Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד. פירשתי בקונטרס מזיד לשם זנות וכו' וכ"כ רש"י ותוס'. אך קשה דבבבלי דף נו ע"א גרסי' רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא שוגג כמזיד. ש"מ דמזיד היינו רצון דאי מזיד לשם זנות מאי רבותי' דשוגג כמזיד הא מזיד גופיה צריך ריבוי' וצ"ע:
אנן תנינן אפי' הוא שוגג וכו'. נראה דס"ל לירושלמי דתנא דמתני' סובר דבעינן דוקא שיכוין אחד מהם לשם מצות דאל"כ לישמועינן רבותא טפי אפי' שניהם שוגגין ופליג אדר"ח ועיין בתוס' בבבלי בד"ה הוא אנוס וכו':
וחרש שאין בו דעת לא יקנה אלא לדעת. קשה מאי ס"ד לומר כן הא דעת דחרש כשלא לדעת דמי דהא חרש אין בו דעת וי"ל דסד"א צריך שיהיה לדעת אחד מהם וביבמה צריך דעת אך קשה א"כ מאי פשיט מברייתא דר"ח הא ר"ח לא איירי אלא בחרש עצמו ואפשר הך ברייתא דר"ח אהך ברייתא דר"ח דבסמוך אפי' שניהן שוגגין וכו' היא שנוי' ושפיר שמעינ מינה דאף בחרש אין צריכין אפי' דעת אחד מהם:
ולקחה לו לאשה שלא לדעתו וכו'. ונראה כל הנך דרשות דדריש הש"ס מולקחה לו לאשה שקולין הן וכולהו שמעינן מינה. אך בבבלי דף נד ע"א לא מסיק הכי דפריך והא אפיקתי' לשלא כדרכה וכו' אלא כי אתי קרא בין בשוגג בין במזיד וכו'. וכתבו תוס' וא"ת הא איצטרך לאשמועינן ביאה ביבמה דלא כתיב אלא הכא וכו' ע"ש. ותימא מאי קשיא להו הא לא ילפינן בין בשוגג בין במזיד ושלא כדרכה מיבמה יבא עליה אלא מדכתיב ולקחה לו לאשה כמפורש בסוגיין והא דגרסי' שם יבמה יבא עליה למצוה ד"א יבמה יבא עליה בין בשוגג בין במזיד וכו' רישא דקרא נקט דודאי מיבמה יבא עליה ליכא למשמע דמצות יבום קודמת למצות חליצה וכדפירש"י שם אלא מדאייתר ולקחה לו לאשה וכן בין בשוגג בין במזיד ילפי' מולקחה לו לאשה וצ"ע:
אם בשפחה חרופה. עיין פי' בקונטרס. ורש"י פי' בפירקין דף נה ע"א בד"ה שפחה חרופה שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי שמותר בה כדכתיב ואם אדוניו יתן לו אשה ע"כ. ותימא דתנן בכריתות פ"ב איזהו שפחה חרופה כל שחציה שפחה וחציה בת חורין שנאמר והפדה לא נפדתה דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר זו היא שפחה ודאית. וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו א"כ ה"ל לפרש כר"ע אליב' דהלכתא גם בנימוקי התורה פ' קדושים פירש"י כר"ע וצ"ע. ובחידושי הארכתי בזה דסוגיא בבבלי בפרקין אתיא כרבי ישמעאל ע"ש:
עד שיפלוט. כתבו תוס' בפרקין דף נה ע"ב בד"ה אינו חייב אלא על ביאת מירוק נראה דמחייב בשפחה חרופה אפי' בלא הוצאת זרע אלא שתהא ביאה הראויה להזריע כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אע"ג דכתיב בה שכבת זרע ע"כ. וקשה מדקאמר הכא עד שיפלוט משמע מפורש דבעינן שיוציא זרע ממש. וכ"נ מפירש"י שם שכתב ביאת מירוק שמזריע וכ"מ בבבלי בכריתות דף יב ע"ב דגרסי' התם אר"ל מודה ר"מ לחכמים אם א"ל שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאה ע"כ. מעתה אי אמרת בשלמא הוצאת זרע ממש הוא דהוי גמר ביאה ודאי דמצי להכחיש העדים שהרי א"א להעדים להעיד ע"ז אלא אי אמרת גמר ביאה כשהכניס יותר מהעטרה למעלה לצד הגוף או אפי' נאמר שצריך להכניס כל האבר הא ודאי מצי העדים לאסהודי שראו שהכניס כל האבר. ומה שהביאו תוס' ראיה מאשת איש צ"ע דגרסי' שם בפרקין שכבת זרע באשת איש למה לי פרט למשמש מת ופירש"י למה לי דהא איתרבאי בה העראה מהיקישא דר' יונה. א"כ באשת איש דאיכא היקישא אין למעט משכבת זרע העראה וכ"ש גמר ביאה אפי' בלא הוצאת זרע משא"כ בשפחה חרופה דממעטינן משכבת זרע העראה למה נוציא קרא מפשטיה ונאמר דלאו שכבת זרע ממש קאמר. וא"ת א"כ מנ"ל העראה בחייבי לאוין דהא לא שמעינן בהן העראה אלא מדגלי רחמנא ש"ז בשפחה חרופה ש"מ שאר חייבי לאוין בהעראה וכ"מ שם בבבלי ומאי דיוקא דלמא שפחה חרופה בהוצאת זרע וחייבי לאוין בגמר ביאה וי"ל כיון דאימעיטו חייבי לאוין דלא דמיין לשפחה חרופה ממילא מדמינן להו לחייבי כריתות ועיין במהרש"א דף נו ע"ב. והרמב"ם כ' פ"ט מה' שגגות הלכה ד כבר ביארנו בהלכות ביאות האסורות מה היא שפחה חרופה ושאינן חייבין עד שיבעול כדרכה ויגמור לפיכך אם א"ל שנים בעלת ש"ח והוא אומר לא בעלתי נאמן ואינו מביא קרבן שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו או לא גמר וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי ע"כ. וכ' הלח"מ תימא איך תלה רבינו דנאמן משום דאינו חייב עד שיגמור הא אפילו בשאר בעילות אסורות נאמן לומר לא בעלתי משום דהוי כאומר מזיד הייתי ואע"ג דבכריתות אמרי' מודה ר"מ בש"ח אם אמר לא בעלתי נאמן דאי בעי אמר לא גמרתי היינו דוקא לר"מ כדפירש"י שם דלית ליה מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי אבל לדידן דקיי"ל כרבנן אפי' בעלמא מצי למימר מזיד הייתי וכשאומר לא בעלתי בשוגג קאמר ולא במזיד ע"ש שדחק לתרץ. ואני תמה פה קדוש יאמר דבר זה הא ודאי אף לרבנן בשפחה חרופה צריכין לטעמא דמצי למימר לא גמרתי דהא ודאי לא מהני מה שאומר מזיד הייתי דהא בש"ח מביא קרבן על הזדון כמפורש במתני' בכריתות שם וברמב"ם שם. ומה שמביא ראיה מדברי רש"י ליתא וז"ל רש"י שם מודה ר"מ וכו' אבל מגו דמתני' לא אמר דנוח לו לשקר לומר לא אכלתי מעשות רשע ולומר מזיד הייתי ע"כ. וכוונתו מבוארת דלכך מודה ר"מ בש"ח דלא דמיא מגו זו למגו דמתני' אבל ודאי בש"ח דנאמן מטעם דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי אף לרבנן צריכ' דמגו דמזיד הייתי לא מהני כלום לפטרו מקרבן דשפחה חרופה וצ"ע:
וא"ר ירמיה וכו' שכבת זרע עד שיפלוט. פירשתי בקונטרס דאשכבת זרע דכתיב בש"ח קאי וא"ל דעל כל ש"ז דכתיב בקרא קאי דהיינו ש"ח וסוטה ואשת איש דהא בירושלמי פ"ק דסוטה הל' ב פריך אהא דר' ירמיה מש"ז דכתיב בסוטה ושניא לה ועמ"ש שם בתוס' בד"ה לשיעורין:
הערה בה חייב משום חללה נכנסה עטרה חייב משום ביאה. וקשה הא תנן בסיפא דמתני' וכן באלמנה לכה"ג הוי העראה כביאה א"כ משעת העראה ליחייב משום לא יקח לכך נ"ל דה"ג הערה בה חייב משום ביאה נכנסה עטרה חייב משום חללה ואיירי שקדשה בביאה הלכך על אלמנה לא יקח עובר מיד משעת העראה שהרי באשה כשרה קנאה בהעראה וכבר נעשית חללה בהעראה זו ומשהכניס העטרה דביאה גמורה היא טפי מהעראה חייב עליה משום חללה לא יקח שכבר נעשית חללה ע"י העראה גמר ביאתו והזריע חייב משום לא יחלל זרעו. ואתיא כמ"ש תוס' בקידושין דף י' בשם ריב"ם במפרש שרוצה לקנות בהעראה אע"פ שגמר אח"כ ביאתו קונה מיד בהעראה ודלא כמ"ש שם בשם הרשב"א ע"ש. וא"ל דהכא נמי אין העראה עושה קידושין אבל לקנות אינו קונה עד גמר ביאה מ"מ אי לא קנאה אין לחייבו משום חללה בהכנסת העטרה. ומעתה מ"ש הה"מ רפי"ז מהא"ב בד"ה כל כהן וכו' הא דגרסי' בקידושין דף עח א"ר יהודה כה"ג באלמנה לוקה ב' אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני בשלא גמר ביאתו. משמע אם גמר ביאתו יש כאן ג' מלקיות ולאו הלכתא היא חדא דה"ל ב' מלקיות מלא יחלל ותו דאביי ורבא לא מפלגי בין גמר ביאתו ללא גמר וכו' ע"ש. לפום סוגיין לק"מ דהא דקאר"י ואחת משום לא יחלל היינו משום חללה דלאחר שהערה בה נתחללה כשהכניס מהעטרה ולמעלה חייב משום חללה וכשהוציא זרע חייב משום לא יחלל זרעו. ואביי ורבא לא איירי אלא בלאוין הנוספין בכה"ג היינו לא יקח ולא יחלל זרעו ובדעת הרמב"ם והה"מ שכהן הדיוט אינו לוקה על לאו דלא יקח ולא יחלל ולפ"ז כל הסוגיא שם בקידושין אתיא כפשטא. ותמהני על הה"מ שלא הרגיש בזה וצ"ע:
מה פליגין בשהערה בה אבל אם גמר וכו'. וקשה אם גמר את הביאה פשיטא דקנה לכל הדברים דהא כתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר וי"ל סד"א אף בגמר ביאה אינה כאשתו אלא לדברים האמורים בפרשה. א"נ אינה אוכלת בתרומה עד שתכנוס לביתו כמו באשה א"נ סד"א בעינן עד שיוציא זרע דכתיב להקים לאחיו שם א"נ קמ"ל דאפילו בהעראה פליגי. והרא"ש כ' בפרקין ובביאת שוגג דוקא פליגי אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקניא בעלמא ע"כ. וקשה הרי כתב הרא"ש בר"פ א"נ אפי' למ"ד בעלמא משמש מת בעריות חייב בעינן ביאת ייבום דרך הקמת שם וכו'. הרי דביא' יבמה מסברא צריכה שתהא ראויה להקמת שם א"כ מאי ראיה מייתי ליבמה מהעראה דקנה בעלמא. גם הרמב"ם פסק כירושלמי:
מהו שתאכל בתרומה. פשטא דשמעתתא משמע דבביאה גרועה איירי וכ"ה בבבלי אך קשה הא אמר שמואל בסמוך לא קנה אלא בדברים האמורים בפרשה וסתמא קאמר ואפי' נתאלמנה מן הנישואין שאכלה בחיי בעלה אינה אוכלת בביאה הגרועה וי"ל תרי אמוראי אליבא דשמואל והך דהכא ר' בא בשם שמואל אמרה:
פסל ולא חלק בין ביאה לביאה. פירשתי בקונטרס פסלה לכהונה משום זונה וכ"פ רש"י. ולא קאי על אלמנה לכה"ג דחללה משוי לה ולא זונה אלא על אחת מהעריות קאי ועיין בתיו"ט בפרקין משנה ה':
ונאמר להלן לקיחה בשומרת יבם. כ' תוס' דף נה ע"ב בד"ה קיחה וכו' וא"ת וניליף מקיחה דיבמה דאיירי בקנין דכתיב ולקחה לו לאשה וי"ל דאינו מופנה לגזרה שוה ע"כ. וקשה הרי מפורש כאן דילפינן קיחה קיחה גז"ש מיבמה. ודוחק לומר דר' ישמעאל לית ליה הנך דרשות דדריש לעיל בר"פ מולקחה לו לאשה. מיהו קושית תוס' תמיהא לי דודאי ליכא למילף מיבמה שאשה נקנית בביאה שכבר קדמו קידושי כסף דאחיו המת והיבם קם על שם אחיו וצ"ע:
ליידא מילה איתמר חלל וכו'. וקשה הא איצטריך קרא שחייב על ולא יחלל ואי משום דכתיב זרעו הא איצטרך שאינו חייב עד שיגמור ביאתו שתהא ראויה לזרע וכדא"ר בא בסמוך ודוחק לומר דסובר רבי יוסה דחייב על ולא יחלל אפי' בשלא גמר ביאתו או דסובר שאינו לוקה על ולא יחלל דטעמא דלא יקח הוא משום דלא יחלל:
ר"א ור"ש מכשירין. עיין פי' בקונט'. וא"ת הא אמרי' לעיל דאיצטרך ולא יחלל דחייב על העראה וי"ל דסברי כר"י דיליף העראה מגזרה שוה דכי יקח כמפורש לעיל:
מנא לר"א ור"ש וכו' שאינה אוכלת בתרומה. וא"ת מנ"ל לר"י דסברי ר"א ור"ש דבת כהן שנתארסה לישראל שאינה אוכלת בתרומה וי"ל דתנן לקמן פ' אלמנה העובר והיבם והאירוסין וכו' פוסלין ולא מאכילין ולא פליגי ר"א ור"ש. אך קשה לפמ"ש ר"ת שם הא דתנן במתני' דהיבם פוסל ואינו מאכיל היינו מדרבנן גזרה אטו ארוסה ע"ש א"כ י"ל ה"נ אירוסין דפוסל היינו מדרבנן אבל מדאורייתא ארוסה לישראל אוכלת דכי תהיה לשון נישואין משמע להו:
לאיש המאכיל. לעיל פ"ד הי"ב כתבתי בתוס' דהאי לאיש איצטרך ללמד דבעינן שיהא זר אצלה מעיקרא ואי לאו לא פסלה וי"ל הירושלמי לשיטתו דס"ל המחזיר גרושתו פסלה מתרומה כדאר"י לעיל שם הי"א דלא בעינן זר אצלה מעיקרא ואייתר ליה לאיש אבל הבבלי דס"ל בעינן זר אצלה מעיקרא מוקי פלוגתייהו דת"ק ור"א ור"ש דבסברא פליגי ת"ק סובר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה ור"א ור"ש סברי כל זמן שלא נבעלה אוכלה אך קשה כיון דעיקר קושייתו מנ"ל שכה"ג פוסל אפילו בביאה למה פריך מ"ט דרבנן הא בביאה אף ר"א ור"ש מודים דפסולה. ותוס' כתבו דף סט בנישואין לא צריך קרא כיון דזרעו נפסל גם היא נפסלת וצ"ע:
והלא דין הוא וכו'. וקשה הא איצטרך לאשמועינן דאפי' נתארסה לכה"ג אסורה בתרומה דכי תהיה הויה משמע דלא שמעינן מק"ו אלא ע"י ביאה. ובבבלי יליף ק"ו מקידושין ע"ש וצ"ע:
ביאתו פסלתה מן התרומה. וקשה אי מק"ו ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ביאת ישראל אם נתאלמנה או נתגרשה חוזרת אם אין לה זרע אף ביאת כה"ג כן אם מת תהא חוזרת לתרומה דבי נשא וי"ל:
ושוין שלא ישא את הבוגרת וכו' מוכת עץ לא עברו ימי הנעורי'. כתבו תוס' דף נט. בד"ה אפי' וכו' וקשה לר"י למ"ד בתולה שלימה משמע אמאי איצטרך גבי קנס ונערה המאורסה מיעועא לבוגרת ע"ש. ואינו מבין דבריהם דהשתא דכתיב הכא ריבוי' דאפי' מקצת בתולים משמע ה"א למילף בתולה התם מהכא ועי"ל דאי לאו מיעוטא לבוגרת ה"א למילף בתולה מטומאת כהנים דלד"ה מרבינן בוגרת כדתני התם בבבלי דף ס' ועי"ל דאיצטרך נערה לרבות מוכת עץ ולמעט בוגרת ומבתולה הוה ממעטינן תרווייהו ואי מרבינן מוכת עץ ה"א כ"ש בוגרת אבל השתא דמרביבן מוכת עץ מדכתיב נערה ממעטינן נמי בוגרת מינה וכדאמרינן כאן בסוגיין:
ואם כנס מוציאין מידו. בבבלי דף ס' תניא ראב"י אומר הולד חלל. ועמ"ש בזה בקידושין דף כט ע"א בד"ה וולד וכו':
לא ישא את הקטנה. ובבבלי דף נח ע"ב גרסי' בעא מיני' רחב"י משמואל כה"ג שאירס את הקטנה ובגרה תחתיו מהו ופירש"י ובגרה תתתיו בימי אירוסין וכה"ג אסור בבוגרת כדאמרי' במתני' ומצותו בקטנה או בנערה ע"כ. וקשה הא מפורש שם דף סא בברייתא בתולה יכול קטנה ת"ל אשה הרי דאין מצותו בקטנה וי"ל דמסקינן שם דף נט הכי קמיבעיא ליה דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח קיחה דקידושין בעינן או קיחה דנישואין בעינן. ואס"ד דס"ל לרחב"י דאשה ממעט קטנה א"כ אף קיחה דקידושין באיסורא הוי שהרי אסור לארס את הקטנה דהא מיעוטא דאשה על יקח דבתרא קאי לפום מאי דס"ל השתא קיחה היינו קידושין אלא ודאי ס"ל לרחב"י דאשה לאו למעוטי קטנה אתיא וא"ת איך פליג רחב"י אברייתא מפורשת דממעטי' מאשה קטנה וי"ל ס"ל לרחב"י הך ברייתא כר"א אתיא ורבנן פליגי עליה דגרסי' התם דף סא תניא רא"א כהן לא ישא את הקטנה ומסיק אלא אמר רב אדא בר אהבה הכא בכה"ג עסקינן לאימת קני לה לכי גדלה בעולה היא אמר רבא מבלי לב אי דקדש' אבוה מהאי שעתא הוא דקני לה ואי דקדשה נפשה הא ר"א הי' ולא רבנן. ופירש"י בתמי' דקתני לעיל רא"א כהן לא ישא את הקטנה ומשמע דפליגי רבנן עליה ובכה"ג מי פליגי רבנן ע"כ. הרי דרבנן פליגי וס"ל לרחב"י כרבנן. והא דמיבעיא ליה לרחב"י באירס את הקטנה וכו' ולא מיבעיא ליה באירס את הנערה ובגרה תחתיו לרבות' נקט קטנה לאשמועינן דלית הלכתא כר"א בקטנה. מעתה מ"ש הרמב"ם פי"ז מהא"ב בכה"ג כתיב והוא אשה בבתוליה יקח אשה ולא קטנה. קשה למה פסק כר"א ודלא כרבנן. גם בפ' הנ"ל כ' אירס את הקטנה ובגרה תחתיו קודם הנישואין לא יכנוס מפני שנשתנה גופה. ל"ל הך טעמא הא גם הקידושין נעשו באיסור וכמש"ל. ונראה דסובר הרמב"ם דליכא מאן דפליג אר"א בקטנה והא דקאמר רבא ר"א היא ולא רבנן ה"פ ואי דקדשה נפשה כגון קטנה שהיא יתומה בחיי אב או יתומה ממש שהשיאה אמה ואחיה קשה הא ר"א תני להך ברייתא ולא רבנן ותנן לקמן פ' ב"ש איזו קטנה שצריכה למאן כל שהשיאה אמה ואחיה לדעתה וכו' רא"א אין מעשה הקטנה כלום אלא כמפותה. וה"ל מפותת עצמה ומאי קמ"ל ר"א דלא ישא את הקטנה לשיטתו מילתא דפשיטא היא. והיינו דקאמר ולא רבנן דאלו לרבנן איצטרך לאשמועי' דסד"א כיון דמדרבנן הוי קידושין לא מיקריא בעולה אבל לר"א קשיא. ופירוש זה מרווח מפירש"י בלשון הש"ס שהרי אין בלשון הברייתא שום משמעות דפליגי רבנן. והא דמיבעיא לרחב"י באירס את הקטנה דס"ל כיון דסופה להיות נערה ודאי מותר לארסה על דעת כן לכנסה כשתהיה נערה ולא אתי קרא דאשה אלא למעט שלא יבעלנה כשהיא קטנה. ובהכי ניחא שהשמיט הרמב"ם הא דאמרי' בסמוך ודכוותה אירס את הקטנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס. דס"ל דלא יכנוס כיון שאף כשהוא כה"ג מותר לארס את הקטנה א"כ למה יכנוס כשהיא קטנה הרי אין כאן שום שינוי. א"נ הרמב"ם מפרש לבעי' דרחב"י כה"ג שקידש את הקטנה עד שלא נתמנה ונתמנה ובגרה תחתיו מהו והיינו דפשיט ליה שמואל מהא דתנן אירס את האלמנה וכו' דדמיא ליה ממש ומשני הא אישתני גופה וכו' וראייה מבוררת לשיטת הרמב"ם מהא דכ' בפ' הנ"ל הלכה יב אירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס. ובגמרא דף סא יליף לה מדכתיב יקח אשה ופירש"י האי אשה לא איצטרך אלא לדרש'. ש"מ דלית ליה לתנא דמתני' להך דרשא דדרשי' אשה ולא קטנה. וקשה איך מזכה שטרא לבי תרי וי"ל הא דממעטי' קטנה הוא מדכתיב והוא אשה וגו' והא דמרבינן אירס את האלמנה הוא מדכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה וכן מפורש בבבלי שם. מעתה אס"ד דלית ליה לרחב"י דרשא דאשה למעוטי קטנה מאי קאמר הש"ס שם דף נט ע"א אחת דהיינו אירס את האלמנה ונתמנה וכו' יש לך לרבויי מיקח אשה אבל לא שתים דהיינו אירס את הקטנה הא אשה דוהוא אשה בבתוליה יקח נמי מיותר ונדרוש מיני' אירס את הקטנה ובגרה תחתיו אלא ודאי דאשה בבתוליה יקח איצטרך למעוטי קטנה. והבן כי דברים ברורים הם ותמהני שלא הרגישו בזה מפרשי דבריו:
הדא מסייעא למ"ד חליצה פטור וכו'. וקשה דלמא לעולם חליצה קנין והא דמתירין לו לחלוץ היינו באלמנה מן האירוסין דמדאורייתא אפי' ביבום שרייא דאתי עשה דיבום ודוחה ל"ת דאלמנה לא יקח ודקשיא א"כ למה לא מתייבמת י"ל דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דלא דחי דכבר קיים מצות יבום וכן מפורש בבבלי בסוגיין. ותוס' כתבו בד"ה כה"ג שמת וכו' וא"ת מרישא שמעינן לה דקתני שומרת יבם שנפלה וכו' לא יכנוס ואר"י דהכא חולץ אתי לאשמועינן דסד"א משום בזיון דכה"ג שרוקקה לפניו לא תחלוץ אע"ג דכבר תנן לה לעיל פ"ב ע"כ. הנה אף לפי תירוצם קשיא הא כבר תני לה ועוד מאי ס"ד לכבד כה"ג טפי מת"ח אדרבא תנן מס' הוריות ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה ולא עלה על דעת אדם לומר שת"ח אינו חולץ לאשת אחיו דדוקא באבדה התירה התורה לזקן ואינו לפי כבודו לעבור על מצות עשה דהשבת אבדה משום דמצות השבה אינה אלא משום דחייב לחוס על ממון חבירו כשלו ובזקן ואינו כבודו דאף בשלו לא היה מטריח ודאי דפטור אף בשל חבירו אבל בשאר מצות עשה שבתורה חלילה לת"ח לדחותה מפני כבודו וכ"ש כה"ג לכך נ"ל כמ"ש דמתני' דלעיל ה"מ לאוקמי באירוסין דאתי מצות עשה דיבום ודחי ל"ת דאלמנה ומשנה יתירא קמ"ל לאפוקי ממ"ד חליצה קנין. וניחא בזה קושייתי הראשונה. והיינו דקאמר בבבלי בסוגיין קא פסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנישואין וכו' דדייק ליה ממשנה יתירא:
הדא אמרה כה"ג שקידש אשה בבעילה אינו כבא על הבעולה. כ' הרב בעל משנה למלך פי"ז מהא"ב הלכה טו בד"ה נסתפקתי בכה"ג שבא לקדש אשה אם יכול לקדשה בביאה וכו' ע"ש. ומסוגיין איפשיט לן בעייתו. מיהו אפשר לומר דר' בא בר ממל ס"ל ביאה נישואין עושה וספיקו דהרב ז"ל למ"ד ביאה אירוסין עושה ע"ש ובמש"ל בפרקין דף כ בתוס' בד"ה הערה בה וכו':
דלכן היא מתני' מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. וקשה כיון דב"ש סברי דבזכר ונקבה לא קיי' פ"ו ובעינן דוקא שני זכרים וב"ה סברי דבעינן דוקא זכר ונקבה א"כ אין זה מחומרי ב"ש וקולי ב"ה. וראיתי שכ"כ הרשב"א בחידושיו. וכתב עוד ומיהו רש"י פי' בש"א שני זכרים וכ"ש זכר ונקבה ואפשר דאפ"ה כיון דשנים בעי לאו קולא וחומרא היא ע"כ ותי' זה דחוק. לכן נ"ל דקולא דב"ה אע"פ שיש לו שני זכרים מותר למכור ס"ת לישא אשה בת בנים ולב"ש אסור. אך קשה דבבבלי בסוגיין גורס רש"י מתני' דלא כר' יהושע דתניא רי"א נשא אדם אשה בילדותו ישא בזקנותו. ופירש"י מתני' דקתני אא"כ וכו' הא אם יש לו יבטל דלא כר"י. ולתירוצי מאי פריך דלמא אף ר"י ל"ק אלא דישא אשה אבל למכור ס"ת בשביל כך מודה דאסור ומתני' למכור ס"ת איירי וי"ל מדסתם ר"י דבריו משמע ליה דמדמה נישואין אחרונים לראשונים בכל ענין. ומזה ראיה למ"ש הטור א"ע סי' א' דאין חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים אלא לענין מכירת ס"ת והיינו כדעת רש"י. וברש"י שלפנינו לא נמצא מ"ש הרשב"א בשמו דלב"ש כ"ש דבזכר ונקבה קיים פריה ורביה:
ותני כן חלתה היא וכו'. או שהלך למדינת הים אינן עולין. כ' הרא"ש בפרקין. ומזה אנו למידין שאם היה הוא חולה וכו' ומיהו משמשין מטותיהן וראוים להתעבר וכו' דאת"ל שהחולי מונעם מלשמש או מלהוליד צריכא למימר שלא יעלו מן המנין ע"כ. ותימא הרי מפורש כאן דאיצטרך לאשמועינן אפי' בכה"ג שיש מניעה בשימושם דהא תנא עמהן או שהלך למדינת הים וי"ל אדרבא מדלא תניא בברייתא דמייתי בבבלי הך סיפא או שהלך וכו' ש"מ דס"ל דברייתא איירי בששימשו וצ"ע:
(שייך לדף ל"ז ע"ב) טעמא דהן תניא מקץ י' שנים וכו' וקשה הא איצטרך למכתב מקץ י' שנים כדי לידע שנותיה של רבקה שנעלמים בתורה דסד"א ישיבת אברהם בחברון היה ל' שנה ובפלשתים שלשי' ואחד שנה ולא היתה רבקה רק בת ט' שנים בשעת נישואין דבפלשתים גר שנה אחת יותר ממה שגר בחברון דכתיב ויגר אברם בארץ פלשתים ימים רבים ותניא בסדר עולם רבים משל חברון וכיון דשמעינן מקרא דמקץ עשר שנים שלא גר בחברון רק כ"ה שנים ש"מ דעקדה היה בשנת כ"ו ליצחק ומשם נתבשר שנולדה בת זוגו ויצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה ש"מ שהיתה בת י"ד שנה בשעת נישואין ונ"ל דסוגיין אתיא כמ"ד דבת ג' שנים היתה רבקה כשניסת ליצחק והא דפריך בבבלי וניליף מיצחק הא לפ"ז היה צריך לשהות עשר שנים עד שתהא ראויה לילד י"ל ה"ק אף מאברהם אין ראיה גמורה כמפורש שם בבבלי הא מיצחק איכא ראיה גמורה דס"ד דמקשה הא דכתיב ויעתר יצחק לנוכח אשתו פירושו בשביל אשתו וכ"פ הרשב"ם והיינו שלא יצטרך לגרשה שלא רצה או שהיה אסור לו לישא שתי נשים כאחת ש"מ דמששהא עשר שנים אסור להשהותה יותר אלא צריך לגרשה ומשני דקרא דיצחק איצטרך למנות שנותיו של יעקב אבל קרא דאברהם מיותר ועיין הטיב בבבלי ותמצא כי נכון הוא. ובתידושי הארכתי ע"ש:
לרביעי ולחמישי אין לה כתובה. לכאורה נראה דבשהתה עם הרביעי וחמישי איירי דומיא דנישאת לרביעי וחמישי ולא ילדה דבסמוך. וקשה זו ודאי זקנה היא ואם ילדה דרך נס הוא שהרי הראשון צריך להשהותה עשר שנים אחר שנעשית בת י"ב ויום אחד שראוי' לבנים נמצא כשהוציאה הראשון היתה לפחות בת כ"ג ומשהוציאה השלישי הרי היא בת מ"ג שנה נמצא לאחר ששהתה עם הרביעי כבר הגיעה קרוב לימי הזקנה ורוב נשים אינן יולדות סמוך לחמשים וכ"ש לאחריו וביותר קשה אנישואין דחמישי שבימי זקנה נשאה. ותוס' כתבו דף סה ע"א בד"ה תצא וכו' וקשה אי בשהא עמה י' שנים היכי קאמר בסמוך גבי נישאת לרביעי והיו לה בנים שתיקותיך יפה מדיבוריך דמצי א"ל אדעתא דהכי לא גרשתיך והא ע"כ היה צריך לגרשה כיון דלא זכה ליבנות ממנה ע"כ. ונ"ל אע"פ שכופין אותו להוציא דוקא בדברים אבל לא בשוטים כמ"ש תוס' דף סד סוף ד"ה יוציא וכו' וכל היכא דלא קאמר בהדיא כופין אין כופין שלא יהא גט מעושה בישראל פסול. נמצא דכאן בעינן רצונו ושפיר קאמר אדעתא דהכי לא גרשתיך וצ"ע. אך לפמ"ש תוס' שם דבשלא שהתה לרביעי ולחמישי י' שנים אלא דאיירי בשלא הכיר בה ע"ש אף קושייתו הראשונה לא קשיא:
לשלישי עצמו אין לה כתובה. בקונטרס פירשתי דקסבר בתרי זימני הוי חזקה. אך קשה א"כ אף לשני אין לה כתובה לכך נ"ל דבהא פליגי מ"ד לשלישי יש לה כתובה סובר הא דאמרינן תלתא זימני הוי חזקה היינו דמהני לרביעי דאסור ומ"ד אף לשלישי אין לה כתובה סובר כיון דאתחזקה בפעם השלישית כבר נתחזקה ואף משלישי אין לה כתובה. ועיי' בתוס' דף סה בד"ה נשאת וכו':
מודי הוא הכא שלא ימול וכו'. מדקאמר מפני סכנה משמע דברואה דם מחמת תשמיש פליג אע"ג דאיסור כרת הוא. מיהו קשה דבסמוך מייתא ברייתא דרבי נתן דברביעית אמר שלא ימול משמע בשלישית ימול וי"ל מעשה שהיה כך היה דאלת"ה קשה אף בראשון היה לו לומר הניחוהו כיון שלא היה בו דמו וכ"ה בבבלי פר"א דמילה האי ינוקא דסומק ממתינין ליה משמע אפי' בפעם הראשון אלא ודאי כדאמרן. ובבבלי בחולין פא"ט דף מו מייתי נמי הך מעשה דר"נ וקאמר דבשלישי א"ל הניחו וע"ש בתוס' בד"ה שלישי וכו' ובמהרש"א שם:
הניהוהו לאחר זמן. פירשתי בקונטרס דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מג' דברים ע"ז וג"ע וש"ד כ"פ רש"י בחולין שם. קצת קשה בכה"ג בשב ואל תעשה אף בג"ע וש"ד אינו חייב למסור נפשו כמ"ש תוס' בסנהדרין ס"פ בן סו"מ דף עד ע"ב בד"ה והא אסתר וכו' היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך אינו חייב למסור ע"ש:
הדרן עלך פרק הבא על יבמתו