מקום סדורו של ספרי זוטא ומסדרו האחרון

עכשיו נשאלת השאלה: באיזה מקום בארץ ישראל סודר ספר משונה זה, ומי היה מסדרו האחרון. נדון מתחילה בשאלה הראשונה, במקום סידורו, בדבר שהבחירה בו יותר מוגבלת. בזמן סוף התנאים היו בא"י שני מרכזי תורה. הגדול ביותר נמצא בציפורי, מקום מושבו של רבי; סביבו נתרכזו התנאים האחרונים והאמוראים הראשונים. בחוגו של רבינו הקדוש אנו מוצאים את גדולי הגדולים מן הדרום,¹ אבל וודאי הוא שאף הדרום לא נתרוקן מחכמיו, ועדיין היה קיים בית המדרש בדרום בזמן התנאים האחרונים. ורגיל בירושלמי:² אייתי רב הושעיא מתניתא דבר קפרא מדרומא, וכן נזכרו תכופות בשני התלמודים זקני הדרום והדברים ידועים.

footnotes: ¹ ר' חמא אביו של ר' הושעיה, בר קפרא, ר' אפוס, ר' הושעיה ועוד. ² שביעית פ"ה ה"ב, ל"ה ע"ד, יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ד, ביצה פ"ג ה"ד, ס"ב ע"א. ועיין להלן הערה 162.

סתם דרום בירושלמי ובמדרשות היא לוד,³ וכנראה שעיר זו שמשה מרכז שני של תורה באותו זמן.⁴ ומסתבר שאחרי התקנה שב"ד שמינו שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי⁵ עברו כמה מגדולי הדרום לציפורי, למקום הנשיאות, וכך הצליח רבינו הקדוש לרכז במקום אחד את חכמי התורה. וגדולי אחרוני התנאים של הגליל⁶ היו כפופים לרבי,⁷ ורוב חכמי הדור וגדוליו קבלו עליהם את מרותו.

footnotes: ³ עיין באהבת ציון וירושלים לפסחים פ"ה, עמ' 79, ותוספתא כפשוטה ח"ב (חלה), עמ' 800. ובירושלמי תענית פ"ג ה"ד, ס"ו ע"ג, אמרו שר' יהושע בן לוי ישב בדרום, ובירושלמי שביעית ספ"ח, ל"ח סע"ב, ותרומות פ"ח ה"י, מ"ו ע"ב, ועוד, מפורש שישב בלוד. וכן במדרש איכ"ר פ"ג, י"ז, הוצ' בובר, סוף עמ' 130: ר' חייא בר אבא (צ"ל: רבא, כבד"ר) אזל ללוד ואתקבל גבי ריב"ל. ובד"ר שם: אזל לדרומא ואיתקבל גבי ר' יהושע בן לוי. ויש להוסיף על דוגמאות אילו כהנה וכהנה. ⁴ אמנם גם טבריה היתה מרכז תורה מזמן התנאים, אבל לעניינינו חשובים בתי המדרשות שהיו בריחוק מקום מציפורי, והרי טבריה לא היתה רחוקה ממנה אלא י"ח מילין (ירוש' תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א, סנהדרין פ"ג ה"ב, כ"א ע"ב, וכגירסת הראשונים), וקשה להניח שהיו קיימים שינויים גדולים במסורת, בלשון ובסיגנון בשתי ערים אילו. ⁵ ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב, י"ט ע"א. ⁶ ר' ישמעאל בר' יוסי, ר' חייה הגדול ועוד. ⁷ ועיין בבלי שבת נ"א א' (ומקבילה) ובתוספות שם, ד"ה אילו.

כאמור, גדולי אחרוני התנאים שבגליל וגדולי הדרום נתרכזו יחד בציפורי, בישיבת רבינו הקדוש, אבל העדיפות היתה על זקני הגליל, שלא גלו ממקומם. וכן אמרו בירושלמי ברכות פ"ב ה"ז, ה' ע"ב (ומקבילה במו"ק פ"ג): ר' חמא אבוי דר' אושעיא הוה ליה עובדא (כלומר, אירעה ליה אבילות), שאל לרבנן (כלומר, אם מותר לו לרחוץ) ואסרון. ר' יוסי בעי איילן רבנן? רבנן דהכא, או רבנן דרומיא? אין תימר רבנן דהכא ניחא. אין תימר רבנן דרומייא רברבייא קומוי, והוא שאיל לזעירייא? אין תימר רבנן דרומייא אינון שריין ואיכון אסרין (כלומר, בתמיה), דתני מקום שנהגו להרחיץ אחר המיטה מרחיצין, ובדרום מרחיצין.⁸ האבילות של ר' חמא אבוי דר' אושעיא אירעה לו בגליל⁹ כפי שמוכח מן הלשון "רברבייא קומוי",¹⁰ באותו זמן היו ר' ישמעאל בר' יוסי,¹¹ רבי, ר' חייא ועוד תנאים של הגליל קיימים, ולפיכך קראו לרבנין דהכא ("הגליל"): רברבייא,¹² ואף ה"זעירייא" רברבייא הם, ולא כינה אותם ר' יוסי בכיכוי זה אלא ביחס לרברביא סבייא דגלילא,¹³ ולא עלה על דעת אדם לבטל את הדרומיים¹⁴ שלמדו בישיבת רבי ור' יהודה נשיאה בצפון.

footnotes: ⁸ ר"ל גינצבורג בספרו פירושים וחדושים על הירושלמי ח"א, עמ' 379, הגיה וסרס את הגירסא, ולא עמד כלל על העניין שם. ועל עצם תמיהת הירושלמי עיין להלן הערה 12. ⁹ בשעה שלמד אצל רבי, עיין ירושלמי נדה פ"ב ה"א, מ"ט ע"ד, ובבלי שם י"ד ב'. ¹⁰ כלומר, הגדולים, והיינו "רבנן דהכא" היו לפניו, כאן במקום האבילות. יתר על כן, אינו מסתבר כלל ששלח מן הדרום (מקום מושבו, עיין ירושלמי נדה פ"ג סה"ב, נ' סע"ג) לגליל לשאול אם מותר לו לרחוץ אחר המטה. ¹¹ עיין בירושלמי ובבבלי שצוינו לעיל הערה 9. ¹² מכאן משמע שהדרומיים נהגו במנהגי אבילות כמנהגם בדרום אפילו כשישבו בציפורי, ולפיכך תמהו: אינון שריין ואינון אסרין. ולהלן בירושלמי ברכות שם (ובמקבילה במו"ק) אמרו: ובדרום שואלין (כלומר, שואלין בשלום אבלים בשבת). ר' הושעיא רובא אזל לחד אתר וכו', שלום עליכם כמנהג מקומנו. והוסיף במפורש "כמנהג מקומנו", משום שהדבר נוגע גם לנשאל ולא לשואל בלבד. ועיין להלן בירושלמי במעשה של ר' מאיר ששאל בשלום אבלים בשבת, ושם משמע שר' מאיר לא התחשב במנהג המקום עיי"ש. ועיין גם בירושלמי מע"ש פ"ד ה"א, נ"ד ע"ד, ומשמע שם שהדרומיים נהגו כמנהגם בדרום אף בשעה שהיו בגליל. ובר קפרא (הדרומי) הצדיק את מנהגם. ¹³ ראיית ר"ל גינצבורג הנ"ל (לעיל הערה 8) מן הירושלמי עירובין ובבלי שם שהדרומיים היו גדולים יותר מחכמי הגליל אינה ראיה, וביחידים עסיקינן שם, והרי ר' חנינא החשיב את ר' אפוס הדרומי (עיין על הגירסא הנכונה בירושלמי עירובין בירושלמי כפשוטו, עמ' 312) יותר מעצמו, כמפורש בירושלמי תענית פ"ד ה"ב, ס"ח ע"א (והגירסא הנכונה בירושלמי שם היא בקטעים מן הגניזה שפרסם ר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 427). ואין מביאים ראייה מן הפרט על הכלל. ¹⁴ ביטויי הזילזול נגדם (עיין מ"ש להלן בפנים וע"ז ל"ו א') אינן אלא הכללות.

ברם לא כל חכמי הדרום קבלו את מרותו של רבי, ולפיכך אמרו בירושלמי (פסחים פ"ה ה"ג, ל"ב ע"א) על הדרומיים שהם גסי רוח ומעוטי תורה. ובבבלי (שם ס"ב ב') וכן בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב, י"ח סע"ג) מפורש שכיוונו לחכמי לוד.¹⁵ אם נניח שהמדרש שלנו סודר בלוד, הרי אין להתפלא שבס"ז כזכרו כמה תנאים (בתואר "רבי") שאין שריד משמותיהם בכל המקורות שבאו מחוגו של רבינו הקדוש. ואף ר' יהושע בן ממל שאדם גדול היה, ור' אליעזר בן יעקב שאל אותו,¹⁶ לא הכירו אותו בגליל (בערדסקיא). ועליו שאל ר' אלעזר לר' מאיר:¹⁷ בקי היה לך ביהושע בר ממל? א"ל הן, ובעל הלכות היה. ר' מאיר הכיר אותו בזמן שר' מאיר למד בדרום.¹⁸

footnotes: ¹⁵ ומפורש בירושלמי סנהדרין שם שעקרו את מושב עיבור השנה מלוד, משום עין רע" בקריות של בית רבי, עיין מ"ש ע"ז להלן, עמ' 145 ואילך, באריכות. ובאבות דר"נ נו"ב פמ"ח, עמ' 132: עשרה חלקים של עונות בעולם, ט' בלוד וכו'. ועיין אסתר רבה ספ"א. ¹⁶ ס"ז, עמ' 328, שורה 8. ועיין גם מ"ש לעיל פ"ג, הערה 24. ¹⁷ תוספתא נזיר פ"ה ה"א, ומקבילה בבבלי שם נ"ו ב', ותוספתא אהלות פ"ד הי"ד. ¹⁸ לעיל, הערה 12, ראינו שאפילו בהיותו בגליל עדיין החזיק ר' מאיר במנהגי הדרום.

והואיל וההלכות שבס"ז, הטרמינולוגיה שלו, לשונו וסיגנונו משונים מכל המדרשות שיצאו מידי החכמים תלמידי רבי, ושמו של רבינו הקדוש לא נזכר בו כלל, מסתבר שנסדר בדרום, וכשרדה בו תורתם של חכמים שלא הובאו כלל במדרשות הנ"ל. וכבר העירו החכמים¹⁹ שהמסדר של ס"ז השתמש הרבה בדברי ר' אליעזר בן יעקב, בדברי ר' שמעון ובנו ר' אלעזר.²⁰ ומדברי ר' אליעזר בן יעקב שבס"ז אנו רואים שהוא נשא ונתן הרבה עם תנאים ששמותיהם לא נזכרו כלל במקום אחר, וע"פ רוב תלמידי ר"ע (שבדרום). ואף ר' שמעון תלמיד ר"ע בדרום היה,²¹ אלא שהתחבא הוא ובנו בשעת השמד,²² ובנו, ר' אלעזר, שנה תכופות את משנת אביו.²³

footnotes: ¹⁹ ובעיקר מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 744 ואילך. ²⁰ על הייחוסים בין רבינו הקדוש ור"א בר' שמעון, עיין בבלי ב"מ פ"ד סע"ב, וירושלמי שבת פ"י ה"ה, י"ב ע"ג. ובמשנתנו נזכר ר' אלעזר בר' שמעון שתי פעמים: תמורה ספ"ד ונגעים פי"ב מ"ג (אבל בביצה פ"ד סמ"ה, היא הוספה ע"פ ברייתא, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, סוף עמ' 960). ומשנתנו סתמה כ"פ כמותו (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 174) מבלי להזכיר את שמו. ²¹ עיין בבלי יבמות ס"ב ב'. ²² עיין ב"ר פע"ט, ו' עמ' 941 (ומקבילות) ובפי' מנחת יהודה שם. ועיין מ"ש ריז"ה איש הורוביץ בספרו א"י ושכנותיה, עמ' 172, ערך בקע. אבל פקיעין של ר' יהושע בן חנניה ביהודה היא, בין יבנה ללוד. ועיין בהקדמת תיקוני זהר, שהביא ר"א היימאן בערך ר' אלעזר בר' שמעון בן יוחאי, עמ' 210. ²³ עיין בס' מבואות לספרות התנאים הנ"ל (לעיל, הערה 20), עמ' 175.

ומכאן גם הסתמות המרובים שבס"ז כר' אליעזר שישב בלוד.²⁴ וכן בעמ' 229, שורה 10: וישלחו זב, שבשעה שהן עושין הפסח בטומאה זבין וזבות נדות ויולדות²⁵ לא היו אוכלין ממנו, ואם אכלו הרי אלו פטורין. ומן העניין מוכח שעל הכניסה בוודאי פטורין, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ במקומו, והוא כר' אליעזר במשנת פסחים פ"ט מ"ד.

footnotes: ²⁴ ידים פ"ב מ"ג ומקבילות, תוספתא מע"ש פ"ה הט"ז ומקבילות, בבלי סנהדרין ל"ב ב' ועוד בכ"מ. ²⁵ כ"ה בילקוט כ"י אוקספורד. ובד' שלוניקי: יולדות, והמלה "נדות" חסרה, והיא ט"ס.

עמ' 232, שורה 16: לפי שכ' כטמאה נטמאה והיא לא נטמאה לרבות אשתר²⁶ ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם. בעשה, ומנין בלא תעשה²⁷ וכו'. והוא כר' אליעזר בספרי שם פיס' ז', עמ' 12, וירושלמי סוטה רפ"א, ט"ז ע"ב,²⁸ הסובר שקיכוי חובה. ובמכילתא משפטים פ"כ, הוצ' הורוביץ, עמ' 331: תשמרו וכו' ר' אליעזר אומר לעשות מצות עשה מצות לא תעשה.

footnotes: ²⁶ כ"ה בילקוט כ"י הנ"ל. ובילקוט דפוס נשמט כל זה. וכבר הרגיש בזה הרח"ש הורוביץ בהערה 16 שם, וכתב: קטיעא היא. ²⁷ על המשך הברייתא נדון להלן, עמ' 110 ואילך. ²⁸ אבל בבבלי שם ג' א' היא שיטת ר"ע. ועיין גם בספרי כאן ריש פיס' כ"א, עמ' 24.

עמ' 260, שורה 15: ובדרך לא היה. היכן היה, בבית המטבחים. ר' אליעזר אומר את שהוא בבית המטבחים חייב בהכרת. ר' עקיבא אומר כל שהוא מן המודעים ולחוץ פטור מן ההכרת. והשוה לשון המשנה בפסחים פ"ט מ"ב. ודרשת סתם ס"ז כאן היא כר' אליעזר. ועיין ספרי פיס' ס"ט, עמ' 64, ובהערה לשורה 15 שם.

עמ' 303, שורה 11: בשרה ולא בשר עוברה. וסתמא כר' אליעזר במשנת פרה רפ"ב שפרה מעוברת כשרה, כמו שהעיר לנכון הרח"ש הורוביץ במקומו. ועיין מ"ש לעיל עמ' 26, הערה 56.

עמ' 310, שורה 14: הכלים ניצולים בצמיד פתיל, ואין הקרקע ניצול בצמיד פתיל. ולפי פשוטו היא כר' אליעזר במשנת כלים רפ"י, כמו שהעיר הנ"ל לנכון.

עמ' 311, שורה 20: אשר יגע לרבות דופק אחר דופק, והוא כר' אליעזר להלן, עמ' 313, שורה 20, שלא כמשנת אהלות פ"ב סמ"ד.

עמ' 314, שורה 1: מכאן אמרו מכתשת שמחוברת לקרקע אין ממלאין בה וכו' ואינה מכשרת את הזרעים. והיא כמשנת ר' אליעזר במשנת עוקצין פ"ג מ"י (ומובאות), תוספתא ב"ב רפ"ג ובבלי שם ס"ה ב' שלר' אליעזר תלוש ולבסוף חברו דינו כמחובר, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ במקומו. ועיין מ"ש לעיל עמ' 17 ועמ' 28.

ומהרי"ן אפשטין כתב:²⁹ "בס"ז, עמ' 313, שורה 12: מעשה בבית דגן שביהודה; עמ' 314, שורה 21: משום חמשה זקנים שבאו מיהודה; עמ' 281, שורה 11: פפייס איש אונו; גם³⁰ מכל אלה יוצא שהמסדר חי בגליל ולא ביהודה". אינני מאמין שהראייה האחרונה יצאה מפי מהרי"ן אפשטין: וכי מפני שנזכרה בס"ז העיר "אונו" שביהודה מוכח שהספר לא סודר ביהודה? אם נלך בשיטה זו נוכיח שהירושלמי לא בסדר בגליל, מפני שנזכרו בו חכמים, דוגמת: ר' אבדימא דציפורין, ר' חונא רבה דציפורין וכדומה, ואין ראייה זו ראוייה לבטול.

footnotes: ²⁹ מבואות לספרות התנאים, עמ' 745. ³⁰ המלה "גם" מתייחסת לראייה אחת שהביא מהרי"ן אפשטין לעיל שם, ונדון עליה להלן בפרוטרוט.

ואשר לשתי הראיות האחרונות הרי יסודן בשיטה מוטעית. בשעה שהספר משתמש בדבור "הכא", או "כאן", ואנו יכולים להוכיח לאיזה מקום מתייחסים הדבורים הנ"ל, בוודאי יש יסוד חזק להניח שהספר סודר באותו מקום. אבל בשעה שהמקור מזכיר שם עיר אין ראייה מכך לשום צד. וכן אמרו בירושלמי שבת פ"ח ה"א, י"א ע"א ומקבילות בפסחים פ"י ושקלים פ"ג): רבי אבהו נחת לטיבריא וכו'; ר' מאיר הוה יתיב דרש בבי מדרשא דטיבריה (ירוש' חגיגה פ"ב ה"א, ע"ז ע"ב) וכו'. וכן נזכרת טיבריא בירושלמי פעמים רבות, ולא אמרו "הכא". ואף תושב ירושלים מספר כדרכו ואומר: מעשה היה בירושלים (ולאו דווקא: כאן), יתר על כן התנא שאמר "מעשה בבית דגן שביהודה" היה דייקן, ובא להוציא בית בית דגן שבגליל".³¹

footnotes: ³¹ כמפורש בתוספתא שביעית פ"ז הי"ג, סוף עמ' 197: ובני גליל העליון (כלומר, אוכלין בשביעית) עד שיכלו לופסי בית דגן וחברותיה.

ואשר לראייה מן הלשון "משום חמשה זקנים שבאו מיהודה", הרי כבר אמרנו שאין לשון זו מוכיחה כלום, והכוונה שבאו מיהודה,³² ולא מן הגליל.³³ והרי גם בירושלמי (שסודר בגליל) אמרו (מו"ק פ"ג ה"א, פ"א סע"ד, נדרים פ"ט ה"א, מ"א ע"ב): עד שבא אחד מזקני הגליל, ואית דאמרין ר' שמעון בן אלעזר הוה. ואף שהמעשה שם בגליל היה לא נמנעו מלומר "אחד מזקני הגליל". ואף בנידון שלפנינו אפשר שהמעשה בלוד היה, ובאו לשם חמשה זקנים

footnotes: ³² מיבנה, או מפקיעין. ³³ משום שלפעמים היו באים לשם זקנים מן הגליל.

ממקום אחד, שביהודה, ואמרו מי חטאת שנעשו מצוותן וכו'. יתר על כן אנו יכולים למצוא אסמכתא שאותם חמשה זקנים באו ללוד, והורו בעניין טומאה וטהרה. וכן אנו מוצאים בתוספתא מקוואות פ"ז (פ"ח) סה"י: זה היה³⁴ מעשה וכמנו עליו חמשה זקנים בלוד וטמאוהו. וכן בתוספתא טהרות פ"ט סהי"ד: זה היה מעשה וכמנו עליו חמשה זקנים בלוד³⁵ וטמאוה. ואף בירושלמי (ביצה פ"ג וה"ו, ס"ב ע"א): שמואל אמר טען חמשה זקנים שהורו לר' טרפון בלוד. ורשאים אנו לשער שבס"ז העיד ר' חנינא משום חמשה זקנים שבאו מעיר אחת שביהודה ללוד, ואמרו מי חטאת וכו'.

footnotes: ³⁴ כ"ה בכי"ו ובראשונים, ובדפוסים נשמטה מלה זו בט"ס. ³⁵ כן מעתיק הר"ש בטהרות פ"ח מ"ו, ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, ערך זעירא בר חיננא, הוצ' רי"ל מימון, עמ' קצ"ד. ולפנינו נשמטה מלה זו בט"ס.

ומצאנו במדרש שלנו פיסקא חשובה שאולי אפשר להסתייע ממנה לעניין ברור מקום סדורו של ספרי זוטא. וכן אמרו בעמ' 296, שורה 6: תפדה במה, אמ' כסף. בכמה? אמ' חמשה שקלים, באיזה שקל, אמ' בשקל הקדש, לא ערביות. וכמה הוא שקל הקדש, אמ' עשרים גרה, כשאמר תפדה ריבה אסימון של כסף ואסימון של זהב וטבעות³⁶ של נחשת.

footnotes: ³⁶ ואין צורך להגיה, כמו שהגיה הרח"ש הורוביץ בס"ז והבאים אחריו במה"ג. ועיין במלונו של יסטרוב ערך טבע א' וטבע ב', וכ"ה גם בסורית.

ובמכילתא דרשב"י:³⁷ כסף יכול בבליות עלמיות³⁸ וקפוטקיות וכו', אף שקלים האמ' כאן בשקל הקדש. והמכילתא הוציאה כמה מטבעות שהיו קרובים לשקל הקודש, אבל במדרש שלנו הוציאו את המטבע הערבי גרידא, ומכאן משמע שמטבע זה היה מצוי באותו מקום. והכוונה, כנראה, למטבע הנבטי הקדום.³⁹

footnotes: ³⁷ כ"ב, ט"ז, עמ' 209. ועיי"ש עמ' 183 (ובשנו"ס) ותו"כ חובה פ"כ ה"ו, כ"ו ע"ב. ³⁸ עיין מ"ש B. V. Head בספרו Historia Numorum, עמ' 822. לדעתו הפסיקו לטבוע מטבעות של כסף בעילם בסוף המאה השנייה למספר הרגיל. ובתו"כ הנ"ל: מדיות. ³⁹ עיין בספרו של Head הנ"ל, עמ' 811. אבל אינו מסתבר כלל שהכוונה למטבע של Arabia Petraea, משום שהמטבעות הם לאמיתו של דבר כמו רומיים, שאין להם שום יחס לשקל הקודש, עיין בספרו של Head הנ"ל, עמ' 812. ובוודאי שרחוק הוא לשער שהכוונה למטבע של Arabia Felix, שאנו יודעים עליהם מעט מאד, עיין בספר הנ"ל, עמ' 813, ומ"ש G. F. Hill ב- Proceedings of the British Academy כרך ז', עמ' 1 ואילך, שם, עמ' 23 ואילך.

ובבבלי בכורות מ"ט סע"ב (על משנתנו שם: חמש סלעים של בן וכו' בשקל הקדש במנה צורי): מנה צורי. אמר ר' אסי מנה של צורי, ר' אמי אמר דינרא ערבא וכו'. ועיי"ש ברש"י ובתוספות, ד"ה ר' אמי. ובתשובת הגאון שבגנזי שכטר ח"ב, עמ' 159: אמר רב אסי מ[נה] של צור הו משקל דינר של ישמעאלים. ועיין בה"ג ה' בכורות ד"ר קל"ט ע"א, ד"ב סוף עמ' 535. ועיין שו"ת ר"א בן הר"מ סי' פ"ב (הוצ' רא"ח פריימן, עמ' 118 ואילך), ובפירושו לתורה סוף שמות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' תצ"ב, ובהערה 16 שם. וכבר האריכו האחרונים בזה.

ברם בספר המעשים לבני א"י:⁴⁰ חמשה חרובים כהלכה.⁴¹ בכל מקום שאת שונה סלע, ארבע חרובין הוא הסלע, והכסף (והכסף) שלשקל שני חרובין, והזוז חרוב אחד, ודינרין סתם שני חרובין הן, ודינרי זהב עשרים וארבע חרובין וכו'. ועיין מ"ש רב"מ לוין בהקדמתו שם.⁴² ומהרי"ן אפשטין הוסיף:⁴³ הכסף של שקל שני חרובין - "ודינרין סתם שני חרובין הן", מתאים לירושלמי שקלים פ"ו (צ"ל: פ"ב ה"ד), מ"ו ד': בקשו לשקול דינרין קרטין וכו', כי "חרוב", خروب בערבית, הוא קרטין, ביונית Karat" ,κεράτιον" עיין קרויס לעהנווארטער 566, ופראנקל אראמ' פרעמדווארטער 200. ברם הדברים הללו קשים מאד, ובוודאי ש"κεράτιον" ביוונית הוא פחות מדינר. וכנראה שכאן הכוונה לא לגרעין החרוב, אלא לפרי החרוב (κέρας), ומשקלו בכסף הוא דינר, ולפנינו מטבע כסף ערבי עתיק, ועיין בספרו של פראנקל הנ"ל.

footnotes: ⁴⁰ תרביץ ש"א ס"א, עמ' 95. ⁴¹ ההתחלה חסרה. ⁴² תרביץ הנ"ל (לעיל הערה 40), עמ' 89 ואילך. ⁴³ שם, עמ' 90, הערה 1.

ולפ"ז אין כאן עניין של מקום שבו היה מצוי המטבע הערבי, אלא היה תנא שסבר שהקרט הערבי הוא מחצית שקל הקודש (כירושלמי שקלים הנ"ל), וחלק עליו בס"ז הנ"ל. ודברי ר' אמי (או: ר' אסי, לגירסת הגאון הנ"ל) יסודם במסורת של תנאים. אלא שכל העניין מסור לבעלי מקצוע שנתמחו בשוויים של מטבעות עתיקים ואסור לנו לנגוע בענף מסובך זה, ולא באנו אלא לעורר. סוף דבר, כל מה שכתבנו לעיל מסתבר כהשערה קרובה, אבל העיקר הוא שאין לנו להמציא מרכזי תורה שאינם ידועים לכו, ואם אנו מוציאים את ציפורי ואת טבריה, הרי אין לנו אלא להניח שמדרש זה כשנה ע"י תנאים בבית המדרש שבלוד, שבוודאי היה קיים באותו זמן, כמו שהראינו לעיל.

לפני שנתחיל לדון על מסדרו האחרון של המדרש שלנו עלינו לעיין שוב בדברי מהרי"ן אפשטין שכבר ישב על מדוכה זו ודן על מקום סדורו של ס"ז ועל מסדרו האחרון. וכ"ה כותב:⁴⁴ "ואשר למסדרו האחרון. יוצא מתוך ס"ז 283, שורה 19: שבעת רבעים מדבריים וקב וחצי ירושלמיים שהן חמשת רבעים משלנו, בהשוואה לעירובין פ"ג ע"ב: שהן ה' של ציפורי, שהמסדר היה בן ציפורי."

footnotes: ⁴⁴ תרביץ ש"א ס"א, עמ' 50.

אם נשיב את מהרי"ן אפשטין כמדותיו הרי ראייה זו "אינה כלום", שכן כתב בעצמו:⁴⁵ "הראיה מן כא וכו' אינה כלום וכו' שהרי הדברים אמורים מפי ר' אבהו וריב"ח חכמי קסרין". כלומר המסדר של מסכת נזיקין הירושלמית, שלא היה בן קיסרין, לא שינה את לשונו של ר' אבהו (שישב בקיסרין ואמר על עיר זו "כא" "הכא"), והניח אותו כמות שהוא. והנה הברייתא שלנו ממשנת ציפורי היא, שהרי ר' יוסי (בן ציפורי) מפרש אותה: חמשת רבעים גדושים לחייב,⁴⁶ וממילא אין מכאן שום ראייה על סידור הס"ז בכלל; המסדר שכה את משנת ציפורי כמות שהיא, ולא שינה את לשונה, כשם שנהג המסדר של מסכת נזיקין הירושלמית בדברי ר' אבהו מקיסרין. ברם להלן (עמ' 131) נראה שטענתו של מהרי"ן אפשטין ביחס לקיסרין "אינה כלום", והדיבור "הכא", ובנידון דידן "משלנו" הוא מכריע (אם נקבל את הפירוש: משלנו - במקום שלנו).

footnotes: ⁴⁵ מבואות לספרות האמוראים, עמ' 283, הערה 43. על ההשוואה בין שתי השיטות של מהרי"ן אפשטין במקום הנ"ל וביחס לס"ז העירני ידידי פרופ' רא"ש רוזינטל. ⁴⁶ עיין מ"ש על הנוסח הנכון בברייתא זו לעיל, עמ' 41.

אבל הר"ח אלבק השיג⁴⁷ על ראייה זו של מהרי"ן אפשטין, וטען ש"חמשת רבעים משלנו" אין פירושו של מקומנו, אלא של זמננו, ובזמן המסדר היתה מדת ציפורין מקובלת בכל מקום (עיין מ"ש על כ"ז להלן), וממילא אין מכאן ראיה כלל על מקום המסדר. נסתער עליו מהרי"ן אפשטין, וטען:⁴⁸ "שלנו (משלנו), דידן (מדידן), אינו מציין ניגוד בזמן, אלא ניגוד במקום ובגוף". לא ידעתי מה פסול מצא בהשגתו של הר"ח אלבק, שהרי גם לפי שיטתו "שלנו" מציין ניגוד בגוף, והפירוש הוא איפוא "שלנו", ולא של הקדמונים, וניגוד בזמן הוא ממילא ניגוד גם בגוף, לא קבים ירושלמיים", אלא שלכו. ולא עוד אלא שבאותה הלכה עצמה של הירושלמי (ר"א ע"ב) שמהרי"ן אפשטין מסתייע ממנו (עיין להלן בסמוך): הדא דאת אמר בהין עתיקי (צ"ל: עתיק'), ברם בהן דידן, כדי לבשל ביצה קלה. וכן היתה הגירסא גם לפני בעל מלא"ש למשנתנו פ"ח מ"א (ולפניו היה כת"י של ירושלמי שבת, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 128, ועיי"ש עמ' 27, 155 ועוד). ופירושו שלא דברה משנתנו אלא בדבש העתיק (של הימים הקדמונים) שהיה ראוי לרפואה כשהדביש, אבל הדבש שלנו כשמדביש אינו ראוי לכלום, אלא לשריפה. הרי לפניך ניגוד: עתיקא - דידן, כדברי הר"ח אלבק. אבל עדיין יש לחשוש שמא יש שם ט"ס בירושלמי. ומ"מ היה צריך להעיר על כך.

footnotes: ⁴⁷ מכתב חדשי הגרמני חע"ה, 1931, עמ' 405. ⁴⁸ "מעין תשובה" בתרביץ ש"ג ס"ב (תרצ"ב), עמ' 232, אחרי "ספרים חדשים".

יתר על כן, מהרי"ן אפשטין מביא ראייה⁴⁹ לדבריו: ירוש' שבת פ"ח, י"א ע"א וש"כ: הדא דידן הות, ולמה לא אמר עתיקתא (בבלי פסחים ק"ט א') וכו'". כוונתו אינה ברורה. אבל כשנעתיק את כל לשון הירושלמי יתברר לנו העניין, וכ"ה שם: תני חצי שמינית טברנית הישנה.⁵⁰ אמר ר' יוחנן הדא דידן הוות, ולמה לא⁵¹ אמר עתיקתא, בגין דהוות⁵² ביומוי. אית דאמרין וכו'. וכוונת הירושלמי ברורה (וכמו שפירש בפ"מ במקומו), ששאלו על ר' יוחנן שאמר על החצי שמינית שהזכירו לעיל שם: "הדא דידן הוות", למה לא אמר "הדא היא עתיקתא דידן", ולמה שינה מלשון הברייתא. ותירצו: בגין דהוות ביומוי, כלומר, הואיל ומדה זו היתה עדיין קיימות בילדותו, לפיכך דייק יותר מאשר התנא של הברייתא, ואמר "הוות", ולא הזכיר "עתיקתא". וכן באמת בבבלי פסחים ק"ט א': א"ר יוחנן תמנייתא קדמייתא בטבריא וכו', כלומר, השמינית הראשונה, השמינית שקדמה לשמינית של זמנינו,⁵³ ו"קדמייתא" היא לאו דווקא "עתיקתא" אלא הראשונה (בניגוד למדה של אותו זמן) שנהגה זה לא מכבר. אם אנו משווים את לשון הירושלמי והבבלי הנ"ל אנו רואים שבין הברייתא ובין ר' יוחנן מדברים על המדה של טבריא, וכל חידושו של ר' יוחנן הוא בזה שאמר "הוות" (בירושלמי), או "קדמייתא" (בבבלי), הרי לך מפורש כפירושו של הר"ח אלבק, "הדא דידן הוות" אבל עכשיו אינה דידן, כלומר, ניגוד בזמן.

footnotes: ⁴⁹ תרביץ הנ"ל, עמ' 232, הערה 1. ⁵⁰ וכ"ה ("ישנה") גם במקבילה בפסחים פ"י ובשקלים פ"ג בכי"מ, בנוסח הרש"ס ובכ"י שפרסם הר"א סופר עם פירושי רבינו משולם ותלמידו של רשב"ש. ובהוצאות שלפנינו בשקלים נשמטה מלה זו בט"ס. ⁵¹ וכ"ה גם במקבילה בפסחים ובשקלים נוסח הרש"ס. אבל בשאר הנוסחאות בשקלים נשמטה המלה לא". וכנראה שהשמיטוה בכוונה משום שלא הבינו פירושה. ואף בירושלמי כפשוטו, ריש עמ' 154, סמכתי על הגירסא המוטעית בשקלים, משום שנראתה לי יותר נוחה. ⁵² כ"ה בכל הנוסחאות כאן ופסחים ושקלים. והגהתי בירושלמי כפשוטו הנ"ל: דלא הוות וכו', וטעות היא. ⁵³ עיין ירושלמי תענית רפ"א, ס"ג ע"ג: היא דעתיה דר' אליעזר קדמייתא, היא דעתיה אחרייתא וכו', וכיון דהוא חמי לון דלא מדכרין בקדמיתא (כלומר, בשחרית) ומדכרין באחריתא (כלומר, במוסף) וכו': נדרים פ"ב סה"ג, ל"ז ע"ב (ומקבילה): מסתברא כאחוי דחיפה באחריתא, ודחיפה בקדמיתא. וכע"ז בכו"כ מקומות. ותכופות אין "קדמיתא" אלא "קמייתא" (של הבבלי. ועיין דק"ס פסחים שם).

שוב כתב מהרי"ן אפשטין:⁵⁴ "ועיין ירוש' ב"ק פ"ט, ר' סע"ד". וכ"ה לשון הירושלמי שם: אילו זבנת לי מטיבריא הוון עשרין וחמשה מודיו, כדון דזבנת מציפורי ליתנון אלא עשרין מודיי, את אובדת דידך, אנא לא אובד דידי. כוונת מהרי"ן אפשטין להשיג על דברי הר"ח אלבק שטען שכבר בזמן התנאים האחרונים היתה מידת ציפורי מקובלת בכל מקום. ויש כאן, כנראה, פליטת הקולמוס של מהרי"ן אפשטין, שהרי בירושלמי ב"ק אין מדברים כלל על מדות שונות, שאם כן הדבר מה איכפת לו ללוקח אם הוא מקבל עשרים וחמש מדות קטנות של טבריא, או עשרים מדות גדולות של ציפורי, והמודיוס הרומי (שבו אנו עסוקים בירושלמי שם) לא היה שונה כלל בין טבריא ובין ציפורי. הנידון שם הוא המחיר, משום שבטבריא היו החטים בזול,⁵⁵ ובציפורי ביוקר, והמשלח טוען שהשליח הפסיד לו בזה שלקח בציפורי, שקיבל שם פחות חטין מאשר היה מקבל לוא היה קונה בטבריא, ואין הירושלמי בב"ק עניין כלל לנידן שלנו.

footnotes: ⁵⁴ בהערה הנ"ל (לעיל, הערה 49). ⁵⁵ לשם היו מביאין חטים מעבר הירדן, דרך סוסיתא, עיין ירושלמי שביעית פ"ח ה"ג, ל"ח ע"א.

כאמור, אין איפוא למצא פגם בפירושו של הר"ח אלבק שפירש "חמשת רבעים שלנו", חמשת רבעים של זמניכר, אלא שהדברים צריכים תיקון במקצת והשלמה. אין לומר שבזמן התנאים האחרונים השוו את כל המדות, שהרי כמה פעמים ייחדו בברייתות את משקל ציפורי,⁵⁶ אלא שבמשנתנו, שנסדרה בציפורי נקטו במידת ציפורי בלי להזכיר את שמה. ולהלן נראה שאף בזמן האמוראים היו בא"י קבים שונים, ולא כשתנה העניין אף בזמן האמוראים האחרונים שכן מעיד גוי (שגר בצעירותו בטבריא) לפי תומו⁵⁷ שהיו קבים שונים בא"י, ופעמים הוא רובע המודיוס, פעמים חמישית ופעמים ששית.

footnotes: ⁵⁶ עיין תוספתא כפשוטה ח"א (פיאה), סוף עמ' 185 ואילך, ועיין בבלי כתובות קי"א ב'. ⁵⁷ אפיפניוס בספרו על המשקלות והמדות, נוסח הסורי, הוצ' J. E. Dean (1935) 58 עמ' 102, ובתרגום האנגלי שם, עמ' 46.

ובאמת עצם הדברים מתברר מתוך הירושלמי עצמו, אלא שהמפרשים ז"ל לא עמדו על פירושו הנכון. וכן אמרו בירושלמי חלה פ"ב רה"ו, כ"ח סע"ג: ר' אימי בשם ר' ינאי קב טיברני חייב בחלה.⁵⁸ חד חליטר שאל לר' יוחנן,⁵⁹ אמ', איזיל עביד ארבע ופליג.⁶⁰ ויאמר ליה תלתא ופליג.⁶¹ א"ר זעיר' קבייא באתריהון רובעיא איזדרעון. ואין ספק שצ"ל: איזדערון,⁶² כלומר נתמעטו. ונ"ל בכוונת דברי ר' זעירא: קבייא באתריהון, רובעיא איזדערון, כלומר הקבים כשארו במקומם ולא נשתכר,⁶³ אבל הרובעים כשתנו ונתקטנו. וממש כסיגנון זה בירושלמי קידושין פ"א ה"א, כ"ח ע"ד: נחשה באתריה קיים, כספא זליל וכו', כספא באתריה קיים נחשא יקיר וכו׳.

footnotes: ⁵⁸ כלומר, משום שקב של טיבריא היה גדול משל ציפורי, והוא החזיק חמשת רבעים של קב ציפורי. ⁵⁹ כלומר, החליטר שלא רצה להכנס לספקות אם החליטה חייבת בחלה (משנת חלה פ"א מ"ו, ומ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב, עמ' 791 ואילך), שאל את ר' יוחנן כיצד יעשה ויהא פטור מן החלה מטעם פחות כשיעור של חיוב חלה. ⁶⁰ שהרי חמשת רבעים חייבים בחלה, ויעץ לו לפחות חצי רובע, וממילא יהא פטור מחלה. ⁶¹ ופירש לנכון בשערי תורת א"י במקומו, שהקושיא היא מדברי ר' ינאי לעיל שאמר שקב טיברני חייב בחלה, והרי בטבריא, מקומו של ר' יוחנן, קב (ארבע רבעים) חייב בחלה, וכיצד אמר לו "ארבע ופליג", וצריך היה להורות לו "תלתא ופליג", כלומר שלשת רבעים וחצי של קב טיבריא. ⁶² כמו שהגיהו במשביר החדש (ערך תלתא, ע"ו ע"א, הערה ס"ב) ובשערי תורת א"י הנ"ל, אלא שנשתבשו בפירוש המשך המאמר, ובשערי תורת א"י הגיה. ⁶³ וקב טיברני חייב בחלה.

לפנינו עדות מפורשת של תלמידו של ר' יוחנן שישב בטבריא, ובוודאי הכיר את הקב הטיברני, שמדת הקב בטבריא לא כשתנתה והיה גדול משל ציפורי, אבל הרובעים של הקב כתקטנו. וכן מוכח מתוך הוראתו של ר' יוחנן לאותו חליטר,⁶⁴ שהשוו את הרובעים של טבריא להללו של ציפורי. והדברים מוסברים מאליהן, שהרי רוב שיעוריהן של חכמים היו ברובע,⁶⁵ ולפיכך השוו את הרובעים.⁶⁶ ומתוך עדותו של ר' זעירא אנו למדים שוב שהדברים לא היו כן בתחילה, אלא שבזמן מן הזמנים נתקטנו הרובעים והושוו. ולפיכך אין ללמוד כלום מלשונו של ס"ז ("ה' רבעים משלנו") על מקום סידורו, ואף בדרום א"י היה אפשר לומר "חמשת רבעים משלנו" (בניגוד לרבעים הירושלמיים הקדמונים) שהיו קיימים באותו זמן, והיו שווים לשל ציפורי וכשל טבריא.

footnotes: ⁶⁴ כלומר, חילקו את הקב ל"רובעים" קטנים שיהו מתאימים לשל ציפורי, ועיין ירושלמי סוכה פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג, ובבלי שם ל"ב ב', ומ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ד (סוכה), עמ' 862, ד"ה ר' טרפון. ⁶⁵ עיין בקונקרדנציות למשנה ותוספתא ערך רובע (וכוונתי למדה, ולא למשקל). ⁶⁶ ועיין אוה"ג עירובין, התשובות, עמ' 66.

זו היא הראייה היחידה של מהרי"ן אפשטין על סידורו של ס"ז בגליל שהיינו חייבים להזדקק לה, שאר שלש הראייות שלו (מעשה בבית דגן שביהודה, חמשה זקנים שבאו מיהודה, פפייס איש אונו) כבר סולקו לעיל, עמ' 96 ואילך. ממילא נשארת ההנחה שלנו שלעיל שהמדרש שלנו סודר בדרום, והיינו בלוד.

ואשר למסדרו האחרון, כתב מהרי"ן אפשטין:⁶⁷ "והנה בציפורי ישב - לפחות זמן רב - בר קפרא תנא ופייטן,⁶⁸ שהתבדל מבית מדרשו של רבי, שעלה מיהודה והתיישב בגליל. ואמנם אנו מוצאים את דרשת ב"ק שבברכות ס"ג א' סתם (הפיזור שלי) בס"ז 317, שורה 1: זלת (כצ"ל) קפיץ קני, באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר. ואע"פ שאין אנו מוצאים כאן בס"ז סוף מטות, שורה 13-12, את תני ב"ק שבע"ז ע"ה ב', אין זאת אומרת עדיין שאין הוא המסדר; שכן אפשר שתני ב"ק זה לקוח ממקום אחר במדרשו, או ממשנת ב"ק, ולא ממדרשו".

footnotes: ⁶⁷ מבואות לספרות התנאים, עמ' 745. ⁶⁸ הפיזור שלי, משום שאפשר היה לחשוב שמהרי"ן אפשטין הרגיש שיש איזה יחס בין "הפייטנות" של בר קפרא ובין הסיגנון של ס"ז. אבל הואיל ואין זכר לכך בכל כתבי מהרי"ן אפשטין, הרי מסתבר שלא כיוון המחבר אלא לספר בשבחו של בר קפרא.

הדברים הללו נתפרסמו אחרי פטירתו של מהרי"ן אפשטין ז"ל, ולכאורה קשה להאמין שיצאו מידי עטו. דרשת בר קפרא בבבלי ברכות לא הובאו בספרי זוטא סתם, והברייתא של בר קפרא בבבלי ע"ז חולקת במפורש על המדרש שלנו, ואין לומר עליה "שאין אנו מוצאים" אותה בספרי זוטא סוף מטות, מפני שאנו מוצאים שם בדיוק את ההפך מן הברייתא של ב"ק בבבלי ע"ז. ונעמוד על הדברים ראשון, ראשון.

וכ"ה בס"ז, ריש עמ' 317: הלל אומר בשעת המפזרין כנס את הרגל, דלית קפיץ קני מיניה, באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר. והנה הרישא הרי בוודאי של הלל הזקן היא,⁶⁹ וגם הסיפא היא של הלל,⁷⁰ וממילא אין לפסוק ולומר על האמצעיתא שהיא סתם", וכבר קפרא בבבלי. ועוד נשוב ונדון להלן בברייתא זו ובגירסתה הנכונה, אבל בוודאי ובוודאי שאין לומר עליה בלי שום הוכחות ובאורים שהדרשה של בר קפרא בברכות היא "סתם" בס"ז.

footnotes: ⁶⁹ כמפורש בתוספתא סוף ברכות ובמקבילות. ⁷⁰ כמפורש במשנת אבות פ"ב מ"ה, ועיין מ"ש על ייחוסה של משנה זו להלל הזקן מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1183, ובמבואות לספרות התנאים, עמ' 233. ובאבות דר"ן נו"ב פל"ג, ל"ו סע"ד, מיוחס מאמר זה לר' עקיבא. בכל אופן משמע שבעל ס"ז ייחסה להלל הזקן ועל כל פנים לא לבר קפרא.

והואיל והברייתא השנייה שבס"ז חשובה מאד, ואף הגירסא בברייתא בע"ז אינה בטוחה, עלינו להעתיק את הדברים ולפרשם. וכן אמרו בס"ז,⁷¹ עמ' 330, שורה 4: וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. כלים שהן מחוסרין הגעלה, אלו הדודים.⁷² וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. כלים שהם מחוסרים שטיפה, אילו הקיתונות והדוליות והסיטליות.⁷³ וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים.⁷⁴ כלים שאינם עשויים לקבלה. אלו הפשוטים אלו הסכינים והסיפים והרמחים. וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. כלים שאינם עשוים למלאכה, אבל עשוים לכראי, אלו קטליות וכזמים וטבעות ונזמי האף. כשאמר דבר ריבה כלים תלוים בשמותיהם ומשמשין בשמות אחירין, כן שלפני המטה וקלה ומכורה.⁷⁵ דבר וכל דבר ריבה כלים תלוים בשמות אחרין ומשמשין בשמותיהן, פיה של מנורה ופלס⁷⁶ של מכורה פיה של קרן ופלס של קרן. יכול שני מרבה קנה של מכורה וקנה⁷⁷ של קרן ת"ל אך.

footnotes: ⁷¹ הנוסח שם הוא ע"פ כ"י אוקספורד שפרסם רש"ז שכטר בצופה האנגלי סידרא ישנה ח"ו, עמ' 657. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 4, הערה 5. ⁷² כן מעתיק בשם ס"ז בתוספות רי"ד מהדורא תניינא סוף ע"ז (מ"ה ע"א מן הספר), והעיר עליהן באמבוה דספרי במקומו. ובקטע מן הגניזה בטעות: הדודים. ובילקוט בין בדפוס ובין בכ"י יש כאן השמטה. ⁷³ מלה זו הובאה במלונות רק בשם הערוך ערך סטל, שכתב שם בשם ירושלמי שבת (פ"ו ה"ג, ו' ע"א): מהו ליתן צלוחיתא גו עגלתא. א"ל הבה (כ"ה בערוך ד"ו ובשרידי הירושלמי, עמ' 76) גו סטלא. אבל בירושלמי שלפנינו: גו נטלא. ובירושלמי כפשוטו, עמ' 83, לא הבאתי את גירסת הערוך, מפני שסמכתי על הספר שרידי הירושלמי (הנ"ל), שאף שם: גו נטל ... ברם הגירסא "נטלא" בירושלמי חשודה היא, ואיננה בשום מקום אחר בירושלמי. עכשיו באו לידי הצילומים של קטעי הגניזה, ושם ברור בלי צל של ספק: גו סטל ... ולפ"ז ברור שצדק ר' בנימין מוספיא שפירש סטלא, situla, σίτλα, דלי. ואף לפנינו בס"ז כאן נשנו דלאים (דוליות) ודלאים קטנים (סיטליות). וזכינו למלה זו גם בספרות התנאים. ⁷⁴ בכ"י מקוצר: וכל א' ש' ל' י' ב'אש ת' ב'. וכע"ז להלן. ⁷⁵ הגירסא "וקלה ומנורה" היא גם בילקוט כ"י אוקספורד, ובהבאה לאחד מן הראשונים שהעתיק שכטר בצופה האנגלי הנ"ל (לעיל הערה 71), עמ' 658, בהערה. ובילקוט בדפוסים: וקנה ומנורה. ובר"ש כלים פי"א מ"ב: וקולב של מנורה. ושמא יש לה יחס ל"זקוקה דיקלון" (=של קלון) בירושלמי שבת פ"ב ה"ד, ה' ע"א. ⁷⁶ וכ"ה בהבאה לאחד הקדמונים הנ"ל (לעיל הערה 76). ובר"ש הנ"ל: ופילס, וברא"ש שם: הפולס. ובילקוט בטעות: ופוט. ושמא הוא פרח המנורה (flos) שהוא טמא (כלים פי"א מ"ז). וכל הקישוטים של הבניינים נקראים בלשון רומית fores, פרחים. ⁷⁷ נ"ל קרוב לוודאי שצ"ל: וקבה (וכמעט שאין כאן הגהה, והחילופים בין נו"ן ובי"ת מצויים מאד בכי"י) של קרן, שכן נשנו יחד קבה של קרן וקנה של מנורה במשנת כלים פי"א מ"ז: הקב (עיין מלא"ש) שלה (כלומר, של הקרן) ר' טרפון מטמא, וחכמים מטהרין כיוצא בו קני מנורה טהורין.

והמדרש שלנו מרבה בתחילה כלים תלויים בשמותיהם, והיינו שאין להם שם לוואי,⁷⁸ וכל אחד כלי לעצמו⁷⁹ (וסתם כן וקולב הם לא של מטה ושל מנורה), אבל פעמים משמשין שימושן בשמות אחרים, בשם לוואי, כגון כן שלפני המטה וכו'. וכן כלים תלויים בשמות אחרים, כגון פיה של מנורה ופלס של מכורה וכו', שיש להם שם לואי בשימושן העיקרי, כשהם משמשים עם מנורה וקרן, אבל כשמשמשין לעצמן משמשין בשמותיהן, כל הכלים הללו אעפ"י שאין שמושן באש, צריכים העברה במים. וממשיך המדרש: יכול שאני מרבה קנה של מכורה וכו', ת"ל אך, כלומר, הדברים הללו אינם לא כלים ולא תכשיטים.

footnotes: ⁷⁸ עיין מ"ש לעיל עמ' 20. וכאן שם לוואי הוא לא לוואי לשם מקום, אלא הכוונה לפשוטי כלי מתכות שיש להם שם לוואי וטפל לכלי אחר. ⁷⁹ והם טמאים, מפני שיש להם גם שמות בפני עצמן, עיין כלים פי"א מ"ב, בר"ש וברא"ש שם. ועיין ר"מ פ"ט מה' כלים ה"א ה"ה, ובקרית ספר שם. ועיין סדרי טהרות, כלים קי"ז ע"ב.

קיצורו של דבר, המדרש שלנו מרבה כל מיני כלים לטבילה אפילו הללו שאינם כלי סעודה, ומוציא רק דברים שאינם כלים כלל, ואפילו סייפים ורמחים, ואפילו תכשיטים טעונים טבילה. וכן אמרו בירושלמי ע"ז ספ"ה, מ"ה ע"ב: תני ר' הושעיה צריך להטביל.⁸⁰ כהדא רבמי סלק עם ר' יודן כשייא לחמתא דגדר ושאלון כסף (כלומר, תכשיטי כסף) מן אילין דאוסינוס,⁸¹ שאלון לר' ירמיה. אמ' צריך להטביל, לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל וכו', אבל שואל מותר, מעתה אפילו כלים וכו'. וברור מתוך הירושלמי שר' אמי ור' יהודה נשייא לא כלי סעודה שאלו מן הגוי אלא כסף לכוי, והצריכו טבילה מפני שיצא מטומאת הגוי לקדושת ישראל, כמפורש בס"ז כאן שאף תכשיטים צריך להטביל כדי להשתמש בהם.⁸² וממילא אף בגדים שנקנו מן הגוי אסור להשתמש בהם בלי טבילה, וכמו שהקשה רב ששת (בבלי ע"ז ע"ה ב'): אי הכי אפילו זווא⁸³ דסרבלי, ולשיטת הס"ז והירושלמי אין הכי כמי שאפילו הם צריכים טבילה.

footnotes: ⁸⁰ מוסב על משנתנו שם ספ"ה, ושנה ר' הושעיה שצריך להטביל את הכלים אחרי שהגעילם, עיין בבלי שם ע"ה ב'. ⁸¹ כ"ה בד"ו, וכנראה שצ"ל: דאוסוניס, והכוונה למשפחה רומית שהיתה בחמת גדר, .Αὔσονες ⁸² ולאו משום טומאה גרידא אתינן עלה. ובתוספ' רי"ד סוף ע"ז נקט כבבלי ע"ה ב' שאין צריכים טבילה אלא כלי סעודה, ולפיכך תפס כדבר פשוט שהסיפא בס"ז כאן היא לעניין טומאה וטהרה גרידא. ואף בספרי סוף מטות משמע כשיטת הבבלי, שלא הזכירו שם אלא כלי סעודה, ובמקום "והסיפים והרמחים" שבס"ז שנו שם: "והקדירות והשפודים והאסכלות", והטעם הוא משום "געולי", או "גיות", או "גויות", עיין בהוצ' הורוביץ, עמ' 214. ובשנו"ס שם. ועיין בתוספות שבת נ"ח ב', ד"ה כל, ובחידושים המיוחסים להריטב"א שם. ⁸³ עיין ערוך ערך זווא.

עכשיו נעבור להמשכו של ס"ז שם: יכול יצאו במי שטיפה, ת"ל במי נדה יתחטא. יכול יצאו במי הזייה וכו'. ופירושו, יכול יצאו במים שהעבירם בהם, ולא יצטרכו שוב להזייה (מגזירת הכתוב), ת"ל במי נדה יתחטא. ומכאן ברור שהכתוב מדבר בכלים שנטמאו וצריכים הזייה, כפירש"י, וכפי שיוצא גם מספרי. אבל בבבלי ע"ז ע"ה ב' אמרו: תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי. אמר רבא דאמר קרא, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. תני בר קפרא מתוך שנאמר במי נדה (במדבר ל"א, כ"ג) שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל אך, חלק, א"כ מה ת"ל במי נדה מים שנדה טובלת בהם, הוי אומר ארבעים סאה. הרי לך מפורש שלבר קפרא לא דיבר הכתוב בכלי מדין שנטמאו במת והטבילה היא כדי להשתמש בהם בהיתר, ולא מחמת טומאה אתיכן עלה, ובס"ז כאן מפורש להפך שצריכין הזייה.

ובשאילתות סי' קל"ז מעתיק: שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל וטהר⁸⁴ (כלומר, תעבירו באש וטהר). אם כן מה ת"ל במי נדה וכו'. לפי גירסא זו אפשר לפרש בבבלי: מתוך שנאמר במי נדה, שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי, ת"ל וטהר,⁸⁵ כלומר, הכתוב אומר בפירוש "וטהר", וממילא עלינו להניח שהכלים כבר הוזו (שאם לא כן אי אפשר לומר וטהר"), א"כ מה ת"ל במי נדה, מים שכדה טובלת בהם וכו'. ולפ"ז לא אמר בר קפרא כלל שמדברים כאן בכלים שאינם צריכים הזייה, ובנידון זה אינו חולק על הברייתא בס"ז, אבל מכל מקום לא הזכירו בס"ז טבילה בארבעים סאה, ודרשו במי נדה כפשוטו, במי הזייה, שלא כבר קפרא.⁸⁶

footnotes: ⁸⁴ והעיר הנציב בהעמק שאלה שם, הערה י' שכ"ה היא הגירסא גם בשאילתות כת"י ובתנחומא [חקת, הוס' מנטובה סי' ב']. ועכשיו אנו רואים שכן גרס בבבלי גם הראב"ד בחידושיו שם, עמ' 262. ⁸⁵ והצריכותא בבבלי להלן שם היא שאנו זקוקים לדרשא של רבא לעיל שם וגם לדרשא של בר קפרא. ועיין בהעמק שאלה הנ"ל. ⁸⁶ בס"ז שם ממשיך: יכול יצאו במי הזייה ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם. מלמד שהן טעונין הזייה אחר טבילה. וכבסתם בגדיכם אחר תבואו אל המחנה. אחר טבילה וכיבוס בגדים. ולפ"ז מוכח שברישא צ"ל: מלמד שהן טעונין הזייה [ו]אחר' (= ואחריה) טבילה. ואפשר שהפירוש הוא: יכול יצאו במי הזייה, כלומר שאם הזה ולא הטביל יצא, ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. כלומר אחר הזייה צריך להטביל את הבגדים (שהרי לשיטת ס"ז והירושלמי אף בגדים של גוי צריכים טבילה), עיין לעיל שם ל"א, כ'. ואח"כ דורש מסוף הפסוק על הבגדים של עצמם, שטעונין טבילה אחר הזייה מחמת טומאה, ככל כלי שנטמא. ולפ"ז מתיישבים קצת דברי מהרי"ן אפשטין, והגירסא בבבלי היא כגירסת השאילתות והראב"ד, וכמו שפירשנו בפנים, ואף בר קפרא מודה שצריכים הזייה. אבל כ"ז השערה רחוקה. וכן יכול המתעקש להתעקש ולפרש: יכול יצאו במי שטיפה (כלומר, במי שטיפה בעלמא) ת"ל במי נדה יתחטא (כלומר, בארבעים סאה שהנדה טובלת בהם). יכול יצאו במי הדווה (והסופרים שלא היו רגילים במלה זו תקנו ע"פ העניין: הזייה), והיינו במים שהדווה (הנדה) טובלת בהם, והוא מגזירת הכתוב, ואינם זקוקים שוב להזייה שנייה ביום השביעי, ת"ל וכבסתם את בגדיכם ביום השביעי, מלמד שהן טעונין הזייה (כלומר, הזייה שניה) אחר טבילה (כלומר, אחר הטבילה במי נדה, בארבעים סאה). ומדברים בבגדי הגוים. ועכשיו אין צורך לתקן את הגירסא בס"ז בקטע מכ"י ובילקוט דפוס וכ"י (ודוחק לפרשה בשיטת ר"ת בתוספ' מגילה כ' א'). ואח"כ מרבים בגדי עצמם. ועיין היטב במה"ג הוצ' רצ"מ רבינוביץ, עמ' תקמ"ח, שורה 3-2. וזו נ"ל השערה עוד יותר רחוקה מן הראשונה. ולא באנו אלא לעורר.

הארכנו בזה כדי לדון בברייתא קשה זו שהמפרשים לא פירשוה כראוי, אבל לעניינינו הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. ואפילו אם נניח שבר קפרא חולק במפורש על ברייתא זו עדיין אין ראייה מכאן שבר קפרא איננו מסדר האחרון של ס"ז, כפי שנראה להלן.

והנה מהרי"ן אפשטין מצא (לפי פירושו הוא) רק ברייתא אחת בס"ז (ריש עמ' 317) כבר קפרא (וכבר סתרנו לעיל את דבריו), וברייתא אחרת של בר קפרא שאיננה בס"ז (ובא הדיון עליה לעיל בסמוך). ושוב כתב:⁸⁷ אבל ר"א הקפר, ס"ז 240, אינו ס"ז אלא לקוח מספרי [פיס' כ"ג, עמ' 27]. ובוודאי צדק, משום שהדברים לא הובאו אלא במה"ג גרידא, ומתקבל יותר שהעתיק מן הספרי, ולא מספרי זוטא. ולהלן שם בס"ז, עמ' 243, שורה 10: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. משום טומאת המתים. ר' שמעון אומר מאשר חטא על הנפש משום שחטא על נפשו.⁸⁸ ובספרי שם (פיס' ל', עמ' 36) דעת סתם ס"ז מיוחסת לר' ישמעאל, ודעת ר' שמעון מיוחסת לר' אלעזר הקפר.

footnotes: ⁸⁷ מבואות לספרות התנאים, עמ' 745, הערה 30. ⁸⁸ אף שברייתא זו גם היא אינה אלא במדרש הגדול, מ"מ ברור שלא העתיקה מן הספרי (עיין להלן בפנים), עיי"ש בהוצ' רצ"מ רבינוביץ, עמ' פ"ג.

לאמיתו של דבר חסרות בס"ז כמה דרשות של ר"א הקפר, בר קפרא ובית מדרשו (כגון בר פדא, או בר פדייה, בן אחותו ותלמידו, עיין מעילה ד' סע"ב). וכן בעמ' 247, לא נזכרה דרשת בר קפרא שבבבלי תענית כ"ו ב'.⁸⁹ וכן בעמ' 249, לא כזכרו דברי ר"א הקפר ובנו שבספרי פיס' מ"ב, עמ' 46. ובעמ' 304, שורה 20 ואילך, לא נזכרה ההלכה של ר"א הקפר⁹⁰ בספרי פיס' קכ"ד, עמ' 158. ובעמ' 281, שורה 18: או לאיל תעשה, לרבות את שהוא לא איל ולא כבש וטעון נכסי איל. והוא כר' יוחנן במנחות צ"א ב' (חולין כ"ג סע"א) שמרבה מ"או לאיל" שהוא מביא נכסי איל, ושלא כבר פדא הסובר (שם) שאינו מביא אלא מספק ומתנה עליהם, עיי"ש.

footnotes: ⁸⁹ בירושלמי שם רפ"ד, ס"ו ע"ב, הדרשה היא בשם בר פדייה, ורבים החילופים בין השמות הללו, עיין במבוא לנוסח המשנה למהרי"ן אפשטין, עמ' 50, הערה 2, ויש להוסיף עליהם כהנה וכהנה, ועיין גם להלן. אבל הכל בית מדרש אחד. ⁹⁰ מה שהביא הרח"ש הורוביץ בהערותיו לס"ז שם ממדה"ג אינו מס"ז אלא מן הספרי שצויין בפנים, ואינו בקטע מן הגניזה א' ע"א, שורה 23, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 58.

ובספרי פיס' קט"ז, עמ' 133: לכל דבר המזבח מיכן היה ר' אלעזר הקפר ברבי אומר כל דבר המזבח אל יהיה אלא בך ובבניך. ובס"ז סוף עמ' 292 ליתא. אבל בבבלי יומא כ"ד א', כנראה, ייחסו דרשה זו ללוי. ועיין ירושלמי שם פ"ב ה"א, ל"ט ע"ב.

ובעמ' 241, שורה 14: ממעט אני בנודר סתם שאם גלח יום שלשים שיעלה לו, יכול אף במפרש כן, ת"ל ימי נזרו לא יגלח. מי שאמר הריני נזיר על מנת שאגלח בין נזירות לנזירות וכו'.⁹¹ ובירושלמי נזיר פ"א רה"ג, כ"א ע"ג: בר קפרא אמר יהיה תלתין וכו'. על דעתיה דבר קפרא אם גילח יום שלשים לא יצא. וכ"ה במדרש במ"ר כשא פרש' ר' סי' ר' בכ"י אוקספורד: בר קפרא⁹² אמר סתם נזירות שלשים יום וכו' על דעתיה דבר קפרא אם גילח יום שלשים לא יצא.⁹³ והוא ההפך ממשנתנו ומסתם ס"ז כאן. אבל אפשר שהירושלמי אמר מה שאמר מעצמו, כלומר שלמי שסובר שמקצת היום אינו ככולו יהא הבדל בין דרשת ר' יהונתן לדרשת בר קפרא שם. אבל בר קפרא בעצמו יוכל לסבור שמקצת היום ככולו, ואפילו לפי הדרשה שלו אם גילח ביום שלשים יצא.

footnotes: ⁹¹ אעפ"י שפיסקא זו אינה אלא במה"ג וחסרה בילקוט, צדק הרח"ש הורוביץ שהכניסה לס"ז, ואינה מן הספרי פיס' כ"ה, עמ' 30, כפי שמוכח מן הלשון ומהמשך הדברים. ועיין גם עמ' 244, שורה 7-6. אבל הפיסקא בעמ' 241, שורה 24, אינה מס"ז, אלא ע"פ הבבלי נזיר ה' א'. ⁹² במדרש בדפוס: בר פדא אמר וכו', ', על דעתיה דבר פדא וכו'. ועיין לעיל הערה 89, ולהלן הערה 93. ⁹³ אבל בבבלי נזיר ה' א' המסורת היא הפוכה (אלא ששם "בר פדא" במקום "בר קפרא") ולפיה יסבור בר קפרא (בר פדא) שאם גילח ביום שלשים יצא, כרוב המקורות.

ולהלן שם, ריש עמ' 244: ר' עקיבא אומר הימים הראשונים יפלו, מה שגזרו הראשונים שלשים יום. ויפה פירש הרח"ש הורוביץ ע"פ הירושלמי⁹⁴ נזיר פ"א ה"ג, כ"א ע"ג: ואית דבעי מישמעינה מן הכא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, ימים שהותרו שהתירן משה ובית דינו ואין פחות משלשים יום. אלא שערבך ערבא צריך, ואף הירושלמי סתום. ובשערי תורת א"י (עמ' 429) כתב: צ"ל ימים שהותרו, שהתרה משה ובית דינו כו' פי' שהתרה משה לישראל לא יום אחד תאכלון וגו' עד חדש ימים (במדבר י"א, י"ט-כ'). ויפה פירש, שכן בכתוב שם (ט"ז) כזכרו שבעים זקנים, וחז"ל קראו להם משה ובית דינו.⁹⁵ ואשר לשימוש בפעל "התרה" בירושלמי, הרי כן אמרו במדרש:⁹⁶ והיה לכם לזרא (במדבר שם) מהו לזרא וכו', ר' אבהו אמר לאזהרה, כלומר להתראה. ויש כאן מסורת של תנאים. וכן אמרו במכילתא ויסע פ"ג, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 163: הריני כותנו לכם, ולבסוף אפרע ממכם וכו', דיין אני להפרע מכם. ועיין במאיר עין שם, מ"ח סע"א. ומשום כך אמרו בירושלמי: ימים שהותרו, שהיתרן (כצ"ל במקום "שהתירן") משה ובית דינו. ומן הירושלמי משמע שלדרשה זו צריך שלשים יום שלמים, כשיטת בר קפרא שם, אבל לא כדרשתו. ועיי"ש מו"ק פ"ג ה"א.

footnotes: ⁹⁴ אלא שכבר קדמו בפירוש זה בעל פ"מ במה"פ לירושלמי שם, ד"ה שהתירן, והוא פירש את הירושלמי ע"פ ס"ז שלנו. ⁹⁵ עיין במשנת סנהדרין פ"א מ"ו ועוד. ⁹⁶ ויקרא רבה פי"ח, ד' (ובמקבילה), הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' ת"ט.

עמ' 232, שורה 16: שיקנא להם⁹⁷ בעשה, ומנין בלא תעשה אמרת וידבר ה' אל משה לאמר. דרשה זו היא בשיטת ר' יהודה (בתו"כ אמור פרק ז' ה"ז-ה"ח, צ"ט ע"א): נדבה תעשה אותו. אותו אתה עושה נדבה, ואין אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית. מיכן אמרו המקדיש תמים לבדק הבית עובר בעשה. ומנין אף בלא תעשה, ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים אין בו בלא תעשה.⁹⁸ ופירש הראב"ד לתו"כ במקומו שלא אמר ר' יהודה כן אלא במקום שקיים לאו הבא מכלל עשה, ובא הדיבור "לאמר" להעלות את הלאו הבא מכלל עשה ללאו גמור.⁹⁹ ולפי הדרש בס"ז כאן הרי כל "לאמר" בתחילת הפרשה מטיל לאו על כל הציוויים שנאמרו אח"כ בפרשה, ואם לא קינא לאשתו עובר על עשה ועל לא תעשה.¹⁰⁰ וכן במה"ג שמות (הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' קע"ו): לאמר וכו'. ר' יהודה אומר ליתן לא תעשה על כל עשה האמור בפרשה. וכנראה שהוא ממכילתא דרשב"י, כמו ששער הרד"צ הופמן.

footnotes: ⁹⁷ בילקוט דפוס הפיסקא קטועה, והנכון בילקוט כ"י, עיין מ"ש לעיל עמ' 95, הערה 26. ⁹⁸ עיין בתוספות מנחות נ"א ב', ד"ה אף, ומ"ש הרש"י הילמן באור הישר שם במקומו. ⁹⁹ ודבריו הובאו בהשמטות לשטמ"ק תמורה ז' ב', אות ב'. וכ"ה שיטת ר' אליעזר [ממיץ]. שהובאה בשטמ"ק שם, והר"י בתוספות פסחים מ"ב א', ד"ה לאמר. ¹⁰⁰ בזית רענן פירש: "ומנין בל"ת. פי' שאסור לקיימה עד שישקנה", והוא דחוק מאד (ועיין גם לעיל שם, לפי גירסת ילקוט כ"י שהבאנו לעיל עמ' 95). וכפשוטו נותן המדרש לאו על העשה של "וקנא", וכדעת ר' אליעזר שהקינוי חובה (עיין מ"ש לעיל עמ' 95). ועיין בסיגנון המכילתא משפטים פ"כ, עמ' 331 ואילך, ספרי ראה פי' פ"ב, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 148, מכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 217, שורה 18, ומ"ש הר"ח אלבק בספרו .Untersuchungen über die Halach. Midr, עמ' 150, הערה 7.

ואמרו בבבלי פסחים מ"ב א' (תמורה ז' ב') על דברי ר' יהודה בתו"כ הנ"ל: אמר ליה רבי לבר קפרא מאי משמע? א"ל דכתיב לאמר, לא יומרו דברים.¹⁰¹ דבי רבי¹⁰² אמר, לאו אמור. ולכאורה אפשר לשאול אם בר קפרא הוא המסדר האחרון של ס"ז, למה לא באר את הדברים כפירושו? ברם בירושלמי (נזיר פ"ה ה"א כ"ג סע"ד) ובמדרשות הפירוש מיוחס לרבי (וכלשון שני שבבבלי), ובר פדייא¹⁰³ הוא שהבין את פירושו של רבי. בר מן דין, הרי גם מסדר התו"כ שהיה מאוחר לרבי, ומבית מדרשו הוא, אף הוא לא הכניס את "תלמודו" לתוך הברייתא ושנה אותה כמות שהיא.

footnotes: ¹⁰¹ כגירסת כתבי יד, עיין דק"ס במקומו ור"ח שם. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 49. ¹⁰² כנוסח הגאונים, עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל. ¹⁰³ עיין לעיל, הערה 89.

ולהלן, עמ' 266, שורה 22: כל ספר שיש בו שמנים וחמש טעיות לא יקרא בו עד שיוגה. ובירושלמי (מגילה פ"א הי"א, ע"א ע"ג): והתני ספר שיש בו חמש ושמנים טעיות בפרשת (צ"ל: כפרשת) ויהי בנסוע הארון מתקנו וקורא בו. מתוך המקבילות¹⁰⁴ משמע שבחרו בפרשה זו, מפני שספר בפני עצמו הוא. וכן אמרו במדרשות:¹⁰⁵ בר קפרא עבד וכו' ויהי בנסע הארון ודבתריה¹⁰⁶ ספר בפני עצמו. ואף בנידן דידן מיוחסת דעה זו עצמה לרבינו הקדוש.¹⁰⁷ ובפירוש אמרו בבבלי (שבת קט"ז א'): כמאן אזלא וכו' חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה, כמאן כרבי.

footnotes: ¹⁰⁴ עיין ספרי ריש פיס' פ"ד, עמ' 80, ובמקבילות שצוינו שם. ¹⁰⁵ ב"ר פס"ד, ח', הוצ' תיאודור אלבק, עמ' 708; וי"ר פי"א, נ', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' רכ"ב. ¹⁰⁶ עיין בשנו"ס בב"ר הנ"ל. ובוי"ר הנ"ל: מן ויהי בנסע עד ובנוחה חד. ¹⁰⁷ ספרי ריש פיס' פ"ד, עמ' 80.

סוף דבר, לא מן הסתמות שבס"ז כבר קפרא, ולא מן הסתירות לשיטתו במדרש שלנו אפשר להסיק מסקנות מחליטות, שהרי גם רבינו הקדוש סתם לפעמים במשנתו שלא כדעתו.¹⁰⁸ ואף שאנו רגילים להסתייע מ"תני ר' פלוני" לדעת אותו ר' פלוני, הרי יש הרבה יוצאים מן הכלל. וכמה פעמים אמרו בירושלמי מתניתא דר' פלוני פליגא עלוי, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב (כלאים), עמ' 634, הערה 70. וכן גם בבבלי, עיין מ"ש הר"ח אלבק בספרו מחקרים בברייתא ותוספתא, עמ' 30.

footnotes: ¹⁰⁸ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 200 ואילך.

ולא זו בלבד, אלא ששני המקומות שהעיר עליהם מהרי"ן אפשטין ביחס לס"ז ובר קפרא (ובטלכו את דבריו לעיל בטענות מסלקות) הם מעניינים מאד מבחינה שאנו דנים בה. וכן אמרו בס"ז שם, סוף עמ' 316: הפרו תורתך עת לעשות לה'. וכן הלל אומר בשעת המפזרין כנס את הרגל. דלית קפיץ קני מינה.¹⁰⁹ באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר.

footnotes: ¹⁰⁹ כ"ה בילקוט כ"י אוקספורד. ובילקוט דפוס בטעות: מיניה.

ונראה לי קרוב מאד שמאמרו של הלל מסתיים במלים "בשעת המפזרין כנס את הרגל", והוא משמש דוגמא ל"הפרו תורתך", כפירוש רש"י בברכות ס"ג א', ד"ה כנס. וכמעט וודאי הוא שהלל ציטט פתגם עממי של תגרים מפני שהיה שגור בפי העם, והעבירו לדברי תורה. והתגרים אמרו: בשעת המפזרין כנס את הרגל, כלומר, בשעה שכולם מפזרין ומוציאין את סחורתם למכור והכל הוא בזול, כנס את רגליך ושב בבית, ובל תמכור עד שיעלה המחיר. ובשעת המכנסין פזר, כלומר, בשעה שהכל אוגרין את סחורתם, והכל הוא ביוקר, פזר, כלומר, מכור והרויח לפני שירד המחיר; והכל עצה מעשית למוכרי סחורה. והפתגם הוא על משקל המאמר:¹¹⁰ מיכן אמרו בשעת המלחמה כנס את הרגל (כלומר, שב בבית), ובשעת רעב פזר את הרגל (כלומר, לך ממקום למקום לחפש אוכל). הלל הוא שהעביר את הפתגם לד"ת, ובשעת המפזרין תורה מותר לו לכנס, כפירש"י הנ"ל, והכל במוכר אכן קיימין, במלמד תורה.

footnotes: ¹¹⁰ ספרי האזינו פיס' שכ"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 369, ומקבילות, עיין בהערות שם.

מדברי הבבלי (ברכות ס"ג א') שהביא את הבבא האמצעית כאן ואת הסיפא בשם "דרש בר קפרא" מוכח שבר קפרא השלים את דברי הלל הנ"ל, הוסיף את הפתגם ביחס לקונה, והוא: "דלית קפיץ¹¹¹ קני מינה",¹¹² וצרף את המאמר השני של הלל: באתר דלית גוברין השתדל להיות¹¹³ גבר. ואף הסיפא לקוחה מפתגם עממי המייעץ לתפוס את השעה ולהיות "גבר" לפני שיחמיצנה. בר קפרא העביר את הכל לדברי תורה, אבל עיקר המאמר מקורו במילי דעלמא.¹¹⁴ הלל המשיל במוכרים, ובר קפרא בקונים.

footnotes: ¹¹¹ כלומר, קָפוץ, קופץ על הסחורה. אני מעדיף את נוסח הס"ז על נוסח הבבלי: "זלת, קפוץ (כ"ה בכי"י ובראשונים) קנה מינה". וכן הגיה מהרי"ן אפשטין גם בס"ז, ופירושו: אם הסחורה זולה קפוץ וקנה וכו'. הפתגם בצורה זו הוא "מחוסר דם", ובוודאי שמוטב לו לאדם לקנות בשעת הזול, וכל העוקץ הוא כאן בעצה לקנות בשעה שאין קונה כלל, שלא יבהל מכך, ועיין מ"ש להלן בפנים בשם התנחומא. וכל המאמר בא כאן כדי להסביר מה שאמר משה לבנות צלפחד (עמ' 316, שורה 12): "כל ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתנה מבקשות נחלה בארץ", כלומר, אין קופץ כלל על נחלאות וכו'. ואפשר מאד שגם בבבלי אין "זלת" אלא "זי לית", "די לית", כלומר, דלית קפוץ, שאין קופץ, ממש כבס"ז. ובבבלי נשתמרה המלה בארמית עתיקה (ואפשר שכל הפתגם מוצאו בספרות החכמה העתיקה בארמית). ¹¹² עיין לעיל הערה 109. ¹¹³ צ"ל: השתדר והוי. ולפנינו תיקון ע"פ משנת אבות פ"ב מ"ה. ואף שם בכמה נוסחאות "השתדר", עיין ערוך ערך שדר ובמגן אבות להרשב"ץ במקומו. ¹¹⁴ דוגמת מה שאמרו לעיל בבבלי ברכות ס"ב ב': בר קפרא הוה מזבן מילי בדינרי וכו' בר מזבן תאני, תאני דאבוך זבין. ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 110 ואילך.

וכן מסופר במדרש תנחומא¹¹⁵ על אדריינוס שייעץ לעקילס כיצד להרויח בסחורה, וא"ל: כל פרקמטיא שאתה רואה שפלה¹¹⁶ ונתונה בארץ (כלומר, שאין קונה), לך עסוק בה, שסופה להתעלות ואת משתכר. בא לו (כלומר, עקילס) לארץ ישראל ולמד תורה וכו', א"ל (כלומר, אדריינוס) ומי אמר לך כך? א"ל בך כמלכתי וכו' ואמרת לי כל פרקמטיא שאתה רואה שפלה¹¹⁷ ונתונה בארץ לך ועסוק בה וכו'. והוא כבס"ז שלפנינו. ובכן צדק מהרי"ן אפשטין בהשערתו.¹¹⁸

footnotes: ¹¹⁵ משפטים, הוס' מנטובה סי' ה', הוצ' בובר סי' ג'. ¹¹⁶ בס' והזהיר משפטים, עמ' 90: ראה כל סחורה שהיא מאוסה, געולה, בזויה ושפלה, התעסק בה. והוא עיבוד מאוחר. ויפה העיר בובר על הכותב לעין יעקב ע"ז פ"א שהביא בשם ילמדנו: כל פרגמטיא שאתה רואה שנפלה וכו'. והיא נוסחא נכונה. וכן בפתיחא לרות רבה סי' ב': נפל שעריהון דפוריא, כלומר, נפל השער של הפירות, כפירוש הרד"ל שם. אבל בילקוטים שמעוני ומכירי לתהלים קמ"ז חסרה מלה זו. ¹¹⁷ בכותב לעין יעקב הנ"ל, לנכון: שנפלה. ¹¹⁸ אמנם הוא לא באר את דבריו, ופסק את הברייתא בסכינא חריפא, אבל הרי הדברים נתפרסמו אחרי פטירתו מתוך רשימות שרשם לעצמו, ובוודאי לוא היה מפרסם את המחקר בחייו היה מבאר את דבריו. ומכאן אנו למדים על כמה השגות שהשגנו עליו ז"ל.

ואשר ל"תני בר קפרא" שבבבלי ע"ז ע"ה ב' הרי יש לציין שאין מי שדן (בספרות התנאים) בשאלת "מי נדה" שבכלי מדין חוץ מס"ז והברייתא של בר קפרא, ואפשר ואפשר שב"ק בא להוציא דווקא מן הברייתא שלו כאן, ומתניתא דבר קפרא כאן פליגא על תני בר קפרא, ותני בר קפרא בבבלי היא דעת בר קפרא עצמו.¹¹⁹ והוא הדין ביחס לברייתא שבס"ז, עמ' 281, שורה 18: או לאיל תעשה וכו', ודרשה זו לא נמצאת בשום מדרש אחר, ור' יוחנן הוא שדרש כן, ובר פדא (בן אחותו ותלמידו של בר קפרא) חולק על ברייתא זו, עיין מ"ש לעיל, עמ' 109.

footnotes: ¹¹⁹ עיין מ"ש לעיל עמ' 112.

ברור שכל זה אינו מספיק להסיק מסקנות מוחלטות, ועלינו לשוב ולחזור לשיטה שנקטנו בה לדבר על דרך "מסתבר". המדרש שלכו בוודאי סודר ע"י תנא שהתנגד לבית מדרשו של רבינו הקדוש. וכבר הוכח לעיל שס"ז שונה בהחלט בהלכותיו, בטירמינולוגיה, בלשונו ובסינכרכו מכל המדרשות שיצאו מחוגיהם של תלמידי רבינו הקדוש. מצד שני הוכיחו החכמים שמרובות בו הדעות של ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו.¹²⁰ ואמרו על ר"א בר' שמעון¹²¹ דהוה קרי ותני וקרוב¹²² פוייטן¹²³ ודורשן. ולהלן נראה שהסיגנון בס"ז מנומר במליצות על דרך הפייטנים.

footnotes: ¹²⁰ עיין במבואות לספרות התנאים של מהרי"ן אפשטין, עמ' 745-744. ועיין לעיל שם, עמ' 172, על ר"א בר' שמעון סתימתאה שבמדרשי הלכה. ¹²¹ פסיקתא דר"כ פיס' כ"ז, מהדורת ר"ד מנדלבוים, ריש עמ' 404. ¹²² עיין מ"ש על מלה זו במאמרי "חזנות יניי" בירחון סיני, שבט תרצ"ט, עמ' רכ"ג, וציינתי שם גם לחקרי לשון של ד"ר מ. זיידל, עמ' 43. אח"ז ראיתי שכבר קדמו בזה הר"מ שטרשון במתת יה לאיכה רבה, עמ' 142. ¹²³ ועיין גם שה"ש רבה פ"ג סוף ה'. ובפירוש ר"מ תיבון לשה"ש, י"ד ע"ב: מדרש חזית, מהו מכל אבקת רוכל. ר' אליעזר אומר קראי ותנאי וקרובי ופיטני. ולפי גירסא זו מפרש ר"א את הפסוק, ולא שהוא היה קראי וכו', כפי שהעיר ר"י רייפמן באוצר טוב של ברלינר שנת תרמ"ד-תרמ"ה, סוף עמ' 32. ומן הפסיקתא אנו רואים שנוסחא משובשת נזדמנה לו לר"מ תיבון. ובערוגת הבושם ח"ב, עמ' 96, בשם הפסיקתא: קראים טובים ודרשנים טובים פייטנים טובים, כגון לוי בר סיסי וחביריו. וכן בס' מעלות המדות, מעלת התפילה (בד"ק, ובהוצ' "אשכול" ירושלים תשכ"ח, עמ' ק"ח): פטוטין טבין, קרויין טבין, דרושין טבין, כגון לוי בר סיסי וחבריו. ברם המלים "פייטנים (פטוטין) טבין" אינן בשום כ"י של הפסיקתא, עיי"ש פיס' שובה, הוצ' ר"ד מנדלבוים, סוף עמ' 376 ואילך. ונראה שהוסיפו ע"פ הירושלמי יבמות פי"ב ה"ו, י"ג ע"א, ורבותינו תרגמו "חזן" על דרך "חזנות יניי" (עיין בהערה 5 בערוגת הבושם הנ"ל), ומכאן התואר "פייטנים" על לוי בר סיסי וחביריו.

והואיל ור"א בר' שמעון בוודאי לא היה המסדר האחרון של ס"ז, הרי אינו רחוק להניח שבר קפרא, שרבי לא קרב אותו,¹²⁴ ושנה הרבה משניות שלא כרבי,¹²⁵ והיה פייטן ובעל מליצות¹²⁶ וממשל משלים,¹²⁷ הוא הוא שמלא אחרי ר"א בר' שמעון וסידר סופית את המדרש שלנו.

footnotes: ¹²⁴ עיין ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א, פ"א ע"ג, בבלי שם ט"ז א'. ¹²⁵ עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 288, הערה 3. ¹²⁶ עיין ירושלמי מו"ק הנ"ל, כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ב, ומקבילות. ועיין הסיגנון בקה"ר פ"ט פסוק י'. ¹²⁷ עיין וי"ר פכ"ח, ב', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרנ"ד.

ואף שקשה לסיים בדיוק את מהות התואר פייטן (ποιητής) אצל חז"ל באותו זמן,¹²⁸ אבל ברור שכיכו כן גם אדם המרבה במליצות, בלשון נופל על לשון, בצלצולים דומים (alliteration), ובכל מיני צורות ריטוריות, ובעיקר אדם היוצר דיבורים שונים שאינם רווחים בלשון הרגילה. המדרש שלנו שופע בצורות כאילו, דבר שאינו מצוי באותה מדה בשאר מדרשי הלכה. ונציע להלן כמה דוגמאות. בקטעים מן הגניזה, הוצ' מהרי"ן אפשטין:¹²⁹ כשהיא נושא (=נושאה) להיבקע. משהיא נושא להבקע וכו'. ופירש לנכון הנ"ל: נושאה – מתחילה. משמעות זו אינה מצויה במקום אחר, אבל הביטוי השווה ל"נשא", "טען" מצוי במשמעות זו אצל הפייטנים הקדמונים, עיין מ"ש ר"מ זולאי בקונטריסים של ילון ש"ב, סוף עמ' 69 ואילך.

footnotes: ¹²⁸ עיין שה"ש רבה פ"א, ז' ומקבילה. ועיין מ"ש תלמידי ר"א מירסקי במאמרו היפה "מחצבתן של צורות הפיוט" בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ז (תשי"ח), עמ' 5 ואילך, במחברתו "ראשית הפיוט" ("עיונים" חל"ד, ירושלים תשכ"ה) עמ' י"ט ואילך, בלשוננו כרך ל' (ירושלים תשכ"ו), עמ' 296 ואילך, ובמאסף ירושלים (שנתון לדברי ספרות והגות) כרך ב', ירושלים תשכ"ז, עמ' 161 ואילך. ברם במדרש שלנו ה"פיוט" הוא מסוג אחר לגמרי, שהרי במדרש הלכה עסיקינן, אלא שפייטן לא יוכל לברוח ממדותיו מבלי להשאיר שריד מהן. ושמא מתבאר בזה הציור המשונה (תו"כ צו פי"ז ה"ד, מ' ע"ב) של ר"א בר' שמעון הפויטן: יצא טבול יום בקוליו וחומריו על ראשו. אונן מימינו ומחוסר כפורים משמאלו. ורמזו בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ד, ו' ע"ג) ואמרו בבבלי (זבחים ק"ב ב') שהלכה זו בבית הכסא נתרקמה. ¹²⁹ א' ע"א, שורה 6, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 57. ובהוצ' הורוביץ, עמ' 303, שורה 24 (ממה"ג).

וכן להלן שם:¹³⁰ צאו וראו כל מי שיש לו טומאה ייפה כוחו להציל, וכל שאין לו טומאה אל ייפח¹³¹ כוחו להציל. ופירושו: וכל שאין לו טומאה בוודאי שלא יפקע (נפח) כוחו להציל. הטירמינולוגיה הרגילה היא: ויפה ... יורע. המסדר השתמש בדיבור זה מפני ההקבלה יִיפה ... יפח.

footnotes: ¹³⁰ ד' ע"א, שורה 21, תרביץ הנ"ל, עמ' 70. ¹³¹ ועיין גם לעיל שם, שורה 17, ובהערות מהרי"ן אפשטין שם.

ולהלן שם:¹³² מים שהן חיים עליהם פרט למלוחים ולמלוגים. ופירש מהרי"ן אפשטין שם: "מלוגים" חמים (המולגים את השער) וכו'. לא מצאתי בשום מקום "מלוגים" במשמעות שלנו (ועיין במקבילות שציין מהרי"ן אפשטין). ונראה שאין כאן אלא מלה מלאכותית כדי להקבילה ל"מלוחים" שלפניה.

footnotes: ¹³² ה' ע"ב, שורה 11, תרביץ הנ"ל, עמ' 76. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 62.

ולהלן שם, בהוצ' הורוביץ, עמ' 317, שורה 3: ומה ראה לשפען כאן וכו'. בילקוט הגירסא: לייחסו (צ"ל: לייחסן) כאן. וכבר הראינו לעיל עמ' 79 שדרך הילקוט להחליף את המלות הקשות בפירושיהן, ואין ספק שהגירסא "לשפען" היא מקורית ונכונה והכוונה, לשפע אותן¹³³ ויחוס במדה גסה. ושמא אין לשפען אלא "לשבחן", ובין כך ובין כך הבחירה במלה זו מתבארת ע"פ ההמשך (להלן שורה 15): מה ראה לשחלפן¹³⁴ כאן, כלומר, מה ראה לשפען כאן ... מה ראה לשחלפן כאן, ויש כאן לשון נופל על לשון.

footnotes: ¹³³ בתוספתא דמאי פ"ג הי"א (בכי"ע): משפען (כלומר, את המדות) ומוכרן דמיי. ובמשנה שם פ"ב מ"ד (כגירסת המשנה שבירושלמי וכי"ל שם): כל המשופעין במדה גסה וכו', ואילו הן המשופעין במדה גסה. ואף המשופעין = המשפעין, דוגמת המעוכבין (= המעכבין) ועוד, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ עמ' 1245, ועיי"ש עמ' 1225 (יובנה במקום יבנה). ¹³⁴ כלומר, להחליף את סדרן, שבפרשה פנחס כ"ו, ל"ג, וכ"ז, א' הסדר הוא: מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה, ולהלן ל"ו, י"א, הסדר הוא: מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה. ובמקורות שלנו מצוי "שלחף" במקום "שחלף", אבל ר"י לוי במלון לתרגומים ערך שלחיף מביא מתרגום כ"י לתהלים מ"ו, ג': דאשתחליפו (לפנינו, וכן בהוצ' לגרד: דאשתלחיפו) אבהתנא. ברם בסורית רגיל "שחלף", עיין בליקסיקון של פיין סמית, עמ' 4116, ערך שחלף ואילך.

עמ' 320, שורה 14: איזו הימני' ואיזו קפדנית. במה"ג: הומיינית ואיזו רוח קפדנית. כל הפירושים שנאמרו בפירוש המלה "הימנית" אינם מניחים את הדעת כלל. אבל "המא" בסורית הוא ניגוד של "הקפד", והוא להעלים עין, להתרשל,¹³⁵ להיות מתון, ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"א, עמ' 47. ואף לפנינו "הימנית" פירושה מתונה, כלומר, איזו מתוכה ואיזה קפדנית. וכן באבות דר"ן נו"א פ"א, סוף עמ' 2: ממתין בדבריו, ואל יהא מקפיד על דבריך. וכן להלן שם, עמ' 3. והמסדר השתמש במלה "הסורית" (שאינה מצויה בארמית) כדי להקבילה ל"קפדנית", כלומר, הימנית ... קפדנית. אבל להלן, עמ' 321, שורה 6: עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן.¹³⁶

footnotes: ¹³⁵ עיין במלונו של פיין סמית, עמ' 1017, ערך המא, ולהלן שם, עמ' 1018, ערך מהמינא וערך מהמינותא. ¹³⁶ ולהלן שם, סוף עמ' 326: לא הייתי יודע שקינמה. והורוביץ הכניס את הבבא בסוגרים (ע"פ מה"ג), ולא דק, שכ"ה גם בילקוט, אלא ששם בט"ס: שקיימה (וכ"ה גם בילקוט כת"י), וצ"ל: שקינמה. אבל אין כאן מלה מלאכותית, שכן השתמשו בלשון המדוברת. ובבבלי נדרים י' ב': תני רב יוסף מקנמנא וכו'.

עמ' 323, שורה 2: בן זומא אומר של שחר לידעיה, של בן הערבים למלכיה. בכל מקום הדוגמא היא: יהויריב וידעיה. וברור שאין כאן עניין של "חרוז", אלא לפנינו מסורת אחרת שלפיה היה ידעיה המשמר הראשון (תוספתא תענית רפ"ב ומקבילות) ומלכיה היה טפל לו (ובתמיד של בין הערבים בחול עסיקיכן), עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ה, עמ' 1078-1076, ומ"ש להלן עמ' 148. וכן הוא מחבב את "האליטרציות". ובעמ' 330, שורה 1: אך את הזהב. אמר אך לחלוק חלודה שלהן. פיסקא זו לא הובאה במפורש בשם ס"ז (ובילקוט כשמט הציון לס"ז לעיל שם). אבל אין ספק שהיא מס"ז, שהרי מה שנאמר בילקוט לפני כן בסמוך הובא ברש"י ויקרא פ"י, י"ט, בשם "ספרי של פנים שני", ובפיסקא הבאה אחריה בסמוך מתחיל הקטע של שכטר מס"ז כ"י,¹³⁷ ובעיטור (ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י קכ"ג ע"ב): וסדר הגעלה כך נהגו, תחלה מעביר חלודה מן הכלים כדתניא בספרי אך את הזהב מכאן שצריך להעביר את החלודה. וכע"ז מעתיקים בשם הספרי ברא"ש פסחים פ"ב סי' ז' ובר"ן על הרי"ף שם סי' תשי"ט.¹³⁸ אבל פיסקא זו איננה בשום כ"י של הספרי, ובוודאי כיוונו לס"ז, שכן דרכם של הראשונים לקרא למדרש שלנו: ספרי,¹³⁹ ובאו"ז לע"ז סי' רצ"א, ל"ח ע"ד: "כתבתי בליקוטיי, תניא בספרי המטביל סכין צריך להעביר חלודה. ועיינתי בספרי בפרשת מדין ולא מצאתיו. ושמא בספרי זוטא הוא". כמעט וודאי גמור הוא שרבינו כתב בליקוטין ע"פ סדר הגעלה של הקדמונים, ושם שיכו את הלשון המשונה של ס"ז, וניסחו "להעביר" במקום "לחלוק". ורש"י כאן במקומו (ל"א, כ"ב): ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזה לשון אך שלא יהא שם חלודה אך המתכת יהיה כמות שהוא. ברור שרש"י העתיק כאן מס"ז, שהרי את הפיסקא שבסמוך לפניה הזכיר בפירוש בשם ספרי של פנים שני, כמו שהבאנו לעיל. ורבינו הרגיש בגמגום הלשון, ולפיכך ניסח "להעביר" במקום "לחלוק", ופירש מהו לשון "אך". ובשבה"ל השלם סי' ר"ז, ריש עמ' 164, הביא בשם רש"י שבהגעלת כלים הלקוחים מן הגוים צריך להעביר כל חלודתן כדילפינן מאך את הזהב ואת הכסף.

footnotes: ¹³⁷ והובאה בראשונים בפירוש בשם ס"ז, בתוספות רי"ד מהדו"ת סוף ע"ז (מ"ה ע"א מן הספר) ועוד, עיין בהערות שכטר לקטע שלו בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"ו, עמ' 658. ¹³⁸ וציין להם הרח"ש הורוביץ בהערותיו. ועיין מ"ש להלן, הערה 143. ¹³⁹ עיין מ"ש לעיל, עמ' 3, הערה 1.

ואף שהלשון "לחלוק" במשמעות "למעט" מצוי בכ"מ,¹⁴⁰ וכן גם בס"ז לעיל עמ' 281, שורה 6, וסוף עמ' 295, מ"מ הלשון "לחלוק", למעט, כוונתו שהחלודה אינה צריכה טבילה! ולפיכך טרח רש"י ליישב את המיעוט מ"אך", עיין בס' הזכרון לר"א בקראט במקומו. וכן בתרגום המיוחס ליונתן במקומו: ברם לחודהון בלא חלדותהון ית דהבא וכו'. ואף כאן נראה שהמסדר בחר בלשון "לחלוק" (במקום "להעביר") מפני הצלצול הדומה ל"חלודה". ובוודאי הכיר המסדר את הסיגנון "אך חלק" שבמדרשי הלכה¹⁴¹ (אף שהסתפק באך" גרידא),¹⁴² ולפ"ז יש כאן מליצה כפולה.¹⁴³

footnotes: ¹⁴⁰ עיין ברשימת רע"צ מלמד בסוף ספרו "מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד בבלי", סוף עמ' 597. ועיין מ"ש רד"צ הופמן במכילתא דרשב"י שהוציא לאור, סוף עמ' 9 בהערה. ¹⁴¹ עיין במבואו של רע"צ מלמד לספר הנ"ל, עמ' 34, הערה 6, ובבבלי ע"ז ע"ה ב': תני בר קפרא וכו' ת"ל אך חלק. וכ"ה בכי"י ובילקוט כאן ובכמה מן הראשונים, ובה"ג ה' יין נסך ד"ו קכ"ג ע"ב. אבל בה"ג ד"ב, סוף עמ' 586, חסרה המלה "חלק", וכן חסרה במס' ע"ז כ"י שפרסם הר"ש אברמסון. ואף להלן בס"ז, שורה 11: ת"ל אך (ולא יותר). ועיין בהערה הנ"ל של רע"צ מלמד. ולעיל עמ' 107 הראינו לגירסת השאילתות והראב"ד שהיתה לפניהם גירסא אחרת בגמרא שם. ¹⁴² עיין לעיל, הערה 141. ¹⁴³ ונראה ש"חלודה" כאן פירושו זוהמא, כי מה לזהב ולחלודה. ואף לא מצאנו שחלודה חוצצת בטבילה, אבל עיין מ"ש להלן בשם רש"י. ובפי' הרמב"ן כאן ל"א, כ"ג: אבל פי' תעבירו במים לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה בהם מן האסור שנשתמש בהם. ועיין שו"ע או"ח סי' תנ"א ס"ק ג' ובאחרונים שם. ורש"י (לפי שבה"ל שהבאנו בפנים) מחלק בין הגעלה לפסח ובין הגעלת כלי גוים.

ובעמ' 277, שורה 13: מכאן היה ר' אלעזר ביר' שמעון אומר צריך אדם להיות מושל בשל עצמו משל אחרים. ובמדרש אסיפה (שהעיר עליו הרח"ש הורוביץ): אין הצדיקים מושלים בעצמם אלא באחרים (כלומר, מכנים). והאריך ר' אלעזר בר' שמעון בלשונו מפני הצלצול: מושל בשל ... משל. ועיין מ"ש לעיל עמ' 54, סוף הערה 177.

ובקטעים מן הגניזה:¹⁴⁴ בשעף ובשרף בשעוה ובזפת וכו'. ופירש מהרי"ן אפשטין במקומו: "שעף תרגום נכאת (בראש ל"ז, כ"ה ועוד. ועיין פליישער אצל לוי תרגומים 579)". לפי פירוש זה אפשר לשער שתפס במלה בלתי מצויה זו מפני הצלצול הדומה לחברותיה. ברם בתוספתא מקוואות פ"ו סה"ט: ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין הרי אלו חוצצין שהן (של) שעף וכו'. ובתוספת ראשונים ח"ד, עמ' 33, ציינתי לכמה מן הראשונים שהביאו את התוספתא, והגירסא הנכונה היא, כנראה: מפני שהן שעף, כגי' הרוקח סי' שע"ג, כעין כי"ו. ובה"ג: מפני שהם שעם, ובר"ש: מפני שהן שטף וכו', עיין מש"ש. ולפ"ז "שעף" הוא דבר מתמרח ומדבק, והוא מתאים יפה לצמיד פתיל. ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א עמ' 196 (בעניין שעבי). וצ"ע. ואין כאן יותר אליטרציה מאשר במשנתנו (כלים פ"י מ"ב).

footnotes: ¹⁴⁴ ד' ע"א, שורה 27, תרביץ ש"א ס"א, סוף עמ' 70 (לעניין צמיד פתיל).

וכן להלן שם¹⁴⁵ שאחז רחרום¹⁴⁶ הרחשים.¹⁴⁷ המסדר בחר במלה "הרחשים"¹⁴⁸ במקום השרצים (שבמשנתנו אהלות רפי"ג) משום ההקבלה ל"שחירחרום".

footnotes: ¹⁴⁵ ד' ע"ב, שורה 7, תרביץ הנ"ל, סוף עמ' 71. ¹⁴⁶ צ"ל: שאחירחרום, כלומר, שחירחרום, כהגהת מהרי"ן אפשטין. ובילקוט: שחררום. ¹⁴⁷ בילקוט בדפוס: השרצים. ובילקוט כ"י אוקספורד: הרְמַשִׁים. הניקוד מורה שיש כאן תיקון. ¹⁴⁸ עיין תרומות פ"ח מ"ד, ושם הכוונה לנחש.

ואנו חוזרים ואומרים שאין כאן אלא עניין יחסי גרידא, ואף במשנתנו (ושאר מקורות) מצויה שיטה זו. וכן במשנת ע"ז פ"ה מ"ד: כדי שישתום ויסתום ויגוב, ר"ש בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוף. בחר התנא במלה בודדת "שישתום" (במקום: שיקוב) מפני "ויסתום". ועיין גם במשנתנו דיש סוכה (מצילתה") ועוד. ברם הספר שלנו שופע במליצות כאילו, ואין לפנינו דוגמאות נדירות כמו בשאר מקורות.

ועלינו לציין שכמה מן הדוגמאות שהבאנו לעיל הן מקטעי הגניזה גרידא,¹⁴⁹ ובוודאי היו בס"ז הרבה יותר ביטויים מעין אילו שמנינו לעיל, אלא שהמלקטים והסופרים טישטשו אותם, ולא כשאר לנו שריד מהם.

footnotes: ¹⁴⁹ בילקוט דפוס כמעט כולן הוחלפו במלים פשוטות ואפילו הביטויים המקוריים שבמה"ג.

ופעמים ונוקט המסדר במלים שאינן מצויות ע"פ מליצות המקרא. וכן בעמ' 334, שורה 13: מנין שיכו אותו באבנים ובחצים ופלחות. תפס "פלחות" ע"פ הכתוב באיוב (מ"א, ט"ז): לבו יצוק כמו אבן, ויצוק כפלח תחתית, והכוונה שירוצצו את גולגלתו, כמו שעשתה אותה אשה לאבימלך (שופטים ט', כ"ג; ש"ב י"א, כ"א), ואף רחף לפניו הכתוב (משלי ז', כ"ג): עד יפלח חץ כבדו. ולעיל שם, סוף עמ' 332: אין לי אלא שהכהו באבן, ומכ' את מרבה שהכהו בגוש של מלח, או בפלח של דבילה וכו', ועיין ר"מ פ"ג מה' רוצח וש"כ ה"ח. וכאן נקט "פלח" שבדרך כלל אין דרכו להמית ולהלן נקט "פלחות" שדרכן להמית. ועיין לעיל עמ' 16, הערה 21.

חביבים על המסדר משקלים דוגמת "לבטל" (במקום "לבטלה"). וכן בעמ' 243, שורה 15: אמר ר' שמעון לא מצינו אשם שיבא לבטל (במקום "לבטלה" שבכריתות כ"ז סע"א)¹⁵⁰ אלא זה בלבד.

footnotes: ¹⁵⁰ אבל "בטל" כשם עצם (בטול) מצוי במקורות, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"א (פיאה), עמ' 13, שורה 21, וח"ג (שבת), עמ' 94, שורה 8.

עמ' 307, שורה 22: הוא יתחטא בו. יכול דבק¹⁵¹ למת וכו'. וכן בעמ' 325, שורה 4: לפה שנאמרו נדרים דבק לרגלים וכו'. ולפי הסיגנון הרגיל היה צ"ל: סמך¹⁵² להזייה, או סמך לרגלים. ונקטו כאן "דבק" משום שהוא יותר מ"סמך", ואף יום השלישי סמוך למיתה הוא, כמו שאמרו להלן, עמ' 308, שורה 14: יכול סמוך למיתה וכו'. ולפיכך תפס כאן "דבק", כלומר מיד ממש.¹⁵³

footnotes: ¹⁵¹ כגירסת הילקוט. ובקטע מן הגניזה ב' ע"ב, שורה 28, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 64: דיבק למת וכו', והיא היא, כפי שנראה להלן, הערה 152. ¹⁵² או: סימך, עיין מ"ש ר"ח ילון בקונטריסים ש"א, עמ' 39 (ולהלן שם, עמ' 96). וכן בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו רע"ד: אשכח תני סימן לעמון ומואב וכו'. ובכי"ר שם: סומך לעמון וכו'. ואף בירושלמי שלפנינו צ"ל: סימך לעמון וכו', עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב (שביעית), עמ' 544, ועמ' 531, הערה 26. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, הערה 151. ¹⁵³ ופירוש בעל זית רענן דחוק.

עמ' 313, שורה 26: פרט לנטף (כגי' הגניזה, עיין מ"ש לעיל עמ' 62), כלומר, מים מנטפין (ואינו עניין לענבים).

ובסוף עמ' 335 ואילך: יכול יש לו חבל (כלומר, חבלה) וכו', יכול יש לו חבל וכו', יכול יש לו חבל וכו'. ובמכילתא משפטים פ"ח, הוצ' הרח"ש הורוביץ, סוף עמ' 274 (וכן שם, עמ' 276): חבל אשה וכו', אבל שם הכוונה גם לצער (לחבלי לידה בלתי טבעית), עיין תוספות ב"ק מ"ב ב', ד"ה נותן.

ובעמ' 322, שורה 12: ר' שמעון אומר כל מקום שהוא אומר צו הרי זה בפח כיס. ואין פח כיס, אלא מארת כיס, מגרעת כיס, חסרון כיס,¹⁵⁴ ובספרי במדבר פיס' א', עמ' 1: ר' שמעון בן יוחאי אומר אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס.¹⁵⁵

footnotes: ¹⁵⁴ עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 158, הערה 49. ¹⁵⁵ וכן ("חסרון כיס") גם בתו"כ ריש צו (כ"ט ע"א) ובפרשת אמור ריש פרשה י"ג, ק"ג ע"ב. ובבבלי ע"ז ג' סע"א: מצוה קלה משום דלית בה חסרון כיס. ושמא עברה ברייתא זו, וכן הברייתא שהבאנו לעיל בפנים (לבטל, במקום: לבטלה) דרך בית מדרשו של בנו ר' אלעזר שהיה שונה משנת אביו (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 175). ועיין מ"ש לעיל עמ' 114, ד"ה ברור.

ובעמ' 334, שורה 18: מגיד שדבבו של אדם לא דכר אלא מעידו. ולא מצאתי "דבב" במשמעות שונא במקום אחר. ורגיל "בעל דבבא" (או דבבה, דבבות, דבוב, דבובה), אבל לא דבב¹⁵⁶ (כשם עצם).

footnotes: ¹⁵⁶ ועיין ערה"ש ערך דבב א', עמ' 3. ומ"ש שם בשם גייגר בפירוש הירושלמי מו"ק הם דברי הבאי, ואינם זקוקים לביטול. והפעל "דבב" במדרש תנאים, עמ' 220: דבבו אותו אחיו.

ובסוף עמ' 289 (ממה"ג): כשם שאי אפשר לכל ברוי ליגע וכו' לכל ברוי ליגע בכם. ובספרות חז"ל רגיל: ברייה, בירייא. אבל השם ברוי (בראוי, ברוא) חביב על הפייטנים, עיין במלונו של בן יהודה, ערך ברוא.

יש לציין גם את שורת הקללות שבעמ' 237, שורה 3 ואילך: יתרע פיה, יתפח צוארה, יהא בשרה נצל, תהא זבה מבית השלחים, תהא מפהקת, תהא מתעטשת, תהא מתפרקת איברים איברים. ובב"ר פ"א, א', עמ' 2: רב הונא בשם בר קפרא פתח תאלמנה שפתי שקר וגו' (תהלים ל"א, י"ט). אתפרכן אתחרשן, אשתתקן.¹⁵⁷ ועיין בסיגנונו של בר קפרא בירושלמי ברכות פ"א ה"ח, ג' ע"ד. ובמדרש שה"ש רבה פ"ח, י"א: בר קפרא אומר למה קרא למלאכי השרת חברים לפי שאין ביניהם איבה וקנאה ושנאה ותחרות¹⁵⁸ ומצות¹⁵⁹ ופלוגת דברים. ובמקבילה:¹⁶⁰ ולא מצות ולא פלגות ולא חלוקה וכו'. וכנראה שאף בשהש"ר הנ"ל צ"ל: ותחרות ומצות ופלגות.

footnotes: ¹⁵⁷ אבל השוה ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, ע"ז ע"ג. והמסורות חולקות. ¹⁵⁸ עד כאן הוא מטבע של לשון, עיין תוספתא שבת פי"ג ה"ה, סוף עמ' 58, ובשנו"ס שם, בבלי שם קט"ז א', ספרי נשא פיס' ט"ז, עמ' 21 (ומקבילות), להלן שם פיס' מ"ב, עמ' 47 שורה 14, ובשנו"ס שם. ועיין דב"ר פ"ה י"ב. ¹⁵⁹ לפנינו בטעות: ומינות, אבל במקבילה שהבאנו להלן בפנים: מצות, וכן הגיה הרד"ל והוא שיבוש רגיל, וכן בקהלת זוטא פ"ב, י"ג, עמ' 94: כיתרון האור מן החשך וכו' כך יתרון דברי תורה על דברי מצות. וכ"ה בילקוט, אבל בקה"ר שם בד"ר: לדברי מינות (בד"ח: לדברי הבלים). וגירסת קה"ז נראית לכאורה יותר מקורית אבל מוגזמת. ובהקדמת המאירי לנדרים, עמ' 3, ד"ה ואפשר: רמזו ז"ל במדרשות באמרם, מצוה בפני תורה כנר בפני חמה. וכן בפירושו למשלי ספ"ב, עמ' 19, ושם פ"ו, כ"ג, עמ' 54. ¹⁶⁰ מסכתות זעירות הוצ' היגר, עמ' 148.

ולפיכך מתקבלת השערת מהרי"ן אפשטין (אבל לא מטעמו ונימוקיו) שהמסדר האחרון הוא בר קפרא, אבל כהשערה קרובה גרידא. מאידך גיסא השערתנו על מקום סידורו של ס"ז נראית יותר מבוססת, לא מחמת האסמכתות שהבאנו לעיל בלבד, אלא ע"פ שיטת השלילה; הואיל ומדרש זה לא סודר בציפורי, כמו שהראינו לעיל,¹⁶¹ הרי באותו זמן, בזמן התנאים האחרונים, אינו ידוע לכו מרכז תורה גדול מחוץ ללוד. אמנם אינו מפורש שבר קפרא ישב בקביעות בלוד, אבל הרי ידוע שהיה לו בית המדרש בדרום,¹⁶² וסתם דרום הוא לוד.¹⁶³

footnotes: ¹⁶¹ עמ' 94, 104-103, ושלא כדעת מהרי"ן אפשטין. ¹⁶² ורגיל הביטוי אייתי מתניתא דבר קפרא מדרומא, עיין מבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 288, הערה 3. ובירושלמי נדה פ"ג ה"ב, נ' סע"נ: ר' חייה רובה אזל לדרומא שאלון ליה ר' חמא אבוי דר' הושעיה ובר קפרא וכו'. ובירושלמי מע"ש פ"ד סה"א, נ"ד ע"ד, מסופר שהצדיק את מנהג הדרומיים גם בהיותו בגליל. ¹⁶³ עיין לעיל עמ' 92.

ואמרו בירושלמי סנהדרין פ"י ה"א, כ"ח ע"א: בני בייתיה דבר קפרא אמרין מן דבית רבה דבר קפרא עד בית רבה דר' הושעיה. ציפוראי אמרין מכנישתא וכו', טיבראי אמרין מן סדרא רבה עד חנותיה דר' הושעיה.¹⁶⁴ ובירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט סע"ב: דרומאי נהגין חגה, צפוראי נהגין חדשה, טיבראי נהגין שבתה. ומסתבר שאף בירושלמי סנהדרין ושבת הנ"ל הסדר הוא: דרומאי ... ציפוראי ... טיבראי. אמנם ר' הושעיה הרביץ תורה בקיסרין,¹⁶⁵ ואף בר קפרא שהה שם,¹⁶⁶ אבל לא מצאתי בשום מקום שיקראו לקיסרי דרום.¹⁶⁷ והואיל ובר קפרא בוודאי ישב בדרום,¹⁶⁸ ואף ר' הושעיה לא זו בלבד שאביו היה בדרום,¹⁶⁹ אלא גם הוא עצמו נהג כמנהג הדרומיים,¹⁷⁰ הרי מסתבר שבני בייתיה דבר קפרא מסרו על הנוהג שלהם באותו זמן שבר קפרא ור' הושעיה שניהם היו בדרום. ואף ר"ש בן לקיש שימש את בר קפרא ור' הושעיה בדרום¹⁷¹ וכשא וכתן עם הדרומיים,¹⁷² ומסתבר שהיו שניהם במקום אחד. ובבבלי יבמות מ"ה א': ור' יהושע בן לוי ובר קפרא בארץ ישראל ואמרי לה חלופי בר קפרא ועיילי זקני דרום.¹⁷³

footnotes: ¹⁶⁴ והוא ר' הושעיה השני שהיתה לו חנות בטבריא, כמפורש בירושלמי תענית פ"א ה"ב, ס"ד ע"א, ומגילה פ"ג ה"ח, ע"ד סע"ב. ובירושלמי שבת פ"ו הגירסא משובשת קצת, ובס' המפתח לר"ן שם קמ"א ב' גרס גם בירושלמי שבת כירושלמי סנהדרין שהעתקנו. ¹⁶⁵ ירושלמי תרומות פ"י ה"ג, מ"ז ע"א, חלה פ"א ה"ז, נ"ח ע"א. ¹⁶⁶ עיין מדרש קה"ר רפי"א. ¹⁶⁷ בדב"ר פ"ב, ל"ג: מעשה בר"ש בן אלעזר שהלך לעיר אחת בדרום וכו', יש כאן יין למכור. א"ל העיר הזאת של כותים, ואין עושין היין בטהרה (הכוונה שהם קונים מן הגוים) וכו'. וכע"ז בירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד, מ"ד ע"ד, ובבבלי חולין ו' א', כמו שציין במתנות כהונה במקומו. ברם לעיל בירושלמי שם נזכרו יינות הכותים של "עין כושים", שהם אסורים מפני שקונים אותו מן הגויים שבכפר שלם. ומלשון המדרש העיר "הזאת של כותים" משמע שהיא לא היתה בארץ הכותים, ור"ש בן אלעזר לא ידע שהיא עיר של כותים. וכבר הראה ר"ש קליין (ירושלים של לונץ ח"י, עמ' 143-142) שעין כושים אינה רחוקה מלוד, ושוב אנו חוזרים ללוד וסביבותיה. ¹⁶⁸ עיין לעיל, הערה 162. ¹⁶⁹ עיין לעיל הערה הנ"ל. ¹⁷⁰ ירושלמי ברכות פ"ב ה"ז, ה' ע"ב, ומקבילה במו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ד. ¹⁷¹ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 285 ואילך; בכר אגדות אמוראי א"י כרך א' ח"ב, עמ' 130 ואילך. ואף הביטוי "גלי מילף" (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ב, כתובות פי"ב ה"ג, ל"ה סע"ב) מוכיח שגלה ממקומו כדי ללמוד, כמו שהעיר בכר שם, עמ' 131, הערה 3. ועיין לעיל עמ' 14, הערה 10, ועמ' 36. ¹⁷² ירושלמי פסחים פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד. והשוה הלשון במקבילה בבבלי זבחים כ"ב ב'. ¹⁷³ אבל רחוק מאד לשער שס"ז סודר בקיסרין (שהרי בירושלמי סנהדרין ושבת שהבאנו לעיל לא נזכרו "דרומאי", וזו היא השערה שלנו בלבד). בזמן התנאים האחרונים לא היה קיים בקיסרין מרכז תורה גדול חוץ מבית מדרשו של ר' הושעיה, שאף הוא היה שייך לחוגו של רבינו הקדוש. לעומת זה היה באותו זמן מרכז תורה גדול בלוד, וכל גדולי הדרום שישבו לפני רבינו הקדוש לא צמחו במדבר, ואף בזמן האמוראים הראשונים, כגון ר' יהושע בן לוי, חביריו ותלמידיו עדיין היה לוד מקום תורה. ור' הושעיה השיב לו לר' חמא בר חנינא (שהתפאר בבתי כנסיות של לוד, ואמר "כמה ממון שקעו אבותי כאן"): כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן, לא הוה אית בני נש דלעיין באורייתא (ירוש' סוף פיאה, כ"א סע"ב, שקלים ספ"ה, מ"ט ע"ב), כלומר, אתמה. לא היה מחסור בבתי כנסיות בלוד, ולא בבני אדם שעסקו בתורה, אבל היה מחסור בכסף להחזקתם, או בבתי מדרשות.

פשיטא שאין לקבוע מסמרות לא ביחס למקום סידורו של ספרי זוטא ולא ביחס למסדרו האחרון, וכל מה שכתבנו אינו אלא על דרך "מסתבר" והשערה קרובה. ולא עוד אלא שעלינו לזכור שליקוטים בידינו, ואף הללו אינם ערוכים כשאר מקורות חז"ל. הדיבורים הקטועים,¹⁷⁴ הקיצורים המרובים, הרמזים שבספר והקשר הרופף שבין החלקים¹⁷⁵ עושים רושם כאילו מהדורא קמא לפנינו, מעין מסכת נזיקין הירושלמית.¹⁷⁶ ברם אם עלה בידינו לתאר את עטיפת פניו המיוחדת של המדרש המופלא שלנו, דיינו.

footnotes: ¹⁷⁴ כן, לדוגמא, עמ' 229, שורה 14: המשלחים לא הוצרכו וכו' המשתלחים לא הוצרכו וכו', כלומר לא הוצרכו שיעשיאום (כמפורש להלן שם). ובספרי סוף פי' א': לא עכבו. ¹⁷⁵ עיין מ"ש לעיל, עמ' 16, 24, 74, הערה 265, ועוד. ¹⁷⁶ עיין מ"ש במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 19.