרא למאי אתא וי"ל דאיצטרך להא דתנן בכריתות דף ט' המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה מביא קרבן א' לכולן וקאמר בגמרא מנ"ל דכתיב זאת תורת הקנאות תורה אתת לקינויין הרבה. מיהו לפמ"ש תוס' בסוטה דף י"ח ע"ב בד"ה ורבנן וכו' דהאי דכריתות מקנאות יליף ע"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא התורה הזאת דסיפא דקרא למאי אתא. גם אתו' קשה לשון הש"ס דכריתות לא משמע כדבריהם דקאמר תורה אחת וכו' משמע דמתורה יליף. והרמב"ם כתב פ"ד מה"ס הלכה י"ז המקנא לאשתו מאנשים הרבה וכו' ה"ז מביא מנחה אחת ע"י כולן שנא' מנחת קנאות היא ע"כ. וצ"ע דבגמרא יליף לה מזאת תורת הקנאות. וא"ת למה לא יליף בש"ס ממנחת קנאות דכתיב בראש הפרשה וי"ל דאיצטרך לכדדרשי' בספרי מנחת קנאות שמעוררת עליה שתי קנאות קנאת המקו' וקנאת הבעל וכ"ה בתוספתא פ"ב וברש"י ואף דכתוב שני פעמים מנחת קנאות בפרשה י"ל דפירוש שניהם שוה ודוחק. ובספרי זוטא איתא את מנחת הקנאות מגיד שמביא מנחה אחת לשתי קנאות. והיינו מנחת הקנאות השני דכתיב בפרשה. וזהו דעת הרמב"ם אך לא דקדק והביא קרא מנחת קנאות היא דכתיב בראש הפרשה מיהו קשה למה שבק דברי הש"ס דכריתות המפורשים דיליף מזאת תורת הקנאות והביא דרשת הספרי. ונראה דגרסי' בבבלי נדרים דף ל"ה ע"ב (ובירושלמי לקמן ריש פ"ב) א"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן אלא מעתה לר"י (דאמר זאת תורת אתי לרבויי) זאת תורת היולדת בין קטנה בין גדולה קטנה בת לידה היא והתני רב ביבי וכו' ומסיק ההיא זאת תורת היולדת לרבות בין פקחת בין שוטה ע"כ. לפ"ז י"ל דאיצטרך זאת תורת לרבות קטנה שמקנין לכך כתוב זאת תורת הקנאות כל מיני קינוי בין גדולה בין קטנה אע"ג דלענין השקאה אינו שוין שאין משקין לקטנה. וברייתא דספ"ב דסוטה דפליגי ר"י וחכמים אהתורה הזאת קאי וכמש"ל והאי דכריתות יליף ממנחת קנאות מעתה צ"ל דקסבר ר"י דיש רצון לקטנה ליאסר על בעלה ופיתוי קטנה לאו אונס הוא דאס"ד אונס הוא לא הוה קינויו קינוי. ומכאן יצא לו להרמב"ם שכתב בפ"ב דסוטה ובה' אישות דפיתוי קטנה לא הוי אונס דפסק כר' יוחנן. ואף שנראה מש"ס דיבמות דאיכא מ"ד דפיתוי קטנה אונס פסק כר"י ולכך כתב בפ"ד מה"ס ממנחת קנאות ילפינן דמביא מנחה אחת על קנאות הרבה דהא דאמרינן בכריתות מזאת תורת הקנאות ילפינן אתיא דלא כר' יוחנן והדברים ברורים. ועמש"ל בתוס' רפ"ב בד"ה ארבעה ובד"ה וכאן וכו':

ודר"י כבית הלל. וקשה הא ר"י אף כב"ש אתיא דאין לך דבר מכוער יותר מסתירה אחר הקינוי שכבר עברה על דת משה ויהודית דאיסור יחוד דאורייתא (וכ"כ הרב במ"ל רפ"ב מה"ס ע"ש) ומודו ב"ש בשיש עדים בדבר כיעור שיכול לגרשה א"כ ר"י דאית ליה דמשקה ע"פ שנים לדידיה ודאי הקינוי רשות אפילו לב"ש דכיון דאינו יכול להשקותה אלא ע"י שני עידי סתירה תו לא צריך קינוי לגרשה. ודוחק לומר דסתירה לאחר קינוי לא הוה דבר מכוער. ואף מדברי רש"י דף ג' ע"א בד"ה יכול וכו' לא משמע כן ע"ש גם בסוגיין בסמוך משמע דסתירה הוה דבר ערוה וצ"ע. וראיתי להרשב"א בתשו' סי' תקנ"ז שכתב דהרואה באשתו דברים מכוערים שמצוה לגרשה וז"ל ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ואע"ג דיליף לה בגמ' בגז"ש כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם ע"פ שנים עדים יקום דבר מה להלן בעדים אף כאן בעדים נראה דלאו בעדים ממש קאמר דא"כ ל"ל לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה והלא אסורה היא לו וחייב לגרשה לכתחלה ועוד דהא קאמרי לא יגרש אא"כ מצא ואי בעדים ממש אדרבא בכה"ג חייב לגרשה בע"כ אלא ה"ק ב"ש כל זמן שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצוה לגרשה ע"כ. הנה בסוגיין מבואר דדינו של הרב אמת דלב"ש במצא בה דברים מכוערים בעדים שמצוה לגרשה. אך מ"ש לפרש כן דברי ב"ש במתני' ליתא כדמוכח בסוגיין דמתני' איירי בערוה ממש. גם בסוף גיטין פריך בירושלמי על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון וגו' מה אנן קיימין אם לאוסר' עליו כבר היא אסורה לו אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בלא תעשה ע"כ ולפמ"ש אין מקום לקושית המקשה. ועוד יש לי דברים בדברי הרשב"א ויתבאר לקמן במסכת גיטין:

דב"ה אמר אפי' הקדיחה תבשילו לפום כן וכו'. כתבי תוס' דף ג' ע"א בד"ה רי"א רשות וכו' והא ר"ע מיקל מב"ה דאר"ע התם אפי' מצא אחרת נאה הימנה מגרשה ואפ"ה אמר חובה דבבבלי הגירסא רע"א חובה. ול"נ דודאי טעמא דר"ע דאמר חובה כדאמרי' בבבלי דבתיב תרי קינויין אבל ר"י לית לי' הך דרשא ובירושלמי דגרס ר"א אמר חובה א"א לומר דדריש תרי קינויין דכיון דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש מסתמא כו תי' סובר וא"צ לתרי קינויין ואף ר"י לית לי' דרשא דתרי קינויין כי היכא דלית ליה לר' ישמעאל כדאיתא בבבלי שם. וזה ברור:

ומה טעמא דר' ליעזר כי מצא וכו' ערוה זו סתירה וכו'. בקונט' הגהתי כפי גירסת תוס' בבבלי דף ב' ע"ב בד"ה מ"ט וכו' ע"ש. והמהרש"א הגיה בתוס' כפי הגירסא שלפנינו וז"ל ר"א דמתני' מפיק טעמו מקרא ערוה זו סתירה ודבר זה קינוי ולא ילפינן בגז"ש אלא הקינוי מדבר דבר ולא הסתירה שהיא נלמד מערות ודקאמר מה מקיים ר"א דבר וכו' היינו ר"א אליבא דריב"י ע"כ. וגירסת תוס' נראה עיקר דלגירסת המהרש"א קשה מאי פריך הש"ס לריב"י מה מקיים ר"א דבר. הא ריב"י לא יליף כלל גז"ש. דדבר דבר כדאמרינן בסמוך אלא מכי מצא דריש שנים א"כ איהו נמי סובר כתנא דמתני' דערוה זו סתירה ודבר זו קינוי וכי מצא אערוה קאי ולא אדבר. אלא ודאי דר"א דמתני' לית לי' הך דרשא דערוה זו סתירה ודבר זו קינוי אלא ר"י הוא דדריש הכי וטעמו דר"א מפרש בסמוך וכפי שהגהתי בקונט' שם דר"א דמתני' נמי מכי מצא יליף דבעינן בקינוי שנים דהגי' שלפנינו בסמוך מ"ט דר"י א"א לקיימה כלל דמאי פריך מה מקיים ר"י ערוה הא ודאי לדידיה איצטריך ערוה דנדרוש כי מצא בעדים גם אסתירה וכולא סוגיא דלקמן א"א לקיימה אלא לר"א וכמו שפירשתי בקונט':

אלא אתיא וכו'. סוגיין אתיא כס"ד דבבלי אבל התם מתמה דר"א דמתני' אית ליה עיקר ודריב"י לית ליה עיקר אלא שר' יוחנן מתמה אלשון הברייתא דתני השיבו חכמים לדברי ריב"י אין סוף הא אף למשנתינו אין סוף. הארכתי קצת לפרש דברי הבבלי שלפום ריהטא קשה להבין. וא"ת אף לר"א דמתני' איכא לשנוי' מה טיבה להסתר י"ל כיון דחזינן דקפיד קרא אקינוי שתהא בעדים ש"מ דעיקר קפידא שיהא לדבר סוף. ועי"ל דכיון דאית ליה עדים שייך שפי' למימר מה טיבה להסתר אבל כשיהיה נאמן ע"פ עצמו איכא למימר דשקר ענה בה מחמת כעס ומעולם לא נסתרה:

אתיא היא כמ"ד מקנא לה מאביה ומבנה. וקשה הא במתני' פ"ד סתמא תני ע"י כל העריות מקנין וכו' וליכא מאן דפליג וצ"ל אע"ג דלא פליגי במתני' פליגי בתוספתא. מיהו בבבלי משמע דליכא מאן דפליג דפריך התם אמתני' דתנן על ידי כל העריות מקנין פשיטא ואס"ד דאיכא תנא דפליג מאי קשיא ליה:

ודר עמה. פירש"י בקידושין פ"ד דף פ"א ע"ב בד"ה ודר עם אמו וכו' דלא תקיף יצרי' עלייהו דאהנו ביה אנשי כה"ג דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקבינהו לעייני' וכו' כ"כ וקשה הכא משמע מקרא קדריש דדר עם אמו ובתו וסוגי' דקידושין משמע נמי דאליבא דר' יוחנן אזלי. והא דאמרינן דאהנו דלא מגרי בקרובתא. היינו בשאר עריות חוץ מאמו ובתו:

אין למדין דבר מדבר וכו'. לשון למדין קשה קצת לפירושי שבקונטרס. והיה נראה לי לומר דכוונת הש"ס בהיפך דלשמואל לוקה ומשלם דבפרק קמא דמכות גרסי' ר"ל אמר רשע רשע מה רשע שנאמר במחוייבי מיתות וכו' אף רשע שנאמר במחוייבי מכות אין ממין אצל מכות ושמואל לא יליף מחוייבי מכות ממחוייבי מיתות בעדים זוממין. אך פירושי שבקונט' נ"ל יותר עיקר דבמסכת שבועות בבבלי דף ל"ב מסיק אביי דעידי סתירה פליגי בה אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא ע"ש:

נתייחדה עמו בפני שנים וכו'. כתבו הגהות מיי' בתשובות להלכות אישות (סימן כח) וז"ל ואף אם שני עדים ראו כיעור אפילו בזה אחר זה כמאן דחזו בבת אחת דמיא וכו' וכ"מ מהא דגרסינן בירושלמי פרק קמא דסוטה נתייחדה עמו בפני שנים וכו' ואמרו אין זה יחוד וכו' עד כהדא אין מקבלין וכו' ריב"ק אומר אפילו ראו שניהם בזה אחר זה אלמא דריב"ק כהאי גוונא נמי הויא עדות ומצטרפין וקיימא לן כוותי' ע"כ וכ"כ הרמ"א בא"ע. סימן ד סעיף יז. בהגה. ותימא אדרבא מהכא משמע דלענין כיעור לא מצטרפין דהא פשיט לן מדר"ל בן תדאי דאין זה יחוד והא דמסיק דמצטרפין כריב"ק היינו לענין קינוי. והטעם פשוט לחלק דעידי יחוד וכן עדי סתירה לדיני נפשות דמיין דלכ"ע אין מצטרפין עד שיראו שניהם כאחת אבל עידי קינוי מצטרפין כעידי ממון וצ"ע. וא"ת גם בשערות לא ליצטרפו דהא לדיני נפשות דמיין דליהוי גדול עיי' בכ"מ ספ"ד מה' עדות. בגבו בסנהדרין דף ל ע"ב פירש"י בגבה בין קשרי אצבעותיה וכ"פ בב"ק ד"ע וקשה דבמס' נדה תניא ב' שערות שאמרו אפילו א' בגבה וא' בכריסה א' ע"ג קשרי אצבעותיה של יד ואחד על גבי קשרי אצבעותיה של רגל ש"מ דבגבה לאו היינו קשרי אצבעותיה וכמ"ש בקונטרס כן פירש"י במסכת נדה:

אבי אומר שמא נשרו וקשה כיון שלא היו שתי שערות יחד בשום פעם מי איכא מ"ד דמצטרפין דודאי אמרינן דשומא היא לכך נ"ל דה"ג מ"ד כשר כמעיד על חצי סי' ומ"ד פסול אני אומר שמא נשרו וה"פ כי היכא דאמרי' בשטר שמחותם בשני עדים ובאו שנים והעידו על חתימת האחד ושנים אחרים העידו על חתימת העד השני דודאי מהני עידותן כדתנן פ"ב דכתובות ה"נ כשר ומאן דפסול אומר דשאני הכא דחיישינן שמא נשרו ולא היו מעולם ב' שערות יחד:

ר"י בעי מקנא לה ממאה בני אדם. כתב הכ"מ ריש הלכות סוטה בעי לשון רצון הוא ואבעל קאי והכי קאמר אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם ע"כ. וקשה הא קיי"ל דשלשה בני אדם ה"ל רה"ר. ילפינן מסוטה דקרי סתירה ואינן אלא שנים היא והבועל וכמפורש בבבלי ר"פ שני נזירים וכיון דמקנא לה משנים בבת אחת הרי דאף בשלשה קרוי סתירה. וכן יש לתמוה אמ"ש הרמב"ם ריש הלכות סוטה וז"ל קנא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם איש פליני ופלוני ונסתרה עם שניהן כא' ושהתה כדי טומאה וכו' הרי זה אסורה עד שתשתה ובפרק ט"ז מה' אבות הטומאות כתב וכשם שהסוטה ובועלה שני' כך ספק טומאה בשנים אבל אם היו שלשה ברה"י הרי ספק טומאתן שם טהור כר"ה ע"כ וצע"ג. ואהירושלמי גופיה ל"ק די"ל דר"י סובר דלא ילפינן ספק טומאה ברה"י מסוטה וכדבעינן למימר לקמן בסמוך לרבי יוחנן אבל אהרמב"ם קשה וכ"כ הרשב"א בחי' למסכת נדה ד"ה ע"א דסתירה לא הוי בשנים ועיין במ"ל בריש הלכות סוטה שחולק קצת אדברי הרשב"א אלו ע"ש:

א"ר מנא לא אמר וכו' עוד נ"ל לפרש דר"י בר' בון אמר דאם נכנס עמו לבה"כ בעוד שלא בא אדם לשם ה"ז סתירה וא"ר מנא דאם נכנסו בזה אחר זה לא הוי סתירה ור' אבין אמר אפי' בזא"ז הוי סתירה דאע"ג דאיכא למימר דמקרה הוא שנכנסו לב"ה להתפלל מ"מ הוי רגלי' לדבר ובתו' דף כח עב בד"ה מכאן וכו' משמע דמפרשים דמ"מ יש רגלים לדבר כשנכנסו לפלטיא וכו' ע"ש ולא נהירא דודאי סתירה היא כשנכנסו לחורב' ביום כדמשמע בבבלי ריש ברכות ע"ש ובכתובות דף י"ג:

מיליהון דרבנן פליגין וכו'. כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו' אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להיאסר על בעלה ואפי' היה כהן לא נאסרה עליו. וכתב הראב"ד לא ידעתי למה נאסרה על בעלה ישראל הלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא. והאריך הה"מ בפ"ג מהא"ב וכתב בסוף דבריו ואין לי בדין זה הכרע אלא שמצאתי בירושלמי בסוטה פ' היה מביא. סוטה קטנה אין אתה יכול דאר"ז בשם ר"י קטנה שזנתה אין לה רצון ליאסר על בעלה ע"כ ומעתה אנו צריכין ראיה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ"ל. ותימא הרי מסוגיין מוכח דליתא לדר"י דהא אנן קיי"ל דכל ספק טומאה מסוטה ילפינן ודלא כר"י ודברי ר"י סלקו בקושיא. ש"מ למ"ד כל שיש בו דעת לשאול ספקו טמא אף לקטנה מקנין. ממילא שמעינן שאם זינתה ברצונה שנאסרה דאל"כ קינוי זו מה טיבה. והרמב"ם מוקי להאי דר"י בקטנה בת מיאון כדי לתרץ קושי' הש"ס לפיכך כתב דברי ר"י כלשונם. והרב בכ"מ מביא הך סוגי' דפרקין. ותמה אני שלא הרגיש במ"ש וא"ל שגירסא אחרת היתה לו שהרי תוס' פ' כשם מביאים דברי הירושלמי אלו שבסוגיין כפי הגירסא שלפנינו. ולשיטת הראב"ד י"ל דלא חש הש"ס לתרץ קושי' זו מתינוק היודע לשאול דספיקו טמא דכיון שאמר ר"י דפיתוי קטנה אונס כאין בה דעת לשאול היא. ומ"ש בקונטרס דהבועל יש בו דעת לשאול. י"ל דסובר דבעינן שיהא דעת לשאול בדבר שנולד בו הספק והיינו האשה. מיהו בטהרות לא משמע הכי וצ"ע. ועיין בבבלי דף כח בתו' בד"ה ברה"ר וכו' ומה שאמרנו לתרץ דעת ר"י הוא דר"י סובר כרשב"ג דגרסי' בתוספתא דטהרות ומביאה הרמב"ם בפ"ג דטהרות רשב"ג אומר מפני מה אמרו ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור שאפשר לישאל ליחיד וא"א לישאל לרבים משמע דמסברא אמרינן כן ולא מסוטה יליף וצ"ע. ועי"ל דהרמב"ם איירי בקטנה שיש בה דעת לשאול הא דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא היינו בקטנה שאין בה דעת לשאול ועיין בהה"מ פ"ג מהא"ב ובמ"ל פי"א מהל' אישות שמקשי' הסוגיות אהדדי וכמ"ש ניחא הכל בס"ד ועיין מש"ל בפרקין בתו' בד"ה תורה וכו' ראיה מבוררת לדברי הרמב"ם:

מפני מה ספק טומאה וכו' כתבו תוס' במס' ע"ז דף ל"ז ע"ב בד"ה הא וכו' לאו דוקא מסוטה גמרינן דספק טומאה ברה"ר היכא דאיכא חזקת טהרה לא הוצרכו ללמוד מסוטה וכו' ולא גמרינן מסוטה אלא רה"י וכו' ע"ש ומסוגיין מוכח דאף ספק טומאה ברה"ר צריך קרא לטהרו וראיתי לתוספת לקמן פ"ה בד"ה שכן כתב טעם למה צריכין קרא לטהר ספק טומאה ברה"ר ע"ש. מיהו לשון הגמרא שם בע"ז דקאמר דספק טומאה ברה"ר הלכתא גמירי לה משמע דתרווייהו גמירי להו מסוטה צ"ל דלא ס"ל הך ק"ו דמייתי בסמוך מפסח דק"ו פריכא הוא וכמ"ש לקמן לכך קאמר דתרווייהו הלכתא נינהו גם משמע דאף ר' יוחנן סבר דספק טומאה מסוטה גמרי ע"ש וצ"ע:

ק"ו ספק טומאה. פירשתי בקונטרס דהספיקות כלן מדבריהם וכן כתב הרמב"ם פט"ז מהאה"ט. ונראה שהוכרח לומר כן משום דקשיא ליה הא בפסח לא הותר לציבור אלא טומאת מת ומנ"ל שאר ספק טומאות ברה"ר שטהורות לכך קאמר דהספיקות מדבריהם וכיון שהתירה התורה בצבור ודאי טומאת מת יש לנו לדון ולהקל בספק שהוא מדרבנן אפי' בשאר טומאות:

לשיעורין וקשה הא לקמן בסמוך אמרינן דהשיעור הוא כדי הערייה ואיך ניליף משכבת זרע שיעור היפך המשמעות שהוא עד שיפלוט. ובבבלי פרק ארוסה (דף כו ע"ב) דרש משכבת זרע פרט לשקינא לה דרך איברים ע"ש. ודברי תוס' שם בד"ה אלא למ"ד וכו' ותימא וכו' ע"ש צ"ע דכיון דכתיב בסוטה ונסתרה בסתירה כל דהו נאסרה ודאי אין להקל גבה משאר עריות לכך פריך הש"ס שפיר הניחא וכו' אלא למ"ד העראה זו נשיקה מא"ל כלומר ונסתרה מאי אהני לן ועיין מ"ש ביבמות ר"פ הבע"י בתוספות:

שלש טומאות וכו'. רש"י פי' ר"פ כשם שתי פעמים. ונסתרה והיא נטמאה לאו ממנינה הוא דאיצטריך וכו' אלא וקינא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה אשר תשטה אשה תחת אישה והיא נטמאה ע"כ וקשה א"כ למה קחשי' ג' פעמים הרי הרבה פעמים כתיב בפ' והיא נטמאה וי"ל:

לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת לאכול בתרומה. וקשה הרי אשת פצוע דכא וכרות שפכה לאחר שנבעלה בכשרות שאסורה לביתה ומותרת בתרומה כדתנן בפ' הערל וי"ל דה"ק לא מצינו שאסורה לביתה מחמת פסול שיש בה ומותרת בתרומה. ובהכי ניחא הא דכתבו תוס' בפרקין ד"ו ע"א בד"ה אשת כהן וכו' אבל יש לתמוה אמאי לא פריך הכא ישראל שנשא כשרה ונעשה פצוע דכא וכו' ע"ש שלא תי' כלום. ולפמ"ש ה"ק רבא התם אם נאסרה מחמת פסול שיש בה במותר לה באסור לה כ"ש דתיהני לה פסול שבה לאסרה:

יכול כשם וכו'. עיין ביבמות פ"י בתו' בד"ה יכול וכו' מ"ש שם עוד פי' אחר בסוגיין בשם בעל משנה למלך ומה שהשבתי על דבריו ולולא דמסתפינא היה נ"ל להגיה בברייתא ואח"כ בא בעלה וגירשה ומת אסור בה וכו'. וה"פ זה היבם השני ר"ל אחיהם השלישי אסור בה בסוטה שהרי היא גרושת אחיו ומותר בצרתה אשת אחיו שהיתה הסוטה נשואה לו ולא אמרי' דהויא כצרת סוטה או כיון שנאסרה עליו שעה אחת אסורה לעולם דכיון דגירשה אחיו בחייו מותרת צרתה ומותר באשת אחיו היינו אחיו השני שניסת לו הסוטה בטעות ולא אמרי' דהויא צרת סוטה כדפרשתי בקונט' ומעתה כל הסוגיא מבוארת אך הא קשיא לי שלא הביאו הפוסקים שסוטה אסורה לאחיו של הבועל וי"ל לפי מאי דמסיק דלרבנן דתמן מותר אפי' בה א"כ ה"ה סוטה מותר לאחיו של בועל דהא. ליתא להך ברייתא:

שמואל אמר גרושה עצמה מותרת לביתה בבבלי ביבמות דף יב מייתי ברייתא המחזיר גרושתו היא וצרתה חולצת ומסיק היא חולצת וצרתה חולצת או מתיבמת הך ברייתא קשיא לשמואל וי"ל דשמואל סובר כרבנן דר"י בן כיפר דמוקי אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ולא כתיב טומאה במחזיר גרושתו כיון דאיעקר איעקר והך ברייתא דתנא במחזיר גרושתו חולצת אתיא כר"י בן כיפר וע"ש במהרש"א וא"ת לר"י בן כיפר אפי' חליצה לא תיבעי י"ל משום גזירה שיאמרו יבמה יוצאת בלא כלום לפ"ז לפי מאי דמסי' דר"י אוסר צרת סוטה משום דריח ערוה נגעו בה ש"מ דקסבר דטומאה במחזיר גרושתו כתיב ולא בסוטה ודאי פליג אשמואל וקסבר דסוטה גופה אסורה:

מתני' לא כמשנה הראשונה וכו' סוף נדרים בירושלמי ובבבלי פליגי אמוראי אם אוכלת בתרומה למשנה האחרונה וצ"ל דסוגיין למ"ד התם דאוכלת בתרומה:

כאן ביודע כאן בשאינו יודע. מכאן ראיה מבוררת לפשוט מאי דנסתפק הרב במ"ל בפ"ב מהלכות סוטה הל"ה בד"ה ומ"מ אני מסתפק אליבא דכולהו היכא דבא ביאה אסורה בשוגג מהו וכן היכא דבא עליה אחר שנסתרה והוא לא ידע מהו. ומכאן מוכח היכא דבא עליה בשוגג ביאה אסורה שהמים בודקין אותה. ומכאן סתירה למ"ש הרב הנ"ל שם בד"ה אתר שכתבתי וכו' נ"ל לומר דאין חילוק כלל בין עון דמזיד לשוגג ובכולם אין המים בודקין כל שידע בחטאו בשעת ההשקאה אבל אם שכח חטאו בשעת השקאה אף שחטא במזיד המים בודקין אותה ע"כ. ובסוגיין משמע לחלק בין שוגג למזיד. ואפשר לומר שהוא מפרש כאן ביודע בשעת השקאה שחטא וכאן בשאין יודע בשעת השקאה שחטא ופירוש זה נראה קצת יותר מפירושי שבקונטר' דלפי' הקונטר' ה"ל למימר כאן בשוגג כאן במזיד:

והא תנינן ומוסרין לו וכו'. מכאן משמע דטעמא דמיסרין לו שני ת"ח משום יחוד. אבל בבבלי דף ז' אמרו אמתני' תרי ואיהו הא תלתא לימא מסייעא לי' לרב וכו' אבל בדרך עד דאיכא שלשה שמא יצטרך א' לנקביו וכו' לא הכא היינו טעמא כי היכא דליהוו עליה סהדי ודייק תו ת"ח אין איניש אחרינא לא לימא מסייע ליה לרב דאמר פרוצין אפי' עשרה לא ומשני דידעי לאתרויי ביה ע"כ. וקשיא ליה סהדי למה ליה דודאי שואלין אותו או מזהירין אותו קודם ששותו' אם בא עליה ביאת איסור שיגיד לב"ד שלא ימחה שמו חנם ושאז אין המים בודקין אותה ואם ידע שאין המים בודקין לא ישקנה. וא"ל אולי ישכח שבא עליה ויבואו אלו ויעידו שבא עליה מלבד שהדבר דחוק שחששו חכמים לכך דא"כ לכל אדם ימסרו שני ת"ח שלא יעשה עבירה וישכח. אלא דקשה נמי בעד א' סגי לדעת רוב הפוסקים דעד המסייע פוטר משבועה א"כ אשה זו תהא פטורה משתייה ושבועה ע"י עדותו של זה גם לא ידעתי התריי' זו למה דפירש"י שידעו לומר לו מן התורה שבזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין אותה. יאמרו לו כן בב"ד שבעירו קודם צאתו משם ולדעתי גם בב"ד הגדול אומרים לו כך ועוד גדולה מזו היה להם להתרותו שהיא אסורה לו מן התורה ואפשר שחיי' עלי' מלקות דכתיב אחרי אשר הוטמאה וראיתי להרב ר"ע ברטנורא שפירש שני ת"ח שידעו להתרות בו ע"כ ודבריו תמוהים שהרי הוא בעצמו כתב בפירוש למשנה דקידושין פ"ד לא יתיחד אדם וכו' ופסק ההלכה לא תתיחד אשה עם שני אנשים והיינו כרב דסתם תרי פריצי נינהו א"כ למה ליה טעמא דידעו להתרות בו דאין זה אלא דאי' דליכא לסייעא לדרב אבל אנן דקיי"ל כרב ודאי מתני' כפשטא אתיא. וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב רפ"ג מה"ס ומוסרין לו שני ת"ח לשמרו שלא יבא עליה קודם שתיי' שהרי נאסרה עליו עד שתשתה לכן נ"ל דה"פ דידעו לאתרויי ביה היינו שידעו לומר לי שימחול על קינויו ואף דפליגי בבבלי פ' ארוסה בעל שמחל על קינויו לאחר סתירה אם מחול הכא למ"ד מחול משני וכה"ג משני הש"ס שם בפרק הארוסה דת"ח מוסרין לו דגמירי דאי בעי למבעל אומרין ליה אתליה לקינוייך ובעלה ע"ש וזהו הנכון בעיני ודברי רש"י והר"ב צע"ג:

ומה אם הנדה וכו'. כתבו תוס' תימא כיון דיחוד דעריות דאוריית' כדדרשי' לעיל בפרקין מכי יסיתך וגו' יחוד דנדה מנ"ל דשרי וי"ל דוקא יחוד דעריות דומיא דבן עם אמו אסרה תורה אבל נדה לא ע"כ. וקשה א"כ מנ"ל לאסור יחוד דסוטה דהא לא דמיא לאמו דאינה אלא לאו ואמו בכרת וסוטה נמי אפשר שיהיה היתר לאיסורה כשלא יבדקו המים אותה משא"כ אמו דודאי אין היתר לאיסורה וקשיא בין לרבנן בין לר"י לפי המסקנא דיליף ליה מקרא וצ"ע:

אמרו לו ובלבד בעדים וקשה הא קרא סתמא כתיב והביא האיש את אשתו ונ"ל דמיתורא דאת קדריש ומרומז יפה דבעינן ת"ח דמאת ה' אלהיך תירא דרשינן נמי ת"ח:

ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו. וא"ת בשלמא בסוטה אי אפשר בענין אחר משא"כ כאן באשה זו הלא היו יכולין לכוף לבעלה שיתרצה כדאמרי' בסמוך וי"ל שאף שהיה מתרצה עכשיו מ"מ היה נוטר השנאה בלבו על אשר הביאתו לידי מלקות ועי"ל דדעת ר"מ שאין הבעל ראוי למכות שבאמת היא עשת' שלא כדין שאיתר' בבהכ"נ:

שהיו נוטלין מעשר ודנין. בבבלי בשבת פרק במה בהמה דף נ"ו גרסי' כתנאי רמ"א חלקם שאלו בפיהם. ופירש"י מעשר ראשון שאלו בפיהם והיו נותנים להם וכו' ולר"מ לא חטאו בהטיית המשפט. וקשה דהא מפורש אמרי' כאן שעיקר החטא הוא על שהיו דנין אותן שנתנו להן המעשר וצ"ע:

מברכתא היתה עוברת. בבלי בכתובות דף י איתא מברכתא חביטא ליה פירש"י זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות תמיד לפניו לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח ע"כ ופירושו תמוה דהא נהרדעא אתריה דר"נ הוה גם לפי פירושו עיקר חסר מן הספר לכן נ"ל דה"פ שיירא של נשים חבוטות לפניו שהוא בקי בפתח פתוח ולפי מ"ש תוס' שם דבלשון בתמיה קאמר הלשון מדוקדק ביותר וכן עיקר כדמוכח כאן דמברכתא פירושו שיירא ואף דבעירובין דף מ"ז מפורש שיש מקום ששמו מברכתא אין משם ראיה:

שוברת כתיבתה. פירש"י ואינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה עי"כ וקשה אפי' התרו בה בשעת מעשה אינה נהרגת שהרי אין עדים שזינתה ואין אדם נהרג ע"פ עצמו. ותמהני על התוי"ט שלא הרגיש בזה:

כתיב אם יחטא איש לאיש וגו'. בקונט' הגהתי ע"ש ולפי הגירסא שלפנינו נראה לפרש פתר קרייא באשה. מפרש אם יחטא מלשון קולע אל השערה ולא יחטיא דמתרגמינן ולא משנן וה"פ אם ישנה האשה בין איש לאיש בין איש דזן ומפרנס אותה לאיש אחר דתולה עיניה בו. והי"מ פי' אף ע"ג דיחטא איש כתיב פעמים האשה נקראת איש כדאמר במ"ר איש איש לעשות אשה כאיש ע"כ ואין דבריו נראין ופי' שבקונטרס נראה עיקר:

קרייא אמר מקרין ואח"כ מבזין אותה וכו'. כתב הרמב"ם פ"ג מה"ס עמדה בדבורה שהיא טהורה מביאין אותה לשער מזרחי וכו' ומסירין כל חלי כסף וזהב שעליה וכו' ואח"כ משביעה הכהן וכו' ואח"כ מביא מגילה של עור וכו' ואח"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וכו' וכתב הכ"מ בד"ה ואח"כ כהן אחד וכו' ומפשט דברי המשנה נראה שתכף שמעלין אותה לשער המזרח כהן אוחז בבגדיה וכו' ואיני יודע מנין לו לרבינו שאינו עושה כן עד אחר שמחק המגילה ואפשר שטעמו מדגרסי' בירושלמי פ"ק דסוטה קרייא אמר וכו' ואיכא למידק מהיכא משמע ליה מקרא דמקריו ואח"כ מבזין הא ברישא כתיב ופרע ראש האשה וגו' ואח"כ והשביע הכהן וגו' וי"ל דמדכתיב בתר הכי ולקח הכהן וכו' משמע שאחר השקאה היה נותן המנחה על ידיה וכהן לוקחה מידה דא"ל שאחר שנתן המנחה על כפיה היה משקה וכותב המגילה ומוחקה ואח"כ נוטל הכהן המנחה מידה דלמה תהיה המנחה על ידה בכל המעשים האלו א"ו כדאמרן וכיון שנתן על כפיה היה אחר מחיקת המגילה ה"ה לפרוע ראש האשה דכתיב גביה. ור' אילי ר"ל דמוהעמיד והעמידה משמע דבריש' פרע ראשה ומשמע לרבי' שאין זה מוכרח וכיון דחזינן דהוה קשה ליה לירושלמי האיך מבזין על הספק מוטב לומר דלא היה פורע כדא"ר אילי מתני' דקתני ברישא סותר את ראשה אפשר לומר דלא נחתא לסדר המעשים ע"כ. והנך אתה רואה כמה יש בזה מן הדוחק והרבה יש לדקדק על דבריו. לכן נלע"ד פרושי שבקונט' עיקר. ובו מיושב קושית תוס' ר"פ המביא שלפי פירושי אין בין סדר התנא לסדר הכתוב ולא כלום. ועיי' במשנה למלך רפ"ג מה"ס בד"ה כיצד ומ"ש ודע דבין לסדר הכתוב ובין לסדר המשנה אחיזת הבגדים וסתירת השער היו תכף אחר שהיו מעלין אותה לשער נקנור וכו' ע"ש. לפמ"ש בקונט' אינו כן והוא הנכון כמ"ש הרמב"ם והדברים ברורים באין גמגום:

לפי שעשתה כמעשה מצרים. כתב התוי"ט לפי שנאמר בתחלת פרק עריות כמעשה ארץ מצרים ואע"פ שנאמר כמו כן כמעשה ארץ כנען ויקחו חבל שבמדינה שכל שינויין שנוכל לעשות לה עושיין כדי לנוולה ולכך נוטלין חבל המצרי שלא מהמדינה וכו' ע"ש. ול"נ דלק"מ דודאי בשעה שישראל שרויים על אדמתן אין ראוי שיקרא חבל המדינה חבל הכנעני אלא חבל ישראלי משא"כ בחבל המצרי וזה פשוט:

כפיפה מצרית מעכבת. כתב הרמב"ם פ"ג מה"ס מביא חבל מצרי וכו' ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מ"מ וכו' ואח"כ מביא עשרון קמח שעורים משל בעל ונותנו בכפיפה מצרית ע"כ וקשה למה לא ביאר שאם אין לו מצרים שהוא מביא מ"מ וי"ל דאיבעי' הראשונה בחבל מצרי איפשיטה בבבלי דף ח' ע"ב אבל לא השנייה. אך קשה היה לו לבאר שהוא ספק שהוא מפרש כפיפה מצרית עשוי מצורי (ונראה) דקל וע"ק לפמ"ש תוס' בבבלי שם בד"ה תנינא וכו' מפורש דחבל לאו דוקא ואפי' צלצול נמי כשר ע"ש. גם מדקאמר התם בש"ס א"ד משום דאמר מר היה חגרה לו בצלצול וכו' משמע דלית ליה טעמא לפירושה דא"כ הל"ל משום מעשה מצרים בעינן דוקא חבל מצרי אלא חבל מצרי היינו שעשוי מצורי דקל:

הירך התחיל בעבירה. פירש"י כדרך תשמיש הירך נהנה תחלה בקירוב בשר. וקשה א"כ אף הבועל ילקה בירך תחלה. ופי' הי"מ וז"ל ואני אומר לפי שפושטת תחלה ירכה לקבל הנואף ולא ידעתי מי מפיס שמא פשטה ידה תחלה. לכן נ"ל פירושי שבקונטרס עיקר שיציאתה גרמה לה ולכך מתרגמינן זונה נפקא ברא:

והכא הוא אומר הכין. כתב הי"מ אע"ג דאיסורא דלא תתחתן בם ליתיה אלא בז' עממין ופלשתי' אינן מהן מ"מ הדבר תימא דבז' עממין יזהיר בכמה דוכתי והכא קאמר מה' הוא דנהי דלא לתסר' מ"מ אינו ראוי שמה' יהי' לו לעשות כך ומשני אם ללצים הוא יליץ לא מה' היה הדבר אלא ע"י שהוא בקש זה הדריכו ה' בדרכיו ע"כ ופי' תימא א"כ דברי ר' אבין אינן אלא לסתור קושייתו דפשטא דקראי משמען לאסור כל האומות וכדר"ש דאמר כל המסירין אסורין ועוד מאי קשיא ליה דלמא דוקא אז' אומות קפיד קרא ועוד דברי המתרץ סתומים לכן נ"ל פירושי שבקונטרס עיקר:

וישפוט את ישראל ארבעים שנה. בקונט' פירשתי שלא נמצא כן בספרים שלנו ונ"ל שט"ס הוא וצ"ל וישפוט את ישראל עשרים שנה בימי פלשתים וכו' וקשיא ליה בקרא קמא כתיב בימי פלשתים ובקרא בתרא לא כתיב כן גם בימי פלשתים מיותר שהדבר מוכרע ממקומו לכך קאמר שהיו מתיראים ממנו הפלשתים עשרים שנה אחר מותו:

בהרבות גדולה היה. כתב הי"מ קליעת ראשו היתה גדולה כאילן חרוב ואמר יכול ככידון כלומר היה ראוי לומר ככידון כי כן דרך להמשיל הדבר הגדול אלא דלא מצי למימר הכי משום דבדין בדין היה עשוי' כי קליע' השער היו עשוי' בדין בדין שיוצאות ממנו קליעות קטנות מזה ומזה כפארות האילן ולה"ק כחרובות ולא קאמר ככידון דלית ביה בדין ע"כ. והדבר תימא שלא פי' היכן רמיזא דבר זה ועוד אנה מצא שממשילי' דבר גדול בכידון ולדבריו לא בא ר"י אלא לתרץ לשונו של ר"ח בדבר שאין בו שום תועלת ועוד אין זה דבר נאה שיצאו מקליעות גדולות קליעות קטנות ועוד דה"ל לר"ח למימר כחרובות גדולות היו. אלא בלי ספק שפירושי שבקונט' אמת ומשמי' אנהרינהו לעיינין ולכך קאמר גדולה כלישנא דקרא:

כי ברבים היו עמדי. כתב הי"מ שהרבנים והן ראשי סנהדריות היו בעזרי שמבקשים שיפלו בידי ולא אני בידם ע"כ. ולא מצאנו במקרא שיקראו החכמים רבנים. אבל פי' שבקונט' הוא הנכון:

ולב ב"ד ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ וגו'. וכתב הי"מ בזה רימה לב ב"ד שחשבו כל שופטי ישראל שהיה מבקש לדון דין אמת ע"כ וקשה וכי דוד המלך דכתיב ביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה לא היה דן ח"ו דין אמת ועוד מאי איכפת לב"ד בזה אין זה אלא גניבות דעת הבעלי דינים ומה שפירשתי בקונט' עיקר:

איזוריהן התירו. כתב הי"מ איכא למידק היכא רמיזא וכן למ"ד קשרי כתפיהן התירו וכן למ"ד זקפו קומתן ואם יש לנו רשות לדרוש נוטריקו' י"ל "הכנענים "התירו "כרסם "נכריים "על "נטילת "יעקב וכן "התירו "כתפות "נכרים "על "נטילת "יעקב או "הנה "כבוד "נהגו "על "נטילת "יעקב ע"כ ולענ"ד ודאי אין לנו רשות לדרוש נוטריקון כאילו. ולומר שבהם פליגי אמוראי. ומפירושי שבקונט' תראה שאין צורך לרמזיו:

מ"ד זה ספר בראשית ניחא. כתב הי"מ דרמז ביה כי במות הצדיקים השונאים באים ומתגרים בישראל והיינו בויחי שהפרשה סתומה לפי שנסתמו לבן ועיניהן של ישראל א"נ במה שרמז שחזר העולם לאחוריו במות אברהם יצחק ויעקב ע"כ. ופירושי שבקונט' נראה וכ"ה בכבל פ' אין מעמידין ומסיי' שם איזהו מלחמה שצריכה יד כנגד עורף הוי אומר זה קשת ועוד י"ל דקא אהא דכתיב והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך והיינו כשאין קולן של ת"ח נשמע השונאים באין ומתגרין ושאול ויהונתן בנו ת"ח היו:

ולא הניחו לו כתב הי"מ וקשה אמאי נקט ולא הניחו לו כיון דבנמשל אינו כן כי לא מצינו שבאו למנוע את משה מזה אדרבה נראו שהם עסקו בביזת מצרים ומשה לבדו נתעסק בעצמות יוסף ע"כ ולפי מה שפירשתי בקונט' לק"מ ואין ספק שאגדה זו חולקת על הב"ר שאמר שלא עסקו בעצמות אבותם כמפורש בסמוך:

הדרן עלך פרק המקנא