שורש דין קריאת המגילה וכתיבתה למפרע הקורא את המגילה למפרע לא יצא כו'. ע"כ. עיין למוהר"א אלפאנדארי ז"ל בספר מרכבת המשנה בפ"ב מהלכות מגילה שכתב בשם הרב המפולפל כמוהר"מ דנון ז"ל דה"ה אם כתב המגילה למפרע אע"פ שהקורא קראה כתקנה פסולה ולא יצא י"ח ודקדק כן מסוגייא שבפרק שני דמגילה דהוה בעי למפשט רבא מקרא דלהיות עושים את ב' הימים האלה ככתבם וכזמנם מה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא ודחי תלמודא אטו קריאה כתיבה הכא עשיה כתיבה ומתוך כך מפיק לה מקרא דוהימים האלה נזכרים ונעשים והוק' לו להרב דמאי ס"ד דרבא להוכיח כן מקרא דככתבם מאחר דתשובתה בצידה אטו קריאה כתיבה הכא ודקארי לה מאי קארי לה ועוד דנימא אם אינו ענין לעשיה תנהו ענין לקריאה ועוד דלקמן בדי"ט מפיק הש"ס דבעי כתיבה אשורית מהאי דככתבם ואמאי לא הקשה כי הכא והא עשיה כתיבה ועוד דאי מפיק מככתבם לענין שתהא אשורית ה"נ לענין למפרע מפיק מדכת' ככתבם כמו שהיא כתובה על הסדר (ולרבא היקשא דנזכרים ונעשים אצטריך למ"ש בפ"ק) ועוד דמסקנ' הש"ס דמפיק לה מקרא דנזכרים ונעשים א"כ היקשא דככתבם למאי אהני. וע"ק דבירושלמי מפיק ליה מקרא דככתבם ולא קשייא ליה אטו קריאה כתיבה הכא וליישב כל זה עכ"ל דרבא ידע דאצטריך ככתבם באם אינו ענין למילף דבעי' אשורית כדלקמן די"ט ולהכי אצטריך הכא למילף דלמפרע לא מהיקשא דככתבם וכזמנם דמה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא ומשמע מינה דכתיבת המגילה למפרע לא ומינה דה"ה לקריאה דהכי מסתברא והכי ס"ל להירושלמי אמנם סתמא דש"ס לא ס"ל סברא זו למילף הקריאה מן הכתיבה כיון דלא כתיב להיות נזכרים את שני הימים ולהכי אהדר אקרא דנזכרים ונעשים ונמצא לפי המסקנא נמי איצטריך היקשא דככתבם וכזמנם שתהא כתוב' על הסדר ולרבא היקשא דנזכרים ונעשים אצטריך למ"ש בפ"ק דמגילה ד"ב נמצא דבין לרבא ובין לסתמא דש"ס כתיבת המגילה למפרע וקריאתה פסולה. ועוד הביא ראיה דכתיבת המגי' למפרע דפסולה דכיון דקי"ל דלענין הקריאה יש למגילה דין אגרת כאותה ששנינו הקורא את המגילה עומד או יושב וכמ"ש הר"ן פ"ב דמגילה מעתה הדברי' ק"ו בענין למפרע דאם בקריאה דקי"ל דלא יצא כ"ש בדבר דהוייא מגופה אי הוייא למפרע דבודאי לא יצא וזכינו לדין דאם היתה כתובה ותפורה למפרע לא יצא דלענין זה דין ספר קרינן ליה עכ"ל. והר"ב הלוי ז"ל בר פלוגתיה נחלק עליו דאף לרבא מצינן למימר דכתיבת המגילה למפרע לא מפסל מהיקשא דלהיות עושים את שני הימים ככתבם היינו שיהיה הכתיבה בלשון אשורית והיקשא דככתבם לזמנים בא ללמד על הקריאה שלא יהיה למפרע ואפקיה לקריאה בלשון כתיבה משום דהכותב צריך שיוציא התיבה מפיו קודם שיכתוב והיינו דקאמר רבא אף כתבם למפרע לא כלומר הקריאה אבל כתיבת המגילה ותפירתה למפרע לא מיפסיל כיון שהקורא קורא אותה כדרכה ומה שהביא ראיה מק"ו דקריאה אין זו ראיה דקרי' שאני שיוצא בה י"ח יע"ש וחזר הרב מוהר"מ דנון לחזק ראיה שניה דאפילו אם כתיבת המגילה יהיה דינה כאיגרת אין דרך האיגרת לכתוב העניינים שלא כסדרן ודחה לו הרב"ה ז"ל דראיה זו היא מכח הסב' ואין כאן מופת חותך. סוף דבר שלמוהר"מ דנון מפשט פשיטא ליה דאם קרא את המגילה כשהיא כתובה למפרע לא יצא וצריך לחזור ולברך עליה ולקרותה במגילה כשרה ולהרב"ה ז"ל ספוקי מספ"ל כיון שלא מצינו בשום תנא או אמורא או בשום פוסק ראשון או אחרון שיאמר דבר זה דאם כדברי מוהר"מ דנון לא הוה משתמיט שום חד מינייהו לכתוב דבר זה שאם קרא אותה למפרע לא יצא כך אם היתה כתובה למפרע לא יצא ולענין הלכה למעשה נראה לע"ד שצריך לחזור ולקרותה במגילה כתובה ותפורה כתקנה אבל לא יחזור לברך עליה מאחר שלא בא הדבר מבואר בשום אחד מהראשונים ואחרונים וכל כי האי מילתא אין כח ביד האחרונים לחדש דבר כזה מתוך פלפול ובפרט בענין ברכות שאינן מעכבות. וראיתי בספר נדפס מחדש לרב אחאי הרב המובהק כמוהר"י חזן הי"ו זה שמו חקרי לב סימן קל"ג עמד בענין זה והרחיב הדיבור בו ויש לי לעמוד בכל דבריו תחי' וראש עמד בסוגיית הגמרא דפ"ק דמגילה ד"ט דיליף מקרא דככתבם וכלשונם שצריך שיהיה כתובה בכתב אשורית ובדי"ט יליף לה מקרא דככתבם וכזמנם וע"ק דקרא דככתבם וכלשונם באגרות ששלח מרדכי בשם המלך קאי ומה שייכות יש לזה למגילת אסתר עכ"ל. ואנכי לא ידעתי למה לא זכר שר שכן הוקשה לו להפר"ח ז"ל בסימן זה ס"ט ומתוך כך כתב ואולי ט"ס יש בש"ס ד"ט וצ"ל ככתבם וכזמנם כיע"ש. איברא שבתוס' שם ד"ט ד"ה כאן במגילה ובחי' הרשב"א ז"ל שם ובמלחמות הרמב"ן בפ"ב דמגיל' והר"ן ז"ל בהלכות גבי לעז יוני וכן בשבת ר"פ כל כתבי גרסינן ג"כ ככתבם וכלשונם. ודוחק לומר שנפל טעות בכל אלו הספרים. ושוב ראיתי לרב אחאי לקמן סימן קל"ד דרס"ה ע"ב עמד על דברי הפ"ח ז"ל הללו ותמה עליהם מדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל ולא זכר דברי התוס' וחי' הרשב"א הקרובים אליו. ואיך שיהיה ליישב זה כתב רב אחאי כאן ולקמן דרס"ה סע"א דהש"ס הכי קיליף דקרא דככתבם וכלשונם הורה לנו דמה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה וכמו שדרשו בסנהדרין דכ"ב וכיון שכן ודאי דהמגילה נכתבה בכתב אשורית ובלה"ק ובודאי דהכי צריך לקרותה כנתינתה ע"ד שאמרו ברפ"ב דברכות דאי ס"ד בלה"ק נאמרה והיו דכתב רחמנא למה לי וכתוב בחי' הרשב"א שם בשם רבינו האיי וכ"כ התוס' בסוטה דל"ג ד"ה כל דכיון דנתינתה כך כך צריך לקרותה ומאי דמייתי בדי"ט מקרא דככתבם וכזמנם ניחא ליה טפי לאתויי מהתם דבצווי דיני פורים איירי קרא ואה"נ דמקרא דככתבם וכלשונם נפיק כמדובר את"ד נר"ו. ואני יגעתי ולא מצאתי בדברי התוס' והרשב"א שכתבו בשם רב האיי ז"ל בפשיטות דכיון דניתנה התורה בלה"ק כך צריך לקרותה אלא הם ז"ל כתבו דלכ"ע בין לר' ובין לרבנן מרע"ה לא כתב התורה אלא בכתב אשורית ובלה"ק ואפ"ה אפשר לומר שנתן רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב והש"ס הוה בעי למפשט לדעת רבי דדריש גבי ק"ש והיו בהוייתן יהיו ששאר התורה נתן רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב ודחי תלמודא דדילמא אצטריך והיו לאפוקי דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע ואכתי שאר התורה לרבי אפשר שלא נתן רשות להעתיק דומיא דק"ש ולדעת רבנן דר' הוה בעי למפשט איפכא ודחי דאכתי איכא למימר דס"ל לרבנן דשאר התורה נמי ניתן רשות להעתיק בכל לשון דומיא דק"ש דשמע בכל ל' אצטריך לאפוקי דרשת והיו דלא נדרוש כרבי ונשאר עדיין בס' בין לרבי ובין לרבנן אי ס"ל דכל התורה נכתב בכל ל' או לא והיינו פלוגתייהו דרבנן ורשב"ג במתניתין דמגילה אי ספרים נכתבים בכל לשון או לא. אמנם במגילה מבואר הדבר שנתן מרדכי רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב כמו ששנינו אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכמ"ש התוס' שם במגילה ד"ח ע"ב ד"ה עד שיכתוב כו' אלא שאין באותה כתיבה ולשון קדושה לטמא את הידים כיון שאין יוצאין בה אלא המבינים באותו לשון משא"כ בלה"ק וכתב אשורית יוצאין בה אף אותם שאין מבינים בה. סוף דבר זה הדרך שכתב רב אחאי דקרא דככתב' וכלשונ' הורה לנו דכל שנכתב תחילה בלה"ק כך צריך לקרותה ככתיבתם אין זה דרך אמיתי דא"כ איך התירו ללועזות בלעז לכותבה ולקרותה בלעז אטו פרשיות התורה של חיוב כפרשת זכור וכיוצא שכתבו התוס' ז"ל ברפ"ב דברכות ולקמן בפ"ב דמגילה כותבין אותה ללועזות בלעז ואף שהר"ן בר"פ כל כתבי כת' בשם הראב"ד דכמו שהתירו במגילה גיפטי לגיפטי ועלמית לעלמית ומדיית למדיית וכן כל לשון ולשון מאותם הרגילים בהם אף שבמגילה כתיב בה ככתבם וכלשונם כ"ש בשאר ספרים הילכך כתבי הקדש למי שניתנו לקרות בהם מצילין אותם במקומם מפני הדליקה יע"ש. אין ספק שלא התיר הרמב"ן אלא לכותבה ולקרות בהם קריאה שאינה של חיוב דאורייתא אבל קריאה של חיוב דאורייתא ודאי דלא התירו אלא באשורית ובלה"ק וזה מבואר בלשון הראב"ד שכתב כ"ש בשאר ספרים ודוק. וכי תימא ולדידך מי ניחא דאפי' תימ' דלא נפקא מקרא דככתבם וכלשונם על הדרך הלזה אלא נפק' לן מקרא דככתבם וכזמנם אכתי קשה דכיון דקרא סתמא קאמר להיות עושי' את ב' הימים ככתבם דהיינו בכתב אשורית ובלה"ק היאך התירו ללועזות בלעז והרי קרא סגר הדלת דוקא ככתבם ומשמע בין למבינים ובין לשאינם מבינים אין לך אלא ככתבם דהיינו בלה"ק ואשורית כסתם כתבם של היאודי' שהוא כתב אשורית ולה"ק והיכן מצאו היתר בכתוב ללועזות בלעז אי מהא לא אירייא דמדכתיב ככתבם בכ"ף הדמיון ולא כתיב בכתבם בבי"ת דייקו חכמי' להתיר ללועזות בלעז וכן צ"ל לאביי בד"ט דמפיק ליה מקרא דככתבם וכלשונם ועיין להפר"ח בסימן זה סק"ט אמנם לדרכו של רב אחאי לא יכולתי להלום היאך מצאו היתר ללועזות בלעז ודוק. ולעיקר קושיית רב אחאי והיא קו' הרפ"ח היאך יליף תלמודא מקרא דככתבם וכלשונם הנאמר באגרות מרדכי בשם המלך אחשורוש לענין קריאת מגילת אסתר וכתיבתה שיהיה בכת' אשורית ובלה"ק נלע"ד ברור דעיקר הילפותא הוא מקר' דככתב' וכזמנ' כמ"ש בדי"ט אלא דמהאי קרא ליכא ילפותא אלא לענין הכתיבה לבד שיהיה אשורית אבל הלשון אפשר שיהיה בכל לשון לזה אהני לן קרא דככתבם וכלשונם ללמוד בג"ש מה התם ככתב' וכלשונם הכא נמי ככתבם וכלשונם א"נ הכי קיליף כיון דעיקר הנס נכתב להם ככתבם וכלשונם והקפיד הכתוב לכתוב שכך נכתב להם בשם המלך ככתבם וכלשונם ה"נ ראוי לעשות בקריאת המגילה דאי לא מה צורך לכתוב לנו שהאגרות נכתבו להם ככתבם וכלשונם וזה ברור. תו חזיתיה לרב אחאי שכתב על דברי מוהר"מ דנון ז"ל וז"ל אך מאי דק"ל להרב דמאי ס"ד דרבא כו' נ"ל ליישב דקריאה נמי שפיר נכלל בלשון עשיה דעקימת פה הוי מעשה כמ"ש בסנהדרין דס"ה ובפ"ק דבב"ק ד"ה וזה נ"ל דעת הירושלמי וכן נראה דעת המתרגם כו' והש"ס דדחי דברי רבא ס"ל דשאני התם דבדבורא עבדי מעשה כו' אך רבא והמתרגם והירו' ס"ל דאף זה נקרא מעשה עכ"ל ולא נחה דעתי בזה להמציא מחלוקת חדש וסברא שלא שמענוה בש"ס דהאומר מעיקרא דעקימת פה חשיב מעשה הוא ר"י ולדידיה עכ"ל כמ"ש התוס' בסנהדרין דס"ל דדוקא היכא דבדיבורו עביד מעשה הוא דחשיב עקימת פה מעשה וכל בר מן דין לא חשיב מעשה ואיך נחדש אנו סברא חדשה דאיכא מאן דס"ל דאפי' הכי חשיב מעשה וטפי אית לן למימר כמ"ש מוהר"ם דנון ז"ל דרבא והירושלמי משמע להו למדרש קרא דלהיות עושי' באם אינו ענין לקריאת המגילה והיקשא דככתבם וכזמנם לענין כתיבת המגילה דלמפרע לא ומינה יליף רבא והירושלמי לקריאתה נמי. אמנם סתמא דש"ס לא משמע ליה למילף קריאה מכתיבה לענין למפרע עד דאשכח קרא בהדייא דנזכרים ונעשים והם דברים נכונים וראויין למי שאמרן. ומ"ש רב אחאי נר"ו שדעת המתרגם גם כן כרבא והירושלמי לדבר זה יסלח אדוני שהמתרגם שתרגם במכתב רושם עבראי ולא כתב במכתב לשון עבראי דזה מבואר שהוא מפרש ככתבם על כתב האותיות שיהיו בכתב אשורית אבל לא שיהיו בלה"ק והן הן דברי רש"י בפירוש המקרא וזו היא מה ששנינו לקמן די"ט עד שתהא כתובה אשורית דהיינו אותיות אשורית ואמרינן בגמרא מנלן דכתיב ככתבם אמנם ההיקש לקריאה שיהיה בל"הק לא נפקא לן מקרא דהכא לכ"ע וכמ"ש מוהר"מ דנון ז"ל. עו"כ רב אחאי נר"ו גם מאי דק"ל דנימא אם אינו ענין לעשיה כו' אחר המחילה ל"ק דהרי אצטריך לגופיה דקבלו לקיים ככל אשר כתב מרדכי בדיני פורים וכזמנם אצטריך לומר זמנו של זה לאו כזמנו של זה כמ"ש במגילה ד"ב עכ"ל ולא דק בזה דאם כן איך דריש לקמן די"ט דבעינן כת' אשורית מדכתיב ככתבם הרי דככתבם לא קאי אלא על מ"ש מרדכי בדיני פורים אלא ודאי משום דאייתר ליה הוא דדריש ליה לענין כתיבת המגילה ובאם אינו ענין דהיה די באומרו קיימו וקבלו היאודי' לעשות את ימי הפורים האלה ובודאי שהוא כאשר כתב להם מרדכי ומשום הכי ק"ל להרב דה"נ מאי קא ק"ל לרבא דשפיר איכא למימר דרבא נמי דריש קרא לכתיבת המגילה באם אינו ענין וזה ברור. עו"כ וז"ל גם מ"ש דכי היכי דיליף בדי"ט כו' ה"נ נילף דבעי כתיבת המגילה על הסדר כו' הא נמי ל"ק דככתבם על כתבי מרדכי קאי ואע"פ כן יליף כתיבה אשורית כיון דכתיבה שלהם היה אשורית כך צריך לכותבה כמ"ש בפרק ב' דברכות וכמו שכתבנו לעי' עכ"ל גם אני כבר כתבתי לעיל דמההיא דברכות לא משמע מידי שאע"פ שלהם היה אשורית וכך נכתבה המגילה מעיקרא אלו נתנו רשות להעתיקה בלשון אחר כותבין בכל לשון ובהא פליגי רבנן ורשב"ג במתני' אם יש רשות להעתיקה בכל כתב ולשון דלרבנן ס"ל דיש רשות ולרשב"ג אין רשות אלא ליונית בלבד וגבי המגילה הרי יש לנו רשות כמ"ש אבל קורין אותה ללעזות בלעז והיינו מדכתיב ככתבם וכזמנם כמדובר לעיל. עו"כ וז"ל גם מ"ש דלמסקנא היקש דככתבם וכזמנם למאי אהני כו' הא נמי לא מכרעא שאין אנו אחראין לדרוש כל מגילת אסתר אף על פי שלא ניתנה לידרש כו' עכ"ל. לא ידענא מאי קאמר מאחר דרבא דריש היקשא ותלמודא לא דחי ליה אלא משום דעשיה כתיבה הכא ולא קריאה שפיר קמקשה הרב דתלמודא היל"ל דהאי היקש' לא דרשי' ולהכי הוצרך הרב לומר דתלמודא כבר ידע דהאי היקשא אצטריך לענין כתיבת המגילה והוא דרך ישר למעיין היטב. עוד כתב וכן נראה דבדף ז' דמגילה סבירא ליה לשמואל דמגילת אסתר לא ניתנה ליכתב ואם כן תקשי ליה כל הני רבויי דדריש הש"ס בכל מס' מגילה בדיני כתיבת המגילה כו' עכ"ל ואי מהא לא אירייא דכבר כתבו התוס' שם דאפי' לשמואל לא ניתן ליכתב ברוה"ק כלומר שרוה"ק לא ציוה בפירו' לכותבה אלא נאמרה הלשון הזה ברוה"ק ורבנן הוא שצוו לכות' ואסמוך אהנהו קראי הנאמרים ברוה"ק דרך אסמכתא ואף שמואל מודה בהו. עוד כתב אך את זה ק"ל עמ"ש רש"י בפירוש המגילה כו' ואולי כו' והרואה יראה שדברי רש"י הם דברי הש"ס בדי"ט על מה ששנינו עד שתהא כתובה אשורית מאי טעמא דכתיב ככתבם וכזמנם ומה שהוק' לרב אחאי בדבריו כבר הוק' לו למוהר"מ דנון על הש"ס וע"פ דרכו דרך ישרה בפירוש הסוגייא יתיישבו דברי רש"י ז"ל ואם הוא ז"ל לא נחה דעתו בדרכו של הרב ז"ל מה לו כי יצעק על דברי רש"י ז"ל איברא כי לעיל מזה ד"ה אחר יישב הסוגייא לפי דרכו וכבר כתבתי שאינו נכון לע"ד כמדובר לעיל. עוד כתב גם ראיתי להרב הנז' שהביא ראיה לדברי הר"ן דבדברים שהם בגופה של מגילה דינה כספר תו' והכא נמי דבר שבגופה הוי ופוסל כס"ת. ולדידי מלבד מה שדחה הרב היא גופה צריכה רבה בס"ת אי נפסל בכתיבה למפרע וכבר עמדתי על זה בחלק י"ד עכ"ל. ואני אומר דודאי בס"ת פסול אי כתב למפרע פסוק אחד או תיבה אחת ואפי' אות אחת כיון שמשנה ענין הספר והרי אמרו בפרק הקומץ הביאו הטור בי"ד סימן רמ"ו שאם דילג תיבה או יותר יכול לתלות בין שני השיטין וכתב מרן בבדק הבית בשם התשב"ץ דאפילו פסוק אחד יכול לתלות בין שני השיטין אעפ"י שיצטרך הקורא אחר שהשלים קריאתו לחזור למעלה אל פסוק הראשון דאין לחוש לסירוס זה כיון שהכתיבה בתליה דקה יותר מכתיבת שאר הדף מינכרא מילתא דלשם תליה כתוב כך וכן מוכיח זה בירושלמי. וכתב עוד שלכתוב בין הדפין פסול וכבר בא מעשה לידו ופסלו וציוה לתקנו ואף על פי שלא כתבו הרמב"ם בכלל הדברים הפסולים זה הוא בכלל מ"ש שספר תורה שחיסר בו אפילו אות אחת פסול שמ"ש בין הדפין הרי הוא כמו שלא נכתב יע"ש דון מינה דכל שנכתב שלא במקומו והקור' יסרס המקרא ודאי שהוא כחסר מעיקרא הוא וזה מבואר ממ"ש שיתלה אותו בין השיטין כן נראה לע"ד ברור. עוד כתב וכשאני לעצמי נ"ל ראיה מעיקר הך סוגייא כו' דאע"ג דיש לדחות דקריאה חמיר הא נמי לא אירייא דכיון דלהירושלמי והתרגום כו' מנ"ל לאפושי בפלוגתא ואף כי הוי ספק אין ספק זה מוציא מידי ודאי פיסול דהירושלמי והתרגום כי ע"כ מצד זה נראה דפסול עכ"ל. ואני אומר דזה אינו דמהתרגום ליכא ראיה דאיהו לא דריש הקש לקריאת המגילה דפסולה למפרע ופיסול התרגום הוא כשכת' האותיות בצורת כתב גיפטי או עברי או מדיי ומי זה אמר דדריש הקש לכתיבת וקריאת המגילה למפרע ומהירושלמי גם כן ליכא ראיה דאפשר דדריש היקשא לקריאת המגילה דוקא ולא לכתיב' וכמו שדחה מוהר"ב הלוי ז"ל למוהר"מ דנון שדרכו דרך ישר ומדוקדק יותר ממ"ש רב אחאי דלדידיה דמוהר"מ דנון ז"ל אף סתמא דש"ס דידן דריש כרבא לענין הכתי' לבד ולא לקריאתה עד דאפקי' לקריא' מקרא דנזכרים ונעשים ואפשר דהירוש' לא הוצרך להאריך ואההוא קרא נמי סמיך ודוק. עוד כתב רב אחאי בדף ס"ג ע"ד ד"ה נראה לי להביא ראיה כו' והן קדם הקשה בסוגיית הגמרא ד"ט דמפיק כתב אשורית ול' הקדש בתפילין ומזוזות מקרא דוהיו ובריש פ' היה קורא דריש התם קרא דוהיו לרבי לענין ק"ש וכתב וכ"ת תרתי ש"מ אכתי קשה במ"ש שם ורבנן הא כתיב והיו ומשני דאצטריך שלא יקרא למפרע ואם אית' לימא דאצטריך לכתיבת תו"מ דבעי' אשורית ולה"ק. וגם ממ"ש ורבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נראה דלא אמרי' בתיבת והיו תרתי שמע מינ' ואם כן תקשי לכ"ע מסוגיין דלא אתי כי אם לכתיבת תו"מ ומנ"ל בק"ש לה"ק וקריאה למפרע ועוד קשה כו' ולזה אך קמייתא קשה עכ"ד עכ"ל. והנה אין ספק כי כל משאו ומתנו בזה הוא בהניח דדרשא זו דדריש הש"ס הכא בתו"מ שיהיו בכת' אשורית ולה"ק היינו ממילת והיו הדברים האלה על לבבך וכמ"ש רש"י כאן בסוגיין דלולי דברי רש"י יכולים היינו לפרש דממילת והיו לטוטפות הוא דדריש וההיא דריש פרק היה קורא היינו ממילת והיו הדברים וכיון דתרי והיו כתיבי תו לא קשייא ולא מידי וכמ"ש רב אחאי בסוף דבריו. ולדידי אף לרש"י ז"ל לא קשיא ולא מידי דאיהו ז"ל אזיל ומודה דלרבנן דרבי אפשר דממילת והיו לטוטפות נפיק לתו"מ דבעי אשורית ולה"ק ומ"ש כאן דנפיק ממילת והיו הדברים היינו אליבא דרבי דדריש והיו לענין קריאת שמע שיהיו בהוייתן בלה"ק וממילת הדברים שיקרא אותה כסדרה ולא למפרע ולדידיה אין צורך למדרש קרא דוהיו לטוטפות לענין תפילין כיון דמהך קרא גופיה דוהיו הדברים מצי למילף תרוייהו ק"ש ותו"מ וכמ"ש רש"י ז"ל וכיון דפרשה זו כתובה בהן מינה דתו"מ בעי אשורית ולה"ק ולדידיה דרבי ודאי תו לא קשיא היכי יליף תרווייהו דדוקא כי דרשי' והיו בהוייתן יהיו לענין הקריאה שיהיה בלה"ק וגם למדרש מיניה שיהיה הקריאה כסדרה ולא למפרע לא ניחא ליה להש"ס למדרש מיניה מפני שהן שני עניינים נפרדים ולהכי פריך ולרבי שלא יקרא למפרע מנ"ל אבל כי דרשינן ממילת והיו שיהיו בהוייתן דהיינו בלה"ק בין לענין קריאתה ובין לענין תו"מ דהכל ענין אחד ופרשה זו יהיה בלה"ק שפיר שמעינן מינה דשתיהן ודאי כמבואר בדברי רש"י ז"ל ולדידיה דרבי מילת והיו לטוטפות אצטריך לדרשא אחריתי. אמנם לרבנן דרבי דדרשי מילת שמע לענין ק"ש בכל לשון שאתה שומע תו לא מצו למדרש מילת והיו הדברים האלה לענין תו"מ שיהיו בהוייתן ומשום דפרשה זו כתובה בהן וכמ"ש רש"י ז"ל דהא שמע נמי כתיב בהו דמשמע בכל לשון שאת' שומע ואדיליף ממילת והיו לתו"מ שיהיו בהוייתן ומיל' שמע בכל לשון שאתה שומע לענין ק"ש אימא איפכא דק"ש בעי ככתבה מדכתיב שמע הילכך עכ"ל דלרבנן דרבי מילת והיו הדברים לענין ק"ש נמי דרשי' לה ולומר שיהיה כסדרה ולא למפרע ומינה דתו"מ נמי הכי הוא ולדידהו תו"מ שיהיה בלה"ק אפשר דהלמ"מ הוא או מקרא דוהיו לטוטפות מפיק לה או דס"ל דכל התורה כולה בלה"ק נאמרה או בק"ש דוקא גלי קרא שמע בכל לשון שאתה שומע סוף דבר דברי רש"י שכתב דממילת והיו הדברים נפיק דרשא דתו"מ בעי אשורית ולה"ק אזלי אליבא דר' ותו לא ולא מידי מכל מה שנשא ונתן רב אחאי בזה. עוד כתב וז"ל והנה אמת דלדעת הסוברים דק"ש דרבנן לא קשייא מזה דע"כ כולה הך סוגייא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הריבוי דכתיבת תפי' ומזוזות דהוי מד"ת עכ"ל עי' להתו' בסוט' דל"ב ע"ב סד"ה ורבי שכתבו דכולה הך סוגייא מוכחא דאזלא כמ"ד ק"ש דאורייתא ולא אסמכתא הפך מה שכת' רב אחאי ואף שהתוס' הניחו הדבר בתימא איך שמואל וסתמא דש"ס ס"ל דהוי דרבנן כבר עמד בזה הרב שאגת אריה ז"ל ויישב כל הסוגייאות דאף למאן דאמר קריאת שמע דרבנן אצטריכו הני ריבויי ואם כן זה שכת' רב אחאי למאן דאמר כו' ולמ"ד כו' אינו מן הישוב לפי דברי הרב הנז' האמתיים: ואף לפי דברי רב אחאי דלמ"ד ק"ש דרבנן ניחא דאותה סוגייא אסמכתא בעלמא היא ולמ"ד דאורייתא קשה לא ידעתי מאי קא ק"ל דלהנהו מ"ד דאורייתא מפרשו דממילת והיו לטוטפות הוא דנפקא ליה לתו"מ שלא כדברי רש"י שכת' דנפקא ליה מוהיו הדברים ולרש"י ז"ל אותה סוגייא אסמכתא בעלמא דקריאת שמע דרבנן זהו לפי דבריו נר"ו אמנם כבר כתבתי דבלאו הכי לא קשיא כמדובר. עוד כתב בסוף דרס"ג ע"ד שיש לחקור לרשב"ג שהתיר לכתוב יונית בס"ת אם הוא מד"ת או מד"ס עד שלאחר החיפוש מצא למוהרש"י שכתב דעיקר האיסור וההתר הוא מד"ס וכתב עליו וקשה דהיכן נזכר איסור זה דחכמים אף ביונית ועוד שכבר ידוע מה שכתב הט"ז בי"ד סימן קי"ז דדבר שהתירו הכתוב אין כח ביד חכמים לאסור ועוד קשה דאיך התירו במעשה דתלמי דהא קי"ל אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו כמ"ש בע"ז דף ל"ו ואי בימי תלמי התירו משום אונס מלכות לא הותר מפני זה האיסור וכי תימא דהכא נמי אסיר בד' י"ח דמגילה אמרו דלעז יוני לכל כשר. כי על כן חזר וכתב שנ"ל דאף על גב דהוי היתר היונית מד"ת שייך שפיר לשון והתירו כיון שאינו מפורש היתרו בתורה ושוב לא נתקררה דעתו בזה דאפשר דמדרבנן הוא שהתירו היונית ומד"ת כל הלשונות שוים לאיסור אף בס' תורה ובזה ניחא ליה דלא צריך קרא דוהיו לתו"מ למעוטי יונית כיון דמד"ת אסורים בלאו הכי וחזר וכ' דאין זה מספיק וכ"ש שדעת מוהרש"י דהיתר יונית הוי ד"ת וחיזק דבריו דהא קי"ל אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה ושכן כתב הרמב"ן והר"ן דקרא דוהיו וקרא דככתבם בא למעט לשון יונית לרשב"ג ואם היתר יונית בספר תורה הוי מד"ס והיינו ודאי במעשה דתלמי דהיה בבית שני ואיך ימעט מילת ככתבם שנכתב בימי מרדכי יונית היה אסור מד"ת ומד"ס אלא ודאי דס"ל דהיתר יונית בס"ת הוי מד"ת ועל זה הוקשה לו דאם כן דיפת אלהים ליפת מד"ת היא להתיר יונית א"כ ר"י פליג דידיה אדידיה מהך דמגילה ד"ט למ"ש ביומא ד"ט ע"ב עכת"ד נר"ו. ואני אומר כמה לא מעלי לדידי הך שמעתתא דשקיל וטרי אי היתר יונית הוי דאוריי' או דרבנן כאלו עיקר האיסור מפשט פשיטא לי' דהוי דאורייתא וזה ממה שאין הפה יכולה לדבר דאם עיקר האיסור דכל לשון הוא דאורייתא איך ההיתר יהיה מדרבנן אטו מי איכא למ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה ומעיקרא היה לו לישא וליתן אי איסור כתיבת שאר לשונות הוי דאורייתא או דרבנן ולא הי"ל לישא וליתן בהיתר אי הוי דרבנן או דאורייתא. והנה אין ספק אצלי דעיקר איסור דשאר לשונות דהוי דרבנן ואף לשון יוני נמי לר' יאודה דאמר בד"ט דאף דרבותינו לא התירו יונית אלא בס"ת דוקא ולא בשאר ספרים אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא שרי שהרי בשבעים לשון נאמרה כמ"ש התוס' בריש פרק היה קורא דף י"ג ד"ה בלשון הקודש נאמרה שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מתחלק לע' לשון והכי איתא פרק ר"ע דף פ"ח ע"ב בשם רבי יוחנן על פסוק ה' יתן אומר המבשרות יע"ש ובסוטה פרק אלו נאמרין דל"ו ע"א אמרו כשעברו ישראל את הירדן הביאו אבנים וכתבו עליהן את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב וכן כת' רש"י בפי' התורה בפרשת כי תבוא ובריש פרשת דברים בפסוק הואיל משה באר התורה כו' והכי איתא בסוטה דף ל"ה ע"ב ואין ספק דה"ט דחכמים דמתני' שאמרו שהספרים נכתבים בכל לשון אלא דחכמים הוא דאסרו לכתוב את הספרים בכל לשון לדעת ר' יאוד' וכן לרשב"ג משום חשיבות הלשון וקדושתו דקדיש טפי וכ"כ אותו משה ר' ע"ה כשמסרו ללויים אלא דלרשב"ג התירו היונית משום ברכתו של נח ליפת שישכון באהלי שם ומהאי טעמא כתבוהו לתלמי. אמנם לר' יאוד' לא דרישו האי דרשא דיפת אלהים ליפת וס"ל דלא התירו חכמים אפילו בלשון יוני אלא דוקא בספ' תורה ומשום מעשה דתלמי והואיל ואשתרי באונס אשתרי לכל: ועוד דמאותו מעשה ואילך הורגלו באותו לשון כמ"ש רבינו בפירוש המשנ' והן הן דברי הרב מוהר"ש יפה ז"ל. ומה שהקשה רב אחאי על דבריו דהיכן הוזכר איסור זה דחכמים אף ביונית לא ידעתי מאי קא ק"ל דכאן בדברי ר' יאוד' ורשב"ג נזכר איסור זה שאמרו אף רבותינו לא התירו אלא יונית ובס' תור' לר"י מכלל דשאר לשונות אסרו דאי מדאורייתא אסור היאך ניתנה בע' לשון והיאך כתבוה בעבר הירדן בע' לשון ועוד דלא מצינו בתורה שום איסור בהדייא ואדרבא דרשו שמע בכל לשון שאתה שומע אלא דמהתם ליכא ראיה לא לאיסור ולא להיתר כמ"ש בריש פרק היה קורא משום דכתיב והיו כו' כיע"ש גם מה שהקשה עוד רב אחאי נר"ו על דברי מוהרש"י ממ"ש הט"ז ז"ל בי"ד תמהני טובא דהט"ז לא כתב אלא דבר שהתירו הכתוב בפירוש בתורה אבל דבר היתר שאינו כתוב בפי' אע"פ שמסברא הוא מותר מן התורה כיון שאינו מפורש שפיר יש כח לחכמים לאסור. ועיין בספ' לשון למודים חלק א"ח סימן קס"ב שעשה סמוכות לדברי הט"ז. ועיין בספר שם אהרן בקונטריס שבולי הלקט בחי' לקידושין דף ל"ט ועיין בספר שער המלך למורי הרב בה' יסודי התורה ד"ב ע"ג וע"ב ובחי' למסכת י"ט ריש פרק אין צדין ושם דל"ב ע"א יע"ש. והכא אין היתרו מפורש בכתוב אלא מסברא הוא ההיתר שלא יש איסור בזה בתורה גם מה שהוקשה לו עוד דאיך התירו במעשה דתלמי כיון דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו כו' הא לא קשייא ולא מידי דאיכא למימר דמעיקרא כך התנו שאם יצטרכו לאיזה צורך יכתבו כמ"ש בג' בריש מועד קטן דף ג' וכמ"ש התו' בפ' מרובה דפ"ב ע"ב ד"ה אתא יע"ש. ואיך שיהיה הנה לדעתי מבואר הדבר דאיסור זה דכתיבת ספרים בכל לשון אינו אלא מדרבנן דוקא וליכא שום איסור דאורייתא כיון דהתורה בכל לשון נאמרה כמדובר. ואי קשיא לך שהרי בסוטה דל"ג ע"א אמרו ולויים גופייהו מנ"ל שאמרו הברכות והקללות בלשון הקודש אתייא קול קול ממשה כתיב הכא וענו הלוים קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקודש ופירש רש"י יעננו בקול במתן תורה ובלשון הקודש ניתנה תורה יע"ש ואפשר דלישראל ניתנה בלשון הקודש ולא בלשון אחר ומפני שישמעו אומות העולם היה מתחלק לע' לשון. איברא דמקרא דיפת אלהים ליפת משמע דמדאורייתא לא הותר אלא יונית וכן משמע מדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל שכתבו דקרא דוהיו אצטריך למעוטי יונית ואפשר דכיון דדרשא היא ואיכא למדרש קרא כההיא דיומא אין כאן איסור תורה ועוד דאין למדין מקודם מתן תורה כל שהוא דרך סיפור כמ"ש מוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר יבין שמועה כלל ש' אם לא כשהוא דרך מצוה כגיד הנשה יע"ש והכתוב הזה מספר שבירך נח ליפת שיזכה לזרע מיופה בלשון עד שיבחרו ישראל לכתוב ספריהם בלשונו היפה ולא שאסר שאר לשונות ודוק. גם מה שהוקשה לו דר"י אדר"י ממ"ש כאן במגילה ד"ט כדרשא דקרא דיפת אלהים ליפת עם מ"ש ביומא ד"ט ע"ב בדרשת דהך קרא גופיה הא לא קשה ולא מידי דהתם ר"י קאמר לר"ל דכיון דאיכא דרשא אחרינא בהאי קרא דיפת אלהים ליפת שאין השכינה שורה אלא באהלי שם דהיינו בית א' שבנאו שלמה דאתי משם ולא בבית שני שבנאו כורש דאתי מיפת היאך מלאו לבו לומר לזעירי אלהא סנינא לכו משום שלא עלו מבבל לא"י בימי עזרא שזה גרם שלא היה השראת שכינה בבית ב' זעירי יאמר לך שאין זה הטעם אלא מפני שבנאו כורש ואף דלדידי ודידך דרשא דיפת אלהים ליפת אתא לרשב"ג להתיר לשון יונית בספר תורה היאך מלאך ליבך לומר בשבועה שאתה שונא לו מהך טעמא כיון דאינהו בני בבל דרשי דרשא אחרינא בהאי קרא ולדידהו יש להו במה לסמוך. ועוד יש לו' דבמדרש רבה בפסוק זה דיפת אלהים ליפת משמע דר"ל הוא דדריש להך קרא הכי אע"ג דיפת אלהים אין השכינה שורה אלא באהלי שם והשתא ר"י לשיטתיה דר"ל השיבו לדידך לאו היינו טעמא מפני שלא עלו בני בבל אלא מפני שבנאו כורש כנ"ל. עוד כתב בדרס"ד ע"ג וז"ל ומתוך מה שנתבאר יש להביא ראיה לעיקרא חקירתינו דכתיבה למפרע פוסלת במגילה שהרי בד"ט דרשו ממילת והיו לתו"מ דבעי אשורית ולשון הקודש דבמגילה מתיבת ככתבם ש"מ דמשמעות תיבת ככתבם הוי כתיבת והיו וכיון שנתבאר דגבי תו"מ פוסל כתיבת שלא כסדר מתיבת והיו מינה נמי למגילה מתיבת ככתבם כו' עכת"ד נר"ו. ואני אומר לדבר הזה יסלח אדוני דאם כדבריו אף במגילה אם התחיל לכותבה מאמצעה ואחר כך כתב תחילתה ותפרה כסדרה פסולה דומייא דתפלין שאם התחיל לכתוב בפרשת והיה כי יביאך ואחר כך פרשת קדש פסולה דבעינן והיו וזה לא אמרה אדם מעולם שהמגילה תפסל בכך ולא אמרו אלא שדינה כספר תורה שקראה הכתוב אמת ובספר תורה אינו פוסל זה כנודע. ובודאי דמילת ככתבם אף לרבא אינו מורה על איסור כתיבתו למפרע אלא מהיקשא דככתבם לזמנם כמו שכתב מוהר"מ דנון ז"ל ודברי רב אחאי בזה לא ניתנו ליכתב. עוד כתב אך מ"מ כיון שנתבאר כו' דככתבם על כתי' המגי' קאי מינה נשמע דכתיבה פוסל במגילה וכנ"ל מתוך דברי הרפ"ח שכתב דבעי' כתיבה אשורית מדכתיב ככתבם וקריאה נמי נפקא מדאתקש זכירה לעשיה וכוונתו נ"ל דכתבם לימד על הכתיבה דהיינו עשיה ומהיקש ילפינן דאם קרא בה לא יצא ולדבריו ה"נ ההיקש דמה זמנם למפרע לא קיים למסקנא ומהיקש זה נפיק דאם כתבה למפרע אף שקראה כסדר לא יצא אלא דק"ל על הרפ"ח למה לי היקש לקריאה דלמפרע והרי קי"ל בר"פ כל כתבי דכל שלא ניתן ליכתב לא ניתנה לקרות. וי"ל דאצטריך היקשא לומר דאפילו דיעבד לא יצא עכ"ל. ואני אומר אריכות דברים יש כאן דמה זה שנתבאר דככתבם על כתיבת המגילה קאי ומי לא ידע זה אטו מוהר"מ דנון והר' הלוי נחלקו על מ"ש בדי"ט דכתב אשורית ולה"ק מקרא דככתבם וכזמנם נפיק דמבואר מינה דככתבם על כתיבת המגילה קאי והם לא נחלקו אלא אי דרשינן היקשא דככתבם לזמנם למדרש מינה דכתיבת המגילה למפרע לא דלדעת הר' הלוי אף לרבא לא דריש היקשא דכתבם לזמנם אלא לקריאה דוקא ולדעת מוהר"מ דנון אף לסתמא דש"ס דרשי' היקש זה לכתיבתה נמי ולא פליגי רבא וסתמא דש"ס אלא אי קריאה ג"כ נכלל בהיקש זה ומדברי הרפ"ח ז"ל אין שום הכרח דס"ל דדרשי' היקשא דכתב' לזמנם לענין כתיבה למפרע כמ"ש רב אחאי נר"ו אלא כונתו ז"ל לומר דדרשי' קרא דלהיות עושים כאלו כתיב נמי ונזכרים מאחר שהוקש עשיה לזכירה בקרא דנזכרים ונעשים ה"נ להיות עושי' ונזכרים קאמר שהעשיה הוא רמז לכתיבת המגילה והזכירה על הקריאה ועל שניהם הוא אומר ככתבם דהיינו שיהיה הכתיבה אשורית והקריאה אשורית דהיינו לה"ק אבל אי דרשינן היקשא דכתבם לזמנם לומר שיהיה כסדרן ולא למפרע בזה לא דיבר הרב כלל ורב אחאי העמיס בכונתו מה שלא עלה על דעתו איברא שלשון זה של הרפ"ח ז"ל הוא קשה ההבנה במה שכתב תחילה וז"ל ומשמ' דלא קפיד קרא אלא דלהוי אשורית אבל אלשון לא קפיד קרא וחזר וכתב ומיהו מדיוקא דקרא משמ' דכתב אשורית יצא אע"פ שאינו לשונו ומינה לשאר לשונות אי מכיר נפיק ואי לא לא נפיק עכ"ל. והן דברים סותרים זה לזה דמתחילת דבריו משמע דס"ל דפי' כתבם הוי דוקא וכתב דהיינו צורת האותיות ולא הלשון וממ"ש ומיהו מדיוקא דקרא כו' מבואר דס"ל דפי' ככתבם הוי אף הלשון שהוא לה"ק דאע"פ שאינו מכיר בו יוצא בו וצ"ע. עוד כתב ולפי דברי הרפ"ח ז"ל נ"ל פי' הש"ס במ"ש מה עשיה למפ' לא היינו הכתיבה דנפ"ל מככתבם אף זכירה למפרע דהיינו הקריאה ואין הפי' כמ"ש הלבוש בסי' תר"ץ עכ"ל. כבר כתבתי דהפר"ח ז"ל לא דיבר בענין כתיבת המגילה למפרע ודברים הללו הי"ל לכתוב לפי דברי מוהר"ם דנון ז"ל דאין הפי' כמ"ש הלבוש. אמנם מאחר שהלבוש ז"ל לא פי' כן מבואר דס"ל כהרב הלוי ודלא כמוהר"מ דנון והרי מצינו לו חבר להרב הלוי ז"ל ובכן מה שהעלה רב אחאי לענין הלכה ליתא והעיקר כמ"ש בתחילת דברי יע"ש.