והיה כי תבא אל הארץ, סמך לפסוק תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח והיה כי תבא אל הארץ, רמז למה שאז"ל תניא ר' יהודה אומר ג' דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. ובמדרש והיה אין והיה אלא מיד, כי תבא אל הארץ עשה מצוה האמורה בענין ותכנס לארץ. הכונה היא לומר שאמירת גבוה היא כמסירת הדיוט ומאחר שייעד לתת אותה הרי היא כאלו היא נתונה, לזה אמר אשר ה' אלהיך נותן לך כתיב נתן, כן והיה היה עבר אלא שהוא"ו הופכו להבא א"כ אע"פ שאי אפשר לקיים המצוה מיד עד אחר כבוש וחלוק קבלו עליכם מצוה האמורה בענין שהיא הבאת הבכורים ובזכות זה אתם נכנסים לארץ, ולזה אמר ולקחת מראשית וגו', כי מה אמר עד שאמר ולקחת בוא"ו כי כפי הנראה היה לו לומר והיה כי תבא וגו' תקח מפרי, אבל אמר ולקחת לומר שבקבלתך נחשבה כמעשה, וכשתבא לארץ ותביא נחשב שהיא פעם שניה אע"פ שהיא ראשונה, שמחשבה ראשונה הקב"ה מצרפה למעשה. וכן אמר במדרש פרשת חלה, בבאכם אל הארץ, קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ שכשתבא אל הארץ להפריש חלה ובזכות שתקבל עליך אתה בא אל הארץ, לזה אמר והיה אין והיה אלא מיד מאחר שכבר היה כמו שאמרתי. והטעם בהבאת הפירות הוא כדי שלא יחשוב שהארץ הוא שלו, ולזה אמר וירשת וישבת בה, לומר שבאריכות הדורות דור אחר דור תחשוב שהיא לך בירושה מאבותיך ומאבות אבותיך, כמה דורות וכמה שנים אתה יושב בה ולא ערער עליך שום אדם וקנית אותה בירושה ובחזקה, לזה אמר אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך, ב"פ אשר אשר למה, אלא תדע אשר תביא מארצך והבאת לי ממנה ואקבלם ממך כשתדע שה' אלהיך נותן לך, לא שקנית אותה בירושה ובחזקה, א"כ לזה היתה הבאת הפירות לומר שלה' הארץ ומלואה, כי בדיני חזקה אם יש עדים, שהלוקח קבל הפירות ונתן לבעל הקרקע לא החזיק אלא בעל הקרקע יתן ללוקח ולזה ולקחת מראשית, אדם טורח באילן כל השנה וממתין עד שיוציא הפרי הראשון ויאכלנו, ויאמר אילו לא טרחתי אלא לשעה זו דיי, ויתנחם על מה שטרח, ושאר הפירות נחשבין כאין בערך הפרי הראשון, לזה צוה הקב"ה שהפרי הראשון שהוא חביב עליו שיביאהו לכהן, לא שיקריבנו, כי אילו היה מקריבו היה לוקח נחמה, אלא לכהן, כל זה כדי שידע שהארץ היא לה' והוא בה כאריס, שאם לא יישר בעיניו יקחנה ממנו ויתנה לאחר, שמא תאמר הארץ כבר נתנה לאברהם ואחריו נתנה ליצחק שנאמר לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, ונאמר ליצחק גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, וכן ליעקב לזה אמר ארמי אובד אבי שבישיבתו שם אבד החזקה, כי הדין הוא שבוי שנשבה אם יש שיירות מצויות ולא עשה מחאה אבד החזקה, כ"ש כאן שגר עם לבן עשרים שנה ואחר כן ירד למצרים וישב שם ימים רבים שודאי אבד החזקה, ועתה מחדש נתנה לנו, לזה אמר, ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה', ובזה יבא להאמין במציאותו ית', ומאמין שהוא משכיר ומעניש שלקח הארץ מיד האמוריים שלא עשו רצונו ונתנה לנו, והעניש ללבן ולמצרים, ובזה יבא להאמין בתורה ובמצות, ולזה הצריכה תורה להבאת הפירות הוא בעצמו לא שישלח אותם ע"י שליח, אפילו אגריפס המלך היה הוא בעצמו מביא, ולא די הבאה אלא שיקרא הפרשה בפיו ובקול רם, שנאמר וענית וגו' ארמי אובד אבי, לפי שהלך ברמאות עם לבן לזה ירד למצרים, לפי שהוא נקרא איש תם והיה לו ללכת בתמימות, אע"פ שעשה לו רמאות, ומזה היה ירא יעקב, ולזה אמר קטנתי, ולזה ירד למצרים וידע שהגלות יהיה במצרים ומת שם, עד שנצטער וצוה לבניו שישאוהו משם, אלמלא כן לא היה יורד למצרים כמו יצחק אביו שאמר לו אל תרד מצרימה, וברמאות שעשה על הברכה בא זה הגלות, שאלמלא לא עשה מה שעשה עם עשו עד שבכה על ידו לא היה זה הגלות שאנו בו עד שימחו אותם דמעות ולזה בקללות שבתורת כהנים אמר וזכרתי את בריתי יעקוב. לומר אף ע"פ שהלך ברמאות עכ"ז יש לו ברית עמו ויש לו זכות אבות אביו ואבי אביו, וירד למצרימה למירוק:

עוד אמר מארצך. לומר שאני מקבלו כאילו הביא לו דבר שאינו מצוי אצלי בגנתי בפרדסי ודאי שמקבלו בעין יפה, לזה ושמת בטנא להחשיבו בעיני המלך:

מראשית יביא ראשית. מראשית, לראשית, למקום ראשית, לראשית כל ראשית. יביא ראשית, אלו ישראל שנקראו ראשית שנאמר קודש ישראל לה' ראשית, מראשית אלו הבכורים שנאמר מראשית כל פרי וגו', לראשית הוא הכהן שהוא ראשית העבודה, למקום ראשית הוא בית המקדש שהוא ראשית כל העולם, לראשית כל ראשית זה הקב"ה שנאמר אני ראשון ואת אחרונים אני הוא:

מראשית ארז"ל מראשית ולא כל ראשית, כי אין חייב בבכורים אלא שבעה מיני הפירות שנשתבחה בהם א"י, לפי שאלו המינים הם חיותו של אדם, ושאר מיני פירות אינן אלא להשלים החסרון שלא יהא העולם חסר כלום, כי לפעמים יש בהם צורך, לא כמו אלו הז' מינים, ומברכתם של שאר פירות תבין שאומר בורא נפשות רבות וחסרונן שהן שאר פירות, על כל מה שברא להחיות בהם, וכל אחד מז' המינים הוא יש לו אצילות מהשבעה כשתדקדק בהם, וכדי שיתברכו כל הפירות, לזה אמר מראשית שהן ז' מינים ואח"כ אמר כל פרי האדמה שיתברכו כל הפירות שהן בכלל אלו השבעה:

ושמת בטנא. בכלי כדי להחשיבו, כל זה מעלה לכהן, והוא אחד משבעה דברים שטעונין הבכורים, ואלו הן, הבאת מקום, כלי, קריאה, קרבן, שיר, תנופה, לינה. הבאה שנאמר והלכת לאהליך, שצריך שיביאנו הוא בעצמו ולא שלוחו ולא ע"י עבדו אלא הוא בעצמו, ושיודה החסדים שעשה לו ה' ית', ולא יהא כפוי טובה, ויקבל שכר פסיעות ויתפלל לפניו ויעשה בקשתו, כי לא הצריכו להביא אלא כדי לראותו ולברכו, וכביכול כאדם שמתאוה לראות את בנו. מקום שנאמר אל המקום אשר יבחר ה' שהוא בית המקדש שהוא מקום מיוחד לתפלה שמשם עולות התפלות, בנוי לתלפיות תל שהכל פונים אליו, וכל הפיות פונות שם, ושם שער השמים, ומיד עולה התפלה בלי שום מעכב ומערער. כלי שנאמר כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'. קריאה שיקרא פסוק ארמי אבד אבי כדי להזכיר עונותיו לפני השי"ת, שאם יש לו שום זכות יעבירנו, כי אין כמה זכיות כנגד עבירה, ויהיה עונותיו זכורים לפניו. קרבן כדי להראות שבעין יפה הביאם, שלא די שהביא מה שצוהו אלא שהביא עמהם קרבן, ושיר גם כן להראות שמחתו שהוא מביאם בשמחה ולא חרה לו בהבאת פרי ראשון שהוא ממתין לו משנה לשנה, ותנופה לומר שהוא מודה שהשי"ת הוא יחיד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, כן היתה התנופה מעלה ומוריד מוליך ומביא לד' רוחות העולם. לינה להראות חבתו של הקב"ה, שמאחר שבאו לביתו עכב אותם לילה אחד, כביכול כדי להשתעשע עמהם מרוב חבתו בם:

ובמדרש בא וראה כמה פתחון פה לעושה מצוה יותר ממי שיש לו עסק מלכות ע"ש, כי מי שיש לו עסק מלכות פעמים נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק אינו עושה, אבל הכא אינו כן אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שביכרה אשכול שביכר מניחם בסל ובא ועומד באמצע הקהל ואומר השקיפה ממעון קדשך, ולא עוד אלא שאומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום, זהו שכתוב אחריו היום הזה ה' אלהיך וגו':

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ארז"ל אין לך אלא כהן שבימיך, פירוש כפי ערך הדור הקב"ה מקים להם כהן שנאמר והיה כעם ככהן, כי אפי' ריש גרגותא משמיא ממנו ליה, לזה אמר אשר יהיה בימים ההם, כפי ערך הזמן וכפי מה שראוי לדור, א"כ הואיל ומנויו הוא מלמעלה צריך לנהוג בו כבוד, כי הכבוד הוא לפני שמינהו שהוא השי"ת, מאחר שהוא במקום אהרן כאילו הוא אהרן, ולזה אל הכהן בה"א הידיעה:

ואמרת אליו הגדתי היום, פירש הגאון הגדתי מלשון שירה ושבחה. ונוכל לפרשו כפשוטו, ואומר אני מודיעך כי באתי אל הארץ שהקב"ה ייעד אותה ואמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ חטה ושעורה וגו' ועד עתה לא נתנה פירותיה, נראה כאילו אינה אותה הארץ שייעד בה, אבל עתה שהוציאה פירותיה עתה נראה בעיני כאילו היום באתי אל הארץ אשר נשבע ה', וראוי לי לשבחו על המתנה הטובה שנתן לי, כי הכרם והפרדס כשאין בהם פרי אין בהם שומר והכל בוקעים בהם כאלו הם הפקר, אבל כשהוציאו הפירות אז שם בעליהם עליהם, ואין שום אדם נכנס בתוכם. ואמר לה' אלהיך, כי לכהן ראוי שייחס שמו ואלהותו עליו שהוא יושב בביתו תמיד אדוק בעבודתו ואינו מסיח דעתו ממנו, א"כ לך ראוי שיתייחס אלהותו עליך לא לי שיש לי גנות ופרדסים ועל כרחי אני פונה ומסיח דעתי הימנו בחרישה ובזריעה ובלקיטה, א"כ לה' אלהיך ודאי:

ולקח הכהן הטנא מידך, פירש"י ז"ל להניף אותו כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, והוא לשון ספרי. והוצרך לפרש כן לפי שאם לקחו הכהן והניחו לפני מזבח ה' כנראה איך אמר אחר כך ועתה הנה הבאתי וגו' והנחתו לפני ה' אלהיך, אלא לקיחה זו היא להנפה. והכונה בהשמת ידיו תחת יד הבעלים הוא, לפי שאמר לו לה' אלהיך לזה רומז לו שכולנו שוין ביחודו ית', והוא יחיד למעלה ולמטה ולד' רוחות העולם, זהו והניחו לפני מזבח ה' אלהיך, כמו שהוא אלהי הכהן כמו שאמר כן גם כן לה' אלהיך:

וענית. אמר בזוהר שפירושו הוא עדות כמו לא, תענה ברעך, שקר ענה וגו'. והענין הוא לפי שאמר כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, א"כ בהכרח נתנה מאחר שיש שבועה, לזה אמר השבועה היתה לאבותינו, ומאחר שנתנה ליעקב ירד למצרים וגר שם והיה שם לגוי גדול עצום ורב, ועשה יאוש מהארץ כי הרעו לנו המצרים, ואילו היה לנו ארץ היה לנו לחזור לארצנו, אלא שצעקנו אל ה' ושמע קולנו וראה ענינו והוציאנו משם והביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו עתה מחדש לא מחמת השבועה, ועתה הנה הבאתי את פרי האדמה אשר נתן לי לא לאבותי אלא לי, כי בכל שנה ושנה היא נתונה לי, מחדש מאחר שאין שום הכרח בנתינה ואין שבועה, הוא יכול ליטלה ממני, או למונעה שלא תוציא פירות, ואם אינה מוציאה פירות כאילו לא נתן שום דבר, כי לזה היתה תכלית נתינתה לאכול מפריה ולשבוע מטובה, א"כ הואיל והוציאה פירות והבאתי אותם בזה, אני מאמין שבכל שנה הוא נותנה לי מחדש:

ועל דרך המדרש הנעלם דורש פרשה זו על פטירתו של אדם, ואמר והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, ששם היא הנחלה ושם היא המנוחה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארץ, שהן המצות שעשה בזה העולם, ושמת בטנ"א בגימ' בכל"י, שיקבצם כולם בקבוץ אחד שמסדרם קודם צאתו מן העולם, כמו שאז"ל על פסוק לא. ירעיב ה' נפש צדיק, שמזכירים אותו כל מה שלמד וכל מצוה שעשה, ובאת אל הכהן, שהוא מיכאל שמקריב נפשות הצדיקים על מזבח עליון, זהו ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה'. וענית ואמרת ארמי אובד אבי, שהוא היצר אבד אבי שהוא אדם הראשון ועל ידו נקנסה מיתה על כל הבריות, וירד מצרימה, למקום המצירים והמדיחים שהוא זה העולם:

עוד אבד אבי. הוא על הגוף, וירד מצרימה שהוא זה העולם, ויגר שם במתי מעט בתחלה בזמן בחרותו לא היה לו כל כך מצות, ויהי שם לגוי גדול, גדול בתורה גדול במצות, עצום ורב וירעו אותנו המצירים והמסטינים, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, והאברים החומריים ויתנו עלינו עבודה קשה בתאוות הגופניות הגשמיות. ונצעק אל ה', היינו צועקים אל ה' שיסייענו להתגבר עליו, וישמע ה' את קולנו וגו' ויוציאנו ה' ממצרים, מבין אותם המצירים שהן ד' יסודות שהיו מצירים אותי כמו שייסד הפייט, ילידי ביתי ארבעה, איש לעברו תעה, לא ידעו שבעה. איש באחיו נלחמו, לא רבים יחכמו, חלק לבם עתה יאשמו על דעת אחת לא ימשכו. ובעצה אחת לא יתמכו, על ארבעת רבעיהם בלכתם ילכו. זה לחתות אש מיקוד יאבה. וזה לחסוף מים מגבא חלפו עם אניות אבה. זה ישאף רוח כתנים וזה חופר גומץ לקינים, ויפנו אלי עורף ולא פנים. וכנגד אלו הארבעה אמר ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה, ובזרוע נטויה ובאותות ובמופתים. ובמורא גדול זה גלוי שכינה, כמו שארז"ל כי לא יראני האדם וחי, אבל בשעת מיתתו הוא רואה, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת היא ארץ החיים, ועתה הנה הבאתי וגו' והשתחוית וגו', ושמחת בכל הטוב, שמראים להם שכרם מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ולביתך זה הגוף שנאמר ועצמותיך יחליץ, והלוי זה יצר הטוב, והגר זה יצר הרע, שעל ידו זכה במה שזכה, זהו אשר בקרבך ממש:

כי תכלה לעשר וגו', הבכורים היו בכל שנה חוץ משנת השמיטה שאינו יכול לומר ראשית פרי האדמה אשר נתת לי שאינה שלו אותה שנה שהיא של הפקר לכל כדי שיכיר וידע כי לה' הארץ ומלואה כמ"ש. והצריכו גם כן לתת תרומה לכהן העומד לשרת שם, כדי שיכיר מעלתו, וממעלת העבד מעלת האדון נודעת, וכן לתת המעשר ללוי לדעת מעלת הנלוה אל ה', מעשר שני היה מעלהו או הוא או שלוחו לירושלים כדי לעטר ירושלים בפירות, וזה היה שנה ראשונה ושנייה ורביעית וחמישית, ושנה שלישית וששית היה בה מעשר עני שנאמר כי תכלה ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה וגו', כשיש שנוי משנה לשנה אז יוכר מצות השי"ת, כי כשיהיה בהרגל אפילו שתהיה מצוה בהרגל תהיה מצות אנשים מלומדה, אבל כשמשתנה הענין אז יש בדבר יותר היכר ופנייה לשם ית', לזה צוה הקב"ה ששתי שנים מעשר שני ושנה מעשר עני, שאם כל שנה יעלה לירושלים ויאכל וישתה כמו שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר, כשיורגל כך שנה אחר שנה יהיה מגמתו הנאת הגוף ויעשה המצוה שלא לשמה, אמנם כשמשתנה שנה השלישית, שנה רביעית תראה כאלו היא חדשה ויעשנה לשמה אע"פ שהיא הנאת הגוף. ורצה הקב"ה שיהיה השנוי במעשר שני שהיה נאכל לבעלים, ולא בתרומה שכבר זכה בה הכהן, ולא במעשר שנתן ללוי. ואמרת לפני ה', זה קראוהו רז"ל ודוי מעשר, לפי שאיחר מעשרותיו שהיה מן הראוי שמיד שנדר יתן שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית, ואמר בערתי הקודש מן הבית, כי אין לקודש להיותו בחול, לזה היה מתודה שלא עשה כהוגן. ואז"ל בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני, ככל מצותך אשר צויתני, נתתים כסדר שלא הקדמתי תרומה לבכורים ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה נקראת ראשית לומר שהיא ראשית כל המעשרות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ששי מהלכות מתנות עניים:

וכתב רבינו בחיי ז"ל, אם תסתכל בסדר המעשרות תמצא כי התרומה נקראת ראשית, תרמוז לחכמה הכוללת הבינה בחמשים שערים, ועל כן התרומה היא אחד מחמשים, ומעשר ראשון שהיה נותן ללוי שהוא עשירי בבנים תרמוז לעשירית ונקרא מעשר ראשון. השקיפה מה שהזכיר לשון השקיפה ואינו נזכר בשום מקום אלא לפורענות, להורות כמה גדול שכר המצוה כשהיא בשמחה שהיא מהפכת מדת הדין למדת רחמים, וכן דרשו ז"ל א"ר חנינא בר פפא בא וראה כמה גדול כחן של מתנות עניים שכל השקיפה שבתורה לרעה וכאן לטובה ע"כ. ולזה אמר ממעון ששם היא השמחה, ולזה אומר בבית החתן ברוך שהשמחה במעונו, לומר שעשה המצוה בשמחה עד שעלתה שמחתו למעון קדשו. ממעון קדשך, ר"ת וס"ת מקנך, שהוא היסוד שנקרא יוסף בגימ' קנו, מן השמים, תשפיע להם שפע וברכה, למה שעמך שהוא ישראל סבא, ולאדמה תשפיע לה מרחמים ודין, וזהו חלב ודבש:

היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות וגו', וכי היום הזה צוה אותם והלא בשנת הארבעים היה, אלא בא לומר שיהיה מעמד הר סיני מגמתו תמיד באותו יום, ואמר להם לא תעלה בדעתכם לומר שאבותיכם לבד היו באותו מעמד הקדוש, כי אתם וכל הדורות הבאים עד סוף העולם היו באותו מעמד, לזה תרשמו אותו יום כאילו הוא היום. ואמר ה' אלהיך מצוך לעשות ושמרת ועשית, אמר ה' צוה שתשמרו ותעשו, אבל הרבה מצות שעשייתן תלויה בארץ וכאן אי אפשר, אבל המתינו להם כשיבאו לקיים אותם, וזה ושמרת לעשות:

וכתב רבינו בחיי ז"ל, יתכן לומר כי פסוק זה התחיל היום הזה וסיים בכל נפשך להורות שיתחייב האדם למסור נפשו על המצות בכל הזמנים כולם כיום של מתן תורה ע"ש. וכבר כתבנו שכתב רבינו ירוחם ז"ל בשה הרמב"ן ז"ל בודוי שכיב מרע שצריך שיזכור מעמד הר סיני:

את ה' האמרת, כמו אמירה ודבור, ולא די שאמרת אלא שהאמרת גם כן לאחרים, והנה היא האמירה להיות לך לאלהים, והיכן אמרו כן באמרם ה' אלהי, והאמרת לאחרים, שמע ישראל, לכל מי שישמע, וללכת בדרכיו שאמרת ובלכתך בדרך, ולשמור חוקיו היינו וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, שהן נקראים חוקה שנאמר ושמרת את החוקה הזאת למועדה, ולשמוע בקולו היינו פרשת והיה אם שמוע תשמעו. א"כ בקריאת שמע האמרת לה' שהוא אלהינו, ואמרת לאחרים גם כן שאמרת שמע ישראל, וה' האמירך, אמר והאמירך לאחרים, אמר להיות לי לעם סגולה במעמד הר סיני, זהו כאשר דבר לך ושם אמר והייתם לי סגולה מכל העמים, והאמירך לאחרים, הוא שאמר הכתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ולשמור מצותיו, יכולין לומר שהוא ישמור הייעודים שייעד על שמירת מצותיו. הוצרכנו לפרש כן לפי שפסוק את ה' האמרת הוא הדבור עם ישראל, ואמר בו ללכת בדרכיו ולשמור חוקיו, אבל זה הפסוק הוא דבורו עם הקב"ה, שאמר וה' האמירך ואי אפשר לומר בו ולשמור מצותיו. זהו בערכם שהיו לו לעם סגולה, אבל בערך האומות אמר ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, כאילו לא עשאם אלא בשבילך כמו שאמר בן עזאי לא נבראו כולם אלא לשמשני. לתהלה שיהללום כל הגוים כמו שהם מהללים להקב"ה שנאמר הוא תהלתך כן יהיו מהוללים מכל האומות, וכן יהיו לשם, שיכירו כולם ששם יהודי הוא שמו של הקב"ה, כשתכניס היו"ד של יהודי בתוך הדל"ת נעשה הוי"ה, זהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ולתפארת, אם הקב"ה מתפאר בכם שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, כ"ש שיפארום כל האומות, ולהיותך עם קדוש שישפיע עליכם קדושה מקדושתו כביכול כמו שהוא קדוש הואיל ואתם לו לעם, כאשר דבר לך, היכן דבר בסיני שאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהניה וגוי קדוש, ועד מה שאמרנו ששם הוי"ה רמוז בשם יהודי, לזה אמר כאן לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש, ד' כנגד ד' אותיות של שם, והבן: