Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שורש דין שומרים אם יכולים לחזור תוך ימי שמירתם הפקדון ואבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כו'. וכתב שם ה"ה בהגוזל ומאכיל אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומם ופירוש לא ניתנו ליתבע הא אם רצה להחזיר מחזיר בע"כ של מפקיד שלא אמרו לא יחזיר אלא במדבר ופשו' הוא ונראה לי שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת זה הזמן קצוב עכ"ל: וכ"כ הרשב"א ע"ש הראב"ד דהמפקיד אצל חבירו לזמן אין השומר יכול לחזור בתוך הזמן והוא כתב דמספקא ליה לענין דינא. והריטב"א בחי' נר' דס"ל כשיט' הראב"ד יע"ש: גם הרב בעל התרומות בשער ן' ח"א סי' י"ד דרצ"ב ע"ב הביא לדברי הראב"ד ז"ל הללו וכתב עוד ואף אם נאמר שיכול לכופו לקבל' קודם הזמן הא אמרי' בשמעתין סברא אי שדינא מחייבינן בהו אפשר לפרש דה"ק דלימא אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמי דמצי ידא למרייהו למשלט בהו ומחייבינא ופי' זה כתבו ג"כ ע"ש הראב"ד כנראה דספוקי מספ"ל בהאי דינא יע"ש: ועיין להרב מ"ל שתמה על מוהרח"ש בס' ת"ח ח"א סי' פ"ב שכתב שלא מצא חבר לה"ה בדין זה שהרי הראב"ד שהביא דברי' הר"ב התרומות חברו גדול יע"ש. ולענד"ן דאין מדברי הראב"ד שהביא הרב התרומות תיובתא דכיון שחזר הרב וכתב דאף אם נאמר שיכול לכופו לקבלם בתוך הזמן כו' הרי סתר דבריו הראשונים ומשמע דאכתי לדידיה בספיקא תלייא מילתא ואולם מה שהביא דברי הריטב"א בחי' לקי' דקאי בשיטת ה"ה היא מוכרחת. והנה מרן ב"י ח"מ סי' רצ"ג הביא דברי ה"ה הללו והסכים עמי ופסקו בשולחנו הטהור יע"ש: וראיתי להרב מח"א ה' שומרים סי' ח"י עלה ונסתפק אי דין זה נאמר אף בש"ש דאפשר שלא כ"כ ה"ה ז"ל אלא גבי ש"ח דוקא משום דש"ח לא דמי לפועל שיכול לחזור דכל שהניח החפץ במקו' המשתמר תו לא רמי עליה מידי להטפל בפקדון אבל ש"ש דצריך למיתב בהדא ולנטורי יממא ולילי כמ"ש הטור סי' ש"ג ה"ז דומה לפועל דגרע מיניה דקי"ל פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום והביא ראיות קצת מדברי הר"ן והמ' שהביא הנ"י בפ' השואל דקכ"א ואינן ראיות מכריעות כאשר יראה הרואה. ועוד הביא ראיה מדברי התוס' בפ' מרובה דע"ט שכתבו גבי בעייא אי תקנו משיכה בשומרים או לאו דלא מבעייא ליה אלא לענין שוכר או שואל אי מצי המשאיל או המשכיר למיהדר ביה אפי' משך עד שיתחיל במלאכה או לאו. ופשי' ליה ממתני' דמחייב הגנב במשיכתן של אלו ש"מ דמשי' גמורה היא שאין יכול לחזור בו שאם היה יכול לחזור לא היה מתחייב בשמירתן ע"כ. ונראה מדבריהם דש"ח וש"ש יכולים לחזור תוך זמנן דאל"כ אמאי לא פי' דמבעייא ליה בש"ח ובש"ש אי תקנו משיכה לענין שאינן יכולים לחזור בהם בשמירתן עכ"ל וראיה זו אינה ראיה כלל דאפי אם נאמר דס"ל להתוס' דש"ח וש"ש אינן יכולים לחזו' תוך זמנם אכתי לא מצו לפרש דמיבעייא ליה בש"ח ובש"ש אי תקנו משיכה בהם לענין שאינן יכולים לחזו' בהם משמירתן דא"כ כי אתי למפשט הבעייא ממה ששנינו נתנו לש"ח לש"ש ולשואל ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות בעלים פטור הוציאו מרשות בעלים חייב מאי לאו שומר וש"מ תקנו משיכה בשומרים ע"כ צריך לפר' דהראיה הוא מדמחייב גנב במשיכת השומרים ש"מ דהשומרים כולם אינן יכולים לחזור תוך זמנם והא ודאי ליתא דבכלל השומרים תני שואל ואיך אפשר לומר דהשואל אינו יכול לחזור תוך זמנו מאחר שכל ההנאה שלו וכמבואר אלא ודאי דאין הדבר תלוי בדעת השומרים שאפילו אם השומרי' יכול' לחזור בהן כל שאין הבעלים יכולים לחזור מחייב הגנב מיד במשיכת השומרים. ומשו"ה הוצרכו התוס' לומ' דעיקר הבעיא לענין משאיל ומשכיר שהן הבעלים אם יכולין הבעלים לחזור בהן מיד בשעת משיכה והשתא שפיר פשיט ליה ממתני' ולפום מאי דמשמע ליה להרב דהוו מצו התו' לפר' דעיקר הבעייא היא לענין ש"ש וש"ח אם יכולים לחזור בהן וע"כ דכי אתו למפשט ממתני' דנתנו לש"ח ולשואל ולשוכר ולש"ש הראיה היא מדמחייב גנב במשיכת שומר ש"מ דאין השומרים יכולין לחזור בהן ונמצא דהדבר תלוי בשומרים בדעתם אי מצו לחזור או לא מצו לחזור אם כן מה תקן הרב באומרו דהתוספות ס"ל דש"ח וש"ש יכולין לחזור בהן ומשו"ה לא פירשו הבעיא לענין ש"ח וש"ש אם יכולין לחזור בהן וע"כ דכי אתי למפשט ממתני' דנתנו לש"ח ולשואל לש"ש ולשוכר הראיה מדמחייב גנב במשיכת שומר ש"מ דאין השומרים יכולין לחזור בהן ונמצא דהדבר תלוי בדעת השומרים אי מצו לחזור או לא מצו לחזור א"כ מה תיקן הרב ז"ל באומרו דהתוס' ס"ל דש"ח וש"ש יכולין לחזור בהן ומש"ה לא פירשו הבעיא לענין אם יכולין ש"ח וש"ש לחזור תוך הזמן דהשתא תיקשי להו טפי לפום קושטא איך מחייב הגנב במשיכת השומרים הללו כיון דיכולים לחזור בהן השומרים אלא מאי אית לך למימר שאין הדבר תלוי בדעת השומרים דאפילו אם השומרים יכולין לחזור כל שאין הבעלים יכולין לחזור מיחייב גנב מיד וכיון שכן הדרן לקמייתא שאין ראיה כלל מדברי התוס' דאפ' לומר דס"ל דש"ח וש"ש אינן יכולין לחזור בהן ומ"מ הוצרכו לפ' הבעיא לענין משאיל ומשכיר מטעמא דאמרן ואולם לכאורה אפשר להביא ראיה מדברי התוס' בפ' המקבל דק"ה ע"א ד"ה הני בי תרי שכתבו דהמקבל עיסק' מחבירו יכול לחזור תוך הזמן דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום יע"ש אע"ג דהאי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון היא ואיך יכול לחזור בו כיון שבפקדון אין לחזור תוך הזמן אלא ודאי דמשמע להו דכיון דהוי על פקדון זה ש"ש דמיחייב עליה בגניבה ואבידה לא מצי לחזור בו. וליכא למימר דכיון דבפלגא מלוה יכול לחזור מפני שכל ההנאה שלו ממילא יכול לחזור אף בפקדון דכי חזר בו בפלגא דמלוה מיד הנשאר בידו מפלגא דפקדון נעשה פלגא מלוה ופלגא בפקדון וחוז' בו בפלגא דמלוה הנשאר בידו עד שלא תשאר בידו כי אם פרוטה קטנה דהא ליתא דאם הדין נותן שאינו יכול לחזור בפלגא דפקדון ממילא בפלגא דמלוה נמי לא יוכל לחזור בו כיון דמטי ליה פסידא לפלגא דפקדון דמה"ט לא מצי למשתי ביה שכרא בפלגא דמלוה ולא נעשה מטלטלין אצל בניו משום דמטי ליה פסידא לפלגא דפקדון: ברם אכתי אין מכאן ראיה כלל דשניא היא עיסקא דכיון דבעי לאעסוקי ביה בכל עת ורגע הו"ל כפועל ממש משא"כ בש"ש דלית עליה אלא שמירה מעליא דאע"ג דבעי לנטורי יממא ולילי כל דנטר ליה בגו ביתיה במקום המשתמר יפה הוא יכול לעשות מלאכתו דמילתא דלא שכיח היא שלא ימצא מקום הראוי לשמירה מעליא ולהתבטל ממלאכתו לנטורי יממא ולילי ולכן לא הוי כפועל שיכול לחזור בו בחצי היום משא"כ בעיסקא זו דצריך להתבטל ממלאכתו לאעסוקי בעסקא זו דהו"ל כפועל ממש ועיין למרן ב"י בח"מ סימן קע"ו שהביא דברי התוס' הללו לפסק הלכה וע"ע להרב מח"א שם בה' הנז' סי' י"ב מה שדקדק מתוך שמעתין דהמוכר חפץ לחבירו ונמצא מקח טעות שלא נעשה עליו אח"כ כי אם ש"ח יע"ש ועיקר ראייתו היא מדמפשט פשיטא ליה גבי צפייתא דאסא דאי שרי להו לא מיחייבא ולמאי דמסקינן דאינה מקודשת משום דלאו כ"ע דינא גמירי וסברא הוא דאי שדי להו מחייבא הילכך אינה מקודשת ש"מ דמעיקר דינא כי שדי להו לא מיחייבא משום דהו"ל כמקח טעות וברור: עוד כתוב בחי' הרשב"א ע"ש הרמב"ן דבפקדון שדי להו מיחייב עד דמוכר ליה מיד ליד דלהכי קבילתיה אבל אי א"ל תא שקול דידך ולא בעי כי א"ל הרי שלך לפניך ושדתינהו קמיה מפטרא והרשב"א כתב דלדידיה ספוקי מספ"ל בהאי דינא דכיון דשדי ליה תוך ד' אמותיו בע"כ אמאי לא נפטר בכך ולדברי הרמב"ן הסכים גם הריטב"א ז"ל בשמעתין ולעיל בד"ח ע"א עלה דת"ר נטלתו וזרקתו לים גם הרב התרומות בשער ן' סס"ד הביא דברי הרמב"ן ז"ל הללו יע"ש ועיין בשיטה המקובצת לבבא מציעא דמ"ט ודפ"א והטור ז"ל בח"מ סימן ק"ך לענין הלואה כתב דצריך שיאמר לו תחילה טול מעותיך ואם יסרב אז יוכל לזורקן לפניו ובסי' רצ"ג לענין פקדון כתב סתם דהנפקד יכול ליתן פקדונו בע"כ ולא ביאר אם צריך שיאמר לו תחילה טול פקדונך ואולי סמך אדין הלואה. והאחרונים לא דברו בזה ובסי' קצ"ח הביא הטור מחלוקת הראשונים בענין הנותן דמים על המקח וחזר בו הלוקח דלדעת הרי"ף והרמב"ן כל שקבל מי שפרע וא"ל טול מעותיך אינן יותר ברשות המוכר ואם נאנסו או נאבדו מפסיד הלוקח ולדעת הרמ"ה אפילו קבל מי שפרע וא"ל טול מעותיך חייב בכל האונסים עד שיעשה השבה שמועלת במלוה יע"ש וגם בזה לא ביארו האחרונים אם זרקן תוך ד' אמותיו אחר שקבל מי שפרע ונאנסו אי מפסיד הלוקח או המוכר. ולדעת הרמ"ה ז"ל הדבר מבואר שדינו כמלוה אבל להרי"ף ז"ל בספקא תליא מילתא לדעת הרשב"א ז"ל דמספ"ל גבי פקדון: ודרך אגב ראיתי להב"ח בסימן ק"ך שהוקשה לו בדברי הטור דגבי מלוה כתב שאם א"ל לוה למלוה הנה מעותיך צרורים ומונחי' בביתי בא וטול אותן והלוה מסרב ונגנבו ונאבדו הלוה פטור אפילו שלא זרקן לפניו ואלו בסימן קצ"ח הסכים לדברי הרמ"ה ז"ל גבי נותן דמים על המקח וחזר הלוקח ממקחו שאם קבל מי שפרע וא"ל שמעותיו מונחים בביתו לא מפטר הלוקח מאחריותן עד שישבם השבה מעלייא יע"ש ותי' דהתם מיירי שהלוקח אינו מסרב מלקחת המעות אלא שא"ל שיביאם אליו ולכך לא מפטר עד שישבם השבה מעלייא ליד הלוקח יע"ש וי"ל דאם איתא דהתם מיירי כשהלוקח אינו מסרב מלקחת המעות א"כ מאי ק"ל להרמב"ן ז"ל שהביא הרב התרומות בשער ן' ח"א סס"ד מההי' עובדא דשומשמי שכתב הרי"ף בהלכות דאע"ג דא"ל תא שקול זוזך איתנהו ברשות מוכר ממ"ש הוא ז"ל דגבי לוה שא"ל למלוה טול מעותיך והמלוה מסרב דמצי לזורקן בפניו או להניחם בחיקו כו' ועלה לתרץ דהתם מיירי בשלא קבל מי שפרע כו' ומאי קושיא דהתם שאני שהלוקח אינו מסרב מלקחת מעותיו אלא שאינו רוצה לילך אחריו לביתו ודינא קבעי אלא ודאי דמשמע ליה להרמב"ן ז"ל דעובדא דשומשמי מיירי כשהלוקח מסרב לקחת מעותיו ואמטו"ל ק"ל להרמב"ן שפיר. ואפשר לומר דכיון דאף הרמב"ן הכי משמע ליה דהתם בעובדא דשומשמי מיירי כשהלוקח אינו מסרב מיהו לדידיה משמע ליה דכיון דגבי לוה ומלוה דינא יהיב דכי מסרב המלוה מצי למיהב להו לוה בע"כ של מלוה גבי לוקח ומוכר נמי אמאי לא מצי למפטר נפשיה מוכר באומרו בא וטול מעותיך אפי' כי לא מסרב לוקח אלא דבעי דתיהבינהו לדידיה דגבי לוה דוקא כי לא מסרב לא מפטר באומרו בא וטול מעותיך אבל גבי לוקח ומוכר אם איתא דנתינה בע"כ שמה נתינה בעלמא ה"נ יכול ליפטר באומרו טול מעותיך וברור : ודע שהר"ב התרומות בשער ן' ח"א סי' ד' האריך בענין זה דנתינה בע"כ אי שמה נתינה או לאו וכתב שם בתוך דבריו וז"ל ואף אם נאמר דהלכה כר"פ י"ל דלא דמי לחובו' דבתי ערי חומה שאני דודאי מכורות היו ממכר גמור דאלת"ה היאך לוקח אוכל פירות והא דמי לאומר כל זמן שתרצה הבא מעות וטול את שלך דאסור באכילת פירות אלא מכר גמור הוא ומדינא ארעא לא הדרא ורחמנא אמר דתיהדר והוי כחוזר ולוקח ממנו פעם אחרת ואינו יכול להתקיים אותו מקח אלא מדעתו ובפניו לולי תקנת הלל יע"ש: והדברים תמוהים בעיני דאיך הכריח דבתי ערי חומה מכורות ממכר גמור מה"ט שכתב דדמי לאומר כ"ז שתרצה הבא מעות וטול את שלך דאסור שהרי שנינו בפ' בתרא דערכין דל"א ע"א דהמוכר בית בבתי ערי חומה ה"ז גואל מיד ה"ז כמין רבית ואינו רבית ה"ז כמין רבית שכשמחזיר מעותיו ואין זה מוכר לו כלום נמצא משתמש בביתו בשכר המתנ' מעותיו ואינה רבית גמור דהרבית לא הוי אלא ע"י הלואה לא ע"י מכר עכ"ל ובגמ' אמרינן עלה דרבנן דר"י פליגי בהכי דלר"י ה"ז רבית גמורה אלא דהתורה התירה דקסבר צד אחד ברבית אסור מן התורה ורבנן סברי דצד אחד ברבית מותר מן התורה ולהכי אמרי דה"ז כמין רבית ואינו רבית ורבא אמר דכ"ע צד אחד ברבית אסור היכא דמעיקרא בא לידו בתורת הלואה אלא היכא דבא לידו בתורת מכר פליגי דתנא מתני' סבר כיון שבא לידו בתורת מכר מתחי' אע"פ שהתנה עמו כ"ז שתרצה הבא מעות וטול את שלך אין זה רבית ותנא דברייתא סבר דאע"פ שבא לידו בתורת מכר הואיל ואתי לידי רבית כרבית גמור' הוא אלא שהתורה התירה יע"ש והשתא איך הכריח הרב ז"ל דבתי ערי חומה מכורות הן מכר גמור דאי לא הוי כאומר הבא מעות וטול את שלך דאי לתנא דמתני' כיון דצד אחד ברבית הוא מש"ה מותר ולרבא משום דלא באו לידו בתורת הלואה אלא בתורת מכר לא הוי רבית דאורייתא ולהכי שרא ליה רחמנא אע"פ שהתנה בפירוש בשעת המכר דכ"ז שיהיה לו מעות יטול את שלו ולתנא דברייתא הא קאמר דרבית גמור הוא אלא שהתורה התירו ונמצא דבין לתנא דמתני' ובין לתנא דברייתא אין צורך לומר דבתי ערי חומה מכורות הן ממכר גמור הפך דברי הרבע"הת וכעת צל"ע: