Shivchei HaRan Chapter 22
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וּבְעִנְיַן שְׁבִירַת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, הָיָה מֻפְלָג בִּקְדֻשָּׁה מֻפְלֶגֶת מְאֹד מְאֹד.
The Rebbe displayed outstanding saintliness in overcoming his bad traits.
וּקְצָת סִפֵּר מֵעִנְיַן שְׁבִירַת כַּעַס וְאָמַר: שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה כַּעֲסָן גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. וְאַחַר־כָּךְ מֵחֲמַת שֶׁרָצָה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, הִתְחִיל לְשַׁבֵּר מִדָּה זוֹ שֶׁל כַּעַס עַד שֶׁזָּכָה לְשַׁבֵּר מִדָּה זוֹ שֶׁל כַּעַס.
He told us a little of how he subdued his quick temper. At first, he was very bad-tempered, becoming angry at the slightest provocation. But because he wanted to be a good, kind person, as God desires, he began to work on his temper until he overcame it completely. He rejected anger out of hand, pushing himself to the opposite extreme. In the place of anger, he now had absolute patience and tolerance.
אֲבָל תַּכְלִית שְׁבִירַת מִדָּה זוֹ מֵהֶפֶךְ אֶל הֶפֶךְ, דְּהַיְנוּ לְהִתְהַפֵּךְ לְטוֹב גָּמוּר, שֶׁלֹּא יִכְפַּת לֵהּ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם דָּבָר, וְיִהְיֶה רַק טוֹב בְּלִי שׁוּם צַד קְפִידָא בָּעוֹלָם, זֶה זָכָה רַק בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. שָׁם זָכָה לָזֶה שֶׁנִּתְבַּטֵּל הַכַּעַס בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל, וְזָכָה וְנַעֲשָׂה טוֹב מַמָּשׁ, וְלֹא נִשְׁאַר בּוֹ שׁוּם צַד קְפִידָא בְּעָלְמָא. עַד שֶׁאַחַר־כָּךְ אֲפִלּוּ מִי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ כָּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא הָיָה בְּלִבּוֹ שׁוּם צַד שִׂנְאָה וּקְפֵדָא עָלָיו, אַדְּרַבָּא הָיָה אוֹהֲבוֹ וְלֹא הָיָה בְּלִבּוֹ עָלָיו כְּלָל, כִּי הָיָה רַק כֻּלּוֹ טוֹב מַמָּשׁ. וְגֹדֶל עֹצֶם הַפְלָגַת מִדַּת טוּבוֹ הָיָה מְפֻרְסָם לְכָל מַכִּירָיו, כִּי הָיָה רַק כֻּלּוֹ טוֹב בְּלִי שׁוּם צַד קְפֵדָה וָכַעַס כְּלָל רַק כֻּלּוֹ טוֹב.
The Rebbe reached a stage where nothing bothered him at all. He was so serene that nothing could annoy him. No matter how much bad a person did to him, he would tolerate it without any hatred whatsoever. He would love his opponents, not bearing any ill feelings toward them at all. The Rebbe was renowned for his outstanding serenity. There was a holy calmness about him, where nothing in the world could annoy or anger him. He was just absolutely good.
וְזֶה זָכָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל (וּכְבָר מְבֹאָר בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, תּוֹרָה עַל זֶה, שֶׁדַּיְקָא בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל זוֹכִין לִבְחִינַת זוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת "אֶרֶךְ אַפַּיִם" הֶפֶךְ כַּעַס וַחֲרוֹן אַף. וְשֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִתְאַוָּה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה" וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: 'מָה רָאָה – אֶרֶךְ אַפַּיִם רָאָה' וְכוּ' ע"ש).
But he became worthy of this only in the Holy Land.
The Rebbe revealed that only in the Holy Land can one attain true serenity, the opposite extreme of fierce anger (Likutey Moharan I, 155). For this reason, Moses longed to cross over the Jordan to the Promised Land. We learn this from the verse, “And Moses hurried and bowed down to the ground” (Exodus 34:8). Our Sages ask, “What did Moses see? He saw great serenity" (Sanhedrin 111b).
וּבְמִדַּת עֲנָוָה הִתְפָּאֵר עַצְמוֹ מְאֹד שֶׁהוּא עָנָו בְּתַכְלִית הָעֲנָוָה.
The Rebbe also took pride in his extreme modesty. This may seem like a contradiction, but he was actually humble to the ultimate degree.
וְאָמַר שֶׁאֵין מִי שֶׁזּוֹכֶה לַעֲנָוָה בֶּאֱמֶת, כִּי־אִם מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה זוֹ, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר עַל־עַצְמוֹ שֶׁהוּא עָנָו. כְּמוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, ע"ה שֶׁכָּתַב עַל־עַצְמוֹ: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" וְכוּ'. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁאָמַר רַב יוֹסֵף "אַל תִּתְנֵי עֲנָוָה דְּאִיכָּא אֲנָא".
He said, “One has not attained true humility unless he is on such a high level that he himself can say that he is modest.” This was the level of Moses, who could write about himself, “And the man Moses was very humble, more than any other man” (Numbers 12:2). It was also the level of the saintly Rabbi Joseph, who said, “Do not mention that humility no longer exists, for I am still alive” (Sotah 49b; see Likutey Moharan I, 4:7).
וְהוּא ז"ל, הָיָה בִּבְחִינָה זוֹ, וְהִתְפָּאֵר עַצְמוֹ בְּעֹצֶם מַעֲלָתוֹ בְּמִדַּת עֲנָוָה בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל לְגַמְרֵי.
The Rebbe also attained the level where he could take pride in his tremendous humility, since he had annihilated his ego completely.