וכן פסקו מיי' ונ"י שהוא גט כיון שהעכבה אינו מצדה:

התנה עמה שתעשה דברים ולא פירש כמה כגון על מנת שתעשה לו מלאכה או שתשמשי את אבא או תניקי את בני כתב מיי' דהוי כמפרש יום א' ואם עשתה עמו מלאכה יום א' או ששמשה את אביו או הניקה את בנו יום א' בתוך הזמן שהתינוק יונק שהוא כ"ד חדש דהוי גט וכן הוא דעת ר"י אבל לדעת הרא"ש צריכה לשמש את אביו כל ימי חייו ולהניק את בנו עד שישלמו לו כ"ד חדשים ללידתו וכן פסק הרמ"ה ותוך הזמן אינה רשאה להנשא שמא לא יתקיים התנאי וה"מ דלא בעי ב' שנים שלמים אלא עד שיהא לולד ב' שנים היכא דאתנו מקמי דשלמו לה ב' שנים אבל לאחר ששלמו לה ב' שנים על כרחך לאו שיעור אזוטא דהיינו ב' שנים איכוון אלא לכל זמן שהתינוק ראוי לינק כר' יהושע דאמר אפי' ד' וה' שנים ולא נהירא להרא"ש אלא אפי' לא הניקתו אלא שעה אחת קיימת תנאה כיון ששלמו השתי שנים. כתב הרמ"ה אמר לה ע"מ שתשמשי את אבא ושתניקי את בני יום אחד אם הניקתו ושמשתו יום א' כליל שבת ויומו ה"ז גט ואם לאו אע"פ ששמשתו מעת לעת ומת הבן או האב אינו גט והוא שיהיה יום א' בתוך שתי השנים של הנקת הולד ע"כ ונראה לטור שאם אמר ע"מ שתניקי לבני ששה חדשים רואין אם נשאר לזמן הנקת העובר דהיינו עד שתהיה לו ב' שנים יותר מו' חדשים אז ודאי לאו לצעורה מיכוון אלא להקל מעליה שלא תניק עד שישלמו לו כ"ד חדשים וא"כ אם מת הבן תוך ששה חדשים אחר שהניקה מעט הוי גט אבל אם לא נשאר ו' חדשים להנקת העובר אז ודאי כיון שפירש ו' חדשים לצעורה קא מיכוין ואם מת תוך ששה חדשים אינו גט:

ור"ת ור"י ז"ל פוסקים בכל מקום כההיא פסקא דר' יוחנן דפסיק הלכה כר"ש בן גמליאל במשנתינו: