Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sotah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
היה נוטל. ולקח הכהן וכו'. כתבו תוס' בר"ת מכאן משמע הכהן היה נוטל ולא הבעל כדפירש"י ומצינו למימר שהקידוש כשר בזר מיהו מצוה בכהן ליטול המנחה מידה ומאחר שהוא נוטלה הוא נותנה כמו כן לתוך כלי שרת:
ואין הדבר כאור וכו'. כתבו תוס' במנחות דף ס"א ע"ב בד"ה כהן מניח ידו תחת יד בעלי' ' ומניף לאו דוקא תתת יד הבעלי' ממש דא"כ ה"ל חציצה בין הכלי ובין יד הכהן וכו' ובקונט' פי' דתנופת הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא וקשה מנ"ל הא הא תרווייהו כתיבי ובירושלמי משמע קצת דהוי ממש דגרסי' ואין הדבר כעור וכו' איך יצה"ר מצוי לשעה מיהו מצינו למימר דאע"פ שזה למטה וזה למעלה פעמים נוגעין ידיו בידה ע"י שמתיחד בתנופה ע"כ. הנה מהירושלמי הזה ודאי קשיא אפירש"י דמדפריך ואינו חוצץ שמעינן דאף תנופת הכהן צריך שלא יהא בה חציצה. אך קשה הא מין במינו הוא ואינו חוצץ וי"ל בקדשים אפי' במינו חוצץ כדתנן בפ"ב דזבחים ע"ג רגליו של חבירו פסול דה"ל חציצה וא"ל דגזירת הכתוב הוא להכשיר הנחת יד בהן תחת יד בעלים ולא הוי חציצה וכ"כ תוס' בקידושין דף ל"ו ע"ב בד"ה הכהן וכו'. דאיכא לקיים תניפת כהן בענין דלא ליהוי חציצה שהבעלים אוחזין באוגני הכלי והכהן בשוליו מלמטה וכמ"ש תוס' שם במנחות ובקידושין וכ"מ במתני' בביכורים:
תני ר"ח סוטה גידמת שני כהנים מניפין על ידיה. וקשה הא כתיב ונתן על כפיה וליכא וי"ל דקסבר ר"ח דלא בעינן קרא כדכתיב וכ"כ תוס' אך קצת קשה על הרמב"ם שפסק בפ"ב מה"ס דגידמת אינה שותת משמע דסובר בעינן קרא' כדכתיב ובפ"ח מה' נזירות פסק דנזיר ממורט א"צ העברת תער משמע דסובר דלא בעינן קרא כדכתיב ועיין בתוי"ט פי"ד דמסכת נגעים ובלח"מ ה' נזירות וי"ל:
מהו מגיש גופה של מנחה גופה של כלי. בבבלי פ' היה מביא דף י"ד ע"ב פשט ליה דבגופה של כלי סגי דכתיב והקריבה אל הכהן וגו' והגישה אל המזבח מה הקרבה אצל כהן בכלי אף הגשה אצל מזבח בכלי:
אר"י סוטה לחידושה יצאת וכו'. במנחות דף ס"א ע"א תנן תנופות קודמות' להגשות ופרש"י ומנין שהתנופה קודם דכתיב במנחת סוטה והניף אח המנחה לפני ה' והדר והקריב אותה אל המזבח ע"כ וכ"פ הר"ב. ותימא הא מפורש אר"י דמסוטה אין ללמוד דחידוש הוא ואין למידין ממנו אלא מוהבאת את המנחה וכו' יליף כדמסיק בסוגיין וצ"ע ועמ"ש לקמן בתו' בד"ה אלא אזכרה וכו':
להביא מנחת העומר להגשה כתב המהרש"א וא"ל למה ליה לרבות הגשה לסוטה מוהקריבה דכתיב גבי שאר מנחות הא בגופה דמנחת סוטה כתיב והקריב אותה אל המזבח וכפירש"י די"ל לפי הירושל' דלא משמע ליה מוהקריב דסוטה הגשה אלא מריבוייא דוהקריבה דכתיב גבי שאר מנחות כדכתיב גבי' והגישה ע"כ. ואין ספק שנעלם ממנו דבמנחות דף ס' ע"ב גרסינן והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכן הוא אומר והקריב אותה אל המזבח. ואני תמה מדבריו שהרי מפורש בדברי תוס' שכן הוא בבבלי אלא הגשה קודמת לתנופה הוא דיליף בירושלמי אלא שהגהת המהרש"ל גרמי' לו שהגיה בתוס' ובירושלמי יליף בכל המנחות שהתנופות וכו'. ואינו כן אלא שהגירסא הישנה עיקר. וגם הגה' המהרש"ל תמוה. ולא ידעתי אנה מצא דבר זה בפירש"י. ואפשר שכיון לדברי רש"י ע"ב בד"ה ה"ג ת"ר וכו' והקריב דהיינו הגשה וכו' ע"כ. וא"נ דהשתא דכתיב והקריבה מפרשינן והקרי' היא הגשה אבל מוהקריב לחוד ליכא למשמע כלום וצ"ע:
מנחת העומר מניין ששיריה נאכלין. במתני' תנן והשאר נאכל לכהנים פירש"י שכל הנקמצות שיריה נאכלין דכתיב בסתם מנחה וזאת תורת המנחה וכו' עד והנותרת ממנה וגו' ע"כ. ותימא הרי מפורש במנחות ר"פ ואלו מנחות דבאה שעורין כגון מנחת העומר ומנחת קנאות ליכא למילף מזאת חורת דלא ילפינן מזאת חורת אלא מנחה שבאה חיטין אבל לא באה שעורין אלא מדנקמצת שיריה לכהנים. ואפשר לומר דסובר רש"י דה"פ מדנקמצת נכללת בזאת חורת דא"ל מסברא אמרי' הכי דא"כ למה לי והנוחרת ממנה וגו'. אך קשה דאכתי קשיא למה לי גבי מנחת סלת ומרחשת והנותרת ממנה וכו' תיפוק ליה מזאת תורת אלא ודאי דאף דסברא היא כחב לי' קרא א"כ גם באה שעורין לא ילפי' מזאת תורת. גם לשון רש"י קשה שכתב דכתיב תורת בסתם מנחה ובגמרא מפורש דמנחת שעורין אינה בכלל סתם מנחה דזאת תורת וצ"ע:
אלא אזכרה אזכרה. וקשה א"כ צ"ל דמנחת עומר ממנחת סוטה יליף וקשיא לר' יוסי דאמר לעיל דאין למדין מסוטה לחידושה יצאה ואין למדין מחידוש וי"ל דס"ל כרבינא דאמר בר"פ ואלו מנחות דילפינן מנחת עומר מקנאות ששיריהן נאכלים מדכתיב לכל מנחחם ע"ש:
מודה ר"ש לחכמי' שאם השקה ואח"כ הקריב מנחתה שהיא כשרה. וכ"ה בבבלי דף י"ט ע"ב ויליף ליה מהשקה קמא כדפירשתי בקונט'. ורש"י בפי' התורה כתב והשקה את האשה אין זה סדרה מעשה שהרי בתחלה מקריב מנחתה אלא שהכחוב מבשרך שכשישקנה יבאו בה למרי' לפי שנא' בטן וירך ומניין לשאר כל הגוף ת"ל ובאו בה בכולה ע"כ. ותימא אף שפירש המקרא כר"ש שנ"ל כך פשטי' דקרא וכמ"ש הרא"ם מ"מ פירושו זה אינו לא כר"ש ולא כרבנן דהא ר"ש מוקי לוהשקה קמא שאם השקה ואח"כ הקריב מנחתה שהיא כשרה וכן מפורש בבבלי. ומלבד זה סוף דבריו תמוהי' שכתב אלא הכתוב מבשרך וכו' עדיין קשיא למה לי הך קרא הא כתיב בתר הקרבה המנחה והשקה את המים והיתה אם נטמאה וכו' ובאו בה המים המאררים למרים גם ממ"ש רש"י פ' כשם דף כ"ח ע"א בד"ה שית' קראי וכו' משמע מפורש דקרא בתרא מוקי להכי ע"ש. ואפשר לומר דכוונת רש"י בשלמא אם נאמר כרבנן שמשקה תחלה ואח"כ מקריב מנחתה איצטריך ובאו בה לאשמועינן שהשקאה קודמת למנחתה וכדאמרינן לעיל בסמוך אלא לר"ש למה לי ובאו בה ומשני דאיצטריך לר"ש שהן מתחלחלין בכל איברי'. אבל לפ"ז אין לשונו מדוקדק דמשמע שבא לתרץ למה לי והשקה וע"ק א"כ סותר דברי הירושלמי דמוקי ובאו בה לר"ש כולהון ולא מקצתן. מיהו בבבלי נראה דלית ליה הך סברא דבעינן כולהון דבדף י"ח גרסי' בעי רב אשי נשפכו מהן ונשתיירו מהן מהו תיקו ולא פשיט מדכתיב ובאו בה דמשמע כולהון ולא מקצתן. אלא ודאי דהבבלי לית ליה להך דרשא לכך פירש"י לפי שיטת הבבלי. והא דקאמר דפשטו המים בכולה. מתני' היא בפ"ק ושאר כל הגוף לא פלט. ועיין מ"ש בסמוך מ"מ דברי רש"י צ"ע ומן התימ' שלא הרגישו בזה מפרשי דבריו. ונראה דה"פ אין זה סדר המעשה ולא כתיב כאן אלא ללמד שבדיעבד כשר אם השקה ואח"כ הקריב מנחתה א"כ למה כתיב ובאו וכו' הרי כבר נאמר לקמן על הסדר וקאמר דאיצטריך שכשישקנה אפי' קודם הקרבה המנחה יבואו בה למרי' בשעת הקרבה. אך קשה הא ל"ל קרא פשיטא אם לא יבדקו המים למה הן באין ומתרץ רש"י דודאי המים בודקין אותה אלא דסד"א אם השקה ואח"כ הקריב המנחה אין המים בודקין אלא בבטן וירך ולא בשאר כל הגוף כמו מקריב ואח"כ משקה שבודקין בכל הגוף לכך איצטריך גם כאן ובאו בה. והדברים נכונים עמש"ל בפרקין בתוס' בד"ה אינה מספקת וכו' דבר נכון:
מ"ט דר"ש ובאו בה. פירשתי בקונט' דמיתורא דהמים המאררים למרים קדריש דכפשטא ליכא לפרושי דמובאו בה קדריש דקשה הא כבר דריש ר"ש ובאו בה בכולהון ולא במקצתן. אלא דקשיא לי לרבנן המים המאררים למה לי לכתוב ובאו בה למרים. לכך נ"ל לפרש דמובאו בה גופא קדרי' אלא דתרי פעמים ובאו בה כתיבי בפרשה חד בוהשקה קמא וחד בוהשקה בתרא. אך עדיין קשה המים המאררים למרים למה לי וי"ל:
מה מקיימין רבנן טעמא דר"ש ובאו בה. וקשה דלמא איצטריכו בכולהון ולא במקצתן כדאמרינן לעיל לר"ש. וכן קשיא נמי מאי פריך לעיל לר"ש למה לי ובאו בה נימא דאיצטריך ללמד שהן מתחלחלין בכל איברים. מיהו לפרושי שבקונט' דמהמים המאררים למרים קדרי' ניחא קושיא הראשונה אבל קושיא השניי' קשיא גם לפי' שבקונט' שובאו בה איכא לפרושי שהן מתחלחלין בכולה וכפירש"י על התורה שכתבתי לעיל בסמוך:
מה מקיים ר"ש טעמא דרבנן מנחת זכרון מזכרת עון. וקשה הא איצטריך שאם השקה קודם הקרבה המנחה שאין המים בודקין אותה עד אחר הקרבת המנחה. וכ"מ בבבלי בפרקין דף כ' ע"ב דר"ש דריש להכי מזכרת עון דגרסי' התם אינה מספקת לשחות וכו' מתני' מני ר"ש היא דאמר מקריב אח מנחתה ואח"כ משקה דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון ע"כ וע"ש בפירש"י. ואפשר לומר דבבבלי ה"ק כיון דלרבנן אין המים בודקין עד אחר הקרבת המנחה כדדרשי ממזכרת עון א"כ מתני' דלא כרבנן אבל מכל מקום קשיא דלמא לר"ש נמי איצטריך לדרשת רבנן וכדכתיבנא וי"ל דה"מ למכתב מנחת מזכרת עון זכרון למה לי ש"מ תרתי וכן משמע בספרי דזכרון נמי מיותר:
מלמד שכל עונות וכו'. פירשחי בקונט' שלא יהא הזכות תולה לה. וקשה הא ר"ש לית ליה זכות תולה כדתנן לקמן בפרקין. לכן נ"ל שנזכרין עונותיה באותה שעה לענשה על שאר מעשיה הרעים בשאר עונשין ודוחק:
כל עמא מודיי שמחיקה סמוכה להשקייה. כתב הרמב"ם פ"ג מה"ס מוחק ואח"כ פורע ראשה. ואח"כ מביא מנחתה ומניף וכו' ואח"כ משקה ע"כ וקשה הא אמרי' כאן דהכל מודים שמחיקה סמוכה להשקייה. ואף שהרב בעל משנה למלך תמה על הרמב"ם בענינים אחרים שסדרו משונה. מ"מ הדבר תימא איך פליג אדברים המפורשים וצ"ע. ועמש"ל פ"ק דף ד' בתו' בד"ה קרייא וכו':
כר"ש ברם כרבנן כבר שתת. וקשה הא כרבנן נמי אתיא וקמ"ל אי עבדי כהנים שלא כדין והקריבו הקומץ מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ וי"ל דפשיטא ליה לש"ס משום הקרבת המנחה לחוד אין מערערין אותה וגדולה מזו אמרי בבבלי בפרקין דלר"ע אפי' נמחקה המגילה קודם הקרבת המנחה אין מערערין אותה אף שנמחק השם כ"ש בשביל הקרבת המנחה לחוד:
תחת צירו של היכל. וכ"ה בתוספתא פ"ב דסוטה. והר"ב כתב בפי' המשנה מגילתה נגנזת בצד ההיכל וכ"כ רש"י. וכתב התוי"ט שהוא ירושלמי. וקשה מאי בשביל לשתקה דקאמר גם בצד ההיכל קשה מ"ט יש בדבר:
בשביל לשחקה. וקשה דגרסי' בבבלי במכות המוחק את השם לוקה דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן וגו' וכן תניא בברייתא בבבלי בשבועות דף ל"ה אלו שמות שאינן נמחקין ה' וכו'. א"כ איך ניתנה המגילה עם השמות הכתובים בתוכה תחת הציר לשחקה הא הנחתה זו כמאבד בידים הוא וכ"ש המסבב הדלת הוא המוחק עצמו וי"ל דהירושלמי לית ליה הך דרשא ומותר לאבד כתבי הקדש שאין בהן צורך. וניחא לן בהא מ"ש הכ"מ פ"ד מה"ס הל"ד ודע דבתוספתא פ"ב דסוטה ובירושלמי פ"ג תני גבי מגילתה נגנזת תחת צרו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא ליה כיון דהרמב"ם פוסק שאסור לאבד שם מהשמות וכמ"ש רפ"ו מה' יסודי התורה סובר נמי שאסור להניחה תחת צירו של היכל לשחקה. ואפשר שגרם לו להרב בכ"מ להקשות כן משום דגרס צדו של היכל. אבל כ"כ בסמוך שאין גירסא זו נכונה. גם לשון תחת מורה שהגירסא שלפנינו עיקר:
מהו לגבול בהן את הטיט. וקשה הא מים קדושים הן מהכיור למה יהא מותר לגבל בהן אח הטיט דהא אפי' לינה פוסלת בהן כדאמרינן לעיל פ"ב. ואפשר דאפי' מעילה אית בהן ולא דמיין לנסכים משירדו לשיתין דאין מועלין בהן דהתם טעמא אחרינא אית בהו משום דנעשה מצותן ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וי"ל דהנך נמי נעשו מצותן הן דלא באו אלא לברר בהן הספק והרי כבר נתברר:
עד שהוא בדרך מנחתה קדשה. הר"ב פי' במשנה ומנחתה נשרפת הואיל וקידשה בכלי טעונה שרפה בעזרה. וקשה הא מתני' סתמא תנן אפי' לרבנן ולדידהו לאי. היה מקריב המנחה עד לאחר השקאתה. וא"ל שאף לרבנן הניף והגיש וקמץ קודם השקאה אלא דהקרבת' היתה אחר השקאה דהא ולקח הכהן מיד האשה כתיב בתר השקאה והיינו שאז נטל המנחה מתוך כפיפה מצרית כדאמרי' בר"פ וכ"ה ברמב"ם פ"ג מה"ס ואף לר"ש נמי קשיא כיון דהיה כותב קודם הקרבה כדאמרי' לעיל לר"ש היה כותב ומקריב ומוחק ומשקה איך תנן סחמא שמנחתה נשרפה על בית הדשן הא אפשר שעדיין לא נתקדשה בכלי. ואי סובר דאם לא נתקדשה בכלי לא היתה נשרפת וכן נראה דעת תוס' בפרקין דף כ"ב ע"ב בד"ה אלו וכו'. קשיא הא הירושלמי דייק ממתני' דבא עליה בעלה בדרך דאף שקדשה בדרך נשרפת. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ג מה"ס שהמחיקה היא קודם הבאת המנחה לעזרה וקודם שניתנה לתוך כפיפה מצרית ובפ"ד כתב אם אמרה איני שותה קודם שתמחק המגילה מנחתה מתפזרת על הדשן. הרי שקודם שנתקדשה המנחה בכלי נמי נשרפת בבית הדשן. וגם על התוס' קשיא דמוקמי למתני' ואלו שמנחותיהן נשרפות בשנתקדשו בכלי וכמ"ש בסמוך והרי ר"י בר' בון מוקי למתני' בשלא נתקדשה כלל בכלי אלא בדרך נתקדשה ולדברי תוס' אין ראיית הירושלמי ממתני' כלו' דע"כ לומר שהן מפרשים למתני' שבעלה בעלה בדרך שמנחתה נשרפת היינו שנתוודע לב"ד אחר שנתקדשה בכלי שבעלה בעלה בדרך. וכדברי הירושלמי נראה דתנן בפ"ב דמעילה המנחות משהוקדשו מועלין בהן קדשה בכלי הוכשרו לפסול בט"י וכו' וצ"ע. והא דתנן לקמן בפרקין נטמאת מנחתה עד שלא הוקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה. טומאה שאני כיון שעדיין צריכין לה אבל בשאין צריכין לה אינה נפדי' ונשרפת על הדשן:
כמה ימחוק בש"א אות אחת וכו'. וקשה כיון דאמרינן בסמוך דלכך מערערין אותה לפי שגרמה להשם שימחק למה מערערין אותה כשלא נמחק השם אלא אות אחת מהמגילה וי"ל דפליגי כמה ימחק מהשם עצמו ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה וכתב המשנה כפשטה:
א"ל ר"ע וכי מפני וכו'. בילקוט פ' נשא מייתי ספרי זוטא וז"ל והשקה אותה רא"א משקין אותה בע"כ א"ל ר"ע לא נדע אם טהורה היא אם אמרה טמאה אני. וכתב בז"ר נ"ל דה"פ דלדברי ר"א משמע אפי' אמרה טמאה אני משקין אותה בע"כ וא"ל ר"ע דהא אין אנו יודעין אם טהורה או טמאה היא ודלמא קושטא קאמרה ואיך נשקנה בע"כ לכן אין משקין אותה בע"כ אא"כ אמרה איני שותה ע"כ ותמהני שהרי ברייתא מפורשת היא בבבלי דף י"ט ע"ב דר"ע אאמרה איני שותה קאי וס"ל דאמרה איני שותה כאומרת טמאה אני הוה ודקשי' ליה הא אר"ע דמשקין אותה בע"כ כבר שניא לה בירושלמי ובבבלי:
אינה מספקת לשתות וכו'. פירשתי בקונט' דמתני' כר"ע דסובר כר"ש מקריב מנחתה ואח"כ משקה וכ"ה מפורש בבבלי דף כ' ע"ב בגמ'. ותימא מהרמב"ם שפסק בפ"ג מה"ס משקה ואח"כ מקריב מנחתה והיינו כרבנן דר"ש בריש פרקין הא מחלוקת ואח"כ סתם הוא והלכה כסתם. ואף בפי' המשנה כתבו דמתני' אינה מספקת לשתות וכו' כר"ע אליבא דר"ש ואינה הלכה ע"כ ואין טעם בדבר. גם מהר"ב בפי' המשנה דפסק דלא כר"ש יש לתמוה אחרי שכתב דסתם דבתרי' כר"ש ומן התימ' שלא הרגישו בזה מפרשי הרמב"ם והר"ב וניחא לן בהא דברי רש"י בפי' התורה שכתב בפסוק והשקה את האשה וכו' אין זה סדר המעשה שהרי בתחלה מקריב מנחתה וכו' ע"כ וכתב הרא"ם אע"ג דר"ש ורבנן הלכה כרבנן פירש כפי פשטא דקרא וכו' ע"ש. ודבריו דחוקים שהרי פשטא דקרא הראשון עיקר ואידך מיותר לדרשא וכרבנן. אבל לפמ"ש לק"מ דסובר רש"י דהלכה כר"ש משום דמחלוקת ואח"כ סתם הוא והלכה כסתם. ודבר ברור ונאה ומתקבל הוא בעיני. ועמש"ל בפרקין בתו' בד"ה מודה ר"ש וכו':
נאמר כל אותן יב"ח. כ' הי"מ כלו' יש לדחות דכל אותן יב"ח משום דהוא עסוק במצות תלו לו ולא דמי לזכות תולה דהיינו זכות שקודם הגזירה אבל כשהוא עסוק במצות אחר הגזירה כל זמן שיעסוק בהן יתלו לו עכ"ל. והדבר תימא בעיני שנראה בהיפך דאם הזכות שקודם הגזירה לא מהני לתלות כ"ש שלאחר הגזירה דלא יתלה אלא מיד כשנגזרה הגזירה יענש. וכל מה שפי' בסוגיא זו אינו מחוור בעיני. ופירושי שבקונט' עיקר וכפי שהגהתי מן התוספתא:
אלא מנחת זכרון יש לה זכות וכו'. עיי' בי"מ פי' הסוגיא. ואין דבריו נראין דמפרש דמשני דנסתר כאן מדת כלל ופרט. וזה תימא שלא מצינו בדברי חכמי התלמוד שסתרו המדות שהתורה נדרשת בהן מפני קושיא. גם מ"ש בסוף דבריו דר"ע סובר כר"ש דאין זכות תולה במים המרים ע"ש. מלבד שדבריו סותרים דברי הש"ס בבלי דף כ' ע"ב דאמר התם דר"ע סובר זכות תולה. אלא שהתוספות כתבו שם בד"ה הא מני ר"ע וכו' דמדאמר ר"ע אלו נאמר מזכרת עון וכו' ש"מ דסובר שהזכות תולה ע"ש. לכן נ"ל פירושי שבקונט' עיקר והוא הנכון:
כל הזכרונות שבתורה לטובה וכו'. וקשה הא כתיב ויזכור כי בשר המה וגו' יזכר עון אבותיו וגו' וי"ל דר"ט לא קאמר אלא זכרונות שבתורת משה ולא שבנביאים וכתובים:
אית לי' זרע כשר לא זרע פסול. כתב הי"מ פי' לפי משנסחר' נאסרת לבעלה סד"א שתעמוד באיסורה דהיתה בכלל ויצא' לידון בדבר החדש לכן הוצרך הכתוב להחזירו לכללא וכו' וכשר ופסול דקאמר לאו דוקא וכו' ע"ש. ומלבד שדבריו דחוקים נראה שאין זה דבר יוצא מן הכלל. ונ"ל פירושי שבקונט'. ועי"ל דאיצטרך קרא למעט נשים הפסולות לו שאינן שותות כגון אלמנה לכה"ג וכו' דכתיב ונקחה ונזרעה זרע אין זה זרע כשר אלא פסול וכן הוא לקמן פ' הארוסה כמ"ש שם בפירושי וזה ברור:
זיבח קיטר וניסך היה מת בב"ד. פירשתי בקונט' שהן נידונין בסייף וכו' ודין ד' מיתות עדיין לא נתפרשו להם וכ"פ רש"י ביומא פ"ו. וקשה מ"מ איך אמר משה שימו איש חרבו וגו' הא משה ודאי הוה ידע דין ד' מיתות דבסיני נאמרו לו כללות ופרטות ונ"ל דלכך לא נידונו בסקילה כיון שילא הותרו אלא בסייף שהרי המתרים בהם לא ידעו דין ד' מיתות והמותרה לדבר קל לכ"ע לא הותרה לחמור לכך נידונו בסייף אך נסתפקתי המותרה על עבירה שיש בה סקילה בסייף אי נהרג בסייף דמצי למימר אלו התרו בי בחמורה הייתי פורש שלא לעשות עבירה חמורה שדינה חמורה כל כך וצ"ע:
