הדא דתימר בגבוהין שלשה וכו'. בעירובין דף א' ע"א בתוספות בד"ה ותני כן וכו' כתבתי דסוגיין איירי בשנעץ הדוקרנין על שפת הגג וא"ת אם נתן הדוקרנין על הכותל אפילו גבוהין משלשה מהני במבוי דנימא חבוט ורמי וי"ל דבעינן שתהא הקורה מונחת על כותלי המבוי וכל שגבוהין ג' לא הוה כמונח על כותלי המבוי ועיין בתוס' בבבלי בעירובין דף ט' ע"א בד"ה שאין וכו' בגובהו וכו':

אלא להתירה של סוכה. לפי מה שפירשתי בקונטרס יש מכאן ראיה גדולה לפירש"י בדופן עקומה שרואין הסכך כאילו הוא נעקם והוה דופן דאס"ד דרואין הדופן כאילו הוא נעקם לסכך א"כ מאי היתירה דסוכה הוא מיהו אפשר לפרש שבא להיתירא של סוכה שהאויר מזיק להיושב בסוכה לכך נתן עליו הסכך פסול הלכך אינו פוסל עד שיהא ד' שאז הוא כבית מיהו פירושי שבקונ' עיקר וכפרש"י:

עלו בה עשבים אין ממעטין בה. ותימא למה השמיטו הפוסקים דין זה וצ"ע בש"ע א"ח סי' שנ"ח:

מסתברא דר"י יודה לאילין רבנן וכו'. במעשרות פ"ג פי' הרא"פ מסתברא ר"י מודה לאילין רבנן לכל אחד ואחד כשחסר לפי דעתו שהוא פטור ה"ה לר"י שהרי הוא מצריך תרווייהו אבל רבנן לא מודים לר"י כשחסר אחת מהן שיהא פטור ממזוזה אע"פ שיש שם ד"א וד' דפנות או דפנות קאמר עכ"ל ותימא עליו זהו דבר שתנוקות של בית רבן יודעין דמאן דמצריך תרווייהו מודה דאם אין שם אפילו אחד דפטור ועוד מהו הודאה זו הא ביש שם אחד מחייבי אינהו ור"י פוטר וגם לפרש אע"פ שיש שם כו' בלשון או הוא דחוק ורחוק ומפני שלא ידע דפלוגתייהו בסוכה לכך דחק לפרש כן ומה שפירשתי בקונטרס דר"י מחמיר בסוכת החג במזוזה כן מפורש בבבלי ביומא דף י' ע"ש:

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב הרי אחת. וקשה וכי ילפינן מדברי קבלה וי"ל דגילוי מילתא בעלמא היא ודוחק:

זה נעשה לכך וכו'. כתב המג"א סימן תר"ל ס"ק ב' היאך מתיר המרדכי והגמי"י אף על פי שלא נעשה לכך ע"כ ע"ש ודבריו תמוהים דהכא איירי להתיר הסוכה שאין לה מחיצות אלא פיאה וכמפורש לעיל פיאה אינה מצלח עד שתהא מגופפת מד' רוחותיה גם שאר דבריו שבסעי' זה צריכין עיון ע"ש בחידושי פוסקים שלי בסימן הנ"ל:

מג' ועד ד' וכו'. הרא"פ במסכת כלאים פ"ד פי' מג' ועד ד' וכו' אסור כנגד הפרוץ מד' ועד י' אם העומד מרובה על הפרוץ מותר אף כנגד הפרוץ וה"ה דהוה מצי לערבינהו כמו בסיפא לענין שבת ע"כ ותימא עליו דהא פי' במתני' שם כפי' הר"ב דמג' ועד ד' אם הפרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור א"כ לא מצי לערבם וכדפירשתי בקונט':

תני צריך לחדש בה דבר. בקונ' פירשתי דקאי אב"ה כן משמע בבבלי בפרקין בדף ט' בתוס' בד"ה ואם עשאה וכן נר' דאל"כ קשיא טעמא דב"ש אתי לאשמועינן אך קשה א"כ מאי ס"ד דש"ס לומר דאף במצה פליגי ולב"ה מצה ישנה כשרה אמאי הא אי אפשר לחדש בה דבר וי"ל דהא דקאמר צריך לחדש בה דבר אינה אלא למצוה וצ"ע:

העושה סוכה לאחר מברך לעשות סוכה לשמו. גי' תוס' בבבלי דף מ"ו לעשות סוכה לשמה ופי' מהרש"א דברייתא זו אתיא כב"ש דבעי סוכה לשמה מיהו לעצמה אינו צריך לומר בברכה לשמה דמעשיו שיושב ומברך בה לישב בסוכה מוכיחין שפיר דעשא' לשמה ע"כ ותימא הא סיומא דברייתא זו היא בברכות פרק הרואה ושם מפורש דאף במפריש תרומותיו ומעשרותיו של חבירו צריך לומר בברכה לשמו וע"ק לפ"ד סוכה ישנה לעצמו תהא כשרה לב"ש דישיבתה ה"ל כלשמה אלא ודאי דאיירי בתוך שלשים אפילו לאחרים סתמא לשמה קאי גם מה שפירש המהרש"א בדברי הרא"ש אין נרא' ויפה הגיה מהרש"ל לשמו וכגי' הירושלמי גם כאן ובברכות ודקשיא ליה למהרש"א למה יתכוין האחר לשמו נ"ל דסובר הירושלמי כיון שאינו עושה לעצמו צריך להזכיר בברכתו למי הוא עוש' אותה דאל"כ מי שיעשה אלף סוכות לעצמו יברך אלף פעמים לכך צריך להזכיר בשביל מי הוא עוש' והני הוא במקומו ואפשר דמפני הרואים הוא:

מכיון שחשיכה וכו' וא"ת בלא"ה צריך לברך זמן בערב אי"ט כמו שמברכים בכל י"ט תירצו בתוספת והרא"ש כיון דסוכ' מחמת חג עשה סברא הוא דזמן דידה אע"פ שבירך בחול פטר זמן החג דזמן מחמת המועד קאתי אפי' בלא י"ט וכו' ע"כ ועוד נ"ל לתרץ הירושלמי דמיבעיא ליה בשעה שבירך זמן אי"ט לצאת אזמן דסוכה אך קשה לי דהכא משמע מפורש דצריך לברך זמן גם בי"ט והרא"ש כתב לפ"ז כ"ש כשבירך זמן על הלולב בי"ט ראשון שא"צ לברך עליו זמן בי"ט שני ע"כ וזה דלא ככל האמוראים דהכא וצ"ע רב:

במה יהא ביניהן ויצטירפו הלשון משמע דקאי אם יצטרף השני סככים לעשותה צילתה מרובה מחמתה וקשה למה לא יצטרף כל שהוא בתוך כ' לארץ לכך נראה כפי' השני שבקונטרס וכן הוא בבבלי:

וכולין כשרות לדפנות. רש"י פירוש דסכה סכך משמע ולא דפנות דדופן לא איקרי סוכה ודנפקא לן דפנות מבסכת וכו' מיתורא דקראי ילפינן ע"כ וקשה דלקמן מסיק הש"ס דמדדמי' לפרכת ילפינן וי"ל דבבבלי דף ז' גרסינן ת"ר חמתה מרובה מצילתה מחמת סכך ולא מחמת דפנות ר' יאשיה אמר אף מחמת דפנות אמר אביי מ"ט דר"י דכתיב וסכות על הארץ את הפרכת פרכת מחיצה וקרי ליה סכך ע"כ וכיון דרבנן פליגי עליה דר' יאשיה ש"מ דסברי דמחיצה אינה קרויה סכך והלכתא כרבנן ומן התימה על הרז"ה שמביא הא דוסכות וכו':

מה אנן קיימין וכו'. וקשה מאי דוחקיה לאוקמיה בהכי הא תנן בפ"ג דעוקצים כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואינן עולין מטומאתן במחשבה הלכך רב קאמר דסגי במחשבה להוריד להן טומאה ואחרים קאמרי דאינן עולין מטומאה במחשבה לכן נ"ל דה"פ מה אנן קיימין פשיטא דהכי הוא דרב אתא כאחרים וקצר לסכך והוכשרו בעי' היא אם קצר לסכך והוכשרו אם צריכין הכשר לאחר החג וכו' ועיין בבבלי בדף י"ג ע"ב בתוס' בד"ה ירקות וכו' ובחידושינו שם:

תקרה שאין עליה מעזיבה. קצת קשה הל"ל סתמא תקרת נסרים והר"ן כתב שאם היה בה מעזיבה לא הוי סגי בפקפוק דמעזיבה ועפר סכך פסול נינהו ע"כ אך זה לא הוה צריך התנא לאשמועינן דמלתא דפשיטא הוא וי"ל דקמ"ל דאף ע"ג שהי' עליה מעזיבה דאיכא למגזר טפי משום גזורת תקרה אפ"ה מהני הפקפוק:

קיטיות עיין בעירובין דף כ"ה מ"ש שם בתוס':

מהו לישן תחתיו. בקונ' פירשתי דקאי אריש' דמתני' הרחיק את הסיכוך וכו' וכ"כ תוס' בפרקין דף י"ט ע"א בד"ה לא ומייתי ראי' מהא דאיתא בירושלמי בברכות הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג"ט פסולה הא פחות מכאן כשרה מהו לישן תחתיו דארישא לחוד קאי מיהו י"ל דבין אאויר ובין אסכך פסול קאי ובברכות לא חש למייתי כולא מתני' אך דבבלי דף הנ"ל מפורש דחד מינייהו הוא דישנים תחתיו ע"ש:

ולמה לית נן אמרין וכו'. כתב הרי"ף והלכתא בהא כשמואל וכתב הר"ן יש חולקים על הרב אלפסי ז"ל דבין באמצע בין מן הצד בד"א והרמב"ן מכריע כדברי הרב אלפסי משום דסוגין בכלהו תנויי דאמרי' דופן עקומה ואי כרב דאמר דאפילו באמצע בד' אמות דופן עקומה למה לן ואני חוכך על הכרעתו וכתבתיו בחידושי ע"כ ומסוגין נראה כדברי הרי"ף דכלהו סבירא להו משוה דופן עקומה אך מהא דאמרינן לעיל דף א' ע"ב מפני מה אמרו סכך פסול אינו פוסל אלא בד' אמות שלא בא אלא להתירה של סוכה וכמ"ש שם בתוס' משמע אפי' באמצע אינו פוסל אלא בד"א וע"ש:

מחלוקת ר"א וחכמים פירושי שבקונט' הוא כדעת הרמב"ם דאף בארוגה פליגי ר"א וחכמים וכמ"ש הרב המגיד בפ"ה מהל' סוכה אבל לדעת הראב"ד דקאמר דדוקא בארוגה פליגי קשיא מאי קמבעי' ליה פשיטא דמתני' היא ונ"ל דה"ק זו היא עיקר מחלוקת ר"א וחכמים:

הדרן עלך פרק סוכה