Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 16
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האשה אינה חוששת. פירשתי בקונט' אבל חמות א"נ ילדה וכו'. קצת קשה ניחוש שמא ילדה כמה פעמים ובהא ודאי אינו שייך לומר דאזלינן בתר רובא דאדרבא רוב נשים כי ילדו תרי או תלתא זימנא יולדות ביניהם זכר מיהו לסוגית הירושלמי לק"מ דהא מקרא נפקא דאינה חוששת ועמ"ש בסמוך:
ותמתין שלשה ותחלוץ מיד. וקשה תיקשי ליה לרב אמתני' דהחולץ למה לא תחלוץ קודם ג' חדשים והכי פריך הירוש' לעיל ר"פ החולץ וצריכין לשנויי כדשנינן התם דא"כ אתה מצריך כרוז לכהונה א"נ משום דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה א"כ ה"נ איכא לשנויי הכי וכן משני בבבלי בפרקין וי"ל קסבר רב הא דצריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה וא"ת ותחלוץ מיד ותמתין ג' חדשים י"ל חיישינן שמא תנשא מיד ועיין בבבלי בתוס' פ' החולץ דף מא ע"ב בד"ה אמאי וכו' ובגמרא שם דף מב ע"א:
הא אצל צרתה כמה תמתין ט' חדשים וכו'. הכא לא משני מידי ונראה שסמך אהא דקאמר ר"פ החולץ דחיישינן שמא אתה מצריכה כרוז לכהונה א"נ משום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ועמ"ש בתו' בסמוך:
טעמון דרבנן כי ישבו בודאי ולא בספק. מכאן נראה ראיה לשיטת הפוסקים ספיקא דאורייתא מדבר תורה להחמיר דאי מדרבנן וכדעת הרמב"ם למה לי קרא למעוטי ספיקא הא מממזר ילפי' בכל התורה להקל ועיי' ברשב"א בתהה"א דף קב ע"א וא"ת אדמותבינן תיובתא מן הירושלמי נסייעי' מהבבלי בפרקין דמשמע מפורש דלית ליה הך דרשא י"ל ודאי בהך דרשא פליגי אבל בגוף הדין דספיקא מדאורייתא לחומרא מי פליגי. וצ"ע. ועמש"ל פ"ג ה"ג בתו' בד"ה לא תדמינה וכו':
שתי ספיקות מד"ת להקל. וק' מ"ט דרבנן וי"ל סברי הנך שתי ספיקות לספק אחד דמיין דלא ידעינן אם ילדה זכר או לא ודוחק וראיתי להרמב"ן שכ' כיון דמלאה יצאה היא בחזקת יבום עומדת ולאו חזקה גמורה אלא חוששין ואין הולכין אחר הרוב וא"ת לאו בחזקת יבום היא דלמא תפיל וי"ל דלא חיישינן למיתה ע"ש בחי' הרשב"א. וקשיא לפ"ז צ"ל דלא חיישינן לשמא ימות ותניא האומר לאשה ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתה אסורה לאכול בתרומה מיד ופסק' הרמב"ם פ"ט מה' תרומות ופ"ג מה' יבום פסק כת"ק דמתני'. והרשב"א כ' דהך דהכא שמא מת הוא דלכ"ע לא חיישינן ע"ש. וקשה הא מיהת לאו חזקה היא דכשיצאה היה ראוי להסתפק שמא ימות ועמ"ש בגיטין פ"ג וצ"ע:
ולית ר' לעזר פליג וכו'. והא דלא פשיט ממתני' דתנן רא"א הואיל והותרו וכו' דוקא הואיל והותרו הא לאו הכי אינן מעידות זו את זו כבר שניא לה בבבלי ר"א לדבריהם דרבנן קאמר ע"ש. ומדברי תו' והמהרש"א דף קיט ע"ב בד"ה מ"ט דר"א וכו' נראה שנעלם מהם דברי הירושלמי בסוגיין. גם דבריהם אינן מבוררין לי דמ"ש תוס' ואי ר"א איירי לבתר דאינסיבא צרה מ"מ ליפלגי גבי האי דמת בעלי ואח"כ מת חמי תינשא וחמותה אסורה ור"א מתיר כיון שנשאה הכלה ע"כ. משמע מדבריהם הא דתנן תנשא היינו אפי' בשכבר ניסת אפ"ה אחותה אסורה דאל"כ לוקמי מתני' בשלא ניסת וכה"ג תירץ המהרש"א לכך לא קשיא להו מרישא דאיכא לאוקמי באינסבא לישראל. וכיון שכבר ניסת איירי קשיא אפי' לרבנן נמי נתיר לחמות' דהשתא לא תיתי תצטער וצ"ל דגזרי' קודם נישואין אטו אחר נישואין וכמ"ש תוס' דף קי"ז ע"ב בד"ה לאו וכו' ע"ש. לפ"ז אי הוה פליג ר"א בכלה וחמותה ה"א דוקא בחמותה פליג ר"א ולא גזר אבל בצרות מודה דאף לאחר שניסת צרתה אסורה דמקלקלא נפשה לאסור הצרה כיון דהוה לה צער דגופיה. גם מ"ש המהרש"א רישא איכא לאוקמי באינסבא לישראל וכו' הא בברייתא דמייתי בבבלי דף ק"ך דפליג בה ר"א סתמא תניא תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה מסקינן התם דבניסת לכהן נמי איירי. גם בסוגיין מוקי לה באינסיבא לכהן וצ"ע:
חשודה היא לעשות וכו'. בבבלי דף ק"ך ע"א מסיק הב"ע דאינסיב לכהן. ונראה דסובר הבבלי כיון דקאכלה בתרומה ודאי כולי האי לא מקלקלא נפשה. והירו' סובר אפשר דאינסיב' לכהן ולא קאכלה בתרומה:
החוטם עם הלסתות. כ' הב"י בא"ע סי' יז רי"ו כ' בשם הרמ"ה פרצוף פנים דתנן במתני' הם הלחיי' עצמן ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה ע"כ. ונראה דדייק לי' מסוגיין דקאמר ר"י החוטם עם הלסתות משמע דהני תרי סגי לההכרה. ואף דבבבלי תניא דבעינן נמי פדחת מ"מ מירושל' שמעינן דפרצוף פנים היינו הלחיים לבדן ולא דבר אחר שבפנים כגון העינים והפה. מיהו הא קשיא לי הא ודאי לכ"ע אין הפדחת בכלל פרצוף פנים דהא בברייתא תניא פרצוף פנים ולא פדחת פדחת ולא פרצוף פנים אין מעידין וכו'. א"כ מתני' דתנן פרצוף פנים עם החוטם ולא הזכיר פדחת פליג אברייתא וכמבואר בסוגיין. ולמה פסקו הפוסקים כהך ברייתא ודלא כמתני'. ולא שייך לומר מתני' תנא ושייר בכה"ג. וראיתי להרא"ש שהשמיט ברייתא זו וכ"נ מדברי הרמזים אבל הרי"ף מביאה בהלכות וכ"כ הרמב"ם והטור וצ"ע:
ואתיא דמר ר"י בשם רב וכו'. עיי' פירושי בקונטרס. כתבו תוס' בשם ר"ת ודוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל אם כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר היטב ע"י סימני הגוף וכו' והיכא שאינו נחבל בפני' נראה פשוט שיוכלו להכירו ואפי' לאחר כמה ימים מעידין עליו וכו' ע"ש. וקשה א"כ מאי קאמר ואתיא דמר וכו' הא מהאי קרא משמע דוקא הכרת פנים הוא דהוי הכרה אבל לא שאר הגוף גם מהא דאמרינן בסמוך שהושיב עליהם משמרות ג' ימים משמע דשוב אין שם הכרה ורוב הנהרגים אינן חבולים בפניהם. ועוד לסברת ר"ת אף שנתקלקלה הצורה מ"מ יש סימן בגופן. והרשב"א והר"ן חולקים עליו ועיי' בנ"י וצ"ע:
ע"י שבא ע"ז לידו ולא ביערה. כ' הי"מ אין להקשות דירבעם רע ממנו שעשאה וכו' ואין קושיא למה נתאחר ענשו של ירבעם שפעמים יאריך לרשע גדול כדי לענשו בעונש קשה ע"ש. ול"נ שכך היא המדה שהמתרשל מלעשות מצוה נענש מיד וכן מצינו במשה כמפורש בנדרים דף ח' ע"י שנתעצל במילה ביקש המלאך להרגו. וזהו מדה כנגד מדה הוא מתעצל בעשיית המצוה הקב"ה זריז לעשות בו דין. ומה גם עונש אביה חמור לפי שלא היה לו שום הנאה בעברה זו משא"כ ירבעם לא עשה את העגלות האלה להכעיס רק מדאגה שלא תחזור הממלכה לבית דוד כמפורש בקרא במלכים ומ"ש הי"מ עוד תימא מנ"ל שלא בערה כשלכד בית אל וי"ל לפי שבנבואת הושע שהיה זמן רב אחר מלכים אלו כתיב לעגלות בית און וכו'. משמע דהיינו עגל בית אל וכו' ע"ש. תמה אני איך נעלם מעיני הרב מקרא מלא במלכים ב' סי' י' רק חטאי ירבעם וכו' לא סר יהוא מאחריהם עגלי זהב אשר בית אל ואשר בדן ויהוא היה זמן רב אחרי מלכים אלו וצ"ע:
שניא היא שהסימנין דרכן להשתנות. עי' פי' בקונטרס. וקשה תינח סימני הגוף דרכן להשתנות לאחר מיתה אלא סימני כליו קשיא ונראה דה"ק כיון דסימנין עשויין להשתנות לא סמכינן עלייהו מדאורייתא וברייתא אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן הוא דמחזירין דניחא לבעל אבדה למיהב סימנין ולמשקליה כדאמרי' בבבלי ב"מ דף כז א"נ ה"ק מתני' איירי בסימנין שאינן מובהקין שעשויין להשתנות וברייתא איירי בסימנין מובהקין. מיהו פשטא דמתני' משמע שאין שום סימן אחר אלא בפרצוף פנים ועיי' בחי' הרשב"א:
והחיה אוכל' בו וכו'. בבבלי אמרי' דוקא במקום שאינו עושה אותו טרפה אבל במקום שעושה טרפה לא והטעם בכה"ג לא שייך לומר נתרחמו עליו מן השמים דא"כ אף כשמת נימא שמא נעשה לו נס כחבקוק אלא ודאי כיון שלא ראינו שאירע בו דבר שבודאי ימות חיישינן לכל דבר שאפשר לומר שעדיין חי וה"ה בנפל לבור אריו' ולכבשן האש נמי מהאי טעמא הוא דחיישינן:
נפל לכבשן האש אין מעידין עליו. בבבלי גרסי' מעידין עליו. ונראה דלא פליגי דהכא איירי שנפל לתוך מדורה הלכך אין מעידין עליו שמא יצא משם לשעה והבבלי איירי שנפל לתוך כבשן עמוק שאינו יכול לעלות ממנו ובכה"ג ודאי אמרינן שמת דה"ל כאלו ראוהו מת ועיי' בחי' רשב"א. ומ"ש המהרש"א בתו' בד"ה אין מזכירין וכו' והשתא ר"מ דמתני' חולק אברייתא נפל לתוך כבשן אש מעידין עליו ע"ש. דבריו תמוהין למאן קאמר לה לירושלמי ודאי דלא פליג דהא אין מעידין עליו תני בברייתא ואי להבבלי דתנא בברייתא מעידין עליו הא ס"ל דלכ"ע אין מזכירין מעשה נסים ונראה דה"ג בתו' ואינו חולק אברייתא דלעיל וצ"ע:
נפל ליורה בין של מים וכו'. כ' הרשב"א בחי' ומדברי רש"י נראה שהמים והיין מכבין ולבסוף מבעירין ומעידין עליו והאי פלוגתא דת"ק ור"א דהכא דיין ושמן עבדין לה פלוגתא בירוש' במים ושמן וכל זה ראיה דמים ויין לגבי האי חד דינא אית להו ע"כ. נראה דר"ל אע"ג דבסוגיין תנא דת"ק סובר דאין מעידין עליו ובבבלי גרסי' יין ושמן מעידין עליו מ"מ חזינן דמים ויין חד דינא אית להו. ויותר נ"ל דגירסתו היה בירושלמי מים ושמן מעידין עליו כגירסת הבבלי. גרסי' בבבלי זבחים דף צא ע"ב אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג אישים וכו' והא קמכבי כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי איני והאר"נ המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבה חייב דליכא אלא האי ואב"א כיבוי דמצוה שאני ע"כ. וקשה לסברת רש"י מאי פריך מהא דר"נ שאני ניסוך היין דאינו כיבוי שהרי מבעיר לבסוף ולא יהא אלא מפוח שמכבה בתחלה ומבעיר לבסוף משא"כ במוריד גחלת שמתכבה והולכת וצ"ע:
מיליהון דרבנן פליגין וכו'. וקשה הא רב נמי הלכה כריב"ב קאמר דאין כל המקומות שוין ובמים משיאין את האשה אפי' לאחר כמה ימים וא"ל קסבר הש"ס ריב"ב לחומרא פליג ופעמים אפי' תוך שלשה אין מעידין דא"כ ר' ירמיה כמאן התירה. ואי משום דמיא צמתי צורת הפנים ואין מניחין להשתנות ומודו רבנן דמעידין אפי' לאחר ג' ימים קשיא מנ"ל דר"י פליג ארב דלמא אף ריב"ב דמחמיר מודה במים דמעידין אפי' לזמן מרובה. לכך נ"ל דה"ג ר"ז ר"ח בשם רב אין הלכה כריב"ב. ושפיר קאמר דר"י פליג. ונראה שכך היתה גירסת הרי"ף ולכך פסק דוקא ד' או ה' ימים אינו משתנה במים אבל לא יותר דלא קיי"ל כר' ירמיה דפליג ארב וסובר כריב"ב. ועיי' בחי' הרשב"א דף קכא בד"ה הא וכו':
לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טריפה. נראה דוקא בטריפות מן הארכובה הוא דמהני אם שהה י"ב חדש וכן כל הנך טרפיות הנזכרים בש"ס באדם אבל הנך טרפיות שאינן מפורשות בש"ס שהאדם נטרף בהם לא מהני שהיית י"ב חדש. וכן מבואר בדברי הרשב"א בחידושיו בשם הרמב"ן. ועיי' בתו' ר"פ א"ט ובכ"מ פי"ג מה"ג:
כל שמזכירין לו אשה. בקונטרס פי' דרשב"ל מיקל וכ"כ המרדכי בפרקין וסיים בה אבל הא דגרסינן ס"פ לית הדא פליגי על רשב"ל וכו' משמע דרשב"ל מחמיר ע"כ. וי"ל דה"פ לית הדא פליגי אפי' ארשב"ל וכ"ש דקשיא לר' יוחנן. ועיין בתשובת מהר"ב אשכנזי סי' כא שהאריך בזה והרבה יש לדקדק בפירושו ואין להאריך כאן:
אמרתי לו בני יפה אמרת וכו'. משמע דר"ט אמר כן וגירסא שלפנינו משובשת וצ"ל מיד אמר העד שלאחר ימים חלה ומת ואח"כ א"ל ר"ט בני יפה אמרת וכו' וכ"ה בבבלי:
או נימר משום מה בכך. משמע אפילו למ"ד אין בודקין עידי מיתה בדרישה וחקירה רשאי לבדקן ואין איסור בדבר. מיהו בש"ע א"ע סי' יז סעיף כא בהג"ה כ' הרמ"א ואסור לדרוש ולחקור הרבה ע"כ. וי"ל דסובר לפי המסקנא דר"ט סובר עידי מיתה צריכין דו"ח למ"ד א"צ דו"ח אפי' איסורא אית ביה ודוחק:
דר"ט אומר אין בודקין עידי מיתה בדרישה וחקירה. בבבלי פריך ור"ט לא בעי דו"ח והתניא מעשה וכו' ומשני תנאי היא דתניא וכו' רט"א בודקין ע"כ וקשה עדיין קשיא קושית הש"ס הא ר"ט בודקין ס"ל ונ"ל דה"ג תנאי היא תניא אין בודקין וכו' וה"פ מעיקרא משני תנאי היא אליבא דר"ט והך ברייתא דמייתי מילתא באנפי נפשה היא. וכ"נ מדברי הרשב"א בחידושיו דגרסי' תניא:
מכיון שהוא ניסת אין זה חכם. וקשה כיון שבאמת אינו ניסת שהרי הוא מביאו לב"ד למה לא יקרא חכם וי"ל. מיהו בבבלי פ"ד מפרש מסית זה הדיוט לאפוקי נביא שהסית שהוא בחנק והניסת את ההדיוט לאפוקי מסית את הרבים ע"ש:
וכה תימר אכין. וקשה דלמא שאני הכא בעיגונא הקילו ותדע דהא אפילו עבד ושפחה נאמנים ועמ"ש בסמוך:
הדא אמרה עבר עכו"ם כשר. מכאן נ"ל ראיה לדברי ה"ג שפוסל עכו"ם להוליך גט לישראל במקום אחר שיהי' שלוחו ליתן הגט לאשה. דאל"כ ניחוש שמא עכו"ם זה היה שליחו של בעל בענין שכתבתי. ודוחק לומר דלא שכיח ולא גזרו בו רבנן. שהרי הרא"ש דפליג אה"ג כ' וכן נוהגין באשכנז וצרפת לשלוח גט ע"י עכו"ם וממנה ישראל שבאותו מקום לשלוחו. ובדבר דלא שכיח לא שייך מנהגא. ועיי' בא"ע סי' קמא וצ"ע:
והא תנינן הלכו וכו'. וא"ת מאי פריך ממיתה לגט הא במיתה אפי' עבד ואשה כשרין משא"כ בגט וי"ל הא דעבד ואשה כשרין במיתה משום דאשה דיקא ומינסבא ובגט פסולין דמדאורייתא אין דבר שבערוה פחות משני עדים כשרים. והשתא אס"ד דסמכינן אקלא ולא חיישינן שמא אדם אחר ששמו כשם בעלה מת כי היכי דדייקא במיתה ה"נ דייקא בגט אם הגט הזה הוא מבעלה או לא. מיהו קשה בשלמא במיתה דייקא שמא יבא בעלה ויכחישנה משא"כ בגט דכיון דאית לה גט דמסייע לה מעיזה לומר גירשתני וכ"כ תוס' ב"מ דף יט ע"ב וכ"מ לעיל ר"פ האשה שלום וצ"ע:
האיש הזה בידו ב' גיטין וכו'. משמע דהדר ביה ממאי דשני לעיל חומר הוא בעריות. והרשב"א פ"ג דגיטין מייתי ראיה מסוגיין דהטעם שהחמירו בנפילת הגט משום חומרא דעריות. וא"ל דה"ק הבבלי סובר כדס"ד דירושלמי. דהא בא לתרץ הברייתא דהתם ומסתמא לא פליג עלה הירושלמי ע"ש:
מצאו כתוב בשטר וכו'. בב"י בא"ע סי' יז כתב בשם רי"ו דאיתא בירושלמי אם כתוב כך בשטר בלא חתימה איו משיאין את אשתו זולתי אם מצאו עד בכתב ע"כ וכ"כ האחרונים. ולא נמצא כן בסוגיין. ואפשר דדייק ליה מברייתא דמסייעא מינה לר' בון דתניא יפה כח השטר מכח העדים וכו' והיינו בשטר בעדים דמסיים בה בשטר גובה מנכסים משועבדים וזהו בעדים דוקא. אך תימא א"כ נימא נמי דבעינן שני עדים דבע"א ודאי אינו גובה מנכסים משועבדים. והרי הנ"י כ' בשם הרמב"ן דבע"א בכתב משיאין וכ"נ מדברי כל הראשונים. ולא אשתמיט חד מינייהו דמצריך חתימת העד. והא דמצרכו קיום היינו דחיישי שמא כתבו רשע דפסול לעדות אשה וכמ"ש הרי"ף בפירקין וצ"ע. וב"ש כ' שם ס"ק כט וז"ל ועיין בתו' יבמות דף קכ"ב ד"ה דחזו לי' ירוש' נמצא כתוב מת פלוני וקודם לזה כתבו אם חיישינן שמא שד היה זה שצעק פלוני מת ואין שום דביקות זה לזה. ונ"ל דהביאו ראיה מדין זה נמצא כתוב מת פלוני מהני אפי' א"י שכשר כתבו ה"נ לא חיישינן שמא שד היה ע"כ. ודברי תימא הן דלא חיישינן שמא שד היה ממתני' שמעי' דסמכינן אקלא ולמה יביאו ראיה לזה מפלוגתא דאמוראי ועוד למ"ד דלא סמכינן אכתב תיקשי ליה מתני'. והדבר פשוט שדברים אלו שני ענינים נפרדים הם אלא המדפיסים לא עשו ריוח ביניהם. וכן מבואר בדברי הרא"ש וזה ברור:
הדרן עלך פרק האשה בתרא וסליקא לה מסכת יבמות