Shivchei HaRan, An Account of His Pilgrimage to the Holy Land
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וְאָז בְּאוֹתוֹ הָעֵת הָיְתָה הַמִּלְחָמָה שֶׁל הַצָּרְפַת, שֶׁהָלַךְ הַצָּרְפַת לְאֶרֶץ הַתּוֹגָר לְמִצְרַיִם וּלְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל (וְכַיּוֹצֵא כַּמְפֻרְסָם).
At that time, France was at war, having invaded the sultan’s territory in Egypt and Palestine.³⁰
footnotes: ³⁰ Napoleon’s forces had arrived in Egypt on July 1 and occupied Alexandria the next day. Turkey declared war on France in September of that year.
וְכַאֲשֶׁר נִשְׁמַע לְאַנְשֵׁי סְטַנְבּוּל שֶׁהַמִּלְחָמָה הַנַּ"ל מִתְעוֹרֶרֶת, וְהַצָּרְפַת הוֹלֵךְ וּבָא עַל הַיָּם, אֲזַי לֹא רָצוּ קְהִלָּה קַדִּישָׁא שֶׁל סְטַנְבּוּל לְהַנִּיחַ שׁוּם יְהוּדִי לָצֵאת מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה, לִפְרֹשׁ עַל הַיָּם. וְרַבֵּנוּ ז"ל לֹא הִשְׁגִּיחַ עַל זֶה, וְרָצָה לְהַפְקִיר אֶת עַצְמוֹ.
When the news that war had broken out and that the French were patrolling the Mediterranean reached Istanbul, the Jewish community immediately forbade any Jew to leave the city and travel by sea. The Rebbe ignored all this and was willing to risk everything.
וְאָמַר לְהָאִישׁ שֶׁהָיָה עִמּוֹ: "תֵּדַע, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְסַכֵּן אֶת עַצְמִי אֲפִלּוּ בְּסַכָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וַעֲצוּמוֹת. אַךְ אֶת נַפְשְׁךָ אֵינִי רוֹצֶה לְהַפְקִיר. בְּכֵן, אִם תִּרְצֶה קַח לְךָ מָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת וְשׂוּב בְּשָׁלוֹם לְבֵיתְךָ וַאֲנִי אֶסַּע לְבַדִּי בְּהֶעְלֵם וּבְהֶסְתֵּר מֵאַנְשֵׁי סְטַנְבּוּל. כִּי אֶת עַצְמִי אֲנִי מַפְקִיר יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה" וְכוּ'.
He told his attendant, “I am willing to expose myself to any danger, no matter how great, but I am not willing to risk your life. Take money for expenses and return home in peace, if you wish. I will travel alone, hidden and concealed from the people of Istanbul. For I am renouncing myself to whatever may happen.”
וְהָאִישׁ הַנַּ"ל מֵאֵן בָּזֶה וְאָמַר: "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם אֲדוֹנִי, אִם לַמָּוֶת אִם לְחַיִּים, שָׁם יִהְיֶה עַבְדְּךָ וּבַאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֵלֵךְ גַּם־כֵּן".
His attendant refused to leave, saying, “Where you go, whether to life or to death, there your servant will be (cf. II Samuel 15:21). Where you go, there will I also go" (Ruth 1:16).
וה' יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו הוּא מִסִּבּוֹת מִתְהַפֵּךְ, וְסִבֵּב בְּרַחֲמָיו, שֶׁאַחַר יוֹם אוֹ יוֹמַיִם נִשְׁמַע: הֱיוֹת שֶׁיּוֹשֵׁב שָׁם בִּסְטַנְבּוּל חָכָם הַגָּדוֹל מִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר קִבֵּץ עַל יָד נְדָבוֹת עֲבוּר עֲנִיֵּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר־הַקֹּדֶשׁ, וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהִתְעַכֵּב שָׁם עוֹד שָׁנָה אַחַת.
In His great mercy, God reversed things through His guidance (Job 37:12). It so happened that a great sage from Jerusalem lived in Istanbul. He had been collecting charity for the poor of Jerusalem and intended to remain in Istanbul for at least another year.
וּפִתְאֹם נִתְעוֹרֵר וְאָמַר לְאַנְשֵׁי סְטַנְבּוּל: "תֵּדְעוּ שֶׁנִּתְגַּלָּה לִי שֶׁאֲנִי מֻכְרָח מִיָּד לִנְסֹעַ לִירוּשָׁלַיִם, כִּי אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהַיָּמִים מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הַפְרַנְצוֹיז, וְאֵין לָכֶם לִדְאֹג עֲבוּר יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּלְכוּ לְהָתָם, כִּי בְּוַדַּאי לֹא יְאֻנֶּה לָהֶם שׁוּם הֶזֵּק בְּעֶזְרַת ה', וַה' יִשְׁמְרֵם בְּרַחֲמָיו עַד בּוֹאָם לְשָׁם. כִּי כְּבָר נִרְשַׁם מְקוֹם קְבוּרָתִי בִּירוּשָׁלַיִם".
One day, this sage got up and spoke to the Istanbul community. He said, “It has been revealed to me that I must return to Jerusalem immediately. I see that the day is approaching for me to be taken from this world. You need not fear that the French will harm any Jew going to the Holy Land. God will protect them from all injury. He will watch over all who travel with me and we will arrive in peace. For my burial place has already been marked in Jerusalem.”
וּמִיָּד שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו, וְהָלְכוּ וְשָׂכְרוּ מִיָּד סְפִינָה גְּדוֹלָה, וְהִכְרִיזוּ: "מִי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ עַל הַסְּפִינָה יֵלֵךְ". וְהָלְכוּ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, הֵן מֵאַנְשֵׁי סְפָרַד וְהֵן מֵאַנְשֵׁי אַשְׁכְּנַז, וְנָסַע רַבֵּנוּ ז"ל גַּם־כֵּן עַל סְפִינָה זוֹ לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.
The community heeded the sage and immediately booked a large ship. They announced that whoever wished could leave on this ship. A large number of people embarked – men, women and children both of the Sephardic and Ashkenazic communities. Among the passengers going to the Holy Land was Rebbe Nachman.
וְדִבֵּר רַבֵּנוּ ז"ל עִם הֶחָכָם מִירוּשָׁלַיִם הַנַּ"ל שֶׁיִּקַּח אוֹתוֹ לִירוּשָׁלַיִם, כִּי אָמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת לֹא בִּצְפָת וְלֹא בִּטְבֶרְיָה. וְכֵן הִמְתִּיקוּ סוֹד בֵּינֵיהֶם.
The Rebbe spoke to this sage and asked him to take him along to Jerusalem, saying, “I do not wish to go to Safed or Tiberias.” The two then made a pact.
וּבְלֶכְתָּם עַל הַיָּם הָיָה רוּחַ סְעָרָה גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד (שֶׁקּוֹרִין אַפִּירְטִינֶע גְּדוֹלָה מְאֹד), וְהָיְתָה הַסְּפִינָה בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה. "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת" וְכוּ' וְלֹא הָיָה עוֹד בְּלֵב אִישׁ מֵהֶם לְהִנָּצֵל מִן הַמִּיתָה. וְהָיוּ צוֹעֲקִים כֻּלָּם אֶל ה'. וְהָיְתָה לַיְלָה אַחַת כְּמוֹ יוֹם־הַכִּפּוּרִים מַמָּשׁ, שֶׁהַכֹּל בּוֹכִים וּמִתְוַדִּים וּמְבַקְּשִׁים כַּפָּרָה עַל נַפְשָׁם. וְאָמְרוּ סְלִיחוֹת וּשְׁאָר דִּבְרֵי תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים.
As soon as they were at sea, a great storm rose up. The ship was in great danger. They mounted to the heavens and plunged to the depths (Psalms 107:26). In their hearts, all who were aboard felt it was the end. They cried out to God, making the night like Yom Kippur with weeping, confession and begging for forgiveness and atonement.
וְרַבֵּנוּ ז"ל הָיָה יוֹשֵׁב דּוֹמֵם. וְהִתְחִילוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים לוֹמַר לוֹ: "מִפְּנֵי מָה הוּא שׁוֹתֵק בְּעֵת צָרָה כָּזֹאת?", וְלֹא הֵשִׁיב.
All the while, the Rebbe sat in absolute silence. Several people began to question him, asking how he could keep still at a time like this. The Rebbe did not reply.
אַךְ אֵשֶׁת הָרַב דִּקְהִלַּת קֹדֶשׁ חָאטִין, שֶׁהָיְתָה מְלֻמֶּדֶת וּבָכְתָה וְצָעֲקָה כָּל הַלַּיְלָה, וְהִתְחִילָה הִיא גַּם־כֵּן לוֹמַר לוֹ כָּאֵלֶּה – 'מִפְּנֵי מָה הוּא דּוֹמֵם?'. וְכִמְדֻמֶּה שֶׁקִּלֵּל אוֹתָהּ.
The Rabbi of Hottin’s wife was a learned woman. She had been crying and screaming all that night. She berated the Rebbe for remaining silent. It seems that the Rebbe cursed her.
וְאָמַר לָהּ: "הַלְוַאי הֱיִיתֶם שׁוֹתְקִים גַּם אַתֶּם! הָיָה טוֹב לִפְנֵיכֶם! וּבְזֹאת תִּבָּחֲנוּ – אִם אַתֶּם תִּשְׁתְּקוּ – יִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם גַּם־כֵּן".
The Rebbe said to her, “If you will only keep still, things will go well. This shall be your test (Genesis 42:15). Remain still, and you will see. The sea shall become calm for you” (Jonah 1:12).
וְכֵן הָיָה, וּפָסְקוּ מִלִּצְעֹק וְשָׁתְקוּ. וַאֲזַי מִיָּד כְּשֶׁהֵאִיר הַיּוֹם "יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם וַיִּשְׂמְחוּ" וְכוּ'
They took the Rebbe’s advice and everyone on board kept quiet. It was near daybreak, and immediately God turned the storm into calm, and their waves were still. And they rejoiced (Psalms 107:29-30).