כיצד עשה בה מאמר. פירש"י ולא מתייבמת דה"ל צרת ערוה במקצת מדרבנן ע"כ. ולא ידעתי מי דחקו לפרש דהוי מדרבנן הא בסוגיין מפורש דבין לרבנן בין לר"ש מדאורייתא בעי חליצה. ועמש"ל בד"ה שומרת יבם וכו'. ועי' בבבלי דף כ' ע"א ויש ליישב דלא פליגי הבבלי והירושלמי:

דלא כן וכו'. וא"ת הא צריך קרא לאסרה עליו אפי' כנס' היבם ונולד לו אח ואח"כ מת היבם שאסורה לאח הנולד אחר מיתת בעלה הראשון אע"פ שכבר היה בעולם קודם שמת היבם וי"ל לר"ש פריך דפליג בסיפא שאם כנס ואח"כ נולד שרי'. והרשב"א בחי' תי' קושית הירושלמי דאיצטרך קרא היכא דמת והניח אחים ואח"כ נולד לו אח. ואינו מחוור דהרי קרא אאחים שהן בעולם בשעת מיתת הבעל קאי אין סברא לומר שתהא זקוקה ליבם שנולד אח"כ. עוד כתב הרשב"א הא דקאמר מעתה וכו' דה"פ מדכתיב ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה משמע הא אין לו אח שיבא עליה מותרת לאיש זר אע"פ שיש לו אב דאל"כ יאמר קריי' ובן ואב אין לו יבמה יבא עליה הא יש לו אע"פ שאין לו יבם שיבא עליה לא תהיה החוצה לאיש זר שהרי כשם שהיבם אוסר אותה כך האב אוסרה ע"כ ואיני יודע מנ"ל הא מילתא. דהיינו מפרשין לקרא כפשטיה דדוקא כשאין לו בן ואב הוא דמתייבמת אשתו אבל כשיש לו אב או בן אינה חייבת ביבום אע"פ שאין הטעם ברור למה יקפיד קרא על האב י"ל גזירת הכתוב הוא גם יש לומר בו טעם דקפיד קרא גם אבנין האב וכיון שהוא חי עדיין בידו להבנה ע"י עצמו. לכך נ"ל כמ"ש בקונט':

שמא אינה צריכה להמתין. פירשתי בקונטרס דודאי צריכה להמתין מדאורייתא ר"ל כיון דאקרא קאי אין לומר שצריכה להמתין מתקנת חכמים דגזרו על מעוברת חבירו. אך קשה לי הא ודאי מדאורייתא מי שמת בלא בנים והניח אשתו מעוברת מותרת להנשא ואין חוששין שמא לא יהא הולד בן קיימא דקיי"ל רוב נשים יולדת בן קיימא ומיעוט מפלת כמפורש בבבלי ר"פ האשה בתרא ומדאורייתא אזלינן בתר רובא וצ"ע:

רש"א המאמר קונה או לא קונה. כ' תוס' דף י"ט ע"ב בד"ה רש"א וכו' פי' בקונטרס דקסבר ר"ש מאמר ספק קונה או לא וכו' דאין ר"ל שיקנה לר"ש מדרבנן וכו' ולר"י נראה דאפי' ס"ל יש זיקה ומאמר קונה מדרבנן וכו' ע"ש. וקשה הרי מפורש כאן דר"ש בדאורייתא מספקא ליה אי קונה או לא. ועמש"ל ובפ"ג:

או יבמה יבא עליה והרי היא לקוחה לו. ואם תאמר אם כן ויבמה למה לי וכן קשיא נמי לר"א בן ערך וי"ל איצטרך שיבמה נקנית בע"כ כדאמרי' לקמן פ' הבע"י א"נ איצטרך למישרי צרה שלא במקום מצוה וכמש"ל בפ"ק דף ד' בתוס' בד"ה ותהא וכו'. ורבנן מוי"ו דויבמה דרשי לערב כל הפרשה לייבום:

מה נפיק מן ביניהון. וקשה הא איכא בינייהו הא דתנן לקמן פ"ד אחין ג' אחים נשואים ג' נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות וכו' רש"א מייבם לאיזה שירצה וחולץ לשניי' ויש לומר ה"ה דהמ"ל הכי אלא שרוצה למצוא נ"מ לדינא דמתני' דהכא ודוחק וצ"ע:

שומרת יבם שמתה מותר באמה וכו'. כ' התי"ט בר"פ בד"ה עשה בה מאמר וכו' למאי דקיי"ל כריב"ב לקמן פ"ד דיש זיקה מפרשים בגמ' דה"ה אע"ג דלא עביד מאמר והא דנקט מאמר לאפוקי מדב"ש וכו' ע"ש. ואינו מחוור די"ל מודה ריב"ב דמיתה מפקעת הזיקה כמפורש בסוגיין. והא דלא משני הכי בבבלי דף י"ח. דקושית הש"ס שם לר"י דאמר התם שומרת יבם שמתה אסור באמה דס"ל דמיתה לא מפקע' הזיקה וכן מפורש שם בש"ס וע"ש בתו' בד"ה אבל. וגרסי' שם רב אמר שומרת יבם שמתה מותר באמה ואמר אביי לר"י הא דרב יהודה דשמואל היא דאמר הלכה כריב"ב א"ל דאי דרב מאי א"ל קשיא דרב אדרב וכו'. וכ' תוס' וא"ת הא בפ"ק דכתובות נמי אמרי' הא דר"י דשמואל ולא פרכי' אי דרב מאי וכו' ע"ש. ותימא דהתם עיקר כוונת אביי דר"י כר"ג ור"נ כר' יהושע וקשיא הלכתא אהלכתא כדמסיק שם בכתובות ואלים קושייתו אי הוה דשמואל אבל כאן אף אי הוי דרב ליכא לאקשויי מידי וקשיא ליה שפיר אי דרב מאי וצ"ע:

מודה ר"ש בראשונה. וא"ת א"כ רישא למה לי דמסיפא שמעי' אפילו ביבם ואח"כ נולד אסרי רבנן כ"ש בנולד ואח"כ ייבם י"ל כדמשני בבבלי לא זו אף זו קתני. ולולי דמסתפינא אמינא דתני רישא לאשמועינן דמודה ר"ש ברישא מדלא פליג ברישא דאי תני סיפא לחוד ה"א דתני פלוגתיייהו בייבם ואח"כ נולד לרבות' דרבנן וא"ת דלמא נטר ר"ש לפלוג עד בסיפא וה"ה ברישא פליג ורישא לרבותא דר"ש נקט י"ל א"כ עשה בה מאמר תרי זימני למה לי אלא לומר לך דלאו בהדי הדדי איתניי' ולא פליג ר"ש אלא בסיפא:

צרת אחות אמו וכו'. הא דמיבעיא ליה באחות אמו ולא בשאר עריות דתנן בריש מכילתין משום דכולהון אין למצוא אותן במי שלא היה בעולם ותהיה מותרת לאחיו מאביו חוץ אחותו מאמו ואשת אחיו מאמו וכיון דתנא אחותו ואחות אמו דקאי אמו גם על אחותו לכך נקט ר' יודן אחות אמו ורשב"ל דקבעי מאשת אחיו מאמו דבתרה משום דניחא ליה למיבעי בהיא עצמה מלמיבעי בצרתה:

וקשיא קנה זיקה שתיהן מותרות. וקשה דלמא סבר ר"ש דזיקה מדרבנן הלכך שתיהן אסורות וכה"ג כתבו תוס' דף י"ט ע"ב ע"ש וי"ל דס"ל לירושלמי דלא גזרו חכמים במאמר וזיקה לעקור מצות ייבום כיון דחזינן דדחי' איסור כרת איסור אשת אח ועמש"ל בר"פ:

ובא עליה. עי' פירושי בקונטרס. ואין לפרש דקמיבעיא ליה מי אמרינן עשה דייבום דוחה ל"ת ושפי' קא בעל או דילמא כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה לא אתי עשה ודוחה ל"ת דלעיל דף ב' מסיק הירושלמי דחייבי לאוין מדאורייתא חליצה בעי ואין עשה דהיבום דוחה לא תעשה וכ"מ בבבלי דף כ' ע"ב ע"ש. גם משמע דאהנך השנויין במתני' קבעי ואלמנה לכה"ג עשה ולא תעשה היא:

אלמנה לכה"ג. פירשתי בקונטרס שמת אחיו ההדיוט וכ"פ רש"י. וה"ה כשמת אחיו כה"ג נמי אסורה לו וא"ל פשטא דמתני' משמע שהיה כה"ג כשמת אחיו דודאי אפשר שהיה הוא כה"ג וגם אחיו דהא משוח שעבר ומשוח מלחמה שניהן מוזהרין על האלמנה:

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. פירשתי בקונטרס שעבר אחיו המת וכו' וכ"פ רש"י. וגם זה אינו מוכרח דאפשר שהיה אחיו חלל. ולא ידעתי למה לא נקט גם חללה במתני' ממזרת ונתינה לישראל וכו'. כ' התי"ט בממזרת ונתינה לא מצאתי בהם קדושה וצל"ע. ול"נ דילפינן מהא דכתיב בפ' כי תצא והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ודרשי' בספרי מלמד שהעריות מסלקין את השכינה. ופ' זו אדלעיל קאי דכתיב פ' ממזר ועמון ומואב ומצרי ואדומי וקאמר קרא דלא ימצאו מאלו במחניהם וכן מפורש בירושלמי בקידושין דף כ"ד מדברי תורה מנ"ל שמיוחסים הן היוצאים במלתמה דכתיב לא יבא ממזר וגו' מה כתיב בתרי' כי תצא מחנה על אויביך וגו'. וכן מוכח מדברי הספרי דאחייבי לאוין קאי דאס"ד אעריות ממש קאי דהיינו חייבי כריתות הא מפורש בקרא פ' קדושים בתר פ' עריות את כל אלה עשו ואקץ בם אלא ודאי אהנך דכתיב לעיל קאי ומי שאינו מהם נקרא קדוש:

ואיסור קדושה עריות מד"ס. דכל הפורש עצמו במותר לו מיקרי קדוש אבל המקיים לא מיקרי קדוש אלא דיש בין עובד אלקים ללא עבדו שזה נקרא רשע וזה אינו נקרא רשע. והיינו דגרסי' בבבלי דף כ' אביי אמר לכך שניות מיקרי קדושה שמצוה לשמוע דברי חכמים א"ל רבא ומאן דלא מקיים קדוש הוא דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי וכו' ע"ש ונראה קושית רבא דאי משוס קיום לחוד טפי ה"ל למיקרי המקיים מצוה דאורייתא קדוש אלא אמר רבא קדש עצמך וכו' שהמצוה דרבנן גופא מיקרי' קדושה והיינו כדמוכח מסמיכות. ועיין בחי' רשב"א ולפמ"ש לק"מ:

חוץ מאשת אבי אמו. וא"ת מ"ט דר' חנן אי משום דלא שייכא בדורות הללו אישות אב דאורייתא א"כ ליחשוב נמי אשת אחי האב מן האם דיש להן הפסק דלא שייכא בדורותיה ערוה דאורייתא ויש לומר דקסבר ר' חנן זו שכיחא לילך לבית אביה ומיחלפא וזו אשת אבי אמו לא קאזיל התם:

כל שאילו נקבה וכו'. וקשה וכללא הוא והא איכא חמותו ערוה ואשת חמיו מותרת וכה"ג פריך בבבלי והא דמשני התם דכללא אתי לאתויי אשת אחי האם מן האם ע"ש. ליכא לשנויי הכי בסוגיין דא"כ ה"ל לרב למיחשביה בפירוש וע"ק הא דא"ר מתנא בסמוך אסרו אשת אחי אמו מאמו מפני אשת אחי אביו מאמו ולא קאמר הטעם כל שבנקבה וכו' ונ"ל דכללא דרב ר"ל דהנך ארבע שנאסרו מפני הנקבות שאסורות אין להן הפסק ובבבלי מפורש דאמר רב ארבע נשים אין להן הפסק. מיהו לקמן בסוגיין מפורש דאשת חמיו אסורה. גם פריך עליה דרב מן חורגתו. משמע דרב לאו לענין הפסק אמר למילתיה ועמ"ש שם:

לא תהיה אם אביו וכו'. עי' פירושי בקונ' אך קשה הא דמרבי' אם זכר כאם נקבה שמפורשת בקרא אבל אם אמו דאינה מפורשת בקרא מנ"ל לרבויי אם אביו וע"ק א"כ אם אביו תדון בשרפה כאם חמיו דתנן ר"פ הנשרפין שהיא בשרפה. וזה לא שמענו מעולם לכך נ"ל הא דאמר לא תהיה וכו' מדרבנן קאמר דראוי לגזור באם אביו משום שנייה:

אלא חורגתו שמא אינו אסור בה וכו'. וא"ת למה לא פריך מבת חמותו שהיא ערוה ואשת בן חמותו שריא וכן קשיא נמי מאשת חמיו ומאשת בן חמיו וה"נ פריך בבבלי וי"ל דהנך אינן שנויין בברייתא השנוים בבבלי דף כ"א דתני בה מותר באשת חורגו וכו' להיתירא. ולא פריך מאשת חמיו דרב קאמר אשתו אסור' יהיה האיסור משום שנייה או משום מראית העין ובסמוך מסיק דאשת חמיו אסורה מפני מראית העין ובברייתא דתני מותר אדם באשת חמיו היינו מטעם שנייה ונפקא מיניה אי עבר ונשא משום איסור שנייה יוציא ומשום מראית העין בדיעבד יקיים וכ"מ בסמוך מעובדא דר"ח אבל באשת חורגו סובר ר' חגיי שאין בהן מראית העין וכן משמע בסמוך דאמר דוקא שני חורגים שגדלין בבית אחד אסורין להנשא מפני מראית העין אבל בן חורגו שכבר נשא אשה אין בו מראית העין שאינו בביתו ובבבלי דפריך מאשת חמיו היינו אהא דקאמר התם כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו משום שניות ודאי שפיר קשיא מברייתא דלא גזרו משום שניות. וזה סייעתא לדעת ר"ת דפסק כירושלמי דאשת חמיו אסורה מפני מראית העין. ול"ק מברייתא דתני בה מותר אדם באשת חמיו. גם בפסיקתא פ' אחרי כתב דאשת חמיו וחורגו אסורים מפני מראית העין. אלא דכתב נמי דחורגה הגדילה בין האחים אסורה מפני מראית העין וזה דלא כבבלי סוטה פ"ח וכמ"ש הרשב"א בחי' וא"ת הא תנן בכריתות אר"י אם עבר זקן ונשאה חייב עליה משוס אשת אב וקשיא הא אין קידושי האב תופסין בה שהרי כלתו היא דתנן ברישא שחייב עליה משום אשת אח ותי' רש"י הא דחייב משום אשת אח היינו אחיו מאמו וחורגו הוה. ופריך שם מה עבר ומוקי לה שעבר על ד"ס שנשא כלת בנו תיפוק ליה משום אשת חורגו ש"מ אשת חורגו שריא וי"ל ה"ה דה"מ לשנויי הכי דה"נ ה"מ לשנויי משום דעבר על שנייה בת בת בנו וכמ"ש רש"י שם ועמ"ש בסמוך:

וזה הרי תשע. פירשתי בקונטרס הא דתני ר"י כלת בנו. ואינו מחוור דהא בכלל שמנה שניות קחשיב אשת בן בנו והיינו כלת בנו ונ"ל דסובר ר"ל הא דעבר הזקן לאו משום כלת בנו הוא אלא משום בת בת בנו הוא מדנקט עבר הזקן ולא קאמר עבר אביו אלא ההעברה תליא מפני שהוא זקנה של האשה שהוא בא עליה ש"מ שבת בת בנו נמי שני' היא ומשני וכולהון משום כלת בנו וא"צ לחשב' ועייל בת בת בנו בברייתא:

מי שיש לו אח מ"מ וכו'. פירשתי בקונטרס לאתויי ממזר וכ"ה בבבלי. כ' תוס' וא"ת מרישא שמעינן לה בת ישראל לנתין ולממזר חולצת ולא מתייבמת ע"ש. ואפשר לומר אי מרישא ה"א דרבנן הוא שהזקקוה ליבם וממזר צריכה חליצה אבל השתא דתנן במתני' מכל מקום ה"ל דומיא דמכל מקום דסיפא דבן ממזר פוטר מן החליצה ש"מ דמדאורייתא ממזר זוקק ליבום:

ובנו לכל דבר לפריה ורביה לא שנייה וכו'. בקונטרס הגהתי ולשנייה ופירשתי כמ"ש הרשב"א בחי'. אך תימא לי מ"ש שנייה דנקט מכל עריות שבתורה. בשלמא פריה ורביה שפיר קמיבעיא ליה לר' אבון די"ל כיון דמצות פ"ו לבנין העולם הוא וממזר אסור לבא בקהל לא הוה בנין גמור או דלמא כיון דיכולים ממזרים לטהר כדתנן ספ"ג דקידושין קיים פ"ו אבל שנייה אין טעם לספק בהן טפי משאר עריות. לכך נ"ל גירסא שלפנינו עיקר ואדבתרא קאי לא שנא בן עכו"ם שבא על בת ישראל וכו' ובן ישראל שבא על עכו"ם וכו':

אפי' לפריה ורביה. כתב הרמ"א בהגהותיו לש"ע א"ע סי' א'. היה לו בן ממזר קיים פריה ורביה. וקשה הא מבעיא ליה לר' אבון וספיקא דאורייתא לחומרא ולא קיים ה"ל למפסק. וגרם לו שלא עיין בירושלמי רק במ"ש ב"י סוף דברי הירושלמי ולא כתב ראשיתו דמיבעיא ליה לר' אבון. גם הרשב"א בחי' כתב גרסי' בירושלמי בנו הוא לכל דבר לפריה ורביה וכו'. ולא הזכיר שאבעי' היא. ואפשר שלא בא אלא לפרש דברי הירושלמי וצ"ע:

בבור לנחלה ואינו בכור לכהן. בקונטרס הגהתי בכור לנחלה ולכהן. דע"כ בבן הנולד לו אח"כ מישראלית איירי דבן הנולד מנכרית ודאי דאינו בכור לנחלה. אך קשה מאי קמ"ל שהבא אחריו מאשה אחרת בכור לכהן הא אפי' בנשוי ישראלית ונשא אחרת הולד ממנה בכור לכהן דבפטר רחם תלה רחמנא. לכך נ"ל לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ אם נתגייר העכו"ם שבא על בת ישראל ונשאה וכן אם נתגיירה הנכרית ונשאה הישראל אפ"ה בנם הנולד ראשון בכור לנחלה אבל אינו בכור לכהן דבפטר רחם תלה רחמנא:

יש להן יחסין. כ' בי"מ ונפקא מיניה לעמוני ומואבי שבא על נכרית שמותרת לבא בקהל וילדה בן לרשב"ל הבן הולך אחר האם ולר"י אחר האב ע"כ. וקשה דגרסי' בבבלי בקידושין ס"פ האומר א"ר יוחנן באומות הלך אחר הזכר נחגיירו הלך אחר הפגום מאי הלך אחר הזכר דתני' מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל מהם תקנו יכול אף כנעני שבא על שפחה והוליד בן שאתה רשאי לקנותו ת"ל אשר הולידו וכו'. ולפי פירושו קשיא לרשב"ל מהך ברייתא. מיהו בבבלי בגיטין דף ל"ז ע"ב משמע דרשב"ל פליג אהך ברייתא דמוקי לקרא מהם תקנו לדרשא אחרינא. אך פירושי שבקונטרס נראה עיקר וכ"מ בבבלי במכילתין פ' הבא על יבמתו ע"ש:

והא כתיב בעת ההיא וכו'. כ' בי"מ לא מייתי מכמה קראי דקרי בנים לבני עכו"ם ובני חם כוש בלק בן צפור וכאלה רבים דהיכא דבעי לאודועי מי הם צ"ל בהו בן אבל הכא הוי סגי במרודך בלאדן מלך בבל מה צ"ל תו בן בלאדן דהיינו זקנו אלא לייחסו ע"כ. נראה דסובר דשמו הי' מרודך לחוד ושם אביו ואבי אביו בלאדן והראשון שם אביו והשני שם אבי אביו ובבבלי פ' הבע"י לא משמע כן דגרסי' שם שאני התם דיחסינהו בשמייהו ובשמא דאבוהון והכא לא מפרש ואבע"א יחסינהו בדוכתא אחריתא באבוהון ובאבא דאבוהון בן הדד בן טברימון בן חזיון מלך ארם ופירש"י שאני התם וכו' שהזכיר שמו ושמו של אביו בלאדן בן בלאדן. הרי מפורש בגמ' וברש"י שלא נזכר שם אבי אביו דאל"כ למה ליה לאתויי קרא דבן הדד. ול"נ דלא מייתי מקראי אחרינא די"ל לסימנא בעלמא נקטי' אבל כאן קשה הא כבר נתן סימן מלך בבל ומלך ארם ומבלק בן צפור אין ראיה שלא היה מלך למואב אלא בעת ההיא ועוד בן צפור לדרשא כמ"ש בזוהר פ' בלק:

ע"י שכיבד לזקנו. כ' בי"מ לא ידעתי היכא רמיזא ועוד מ"ט שייחסנו הכתוב בשביל זה וקרוב אצלי שכיבד לקונו גרסי' והיינו מ"ש בספרים שלמא רבא לאלקא רבא כדאיתא פ' חלק ע"כ. וקשה אדרבא הלא הוא כתב ליחזקיהו קודם שהזכיר שם הקב"ה כמפורש בחלק. ומה שפירשתי בקונטרס עיקר:

וכי בן המדתא הוא. כ' בי"מ קשה אמאי לא ע"כ ולא ידעתי מאי קשיא ליה מסתמא היה ידוע לחכמים ששם אביו לא היה המדתא אלא ייחסו על שם אדם רשע כמותו:

וכתיב כי יסי' את בנך מאחרי בנך וכו'. בקונטרס פירשתי כפירש"י ור"ת פי' כי יסיר אבתו לא תקח לבנך קאי וה"ק כי יסיר החותן את בנך מאחרי והיינו הסרה שאין הזרע מייחס אחר בנך אלא אחריה דאינו קרוי בנך ע"ש. וקשה א"כ לכתוב כי תסיר שהאשה תסיר את בעלה מאחרי ה'. שהרי מקרא מפורש הוא בפ' כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. וטעם זה עדיף טפי מהסרת החותן דמשמע בדליכא חותן כגון שמת ליכא איסורא אבל מטעם הסרת האשה לעולם אסור וע"ק פתח הכתוב בתרי איסורא באיסור בתך לבנו ובתו לבנך וקיהיב טעמא אבתו לבנך ועל איסור בנו לבתך לא קיהיב טעמא. בשלמא לפירש"י ניחא דעל איסור בתו לבנו לא צריך למיהב טעמא שכבר מפורש בפ' כי תשא שהיא תסיר את בעלה והכא קמ"ל קרא טעם איסור בתך לבנו דטפי יש לחוש שהאשה תסיר את לב בעלה כדכתיב ולא ירבה לו נשים פן יסור את לבבו אבל לפיר"ת קשיא. מיהו גם לפירש"י קשה מנ"ל למעט בן בתך הבא מעכו"ם מדלא כתיב נמי כי תסיר הא אף אי כתיב כי תסיר מוקמי' ליה אבן עצמו כמפורש בקרא דפ' כי תשא ולא אבן הבן. וא"ל לכתוב בפירוש כי תסיר את בן בנך. מלבד שזה דוחק קשיא נמי דטפי עדיף לחוש לחששא קרובה דהיינו הסרת הבן מלחוש לחששא רחוקה דבן הבן וי"ל דהכי קשיא לכתוב קרא נמי טעם איסור דבתו לא תקח לבנך ע"כ לומר דסמיך אקרא דפ' כי תשא וקשה א"כ אף האיסור עצמו ל"ל למיהדר אלא ודאי למעוטי אתי דאין הסרה אלא בבן הבן ולא בבן הבת וא"ת דלמא איצטרך למיהדר לאשמועי' דעובר בלאו בלקיחת בתו לבנו דמקרא דפ' כי תשא לא שמעינן אלא עשה וי"ל כיון דאיכא עשה ממילא שמעינן הלאו בק"ו מה בבן הבת קפיד קרא והוי בלאו כ"ש בעצמו ולא שייך כאן אין מזהירין מן הדין דאינו אלא גילוי מלתא בעלמא כמו בתו דילפינן מבת הבת (הבת) כדאמרי' בסנהדרין וכמ"ש הה"מ רפ"ב מהמ"א. וטעמא דמלתא נ"ל דהא דאין עונשין ומזהירין מן הדין משום דק"ו ניתן לדרוש מעצמו ואולי איכא שום פירכא לק"ו ואינו ראוי לעונש כלל. אבל היכא דאיכר. עשה חמור' דדחיא ללא תעשה אין הפסד בעונש זה. שהרי אין עונש מלקות בעשה לפי שעונש מלקות קל הוא לעבירה זו וכיון דאיכא ק"ו ראוי לענשו במלקות ואי איכא נמי פירכא אק"ו לא ענשתו יותר מהראוי וקמי שמיא גליא וינכה לו מעונשו והבן:

אבל בכהנים אסור. כ' בתי"ט בד"ה אין מוציאין מידן אפי' הם כהנים דהא סתמא ודאי קתני דטעמא דחלוצה דרבנן ובספק חלוצה לא גזרו ע"כ. ואינו מחוור דמסתימת המשנה ליכא למשמע מידי דהא רישא דהך בבא והשני' אחד חולץ ואתד מייבם וכן אחיו של זה וכו' לא איירי בכהני' כדמוכח מסוגיין וכ"כ רש"י והרשב"א בחי' דלכתחלה כהן אסור בספק חלוצה והא דאמרי' בבבלי דף כד בספק חלוצה לא גזרו רבנן לא קאי אמתני' אלא אברייתא דתני שילא קאי מיהו מדברי הרמב"ם פ"ח נראה דאפי' לכתחלה ספק חלוצה שריא ע"ש ובהה"מ שם:

שנאמר והיה הבכור אשר תלד. כמ"ש בקונטרס כן פרש"י. וקשה הא לעיל בריש פירקין לרבנן איצטרך ויבמה לערב כל הפרשה וי"ל דמוי"ו תדרשו כמ"ש שם בתו'. מיהו בבבלי דף ח' ממעטינן ויבמה לדרשות אחרות וי"ל ודאי לאו אוהיה הבכור לחוד קאי דא"כ ה"ל למכתב בחד קרא אלא מכח סמוכים קדריש הכי:

אלא עד שיהא הנולד בכור וכו'. וקשה דלמא ה"ק אם יהי' בן הנולד מהיבמה בכור לנחלה אצל היבם אז יקום היבם על שם אחיו המת לנחלה אבל אם אינו בכור לנחלה כגון שיש לו להיבם בנים מאשה אחרת לא יקום היבם בנחלה אלא הרי נחלת המת לכל האחין בשוה. והשתא ליכא לשנויי כדשנינן. וטעמא רבא אית ביה דכשבן היבמה הוא בכור ונוטל פי שנים באחיו היבם דינא הוא דלשקול היבם נחלת המת אבל בלא"ה לא ויש לומר לפ"ז אם קם היבם בנחלה שאין לו בן והולידה היבמה בת תחלה או שמת הבכור מוציאין מידו ואין סברא למוקים קרא בהכי וצ"ע:

אלא אם אינו ענין לנולד תנהו ענין למייבם. וקשה הא דרשינן בפ"ק אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת. ועי' בתוי"ט בד"ה מצוה בגדול וכו' שהאריך בזה. מיהו בסוגיין משמע דלא כוותיה ובאם אינו ענין קדריש ליה על היבם לכך מוקמי' אשר תלד פרט לאיילונית:

הנטען על אשת איש והוציאוה. פירשתי בקונט' ב"ד מתתת בעלה וכ"פ רש"י. אך קשה הא ב"ד לא מפקי בלא עדים ובסוגיין מסיק דמתני' איירי בלא עדים. וליכא למימר דמתני' כר' אתיא דסובר מוציאין אשה בעדי מכוער הלכך מתחת ידי אחר אין מוציאין מידו אע"פ שיש עידי כיעור דא"כ מאי פריך ר' יוסי לרב ממתני' הא שפיר איכא למוקמי מתני' בנטען בעדים והיינו בעידי כיעור וי"ל:

קידש כמו שכנס. כגירסא שלפנינו כך היא גי' הרשב"א אבל גי' הרמב"ן קידש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ע"כ. וא"ת לפי גי' זו מאי קמ"ל שאם כנס אין מוציאין אותה מידו פשיטא השתא אם לא קידש כנס אין מוציאין מידו קידש לא כ"ש וי"ל קמ"ל אע"פ שא"ל לאחר שקידש שלא יכנוס אין מוציאין מידו משא"כ בשלא קידש וכמו שכתב בקונטרס:

אם אומר אתה כן לא נמצאת וכו'. כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ונראה דוקא שהיה לה בנים מכניסה הראשונה ע"כ נראה דר"ל מכניסה הראשונה שכנסה זה הנטען ואפשר אפילו היה לה בנים מבעלה הראשון נמי דינא הכי:

הרגנוהו תנשא אשתו. פירשתי בקונט' באומר אני הייתי עם הורגיו וכ"מ בבבלי ופרש"י אבל לא נגעתי בו. וא"ת מאי דוחקיה לומר שלא נגע בו הא אפילו נגע בו נמי פטור דתניא הכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת כולן פטורין וה"נ אף על פי שהיה אחד מן ההורגים פטור וי"ל אף שפטורין ממיתה מ"מ רשעים הם כדכתיב רשע למה תכה רעך ורשע פסול לעדות:

ואין למידין הימנו ד"א וכו'. כתב הג' מיי' פ"ט מהלכות אישות וכה"ג דייק בירושלמי אם אמר אחד שדה מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתי מהימן אי לא ולא מסיק ונראה לריב"א דמהימן הואיל והמוכר מודה שאינו שלו מצי אמר למוכר לאו את מודה דלאו דידך הוא זיל לשלמא ואם יבא אחד ויכחישני בסהדי הרי אנו מחזירנו ע"כ ותימא הרי מפורש מסיק ר יוחנן דאינו נאמן דהא קאמר דאין למידין דין שדה מקידושין ואינו נאמן. וכ"מ מהה"מ שפירש כן. ואפשר שמפרש הא דקאמר אין למידין הימנו דין שדה לומר דודאי נאמן אלא ספוקי מספקא ליה מיהו לשון לא כל הימנו משמע דפשיט' ליה דאינו נאמן. וכן נראה דהא אפי' בקידושין דאיכא חשש עיגון מאמינים להתירה ע"פ דיבורו לעלמא אפ"ה אמר שמואל דאינו נאמן לכנוס כ"ש בשדה אע"ג דיש לחלק בין שדה לאשה מ"מ פשטא דשמעתתא הכי משמעין. גם תימא לפשוט בסברא בעלמא מילתא דמיבעיא ליה לירושלמי. ואטו האי דאמר אני לקחתי איניש מהימנא הוא לכ"ע ונסמוך אדיבוריה. וע"ק לסברתו המוצא מציאה ובא אחד ואמר שלי הוא יתננה לו שהרי המוצא מודה שאינו שלו והדבר מבואר בכמה משניות שאינו כן. וכי תאמר שאני מציאה דכתיב עד דרוש אחיך צריך לדרשו אם הוא רמאי כמפורש בפ"ב דב"מ אף אנו נאמר זו למציאה דמיא. ואף שכתב הרמ"א בח"מ סס"י רכ"ב בהג"ה יש מי שכתב האומר שדה זו מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הלוקח נאמן ע"כ. צל"ע רב לדינא ועי' שם בש"כ ס"ק ח' ותימא שלא הרגיש במ"ש. ועמ"ש בקידושין דף כג ע"א:

אף בקידושין כן. בקונטרם הגהתי. ואפשר לקיים הגירסא שלפנינו ולהגיה בסיפא ובא אחד ואמר זו קידשתי אינו נאמן. וה"פ תרתי בעינן מירתת וחשש עיגון אבל כאן אינו מירתת כל כך דיש בו אמת בתחלתו ואומר לשקר בסופו דלאו אדעתיה דאדם לזכור הכל על בוריו הלכך אע"ג דמהימן לומר שהוא המקדש אינו נאמן לומר שזו היא המתקדשת:

הרגנוהו סייעתיה קטליה. פי' בקונטרס דמתרצינן דיבוריה וקשה א"כ אף האומר הרגתיו תינשא דה"ק שמצאו שהיה רודף אחר חבירו להרגו ולאו רשע הוא א"נ הא דקאמר הרגתיו היינו בשוגג וי"ל אלו הי' כן שבהיתר או בשוגג הרגו ה"ל לפרש דבריו אבל הרגנוהו נעשה כאומר מפורש חבירו הרגו. מיהו בסמוך דא"ל ר"י משם ראיה וכו' כיון שיצא ליהרג אין ראיה שלא פירש דבריו כדאמרי' לקמן במכילתין ובגיטין הלכתא כר"ש שזורי אם כן אפילו באומר הרגתיו יהא נאמן ויש לומר דרודף ושוגג לא שכיח ותוס' כתבו בדבר דלא שכיח לא מתרצין דיבוריה ע"ש:

אומר אני לכך מתכוין מתחלה. נראה דלאו משום חשדא אסור אלא משום דה"ל כנוגע בדבר שלצורך עצמו הוא דן בדבר זה. ונפקא מיני' במקום דליכא חשדא כגון במקום שאי אפשר להתברר שהוא היה המתיר ונוגע איכא. מיהו נוגע ממש לא הוי שהרי ספק הוא אם תנשא לו ועוד דא"כ אף לב"ד יהיה פסול וצ"ע:

תני ב"ד לא יקחו. כ' בש"ע ח"מ סי' רצה ס"ד כל המוכר פקדון ע"פ ב"ד מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו ע"כ וברייתא היא בבבלי ב"מ פ' המפקיד. וקשה למה לא הביא דין זה דירוש' דאף הב"ד לא יקחו ונ"ל דסובר הב"י דהך ברייתא מדת חסידות תניא כדתניא פ' א"ט דן הדין זיכה וחייב וכן העדים שהעידו כולם רשאי' ליקח אבל חכמים אמרו הרחק מן הכיעור וכו'. אך קשה א"כ מאי פריך בסמוך ממתני'. גם מהא דמשני שאני מקח וכו'. מוכח דס"ל הך ברייתא דינא קתני וי"ל כיון דהך ברייתא דפ' א"ט פליגא אברייתא דסוגיין שהרי מפורש דאפי' דיין אחד מותר ליקח כ"ש ב"ד פסקו כבבלי וצ"ע:

הדרן עלך פרק כיצד