מי שקינא וכו'. כתבו תוס' ה"ג בסדר המשנה משקינא לה ושמע מעוף הפורח והכי מסתבר ונראה דה"פ מאחר שקינא לה אפי' שמע קודם סתירה פריצות' שהרי עכשיו רגלי' לדבר וכו' ע"ש. ותימא שלא ראו סוגיין דמשמע מפורש דל"ג במתני' ונסתרה דא"כ במאי פליגי ר"י ורשב"ל. אך פירושם נמי לא סליק אליבא דר"י כי אם אליבא דרשב"ל וצ"ע. וכאשר פירשתי בסוגיין לר"י כן פירש הרמב"ם בפי' המשנה:

משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. כתב הרמב"ם פ"ק מה"ס הלכה ח'. וכן אם שמע העם מרננין אחריה אתר הקינוי והסתירה עד ששמע מהנשים הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה עם האיש שקינא לה עליו ה"ז אסור לקיימה ויוציא ויתן כתובה. וכתב הכ"מ בד"ה וכן וכו' ויש לתמוה על רבינו שלעיל כתב דבקינוי וסתירה תצא בלא כתובה וכאן שמלבד הקינוי והסתירה שמע שהעם מרנני' אחריה וכו' כתב שיוציא ויתן כתובה וי"ל דהכא בשלא היה הסתירה אלא בע"א וכפרש"י אפי' שמע מעוף הפורח ונסתרה יוציא ויתן כתובה וכו' רי"א עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כלו משום סתירה שאין בה שני עדים אינה נאסרת עליו וכו' ע"כ. ודבריו תמוהים אס"ד דהרמב"ם מפרש למתני' כרש"י סתירה זו למה. גם מן התימא על הרב בכ"מ שלא ראה דברי הרמב"ם בפי' המשנה שחולק אפירש"י וכמ"ש בסמוך. וקושי' הכ"מ נ"ל ליישב הא דכתב הרמב"ם לעיל דבזמן הזה לאחר הקינוי והסתירה תצא שלא בכתובה הטעם כיון דמדאורייתא לא שותות והיא גרמה לה תצא שלא בכתובה אבל כאן מדאורייתא שותות אלא מדרבנן אינן שותות הם אמרו שלא להשקותה והם אמרו שלא תפסי' כתובתה וזה ברור לענ"ד וכ"נ מדברי הרמב"ם ספ"ק מה"ס ע"ש:

ואין בהן דשמע וידע ממאן שמע כעד מפי עד הוא. ממה שפירשתי בקונט' קשיא לי מאי ראיה מטומאה לסתירה הא בטומאה מהני לר' יהושע אפי' עד אחד כדתנן בסיפא ובסתירה מצריך ר"י שני עדים כדתנן בריש מכלתין. ואפשר לו' דקשיא ליה ליתני עד מפי עד במתני' בסיפא ומדלא תנן הכי ש"מ דלא מהני. אך גם ע"ז קשיא הא לעיל ברפ"ק לא דייק הש"ס הכי וי"ל לרשב"ל פריך דקאמר דאפי' בלא נסתרה איירי מתני' ומכ"ש דמהני עד מפי עד בסתירה וצ"ע:

פלוני אכל חלב וכו'. הנה הרמב"ם הביא דיני' אלו וכתב דין זה דחלב פ"ג מה' שגגות ודין נזיר בפ"ט מה' נזירות ודין כהנת בפי"ו מה' סנהדרין אבל בה' סוטה לא ביאר דין זה אם בא ע"א לאחר ששמע מעוף הפורח או מחמותו מה דינו לענין כתובה וצ"ע. ובמ"ל כתב פ"ג מה' שגגות דין זה דחלב נלמד מהירושלמי דפ' שני נזירין הביא רבינו פ"ט מה"נ ע"כ. לא ידעתי למה לו למילף מנזיר הלא גם בחלב נאמרו הדברים כאן. גם בפ' שני נזירין יש טעות בספר וכאשר הגהתי שם ע"ש:

ממה דר' מנא אמר פלוני' כהנת זינתה. והאריך בזה וכו' כתב הרמב"ם בפ"א מהא"ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד א' והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ ה"ז לוקה עליה משום זונה אע"פ שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בו זונה ע"כ. והקשה הה"מ למה לא כתב שלוקה אלאו דטומא' גם ל"ל שבעלה כהן אפי' ישראל לוקה משום טומאה ודחק הרבה ע"ש ובפי"א מה"ג. ואני תמה שכל מפרשי הרמב"ם לא כתבו מקום מוצא דין זה. והדבר מבואר שהן הן דברי ר' מנא. לכך לא דקדק לכתוב לאו דטומאה אלא תפס לשון הירושלמי. וא"ת היא גופא קשיא למה לא אמר ר' מנא דינו בישראל ומשום טומאה י"ל דר' מנא סובר כר"י בן כיפר. דלית ליה לאו בסוטה שזינתה וכבר כתבתי לעיל דף ג' בתוס' בד"ה שמואל וכו' דר' יוחנן נמי ס"ל כר"י בן כיפר ואף שי"ל דר"י פליג ארב בהא דאע"ג דכתיב ביה טומאה בסוטה שזינתה אין דינה כעריות לפטור צרתה מ"מ טפי נראה כמ"ש שם דס"ל כר"י בן כיפר. ועי"ל דבאשת ישראל לא פסיקא ליה דאפשר שהיתה שוגגת או אנוסה גם אפשר שיתברר הדבר ששקר העד כגון שניסת לאחר וקינא לה מאיש זה ולא בדקו לה המים אבל באשת כהן אין הבירור הזה מועיל דאף שהיתה שוגגת או אנוסה זונה היא ואין המים בודקין לאנוסה כדאמרי' לעיל בפ' כשם. אלא שעדיין קשה באשת כהן אמאי אינו לוקה משום טומאה הא אפי' בנאנסה איכא משום טומאה כדאיתא בבבלי ביבמות דף נ"ו ע"ב. מיהו לפמ"ש הבעה"מ שם דרב עמרם פליג ארבה ולית ליה באשת כהן שנאנסה דאית ביה לאו דטומאה י"ל דר' מנא ס"ל כרב עמרם וע"ש ובתי' הרמב"ם הארכתי ע"ש:

מתני' דר"י. וקשה הא כר"א נמי אתיא ועדות הראשונה היינו עידי קינוי דאף ר"א מודה דבעי שני' וי"ל אי בעדי קינוי איירי מיפרך הק"ו דשאני עידי טומאה דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה משא"כ בעדי קינוי. אך קשה א"כ אף בעדי סתירה מיפרך הק"ו דבעידי טומאה איכא רגלים לדבר משא"כ בעדי סתירה וכן מקשים תוס' בבבלי פ"ק דף ג' ולא מתרצי' מידי ונ"ל דסובר הש"ס דלאחר שקינא לה בפני שנים אף הסתירה כיון דאונס מכחישו ה"ל כרגלים לדבר. ובהכי ניחא קושית תוס' הנ"ל:

כל מקום שהכשירו וכו' והאשוה מכחשת את האיש. כתב התי"ט בפרקין משנה ד' בד"ה אשה אומר' נטמאת וכו' והרמב"ם אינו סובר הירושלמי להל' אלא דדוקא תנן תרי פסולי דאי חד כשר וחד פסול וכו' הכשר נאמן ע"כ. ול"נ דאף הירושלמי לא סובר כן להלכה דהא מסקינן בסמוך היך עבידא שתי נשים ואשה אחת וכו' אבל אם היו מאה נשים וע"א בעד בעד אינון הרי דבעינן שתי נשים לכשר אחד ויותר מבואר לפי מאי דפירשתי בקונט' בסמוך בד"ה ה"ג הא עד בעד וכו'. שוב ראיתי שכ"כ הה"מ פי"ב מה"ג ע"ש. ומ"ש התי"ט עוד שם ותמהני דבחבורו פ"ק מה"ס השמיט בבא זו דאשה אומרת וכו' ע"כ. ולי תימא על תמיהתו הרי כתב שם הלכה י"ט היו כולן פסולין הלך אחר הרוב כיצד שתי נשים וכו' היו מחצה על מחצה ה"ז שותה והיינו אשה אומרת נטמאת וכו' וצ"ע:

אר"ח מ"ט אמרו וכו'. ופירשתי בקונט' דר"ח פליג אראב"א דסובר אפי' ברגלים לדבר אין מוציאין ממון ע"פ ע"א. וקצת קשה הא אפי' בדיני נפשות תנן בנזיר ובסנהדרין המכה את חברו ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה לאחר מכאן הכביד ומת חייב רנ"א פטור מפני שרגלים לדבר ופי' הרמב"ם דאת"ק קאי ע"ש בתי"ט. א"כ למה לא נוציא ברגלים לדבר ממון הקל:

מתני' פליגי על רב וכו'. וקשה בלא רב ור"י תיקשי לי' דיוקא דרישא וסיפא אהדדי וי"ל דמוקי מתני' שלא בפסולי עדות וכדמסיק בסמוך בשם ר"ש:

לאחר כדי סתירה יש כאן סתירה ואין כאן טומאה. כפי שהגהתי בקונט' יש ראיה מכאן לדברי הרמב"ם בפ"ק מה"ס שכתב שם האשה שקנא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים וכו' ואפי' היה עד טומאה זה אחד מעדי הסתירה וכו' ע"כ הרי דסובר שא"צ שיאמר העד שנטמאת בשעת סתירה וזה דלא כדמשמע מדברי רש"י בפרקין אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא ע"פ ב' עדים. מיהו כפי הגירסא שלפנינו יש ראיה לדברי רש"י. אך א"א לכוין הגירסא שלפנינו כי אם על צד הדוח' גדול ולפמ"ש ניחא נמי קושית הכ"מ בד"ה ומ"ש ואפי' היה עד טומאה זה אחד מעדי סתירה איני יודע מה מלמדנו רבי' מהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא א' מעדי סתירה ע"כ אבל כוונת הרמב"ם ללמד כיון שע"א נאמן מפני שרגלים לדבר שנסתרה לאחר הקינוי סד"א כיון שעל ידו נתפרס' הדבר אינו נאמן קמ"ל דנאמן. ומן התימא על בעל מ"ל שלא עיין בירושלמי הזה וע"ש בפ"ק מה"ס הל' י"ד בד"ה והאשה וכו' שהאריך בזה:

הדרן עלך פרק מי שקינא