הוציא שאר הדשן וכו'. כתב הרמב"ם ספ"ב מהלכות תמידין ואע"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו ע"כ ויש לתמוה הא משמע כאן דלכ"ע הוצאתו עבודה אלא דפליגי אי זר חייב עליה מיתה או לא וי"ל דהכא איירי בהוצאת הדשן מעל המזבח והרמב"ם איירי בהוצאת הדשן מחוץ למחנה וכדמשמע שם בדבריו מפורש וראיתי להרב בעל משנה למלך שכתב לא ידעתי מנין לו לחלק בין הוצאה להוצאה והאריך מאוד בדבר והניח דברי הרמב"ם בצ"ע ע"ש ול"נ דטעמו פשוט דכיון דההוצאה מחוץ לעיר לאו בבגדי כהונה היתה דהא תניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור וכמפורש בבבלי ר"פ בא לו ונראה דלכ"ע אסור לצאת באבנט שהוא כלאים חוץ למקדש וכיון דלאו בבגדי כהונה היתה לאו עבודה היא וכדמפורש בבבלי בפירקין דף כג ע"ב וכי יש לך עבודה שכשירה בשני כלים וכ"ש אי לא נעשית בבגדי כהונה כלל דלאו עבודה היא והא דקאמר דאין בעלי מומין מוציאין אותו דסובר דא"כ אף הת"ק ה"ל למוקמי קרא דאחרים והוציא לרבות בעלי מומין אלא ודאי דאף ההוצאה מחוץ למחנה אינה בבעלי מומין דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור וכיון דהתחלתו בתמימים אף גמר הוצאתו בתמימים ועיין בבבלי דף הנ"ל בתוס' בד"ה יש עבודה וכו':

הכל מודין בזר שסידר וכו'. כתב הרמב"ם פ"ט מהלכות ביאת המקדש הלכה ב' ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד זריקה והקטרה וניסוך המים בחג וניסוך היין ובהלכה ה' כתב והמסדר שני גזרי עצים על המערכה הרי הוא כמקטיר איברים וחייב מיתה שעצים קרבן היא ע"כ דחק לפרש כן דלא תיקשי לן א"כ טפי מארבע הן לכך קאמר שסידור העצים בכלל הקטרה הן ותימא א"כ מאי פריך הבבלי בדף כד ע"ב סידור שני גיזרי עצים ליחייב איכא סידור איברים והאמר רב אסי א"ר יוחנן זר שסידר העצים חייב בהא פליגי מר סבר עבודה תמה היא ומ"ס לאו עבודה תמה היא ופירש"י בהא פליגי רב ור"י דרב סבר לאו עבודה תמה היא דשם סידור אחד הוא ור"י סבר סידור איברים תחילת סידור אחר היא ולפי דברי הרמב"ם לא קשיא כלל דאיכא למימר דמודה רב בסידור שני גיזרי עצים דחייב והא דלא קחשיב אלא ד' לפי שכבר נכלל בכלל הקטרה וכמ"ש הרמב"ם וע"ק לפי סברת הש"ס מדלא קחשיב רב סידור שני גיזרי עצים שמעינן דפליג אר"י א"כ צריכין לומר דאף לוי פליג אר' יוחנן שהרי לא הוסיף אלא תרומת הדשן לפי זה לא ה"ל להרמב"ם לפסוק כר' יוחנן במקום דרב ולוי פליגא עליה ואפשר לומר דהרמב"ם סמיך אסוגיין דלכ"ע חייב אסידור שני גזירין ולא היה בגרסתו בבבלי דפליגי בהא ודוחק:

קומץ שנתנו ע"ג אישים והפריחתו הרוח וכו'. בבבלי בפרק הקומץ דף כו ע"ב כתבו תוספות בד"ה קומץ מאימתי נותיר השיריים לאכילה ר' חנינא אמר משמשלה בהן האור ר"י וכו' הוה מצי למנקט אימורים דכמה דלא מיקטרי אימורים לא משתרי בשר לאכילה אלא משום דכי נטמאו או שאבדו משתרי בשר לא פסיקא ליה אבל קומץ פסיקא ליה ע"כ אבל לפום סוגיין דעיקר פלוגתייהו כשנאבד הקומץ א"כ ליכא לאוקמא פלוגתייהו באימורים וזה ברור:

מעתה כהן שאין ידו מחזקת וכו'. כתב הרב במשנה למלך פי"ג מהלכות מעשה קרבנות הלכה י"ד ולכאורה נראה דפסול לכל העבודות כיון שאינו ראוי לקמיצה ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה ולומר דכונת הירושלמי הוא דפסול לקמיצה לחוד מלבד שפשט ההלכה אינו מורה כן ע"ק דמלתא דפשיטא הוא כיון דקי"ל אין קמיצה פחותה משני זתים ע"כ ואפשר לומר דמ"ד אין קומץ פחות משני זתים סובר כל שאין קומצו מחזיק ב' זתים בכלל ננס הוא ולכך לא הזכירו הרמב"ם:

התיבון והתני קיבל בימינו ונתן לשמאלו וכו'. ותימא הוה ליה למיפרך ממתני' דמנחות דתנן בפ"ק דמנחות קמץ בשמאל פסול בן בתירא אמר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין ועוד אדמקשי ליה מבן בתירא תסייעי' מת"ק ועיין בבבלי במנחות דף כו:

ציץ מהו שירצה על טומאת ידים. עיין מ"ש בפסחים דף כה ע"א בתוס' בד"ה הבא וכו' ולפי מה שפירשתי בקונטרס דקאי אטומאת ידים שלא קידש ידיו ורגליו מן הכיור היה ניחא אך קשיא לי הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף ועוד כל שלא רחיץ ידיו ורגליו מן הכיור עבודתו מחוללת ואפשר לומר דאטומאת ידים ממש קאי שטימאו את הדם והאימורין ודקשיא להרב במ"ל הא אין טומאת ידים במקדש היינו שאין הידים נטמאים בטומאת אוכל במקדש אבל אם נטמאו ידיו חוץ למקדש ונכנס למקדש מטמאים והיינו דשייכא הני תרי בעיות להדדי דאאיבעיא קמייתא דציץ וכו' איכא לאקשויי אם בנטמאו בחוץ איירי הא כבר נטהרו בקידוש ידים ורגלים לכך קאמר דקמיבעי ליה נמי אם ידים נפסלו משום יוצא א"נ איכא לאוקמי כגון שיצא לאחר שקדש ידיו ורגליו ונטמאו ידיו בחוץ ונכנס מהו שירצה הציץ ואף שהרמב"ם בפ"ח מה' אבות הטומאות כתב אין טומאת ידים במקדש וכו' בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן ע"כ מכל מקום לפום סוגיין צריכין לפרש כדפרישית וגם דברי ר"ע דאמר זכינו שאין טומאת ידים במקדש משמע דלא למדו אלא מעדותו דרבי חנינא סגן הכהנים ורבי חנינא לא איירי אלא בנטמאו במקדש ולא ידעתי מנא ליה להרמב"ם הא וצריך עיון היטב:

בין בתחלת עבודות וכו'. וקשה דמי איכא מ"ד שאף לתחלת עבודות לא בעי קידוש ידיה וי"ל דה"ק שאף לתחלת עבודות של לילה והיינו תרומת הדשן לא בעי קידוש כיון שכבר עסוק בעבודה מבערב והא דתנן במס' תמיד קידוש ידים בתרומת הדשן היינו בכהני חדתי שלא עסקו בעבודה כל הלילה:

שלש אין מונין לו. כתב הרמב"ם פ"ד מה' מעשה קרבנות הלכה ג' והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים ואם הוציא ג' מונין לו ע"כ והוא תימא דמפורש קאמר הכא דאין מונין לו ובבבלי הסוגיא בענין אחר ואי אפשר לקיים דברי הרמב"ם לפום סוגיא דהתם כמ"ש בעל לחם משניה מיהו לפום סוגיין אפשר לקיים במקצת מיהו קשה שלש לכן נ"ל להגיה בדבריו ואם הוציא שלש מונין לו ב' וסובר דאין מונין לו היתירה דהיינו השלישי אבל שתים מונין והא דלא כתב הוציא ד' הממונה מכה אותו וכו' לפי שבבבלי לא נזכר מזה דבר אלא נזכר שם בענין אחר ש"מ דלא ס"ל לבבלי הכי א"נ שלש אפשר להוציאן בהפסק אצבע אבל ד' אי אפשר:

כיצד היה הפייס מהלך לימין או לשמאל. ותימא מאי קמיבעיא ליה הא קיי"ל כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין ואפשר דדוקא בענין עבודות קאמר ודוחק:

מניין לדישון מזבח הפנימי ר' פדת בשם ר' לעזר והשליך וכו'. בבבלי במעילה ריש דף יב גרסי' אהא דתנן דשון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין קודם הדישון וקאמר הש"ס בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אצל המזבח מזבח הפנימי מנ"ל א"ר אלעזר אמר קרא והסיר את מוראתו בנוצתה אם אינו ענין למזבח החצון תנהו ענין למזבח הפנימי ואימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לה מקום א"כ לימא קרא אצל המזבח מאי הדשן דאפילו מזבח הפנימי מנורה מנ"ל דשן הדשן ע"כ ולפום סוגיין נראה דה"פ קמיבעי ליה מזבח הפנימי מנ"ל דמדשנין אותו ומנ"ל דדשנו אסור בהנאה וקפשיט ר"א התם כי היכא דפשיט הכא דאל מקום הדשן מיותר וילפינן מיניה תרוייהו ובמזבח הפנימי שמדשנה ושתהא דשנו אסור בהנאה וכדמסיק כאן ודשן מנורה יליף דאסור בהנאה מדכתיב הדשן וכי היכא דדשן מזבח הפנימי אסור בהנאה מדכתיב אל מקום טהור ה"ה דישון המנורה והדברים ברורים לענ"ד אלא שראיתי שתוס' שם כתבו פירושים רבים ובסוף כתבו פירוש דחוק ע"ש ופירושינו נוטה אל פירש"י ע"ש והרמב"ם כתב בפ"ב דמעילה הלכה י"ד דשון מזבח החיצון בין קודם הרמת הדשן בין אחר הרמה מועלין בו דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין בו ע"כ ותימא שלא ביאר דבריו דדוקא קודם הדשון הוא דאין מועלין בדשן מזבח הפנימי והמנורה אבל לאחר הדשון מועלין בהן מדאורייתא ועיין בסוף ה' פסולי המוקדשין ובראב"ד שם בהשגה ובכ"מ וצ"ע:

תביאנה לפני המוספין וכו'. מייתי ליה הכא דממתני' מוכח דחביתין עם תמיד של שחר קריבין דאל"כ למה קחשיב להו עם הפייס השני לכך קאמר דמקרא מוכח שהם קודמין למוספין ואע"ג דלאחר הקטרת היו מ"מ קחשיב להו עם תמיד של שחר דהא האיברים נמי היו לאחר הקטרת:

חביתין קודמין ליין וכו'. כתב הרמב"ם ספ"ו מהלכות תמידין בשבת מקטירין את שני בזיכי לבונה עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין. וכתב הכ"מ וצריך לימוד מנין לו ע"כ ונראה דמכאן למד רבינו שהן קודמין לניסוך שהן לאישים ואע"ג דהירושלמי סובר דבזיכין קודמין למוספין מ"מ בהא לא פליג שקודמין לניסוך היין וזה ברור שוב ראיתי שהרב בעל משנה למלך רמז לדברים אלו ע"ש אך מה שאני תמה בענין הזה שהרמב"ם בפ"ד מהלכות תמידין לא ביאר מי הוא הזוכה בשני בזיכין ובלי ספק שבלא פייס לא היו עושין זה ואפשר לומר דהזוכין בקטרת ומחתה הן שזוכין בהקטרת שני בזיכין אך לא ראיתי מי שכתב כן וצ"ע:

בזיכין ויין מי קודם. ותימא מאי קמיבעיא ליה הא קאמר בסמוך חביתין קודמין ליין שזה לאישים וזה לספלים א"כ בזיכין נמי לאישים הן שהרי היו מקטירין אותן וצ"ע:

תפשת מועט תפשת. כפירוש ראשון שבקונטרס כן כתבו תוס' בסוכה דף ה' ע"ב בד"ה תפשת וכו' אבל קשה לי הכא אם נתפוס המועט אפשר שהעבודה פסולה דבעינן דוקא כהנים הרבה בשלמא גבי זיבה דדרשינן ימים שנים ולא יותר הוא לחומרא ניחא דלחומרא הוא וסמיך קרא דמספיקא נחמיר אבל כאן גבי כהנים קשיא ויש ליישב:

יכול שנים ושלשה הרי חמשה. וא"ת לכתוב רחמנא חמשה וי"ל א"כ גם לפי המסקנא דמרבינן שלשה קשיא לכתוב רחמנא שלשה אלא ע"כ לומר דלשום דרשא חילקן הכתוב א"כ גם כשמרבינן שנים ושלשה דרשינן כן:

הדרן עלך בראשונה