**ודילמא הא קמשמע לן דבת נמי יורשת היא.**כלומר ודילמא לעולם אימא לך דבן ובת כי הדדי נינהו וכשני בנים דמו וזה שהוצרך לומר איש כי ימות להודיע דין זה שהבת כמו הבן חשיבה ושהבת יורשת במקום שיש בן בחצי הנכסים ובמקום שאין בן בכל הנכסים. שאלולי מקרא זה לא היינו יודעים שהבת כמו בן חשובה ושדינה עם הבן כדין שני בנים במקום אחד ושדינה במקום דליכא בן כדין בן אחר דיורש כל הנכסים. ומהדרינן ההיא מוכל בת יורשת נפקא דהא ילפינן מינה דבת נמי בת ירושה היא. הרא"ם ז"ל.

**אבל הר"י בעליות ז"ל כתב וזה לשונו נראה בעיני דהכי פירושו ודילמא דבת נמי בת ירושה היא לפיכך כתב בפרשה והעברתם את נחלתו לבתו שהוצרך ללמד על ירושת הבת שלא היו ישראל יודעים שהבת יורשת ולפיכך שאלו בנות צלפחד למה יגרע שם אבינו כו'.**אבל דין ירושת הבן היה ידוע לכל כשאר הרבה דינים שהיו יודעים דבמרה נצטוו על הדינים וכיון שבא הכתוב ללמד תורה ולהודיע שהבת יורשת יש לו לכתוב בפירוש שהבת יורשת ולא הוצרך ללמד אלא על נחלת האחים. אין הדבר כן שהרי נסתפקו ישראל על ירושת הבת ושאלו בנות צלפחד עליה והוצרכה התורה להודיע שהבת יורשת ולפיכך כתב בפירוש והעברתם את נחלתו לבתו דכיון שבא ללמד שהבת יורשת אין לו לכתוב איש כי ימות ובת אין לו ונתתם את נחלתו לאחיו אלא יש ללמד תורה ולכתוב בפירוש שהבת יורשת. עד כאן.