ג סיגנונו של ספרי זוטא והתנאים שנזכרו בו

כבר ראו החכמים שהטרמינולוגיה של המדרש שלנו משונה משאר המדרשות, כגון "יכול" במשמעות חיובית, "לצד שני" במקום "דבר אחר"¹ וכדומה.² ברם לא זו בלבד, אלא כל לשונו וסיגנונו משונה משאר מקורות חז"ל. ונציע כאן כמה דוגמאות.

footnotes: ¹ מהרי"ן אפשטין בספרו מבואות לספרות התנאים, ריש עמ' 744, הרחיק ללכת, ומוכח מדבריו שם שהדיבור "דבר אחר" משמש אבן בוחן להכיר שהדברים אינם מס"ז, והגזים מאד בכך. שכן בס"ז, עמ' 248, שורה 17: ד"א ויחנך בדעת וכו', ד"א ויחנך בתלמוד תורה, ד"א ויחנך במתנות וכו' (ואעפ"י שהרח"ש הורוביץ הדפיס את הכל באותיות זעירות כמסתפק אם הוא מס"ז, אבל בילקוט ד' שלוניקי נשא סוף רמז תשי"א הביא את הכל בפירוש בשם ס"ז). עמ' 249, שורה 10: ד"א היה ר' שמעון אומר גדול השלום וכו'. שם שורה 27: דבר אחר (אתה אומר) חביב הוא השלום שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו וכו'. עמ' 259, שורה 11: ד"א במועדו משעבר זמנו וכו'. שם, שורה 15: ד"א כדיים אתם שידבר עמי וכו'. עמ' 275, שורה 26: ד"א אין אומרין שבחו של אדם וכו'. עמ' 277, שורה 7: ד"א אשר נואלנו ואשר חטאנו וכו'. עמ' 320, שורה 29: ד"א ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה וכו'. עמ' 321, שורה 17: ד"א מהודך ולא כל הודך וכו'. ועיין גם לעיל פ"א, עמ' 6, ובהערה 13 שם. ובכל המקומות הנ"ל הביא הילקוט את הדברים בשם ספרי זוטא בפירוש. ועיין גם בעמ' 264, שורה 19: ד"א נוסעים אנחנו בשביל וכו', ד"א נוסעים אנחנו, לא כמות שהיינו וכו' (והדברים הללו אינם מן הספרי, ושם לשון אחרת, ואף הדיבור נכנסים "כיון" מוכיח על ס"ז, עיין מ"ש להלן). אמנם אפשר ואפשר שלפעמים לא נזכר בס"ז לא "ובצד השני" ולא "ד"א", משום שכן דרך מדרש זה להסמיך כמה דרשות לפסוק אחד מבלי לציין בדיבורים הנ"ל לדרשות השונות, דוגמת הדרשות על "דבר אל בני ישראל" בעמ' 280, שורה 5 ואילך (חמש דרשות), או לפסוק "כל הבא אל האהל", בעמ' 309, שורה 17 ושורה 22, או לפסוק "מים חיים" בעמ' 313, שורה 25, או לפסוק "ערי מקלט" ו"תהיינה" בעמ' 331, שורה 1 ואילך. ואפשר שהסופרים הם שהוסיפו מדעתם בכמה מקומות: דבר אחר. תדע לך שהוא כן, שהרי בקטע מן הגניזה שבסוף פנחס, עמ' 330, נסמכו כמה דרשות לפסוק "וכל אשר לא יבא באש יבא במים" בלי ציון לד"א (או: לצד שני), ובתוספות רי"ד מהדו"ת סוף ע"ז העתיק מס"ז שם פעם אחת: דבר אחר. ובקטע מכ"י שפרסם שכטר בצופה האנגלי סידרא ישנה ח"ו, עמ' 658 (בהערה) הביא את הפיסקא הנ"ל מספרי זוטא, ושם שלש פעמים "דבר אחר". סוף דבר, הדיבור "דבר אחר" בפיסקאות שיש מקום לייחסן לספרי זוטא אין בכוחו להטיל ספק במוצאן מספרי זוטא. ומבחינה זו הרי אין הבדל כלל בין ההנחה שאף בס"ז השתמשו ב"דבר אחר" ובין ההנחה שסופרים רגילים להוסיף מעצמן דיבור זה. ² עיין במבואו של הרח"ש הורוביץ לספרי, עמ' ט"ו ואילך.

עמ' 236, שורה 4: אם עשית חפץ זה וכו'. ובילקוט חסרה המלה "חפץ". ובמקורות שלנו לעשות חפציו (חפצי ביתו), כוונתו לעשות צרכיו (צרכי ביתו).

עמ' 243, שורה 22: רואה אני להקל ולהחמיר, כלומר לדרוש קל וחומר. ובמה"ג: רואה אני לקל וחומר שאמרת.

סוף עמ' 246: שיביא שלש בהמות ויקום. כלומר, ויעמוד, ויצא ידי חובתו.

עמ' 248, שורה 21: יעביר כעסו ממך ויהפוך פניו כלפי אצלך. החצי השני הוא פירוש לחציו הראשון, כלומר לא יהפך פניו ממך, כמו שאמרו (בבלי חגיגה ה' ב') "עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה",³ אלא יהפוך פניו כלפי אצלך. ועיין בהערות הרח"ש הורוביץ, ולא ידעתי מה דחקו. ובילקוט: ויהפוך פניו אליך.

footnotes: ³ וכן רגיל בבבלי "אהדרינהו לאפיה" (עיין בקונקורדנציא לתלמוד בבלי כרך י', 196 ע"א, ערך אהדרינהו) כסימן של כעס. וכן גם בירושלמי מעשרות פ"ד ה"ד, נ"ד ע"ב: והפך אפוי לכותלא.

עמ' 253, שורה 5: עדיין הדבר חלוק. הדיבור הרגיל בספרות התנאים הוא: עדיין הדבר שקול.⁴

footnotes: ⁴ בילקוט גורס "תלוי" (במקום: שקול), והכוונה איפוא: הדבר מסופק, דוגמת אשם תלוי, או הלכות תלויות (בבלי ברכות כ"ח א'). ועיין מ"ש על "חלוק" במשמעות זו בהערותי לדב"ר שהוצאתי לאור, עמ' 70, הערה 3, ובהוצאה שנייה של המדרש הנ"ל (ירושלים תשכ"ה), עמ' 138.

עמ' 258, שורה 5: ובחצות היום כיון, כלומר, בדיוק. ואעפ"י שמשמעות זו ל"כיון" מצויה גם במקורות אחרים,⁵ אבל היא חביבה ביותר על התנא שלנו. וכן להלן, עמ' 262, שורה 5: יכול כיון שתבאר בשעת מלחמה. ומניין על שדפון וכו'. והכוונה יכול דווקא שתבואו וכו'. ובסיגנון הרגיל: אין לי אלא בשעת מלחמה, ומניין וכו'. ולהלן עמ' 264, שורה 20: אלא עכשיו אנו נכנסים כיון אל ארץ ישראל מיד, והכוונה: ישר, מבלי להתעכב במקומות שונים. ובספרי שם פיס' ע"ח, עמ' 75: לא כשם שבראשונה נוסעים וחונים, אלא מיד לארץ ישראל. והתנא שלנו השתמש בכל הגיוונים של משמעיות המלה "כיון".⁶

footnotes: ⁵ עיין בהערות הרח"ש הורוביץ במקומו. ⁶ ועיין מ"ש ר"ח ילון ב"סיני ספר יובל" (ירושלים תשי"ח), עמ' רל"ז ואילך, והעיר גם על הבבלי בפסחים ל"ז א' ועל השימוש ב"כיון" במגילות הגנוזות. ונראה שהיו גם מטבעות של לשון שמלה זו היתה מצויה בהם. כן, לדוגמא, בסוף מסכת כלה (שהעירו עליה קהוט והורוביץ במקומו), בהוצ' היגר, עמ' 162-161 (בשנו"ס): וכיון אבד. וכן בס' עברית וארמית נוסח שומרון כרך ג' ס"ב (קול רינה ותפילה), עמ' 145: כיון אבדין הן עטף, כלומר, מיד אובדים כחטף. וכן לעיל שם, עמ' 140: כיון אבהן ובנים אבדין, כלומר מיד אבות ובנים אובדים. ובספרי נשא סוף פיס' ח', עמ' 15: אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות, כלומר מיד שהיתה שותה פניה מוריקות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 81-80, ובמבואות לספרות התנאים, עמ' 407. ויפה העיר קהוט בעה"ש, עמ' 207, ערך כיון, שמשמעיות אילו גם למלה εὐθύς ביוונית. ועיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ג (נדה), עמ' 261.

עמ' 260, שורה 5: מה אם שומע אני בדבר קצר משניהן.

עמ' 261, שורה 8: לימדתך תורה להיות שולחני.

עמ' 262, שורה 19: רבה כל כתובתם, כלומר, כל הכתוב בהם.

עמ' 265, שורה 7: ומקום היה בעירי. הרח"ש הורוביץ מגיה (בדרך אולי): וקומיס הייתי⁷ וכו'. ושמא צ"ל: ומקום היה [לי] בעירי, כלומר, מקום נכבד, על דרך הכתוב (ש"ב ז, י'): ושמתי מקום לעמי (עיי"ש בתרגום), וכמו שאמר בן עזיי (תוספתא יומא פ"ב סה"ז ומקבילות): ובמקומך יושיבוך, וכמאמרו באבות פ"ד מ"ג: ואין לך דבר שאין לו מקום.

footnotes: ⁷ וציין לספרי שם פיס' ע"ט, עמ' 76: ודיין הייתי בעירי.

ריש עמ' 277: אתם הייתם יוצאים פתח שאצא אלי בזכות, ואיוב עבדי היה יוצא פתח שאצא אני והוא בזכות. והכוונה, כנראה, אתם הייתם יוצאים פתח [קטן] שאצא אני וכו', היה יוצא פתח [גדול] וכו'. ועיין פסיקתא דר"כ, החדש הזה, הוצ' ר"ד מנדלבוים, עמ' 87, ומקבילות.

סוף עמ' 286: לא אנוסה ולא מוכרעת. הסיגנון הרגיל הוא: ולא מוטעת (כלומר, ע"י אחרים, עיין רש"י זבחים ק"ח רע"ב ור"ה כ"ה סע"א), עיין בציוניו של הר"א פינקלשטין לספרי שופטים פיס' קמ"ט, עמ' 204, שורה 12. וכן גם בתוספתא שבת פר"ג סהי"ד וביצה פ"ד סה"ד ובכ"מ בספרות חז"ל. ושמא היא טעות סופר לפנינו בס"ז כאן, וצ"ל: מוטעת, עיין בשכר"ס כאן, ולעיל, עמ' 260, שורה

עמ' 289, שורה 8: ולא תתורו אחרי לבבכם. אל יהא לבד ילילך וכו'. ובפירש"י (במדבר ט"ו, ל"ט): הלב והעינים הם מרגלים לגוף. וניסח ע"פ ס"ז כאן.

עמ' 294, שורה 22: שהבנות נגררות (כלומר, אחרי בעליהן) לאכול בתרומה, אין הבנים נגררים לאכול בתרומה. ועיין לעיל בסמוך שם.

עמ' 299, שורה 17: תן לי סאה אחת ואני מחלל על גרנך וכו' הילך סאה אחת וחלל לי על גרני. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"א (דמאי), עמ' 257.

עמ' 303, שורה 20: ולא⁸ אזוב תלוי בשמו, ולא תלוי בשם אחר. מכאן היה ר' שמעון אומר צפור תלויה בשמה, שמן תלוי בשמו, יין תלוי בשמו כשר לנסכים.⁹ ובסיגנון הרגיל: שאין לו שם לואי, ולא שיש לו שם לואי. ועיין מ"ש לעיל עמ' 20.

footnotes: ⁸ וכ"ה גם בקטעים מן הגניזה, וצ'ל: אלא, כמו שהגיה בזית רענן, וכן מוכח מדברי ר' שמעון להלן. ⁹ וכע"ז גם להלן שם, עמ' 330, שורה 8 ואילך: כלים תלוים בשמותיהם ומשמשין בשמות אחירין וכו', כלים תלוים בשמות אחרין ומשמשין בשמותיהן.

עמ' 307, שורה 17: כל כך מבלעדי נבילה אי אפשר (כגירסת הילקוט) לך לחיות.

עמ' 313, שורה 11: כן היינו ניתקלים¹⁰ בהר הזה.

footnotes: ¹⁰ כגירסא שבקטעי הגניזה ה' ע"א, שורה 23, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 75.

שם, שורה 26: פרט לנטף ולמבוע החולט (צ"ל: הקולט), עיין מ"ש לעיל עמ' 62.

עמ' 317, שורה 18: אמר ר' אלעזר ביר' שמעון וכי ישׁ בעיניך משהלכו אצל משה וכו'. ובבבלי ב"ב קי"ט ב': אפשר עמדו לפני משה וכו'. ועיין גם להלן עמ' 329, שורה 21.

עמ' 320, שורה 17: שלא יהא תומהן, כלומר, שלא יהא מתמיה (על דרך אימתן, מטיל אימה). ועוד נדון להלן עמ' 87 בפיסקא זו. שם, שורה 18: כדרך שמלכי אומות העולם עושין שהן מוציאין את בני דוויה¹¹ למלחמה ויושבין להן בתוך בתיהן. בספרי שם פיס' קל"ט, עמ' 185: לא כדרך שאחרים עושים שהם משלחים חיילות, והם באים לבסוף וכו'.

footnotes: ¹¹ בילקוט: את לגיונם, ועיין בגירסת הספרי שהבאנו להלן בפנים. והנכון כלפנינו והכוונה לדוויים (humiliores), וכנראה התחיל מונח זה להיות רווח במאה השלישית לספירה הרגילה, עיין מ"ש מומזען בספרו Strafrecht (1955), עמ' 245.

עמ' 328, שורה 3: הרי זה תשובת צד. ממה שזה חמור יהא זה קל, וממה שזה קל יהא זה חמור.¹²

footnotes: ¹² בעמ' 270, שורה 21: אלו היו לישראל מאותה הקניטה שקנטו באותו היום וכו'. ונראה שיש כאן מיטתיסיס, והכוונה: מאותה הנקיטה שנקטו, כלומר, הלקיטה שלקטו (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין על נקט ולקט בצופה האנגלי סידרא חדשה חי"ב, 1922, עמ' 366 ואילך, שם עמ' 385. ועיין גנזי שכטר ח"ב, עמ' 404. ודברי המו"ל שם צריכים תיקון), ובמה"ג רגילים מטתיסיסים, עיין, לדוגמא, להלן 273, שורה 33 (והוא ממכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 110): נרתז מיד וכו', נרתז לאחר שלשים. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 438. ושמא אין "קניטה" אלא "קמיטה", ו"קמיטה שקמטו" פירושו: קמיצה שקמצו, והכל לקוח מן הספרי שם פיס' פ"ט, עמ' 90: אילו היתה בידן של ישראל מאותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה וכו'. על כל פנים קרוב לוודאי שכל הפיסקא שם איננה מספרי זוטא. וכן להלן שם, סוף עמ' 271: היו מתבלסים בו ומתבלקטים בו וכו', ועיין מ"ש ר"ח ילון בקונטריסים ש"ב, עמ' 94 ואילך, ומ"ש בסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' ס"א, הערה 50. ואף כאן אין הפיסקא מספרי זוטא. וכן להלן עמ' 272, שורה 19: פטורת היא וכו'. ועיין מ"ש ר"ח ילון בקונטריסים ש"א, עמ' 79, ומ"ש בתוספתא כפשוטה ח"א (דמאי). עמ' 266, הערה 10. ואף כאן אין הפיסקא מספרי זוטא.

עמ' 332, שורה 9: שהיה רודף אחר האשה לנאפה. ובילקוט: לאנסה.

ובל נסיח את דעתנו מן העובדא שרוב המדרש שלנו נשרד בספרי מלקטים, והביטויים המקוריים המיוחדים לס"ז כטשטשו הרבה בדרכם עד שהגיעו אלינו. כמה מן הדיבורים נפגעו ע"י קולמוסי הסופרים והמגיהים, אבל חלק גדול מהם "תוקן" ע"י המאספים עצמם. דרכו של בעל מדרש הגדול היא להרכיב ולצרף מקורות שונים ולנסח ע"פ הרמב"ם; וביחס לס"ז הוא לפעמים מתחיל בס"ז, מסיים בס"ז ומכניס באמצע מקור אחר, ואפילו פסק הרמב"ם, וכן דרכו בשאר ספרי חז"ל. לעומת זה לא נגע ע"פ רוב במלים בודדות קשות, והשאירן כמות שהן,¹³ ואם נשתבשו אח"כ הרי אין כאן אשמת המלקט, אלא רשלנות, או "תיקון" סופרים, כבשאר ספרים. מאידך גיסא נתן הילקוט את שם המקורות ששאב מהם, ולא כתב דברים מעצמו בסיגנון של מדרש, אבל נראה שבעל הילקוט בעצמו החליף ושינה מלים בודדות בדבורים יותר פשוטים, או שהשמיט את המלים הקשות שאינן משנות את העניין, כן, לדוגמא, בעמ' 236, שורה 4: אם עשית חפץ זה, ובילקוט השמיט את המלה "חפץ"; עמ' 248 שורה 21: כלפי אצלך, ובילקוט: אליך; עמ' 253, שורה 5: עדיין הדבר חלוק, ובילקוט: תלוי. עמ' 320, שורה 19: בני דוויה, ובילקוט: לגיונם, עיין מ"ש על כ"ז לעיל. וכן בעמ' 317, שורה 3: ומה ראה לשפען כאן, ובילקוט: לייחסו (צ"ל: לייחסן) כאן. עמ' 301, שורה 6: ובלבד שיעבירם במכחול. בילקוט חסרה המלה "במכחול", והיתה לפניו שם מלה אחרת שלא היה רגיל בה, והשמיט אותה, אבל במה"ג כשתמרה המלה בצורה משובשת.¹⁴ וכן רגיל במה"ג הכתיב של א"י "שיזרה" וכדומה, ובילקוט שדרה.¹⁵ ועיין מ"ש על דרכו של הילקוט רע"צ מלמד במבואו לספרו מדרשי הלכה בתלמוד בבלי, עמ' 68 ואילך.

footnotes: ¹³ כדוגמאות להרכבות ולשלשול מקורות בתוך מקורות עיין עמ' 233, שורה 3 ואילך; עמ' 259, שורה 7 ואילך; עמ' 262, שורה 5 ואילך; עמ' 296, שורה 4 ואילך, ועוד בכ"מ. ועל שמירת עצם הנוסח עיין מ"ש ר"מ מרגליות בהקדמתו למדה"ג שמות, סוף עמ' 6, ובהערה שם. ועל דרכו בצרוף המקורות, עיי"ש סוף עמ' 5 ואילך. ¹⁴ עיין מ"ש לעיל עמ' 43, הערה 126. ¹⁵ כמובן שאין לקבוע כאן כללים כמסמרים. כן, לדוגמא, בעמ' 243, שורה 22, בילקוט: רואה אני להקל ולהחמיר, ובמה"ג: רואה אני לקל וחומר שאמרת.

ופעמים בשעה שהמלה נמסרה במשמעות אחרת מן המשמעות הרגילה היא נחלפת גם בילקוט וגם במדרש הגדול. וכן בפרשת חוקת בקטעים מן הגניזה:¹⁶ והיו מבקשים לחטאות את בשרה, כלומר להטיל טומאת מי חטאת על בשרה.¹⁷ אבל בילקוט ובמה"ג: לטמאות את בשרה,¹⁸ והחליפו את המקור בפירושו. וכן שם בקטע מן הגניזה:¹⁹ וכל שאין לו טומאה אל ייפח כוחו להציל. ועיין גם לעיל שם, שורה 18, ובהערת מהרי"ן אפשטין. והכוונה אל ינפח כוחו, בל יפקיע כוחו להציל. ובילקוט: לא יפה כחו להציל. ובסיגנון הרגיל: אל יורע כוחו. ולהלן נעמוד על סיגנון זה.

footnotes: ¹⁶ א' ע"ב, שורה 7, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 59. ואצל הרח"ש הורוביץ, עמ' 305, שורה 3. ¹⁷ בהערות מהרי"ן אפשטין במקומו: לחטאות. לטמא כמי חטאת. ועיין גם "שמשיחטאם", פי' הגאונים עמ' 7, שורה 4, ושם עמ' 159, שורה 20. פירוש הגאונים אינו שייך לכאן כלל, ושם הכוונה "משיטהרם", ע"פ לשון המקרא. וכן במשנת יומא פ"ה מ"ה, וכמו שפירש בתיו"ט שם. ¹⁸ כ"ה בילקוט כ"י אוקספורד. ובילקוט בדפוס בטעות: לטומאתה כשרה. ובמה"ג: לטמאת את בשרה, ותיקנו ע"פ לשון המקבילות. ¹⁹ ד' ע"א, שורה 22, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 70. ואצל הרח"ש הורוביץ, עמ' 310, שורה 22.

ולא זו בלבד אלא התנא שלנו חביבים עליו ביטויים מיוחדים שאינם מצויים כלל במקורות שלנו, ואף יצר דיבורים מחמת הטעמים שנעמוד עליהם להלן בפ"ד. ולפנינו הוכחה נוספת שהמדרש שלפנינו אינו שייך לאותו בית המדרש שסודרו בו שאר מדרשי ההלכה.

ואשר לתנאים שנזכרו בספרי זוטא, כתב מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 745: "גם נזכרו בס"ז כמה וכמה תנאים שאינם שכיחים כלל בשאר מדרשי הלכה, כר' יונתן בן המשולם ור' חנינא (חנניה), אלעזר בן מתיא ושמעון בן פנחס ור' שמעון בן חנינא ור' נהוראי ואיסי בן מתיא", אנו נדלוג על ר' יונתן בן המשולם ור' חנינא, על אלעזר בן מתיא ור' נהוראי שנזכרו גם במקורות אחרים, ונציע ע"פ סדר א"ב את התנאים שלא בא זכרם במקום אחר כלל.

אלעזר בן נחמיה (פרש' חוקת, בקטעים מן הגניזה)²⁰ ר' אסי בן מתיה (הוצ' הורוביץ, עמ' 319, שורה 18) ר' יונתן בן דורס¹ (הוצ' הורוביץ, עמ' 332, שורה 13) ר' יוסי בן לוי (הוצ' הורוביץ, עמ' 322, שורה 11) פפייס איש אונן (הוצ' הורוביץ, עמ' 281, שורה 11. ועיי"ש בשנו"ס) ר' שמעון בן חנינא²¹ (הוצ' הורוביץ, עמ' 302, שורה 14 ואילך) ר' שמעון בן נחוניא²² (הוצ' הורוביץ, עמ' 243, שורה 1) ר' שמעון בן פנחס (הוצ' הורוביץ, עמ' 307, שורה 12)

footnotes: ²⁰ ב' ע"ב, שורה 18, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 64. ובילקוט ובמה"ג (בס"ז הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 307, שורה 14): ר' אלעזר בן מתיא. וקרוב לוודאי שהוא "תיקון" ע"פ מ"ש לעיל שם ולהלן שם. תדע לך שהוא כן, שהרי תנא זה נזכר בס"ז לעיל ולהלן שם (בכל הנוסחאות, לרבות הגניזה) בתואר רבי, כלומר ר' אלעזר בן מתיא (וכ"ה נזכר כמה פעמים במקורות שלנו, לרבות גם ספרי ראה פיס' קל"ב, סוף עמ' 189. ולא ידעתי למה מנה אותו מהרי"ן אפשטין ברשימה שלו שהזכרנו בפנים), וכן להלן בעמ' 332, שורה 4 לפי גירסת הילקוט (אבל בקטע מן הגניזה שם בלי התאר רבי, וכן נזכר בלי תואר זה במקומות אחרים, משום שלא נסמך), אבל כאן: אלעזר בן נחמיה (בלי תואר רבי), ובוודאי הוא תנא אחר, ¹ על "דורס", עיין ספרי האזינו פיס' ש"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 347, שורה 10 (ובשנו"ס שם), שם האזינו פיס' שנ"ב, עמ' 409, שורה 4 (ובשנו"ס שם). ²¹ והוא מתווכח עם ר' יוסי הגלילי. ²² היה ר' שמעון בן נחוניא אומר משום ר' שמעון, ולפ"ז ברור שאינו ר' שמעון בן חנינא הנ"ל, חבירו של ר' יוסי הגלילי, עיין לעיל, הערה 21. ושמא הוא ר' שמעון בן חנניא ששאל את בנו של ר' חנינא בן תרדיון בתוספתא כלים ב"ק פ"ד הי"ז.

הוצאתי מרשימה זו את יהושע בן גמלא²³ שנזכר בעמ' 328, שורה 1, משום שהנוסח מיוסד על גירסת הילקוט בדפוסים, ובילקוט כ"י לנכון: יהושע בן ממל,²⁴ וכן הוא להלן שם, שורה 8 (אפילו בילקוט בדפוסים). וכן הוצאתי את ר' יונתן בן המשולם שנזכר בעמ' 302, שורה 3, ועמ' 328, שורה 1, 8, משום, שכנראה, הוא אותו תנא שהביאו בתוספתא דמאי רפ"ג ועוד.²⁵

footnotes: ²³ שנשאל ע"י ר' אליעזר בן יעקב תלמידו של ר' עקיבא. ²⁴ נראה שבכ"י שהיה לפני הילקוט ד' שלוניקי היה כתוב: בן ממלא. ובשרידי הירושלמי (הוצ' ר"ל גינצבורג), סוף עמ' 56: ר' בא בר ממלא (במקום "ממל" שבהוצאות שלנו ובכי"ל). וכן בשטמ"ק כתובות מ"ד ב', ד"ה המוציא (בשם תוספות הרא"ש) מעתיק בשם הירושלמי: ר' אבא בר ממלא (במקום "בר ממל" שלפנינו). והיא "ממל" היא "ממלא", עיין ב"ר רפנ"ט, עמ' 630, ועוד. ²⁵ וחוזרני בי ממה שכתבתי בתוספתא כפשוטה שם ה"א, עמ' 221 ואילך, שהרי אפשר שר' יוסי אחיו היה צעיר ממנו בדור וחצי, והיה עדיין בזמנו של ר"ש בן אלעזר ור"ש בן מנסיא, ומסר הלכה משום אחיו הבכור מה ששמע ממנו בילדותו. ולא מניתי כאן אלא את הוודאים.

בדומה לזה נשנו בס"ז כמה מחלוקות של ב"ש וב"ה שלא נזכרו במקום אחר.

וכן בעמ' 244, שורה 8: בית שמאי אומרים נודרין לנזירות, ובית הלל אומרים אין נודרין שמא ינזר לחייו. אמרו להם בית שמאי וכו'. עיין מ"ש ע"ז לעיל עמ' 19.

עמ' 286, שורה 9: בשגגה. שתהא שגגה מתחלה עד סוף, לא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד, תחלתו שוגג וסופו אנוס, תחלתו מזיד וסופו שוגג, תחלתו מזיד וסופו אנוס, תחלתו אנוס וסופו שוגג, תחלתו אנוס וסופו מזיד. בית שמאי אומר נידון על השגגה ואחר כך נידון על הזדון ועל האונס. ובית הלל אומר אם אין שגגה מתחלה עד סוף הרי זה פטור.

ובפירוש הדברים נראה שמיעט הכתוב²⁶ אם תחילת המלאכה בשבת היתה בשוגג, ולפני שנגמרה הזיד,²⁷ או שתחילתה בשוגג ובגמר מלאכה היה אנוס,²⁸ או שבתחלה היה מזיד ובסופו שגג, או שבתחלתה היה מזיד ובסופה אנוס,²⁹ או תחלתו אנוס (כגון שאנסוהו גוים, וכדומה) וכו'. ולא נחלקו בית שמאי אלא על שתי הדוגמאות הראשונות, והם סוברים שאם תחילתה בשוגג ובסופה הזיד ממש,

footnotes: ²⁶ ולאו דווקא בע"ז עסיקינן, אלא בכל חייבי חטאות, כמו שפירשו המפרשים לנכון. ²⁷ כלומר, שבסוף הזיד ממש, עיין ירושלמי שבת ספי"א. ²⁸ כלומר, שלא היה יכול לתקן עוד, עיין בבלי שם ק"ב א'. ²⁹ לא נקטו בבא זו אלא אגב השאר, שהרי כאן פטור ממה נפשך.

או שהיה בסופה אנוס,³⁰ חייב, מפני שאנו דנים על השגגה תחילה, שהרי עיקר המלאכה היה בשוגג, ואח"כ אנו דנים על הזדון ועל האונס, ובזה כבר לא עשה כלום. וב"ה חולקים וסוברים שאם אין שגגה מתחילה ועד סוף פטור מן הקרבן, משום שידיעה, וכל שכן זדון ממש, פוטרים אותו מן הקרבן.³¹ וסתם משנתנו בשבת ספי"א היא כבית הלל.³²

footnotes: ³⁰ שלא היה יכול לתקן, כשיטת הבבלי הנ"ל (לעיל, הערה 28). ³¹ וכשיטת הבבלי הנ"ל. ³² ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ג, עמ' 165. והמחוור כמו שכתבנו כאן.

עמ' 304, שורה 22: היה נסר מונח³³ על תנור ועל גבי כיריים ועל גבי מעטן של זיתין, ולגין של חטאת תלוי בה, בית שמיי פוסלין ובית הלל מכשירין. ועיין במשנת פרה פ"י מ"ד, ובהערות הרח"ש הורוביץ במקומו.

footnotes: ³³ קטעים מן הגניזה, א' ע"א, שורה 26, תרביץ ש"א ס"א, ריש עמ' 59.

עמ' 311, שורה 11: תנור שניקב מעיניו,³⁴ שיעורו מלא חוץ תמרה כפול דברי בית שמי, בית הלל או' מלא כוש דולק.

footnotes: ³⁴ ע"פ הקטעים הנ"ל, ד' ע"ב, שורה 10, תרביץ, עמ' 72.

עמ' 313, שורה 18: עושה בית הפרס אפילו בביקעה גדולה דברי בית שמיי, בית הלל או' מאה³⁵ אמה. ומשנתנו (אהלות רפי"ז) כב"ה.

footnotes: ³⁵ בילקוט בטעות: אפילו מאה אמה. וכבר העיר מהרי"ן אפשטין בתרביץ הנ"ל סוף עמ' 75 (בשנו"ס) שבקטעים מן הגניזה אין די מקום להשלים את המלה "אפילו".

עמ' 326, שורה 9: הלל היה אומר הרי מי שאמר קונם לבית הזה שאני נכנס וכו', יכול יתן הנייתו של בית ויכנס לו וכו'. ופעמים סותם המדרש כב"ש. וכן בעמ' 241, שורה 18: מי שניזור בארץ טמאה ובא לו לארץ טהורה, יכול יגלח וישלח פרע שני, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע. גדל פרע הוא. והוא כב"ש בנזיר פ"ג מ"ד. ומ"ש אח"כ אינו מס"ז.

נמצאנו למדים שבמדרש שלפנינו המשונה בהלכותיו, בסיגנונו ובלשונו כשתמרו לנו שמות חכמים ומסורות שאינם נמצאים במקורות אחרים. מאידך גיסא הצביעו החכמים על העובדא שרבי לא כזכר במדרש זה אף פעם.³⁶ אמנם הדברים לכאורה אינם מדוייקים, שהרי בס"ז עמ' 256, שורה 17, מפורש:³⁷ ולא יעבוד עוד (במדבר ח', כ"ה). רבי אומר הואיל ואמרה תורה יעבוד (כלומר, "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבדת אהל מועד", שם, כ"ד), ואמרה תורה שלא יעבוד, אם למדת שהוא עובד שנת עשרים וחמש, יכול יעבוד כל עשרים וחמש, ת"ל ולא יעבוד עוד. והדברים סתומים מאד, ולית להון פיתרא. ונראה שנשמטה כאן אות אחת, וצ"ל: אם למדת שהוא עובד [מ]שנת עשרים וחמש (כמפורש בכתוב: מבן חמש ועשרים שנה ומעלה) יכול יעבוד כל עשרים וחמש (כלומר, משנכנס לעשרים ושש עד חמשים, ועד בכלל) ת"ל ולא יעבוד עוד, כלומר, אינו עובד אלא עשרים וארבע שנים, שהרי כאן אינו כתוב: ומבן חמשים שנה ומעלה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד, ויש כאן מיעוט מפורש.³⁸

footnotes: ³⁶ הרד"צ הופמן בספרו .Zur Einleitung in die Halach. Midr, עמ' 63, ובעברית במסילות התנאים, עמ' 63; מהרי"ן אפשטין מבואות לספרות התנאים, עמ' 745. ³⁷ כנראה שמטעם זה נזהר הרח"ש הורוביץ בהקדמתו, ולא חזר על דברי רד"צ הופמן. ³⁸ ועיין במשנת ערכין ספ"ד, ובמדבר ד', ל"ה, ובבלי ערכין י"ח ב'. וההלכה שלפנינו שונה, שכן מוכיחים הכתובים. ועיין מ"ש להלן.

ברם פיסקא זו אינה בילקוט והובאה במדרש הגדול בלבד. ולעומת זה לא הביא במה"ג את הברייתא בספרי שם פיס' ס"ג, עמ' 60. ולפיכך כ"ל ברור שבעל מה"ג כיוון לספרי הנ"ל, וגרס שם רבי אומר (כגירסת כל כתה"י, עיין בשכר"ס שם). והגירסא בספרי משובשת, וכל המפרשים הגיהו ונדחקו בפירושה. והראב"ד³⁹ ורבינו הלל בפירושו (ט"ז ע"א) הגיהו ופירשו שלרבי עובד בשנת חמשים, משום אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות,⁴⁰ עיי"ש. ושלא בצדק הכניס הרוז"ש הורוביץ ברייתא זו לתוך ספרי זוטא,⁴¹ והיה צריך להביאה בפירושו לספרי הנ"ל, שהרי בעל מה"ג בלבד שמר עליה בנוסחתה הנכונה.⁴² סוף דבר צדקו החכמים שאמרו שרבי לא נזכר אף פעם בספרי זוטא (כפי שהוא מצוי בידינו). ונראה שמכל מקום לא יצאו החכמים ידי חובתם, אף שהוכחנו שצדקו במסקנא שלהם, משום שעיקר העוקץ הוא לא בכך שרבינו הקדוש לא נזכר בספרי זוטא, אלא בזה שהלכותיו מצויות במדרש שלנו, אבל שלא בשמו.

footnotes: ³⁹ בספרי עם הגהות הגר"א, ווילנא תרכ"ו, עמ' 238. ⁴⁰ ועיין גם רשב"ם ורמב"ן בפירושיהם על התורה, ומכולם מוכח שהלוי עובד בשנת החמשים שלו, וכן מוכח מן הירושלמי ברכות פ"ד ה"א, ז' סע"ב, ובכורים רפ"א, ס"ד ע"ג. וראיתי בשאלות רבינו דניאל הבבלי (מעשה נסים, עמ' 10) שכתב: וכן מחוייבים שלא ישאו אותם אך מי שהוא פחות מחמשים שנה, כאמרו ולא יעבוד עוד וכו'. ובעמ' 11: ומתנאי נשיאת כלי הקדש אשר לא יהיה יותר מבן חמשים וכו', ואז ינשאום הכהנים כאשר זכרו [רז"ל], אך פחותים מחמשים שנה וכו'. שאלתי את גיסי ר' אברהם הלקין לברר לי את הנוסח הערבי, והוא באר לנכון שאין כאן סתירה בדברי רבינו, וכוונתו שלא יעבוד אלא מי שהוא פחות מחמשים שנה מלאות, ואסור לו לעבוד אם הוא יותר מבן חמשים. ⁴¹ ואף מדברי רבינו הלל שהראנו בפנים מוכח שלא היתה לפניו ברייתא זו בס"ז, שהרי בכגון דא לא היה נמנע מלהביא את המקבילה בס"ז, כרגיל אצלו. ⁴² עיין מ"ש ר"מ מרגליות בהקדמתו למה"ג ספר שמות, סוף עמ' 6, על חשיבותו של נוסח בעל מה"ג.

וכן בעמ' 247, שורה 4: כן יעשה על תורת נזרו. זה הנודר בנזירות כחול הים, שבכל שעה שרוצה להקל מראשו יקל. יכול אף האומר הרי עלי נזיר[י]ות⁴³ כן, אמרת לא אמרתי אלא כן יעשה על תורת נזרו. והיא כשיטת רבי בנזיר פ"א מ"ד,⁴⁴ עיין בהערות הרח"ש הורוביץ ומ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ז, עמ' 508.

footnotes: ⁴³ כצ"ל, כהגהת הרח"ש הורוביץ. ⁴⁴ בעמ' 248, שורה 25: ר' יוסי בן דוסתאי אומר כא"א (= כתוב אחד אומר) ישא ה' פניו אליך, וכא"א אשר לא ישא פנים, וכי היאך אפשר לקיים שני כתובים הללו וכו'. בספרי נשא פיס' מ"ב, עמ' 48-47, מצויות שלש דרשות ממין זה (כתוב אחד אומר וכו' כיצד יתקיימו וכו'), ובכולן: רבי אומר משום אבא יוסי (או: יוסף) בן דוסתאי. וכנראה שאף הדרשה שלפנינו בס"ז מתורת רבי בשם ר' יוסי בן דוסתאי היא.

עמ' 248, שורה 21: ישא ה' פניו, יעביר כעסו ממך ויהפוך פניו וכו'. בספרי פיס' מ"ב, ריש עמ' 46 (בכ"י לונדון, רומי ומדרש חכמים): רבי (בכי"ל: ורבי) אומר ישא ה' פניו יעביר כעסו ממך (בדפוסים בטעות: ד"א רשא וכו'). ולפנינו בס"ז הרחבה ופירוש לדברי רבי, עיין מ"ש לעיל, עמ' 76.

עמ' 251, שורה 17: אין צב אלא קמורות, שכ' בצבים ובפרדים (ישעיה ס"ו, כ'). והוא כרבי בספרי שם פיס' מ"ה, עמ' 50 (בשינוי לשון).

עמ' 255, שורה 10: מניין שהמנורה מן המשוך אמרת מקשה תעשה המנורה (שמות כ"ה, כ"א). אין לי אלא מעשה המנורה, מניין לרבות קנים ופרחים ת"ל תעשה. ולהלן שם, עמ' 256, שורה 4: חומר במנורה מבחצוצרות ובחצוצרות מבמנורה שהמנורה אינה אלא מן המשוך, אם אין לו מן המשוך אל יעשה משאינו משוך, אם אין לו של זהב עושה הוא מן הכסף, או מן הנחשת וכו', שהחצוצרות אינן אלא מן המשוך, אם אין לו מן המשוך עושה הוא משאינו משוך, אם אין לו של כסף אל יעשה מן הזהב ומן הנחושת. ובספרי שם פיס' ס"א, ריש עמ' 59: מקשה אין מקשה אלא מין קשה, מעשה אומן, מעשה קורנס. ופירש רבינו הלל (ט"ו ע"ב, וערי"ש ט"ו ע"ג): אית דמפרשי מין קשה, מין משך כדמתרגמי' מקשה נגידא, שתהא הזהב של מכורה עשת, שלא נעשה בה מלאכה אחרת בעולם, ונמשך באומנות האומן ע"י קורנס. והכי תני בספרא (צ"ל: בספרי) זוטא ומנין שהמנורה מין המשוך מקשה תעשה המנורה, ותני נמי למטה שהמנורה אינה [אלא] מן המשוך, אם אין לו משוך לא יעשה מישאינו משוך, דהיינו זהב משוך.

לפי פירוש רבינו הלל הברייתא שלנו היא כדברי רבי בספרי הנ"ל, עמ' 59, שורה 6 ואילך,⁴⁵ ועיין גם בבלי מנחות כ"ח, ב'.⁴⁶ ברם לולא דברי רבינו היה אפשר לפרש ש"משוך" פירושו שהוא מושך את כל חלקי המנורה מחררה אחת של זהב, ואינו מדבק לה שום אבר, כמפורש בספרי הנ"ל: או יעשה איברים איברים ת"ל ממנה יהיו. וכן בברייתא דמלאכת המשכן פ"ט: שומע אני יעשה אברים אברים וידביקם לה, ת"ל ממנה יהיו. ובס"ז דורש מלשון "מקשה" שאין מקשה אלא "משוך", שהכל בא מחתיכה אחת. ובברייתא דמלאכת המשכן רפ"י: עשאה כמין עשת, או כמין קורה,⁴⁷ ועשה מיריכה ולמטה גביעים כפתורים ופרחים, ומשך הימנה שני קנים וכו', ומשך הימנה שני קנים וכו'.⁴⁸ וכן בפיוטי יניי, עמ' קפ"ח: [דב]קים לא היתה, מעשת נהייתה וכו', וארבעים ושנים כלים היו בה, ומשך כולהם⁴⁹ היו ממה ובה. ולפ"ז עשת לחוד ו"משוך" לחוד, והלכה זו שבס"ז איכה של רבי בספרי, אבל ההלכה בעניין שאר מתכות והחילוק בזה בין המנורה והחצוצרות היא כדעת רבי בספרי.

footnotes: ⁴⁵ אלא שבאמצע בא שם מאמר המוסגר בשם ר' יוסי בר' יהודה. ⁴⁶ אלא שהתנא שבס"ז נקט במלה "משוך" (במקום "מין קשה" שבספרי, או "עשת" בשאר המקורות) ובדיבור "שאינו מן המשוך", במקום "נרוטי" שבמקבילות (ספרי הנ"ל, תוספתא חולין פ"א הי"א והי"ב, ומקבילה במנחות פ"ט הי"ח ואילך, בבלי שם כ"ח א'). ⁴⁷ שמא צ"ל: חררה, עיין משנת כלים פי"א מ"ג. ⁴⁸ ועיין תנחומא שמיני סי' י"א, הוצ' בובר, עמ' 29. ⁴⁹ כלומר, גם הקנים והפרחים היו מן המשוך, כמפורש בס"ז וכפי שמוכח בספרי שהבאנו בפנים. ועיין בברייתא דמלאכת המשכן פ"ט, ובהערות רמא"ש, עמ' 61 ואילך.

עמ' 293, שורה 3: עבודת מתנה אתן את כהונתכם. מקיש עבודת מתנה לכהונתכם, מה זו בנטילת ידים, אף זו בנטילת ידים. או מה זו אינה אלא בקדוש ידים ורגלים, יכול אף זו לא תהא אלא בקדוש ידים ורגלים, אמרת לאו, זו לפי צורך העבודה וזו לפי צורך העבודה. בספרי קרח פיס' קט"ז, עמ' 133 (לפסוק הנ"ל): ר' אומר לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש, מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואח"כ עובד, כך אכילת קדשים בגבולים מקדש ידיו ואח"כ אוכל, אי מה להלן ידיו ורגליו אף כאן ידיו ורגליו, אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו מקדש ידיו ורגליו, מקום שאין צריך אלא ידיו אינו מקדש אלא ידיו. כמצינו למדים לנטילת ידים מן התורה. וסתם ס"ז כאן הם דברי רבי בשנוי לשון.⁵⁰

footnotes: ⁵⁰ בעמ' 307, שורה 4: יכול שאני מרבה שחלה והלך לו, אמ' לא אמרתי אלא אשר ימות. ויפה ציין הרח"ש הורוביץ למה שציין (אלא שיש טעות הדפוס בציון לבבלי). אבל מהרי"ן אפשטין בהערות לקטעים מן הגניזה, ב' ע"ב, שורה 6 (תרביץ ש"א ס"א, עמ' 63) הוסיף: וכספרי כאן, עד שעה שימות ולא גוסס, כרבי בנזיר מ"ג א' וכו'. ההלכה שלנו אינה עניין לדברי רבי, ולא נחלקו שם אלא לעניין חילול ("איתחולי") של נזיר, או כהן, כמסקנת הבבלי בנזיר מ"ג סע"א, אבל לעניין טומאה לא נחלק אדם מעולם, ומשנה מפורשת היא באהלות פ"א מ"ו, ואין חולק עליה. ועיין בתוספות נזיר שם, סד"ה ולמ"ד, ובהגהות מהר"ב רנשבורג.

רמז ברור נגד בית הנשיא ומינוייו נשרד בס"ז, עמ' 320, שורה 16: על העדה. שלא יהא תומהן, כמו שנא' מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים (ש"א י', י"א). הכוונה ברורה, הדרשה היא שלא ימכו על העדה אדם שיתמהו עליו ויאמרו מה ראה פלוני לישב בישיבה.⁵¹ וכן אמרו בתוספתא (עדיות פ"ג סה"א): וכשהושיבוהו בראש היו תמהין עליו הכל. לעומת זה אמרו בספרי דברים פיס' י"ג (הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 22): רבן שמעון בן גמליאל אומר אין כל ישיבה וישיבה יושבת עד שהבריות מרככות אחריו (כ"ה ברוב הנוסחאות) ואומרות, מה ראה איש פלוני לישב ומה ראה איש פלוני שלא לישב, לכך נאמר וידועים לשבטיכם, שיהיו ידועים לכם. לכאורה שתי הדרשות אחת היא, אבל אינו כן. לפנינו הוא ציווי הקב"ה למשה, והכוונה לפסוק (במדבר כ"ז, כ'): ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת ישראל, כלומר, ולא יתמהו, אבל בספר דברים (א', י"ג) אמר משה לישראל: הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם, כלומר, בחרו אתם בעצמכם בראשים, אחרת תרככו אחריהם כדרככם, ולא עשה כן משה אלא מרוב ענוותנותו. וממשיך בספרי שם: יכול אם מכיתם אתם אותם הם ממונים, ואם לאו אינם ממונים, ת"ל ואשימם בראשיכם, אם אני ממנה אותם הרי הם ממונים, ואם לאו אינם ממונים וכו'. וכן אמר ר' יוחנן בבבלי סנהדרין (ח' א'): אמר לו משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמך (עיין דק"ס), אמר לו הקב"ה טול מקל והך על קדקדם, דבר אחד לדור, ואין שני דברים לדור. לדעת התנא בס"ז יש כאן ציווי הקב"ה, הלכה לדורות, ולא ממידת ענוותנותו של משה רבינו. לדעת רשב"ג הנשיא ממנה, משום שבין ובין כך תמיד ירננו הבריות אחרי המינוי, והנשיא הוא המכריע לפי שיקול דעתו, ומשה אמר לבני ישראל "הבו לכם", משום שהכיר אותם שכן דרכם לרכך.

footnotes: ⁵¹ בזמן מסדרו של ס"ז היתה כבר קיימת התקנה שנשיא שמינה שלא לדעת בית דין מינויו מינוי (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב, י"ט ע"א). ובספרי דברים ריש פיס' י"ז: זה הממונה להושיב דיינים.

ובספרי בהעלותך פיס' צ"ב, עמ' 93: אשר ידעת כי הם זקני העם, אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני. כי הם זקני העם. מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה אלא א"כ יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרככות עליו ואומרות איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם. והכוונה שהכל תלוי במשה, והוא צריך לדעת אם הם ברורים לפני ה' (להלן בספרי פיס' ק"מ, עמ' 186: קח לך את שבלבך, קח לך מה שבדוק לך), ואם יושיב אותם בישיבה של מטה ישבו גם בישיבה של מעלה, ולא יסתלקו עד שגם הבריות יסכימו עליהם. וכן במדרש הלל:⁵² בשמים ובארץ מלמד שאין מושיבין את האדם בישיבה של מטה עד שמושיבין אותו בישיבה של מעלה, וכל בני אדם מסתכלים בו ואומרים פלוני כשר, פלוני חסיד וראוי להיות חכם וכו'. ובספרי וזאת הברכה פרס' שמ"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 403: כשהנשיא מושיב זקנים בישיבה של מטה שמו הגדול משתבח מלמעלה וכו'. הכל איפוא תלוי בדעת הממנה, ואינו מחוייב להשגיח בדעת הבריות, וכדברי הירושלמי בתענית (פ"ד ה"ב, ס"ח ע"א): ובגין צווחה עבדיך? כלומר, וכי מפני מחאת אנשי ציפורי וצעקתן נגד המינוי עושין מעשה, אתמה. והכל ברוח הנשיא, וכספרי דברים הנ"ל, וכמאמרו של ר' יוחנן בבבלי סנהדרין הנ"ל.

footnotes: ⁵² ביה"מ של יעללינעק ח"ה, עמ' 92. מדרש זה היה לפני רבינו הלל, שכ"ה כותב בפירושו לספרי דברים פי' קט"ז, מ"ג רע"א: כמפורש באגדת הלל מצראה, מקימי מעפר דל, אין דל אלא שנתדלדל וכו', והכל נמצא במדרש הלל שם, עמ' 92.

לעומת זה, ריש לקיש, שהתנגד למינוי דיינים שאינם ראויים (סנהדרין שם ז' ב'), אמר: כיון שנעשה אדם ראש מלמטה נעשה רשע מלמעלה.⁵³ ממש ההפך מפתגם הספרי הנ"ל.

footnotes: ⁵³ כ"ה גירסת הראשונים בבבלי סנהדרין ק"ג ב', עיין דק"ס שם, עמ' 315, הערה ח'. ועיין במרגליות הים שם סי' א' וסי' ב'. ויש להוסיף גם את ר' ישעי' דטראני בספרו "מעט דבש", הוצ' ששון, עמ' מ"ז. ועיין גם בס' חסידים הוצ' מק"נ ריש סי' תתרפ"ו, עמ' 276. ובהוצאות שלנו בסנהדרין: כיון שנעשה אדם רש מלמטה נעשה רש מלמעלה, וגם לפי גירסא זו פירושו: רש (= ראש) מלמטה רש (= עני) מלמעלה. ועיין ברכות נ"ח ב', ואינו עיניין לכאן (ושם הכוונה שהכל מן השמים). ואעפ"י שיש לבעל דין לחלוק ולומר ש"ראש" לחוד ו"דיין" לחוד (עיין ירושלמי הוריות פ"ג, מ"ח ע"ב ע"ג), אבל עיין במקורות שהבאנו בפנים.

ואף בר' נתן הבבלי נהג מסדר ס"ז כשם שנהג ברבינו הקדוש. והרח"ש הורוביץ בהקדמתו לספרי, עמ' י"ח, הוכיח שכמה וכמה סתמות בס"ז הם כר' נתן,⁵⁴ ומהם הלכות שהן דעת יחיד.⁵⁵ ואף אם ננכה כמה מהם⁵⁶ עדיין בידינו הרבה סתמות כמותו. והרח"ש הורוביץ בהקדמתו הנ"ל (עמ' י"ט) נקט בזהירות מרובה שלא להסיק מסקנות מרחיקות לכת מעובדא זו, וסיים: על כל פנים עובדא היא שקיימות כמה דרשות בספרי זוטא המיוחסות במקורות אחרים לר' נתן, בשעה שבס"ז לא נזכר שמו בשום מקום. לפי השיטה המקובלת על חכמי זמננו היינו צריכים להסיק שהמסדר האחרון של ס"ז הוא ר' נתן! ברם דבר זה אינו אפשרי, שהרי ר' אלעזר בר' שמעון (חברו של רבי) נזכר בשמו בס"ז לא פחות מתריסר פעמים,⁵⁷ ואף ר' יוסי בר' יהודה נזכר בשמו,⁵⁸ וכן דוסתאי בן יהודה.⁵⁹

footnotes: ⁵⁴ ועיי"ש גם בעמ' י"ט, הערה 32. ⁵⁵ וכן הראה שם על הדרשה בס"ז, עמ' 258, שורה 12: ככל חקותיו וככל משפטיו, כחקות כחקתי חקתיו וככל חקתיו. כמשפט כמשפטי משפטיו וככל משפטיו, ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים וכו'. והסיק מכאן שהדרשה היא בשיטת ר' נתן במכילתא בא פ"ז, הוצ' הורוביץ, עמ' 24: עשה ה' שפטים וכו', ר' נתן אומר שפטים שפוט שופטי שפטים, נרקבים, נבקקים, נגדעים נשרפים, נמצינו למדים שע"ז לוקה בארבעה דרכים וכו'. דעה זו כל כך נשתרשה אצל החכמים עד שגם מהרי"ן אפשטין (מבואות לספרות התנאים, עמ' 693) נסתייע אף בס"ז כאן ("שאנו מוצאים בו כמה סתמות כר' נתן") להוכיח שכמה דרשות בתו"כ בחוקותי הן בשיטת ר' נתן. ונראה שאין קשר בין דרשת ר' נתן במכילתא ובין הדרשה כאן בס"ז. הפירוש המקובל במכילתא הנ"ל שר' נתן מוכיח מזה שהכתוב לא אמר לא שפוט, ולא שופטי, אלא שפטים (כעין דרשת הבבלי במגילה ב' א' לעניין זמן, זמנם, זמניהם, וכדומה), אינו נכון. כוונת ר' נתן היא למלה שפטים (במספר רבים) גרידא, ולפנינו צורה ריטורית (וכבר הרגיש בכך ר' מאיר איש שלום במקומו, אלא שפירושו לא יתכן, כפי שיוצא מן המקבילות שנביא להלן), והיינו שיפוט שופטי שפטים (על דרך בבואה ובבואה דבבואה), כל מיני שפטים, כלומר כל מיני השחתות המצויות בעץ רקיבה, בקיקה, גדיעה ושריפה, או שיפוט אחר שיפוט (דוגמת: בזוזי ובזוי דבזוזי, בבבלי סוף כתובות). ור' נתן לא הוציא את המניין ארבעה מדרשת הכתוב (ודברי תרגום יונתן הם, כנראה ממקור אחר. ועיין מ"ש להלן בשם אבות דר"ן וב"ר). וכן במכילתא יתרו פ"ו, הוצ' הורוביץ, עמ' 214: ויהי קולות. קולי קולות (השוה "בקולי קולות" בבבלי ברכות ט"ו ב'), מיני קולות משונים זה מזה. וברקים. ברקי ברקים משונים זה מזה. וכן דורשת המכילתא יתרו פ"ט, עמ' 235, את הפסוק "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים" (יתרו כ', י"ח): קול קולי קולות ולפיד לפידי לפידים. הרי לך שהדרשן לא חזר על הכתוב ("הקולות", "הלפידים") אלא שהוציא מן הכתוב "הקולות" (במספר רבים) שהכוונה לקול ולקולי קולות, ללפיד וללפידי לפידים. וכן בדרשות שבתו"כ בחוקותי ספ"ה: דרך דרכי דרכיכם לרבות שבילים גדולים וקטנים. וכן להלן שם פ"ו סה"ד (כגי' כי"ר והילקוט): עיר ערי עריכם לרבות כרכין ומחוזות. והשימותי את מקדשיכם מקדש מקדשי מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ומדרשות, ובכולם הפירוש כנ"ל: כל מיני דרכים, כל מיני ערים, כל מיני מקדשים. ויש להוסיף על הדוגמאות שהביאו החכמים הנ"ל גם ירושלמי שבת פ"ז רה"ב, ט' סע"ב: אמר ר' יוסי בן חיננא זה הדבר אין כתיב כאן אלא אלה הדברים, דבר דברי דברים, מיכן לאבות ולתולדות, כלומר דברים ודברים של דברים. ועיין בבלי שם ע' א' (התלמוד הכניס שם לתוך הברייתא של ר' נתן את הברייתא של רבי, עיין בבלי שם צ"ז ב', צ"ד רע"א ומכילתא ריש ויקהל, עמ' 345). ובאבות דר"ן פ"ג בד"ר: ר' מאיר אומר וכו' חובה הוא לאדם שישמש (כ"ה בכי"י, ובד"ר בטעות: שישמע) שלשה (בכי"י חסרה מלה זו) תלמידי חכמים (כ"ה בכי"י. חסרה המלה "חכמים"), כגון ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא שנאמ' (משלי ה', ל"ד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי וכו', אל תקרי דלתותי אלא דלת דלתותי וכו'. ועיין בהוצ' שכטר, עמ' 16, ותיקוניו שם נגד כל הנוסחאות הם, וגם בכ"י רומי (לפי הוספה ב' שם, עמ' 154): שישמש בשלשה תלמידים, כגון ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא. לעומת זה נראית גירסת כ"י ג': אל תקרי דלתותי אלא דלת דלתי. והדרשה היא מדלא נקט הכתוב לשקוד על דלתי (במספר רבים, דוגמת איוב ל"א, ל"ב) אלא אמר "על דלתותי" יש לדרוש כמו דלת דלתי, שחובה לעבור שלש דלתות בבתי מדרשות של שלשה ת"ח. ועיי"ש בפי"ח נו"ב, עמ' 39, ובהערה ה' שם, ואין להגיה. ואינו עניין לשיטה בדרשה שלנו במכילתא. ועיין ירוש' ברכות פ"ה, ט' רע"א, ומקבילות בבבלי ודב"ר. ובב"ר פי"ט, ו' סוף עמ' 175 (וציין לו הרח"ש הורוביץ): אמר ר' אבא בר כהנא חגורה אין כתיב כאן (כ"ה ברוב הנוסחאות) אלא חגורות, חגור חגורי חגורות, אסטכיון, גולין סדינין וכו', כלומר, כל מיני בגדים. ואף כאן לא נמנו על סמך הדרשה אלא שלשה מיני בגדים. לעומת זה הדרשה בס"ז מיוסדת כולה על הכתוב עצמו: ככל חקתיו וככל משפטיו תעשו אותו (במדבר ט, ד'). והדרשן דרש: כחקות אין כתיב כאן, ואף לא כחקתי (כלומר, אינו כתוב: כחקתי וכמשפטי, דוגמת ויקרא י"ח, כ"ו, ועוד) ואף אינו כתוב חקתיו (כלומר, חקתיו של הפסח) אלא כתוב ככל חקתיו" (ודיבור זה כולל כל מה שהציע לעיל). וכן הדבר גם ביחס למשפט שאינו כתוב כמשפט, או כמשפטי (על דרך הכתוב בויקרא הנ"ל) וכו', כנ"ל. והכל בשיטת דבי ר"ע לדרוש ריבויים מן הכתוב עצמו, ואינה עניין למליצה הריטורית של ר' נתן במכילתא הנ"ל. ⁵⁶ עיין לעיל הערה 54, ומ"ש לעיל עמ' 15. ⁵⁷ עיין ברשימה של מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, ריש עמ' 745. ⁵⁸ עמ' 293, שורה 25, עמ' 325, שורה 9. ⁵⁹ סוף עמ' 234.

המסקנא היא איפוא להפך. המסדר השתמש הרבה במשנת ר' נתן ובמדרשיו, אבל משום איזה טעם לא הזכיר את שמו, כשם שלא הזכיר את שמו של רבינו הקדוש. ובבבלי הוריות י"ג ב': ניקניסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו. אסיקו לר' מאיר אחרים, ולר' נתן יש אומרים. ואמנם במשנה לא נזכר ר' נתן אף פעם,⁶⁰ ואף שכמה סתמות כמותו.⁶¹ מסדרו של ס"ז נהג מנהג זה בין ברבי ובין בר' נתן. ובני ר' חייא (יהודה וחזקיה) אמרו (בבלי סנהדרין ל"ח א'): אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן ראש גולה שבבבל ונשיא שבא"י. לפי המסורת היה ר' נתן בנו של ראש הגולה בבבל,⁶² והמסדר של המדרש שלנו "קנס" את שני בתי האבות.

footnotes: ⁶⁰ דברי ר' נתן במשנתנו סוף ברכות ובשקלים ספ"ב, הוספה ע"פ ברייתא הן, כפי שהוכיח מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 952, ועמ' 975. וכבר הרגישו בזה ר' זכריה פרנקל בדרכי המשנה הוצ' שניה, עמ' 199, ואחרים. ⁶¹ עיין ירושלמי פסחים פ"ט ה"ט, ל"ז ע"א, ומ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ד, עמ' 611, ד"ה ונ"ל. ועיין בבלי כתובות צ"ג סע"א. ⁶² ערוך ערך קמר. ועיין אגרת דר' שרירא גאון, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 14, הערה ה'.