האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגליה בין שהשתינה והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת הרי זו טהורה ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגליה היא זו שאין מי רגליה מן החדר ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא: הגה וי"א דאין להתירה אלא ביושבת והשתינה אבל בעומדת אם מקלחת לתוך הספל ונמצא שם דם טהורה אבל אם שותתין על שפת הספל ונמצא שם דם טמאה דהואיל [והמקור] צר חוזרין למקור ומביאים דם (הטור בשם הרא"ש) וי"א דאפילו ביושבת אין להתיר אלא במקלחת ונמצא הדם תוך הספל אבל על שפת הספל טמאה ובעומדת בכל ענין טמאה (מרדכי ה"נ וב"י בשם הגהות מיימוני וש"ד וב"ז סימן ק"צ וכן משמע מתשובת הר"ן ומהר"מ בתשובות סימן תר"ל ואגודה והגהת ש"ד בשם מהר"ט) והכי נהוג. ודוקא כשנמצא הדם בספל שהיא משתנת שם לחוד דידוע שהוא ממנה אבל אם נמצא בספל שאיש ואשה מטילין שם מים טהורה בכל ענין (טור ופוסקים מהש"ס) וכל זה אם נמצא דם במקרה אבל אשה שרגילה לראות דם במי רגליה ומרגשת כאב בשעה שמטלת מים כגון החולי שקורין (הארי"ן ווינ"ד) נראה דיש להתיר בכל ענין דהא איכא ידים מוכיחות שיש לה מכה המכאיב אותה בהטלת מי רגליה וממנו הדם יוצא ואפילו אם מצאה דם אחר הטלת מי רגלים כשמקנחת עצמה טהורה דמאחר דמרגשת כאב ואינה מוצאה דם רק אחר הטלת מי רגלים ודאי דם מכה הוא (בהגהת ש"ד בשם מהרי"ל והוא בתשובת מהרי"ל סימן ר"ג שכ"כ בשם מהר"ש וב"י בשם אגור בשם מהר"ש) אך יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת להצריכ' בדיקה (דעת מהרי"ל שם) דהיינו קודם שתשתין תבדוק עצמה היטב בחורין ובסדקין ואם לא תמצא דם תכניס מוך נקי על המקור בפנים ותשתין ותקנח עצמה יפה ממי רגליה ותוציא המוך אם נקיה היא הוכחה גדולה דאין הדם מן המקור (שם ובמהרי"ו) והכי נהוג. ואם בדקה עצמה ג' פעמים בכהאי גוונא ומצאה המוך נקי מותרת אחר כך בלא בדיקה שלא בשעת וסתה דחזקה דדם מכה הוא מאחר שאינה מוצאה אותו רק אחר שהשתינה וכל זה דוקא שמרגשת כאב עם מי רגליה אבל אם אינה מרגשת כאב ובודקת עצמה אחר הטלת מים ומוצאה דם אם לא מצאה דם במי רגליה ודאי טמאה (כן משמע שם ובהגהות מיימוני ובמרדכי שם) אבל אם מצאה דם תוך מי רגליה וגם על העד שבדקה עצמה בו יש אומרים דהיא טמאה דלא התירו רק דם שנמצא תוך מי רגלים (מרדכי הלכות נדה) וי"א שהיא טהורה דדם שנמצא תולין שעדיין נשאר מתמצית מי רגלים (ב"י ממשמעות הרא"ש והר"ן) (ולפע"ד לא משמע מהרא"ש מידי) ויש להחמיר מיהו אינה צריכה לבדוק אחר זה ואפילו אם היתה רגילה לראות אם בדקה עצמה שלש פעמים ומצאה טהורה שוב אינה צריכה בדיקה (שם במרדכי) ואם אינה רגילה לראות רק לפרקים קובעת לה וסת אם הוא בדרך קבע בין וסת שוה בין וסת דילוגין (שם) ואם אינה מוצאה דם אח"כ כשבודקת עצמה רק קרטין קרטין כמו חול וחצץ אדום ונמצא כזה ג"כ במי רגליה ובשעת וסתה או לפעמים אחרים רואה דם ממש כשאר נשים ואינה מוצאת אותו חול רק אחר מי רגליה טהורה דאינו דם רק חול שדרכו להוולד בכליות (ב"י בשם תשובת הר"ן):

Loi relative au sang trouvé par une femme dans ses urines. Lorsqu’une femme trouve du sang dans les urines, elle n’a pas à se purifier, qu’elle ait été assise ou debout pendant la miction. Il en est de même si elle a ressenti une douleur ou a été en transpiration à ce moment; le trouble organique et la présence du sang ne sont pas attribués à la menstruation, mais à une maladie des reins ou à une blessure de l’urètre. GLOSE: D’aucuns disent que le sang provient d’une lésion des reins ou de l’urètre, lorsque la femme urine assise; si elle a uriné debout, ils admettent que le sang n’est pas d’origine menstruelle, lorsque l’opération s’est faite très rapidement et que le sang se trouve dans le vase avec l’urine; mais si, dans ce cas (debout), la miction est lente et si le sang est près du vase, ces docteurs présument que le sang est de source menstruelle; car, dans la miction lente, l’urine a le temps de revenir dans le canal menstruel. D’autres déclarent que, dans le cas où la femme est assise pour uriner, on n’attribue pas le sang à la menstruation, si l’opération se fait très vite et si le sang se trouve dans le milieu du vase; mais que si l’opération se fait lentement et si le sang est à côté du vase, on doit donner au sang une origine menstruelle; ces mêmes docteurs attribuent toujours à la menstruation le sang trouvé dans les urines, lorsque la miction a lieu debout. Beaucoup de commentateurs sont aussi de cet avis. Il ne s’agit ici que du sang remarqué dans un vase qui sert exclusivement à une femme; lorsque d’autres qu’elle font usage du même vase, elle est toujours réputée pure. L’article et la glose doivent être suivis dans toute leur rigueur, lorsque la femme trouve du sang une fois par hasard dans ses urines; mais si elle en trouve toujours et éprouve une souffrance à chaque miction, on attribue le sang à une maladie des reins ou de la vessie; la douleur éprouvée est un indice que les reins sont en mauvais état. Certains docteurs se montrent plus sévères, et veulent que la femme s’inspecte avec le linge avant d’uriner; si par trois fois le linge est sorti immaculé, et si elle a cependant trouvé du sang dans l’urine, il est évident que ce sang n’est pas de source menstruelle, et elle n’a plus à s’inspecter ultérieurement. Lorsqu’elle ne ressent aucune douleur en urinant, qu’elle s’inspecte ensuite, et trouve une tache sur le linge et pas de sang dans l’urine, elle doit naturellement se purifier. Mais si elle trouve du sang dans l’urine et sur le linge, certains docteurs exigent la purification; d’autres déclarent que le sang qui a taché le linge n’est pas de source menstruelle, mais qu’il fait partie de celui qui est dans l’urine et provient des reins. Il faut se montrer circonspect lorsqu’on trouve du sang sur le linge d’inspection; la femme n’a pas besoin de s’inspecter parce qu’elle a trouvé du sang dans son urine, même lorsqu’elle remarque de ce sang très souvent; si elle s’est inspectée trois fois, et n’a rien trouvé sur le linge, elle ne doit plus s’inspecter du tout. Si elle a trouvé du sang dans son urine à certaines dates du mois seulement, on attribue ce sang à la menstruation et ces dates sont prises comme époques. Si, en faisant son inspection, elle voit, sur le sang du linge, des granulations ressemblant à du sable, des rugosités ou des fibres, et que les mêmes gravelles ou fibres soient visibles dans le sang de l’urine, on ne dit plus que le sang du linge vient de la menstruation, mais on le considère comme étant le même que celui de l’urine et comme provenant d’une maladie du système urinaire.