ראה תאנה ביכורה וכו'. כתב הי"מ אמר שלא ליהנות ממנה אף שלבו תאב לה וזה שטות כי לא חייבה תורה בביכורים אלא לבה"מ אבל בשאין בה"מ קיים למה לא יהנה הוא מהם ע"כ. ואין נראה שצריך שיהיה הפסד או עברה בחסידותו. וכפי פירושו אין שום והפסד ועברה בדבר ואפשר שזהו מדרך שאחז"ל משחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משום ביטול הקרבנות והנסכים ואף פרישות זה כיוצא בו ועוד למה לי' לש"ס לסיים במי שאפגע בו תחלה אתננה לו אלא ודאי פירושי שבקונטרס עיקר:
יבוא עלי אם נתכוונתי לכך. כתב הי"מ ואיכא למידק למה הפסידה כתובתה בכך דגרסי' בפ' אלמנה ניזונת עלה דהא דתובעת כתובתה אין לה מזונות ובלבד בשופי אבל באונס לא כהדא ארמלתא דר' אבהו רימו ואמרו לה בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזונותיה מן דאיתידעון מיליא אעלון עובדה קומי ר' יוסי וחזרה למזונות. ומביאה הרא"ש ספ"ד דכתובות. ויראה דהך סוגיא פליג אדהכא והיינו דהרי"ף והרמב"ם לא הביאו סוגיא דכתובות דס"ל דהלכתא כסוגיא דהכא כיון דפירושא דמתני' מכות פרושין היא ועוד דבבבלי לא מייתי לתא דבלבד בשופי יכריע דהלכתא כסוגיא דהכא עכ"ל. ול"נ דלא פליגי סוגיות אהדדי דהדבר דחוק לפרש כוונת ר"א שאולי חפצה היא בכתובחה וכדפירשתי בקונט' וכ"פ הי"מ. דא"כ מאי האי דקאמר ומה נעביד לכון ואתון שטיין הלא אין הדבר הזה תלוי בהן ולמה קרא אותם שוטי' אולי אינה חפצה בכתובתה באשר היה באמת. לכן נ"ל דודאי ר"א כדין עשה שהיה מנהג המקום ההוא כמנהג אנשי יהודה כדתנן ס"פ נערה שנתפתתה שכותבין אם ירצו היורשין ליתן לך כתובתך לפיכך אם רצו היורשים נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה. אלא שזה המשיא עצה עשה דבר שלא יתנו לה כתובתה ויפטרו ממזונותיה ע"י תביעת הכתובה ואמר ר"א שמעולם לא היתה כוונתו לכך להפסידה כתובתה ומזונותיה. ובאמת לא הועיל היועץ הזה כלום אלא שר"א תירץ דבריו ואמר שזו מכות פרושים נגעו בה ולא הועילו. ופירוש זה ברור בעיני. אף שלתרץ הסוגיות אין צורך לפי' זה שאף לפי פי' הי"מ י"ל כן. דסוגיי' איירי במקום שנוהגים כיהודה. ועיי' בר"ן בכתובות פ' נערה מ"ש בשם הרא"ה ז"ל במחלה כתובתה ליתומי' ומ"ש הרי"ף והרמב"ם לא הביאו דסוגיא דהכא הלכתא היא כיון דפירושא דמתני' מכות פרושין היא ע"כ. אין בדברים אלו כדאי לדחות סוגיא דכתובות שהרי עוד פירושים אחרים נאמרו במתני' ומש"ע ועוד דבבבלי לא מיירי וכו'. כ"כ גם הב"י בא"ע סי' צ"ג. אבל ל"נ שהרי"ף והרמב"ם השמיטו לפי שאין צורך בו דהא לכך הפסידה מזונותיה משתבעה כתובתה בב"ד לפי שמחלה על מזונותיה וכיון דמחילה בטעות היא לא גרעה משאר מחילות ממון שהם בטעות שאינן כלום שכבר מבואר בדברי הרי"ף והרמב"ם. ובזה נעשה שלו' בין הסוגיות ובין הפוסקים כנ"ל ברור ונכון:
בתולה ציימנית. כתב הי"מ אובדת בתוליה ע"י שהיא מתענה הרבה וכו' וכ"פ תוס' וכו' ונוטלת שם רע שאומרים שמתענית כדי לתלות בו איביד בתוליה וא"ל מפני שנחשדה בעברה כשלא תמצא בתולה ולא יתלו בתענית קאמר כי אין זה כילוי עולם אלא רעה לעצמה ע"כ ול"נ פירושי שבקונט' עיקר ונקראת מכלי עולם שאין תוכה כברה וכדפירשתי במתני' והוא מפי' הרמב"ם במשנה:
אר"ה המתנונה מותרת לביתה. נראה אדר' דמתני' קאי ומתנונה היינו שראשה ואיבריה כבדים עליה ואינה יולדת ואינה משבחת וכיון דאין בטנה צבה תלינן בחולי ואינה נאסרת מספק וכן נראה מהא דגרסי' בבבלי פ' ארוסה דף כ"ו אשת כהן שותה ומותרת לבעלה פשיטא א"ר הונא מתנונה מתנונה הא בדקוה מיא במתנונה דרך איברים מ"ד הא זנויי זנאי באונס ולכהן אסורה קמ"ל ע"כ. משמע דאפי' מתנונה דרך איברים מותרת ואינה נאסרת מספק. מיהו רש"י פי' שם בד"ה במתנונה דרך איברים וכו' מ"ד הא לאו זכות תלה לה דא"כ ה"ל להתנונה דרך בדיקת אברים אלא באונס זינתה לפיכך מתנונה שלא כדרכה ע"כ. משמע דסובר דלר' דזכות תולה ומתנונה היינו שמתנונה בצביית בטן וא"כ אסורה לבעלה דהרי בדקי לה מיא אלא שהזכות תלתה לה. וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ג מה"ס ע"ש. מ"מ שמעינן מסוגיין ומסוגיא בבלי הנ"ל דמספק אינה נאסרת ותוס' בפ"ק דף ו' ע"ב בד"ה וטהורה ולא שתלה לה זכות מהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר ולא אמרי' ימתין עד ג' שנים שמא זכות תלתה לה דאם היה אסור בה היכי הוה מצינו למקרי בה ונקחה ונזרעה זרע ע"ב וטפי ה"ל להביא ראיה מסוגיא דפ' הארוסה הנ"ל שאינה נאסרת מספק אפי' מתנונה אך ראיתי שהרב במ"ל כתב בפ"ג מה"ס הלכה כ"ד דאיכא לפרושי קמ"ל אם איתא דזינתה באונס הוי בדקו לה מיא כי אורחייהו ע"ש ובירו' לקמן פ' ארוסה מפורש דאנוסה אשת כהן אין המים בודקין אותה מיהו הגאון במ"ל כתב בסוף דבריו דמפורש בפ' ואלו נאמרין דף ל"ב שאין המים בודקין את האנוסה ואני הבאתי מר"פ כשם ועמש"ל פ' הארוסה בתו' בד"ה מהאנוסה וכו' משם נראה לחלק בין אנוסה אשת כהן ובין אשת ישראל שזבוח תולה לה. ועיי' במ"ל פ"ב מה"ס הל"ה בד"ה וראיתי וכו':
ואתי' כהדא דתני רשב"א אומר אפי' טהורה וכו'. בבבלי פ' הארוסה דף כ"ו גרסי' ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר"ע א"ל ר"י א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה א"כ מה ת"ל ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח וכו' וכתבו תוס' בד"ה א"ל ר"י וכו' תימא ור"י לימא ליה לנפשיה יסתרו כל יולדת בצער ויולדת בריוח וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה ע"כ. ונ"ל דר"י ס"ל כראב"ש דאפי' טהורה ששתתה סופה מתה בתחלואים רעים. נמצא דיולדת בצער לא תסתת' בשביל שתלד בריוח שהרי סוטה שתצטער יותר ואף בשביל שתלד זכרים לא תסתת' אבל בשביל שתלד מקבלה על עצמה הצער שהרי אשה שאין לה בנים חשובה כמת כדכתיב הבה לי בנים וגו' וזה ברור:
ניטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותישרף בבבלי הגירס' במתני' עד שלא קידשה בכלי ה"ה ככל המנחות ותיפדה ואם משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותישרף. וגירס' זו נראה עיקר דהרי כן הדין בכל המנחות. מיהו מדמייתי הכי בגמ' ברייתא השנוי' כגירס' מתני' דבבלי משמע דבמתני' דילן ל"ג הכי וצ"ע:
והאומרת טמאה אני לא כחטאת שמתו בעליה היא וכו'. וקשה מאי פריך מהאומרת טמאה אמנחה שניטמאת דלמא באמת באומרת טמאה לעולם נשרפת אפי' עד שלא קידשה בכלי וכן משמע לעיל בפרקין תני ר"ח עד שהי' בדרך מנחתה קדשה. לכן היה נ"ל להגיה תני האומרת טמאה אני עד שלא קדשה מנחתה בכלי תיפדה וכו'. וניחא נמי בהא לומר דגירס' משנתינו כמו שהיה בבכלי ועמ"ש בסמוך מיהו מדברי ר"ח אין ראיה דודאי קדושה היא שצריכה פדיון אבל אינה קדושה לישרף ולא עדיפא אומרת טמאה אני ממנחה כשרה שנטמאה קודם קידוש כלי דיש לה פדיון:
דמיא לאשם תלוי וכו'. בבבלי פ"ק דף ז' ע"ב כתבו תוס' ד"ה דכי קדיש וכו' קשיא כיון דהוא הוה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפ' מ"ש מהא דתנן בנזיר פ"ד האשה שנדרה בנזיר וכו' ועוד אמאי נשרפת הא קיי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש וא"ל והא אשם תלוי אע"ג דמעיקרא בטעות קדיש היכא דלא חטא ואפ"ה תנן בכריתות המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא ירעה דהא מפרש התם טעמא משום דלבו נוקפו גמר ומפריש ע"כ. ותימא איך נעלם מהם סוגיא דכריתות דמפורש דדמי' לאשם תלוי שנשחט ולכך נשרפת אע"ג דמעיקרא בטעות קדיש. גם מ"ש וא"ל והא אשם תלוי וכו' משמע דאי הוה דמי' לאשם תלוי דאמרי' דירעה הוה ניחא להו דנשרפת. ומסוגיין מבואר דאינו כן אלא כל שבאשם ירעה במנחה נפדה. וא"ל דס"ל לתוס' מדמייתי שם בבבלי בברייתא נמצאו עדים זוממין מנחתה חולין ש"מ דלא דמיא לאשם תלוי דבאשם תלוי קאר"י בכריתות דף כ"ד הפרישו ע"פ עדים והוזמו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. דודאי אף ר' יוחנן לא קאמר דלא דמי למנחת קנאות אלא לענין עדים זוממים דכולי האי לא גמר לבו להפרישו דאל"כ קשיא קושית הירושלמי. ומהתימא שלא כתבי תוס' דקושיתם אינה אלא אליבא דר' יוחנן אבל אליבא דר' אלעזר דאמר התם דאשם תלוי דמיא למנחת קנאות ודאי דלק"מ וצ"ע רב. והרמב"ם פ"ד מה' פה"מ פוסק כר"י וכ' הכ"מ דפסק כר"י לגבי רבי וקשה הא ר"א ס"ל כרב וה"ל תרי לגבי חד. ומש"ע דהא מתיב רבא לרב. גם מזה אין ראיה דהרי שני לי' אביי לרבא ואפשר דקיבל דבריו:
בין שקמץ בין שלא קמץ וכו'. כתב הרמב"ם פ"ד מה"ס הלכה י"ד וכן אם אמרה טמאה אני קודם שתקמץ המנחה או שאמרה איני שותה או שלא רצה בעלה להשקותה או שבאו עידי טומאה או שמת הוא או שמתה היא הרי המנחה כולה נשרפ' ואם אירע אחד מאלו אחר שחרב הקומץ אין השירי' נאכלין ע"כ. וכתב הכ"מ דפסק רבינו כת"ק דר' אילא ע"ש. ותימא ולפום פשטא דשמעתתא אין זה ת"ק אלא סתמא דש"ס הוא דבעי אם בין כך ובין כך קאי אקודם קמיצה ולאחר קמיצה או דקאי אקודם הקטרה ולאחר הקטרה ור' אילא פשט דאקודם הקטרה קאי. וכן הסוגיא בירושלמי במקומות רבות ואחת מהן בפ"ק דשבת דף ז' ע"ב בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר מהו בין כך ובין כך בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקיבול' א"ר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבול' ופסקו תוס' והרא"ש שם כר' אילא והרב ב"י מביא דבריהם ופירשו שמיבעי' לש"ס פירושא דברייתא ור' אילא פשטה. ועוד שהתוספתא שמביא הרב בכ"מ מסייעא לדר' אילא. וגדולה מזו יש לתמוה אהרמב"ם וכ"מ שבבבלי פ"ק דף ו' ע"ב מפורש קרב הקומץ ולא הספיק לאכול השיריים עד שמת הוא או שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באתה מתחלה כיפרה ספקה והלכ' לה ע"כ. ואיך כתב הרמב"ם ואם אירע אחד מאלו אחר שקרב הקומץ אין השיריים נאכלין. וקודם לזה כתב שמת הוא או שמתה היא וצ"ע רב. גם רש"י ותוס' פירשו הא דתניא התם בבבלי בסיפא דברייתא באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת דקאי אקודם הקטרה ותוס' מביאי' ראיה מגמרא דכריתות דלאחר הקטרה שיריים נאכלין ע"ש ועוד קשה לי בדברי הרמב"ם עצמן דלמה לו לחלק בין שאירע אחד מאלו קודם קמיצת המנחה או לאחר הקרבה ה"ל למימר סתמא אני אירע אחד מאלו בין קודם הקמיצה בין לאחר הקרבה הרי כולה נשרפת. ולולי דמסתפינא אמינא להגיה בדברי הרמב"ם ואם אירע אחד מאלו לאחר שקרב הקומץ השיריים נאכלין וצ"ע:
בין שקמץ בין שלא קמץ בשלא הקטיר. וקשה א"כ ליתני בחדא בבא נטמאת מנחתה וכו' או שבאו לה עדים שהיא טמאה עד שלא וכו' וא"ל דבנטמאת מנחתה בעינן דוקא שקדש הקומץ אבל בבאו לה עדים אפי' משקדשה בכלי אסורה דהא במתני' מפורש דנטמאת מנחתה נמי משקדשה בכלי נשרפת וכ"כ תוס' במתני' בד"ה אלו וכו' דהא דתני בברייתא עד שלא קרב הקומץ לאו דוקא ע"ש וי"ל מדתני בסיפא דהך ברייתא נמצאו עדים זוממים מנחתה חולין כדאיתא בבבלי פ"ק לכך תני לבאו לה עדים בבבא בפני עצמה:
רש"א מנחת חוטא וכו' והקומץ קרב לעצמו והשיריי' קריבים לעצמן. וקשה איקרי כאן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו יתורץ רש"י בדף כ"ג בד"ה דראב"ש וכו' דלית ליה כל שממנו לאישים כלל ע"ש. ותימא דבפ' כל הזבחים דף ע"ו ע"ב פריך הש"ס לר"ש אי קודם מחנות שבע כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. הרי דאית לי' לר"ש כל שממנו לאישים וכו' ול"נ דאית ליה אלא דקסבר ר"ש דלא קאי קרא כל שממנו לאישים אלא בדבר שאין מצותו בכך הלכך לא מצי לאוקמי הך ברייתא דסוטה כר"ש דספיקא הוא אי הוה שיריים ממש אבל בדבר שמצותו בכך כגון מנחת כהנים לא קרינן בי' כל שממנו לאישים וכו' וכ"נ מדברי רש"י עצמן שם בד"ה קרי כאן וכו' ובד"ה ה"ג אפי' לרבנן. מיהו בסוגיין משמע דלית ליה לר"ש כל שממנו וכו' מדמוקי לקמן הא דתני ר"ח כר"ש וצ"ע. אבל בבבלי בפרקין מוקי להא דר"ח כראב"ש ע"ש:
ת"ל וכל מנחת כהן וכו'. כתבו תוס' פ' ואלו מנחות דף ע"ד בד"ה ורבנן האי וכל מנחת כהן וכו' מאי עבדי ליה היינו בין רבנן בין ר"ש דפליגי עליה דראב"ש ע"כ. ולפום סוגיין משמע דאף ר"ש יליף מכל מנחת כהן דמנחת חוטא דכהן אינה נאכלת וא"ת א"כ והיתה לכהן כמנחה לר"ש למה ליה דהא מלא תאכל שמעינן דנקמצת וי"ל דה"א דמנחת חוטא של כהן אינה נקמצת אלא כולה מתפזרת על בית הדשן ואין בה לא אכילת מזבח ממש ולא אכילת אדם קמ"ל והיתה לכהן כמנחת ישראל שנקטרה ע"ג המזבח. והא דאמרי' התם בבבלי דלר"ש אין השיריים נאכלין מדכתיב והיתה לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה היינו משום דכתיב לא תאכל דהא איצטרך לכהן כמנחה לגופא להקיש מנחת כהן למנחת ישראל. ויותר נראה דהך דרשא ולא לאישים כמנחה סתמא דש"ס הוא דקאמר ולא מדברי ר"ש ובמסקנא הדר בי'. וכ"מ בת"כ פרשת ויקרא ע"ש וראיתי בתורת כהנים פרשת צו וכל מנחת כהן כליל תהיה אין לי אלא מנחת חובתו מנחת נדבתו מנין ת"ל כל מנחת כהן. ותימא דזה דלא כת"ק ודלא כר"ש דמייתי בת"כ פ' ויקרא. גם הא דפשיטא ליה חובתו טפי מנדבתו צריך טעמא. ובגמרא דמנחות שם אמר רבא בהיפך ע"ש יצ"ע:
הדא אמרה נותנה בלילה וכו'. וקשה הא איבעיא זו היא לר"ש וכ"פ תוס' בבבלי ס"פ א"כ מאי פשיט מראב"ש הא איהו פליג אאבוה וסבר דאינן קריבין ע"ג המזבח לכך נותנן בלילה אבל לר"ש הקרבה מעליותא הקרבת השיריים ואינן ניתנין בלילה וכו' וי"ל מדפשיטא לי' לר"י דר"ש אבית הדשן שלמעלה קאמר ש"מ דס"ל דבעי ר"ש הקרבה שמעינן דמחשב להן. ומחשב להן דהכא הוא כמו מחשב להן דאמר לעיל ור' יוסי קאמר דאין המחשבה פוסלת בהן כיון דאין בהן אכילה למזבח רק על הדשן. ותוס' בדף כ"ג בד"ה הקומץ וכו' כתבו דפשיט לי' מדראב"ש ודבריהם תמוהים וכבר הרגיש בזה המהרש"א ע"ש וצ"ע:
אפי' כר"ש אביו. וקשה הא תנן ברישא ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך וכו' ובסיפא תנן וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות ונשרפות דרישא היינו נשרפות על הדשן כדתנן בפ"ק מסתמא נשרפות דסיפא נמי על הדשן והיינו כראב"ש דלרבנן ור"ש קרבות ע"ג המזבח. ודוחק לחלק וי"ל דאף לר"ש שייך לשון נשרפות על הדשן דה"ק ר' יוחנן לעיל דעל הדשן שלמעלה כבר אמר ר"ש:
והא כתיב וכהן כי יקנה וכו'. כתבו תוס' בפרקין דף כ"ג ע"ב בד"ה כהן וכו' בפ' הזרוע קאמרינן ונתן לכהן הזרוע ואפי' לכהנת וקאמר דשאני הכא דאהרן ובניו כתיב בפרשה א"נ משום דהתם הוי מיעוט אחר מיעוט ע"כ וקשה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מוכהן כי יקנה וכו' דהתם נמי אהרן ובניו כתיבי בפרשה דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואין שם מיעוט אחר מיעוט ואין לחלק בין בני אהרן ובין אהרן ובניו. ונ"ל דס"ל לבבלי דלא קאי אהרן ובניו אכולא פרשה דכתיב בתרי' אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו' ודרשו בת"כ איש אין לי אלא איש אשה מניין ת"ל מכל זרעכם הרי דאף אשה כתובה בפרשה ולא דרשינן וכהן למעט אשה:
הוא עצמו וכו'. כתב בק"א ואינו מתחלל דהא לא יחלל משמע לא יחלל אחרים אבל הוא עצמו אינו מתחלל ע"כ. וקשה הא בבבלי בפרקין יליף ליה מדכתיב זרעו אכל הוא אינו מתחלל. גם דבריו אינן מוכרחים די"ל דקרא רבותא אתי לאשמועינן דאפי' לאחרים מחלל כ"ש לעצמו. ומכאן ראיה לגירס' רבינו הלל ע"ש בק"א:
האיש נתלה ואין האשה נתלי' דכתיב ותלית אותו ולא אותה. וקשה הא בסמוך מסיק דליכא למילף מורגמו אותו למעט אשה א"כ ה"ה ותלית אותו וא"ל דהתם איצטרך למעט כסותו אבל הכא אייתר לי' אותו. דהא גם הכא איצטרך למעט כסותו שלא נתלה בכסותו וכ"ה מפורש בבבלי בסנהדרין פ' נגמר הדין דף מ"ו ע"א. וי"ל דעיקר דרשא מדכתיב וכי יהיה באיש חטא יגו' איש ולא אשה וכ"ה בבבלי שם. ויש להקשות למה השמיט הרמב"ם דין זה שהאיש נתלה ערום בפט"ו מה' סנהדרין דהא בבבלי שם משמע דהכל מודים בו וי"ל בדוחק כיון דכתב שנסקל ערום אין צורך למכתב גבי תלי' שהרי הוא ערום משעת סקילה ולא כתב שילבישוהו ועיי' בתוס' בבבלי שם בד"ה אותו וכו' וצ"ע:
בגניבו אינו נמכר ונשנה ואין לו עליו דמים. מכאן ראיה לפירש"י בקידושין דף י"ח בד"ה כאן בגניבה אחת וכו' שפירש שם כדפירשתי כאן בקונטרס. ומה שמקשים תוס' שם בד"ה כאן וכו' דלא אתיא לא כר"א ולא כרבנן דבסמוך דלר"א אינו נמכר כלל ולרבנן נמכר וחוזר ונמכר וכו' ע"ש. דודאי האי תנא פליג אר"א ורבנן שהרי מפורש כאן בגניבו אינו נמכר ונשנה ואין לו עליו דמים דמשמע אף לחציו הוא נמכר ופטור מהשאר וניחא לן בזה דברי הרמב"ם פ"ג מה' גנבה הלכה י"ד היה הקנין ק' ואין הגנב שוה אלא נ' ה"ז נמכר ושאר הקרן עם הכפל עליו חוב עד שיצא בשביעית ויעשיר וישלם ע"כ וזה דלא כרבנן ודלא כר"א. ונראה שסמך אהך ברייתא וכדמשני רבא כאן בגניבה אחת ולא חש לתיובתי' דאביי דכאן מפורש בברייתא כרבא. אך מ"ש והשאר עליו חוב קשה דתני הכא ואין לו עליו דמים. גם מ"ש אם לראשון גנב פעם שנית אינו נמכר שניי' אלא נשאר עליו הכל חוב ע"כ. קשה דכאן משמע מפורש בהיפך ובבבלי אין הכרע וצ"ע:
הדרן עלך פרק היה נוטל