בד"א שנתכוון לבעול. וראיתי להרב מ"ל בפרקין שכתב וז"ל נסתפקתי בהא דקי"ל ביבמה אינו קונה אלא בביאה כמאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעינן בביא' זו עדים דומייא דקידושי' דקי"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושי' או דילמא כי היכי דגזרת הכתוב הוא ביבמה דאפילו שהיו שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' הית' היא ישנ' קנה ה"נ נימא דביבמ' אפילו דליכא עדים קנה וכו' והביא ראי' ממ"ש השה"ג בס"פ בית שמאי שכתב בשם ריא"ז דצריך עדים יע"ש ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל בח"ד הנדפס עתה מקרוב בסימן שכ"ח שנסתפק בזה ופשיט ליה היפך דאין צריך עדים ואייתי בידיה משנה ערוכה יבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דקאמר עלה בגמרא יע"ש.

שורש יבמה אי בעי עדים בביאה במד"א שנתכוון לבעול כו'. והנה הרמ"ל עלה ונסתפק אי בעינן עדים בביאת היבם כי היכי דבעינן עדים גבי קדושין ואם בא עליה שלא בעדים אפי' שניהם מודים לא קנאה או דילמא כיון דגבי יבום אפילו בא עליה בשוגג או אנוס קנאה ה"נ לא בעינן עדים ושוב כתב שמצא לריא"ז בשל"הג בס"פ ב"ש שכתב דבעינן עדים עכ"ל ובדברי התוס' בפ"ק דקדושין דף י"ב ע"ב ד"ה משום פריצותא מבואר הדבר דבעינן עדים בין במאמר דתיקנו רבנן ובין בביאה שהיא מדאורייתא וכונת דבריהם בדבור הלז סתומים קצת ועיין להרב המפה בא"ה סימן קס"ו ס"ב ובספר ד"מ שם ובספר בית שמואל יע"ש דמבואר ספקו של הרמ"ל ועיין בחי' לקדושין.