מצות חליצה. ת"ל חלוץ הנעל. וא"ת א"כ אפי' ביחי' נמי כשר וי"ל הא כתיב זקני דמשמע דבעינן דיינים ואין ב"ד פחות משלשה וקשה הא דגרסי' בבבלי קידושין דף לב ע"ב ת"ר מפני שיבה תקום יכול אפי' זקן אשמאי ת"ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמאי ניליף מהכא דזקן אפי' הדיוט במשמע ועוד בסנהדרין דף יד ובסוטה דף מו משמע דזקני סתם משמע אפי' הדיוטות וי"ל דהתם מדכתיב שיבה וזקן דייק דאס"ד אפי' הדיוט א"כ זקן למה לי. מיהו למאן דמפרש התם יכול אפי' זקני אשמאי היינו אפי' עכו"ם במשמע קשיא דלמא איצטרך זקן למעט עכו"ם דהא מיהת בדיינים משתעי קרא ועכו"ם פסול לדון ולעולם אפי' אינו חכם חייב בהידור וקימה. ועמ"ש בחידושי קידושין שם:

כמ"ד בישראל פרט לגרים. תימא דפליגי תנאי בתיבה אחת לזה ה"ל ריבוי ולזה מיעוטא ונ"ל דבהא פליגי תרי בישראל כתיבי בפרשה להקים לאחיו שם בישראל ונקרא שמו בישראל מ"ד לרבות את הגרים סובר דה"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות ומ"ד למעט סובר דאיצטרך חד בישראל לרבות הדיוטות וכ"ה בבבלי ואידך מחלוץ הנעל נפקא:

בישראל פרט לגרים. וקשה בת"כ פ' מולך תניא בישראל לרבות נשים ועבדים וכי היכי דמרבינן עבדים מבישראל כ"ש דאית לן לרבויי גרים וא"ל שאני התם דכתיב גר מפורש וע"כ צ"ל דלרבויי עבדים קאתי דאכתי אית לן למימר בישראל למעט עבדים קאתי דהא הך תנא אית ליה בישראל מיעוטא הוא ולא ריבויא וי"ל ברייתא דת"כ אתיא כמ"ד בישראל ריבויי' הוא א"נ י"ל דטפי אית לן לרבויי מבישראל נשים ולחייבינהו ואת העבדים מלמעט עבדים לפטרינהו ואת הנשים דקיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וה"נ כן הוא:

תמן האזרח פרט לגרים. בת"כ פ' מועדות תניא אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים כל האזרח לרבות את הקטנים בישראל לרבות גרים ועבדים משוחררים. וכ' בק"א בישראל לרבות את הגרים ל"ג לה דה"א דהאזרח לרבות את הגרים ואמרו בישראל אינו אלא לרבות את העבדים שהם בהם ועמהם אבל אינן מהם ע"כ. והדבר קשה להגיה הספרים וע"ק אחר כל מליצתו לא מצאתי שמחלק בשום מקום בין גרים ועבדים משוחררים דשניהם גרים גמורים הם ובכמה מקומות בש"ס אמרו אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים משוחררים מנין משמע מפורש דשניהם שוין ומחד ריבויא נפקי. וגירס' הילקוט שמביא הט"ז בי"ד ריש סי' א' ע"ש נוסחא מוטעת היא כמ"ש הש"ך שם בנק"ה ע"ש והדבר ברור כל מקום שמפורש בקרא הגר עבדים משוחררים בכלל וע"ק אחרי דאיצטרך ה"א דהאזרח לרבויי גרים איך אפיקתי' הת"כ לאסמכתא להוציא הנשים. וע"ק הא מפורש בקרא בכמה מקומות האזרח והגר ש"מ דגר לאו בכלל אזרח הוא איך נאמר דה"א דהאזרח לרבויי גרים אתי אדרבא משמע טפי המיוחדים והמיוחסים שבאזרחים. ונ"ל דה"פ אזרח זה אזרח ומשמע בין איש בין אשה מישראל אבל לא הגרים וה"א דהאזרח דמשמע מיוחדים שבאזרחים ממעטינן מינה נשים. והשתא דאמרי' דמיעוטא דנשים הלכתא היא כמפורש בבבלי סוכה דף כח פריך הש"ס התם קרא למה לי היינו כולא קרא דאזרח למה לי ומשני לרבות את הגרים סד"א האזרח בישראל אמר רחמנא ולא את הגרים קמ"ל ר"ל אי לא כתיב אזרח הייתי אומר בישראל למעט גרים אבל השתא דכתיב אזרח ה"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וזו היא כוונת הת"ק דקאמר בישראל לרבות גרים ועבדים משוחררים וא"ת תרי מיעוטי למה לי י"ל קושיא זו קשיא אכלל המדה הזאת וכבר עמדו עליה רבותינו בעלי תוס' ז"ל. והדברים ברורים ופי' זה כולו מחמדים. ואף שמדברי רש"י שם בסוכה אין נראה כן מ"מ יש לכוין דבריו למ"ש ולענ"ד הוא נכון:

אית תניי תני חליצה בשנים פסולה וכו'. קצת קשה למה הביא ברייתות הא לקמן בפרקין במתני' פליגי בה ת"ק ור"ש. גם הא דמייתי בסמוך שני ברייתות דפליגי בחליצה בלילה הא מתני' היא בסמוך דפליגי בה ת"ק ור' לעזר:

אפי' כמ"ד חליצה בגרים כשרה מודה בשנים שהיא פסולה וכו'. וקשה למה לא קאמר נמי איפכא אפי' מ"ד חליצה בגרים פסולה מודה בשנים שהיא כשרה דהא פסול גרים מבישראל נפקא ובעינן עד שיהא אביו ואמו מישראל אע"ג דכשר אפי' לדיני נפשות דגר אפי' כשאמו מישראל מקרב אחיך ממעטינן דפסול לחליצה כמפורש בבבלי דף קב. א"כ על כרחך לומר דלאו מטעם דחליצה דין פסול הגר אלא גזרת הכתוב הוא לפ"ז י"ל דכשרה אפי' בשנים. מיהו כל זה לפירש"י דסובר גר דן ישראל דיני ממונות אפי' גר גמור אייתר בישראל להחמיר בחליצה מדיני נפשות אבל לשיטת תוס' והרי"ף והרשב"א דגר גמור פסול לדון ישראל בד"מ א"כ בישראל לא מהני אלא להשוות חליצה לדיני נפשות ודאי אין להקל בפחות משלשה. אך קשה דמסיק שהרי דיני ממונות כשרה בגרים ופסולין בשנים. משמע דס"ל כרש"י דדיני ממונות גר ממש דן את ישראל וי"ל דה"ק גר שאתה פוסל לחליצה דהיינו אמו מישראל הוא כשר לדיני ממונות ואפ"ה בעינן שלשה וזו ראיה מבוררת שיטת הרי"ף. אך לדברי כולם קשיא לי הא דאמרי' בבבלי שם בחליצה עד שתהא אביו ואמו מישראל מנ"ל דלמא קרא אתי למעט גר שהורתו ולידתו בקדושה דכשר לדיני ממונות דהא אמרי' בבבלי כתובות דף מד דישראל מעליא היא אבל בשאמו מישראל כשר לחליצה ודוחק לומר דשקולים הם מי שאמו מישראל ומי שהורתו ולידתו בקדושה. ואחרי כל אריכת הדברים שהאריכו המהרש"ל והמהרש"א בתו' בד"ה לענין וכו' לא מצאתי ישוב לקושיא זו וצ"ע:

וענתה ואמרה אין עניי' אלא מפי אחד. ותימא הא כתיב וענו הלוים ואמרו וגו' ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן הרי שכל הלוים אמרו והעם ענו אחריהם לכך נ"ל דה"ג אין עניי' אלא מפי אחר. אך קשה הא כתיב בביכורים וענית ואמרת וכתיב ויען איוב ופירשו שהוא לשון הרמת קול א"כ אף הכא נאמר שהאשה תאמר בהרמת קול. מיהו בירושלמי ביכורים פ"ג גרסי' אמתני' בראשונה מי שיודע לקרות קורא מי שאינו יודע לקרות מקרין התקינו שיהא מקרין את מי שיודע ושאינו יודע תני אין עניי' אלא מפי אחד ולא עוד אלא שסמכו למקרא וענית ואמרת. ונראה דהיינו טעמא דתנן במתני' סוף פרקין היו מקרין אותה. ולא ראיתי לא' מן הראשונים שכתב טעמא דמתני' ודלא כמ"ש תוס' בריש פרקין דהטעם דצריכין יודעין להקרות משום דעל הקריאה אינן יכולין לשאול בקיאין אם הקרו יפה ע"ש וקשה למה אינן יכולין לשאול על הקריאה הלא יכולין לקרות לפני חכם כמו שקראו לפני היבם ויבמה. אלא ודאי כמ"ש דסמכו אקרא שיקרא הדיין לפניהם:

למי נצרכה לר"מ וכו'. וא"ת תיקשי ליה סיפא דתנן סנדל שיש לו עקב כשר משמע הא לכתחילה לא וכן מקשים תוס' וי"ל בשלמא אי רישא דוקא ניחא דתני סיפא איידי דרישא אבל דוחק לומר כולא מתני' לאו דוקא. והא דמשני בבבלי משום דבעי' למיתנא סיפא אמפיליא חליצתה דיעבד תנא רישא נמי דיעבד שינוי' דחיקא הוא וכד מסיק תנאי היא הדר בי' מהך שינוייא ומוקי למתני' כר"מ. והרא"ש כ' מדקאמר וכי יש סנדל במקומינו משמע במקום שאין סנדל חולצים במנעל לכתחלה והרמב"ן חלק עליו ומפרש שר"י תמה שר"מ אוסר לכתחלה אפי' במקום שאין שם סנדל. ולולי דמסתפינ' אמינא דפשטא דשמעתתא דאף במקום שיש סנדל חולצין במנעל לכתחלה דאס"ד לכתחלה בעינן סנדל איך לא שם ריב"ב לבו על כך להדר אחר סנדל וכי לא היה אומן שם בנציבין שיכול לעשותו אלא ה"ק מעולם לא ראינו סנדל במקומינו א"נ ה"ק בכל מקום חולצין במנעל שהולכין בו תדיר כיון שבמקומינו הולכין במנעל חולצין בו ונ"מ דא"צ למיהדר למיעבד מנעל כעין סנדל וזו היא דעת הרמב"ם ועיי' בב"י א"ע סי' קסט:

א"ל הא רבן כפף. משמע דוקא כפיפה שריא אבל מיושב לגמרי אסור. מכאן ראיה לדברי הפוסקים דאסור לישב דאפי' אכפיפה שאל ר' בא אם נוהגין להקל בכך. וטעמא דמלתא דכתיב ועמד ואמר ותניא בספרי אין דברי' הללו אמורי' אלא בעמידה נראה דאכולא פרשתא קאי דהא לא כתיב בתר הכי שישב. אבל גירסת הרמב"ם בספרי אין אומרים דבריהם אלא בעמידה. משמע דוקא אמירה צריכה להיות בעמידה אבל לא החליצה. ועמ"ש בסמוך בד"ה אע"ג וכו' ועיי' ברשב"א ובב"י שם:

וגוררתו בימין. גירסת תוס' והרא"ש בפרקין וגוררתו בשמאל. וקשה הא דמסיים כדי שתהא חליצה והתרה בימין משמע דאף גרירה בימין דאל"כ ל"ל למתני גרירה וה"ל למימר כדי שתהא וכו' קודם וגוררתו. לכן נראה גי' שלפנינו עיקר וכ"ה גי' הרי"ף וה"מ וש"פ עיי' בב"י שם:

אע"ג דרב אמר עד שתחלוץ ותרוק מודה רב וכו'. וקשה למאי קרי ליה עיקר כיון דתרווייהו בעינן ואפשר לענין עמידה קאמר השתא קריאה שאינה מעכבת צריכה להיות מעומד כ"ש התרת הרצועות וכ"מ מלשון הטור אה"ע סי' קסט וז"ל ואיני יודע למה כ' ויושבת הלא מצות חליצה מעומד ועיקר חליצה התרת מנעל וחליצתו ועי"ל דנ"מ אם חלץ לה האחין אע"פ שלא רקקה ולא קראה פסולה משא"כ בקריאה ורקיקה ולא חלצה לא פסלה ולא ידעתי למה אמר התרת הרצועה הו"ל עיקר מצוה החליצה ואין לפרש כפי' קמא שפירשתי בקונ' דא"כ לא פריך מידי מהא דאמר רב דבעינן נמי רקיקה מיהו בבבלי דף קב משמע כל"ק דאמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב ופריך מדתניא רוב רגלו וכו' ועמש"ל בסמוך בתו' בד"ה כיני:

אם רצה להחזיר וכו'. וא"ת ללישנא בתרא שבקונט' כשחולצת אחר התרתה אמאי לא הא שתיהן בה והן על הסדר וי"ל כיון דאפסקא ביניהן חליצה פסולה לאו על הסדר נינהו ובעינן שיהו שתיהם בחד נעילה וכה"ג אמרי' בתקיעות של ר"ה:

באמפיליא והחולצה לקטן וכו'. בבבלי בגיטין פ' כל הגט גרסי' אמר שמואל כ"מ ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלת' מן האחין במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה פסולה ופוסלת קטן ואנפיליא פסולה ואין פוסלת. ונראה זו היא מימרא דר"א דהכי והיינו כפירושא קמא שבקונט'. ותוס' כתבו שם בד"ה קטן וכו' וא"ת שמואל ובני מערב' במאי פליגי וכו' ע"ש. ולפי הגי' שלפנינו בבבלי בפרקין דף קה אר"י אמר רב זו דר"מ וכו' לק"מ גם גי' הרי"ף והרא"ש והרשב"א היא אר"י אמר רב. ועמש"ל בפרקין בתו' בד"ה וחולצת לקטן. כ' הרשב"א בחי' דף קב מיהו באנפיליא של בגד חליצה פסולה הויא כדתנן במתני' ומתניתא ותמהני על הרמב"ם שכתב דאינה חליצה כלל ובשל סיב כ' דהויא חליצה פסולה והא דאמר רבא האי מגין הא לא מגין האי טעמא לר"מ הוא בלחוד אבל לרבנן דדרשי תחש שניהם שוין ל"ש של בגד ל"ש של סיב ובשל בגד תנן במתני' חליצתה פסולה וכ"כ הה"מ וסיים בה ואין דברי הרמב"ם מוכרחין לחלק לרבנן בין מגין ולא מגין ע"ש. ואני תמה על הרשב"א דמסיק אנפיליא של בגד חליצתה פסולה כדתנן במתני' הא מפורש קאמר ר"א הא דתנן באנפיליא חליצתה פסולה לאו דוקא אלא שאינה כשר' וכדברי הרמב"ם ומתני' כרבנן וא"ל דסמיך אדשמואל דפליג על ר"א שם ומפרש חליצה פסולה דמתני' פסולה ופוסלתה דא"כ ה"ל להביא פלוגתייהו דשמואל ור"א ועוד דלמא ע"כ לא פליגי שמואל ור"א אלא בלישנא דמתני' אי פסולה פוסלתה דוקא וכמ"ש תוס' שם גבי קטן דלא פליגי לענין דינא אלא בלישנא דמתני' א"כ ה"נ נימא באנפיליא דמודה שמואל לר"א דלרבנן אינה פוסלתה ומתני' דר"מ היא דהא סיפא דמתני' סנדל של עץ מוקי לה שמואל כר"מ כדאיתא בבבלי דף קג ע"ב. וא"ת כיון דאינו מגין לר"מ כבגד לרבנן א"כ לשמואל אנפיליא ודאי אף לרבנן פסולה ופוסלתה כמו לר"מ וי"ל ודאי טעמא רבא איכא לחלק ביניהם דבגד לרבנן מיעטיה בקרא וכמאן דלא עביד מידי דמיא אבל אינו מגין לא מועטיה קרא אלא מסברא אמרי' נעל ראוי להגין והאי בגד נמי מגין מיהת במקצת אלא שאינו מגין כראוי הלכך פסולה ופוסלתה ועוד הא סתמא דגמרא בבבלי בסוגיין כר"א אזלי דקאמר קב הקיטע מני ר"מ אנפיליא של בגד מני רבנן וקשה ה"ל להקשות מבת בוקתיה וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה מני ר"מ דלרבנן לא ה"ל למיתני פסולה לשמואל ואנפילי' של בגד רבנן א"ו דחליצתה פסולה לאו דוקא וכר"א ואף שיש להשיב דהש"ס רוצה לדייק אף לר"א קשיא הך ברייתא מ"מ מדכלל הך תנא אנפיליא של בגד והחולצת לקטן בחד בבא ש"מ דשוין הם. ולאביי דמוקי הך ברייתא כרבנן ודאי צ"ל דס"ל כר"א דחליצתה פסולה לאו דוקא דהא קתני והחולצת לקטן חליצתה פסולה ואס"ד דוקא קאמר א"כ קשיא הך ברייתא לר"א ולשמואל לדינא דהא תרוייהו סברי לרבנן חליצת קטן אינה כלום וכמ"ש תוס' שם. כללא דמלתא לרבנן אנפיליא של בגד אינה חליצה. ועיי' בחי' הרשב"א סוף פרקין. ופש גבן לברורי מנ"ל להרמב"ם לחלק בין אנפיליא לסנדל של עץ ונראה דיצא לו מהא דגרסי' דף קג ע"ב סנדל של עץ חליצתו כשרה מאן תנא אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דר"מ ר"י אוסר אבוה דשמואל אומר במחופה עור ודברי הכל. וצ"ל לאבוה דשמואל הא דתניא רישא באנפיליא של בגד פסולה אתיא נמי כר"מ כיון דאינו מגין וכדרבא וכ"כ המהרש"א וסיים בה וניחא דלא מפליג בדידיה ותני ברישא סנדל של עץ פסולה בד"א בשאין מחופה עור וכו' דלר"מ סנדל של עץ דמגין כשר אפי' בלא חיפוי עור ומתני' לד"ה שנויה ע"ש. ודברי הרב אלו תמוהין שהרי עדיין קשיא לפלוג ולתני בדידה באנפיליא בד"א בשאין מחופה עור וכו' דהא באנפיליא מודה ר"מ דפסול דאינו מגין אלא ודאי תנא דמתני' אתי לאשמועינן אע"ג דלרבנן סנדל של עץ בשאינו מחופה פסול אינו דומה לפסול השנוי ברישא באנפיליא אינה חליצה כיון שאינו מגין ובסנדל של עץ פסולה ופוסלתה וקמ"ל אי הוי מפליג בדידה באנפיליא בין מחופה עור לשאינה מחופה עור לא שמעינן סנדל של עץ מינייהו לפי שאין דיניהן שוה לענין פסולייהו. וא"ת למה לא מוקי הש"ס גם לברייתא ככ"ע וכקושית המהרש"א לשיטתו ע"ש י"ל דרבא לא ניחא ליה למוקמי במחופה עור כי היכי דלא ניחא ליה לשמואל למוקמי מתני' בהכי וכ"ש הוא דהא בברייתא ברישא תני בשל שעם וכו' סתמא ומסיים בה באנפיליא של עור משמע בשעם לאו במחופה עור איירי ועי"ל דרבא רוצה לשנויי אף אליבא דשמואל דודאי אתייא ברייתא כר"מ דתנא בה החולצת לקטן חליצתו פסולה והיינו פסולה ופוסלתה ורבנן פליגי עליה ואמרו אין חליצת קטן כלום אבל לר"א דקיי"ל כותיה אתיא נמי הך ברייתא ככ"ע. נמצא דברי הרמב"ם שרירן וקיימין. ומ"ש המהרש"א דף קב מאי קשיא ליה ממתני' דהכא אמתני' דתרומת הלשכה ויה"כ לישני דאתיין כר"מ וצ"ע ע"ש. ול"נ דלק"מ דא"כ קשיא סתמא דהכא אסתמא דהתם דלדידהו סתמא דהכא כרבנן ולא כר"מ. גם מ"ש המהרש"א דף קד ע"א בגמ' אי מוקי סתמא תניא אע"ג דהך סתמא כיחידאה אתיא וכו' ע"ש לפמ"ש ל"ק דהך סתמא איכא לאוקמי ככ"ע. וכ"ש לפמ"ש תו' דלא פריך אלא דעבד כיחידאי אבל אלכתחלה לא פריך ע"ש. מיהו קשה הא הך סוגיא דף ק"ד לשמואל אזלי וי"ל שמואל לא מוקי הך ברייתא ככ"ע כמו מתני' ויש לחלק:

מ"ד חליצתה פסולה בשהיתה אנפיליא של עור ומנעל של עור. כ' הרשב"א דף קב אע"פ שאין נראה כן מגמרין מדבעא מיניה ר"נ מרבה שני מנעלים זה על זה מהו ופרישנא דקרעתי' לעילאי ושפלתיה לתתאי וקאי עלה משמע דבכה"ג מיבעיא ליה הא שפלתינהו לתרווייהו חליצה מעליא היא דחליצה איכא וגלוי כרעא איכא וכו' ע"ש. ולפמ"ש בקונט' דאיירי שלא חלצה אלא המנעל א"כ לא פליגי הבבלי והירושלמי אהדדי. א"נ הירושלמי איירי שהתירה למנעל וחזרה והתירה לאמפיליא ואח"כ חלצה למנעל ואח"כ חלצה לאמיפליא חליצתה פסולה לפי שאין החליצה וההתרה על הסדר אבל באמפיליא של בגד אין התרתו וחליצתו כלום דבעינן שלא יפסיק התרה וחליצה מדבר הכשר לחליצה:

אר"ח מ"ד יוצאין באמפיליא של בגד וכו'. כתב בש"ע א"ח סי' קכח סעיף ה' לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים אבל בבתי שוקים שרי וי"מ אם הם של עור. וכתב מג"א ונ"ל של בגד ומחופ' עור שרי בכל ענין ועמ"ש סי' תקנד סי' ו' ע"כ. וקשה הא מפורש כתב שם דשל בגד ומחופה עור אסור וי"ל דסובר בט"ב דאסור משום תענוג אסור אפי' מחופה עור אבל בכהנים אינו אסור אלא משום קשירה ובבתי שוקים לא שייך קשירה ואינו אסור אלא משום לא פלוג ובכה"ג שהוא של בגד אין לגזור ודוחק:

בסנדל של שעם. פירשתי בקונט' דלאו שפיר עבד דתני' בברייתא וכו'. ובבלי דף קד גרסי' רבה בר חיי' עבד עובדא במוקי וכו' וכתבו תוס' ה"מ למפרך אימור דאמרי רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמר וכו' ע"ש. דבריהם תמוהי' מנ"ל דברייתא בדיעבד תני' אי משום דקתני חליצתה כשרה הא קתני נמי בהך בבא והחולצת מן הגדול דהא ודאי לכתחלה שריא דזו היא כמצותה ועל כרחך לומר איידי דבעי ליתני בסיפא באנפיליא פסולה דאפילו בדיעבד פסולה תני נמי רישא דיעבד וכה"ג משני בבלי דף קב ע"א וע"ק בין לאביי דמוקי להך ברייתא כרבנן ומחופה עור ובין לרבא דמוקי לה כר"מ לתרווייהו לכתחלה חליצתה כשרה וצ"ע וראיתי ברשב"א בחי' דמסיק כמ"ש ועמש"ל ה"ב בד"ה הלכה וכו'. ובטור אה"ע סי' קסט כ' סנדל של עץ של סיב של שעם ומחופה עור וכו' או שחלץ באנפיליא של עור וכו' או במוק החליצה כשרה דיעבד ע"כ וכ' הב"י איכא למידק אנפיליא של עור אמאי אינה כשרה אלא דיעבד וצ"ל דצורת אנפיליא משונה וכו' ע"כ. וקשה א"כ נאמר שכל מקום יעשה סנדל של חליצה כמנהג מקומו וזה דבר אשר לא שמענו. גם מאי דקשיא לן אדברי תוס' קשיא נמי אטור. ומדברי הרמב"ם שכתב חליצתה כשרה לשון דיעבד אין ראיה שכן מנהגו לכתוב לשון הש"ס. גם מדברי הרא"ש יש להוכיח דסנדל של עץ מחופה עור אפי' לכתחלה חולצין בו שכתב אהא דאר"י אמר שמואל סנדל התפר בפשתן אין חולצין בו פירש"י בל"ק שיש תחתיו בגד וכו' ולא נהירא דלא גרע מסנדל של עץ דתנן במתני' חליצתה כשירה ואוקמה אבוה דשמואל במחופה עור וד"ה וכו' ונראה כל"ב שתפרו במשיחת פשתן וכו' ונראה דאין חולצין בו לכתחלה קאמר וכו' ע"כ. ואס"ד דסובר הרא"ש דסנדל של עץ מחופה עור לכתחלה לא אמאי לא מפרש כפי' הראשון והא דקשיא ליה מסנדל של עץ ומחופה עור הא שמואל נמי אין חולצין לכתחלה קאמר א"ו פשיטא ליה להרא"ש דסנדל של עץ ומחופה עור אפי' לכתחלה שפיר דמי וצ"ע:

כיני מתני' בקושר מן הארכובה וכו'. כתב הרא"ש בפרקין והא דקאמר בירושלמי כיני מתני' בקושר וכו' לא בא למעוטי אלא לאשמועינן דבעינן שאף הקשירה תהא מן הארכובה ולמטה בסנדל שלהם שאינו יכולה לעמוד בלא קשירה ע"כ וכ"כ הרשב"א וקשה דבכולא תלמוד ירושלמי כשאומר כיני מתניתא בא להגיה ולפרש מתני' שאין לפרשה בענין אחר זולת כפי מה שהגיה והא דפריך בבבלי רגלים פרט לבעלי קבין ה"פ מהתם שמעינן דמדאורייתא עד השוק איקרי רגל ולא למעלה ממנו כדפריך בסוגיין בסמוך וכ"כ הרא"ש. אך קשה מאי פריך הבבלי דלמא מרגלים ממעטינן מי שאין רגלו שלם והא ודאי דעד השוק נמי בכלל רגלו הוא. ומ"ש הרא"ש ותימה לפסול החליצה משום שנתקשרו הרצועות למעלה מן הארכובה דמאי נ"מ היכן נתקשרו הרצועות רק שחלצה נעלו מעל רגלו והא דקאמר בירושלמי עיקר חליצה התרת הרצועות נראה שסנדל שלהם לא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה וכ"מ מלשון הירושלמי דקאמר קושרו עד שיכול להלוך בו וכו' אבל מנעל שיכול לעמוד בלא קשירה לא ידענא למה תפסול החליצה אם קשר למעלה מן הארכובה או אפי' חולץ בלא קשירה שלא נרמזה קשירה בתורה ולא נאמר הל"מ ע"כ. ולענ"ד הדברים מראין בהיפך דדרך הסנדל והמנעל להיות ברגל עצמו עד השוק אלא שקושרין אותו למעלה מן השוק ובקרא כתיב וחלצה נעלו מעל רגלו הרי דקפיד קרא לחלוץ המנעל ממעל רגלו ועל החליצה שברגל עצמו לא קפיד ש"מ עיקר החליצה התרת הרצועות ומ"ש מדקאמר עד שיכול להלך בו נראה דכוונת הירושלמי שאף שעיקר חליצה התרת הרצועות מ"מ יהא המנעל ראוי לילך בו דבלאו הכי לא מיקרי נעלו. נמצאו כל דברי הירושלמי קיימין. והדברים ברורים. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה שניא וכו':

ותני עלה ביד עד הפרק וכו'. כ' הרמב"ם בפי' המשנה ערכין ריש פ"ה אע"פ שהיד ודאי היא עד פרק הזרוע אבל בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ע"כ. ותימה הא מפורש שם בגמרא דף יט ע"ב מדאורייתא הקיבורת כולו קרוי יד ובקידוש ידים הלכתא גמירי לה עד הזרוע. גם לא ראיתי להרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול שביאת דין קידוש ידים ורגלים עד היכן. ואף בפירושו פ"ב מזבחים האריך בשאר דיני קידוש ידים ורגלים ולא הזכירו וצ"ע:

שנייא הא דכתיב מעל רגלו. כ' תוס' דף קב ע"ב בד"ה מאי מעל רגלו ש"מ שלופי הוא וא"ת הא איצטרך מעל להכשיר שוק לחליצה וכו' ע"ש. נראה שגירסתו אינה כגירסה שלפנינו דקאמר א"כ לכתוב רחמנא במעל רגלו אלא גירסתם סתמא א"כ מאי מעל רגלו וכו' ולפמ"ש לעיל בסמוך בד"ה כיני דקרא אתי לאשמועינן שיתיר הרצועות מעל רגלו ממילא שמעינן נמי מיניה דשלופי הוא דליכא למימר זרוזי הוא הא עדיין לא כתי' שילביש החלוץ המנעל בלא קשירה דנאמר שהיבמה תקשור הרצועות על רגלו בשלמא אי שלופי הוא שפיר דסתמא כשהולך לפני ב"ד נעלו קשור ברגלו ואמר קרא שתתיר הרצועות מעל רגליו אבל אי שלופי היא קשיא כמ"ש:

התיב כהנא והא כתיב ובשלייתה וכו'. כ' המהרש"א הא ודאי דרגלו דהכא ליכא לפרושי ירך דהא כתיב מעל רגלו ולמעלה מירך לא שייך חליצת מנעל וכו' ע"ש ולפמ"ש דחליצה דמעל רגלו היא התרת הרצועה אף למעלה מירך שייך התרת הרצועה כמו קב הקיטע שנקטע רגלו עד הארכובה וקשור למעלה מארכובה:

תני ר"ח כשר וכו'. ונראה דר"ח ור"ה לא פליגי דר"ח בע"ז של עכו"ם שיש לה ביטול ולא כתות שיעוריה ור"ה איירי בע"ז של ישראל ועיר הנדחת נמי לר"ח דמכשיר איירי בשופר מנכסי הרשעים המופקד בעיר אחר ולא נקבץ לתוך שללה והברירה ביד הנפקד להביא לשם. והא דקאמר בסמוך הכל מודין וכו' היינו דבלולב לד"ה אפי' ע"ז של נכרי אין יוצאין בו דאע"ג דאית בי' שיעורא השתא מיהת אינו נקרא שלכם. ודחקני לפרש כן לקיים דברי תוס' בדף קג ע"ב בד"ה סנדל וכו' ע"ש. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה הכל מודים וכו':

הכל מודים בלולב וכו'. משמע דאיירי בע"ז של עכו"ם כדפירשתי בקונט' דבע"ז של ישראל אף שופר פסול דכתות מיכתת שיעורא ואף שופר צריך שיעור כדתנן פ"ג דר"ה. ואין סברא לומר דפליג הירושלמי אבבלי בהא. ומסוגיין קשיא לי אמ"ש המג"א בא"ח סי' תרמ"ט ס"ק כ' לולב שאינו ראוי לאכילה כל שהוא שלו אע"פ שאסור בהנאה לכם קרינן ביה ע"ש. א"כ מאי קאמר ר"י בלולב כתיב לכם לא משל איסורי הנאה הא בלולב אף איסורי הנאה לכם קרינן ביה. ואף אם נאמר דסוגיין איירי בע"ז של ישראל כיון דאין לה ביטול לא מיקרי לכם אבל בשל עכו"ם שיש לו ביטול אע"ג דעכשיו אסורה לו מיקרי לכם מ"מ קשיא להמג"א שהרי קאמר שם דלכך איצטרך לטעמא כתות שיעוריה לפי שלולב מיקרי לכם ע"ש ולא שייך כתות שיעוריה אלא בע"ז של ישראל כמפורש שם בש"ע סעיף ג' וצ"ע:

הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהוא כשר וכו'. כ' הרמב"ם פ"ד מה' יבום הלכה כ' סנדל של תקרובת ע"ז ושל עיר הנדחת וכו' פסול. וכ' הה"מ והוסיף רבינו עיר הנדחת ופשוט הוא שהוא כתקרובת ע"ז שאין בטלה עולמית. וכתב שם בהגה"ה לפי גי' הה"מ תימא על רבינו איך מדמה עיר הנדחת לתקרובת ע"ז דלא כירושלמי שכתב בהדיא הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהוא כשר דכתיב חלוץ הנעל מ"מ ע"כ. ודברי המגיה תמוהין דהא א"ר מנא כמה דאת אמר תמן יום תרועה וכו' כן את אומר הכא חלוץ הנעל מ"מ. ובסמוך מפורש מאן דדריש יום תרועה מכשיר נמי בשופר של ע"ז ה"ה מאן דדריש חלוץ הנעל מ"מ מכשיר נמי בסנדל של ע"ז ומאן דפוסל בסנדל של ע"ז פוסל נמי בשל עיר הנדחת וזה ברור:

מתני' מסייעא לר"י סנדל של קש וכו'. וקשה וכי אלימא ממתני' דתנן סנדל של עץ כשר ומפרשינן בחבטין של עץ וי"ל דדייק מדלא הודו למדרס ש"מ דבכולהו קש איירי כדפרישית בקונט'. וא"ת לר"י מ"ש אנפיליא דתנן ברישא חליצתה פסולה וי"ל שאני אנפיליא של בגד דאינו מגין והכי משני רבא בבבלי בסוגיין:

אבל חכמים לא הודו למדרס. ותימא דתנן פ"ב דעדיות ג' דברים אמר ר"ע על שני' הודו לו ועל אחת לא הודו לו על סנדל של סיידי' שהוא טמא מדרס ועל שירי התנור ארבעה שהיו אומרים שלשה והודו לו וי"ל הא דמייתי הכא ברייתא היא ותניא בה דלא הודו לו וכ"מ בבבלי שבת דף סו ע"א דגרסי' שם דתניא סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת דר"ע ולא הודו לו והתני' הודו לו א"ר הונא מאן הודו לו ר"מ ומאן לא הודו לו ר' יוסי וקצת קשה דלא פריך בשבת ממתני' דעדיות דתנן הודו לו. ודברי הכ"מ פכ"ה מהלכות כלים תמוהי'. וכבר הרגיש בזה התי"ט שם בעדיות. ולדינא משמע בסוגיין אפילו מאן דמטהר סנדל של קש מטומאת מדרס משום דאיירי בסנדל של סיידין שאינו עשוי כלל להילוך וקסבר האי תנא אף על גב דלפעמים מטייל בו עד ביתו לאו מנעל הוא אבל העושה סנדל של עץ להלך בו חולץ בו דסנדל מיקרי. ובבבלי בסוגיין ובפ' במה אשה מפורש מ"ד דיוצאין בסנדל של עץ בשבת מתיר נמי לחלוץ בו. ותמה אני מדברי הרמב"ם שבפ' י"ט מה' שבת פסק דאין יוצאין בו ובה' חליצה פסק דאין חולצין בו ואם חלץ חליצתו פסולה ובפכ"ה מה' כלים פסק דסנדיל של סיידין טמא מדרס וצ"ע ועיי' בבבלי בשבת פ' אלו קשרים דף קיב. ומסוגיין יש ראיה לפירש"י והראב"ד דסנדל של סיידין הוא משל קש ועיי' בחי' הרשב"א בשבת פ' במה אשה:

הלכה כר"י לענין שבת. בבבלי פ' אלו קשרים דף קיב גרסי' א"ר יוחנן כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת אבל לא לחליצה והוינן ר"י אליבא דמאן אי אליבא דרבנן לענין טומאה ולענין שבת מנא אבל לחליצה לא הוי מנא והתנן חלצה של שמאל בימין חליצתה כשירה ואלא אליבא דר' יהודה וכו' אבל לא לחליצה דמנא הוא אימר דאמרינן חלצה של שמאל בימין כשרה היכא דלמלתיה מנא הוא הכא למלתיה לאו מנא הוא דאר"י נפסקה החיצונה טהור אלמא לאו מנא הוא ע"ש. וקשה דלמא לעולם כרבנן והא דתנן חליצתה כשרה היינו דיעבד ור' יוחנן דקאמר אבל לא לחליצה מודו רבנן לר' יהודה לכתחלה לא ובבבלי בפרקין דף קג מפורש דשל שמאל בימין דיעבד דוקא כשר ואפשר לומר מכדי סתמא דש"ס דשבת למאן אזלי לר"י ור"י סובר הא דתנן במשנתינו חליצת' כשרה לשון דיעבד לאו דוקא אלא איידי דסנדל שאינו שלו נקטי'. תדע דהא לעיל בסוגיין א"ר הילא בשם ר' יוחנן אפי' סנדל כולו של עץ כשר והא אפי' לכתחלה מותר דהא מייתי סייעתא לר"י ברייתא דתניא בה סנדל של קש האשה חולצת בו והיינו אפי' לכתחלה וכן כתב הרשב"א בחי' שבת פ' במה אשה דף סו ע"ב בד"ה מאן הודו וכו' בשם תוס' הא דתנן סנדל של עץ חליצתה כשרה ה"ה לכתחלה ואיידי דבעי למיתני סיפא באנפיליא של בגד חליצתה פסולה ואפי' דיעבד תנא רישא חליצתה כשרה ע"כ ויש כאן חסרון הניכר וצ"ל ואיידי דבעי למתני שיפא חלצה בלילה חליצתה כשרה דוקא דיעבד תנא רישא חליצתה כשרה כדאמרי' התם ביבמות דף ק"ב לענין מנעל דנקט חליצתה כשרה איידי דבעי למתני סיפא אנפיליא של בגד חליצתה פסולה. ולא ידעתי למה להו לתו' לומר איידי דסיפא לימרו איידי דאחריני דתנא עמהן כגון סנדל שאינו שלו ושל שמאל בימין דקא"ר יוסף מפורש דדיעבד דוקא. גם דוחק לומר דכלל התנא בחד בבא הנך דחליצתן כשרה לכתחלה והנך דאינן כשרים אלא דיעבד וצ"ע ועמש"ל הלכה א בד"ה בסנדל וכו'. שמעינן מיהת דסבירא ליה לר' יוחנן חליצתה כשרה דסנדל של עץ לכתחלה הוא ה"ה לשל שמאל בימין דהא בחדא בבא תני להו חלצה בסנדל שאינו שלו או בסנדל של עץ או בשל שמאל בימין חליצתו כשרה. אך קשה מאי קשיא ליה ממתני' חלצה בשל שמאל בימין כשרה דראוי להלך בו שהרי הרצועות מחוברין בו ואפשר להדקו אבל נפסקה החיצונה אע"ג דראוי למנעל אחר התיקון כדמשמע מפירש"י שם מ"מ קודם התיקון לאו מנעל הוא לענין חליצה והיינו דקאר"י אבל לא לחליצה. ותירוץ תוס' שם בד"ה אימור וכו' לא שייך הכא. לכך נ"ל לרבנן אפי' בלא תיקון יכול לילך בו כיון שנשארה אחת מהרצועות יכול לכרכה על המנעל ולענבה ברצועה זו עצמה אע"פ שאינו יכול לקשרה כיון שאין שם אלא רצועה אחת ור' יהודה סובר דמחכו עלה ולא הוה מנא והיינו דפריך לרבנן ממתני' חלצה של שמאל בימין דלרבנן כיון דאיכא להפכה ולא מחכו עליה שפיר חולצין בו וניחא נמי קושית תוס' בד"ה אימור וכו' דלרבנן אפי' למלתיה דהיינו לשמאל מנא הוא שיכול לילך בו. ועיין היטב:

כרך סבנא. בקונט' פירשתי כרך סיב וכו' ויצא בו. ויותר נ"ל דנפסק לו הסנדל וכרך סיב ע"ג כדי להביאו לביתו אבל לכתחלה אסור והא דתני בסמוך אבל מטייל הוא עד פתח ביתו נמי ע"י כריכה איירי. כן משמע בבבלי שבת דף קיב ע"ש:

מהו להחליף. בקונט' פירשתי דמיבעיא ליה בשנפסקה החיצונה. אך קשה א"כ מאי קאמר ר' יוסי מתני' אמרה כן דלמא דוקא בשלימה דלמלתיה מנא הוא חולצין אבל בנפסקה דלמלתיה לאו מנא הוא אין חולצין וכה"ג קאמר בבבלי כמ"ש בסמוך בד"ה הלכה וכו' לכך נראה דמיבעיא ליה בשלימי' אם מותר להחליף או דלמא לאו מלבוש הוא א"נ דלמא מחכו עליה ופשיט שפיר ממתני' דמין מלבוש הוא:

פרט לב"ד הסומא. נראה דאתי למעוטי סומא באחד מעיניו דלמעוטי סומא בשתי עיניו לא צריך קרא דלא גרע מדיני ממונות דלרוב הפוסקים פסול סומא בשתי עיניו לדיני ממונות. ובנימוקי יוסף בסנהדרין פ' אד"מ מייתי ראיה דסומא בשתי עיניו פסול לד"מ מהא דגרסי' בבבלי בריש פירקין ור' יהודה הדיוטות מנ"ל מדאיצטרך לעיני למעוטי סומין ש"מ דהדיוטות כשרים דאס"ד סנהדרין בעי מדר"י נפקא דבעינן שיהו הסנהדרין מנוקין מכל מום והשתא אס"ד דסומא כשר לד"מ הא איצטריך לעיני למיפסל סומין בחליצה ואכתי הדיוטות מנ"ל נהי דלא בעינן סנהדרין דלמא מומחין בעינן אבל אי בד"מ פסולי סומין לא איצטרך לעיני אלא למכשר הדיוטות ע"כ ותימא לדבריו למה להש"ס להזכיר סנהדרין ולהביא ראיה מדר"י תיפוק ליה אף בד"מ הדין כן ועוד מה יענה הרב הנימוקי ביום ראותו מ"ש בסמוך דאיכא לאוקמי מיעוטא דלעיני על סומא באחד מעיניו דמודה דפסול לד"מ ואכתי הדיוטות מנ"ל דודאי לעיני משמע שתי עיניו נמי א"ו ליכא לאוקמי זקני דכתיב בחליצה או בסנהדרין שנקראים זקנים כדכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל או זקני הדיוטות ועמ"ש בר"פ. אבל מומחין אין נקראים זקנים אלא שופטים או אלקים והדברים ברורים באין גמגום. ומ"ש הרי"ף שם בסנהדרין סומא באחד מעיניו כשר דר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה דהא כולי אינשי לא מצי למיחזי בלילה כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וקתני דגומרין בלילה דין הוא שידון סומא בא' מעיניו ביום לכתחלה ע"כ לפמ"ש דלרבנן ממעטי' מלעיני סומא והיינו באחד מעיניו ובלילה מכשירין ומסיק בבבלי דף קד טעמייהו דרבנן דסברי חליצה כגמר דין ש"מ דגמר דין בלילה עדיף מסומא ודלא כהרי"ף וא"ל סובר הרי"ף סומא בשתי עיניו מותר לדון ד"מ בגמר דין וחליצה כגמר דין היא כדמסיק בבבלי בסוגיין לכך איצטרך קרא למעט בחליצה סומא בשתי עיניו דזה לא שמענו מעולם דסומא בשתי עיניו כשר לגמר דין ופשטא דמתני' כל הכשר לדון כשר להעיד משמע דלגמרי פסול דא"כ מצינו סומא בשתי עיניו ודוחק לומר דמתני' דוקא בתחלת דין איירי. וא"ל כיון דהבבלי פליג אירוש' דמוקי לעיני לכדרבא צריכים דייני למיחזי רוקא דנפיק מפומא דיבמה כמפורש שם בריש פרקין ורבנן ור' לעזר פליגי אי חליצה כגמר דין או כתחילת דין מ"מ בהא לא פליג הבבלי דמסברא סומא באחד מעיניו גרע מלילה וכמ"ש. ואפשר לומר לעולם סובר הירושלמי לעיני למעט סומא בשתי עיניו אתי ומהכא ילפינן דסומא בשתי עיניו פסול לד"מ אפי' לגמר דין. דע"כ לומר דאף הירושלמי סובר מאן דמכשיר חליצה בלילה סובר דחליצה גריעא מדיני ממונות והיינו שהיא כגמר דין דהא אמרי' לעיל בירו' בר"פ הלכה א. אפי' כמ"ד חליצה בגרים כשרה מודה בלילה שהיא פסולה שהרי ד"מ כשרים בגרים ופסולים בלילה. מיהו דעת תוס' בנדה פ' בא סימן דסומא בשתי עיניו כשר לד"מ. וא"ת מאי פריך לרבנן מלעיני הזקנים הא לעיני ארקיקה הוא דכתיב כדרבא צריכים דייני למיחזי רוקא מפומא דיבמה דכתיב לעיני זקנים וירקה ורבנן סברי רקיקה אינה מעכבת כדתנן בסיפא כ"ש דלילה אינה מעכבת. גם בבבלי בריש פרקין אמרי' לר"י הדיוטות נפקא ליה מדאיצטרך לעיני פרט לסומים וכו' כמ"ש לעיל בסמוך וקשה דלמא הא דצריך קרא למעט סומים היינו דוקא ברקיקה דאינה מעכבת אבל בחליצה דמעכבת בעינן סנהדרין וי"ל כיון דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו משמע טפי דזקנים קאי אחליצה מלומר דקאי ארקיקה לחוד. וראיתי בסדר חליצה ממהר"ם סעיף פג שכ' יזהיר הרב ג' הדיינים וב' הנוספי' שיראו גוף חליצת המנעל ע"כ. והדין עמו דכ"ש הוא מראיי' הרוק דהא לעיני סמוך טפי לחליצה מרקיקה וכמ"ש ותימא שלא ביארו הפוסקים הראשונים דבר זה. עוד כתב בסדר הנ"ל סעיף יב ולא יהא אחד מן החמשה סומא אפי' באחד מעיניו ולא יהא בו שום מום. ובקונטרס מצות חליצה סוף ספר ג"פ סעי' ז' כתב ואפי' באחת מעיניו דכתיב לעיני הזקנים וליכא שלא יהיה בהם מום ע"כ. ותימא דמשמע דטעמם לחוש לדברי ר' יהודה הא אף ר"י לא קאמר שלא יהיה בהם מום אלא אמרי' דהדיוטות פסולים אבל השתא דמרבינן הדיוטות לכ"ע אין סברא כלל וכלל לפסול דיין שיש בו מום. וכן סומא באחד מעיניו נמי מסיק הש"ס דר"י מוקי קרא לעיני לכדרבא וכמש"ל. מיהו י"ל דמודה רבא דאיצטרך קרא לעיני נמי למעט סומא אלא דהש"ס פריך דאינו מיותר למעט סומא ואין למידק מיניה דהדיוטות כשרים כדדייק ר' יהודא. ובהגמי"י פ"ד אות י' כתב פר"ת סומא באחד מעיניו כשר לחליצה דלא ממעטי' סומא מלעיני לפי מאי דהדר ר"י וכיון דיכול לראות הרוק בעין אחת שפיר דמי ע"כ. ואפשר לפמ"ש לשיטת תוס' סומא בב' עיניו כשר לד"מ לא ממעטינן מלעיני סומא בעין אחד אבל לפוסקים דפסול לד"מ ממעטינן מלעיני סומא בא' מעיניו דתרתי ש"מ וכמ"ש ואפשר לומר שחששו לדר"מ דסובר דסומא בא' מעיניו פסול לד"מ דמקשי' ריבי' לנגעים. אבל הא דחששו לשאר מומים לא מצאתי טעם לדבר שהרי בעלי מומין כשרים לראיית נגעים חוץ מסומא כדתני' בת"כ וצ"ע:

תמן הוא אמר הימנית מעכבת וכו'. עיי' פירושי בקונט' ואף שהוא דחוק מ"מ הא דמשני ר' יוסי תמן כתיב ימנית משמע הכי. ועוד נ"ל לפרש דפריך תמן גבי רציעה אמר ר' לעזר דדוקא בימין כדתניא בברייתא ש"מ קסבר ר"ל אזן סתם ימין משמע וכאן גבי חליצה דכתיב רגלו מכשיר אפי' בשמאל ומשני ר' יוסי שאני התם דכתיב ימנית כלומר דהתם כתיב והגישו אל הדלת או אל המזוזה וקשיא אם בדלת אינו במזוזה אלא לקבוע מקום הוא דאתי שיהא הרציעה בדלת ובאוזן שהיא סמוך למזוזה שהיא בימין דדרשי' ביתך דרך ביאתך. ור"י ציידני' אמר לכך מצריך לעזר רציעה באזן ימין דמגז"ש יליף אזנו אזנו ממצורע וכ"ה במכילתא ובספרי ובבלי והא דכתיב בדלת ובמזוזה דרשינן מיניה התם דבעינן מעומד ע"ש:

מאן דאית ליה אזנו אזנו לית ליה רגלו רגלו. פירש"י דף קד אזן אזן מופנה משני צדדין קרא דמצורע עני מיותר לגמרי ודרשינן אזן אזן לרציעה ורגל רגל לחליצה גבי רציעה תרי אזנו כתיב ורצע אדניו את אזנו ונתת באזנו ובדלת אבל רגלו אינו מופנה אלא במצורע אבל לא בחליצה ע"כ. וא"ת הא אף בחליצה מיותר דלכתוב וחלצה נעלו וממילא ידעינן דמעל רגלו חולצו וי"ל דאיצטרך לאשמועינן שתהא החליצה מעל רגלו ולא ממעל דמעל ועמש"ל הלכה א' בתו' בד"ה כיני וכו':

ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב. כ' תוס' דף קה וא"ת ולמ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה האיך ממעטינן קריאה וי"ל דמ"מ מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה א"נ לא דמי למנהיג בקול שהוא מעשה גדול ע"כ. ותימא מאי קאמרי דמעשה גרוע הוא מרקיקה עדיין קשיא למה אינה מעכבת הא בקרא סתמא כתיב ככה יעשה ומנ"ל למעט קריאה ועוד לדבריהם אף רקיקה נמעט דהא ודאי מעשה גרוע הוא מחליצה. גם מה שתי' דמנהיג בקול היא מעשה גדול קשיא דהא לא אמרו אלא עקימת פיו הוי מעשה וי"ל בתירוצם בתרא כוונו למ"ש בסנהדרין החוסם בקול בעקימת פיו קעביד מעשה שהבהמה מגבהת ראשה ואינה אוכלת וכן מימר דבדיבורו קעביד מעשה שאוסרו משא"כ כאן דלא קעביד מידי דבקריאה לחוד אינה נפסלת אבל ברקיקה לחוד נפסלת כמפורש בבבלי. ובהכי ניחא מאי דקשיא ור"א שפיר קא"ל ר"ע. אלא דר"א מוקי לאיש אסיפא דקרא במעשה דעבדי באיש הרי הוא בכלל אשר לא יבנה וכיון שלא בנה שוב לא יבנה אבל בקריאה לחוד אינה נפסלת. ותי' הראשון של תו' י"ל בדוחק:

ואתיא כר"ל. וקשה כר"ע מי לא אתיא דמי לא מודה ר"ע דלכתחלה בעינן חליצה ורקיקה לכך נ"ל דה"ג ואתיא כר"ע וה"פ מדקאמר תרוק משמע דבחליצה לחוד איפסלא מאחין ש"מ דאין רקיקה מעכבת דלר"א דקסבר רקיקה מעכבת ה"ל שני דברים המתירין אין מועילין זה בלא זה. וכן משמע בבבלי בסוגיין גם בסמוך גרסי' עוד היא דר"א. וא"צ לדחוק דר"א סובר אף קריאה מעכבת דסתמא דמתני' וכולה סוגיא משמע דלכ"ע אין קריאה מעכבת. והא דאמר ר' בא בסמוך דחכמים פליגי אר"ע ור"א היינו דר"א סובר דחליצה בלא רקיקה חליצה פסולה היא ופוסלתה ור"ע סובר דחליצה כשרה היא וחכמים סברי בחליצה לחוד לא עשה כלום ולא פסלה ופליגי אר"א דאף שני דברים המתירין מועילין זה בלא זה אי נמי שאני הכא כיון דעיקר חליצה התרת הרצועה לא דמיא לשני דברים המתירין דעלמא. ועמש"ל הלכה א בד"ה אע"ג וכו'. מיהו קשיא לי במתני' תנן ר"א אומר חליצתה פסולה ובבבלי בסוגיין קאמר לר"א חליצה לחוד לא פסלי דשני דברים המתירין אין מועילין זה בלא זה. והא דמשני ומוקי לה כר' היינו למאי דס"ד למוקמי ברייתא כר"א אבל לפי המסקנא דאתיא כר"ע אין סברא לומר דפליג ראב"ש אר"א הגדול אלא ר"א כר' או כראב"ש ס"ל ובבלי גיטין דף כד ע"ב אמר שמואל כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה פסולה ופוסלתה וי"ל קסבר שמואל מדרבנן פוסל ר"א כיון דחלצה וקראה הכל יודעין דקריאה דבתר חליצה הוי ורקיקה היא לעולם קודם קריאה בתרא ואי אמרת תתייבם יאמרו הא ודאי כבר רקקה ואתי לאשתרויי חליצה לעלמא וכה"ג משני בבבלי דף קה לר"ע ע"ש ונכון הוא. ועיין בכ"מ פ"ד מה' חליצה הלכה טז:

א"ל כמי שהן על הסדר. וקשה הא ר' בא קאמר בסמוך דלחכמים אף רקיקה מעכבת א"כ איך קיבל מר' אימי דאין הסדר מעכב הא אמרינן בבבלי ביומא דף מ' ע"ב מדסדרא לא מעכבא אף הגרלה לא מעכבא ש"מ כל דמעכב אף הסדר מעכב וי"ל כיון דאמר רב עיקר החליצה התרת הרצועה כמו שהן על הסדר ועמ"ש בסמוך:

א"ל כן אנן אמרין לסתום אוירה וכו'. עיי' פירושי בקונט'. ועי"ל בניחותא כן אנן אמרין יסתתם אוירא בעלמא באנפיא ושכנו יכול לעכב עליו. ועיי' בחי' הרשב"א למסכת ב"ב דף נח שהאריך בפי' סוגיא זו:

החרש שנחלץ. כתב התי"ט בשם נ"י בכל דוכתא תנן החולץ גבי יבם אע"פ שהוא נחלץ מפני שהיבם מסייע בחליצה שצריך שיתכוין לחלוץ משא"כ חרש דלאו בר כוונה הוא וכ"כ הרמב"ם ע"כ. ולא ידעתי לכוון דבריו דמ"מ קשיא אין לנו להיפך הדברים ולעשות טפל עיקר בשביל כוונה מועטת. גם קשיא מאי משני אלישנא דהחולץ ליבמתו הא מיהת היא לא נחלצה. ונ"ל דה"פ עיקר החליצה לומר כשם שחולצת נעלו כך היא נחלצת מבית זה לזה יכוין היבם לפטרה בחליצה זו הלכך תנן החולץ ליבמתו שזו היא עיקר כונת החליצה אבל החרש אין בו כוונה לכך תנן החרש שנחלץ וכן יש לפרש דברי הרמב"ם ונכון הוא. אך קשה דמשמע לכך חליצת החרש פסול לפי שאינו בר דעת ובגמ' מפרש ר"י לפי שאינן באמר ואמרה אבל משום שאין בני דעה לא נפסלה החליצה וי"ל ר"י אתי לאשמועינן דאף תנא דמתני' סובר דחליצת חרש וחרשת אינה כלום והא דתני פסולה אגב קטן. והיינו טעמא כיון דקריי' מעכבת במי שאינו ראוי לקרויי' ה"ל כשני דברים המתירין שאין מועילין זה בלא זה כמש"ל בתו' בד"ה אתיא וכו' אבל משום שאינן בני דעת חליצתה פסולה ופוסלתה וכן מפורש בבבלי בפרקין דף ק"ו דה"ל חליצה פסולה אם לא נתכוונו שניהם ולפ"ז מתורץ קושית תוס' דף קה ע"ב בד"ה והא וכו' וא"ת מנ"ל לר"י האי טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו וכו' ע"ש דודאי פסולה נמי משום דלאו בני דעה נינהו אלא דנ"מ משום אינו באמר ואמרה אין כאן בית מיחוש ולא פסלה וכמ"ש, מיהו לפ"ז צ"ל דלית הלכתא כר' דאמר שני דברים המתירים מעלין זה את זה אלא כראב"ש דאמר אין מעלין דהא בבבלי מסיק דרבא אית ליה דר' ינאי ואנן קיי"ל הלכה כר' מחבירו. גם הרמב"ם פסק פי"ז מה' פסולי המוקדשין דהלכה כר' ע"ש. ואפשר לומר דמודה ר' בכה"ג דאין מועילין זה בלא זה כיון דבלא"ה פסולה החליצה דלאו בני דעה נינהו. אבל באלם ואלמת דבני דעה נינהו פסקינן כר' דמועילין זה בלא זה. ומה נעמו דברי הרמב"ם פ"ד מה' חליצה בד"א כשיכולין לדבר שהרי ראויין הן לקרות אבל אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעת ע"כ הרי דפסק כר' ינאי ומפרש נמי טעמא דמתני' לפי שאינן בני דעת. ומיושב כל מה שהקשו עליו הרמב"ן והרשב"א וע"ש בהה"מ. ודברים נכונים וברורים הם והבן:

למען ישמעון ולמען ילמדון. בבבלי חגיגה דף ג' גרסי' תניא למען ישמעון פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדון פרט לשומע ואינו מדבר. וקשה למען ישמעון למה לי דהא ודאי מאן דלא שמע לא גמיר וכן מפורש שם בבבלי א"כ מדבר ואינו שומע נמי מלמען ילמדון נפקי ואף דמסיק התם למען ישמעון איצטרך שלא יהיו רחוקים בענין שלא ישמעו מ"מ לתנא דברייתא קשיא וי"ל דתנא באם לא כתיב ולמען ילמדון קאמר היינו ממעטין מדבר ואינו שומע מלמען ישמעון א"נ חרש אינו מדבר ואינו שומע ל"צ קרא דלאו בני דעה נינה וכי צריך קרא למען ישמעון למעט מדבר ואינו שומע ואייתר למען ילמדון ע"כ למען ילמדון לאחרי' הוא וממעטינן שומע ואינו מדבר אע"ג דגמיר לעצמו כיון דלא מצי למיגמר לאחרינא פטור. ובש"ס שם גרסי' רב אשי אמר ודאי למען ילמדו הוא דאס"ד למען ילמדו כיון דלא שמע לא גמיר האי ומלמען ישמעו נפקי אלא ודאי למען ילמדו הוא. והיינו כמ"ש. ופירש"י דחוק ורחוק לענ"ד. וע"ש בתוס' ובמהרש"א בד"ה בגמרא חרש וכו' מיהו בסוגיין משמע דחש"ו ממעטין מלמען ישמעון ומלמען ילמדון דהא חבריי' אמתני' קאי. אך נראה דלא פליגי. וגם חברייא אחרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר אמרי מילתייהו. והיינו דפריך עד כדון במדבר וכו' והא דמשני למען ילמדון למען ילמידון היינו כדפרישית דע"כ צ"ל דקרא למען ילמידון. ואין צורך להגיה כמו שהגהתי בקונט' ודלא כמ"ש בריש חגיגה בתוס' שם. אך קשה לי שומע ואינו מדבר איכא נמי בלמען ילמידון ע"י כתיבה. ואפשר כיון דמדאורייתא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתבן לא הוי בכלל לימוד לאחרים:

מה בין קטן וכו'. לעיל פ' החולץ הלכה א הארכתי בסוגיא זו ע"ש. ושם בתו' בד"ה שמא וכו' תמהתי על מ"ש תוס' דסובר הירושלמי דמקיש ר"מ אשה לאיש מדרבנן דמדקאמר שמא תמצא איילונית ש"מ דלית ליה היקישא ע"ש וכן יש להוכיח מדקאמר ר' מנא איש כתוב בפרשה וכו' ש"מ דלית ליה היקישא. וראיתי לטור א"ע סי' קסט שכתב קטנה שחלצה לגדול נפסלה על האחין וכ' הב"י כיון דאסיקנא הלכתא עד שתביא שתי שערות משמע כל שחלצה קודם לכן הויא פסולה וכ"ד הרמב"ם ע"כ. ואני תמה הא ר"מ דמתני' נמי סובר עד שתחלוץ משתגדיל ואפ"ה תנן ואם לא חלצה חליצתה כשרה. גם הה"מ כתב שיש מי שנסתפק בקטנה שחלצה אם היא כשירה בדיעבד או פסולה. וכ"כ הרשב"א בחי'. והאחרונים האריכו לפרש דברי הרמב"ם ע"ש. ול"נ דדייק הרמב"ם דחליצה פסולה דאל"כ לימא והלכתא כר"מ וגדולה מזו כתבתי לעיל פ' החולץ בד"ה חלץ וכו' לשיטת הרשב"א למה לי הלכתא הא קיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ע"ש. א"ו לאשמועי' דאפי' בדיעבד בעינן עד שתביא שתי שערות ודלא כר"מ ונכון הוא:

כללו של דבר כל המעכב שומעין לו. נראה דברייתא זו אתיא כמשנה האחרונה דאמרה מצות חליצה קודמת למצות יבום דלמשנה ראשונה אינן יכולים לעכב היבום. והיינו דמיבעיא ליה בשניהן רוצין ביבום מי מעכבין עליהם וכופין אותן לחלוץ או לא. וכ"ה בבבלי פ' החולץ דף לט לבתר דמייתי משנה ראשונה ואחרונה אמר רב ואין כופין פירש"י אי ניחא לתרווייהו לייבומי אין כופין לחלוץ דנימא לאו למצוה מכוונים אלא אי בעי מייבם מיהו אם היא אינה רוצה אם אפשר להטעותו מטעינן ליה ואם לאו כופין אותו לחלוץ דאמר ר"ש מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ולאו דוקא מוכה שחין אלא כל אמתלא שתתן לדבריה כדתנן פ' המדיר מעשה בבורסי שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אי אפשי לקבל ועוד הא פסקינן פ' המדיר הלכתא אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. וכ' תוס' ממוכה שחין ובורסי אין ראיה שהן מאותן שכופין להוציא ומאגרת מרד אין ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם טעמא דמ"ת קודמת וכו' ע"ש והרשב"א בחי' הוסיף ולא ירדתי לסוף דעת רבינו דמהני שמעינן שאין כופין אותה אבל לכוף אותו לא שמענו לולא שיצאו הדברים מפי קדוש היה נ"ל בהפך מדתניא בפרקין חליצה מעושית פסולה ע"ש. ול"נ שהדין עם רש"י דרש"י פי' ר"פ יש מותרות עשה דיבום אינה דוחה לא תעשה דנפקא לן בפ' כיצד מועלתה יבמתו השערה. ותמה הרשב"א הא איתותב הך טעמא התם ואוקי רבא משום גזירה. ועמש"ל פ"ט ה"א בתו' בד"ה למה לי וכו'. ונראה דקשיא לרש"י קושית תוס' בבבלי פ' כיצד דף כ' ע"ב בד"ה מיתיבי ואם בעלו קנו תימא דרבא גופיה מותיב מהך ברייתא והשתא אתותב מינה ע"כ. וצ"ל ודאי מעיקרא דשניין אמוראי לתרוצי מתני' דאין עשה דיבום דוחה ל"ת מדאורייתא קשיא ליה שפיר מהך ברייתא אבל השתא האמרי' דאינה דוחה מדריש לקיש ל"ק ליה מהך ברייתא ולא חש לה דהא איכא תנאי דס"ל להא דר"ל דמסקינן בבבלי בנזיר דף מא בין לרבנן בין לר"א אית להו דריש לקיש דקאמר ואס"ד במלקט וברהיטני מצוה קעביד לא שרינן תער כר"ל וכו'. והא דאמרי' התם לרבנן הוכחה אחרינא דאיכא למילף מק"ו מנזיר מה גבי נזיר דאיסורא קעביד וכו' הא מפורש שם בתו' דליתא להך פירכא ועיקר אפירכא דפריך ארשב"ל סמיך. גם לדידי קשיא אהך ק"ו דנזיר לרבנן נזיר לאו חוטא מיקרי ולא קעביד איסורא ואין קרבנו ותגלחתו בא עבור עונו וכ"כ תוס' בשבועות דף ח' ועוד למ"ד נזיר נקרא חוטא אף מצורע נמי נקרא חוטא כמפורש שם בשבועות ע"ש. לפ"ז הא דמשני הש"ס בבלי לעיל פ' כיצד דף כא חליצה במקום יבום לאו כלום היא. לית ליה לרבא כלל אלא סובר רבא דשוין הם. ודחי' בעלמא דחי הש"ס דאפשר למוקמי הך ברייתא כרשב"ל אי לאו דרבא. אך גם לרבא קשיא הא קיי"ל כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וי"ל סובר רבא מדרשב"ל מוכח כדדריש רב דילפינן מועלתה יבמתו השערה דיש יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום. שמעינן מהכא דלפי המסקנא יליף רבא מועלתה יבמתו השערה דחייבי לאוין בני חליצה נינהו ואסורין בייבום מדרשב"ל. נמצא דברי רש"י ר"פ יש מותרות קיימין. ושמעינן נמי דליתא להך פירוקא דמשני חליצה במקום יבום לאו כלום היא אלא שוין הם והשתא דייק רש"י שפיר מדרב ששת דאף בשאר אמתלאות אין חוסמין למוכה שחין ל"צ קרא דאף בכל הנשים כופין אותו להוציא ואי משום מצות עשה דיבום הא אפשר בחליצה אלא ודאי מוכה שחין לאו דוקא. והא דמקשי תוס' אראיית רש"י מאגרת מרד. כוונתו מהא דפסקינן הלכתא אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם שמעינן דהלכתא כמשנה אחרונה ואין לנו לעשות פלוגתא בין רב לשמואל אלא אף הא דקאמר רב אין כופין נמי למשנה אחרונה קאמר ובששניהן רוצין ביבום. ומה שהקשה הרשב"א מהא דתניא בפרקין חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול. תמה אני פה קדוש יאמר דבר זה הא מסקינן חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובהכי ניחא לן מ"ש תוס' אבל בשאר אמתלא אין נראה דכופין דא"כ למה היו טורחין לקמן פ' מ"ח להטעותו יכפוהו לחלוץ ע"כ. דכיון דבעינן שיאמר רוצה אני ודאי טורח גדול הוא לכפותו לכך ויש הרבה חששות ותקלות בדבר וטוב מזה להטעותו. וכ"כ הרשב"א גופיה בפירקין דף קו בד"ה א"ל וכו' ע"ש כנ"ל לקיים דברי רש"י הברורים ונכונים כפי משמעות הברייתא דבסוגיין. ובמ"ש י"ל קושית תוס' פ"ק דף ט' ע"א בד"ה והרי וכו' תימא לר"י אמאי לא אמרינן לר"ע דניתי עשה ולידחי לא תעשה ע"כ. דהא אסיקנן דלרבא חייבי לאוין בני חליצה הן מדכתיב ועלתה יבמתו השערה ולר"ע ודאי לית ליה הך דרשא דקשיא קושית הש"ס בבלי דף כ' ואימא חייבי כריתות וליכא לשנויי כדשנינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין ח"כ לא תפסי בהו קידושין דהא לר"ע אף ח"ל לא תפסי בהו קידושין. מאי קאמרת א"כ ליהוי חייבי לאוין לר"ע בני ייבום דליתי עשה ולידחי ל"ת ולחליצה לחוד ליכא למימר דהא מדכתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת ילפינן כל העולה ליבום עולה לחליצה הא ודאי ליכא למימר דא"כ צ"ל דקרא סותר כללא דרשב"ל דהא אפשר נמי בחליצה ואפ"ה מתיר קרא לייבם. וכבר אסיקנן לרבא חליצה וייבום שוין והיינו ממש כדיוקא דש"ס דנזיר שהבאתי לעיל בין לרבנן בין לר"א א"ו לר"ע לאו בני חליצה ויבום נינהו ועמש"ל פ"א ה"א בד"ה יבמתו ופ"ו ה"ג בד"ה מתני' ופ"ד הי"א בד"ה המחזיר והבן כל הדברים ותראה שהאמת עד לעצמו:

ועלתה יבמתו השערה. בבבלי סנהדרין פ' ז"ב יליף לה מדכתיב זקני עירו ולא זקני עירה ולא יליף לה מועלתה יבמתו דמוקדם בקרא אפשר לומר דסובר מועלתה לחוד ליכא למילף דודאי אף היא תובעת אלא סופו שיהיה גם היא נתבעת שגם הוא חייב בקיום המצוה. אלא ר' לעזר מיבמתו יתירא יליף ובבבלי מצריך יבמתו לחייבי לאוין שחולצין ולא מייבמין כמ"ש בתוס' בסמוך:

וקריי' מעכבת. וא"ת מאי פריך אע"ג דאין קריי' מעכבת לכתחלה מיהת מצותו לקרות וי"ל דפריך למה נקט התנא סדר הקריאה דמשמע דמעכבת ודוחק. לכן נ"ל דהוא כמו גופא ולא קאי אמתני' דהכא אלא שחוזר ושונה לשון הש"ס דפריך לעיל אמתני' החרש שנחלץ וקריי' מעכבת ושני ר' שמואל הראוי לקריאה וכו' כדי לאשמועינן דבעינן שיהא הקריאה על הסדר:

מודה שאם בא לאמרן שהוא אומר על הסדר וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' אר"י מצות חליצה קוראה וחולצת ורוקקת וקראה מאי קמ"ל מתני' היא הא קמ"ל הכי מצוה ואי אפיך לית לן בה. משמע דסדרא לא מעכב י"ל דהיינו אם היפך סדר האמור קריאה לחליצה וכן כולם אבל אם היפך בכתובים הנקראים אפשר דמודה דמעכב. מיהו גרסי' עוד שם מודה רבא בלא אבה כדר"ז כל הראוי לבילה וכו'. וכ' הרשב"א כלומר לא תהא צריכה לקרות בב"ד לא אבה בבת אחת וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ולפ"ד אפי' בלא חפצתי לקחתה נמי כן וכו' ותימא מאי שייך הכא ראוי לבילה וכו' ואי אמרת אסוקי מילתא היא לעולם לא ניחוש אפי' בשאינה יודעת וכו' ע"ש וכ"כ הרא"ש. ונ"ל דה"פ אע"ג דאין הקריאה מעכבת מ"מ אם קרא ושינה בה מעכבת וכדר"ז דאמר הראוי לבילה אין בילה מעכבת אפ"ה אם שינה בה כגון שבלל חוץ לחומת העזרה פסולה כדאי' במנחות דף ח' ע"א. ודוקא בלא אבה יבמי דאיכא שינוי במשמעות כדפי' רש"י משא"כ בלא חפצתי לקחתה א"נ אם שינה והפך הדברים כמ"ש בקונט' מעכבת ונכון הוא:

מכיון שנראה הרוק שהוא יוצא מתוך פיה וכו'. נראה שר' אבהו פליג אהא דאמרו תמן דבעינן רוק דמתחזי על ארעא אלא בראיית יציאת הרוק מפיה סגי. וגם פשטא דלישנא משמע דפליג אבבלי דגרסי' שם אמר אביי רקקה וקלטתו הרוח לא עשה ולא כלום מ"ט וירקה בפניו בעינן וליכא וכו' הלכך היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי רוק להדי אפי' והדר אזיל. משמע דס"ל וירקה בפניו ממש הוא ור' אבהו קאמר דבראייתו סגי ותו' כתבו בסוף פירקין והא דאמרי' שהחולץ ורקתה קמנא רוקא דמתחזי על ארעא וכ"ה בסנהדרין ירושלמי שמא למצוה מן המובחר הוא דבעי הכי ע"כ. ותימא מאי ראי' מייתי מירושלמי הא מפורש כאן דאינו אלא למצוה מן המובחר וכדאר"א. ואי ס"ל דר"א פליג וכמ"ש א"כ אף אנו נאמר דאביי פליג אהא דהחולץ. ולא ידעתי למה לא הביאו ירושלמי דהכא. ומ"ש הב"י בא"ע סי' קסט בד"ה רקקה וכו' כ' רי"ו בשם הרמ"ה הא דאמרי' קלטת הרוח אינו כלום וצריכה לחזור ולרוק בפניו דוקא לכתחלה אם עומדת שם אבל אם נתפזרו והלכו להם כשרה ע"כ. תימא וכי מפני טרחת הדיינין לא נעשה המצוה כתיקונה. ואי משום הא דאמרו בבבלי דף קה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת דלא לימרו רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתי למישרי חלוצה לאחין. וה"נ דלמא אתי למישרי חלוצה לאחין נ"ל דלא דמי ברקיקה קודם החליצה ודאי איכא למטעי אבל ברקיקה שלאחר החליצה ודאי ליכא למטעי דא"כ בטלת מצות הרקיקה ועוד בכל מקום שאמרו תחזור ותחלוץ מדרבנן ניחוש להכי והא דחששו ברקיקה היינו טעמא כיון דסדרא לא מעכבת וכבר נעשה כל מאי דאמר רחמנא חשו חכמים לטעותא ועיקרא דמלתא נראה דאביי ה"ק אם רקקה קודם החליצה רוק שלא הגיע לפני היבם לא נפסלה מן האחין. והיינו דקאמר לא עשה כלום אבל לאחר החליצה אין הרקיקה מעכבת ואם אפשר לתקן חייב' לחזור ולרוק. מיהו י"ל דלא עשה כלום לענין שצריכה לחזור ולרוק אבל אי לא רקקה כלל החליצה כשרה וכ"מ מדברי הרמב"ם שכ' פ"ד רקקה דם אינו כלום. וקשה הא כללא קיהיב בסוף הפרק כ"מ שאמרנו אינו כלום הרי היא כאלו לא נחלצה וכו' ומותרת להתייבם ע"כ. וזו ודאי אסורה להתייבם שהרי החליצה היתה כראוי אלא ודאי אינו כלום שצריכה לחזור ולרוק ובב"ש סי' קסט ס"ק לט כ' בשם הב"ח דמשמע מדברי תוס' אם הדיינים לא ראו הרוק פסול דהא כתיב לעיני הזקנים. ולא דק דלכ"ע דרשת רבא צריכא דיינא למיחזי רוקה אינה אלא אסמכתא דהא וירקה קאי על בפניו ולא על לעיני וכו' ע"ש ומליצתו אל חיקו תשוב דהוא לא דק דודאי דרשה גמורה היא דבריש פרקין פריך בבבלי ואידך האי לעיני מאי עביד ליה מיבעיא ליה לכדרבא וכו' ואי לאו דרשה גמורה היא איך רצה למילף מיניה לר"י מדאיצטרך לעיני למעוטי סומים וזה ברור אך הרמב"ם כ' פ"ד מה"ח וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר ע"כ. משמע דסובר דאסמכתא בעלמא היא דאל"כ למה לא תחזור ותרוק כמו ברקיקת דם או שלא בפניו וע"ש בהה"מ וצ"ע:

א"ל אם יש בו צחצוחית של רוק כשר. כ' הרא"ש הנהו דבי מדרשא דאמרי מי כתיב וירקה רוק סברי דאפי' שותת דלא בעי צחצוחי הרוק וכו' ע"ש. ובסוגיין משמע בהיפך דאף בבי מדרשא הצריכו צחצוחי רוק והא דהשיבו מי כתיב וירקה רוק ה"פ אלו כתיב וירקה רוק משמע שתהא הרקיקה כולה מרוק אבל השתא דכתיב וירקה סתמא כל שרוקקת כשרה דא"א בלא צחצוחי הרוק. אך הרשב"א כ' בחי' ואם רקקה ואינה שותת' ולא מוצצת י"ל דאפשר שתרוק דם בלא צחצוחי הרוק וכ"כ הרמב"ם ע"כ. וכ' הלח"מ ונראה נוטה לזה לשון רבינו שכ' שא"א לדם שנמצץ משמע דוקא נמצץ ע"כ. ולא ידעתי מאי נוטה דכ' הרב הרי מפורש כתב הרמב"ם רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום וצ"ע. גם בסוגיין קאמר אם יש בו וכו' משמע שיש רקיקה בלא צחצוחי רוק אלא בדם לחוד. מיהו לדינא נראה דלא פליגי אלא ה"ק אלו כתיב וירקה רוק לחוד אבל השתא דכתיב וירקה סתמא אפי' בצחצוחי רוק סגי:

כל שאומרים לו חלוץ והיא ניתרת לך לאחר זמן. כתב הר"ב אשכנזי בתשו' סי' כח א"נ ל"ד האי דירוש' לגמרא דידן דחלוץ והיא ניתרת לך לאחר זמן כי עביד חליצה לפוטרה עביד אבל בגמרין דא"ל ובכך אתה כונסה פי' דהחליצה עצמה תתיר לך לכונסה הרי אין כוונה כלל ואדרבה כוונה הפכיית יש כאן ולכך אינה חליצה ע"כ. וקשה לדבריו מאי השיב ר"י לרשב"ל אמש הייתי שונה שהחליצה פסולה עד שיכוונו שניהם הא אף זו כוונה לפוטרה היא וי"ל קסבר הר"ב בהא פליגי ר"י ורשב"ל ר"י סובר בעינן שיכוונו שניהם לעקור הזיקה ותהא אסורה עליו כאשת אח ורשב"ל סובר כל שמכוין לעקור הזיקה ושתהא מותרת לכל אדם סגי. אך מדברי הרשב"א בחי' נראה בהיפך שכ' הך מעשה דר"ח בר ווא שבסמוך אתיא כר' יוחנן שכל שמתכוין לפטרה בחליצה אלא שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה ע"כ. ואפשר לומר שאני התם דאמר עקור זיקתך ממנה ורשב"ל דאמר חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן דמשמע שעדיין זקוקה היא לו מאותו זמן והלאה. שוב ראיתי בה"מ שמחלק בכה"ג ע"ש. ובב"ש סי' קסט ס"ק נג קאמר דהמחבר חולק על הה"מ ע"ש ולא עיין יפה שדברי המחבר הן הן דברי הה"מ. מיהו נראה לי דהך מעשה דר"ח בר ווא היינו הך מעשה דמייתי בבבלי בר"ח בר אבא שהטעו וחזר וא"ל שיחלוץ לה שנית כדפרשתי בקונט' וזו היא דעת הרמב"ם ונכון הוא. ודלא כש"ע סי' קסט סעי' נב וצ"ע והא דאיתא בבבלי דאמר אביי ליבם חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל ר"פ לא ס"ל למר להא דאמר ר"י עד שיתכוונו שניהם והקשו הראשונים מאי קשיא ליה לר"פ דלמא כוונתו להטעותו לפסלה ואח"כ יכפנו לחלוץ חליצה כשרה ע"ש נ"ל דה"ק ליה ר"פ ש"מ דלית לך הא דר"י דאל"כ למה לך כולי האי להטעותו בענין שצריך לחלוץ שנית ולכך א"ל אביי ואלא היכא אימא ליה שלא נצטרך לחלוץ שניה. והא דר"ח בר אבא שהטעו במה שא"ל חלוץ ובכך אתה כונסה ולא א"ל ליתן לו מאתים זוז י"ל דאיירי שא"ל כך מתחלה והיבם רצה שתתן לו מעותיו קודם החליצה ואז אינה יכולה להוציא מידו כמ"ש בש"ע סי' קס"ט סעי' נ' בהגה. א"נ במעשה דר"ח בר אבא כל כוונת היבם היה משום ממונא כמפורש שם והיה מתיירא כשאומר ליתן לו ממון שהחלוץ ירגיש בהשטא' דמוטב שייבמנה דהא בלא"ה רוצה ליתן לו ממון אבל במעשה דאביי אפשר שלא ירגיש בהשטאה שיסבור שהם טועים וסוברים דלאו משום ממון רוצה לייבמה אלא שחפץ בה. והיינו טעמא דמביא הש"ס באריכות מעשה דר"ח בר אבא וקיצר במעשה דאביי:

א"ר מנא אם אמר ע"מ נותנת. מכאן ראיה לדברי הרמב"ם פ"ו מה' אישות והגאונים דבאומר ע"מ לא בעינן דומיא דתנאי בני גד וב"ר הלכך ה"נ אע"ג דלא דמיא לתנאי ב"ג וב"ר לפי שאינו יכול לקיים ע"י שליח אפ"ה התנאי קיים. ולפ"ז אף החליצה פסולה אם לא נתנה לו. אך קשה שהרי כ' הרמב"ם פ"ד מה' חליצה איזהו חליצה מוטעת אם א"ל חלוץ לה ע"מ שתתני לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה לו ולא נתקיים התנאי החליצה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה ע"כ גם בבבלי גרסי' חליצה מוטעת חלוץ לה ע"מ שתתני לך ר' זוז. וצ"ל דס"ל לרב מנא כרבינא דגרסי' בבבלי במכילתין דף נג רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה וכו' ע"ש ברש"י ותוס' דקשיא להו מחליצה מוטעת. ולפי גירסת הירושלמי לק"מ דאיירי בדלא א"ל ע"מ ולא כפל לתנאיה אבל להרמב"ם קשיא דאס"ד בע"מ לא בעינן דומיא דתנאי ב"ג וב"ר אף בחליצה לא פקע זיקה כל זמן שלא נתקיים התנאי'. וראיתי להרשב"א בחי' בסוגיין שכ' ואי הגון לה מחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא ולא דמיא לבורח מבית האסורין והיינו דאמרי' בירושלמי א"ר מנא אם אמר ע"מ נותנה ע"כ. לפ"ז אי אפשר לדחוק ולומר אף בע"מ בעינן שיהא התנאי בדבר שאפשר לעשות ע"י שליח ור' מנא מחייבה ליתן משום שכירות. אך קשה בה טובא חדא דה"ל להרמב"ם לבאר דין זה דדוקא באינו הגון לה אבל בהגון לה החליצה כשרה וצריכה ליתן ואפשר לומר דלא בא לבאר אלא החליצה אם היא כשרה או פסולה אבל לא דין הממון. מיהו אין טעם לחלק למה ישתנה דין דבר שא"א לעשות ע"י שליח משאר דיני תנאי ב"ג וב"ר בשלמא הא דבעינן באומר ע"מ שיהא דבר שאפשר לקיימו לאו משום דדומיא דתנאי ב"ג בעינן אלא משום דהוי כמפליג בדבר ואין שם תנאי וכן מפורש בדברי הרמב"ם שם. ומעיקרא דדינא פירכא פשטא דשמעתתא משמע דר' מנא לאו משום שכירות קאמר אלא משום תנאי דאי משום שכירות אפי' בלא אמר ע"מ למה לא תתן שכרו. וכי נאמר דשכירות פועל צריך להיות כתנאי ב"ג וב"ר וצ"ע:

וקרא עלוי חכמים המה להרע וכו'. ק"ק הא ודאי ביבם שאינו הגון לה איירי דאל"כ מה לו לר"ח להטעותו וכיון שכן אף דלא ידע להטיב מ"מ חכם הוא שיודע להטיב להאשה שפטרה ממנו וי"ל דכעס עלוי שהיה לו להטעותו בתנאי אחר ולא היה צריך לחליצה אחרת שעכשיו צריך לחליצה שנית כמ"ש בקונט' ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה כל ובד"ה א"ר מנא וכו':

מ"ד חליצה גנאי ע"י שפגם דבר אחד מן התורה וכו' וקשה מאי פגם הא למשנה אחרונה מצות חליצה קודמת וי"ל הא דמצות חליצה קודמת היינו משום שחששו שאינו עושה לשם מצוה ופוגע בערוה והיינו פגמו וא"ת מאי קאמר חליצה שבח למשנה הראשונה הרי לא קיים המצוה כתיקונה דמצות יבום קודמת וי"ל היינו שבחי' דידע בנפשו שיבעול לשם נוי ולכך פירש ממנה:

נאמר כאן קריי' וכו'. תימא וכי מפני שנאמר קריאה בתורה בדבר טוב נאמר כל מקום שנאמר קריאה היינו לשבח לכך נ"ל דה"ג נאמר כאן ונקרא שמו בישראל ונאמר להלן ונקרא שמי עליה. והיינו דכתיב ביואב כשצר על רבת בני עמון פן אלכד אני את העיר ונקרא שמי עליה. ואין בכל תנ"ך תיבת ונקרא כי אם בשני מקומות אלו ויליף להו שפיר מהדדי. א"נ ה"ג נאמר כאן קריי' ונאמר להלן ויקרא שמו בישראל והיינו דכתיב ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל והנך תיבות ויקרא שמו בישראל אין להם חיבור במקרא אלא ללמד מה כאן לשבח שהרי בועז קיים מצות יבום אף כאן ונקרא שמו בישראל דכתיב גבי חליצה לשבח:

הדרן עלך פרק מצות חליצה