התוס' פסקו דמותר למלחן עם שאר בשר דאע"פ שאין להם דם אין בולעים מדם שאר הבשר דדמא משרק שריק ולא דמו לדגים דרפו קרמייהו וכ"כ הרא"ש שם והרשב"א יהיב טעמא אחרינא משום דאע"ג דאין בבני מעים דם יש בהן ציר וכל עוד שפולטין ציר לא בלעו מדם הבשר ואין נמנעין ולפי טעם התוס' שכתבו דמותר למלוח אותם בבשר משום דקשו קרמייהו א"כ קוליא שיש בו מוחא דרפי קרמא יהיה אסור למולחה עם בשר וכן כל כיוצא בזה אבל לפי סברת הרשב"א ניחא ורבינו יואל וא"ז והרבה מן הגאונים שהביא המרדכי שם סברי דאסור למלוח אלו בני מעים עם בשר וכתב המרדכי דה"ה קוליא שיש בה מוח שאסור למולחה עם בשר דדמו לדגים ועופות שמלחן זה עם זה:

כתב הרא"ש כתב רב אחא משבחא אם מלח על גבי כלי שאין מנוקב הבשר אסור והכלי צריך שבירה. וא"ז כתב היינו דוקא כלי חרס אבל כלי עץ סגי בהגעלה. ואע"ג שלא שהה כ"א מעט צריך הגעלה וכלי מניקב נמי צריך להשים בשולי הכלי עצים שיהא הפסק בין שולי הכלי כשיעור שלא יגע הציר בבשר התחתון:

מיי' וסמ"ג וטור כתבו שצריך לנפץ הבשר מן המלח ואח"כ ידיחני וכתב בהגהת מיי' הטעם כדי שלא יהא המלח דם ויהיו המים דם והוי להו כרותח ונאסר הכלי והבשר הלכך מנפץ תחלה להתיש כח חריפת המלח משמע מדבריו דהיכא שנתנו בכלי אחר ניפוץ אינו אוסר הכלי אע"פ שיש עליו לחלוחית הדם אבל מדברי אחרים נראה דאף לאחר ניפוץ יש לאסור הכלי כשנתן שם הבשר לאחר מליחה עם לחלוחית הדם שעליו דאכתי ציר בלוע מדם איסור הוא והרא"ם כתב דניפוץ המלח הוי במקום הדחה אחרונה וסגי בחד מינייהו או ניפוץ או הדחה ולא נהגו העולם כוותיה: