ואלה שמות בני ישראל וגו'. התחיל הספר בוא"ו לפי שהוא"ו בכללה הוא שם הרחמים ולפי שנכנסים לגלות הקדים להם הרחמים. ועוד שבזה הספר מזכיר עון העגל הקדים הרחמים שלא כילם אלא אדרבא היה מרחם עליהם, שביום שעשו להם העגל היה יורד להם המן והענן לא סר מעליהם והבאר הולך לפניהם. עוד ואלה וא"ו אל"ף למ"ד ה"א, גימ' ר"ד, שירד הקב"ה עמהם וד"ר ביניהם כמו שייעד ליעקב שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה, ואם יכתוב אלה בלא וא"ו גימ' ק"ץ שגורם שח"ו קץ בהם, לזה כתב ואל"ה באתב"ש פתכ"ץ גימ' חס"ר לה"ם הב"ה מהק"ץ, ולזה אמר את יעקב, כי הוא"ו היא רמוזה ביעקב, ולזה אמר ואלה. עוד ואלה במ"ק י"ה וחציו ככלו והוא שם הרחמים לרחם עליהם כמו שאמרנו. וספר תורת כהנים מתחיל בוא"ו לרחם על בריותיו בקרבנות שאדם חוטא והבהמה תכפר עליו. וספר חומש הפקודים מתחיל ג"כ בוא"ו לפי שבו נמנו כל המקומות שהכעיסו להקב"ה בתבערה במסה בקברות התאוה וענין קרח וענין המתאוננים וענין ויחל העם לזנות ולא כילם מרוב רחמיו. שמות בני ישראל הבאים, ר"ת שבי"ה לומר שאחר שמת יוסף התחילה השביה שהוא הגלות, או נאמר שביה אמרו לשכינ"ה שתשב עמהם וזהו ש"ב י"ה שהיא השכינ"ה שנקראת י"ה שנאמר אם עונות תשמר י"ה. עוד שבי"ה ש"ב יוס"ף הצדי"ק בר"ת, לפי שהוא היה סבת ירידת יעקב למצרים, לזה סמך ויישם בארון במצרים ואלה שמות לומר שישב עמהם. עוד וא"ו דואלה הוא כמו שאמרו בזוהר דנחיתו כל אינון חילין ומשריין קדישין לזה אמר ואלה כאילו אמר אלה ואלה, ואלה מוסיף על הראשונים. עוד שבי"ה ר"ת שבטי בני ישראל הם, לומר ששם י"ה מעיד עליהם שהם שבטי בני ישראל וכולם הם זרעו של אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך וביצחק נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע והם הם. שבאו לכאן לכור הברזל, ולא בני עשו ולא בני ישמעאל שאלמלא נכנסו לכור היו כלים כלו בעשן כלו, אבל ישראל עליהם נאמר ה' צדיק יבחן. וכן בזוהר בני ישראל הבאים, בני ישראל עלו בני ישראל נפקו, וכן במדרש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה והלא ישמעאל ויצחק אחים היו יעקב ועשו אחים היו ולמה לא ירדו לא ישמעאל ולא עשו א"ר אלעזר למה הדבר דומה לאחד שלוה מן המלך לאחר ימים נפטר הלוה והניח שני בנים ומצא אחד משמש לפניו ואחד ברח אמר לאותו המשמש לפניו ממך אני גובה כל חובי שנתחייב לי אביך אמר לפניו לפי ששמשתי לפניך הפסדתי אמר לו חייך שכר גדול אני נותן לך לכשאתפוס אותו אני מוסרו לך לעבד כך לע"ל וירשו הנגב את הר עשו ועוד כתיב ואת אחיך תעבוד לא די שלא עבדו אלא שהעירו צרות על ישראל כאשר עשה כן יעשה לו ע"כ. א"כ הבאים הם הביאו עצמן לפרוע החוב. עוד הבאים שבאו כל פמליא של מעלה כיון שבאה השכינה שכן ייעד הקב"ה ליעקב אנכי ארד ואין ירידה אלא לגלות, וכן מצרימה גימ' שכינה, וכן הבאים מצרימה, ר"ת ה"ס וס"ת מ"ה, מה שמו ומה שם בנו, ועם א' של את יעקב גימ' א"ץ, הם חבור ב' שמות, ולזה הבאים בלשון רבים והבן. הבאים מצרימה, בכל ספר בראשית אומר מצרימה במ"ח מפסוק ובני חם כוש ומצרים שהוא שם האיש, ומפסוק ויעבידו מצרים ואילך אומר מצרים, והענין הוא שקודם שהתחיל השעבוד היתה מצרים פתוחה ולכך מצרימה מ' פתוחה בסוף ומ' פתוחה בראש, אחר שהתחיל השעבוד מ' פתוחה בראש ומ' סתומה בסוף, בהכנסה נכנסים ונסגרים שם אין עבד יוצא ממצרים שסתומה בכל מיני כשופים כדי שלא יצא שום אחד מהם, ומה עשו מצרים היה לה עשרה פתחים ועשו בכשוף על כל פתח צורה כמו שתאמר בפתח אחד עשו צורת סוס ובפתח אחד עשו צורת חמור ובפתח אחד עשו צורת כלב וכן בכל פתח עשו צורה מהצורות הנמצאות במדינה, כמו צורת אריה צורת טלה צורת שור פרד גמל וצורת אדם על הכל, כדי שאם יברח אחד ידעו מאי זה פתח ברח, כי בכשוף עשו שאם יצא מאיזה פתח שאותה צורה צועקת מיד וכן אותן הבהמות שהם מאותו המין כולם צועקים, ובזה ידעו מאיזה פתח ברח וירדפו אחריהם, ועל פי הדבור יצאו מהפתח של צורת הכלב לפי שהם יותר מצויים אצל הכל והם עזי נפש, ולפרסם נסיו ולהודיע נפלאותיו ולהודיעם שהוא ב"ה שולט על כל הכחות כולם ואין מי יאמר לו מה תעשה והכל הם ברשותו ותחת ידו וברשותו עשו כל מה שעשו וכל מה שעשו לא הועיל לבטל רצונו ית', יצאו מפתח של צורת הכלב ונאלם פיהם, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש שהיא צורת אדם, ועד בהמה שהם שאר צורות, ועל זה נקראת מצרים בלשון מצור ומצוק. עוד טעם אחר למה מ' פתוחה בראש ומ' סתומה בסוף, כדאיתא במדרש למה נגלה הקב"ה בסנה ולא באילן אחר מה דרכו של סנה אדם מכניס ידו ואינו יכול להוציאה לפי שקוצין של סנה הם כפופים למטה ובהכנסת היד נכנסת וכשמבקש להוציאה אינו יכול לפי שאוחזים בו הקוצים, כן המצריים קבלו ישראל בסבר פנים יפות וכשבקשו לצאת לא הניחום. א"כ מ' פתוחה שקבלום ומ' סתומה שלא הניחום לצאת, ופרעה היה אצטגנין גדול וכשראה שירדו למצרים שבעים חוץ אחד, האומות הם שבעים וישראל הם שבעים ואחד והשבעים הם כנגד שבעים שרים הסובבים הכסא והם יתרים על השבעים, זה ראיה שהעכו"ם יאבדו וישראל יעמדו, לזה אמר והיה כי תקראנה מלחמה היא מלחמת גו"ג ומגו"ג שהם בגימ' ע' אומות, ונוסף גם הוא על שהיו יתרים אחד זהו ראיה שיכלו העכו"ם, וכן ונלחם בנו ועלה מן הארץ ס"ת גימ' ק"ץ א', ר"ל בסוף הקץ לא ישאר אלא אחד שהם ישראל לכלותם א"א שהם תוך והם עיקר הפרי, אם כן נתחכם להוציאם לחוץ שיהו הם קליפה ואנו תוך ובעבדות נתיש כחם, מסים במ' סתומה בגימ' תש"י:

הבאים מצרימה. לומר שכל נשמות השבטים באו למצרים לסבול עול הגלות ולהקל מעליהם, כי ישראל משולים לגפן שנאמר גפן ממצרים תסיע מה הגפן העצים מעמידים אותה כן ישראל הם עומדים בזכות המתים שמגינים עליהם ונושאים. עמהם בעול ולזה אמר הכתוב וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ') שהיו עמהם בעול:

את יעקב. פירוש את בשביל יעקב, בשביל עקבה שעשה עם עשו שהיה לו לעשו לרדת ג"כ אלא בשביל עוקבה ורמאות שעשה לו. והיתה טובה לפניו כדי שיקבלו אלהותו ויפסק מהם זוהמת הנחש במעמד הקדוש מעמד הר סיני, וכן במדרש פירשו ותשקמו בדמעות שליש א"ר שמלאי בשכר ג' דמעות שהוריד עשו השליטו על כל העולם ונתן לו שלוה ואין בן דוד בא עד שיכלו אותם דמעות שנאמר ומחה ה' דמעה מעל כל פנים ואז חרפת עמו יסיר וכו', מי גרם לו לעשו לבכות ונתן לו שלום הוי אומר יעקב א"כ הבאים את יעקב בשביל יעקב:

עוד את יעקב כבר כתבנו כי יעקב עם י אותיות עולה מקו"ם, א"כ כאלו אמר הבאים עם המקום שהוא הקב"ה שהוא מקומו של עולם ועושה בו כרצונו ולכן עשה המכות במצרים:

איש וביתו באו. לומר שלא דרו שנים בבית אחד אפילו שהיו בגלות אלא כל אחד בביתו, וזהו מרוב הצניעות והענוה שהיה בהם שחציפות גדול הוא אם ידע יום טבילת אשת חבירו שלא יבא להרהר בה, וכמו שהיה עושה אותו חכם שהיה מבריח הזבובים מעל מטתו. ולזה כפל ואמר באו אחר שאמר הבאים, לומר שאפילו שהיו אכסנאין מיד בבואם ואכסנאי אסור בתשמיש המטה עכ"ז איש וביתו כל אחד בביתו כל אחד לבדו:

עוד חיש וביתו באו, ללמדנו שלא ילך אדם למדינה אחרת אלא אשתו עמו כמו שהיה עושה רב (יומא י"ח) כשהיה הולך למדינה אחרת היה מכריז מי רוצה לינשא לסך ימים זמן ישיבתו באותה מדינה כדי שלא ישב בלא אשה ותזדווג לו לילית, וזהו סוד שתקנו ז"ל תפילת הדרך כדי שתזדווג עמו השכינה כמו שאמר בזוהר, ורב אע"פ שהיה מתפלל תפלת הדרך היה עושה כן כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וכן לילית עיקר מלחמתה היא עם הגדולים:

ראובן שמעון וגו' וסיים באשר. התחיל ברי"ש וסיים ברי"ש, לומר שבאו כולם לקיים גזרתו של מקום שהוא ת' שנה, וזהו רי"ש בתחלה ורי"ש בסוף. ולפי שלא ישבו ת' לזה ר"ר, רי"ש בראש ראובן, ראה ראיתי ר"ת ר"ר, ורי"ש בסוף אשר, שבסוף יצאו מהגלות ואשרו אותם כל העמים ואמרו מי זאת עולה מן המדבר:

עוד הזכיר כאן שמות השבטים לפי שנקראו על שם גאולתן של ישראל, ראובן ראה ראיתי, שמעון וישמע אלהים את נאקתם וכן כולם כדאיתא במדרש, לזה קודם שהתחיל הגלות נזכרה גאולתן של ישראל לפני הקב"ה וטרם מכה ציץ רפואה פרח:

ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים. כתב ר' מנחם רקנטי ז"ל על פסוק אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, כתב הרב הגדול כבר הזכירו רז"ל כי ע' אומות הם שבעים לשון ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע ושר למעלה כענין הנאמר בדניאל שם מלכות פרס וכן כתיב אצל מלכות יון והוא שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ואמרו כי פרי החג ירמזו להם. ובפר"א אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם. ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים, וצוה במספר הזה לכלול כל הדעות בהיותם כלולים כל הכחות ולא יפלא מהם כל דבר, וכן במתן תורה נאמר שבעים מזקני ישראל, כי. ראוי במספר הזה שתשרה שכינה על ישראל כאשר הוא במחנה עליון, כי ישראל הם צבאות ה' בארץ כמו שנעשה ארון וכפורת והמשכן בדמות המשמשים במרום ונעשו הדגלים כדמיון המרכבה שראה יחזקאל להשרות שכינה עליהם בארץ כאשר היתה שכינה בשמים, והנה משה על גבי הע' זקנים רמז להם לישראל שהם גוי אחד בארץ, וקבלו חכמינו ז"ל כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית ה' במקום אשר יבחר ה' לשכנו כן יהיה מנינם ע' והנשיא על גבן כמו משה רבינו ע"ה והנה הם ע"א, וכן האותיות בשם המפורש ע"ב כנגד הסנהדרין וה' המיוחד שהוא אדון על כולם, ולזה ירמוז הכתוב באומרו אלהים נצב בעדת אל, כי השכינה עמהם להסכים על ידם. ואפשר שלזה אמר ויוסף היה, שבא לומר שהוא על גביהם כמו שהיה משה על גבי הע' זקנים. עוד אפשר לומר שכיון שהע' שרים הם לצורך המרכבה אם כן אי אפשר לאבד שום אומה מהאומות כי באבוד האומה יאבד השר שלה שאם תאבד אומתו מה בו צורך עוד, וישראל הם נכנסים תחת יד מצרים והקב"ה התיר לאבדם העולם ובאבודם יאבד שרם, לזה אמר ויוסף היה במצרים כלומר שצפה הקב"ה שעתיד לאבדם לזה המליך יוסף על מצרים שנכנס במקום שרו של מצרים להשלים מנין ע', כי שרו של מצרים בכור ויוסף בכור, ולזה צוה לשחטו ביום י"ד בניסן שאין לו עוד צורך ונשברה יד"ו ונכנסה במקום טלה שור בכור שורו הדר לו, ולזה ויישם בארון במצרים:

וימת יוסף וכל אחיו. לא הביא הקב"ה גלות על ישראל עד שמת יוסף שכל זמן שיוסף קיים א"א להביא רעה לעולם שהקב"ה גוזר. והצדיק מבטלה שנאמר צדיק מושל יראת אלהים, מה עשה הקב"ה כשרוצה להביא רעה לעולם מסלק הצדיק כדי שלא יגן עליהם, וכדי שלא יראה הרעה ויצטער, לזה אומר וימת יוסף וכל אחיו ואחר כן ויעבידו מצרים את ישראל וגו':

ובני ישראל פרו וישרצו וגו'. יאמר הדורות הראשונים היו מושגחים כפי מעשיהם והיו נזונים בזרוע ומתו, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, אבל הדור שקמו אחריהם אין להם מעשה והם מושגחים בעין החמלה במתנת חנם לכן הם כפי יד הנותן, וכל הנותן בעין יפה נותן מתנה שאין לה קץ, ולזה היתה הפריה והרביה שלא כדרך העולם. אז"ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד וי"א שש מאות, הכוונה בזה כשגזר הקב"ה כי גר יהיה זרעך נגזר על הדורות היוצאים שהם זרעו של אברהם עד סוף העולם וכדי שלא יהיה תרעומת אותם שנשתעבדו לומר זרעך אמרת כל הדורות הם זרעו ולמה אנו ולא אחרים, לזה היו יולדות ס' או שש מאות כמאן דאמר, לסבול עול הגרות שנגזר על זרעו של אברהם ומסתלקים קמא קמא, יש מהם שסבלו מעט ויש מהם שראו הגלות ונסתלקו, ואלו הן הדורות שסובלים עולו של פרס, ובפרט דור אחרון שסובלין חבלו של משיח הם היו ראשון בהסתלקותם כי היו יולדות בכל יום וכולם לא יצאו אלא נסתלקו, ולזה אמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם לא פירש באיזו ארץ לרמוז על כל הדורות, אם כן כל הגליות סבתם גלות מצרים, אמנם אותם שסבלו גלות מצרים ורדו בהם בפרך הם נקראים בכור שנאמר בני בכורי ישראל, וזו היא שבכל המצות אומר אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים שכל הדורות היו שם והוציאם, וזה שתקן לנו עזרא הסופר בתפלה אמת ממצרים גאלתנו כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת וים סוף להם בקעת, לא אמר לנו, כמו שאמר בגאולה גאלנתנו, לומר שכם שכל הדורות ירדו למצרים ונסתלקו וה"א גאלתנו. אבל בענין הגאולה האמתית לא היתה אלא לאותם שסבלו עבודת פרך שנקראים בכור לפי שסבלו גלות ראשון לזה נקראו בכור זהו ובכורך ישראל גאלת וים סוף להם וכו', ולא לשאר דורות כי שאר הדורות היו מסתלקים, וכן אז"ל בענין מתן תורה שכל הדורות היו שם ולזה אמר להם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, ובזה תבין כי התורה נתנה לדורות הבאים ואיך יכתוב עליהם אשר הוצאתיך והם לא יצאו ואיך יאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, ועל זה רמזו ז"ל שאמרו חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא, היה להם לומר לראות בעצמו מהו להראות אלא לומר שיביא ראיה לעצמו מן התורה שהוא יצא, וטעם ואילו לא הוציא הוא לתינוקות כנגד ד' בנים שהרי אומר בפסח אשר גאלנו וגאל את אבותינו ובפורים שנצולו ממות לחיים אומר שעשה נסים לאבותינו, ויותר צודק לומר שעשה נסים לנו שאילו נהרגו אבותינו לא היינו באים לעולם כמו שאומר בפסח ואילו לא הוציא, אלא זהו לשכך את האוזן וכנגד ד' בנים:

עוד טעם למה אין אומרים בפורים שעשה נסים לנו, תבינהו ממאמר שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של אותו הדור כליה וכו' ובסוף אמר להם הם לא עשאו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, א"כ הנס היה להם, ועוד אני אומר שנס הגדול היה שהרגו עם בני המן חמש מאות איש וחמשה ושבעים אלף וביום שני שלש מאות איש ובא מספר ההרוגים לפני המלך ולא חרה אפו אלא אדרבה נתן להם רשות לעשות בשונאיהם כרצונם, זה נס גדול, כי נס שנצולו ממות לחיים אליבא דרשב"י לא היה אלא לפנים לאיים עליהם, ומוכרחים אנו להאמין שכל הדורות שעתידין לבא היו במצרים, לפי שסיבת הגלות היתה כדי לקבל התורה, וכן אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון, ונתינת התורה היתה לכל הדורות שנאמר את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, ואם לא היו במצרים שאר הדורות יש להם התנצלות לומר התורה לא נתנה אלא ליוצאי מצרים שנאמר בהרבה מצות כמו אני ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכן הרבה מצות שיש בהם זכרון יציאת מצרים ואיך כתב בתורה וזכרת כי עבד היית. בארץ מצרים ואני לא ראיתיה, כי הטעם של אלו שאומר באגדה ואילו לא הוציא את אבותינו כו' היה לו לומר כי עבדים היו לו, ולא אמר אלא עבד היית ממש, וזה הטעם אינו אלא כנגד ד' בנים לתינוקות, אבל עיקר הוא שירדו למצרים כל הדורות, וזה בחומר ובלבנים שנתלבשו כל הנשמות העתידות לבא בחומר ובלבנים שנתלבן חומרם ונסתלקו, וגם היה מוכרח שירדו לשם כל הנשמות לגלות מטעם אחר, כדי שלא יהיה לאותו הדור תרעומת לומר שהוא גזר לאברהם כי גר יהיה זרעך וכל הדורות מזרעו של אברהם, וגם כדי שיהיו מורגלים לשאר שעבודים שעתידין לבא עליהם ויוכלו לקבלם כמו שאמרנו. וזהו שאמר הקב"ה למשה אהי"ה אשר אהי"ה, אהיה עמהם בצרה זו ואהי"ה עמהם בשעבוד שאר מלכיות, עמהם דייקא כי היל"ל אהיה עם בניהם כנ"ל:

ויקם מלך חדש. ס"ת מכ"ש. שהיה מוכס ונתעשר וכשמת המלך ישב במקומו ועשה מכס על כל דבר, וכן בזוהר ויקם דאיהו קם מגרמיה מן דהוה שפיל קם ולא אתחזי למלוכה ולעותרא. א"ר שמעון כולה הוה בגינא דאחשורוש דלא אתחזי למלכא וקם מגרמיה ובעא לאובדא לישראל אוף הכא לא אתחזי למלכא ובעא לאובדא לישראל שנאמר הבה נתחכמה לו. ונעשית הכונה האלהית שאמר וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי שאם היה קם בשליחותו של מקום לא היה מן הראוי להפרע ממנו:

אשר לא ידע את יוסף. א"ל יוסף וכל הארצות היו באים ולוקחים תבואה ולא היה לוקח מהם מכס, א"ל איני יודע יוסף אלא יוסיף לתת המכס, וכשראו המצריים כן אמרו כדאי הוא למלוך, שזה לא ישא להם פנים בשביל יוסף אחיהם. זה למ"ד חדש ממש כי הראשון הפילו הקב"ה ושם יוסף במקומו וכשמת יוסף בא לקיים גזירתו של מהים שגזר ואמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועליו נאמר וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה ומלך עז ימשול בם, שהיה קשה וחיזק את לבו עד שבאו עליהם כל המכות, ומלך עז שהעז פניו כנגד הקב"ה ואמר מי ה', לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ועל זה נאמר וסכסכתי מצרים במצרים, שהוא השר הראשון שהיה קודם יוסף עם השני שקם אחריו, וע"כ נאבדו הם ומלכותם, שנאמר וירא ישראל את מצרים מת לא אמר מתים לאחר שעשה מנויו מת, למ"ד שנתחדשו גזרותיו, פירוש חדש אינו על מלך אלא על הגזירות שנתחדשו ונהפך לאחר מה שלא היה בו מקודם, לזה אמר חדש כמ"ש. וכן במדרש א"ל לפרעה בא ונזדווג לאומה זו אמר להם עד עכשיו נהנינו משלהם ואנו מזדווגים להם אלולא יוסף לא היה לכם חיים מיד הורידוהו מכסאו ג' חדשים, כיון שראה כן אמר כל מה שאתם אומרים אני שומע לכם, לפיכך ויקם מלך חדש וגו':

ובזוהר ת"ח כל עמין דעלמא וכל מלכין דעלמא לא אתתקפו בשולטניהון אלא בגינהון דישראל, מצרים לא הוו שליטין על עלמא עד דאתו ישראל ועאלו תמן בגלותא כדון אתתקפו על שאר עמין דעלמא. בבל לא אתתקף על כל עמין דעלמא אלא בגינהון דישראל דלהויין בגלותיהון, אדום לא אתתקפו על כל עמין דעלמא אלא בגינהון דישראל דלהויין בגלותהון דהא עמין אילן בשפלות הוו משאר עמין ומכיכין מכולהו ובגין דישראל אתתקפו, מצרים דכתיב מבית עבדים עבדים איקרו בבל דכתיב הן ארץ כשדים זה העם לא היה, אדום דכתיב הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, וכלהו לא נטלו תוקפן אלא בגינהון דישראל דכד ישראל בגלותהון מיד אתתקפו על כל שאר עמין דעלמא. מ"ט בגין דישראל אינון בלחודיהו לקבל כל שאר עמין דעלמא וכד עאלו ישראל בגלותא דמצרים מיד הוה קימה למצרים ואתתקף שולטנא דילהון לעילא על כל שאר עמין, דכתיב ויקם מלך חדש קימה הוה ליה דעד יומא דין לא הוה ליה שולטנו על שאר עמין והשתא אתקם לשלטא על כל שאר עמין דעלמא. וכדין אתקיים תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך, כל זה הוא אליבא דמד"א נתחדשו גזרותיו. ובזוהר במקום אחר ר' יוסי אמר כל יומא עביד הקב"ה מלאכין שליחן על עלמא דכתיב עושה מלאכיו רוחות עשה לא כתיב אלא עושה בגין דכל יומא ויומא עושה וההוא זמנא אתמנא ממנא חד על מצרים ודא הוא דכתיב ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף דהא מאתר דפרודא הוו כד"א ומשם יפרד וקדמאה מההוא פרודא נהרא דמצרים איהו ובגין כך אשר לא ידע את יוסף אתר דכל יחודא שריא ביה דאיקרי צדיק ע"כ, זהו אליבא דמן דאמר חדש ממש, ולפי שהיה מאתר דפרודא פירוש מצד הקליפה וישראל ממוחא לזה אמר הכתוב ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב פירוש גדול כמו רבי המלך שהוא לשון גדולה ומעלה, ועצום בתורה שלימדם יעקב אביהם וקבע מדרש במצרים, ואין אנו יכולים עליהם, כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכן ברך יצחק לעשו ואמר והיה כאשר תריד ופרקת, אין אנו יכולים עליהם אלא א"כ נעבירם מת"ת, וכן הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ר"ת העבירום, הבה נתחכמה לבטלם מן התורה פן ירבה בתורה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא, שהוא הקב"ה שנקרא הוא שנאמר הוא אלהינו, על שונאינו שהם שאר השרים, ונלחם בנו ועלה, נבא ולא ידע מה נבא שכן היה שנאמר ה' ילחם לכם, ועלה שעלו בעילוי ובכבוד גדול שהיו להם ז' ענני כבוד והבאר והמן כמו שאמר שמלתך לא בלתה וגו' ואומר ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר:

פן ירבה והיה כי. ס"ת בגימ' ע'. תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ, ס"ת בגימ' משי"ח, שראה ג"כ מלחמת המשיח שהוא נלחם עם ע' אומות. מה עשה ראה פרעה שהוא מזרע חם וחם נתקלל בעבדות שנאמר עבד עבדים יהיה לאחיו ורצה בכח הכשופים להסיר מעליו עול העבדות ולהטילו על ישראל ולזה חזק לבו לקבל עשר מכות, כי מה הנאה יש לו למלך שהמון העם ישתעבדו בישראל ויקבל הוא עליהם מכות, אלא הכוונה לא להרע להם אלא כדי להציל עצמו מן העבדות ולהשליכו על ישראל, ולזה אמר הנביא מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו, יאמר בשלמא מצרים כוונתם כמו שאמרנו להסיר עול העבדות מעליהם ולזה לא שלטו בנשותיהם ולא בממונם ולא גרשום ממקומם שהיא ארץ גושן שהיא מבחר ארץ מצרים, אבל אשור על מה שלא היתה כוונתם אלא להרע להם, כי עמלק לא בא אלא להלחם עמהם נאמר עליו תמחה את זכר עמלק מדור דור לא תשכח, מצרים שנשתעבד בהם נאמר עליו לא תתעב מצרי לומר כל לבבות דורש ה', וידע כונת כל אחד ואחד והכל היתה סיבה אלהית לקיים גזירתו שאמר לאברהם ועבדום וענו אותם. ולמה נגזר הגלות במצרים ולמה נגזר על בניו של אברהם. אלא מאהבת הקב"ה לאברהם רצה בזרעו ובחר בהם וכמו שאברהם נתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולן כדי להראות אהבתו לעולם שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, קרי ביה ידעתי לכל בני עולם, כן רצה לבחון בניו כדי להודיע לכל בני עולם למה בחר בהם ולקחם לו לעם יותר משאר אומות שהם בני ישמעאל ובני אדום הם ג"כ מזרעו של אברהם, לזה רצה גם כן ללבנם ולצרפן על פי דרכם לזה שם אותם בכור הברזל במצרים שנאמר ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להראות לכל בני עולם איך עמדו בנסיונם והם בניו של אברהם שעמד בנסיונות א"כ ראויים הם להיותם לעם סגולה להקב"ה הם ולא העובדי אלילים. עוד טעם אחר כי מרוב אהבתו באביהם ובהם כמו שאמר רצה לזכותם וליתן להם התורה ואילו לא הורידם למצרים והוציאם משם לא היו מקבלים עליהם עול התורה ועול מצות והיו אומרים למה מכביד עולו עלינו יותר משאר אומות, לזה הורידם למצרים והיו שם עבדים וקבלו עליהם עול העבדות והורגלו כי עתה לא יכבד עליהם עול תורה, א"כ עתה כשהוציאם ממצרים יקבלו עליהם התורה בעל כרחם כמו עבד שקנאו מאחר הוא חייב לעבוד לאדון השני, ולזה תמצא בהרבה מקומות במצות מזכיר יציאת מצרים לומר שאתם חייבים מאחר שהוצאתי אתכם, הרי בנתינת התורה אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכן הוא אומר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים חייבים אתם בכבודי ולא עם אחר. וקצת סיוע מצאתי לדבריהם במדרש ז"ל למה לא נאמרו הדברות בתחילת התורה משלו משל למה הדבר דומה למלך שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו טובה כדי שתמלוך עלינו, מה עשה בנה להם חומה הכניס להם מים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן הן, כך הוציא הקב"ה ישראל ממצרים קרע להם הים הוריד להם המן הגיז להם השליו העלה להם הבאר עשה להם מלחמה בעמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן הן, א"כ מכאן נראה שסיבת הגלות היה כדי שיקבלו אלהותו ית' והתורה. ולמה במצרים ולא במקום אחר כבר אמרנו שהוא מקום הזקוק שהוא הכור שבו מזקקים הכסף. עוד טעם אחר לפי שהיא מלאה כשופין והם כולם מכשפין אצטגנין להראותם כחו וגבורתו שאין זולתו ב"ה. עוד טעם אחר למה במצרים כדי שיסבלו הגלות וכשיצאו משם יכירו החסד שעשה עמהם ויקבלו אלהותו והתורה ואילו היה הגלות באומה אחרת היו בועטים וממירים דתם, אבל במצרים לא יקבלום אם רצו להמיר דתם כי היו מתרחקים מהם שנאמר כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם, אם הלחם כשהיו נוגעים בו היו מתרחקים ממנו כ"ש מהם א"כ ודאי לא יקבלום, לזה היה במצרים. עוד טעם אחר כשנגזר גלות על בניו של אברהם בא מזל של מצרים שהוא הבכור והוא נוטל פי שנים והוא בר מצרן שהדין הוא שהמוכר בית או שדה בן המצר קודם לאחר, ומצרים היא בצד א"י שכן אמר הקב"ה לאברהם מנהר מצרים ועד נהר פרת יהיה גבולכם, א"כ נילוס ופרת הם בני המצר, לזה גלות ראשון במצרים גלות שני בבבל ולזה נקראת מצרים מלשון בן המצר, ובב"ל באתב"ש שש"ך בגימ' והו"א הי"ה ב"ר מצר"ן. עוד טעם אחר מה שלא היה הגלות באומה אחרת הוא כדי שלא ישלטו עליהם בחזקה כמו שעושים עמנו אומה ישמעאלית ששולטים עלינו ועל בנינו ועל ארצנו ועל ממוננו ועל גופנו, מה שלא עשו כן המצרים שלא שלטו על נשותיהם, אחת היתה ופרסמה הכתוב, ולא על ממונם שנאמר וממקנה בני ישראל לא מת וכו', ולא על מקומם שנאמר ומושב בני ישראל וכו', א"כ לזה היה השעבוד תחת יד מצרים, סוף סוף עבד הוא וא"א להתגאות על האדון ולזה לא באו עליהם אלא בתחבולה, שנאמר הבה נתחכמה לו. ומתחילה לא באו עליהם אלא בפה רך כי אין לו לעבד כ"כ עזות מצח להשתרר על האדון מיד אפילו שינתן בידו:

עוד טעם אחר לפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שהרי בשביל שלש דמעות שהוריד עשו מעיניו השליטו על כל העולם אחת מעין ימין ואחת מעין שמאל ואחרת קשורה לו בעיניו שנאמר ותשקמו בדמעות שליש שלוש, וכן נבוכדנאצר בזכות ג' פסיעות שפסע לכבוד הקב"ה השליטו על כל העולם אפילו על בית המקדש, וחם כבד לאביו בתיבה כי המעשה שעשה היה אחר צאתו על ששמש בתיבה לקה בעורו שיצא בנו הבכור שחור זה כוש שנאמר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ופוט עקר שלכך לא נזכר לו תולדות, וכנען נתנה לו א"י כדי לבנותה ולנטעה וליתנה לישראל כמו שכתבתי בפ' נח, א"כ למי ראוי ליתן שכר כבוד אב שעשה, לבנו השני שהוא מצרים, לזה ישבו ישראל תחת ידו, ומשום כבודם של ישראל היתה ארצו כגן שנאמר כגן ה' כארץ מצרים, וכל זה להורות לנו שאין הקב"ה מקפח שכרנו לעולם הבא, ומה אם זה שהוריד ב' דמעות כן אנו שדמעותינו מצוי תמיד ביום ובלילה על אחת כמה וכמה, אם נבנכדנאצר שפסע ג' פסיעות כך אנו שיום ולילה מכתתין רגלינו לדבר מצוה והולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות על אחת כמה וכמה:

עוד טעם אחר תבינהו בסוד משמרה ראשונה חמור נוער, בשר חמורים בשרם, שניה כלבים צועקים, רמז על גלות שני שהוא תחת יד פרס שרו של סמאל שהוא דומה לכלב, ועליו אמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ומשום כבודן של ישראל כדי שלא יאמרו ממלכה שפלה שלטה עליהם וכדי להראות הקב"ה כחו וגבורתו לכל העולם שנאמר למען ספר שמי בכל הארץ השליטו על כל העולם, מה עשה הקב"ה הביא רעב בכל העולם ובארץ מצרים היה לחם וכל ממלכה וממלכה שהיו באים לקנות שבר לא היה נותן להם עד שיביאו כתריהם ויכתבו שהם כפויים תחת ידו ובזה מלך על כל העולם, בשביל כבודן של ישראל, וכן במדרש על פסוק מן הממלכות תהיה שפלה ללמדך שלא היתה מלכות ירודה ממצרים אלא שנטלה שררה לשעה בשביל כבודן של ישראל, וכן ג"כ במדרש על פ' והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו את מלך בבל (ירמיה כ"ז) אתה מוצא כל אומה ששעבדה בישראל שלטה מסוף העולם ועד סופו בשביל כבודן של ישראל, בפרעה מה הוא אומר שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו, שהיה שליט מסוף העולם ועד סופו, במלכות אשור מה"א ותמצא כקן ידי לכל ממלכות הארץ, במלכות בבל מה"א והיה הגוי אשר לא יעבדו את נבוכדנאצר, במלכות מדי מה"א באדין דריוש כתב לכל עממיא, במלכות יון מה"א ותאכול כל ארעא ותדושינה, הא למדת שכל אומה ששעבדה בישראל שלטה מסוף העולם ועד סופו. וכן ג"כ בפ' אין דורשין וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון להיכן אזלא א"ר יהודה לכבוש את העולם כולו תחת יד נבוכדנאצר וכל כך למה כדי שלא יאמרו ביד ממלכה שפלה מסר הקב"ה את בניו, ולזה אמר ברמז בגרה בתך שחרר עבדך ותנה לו, כלומר הקב"ה וכו', הקב"ה גזר עליהם בעבדות ת' שנה כמו שאמרנו ומרוב רחמנותו עליהם חשב להם מיום שנולד יצחק וחסר להם מן הקץ ק"ץ שנה נשאר מנין בגר"ה שהם רד"ו שנה לזה אמר בגר"ה הנשאר מנין ליכנס לעבדות, שחרר עבדך שהם המצריים שהם מבני חם שנאמר עליו עבד עבדים יהיה לאחיו, שחררו שאחר שהיה עבד השליטו וגבר"ה ידו על כל העולם, א"כ שחרר עבדך ותנה לו, כי סוף סוף הוא עבד ולא יתגבר עליהם יותר מדאי כמו שאמרנו וכשגבר"ה יד ישראל עליהם לקו על ידם, לפי שרצו להתגבר עליהם ואין ראוי לעבד למלוך על האדון תחת עבד כי ימלוך וכ"ש על האדון:

עוד טעם כדי שלא ימצא בהם שום פסול ולא בזרעם שהיתה עבודה בשדה ולא היו מתאוים לאשה כי מי שהוא בעבודה קשה לא יתאוה לאשה ולא היו רואים אשה דאשה בדברא לא שכיחא עד שהיו באים נשותיהם כמו שאז"ל על פ' מוציא אסירים בכושרות והיו מתאוים לנשותיהם והיו מתחברים להן כמו שאחז"ל תחת התפוח, ושם לא היתה לא מצרית ולא שום אשה והיה מזדווג עמה, היא כוונתה בו והוא כוונתו בה, והיה יוצא מהם זרע כשר והגון ושם י"ה מעיד בהם, יו"ד מעידה על הזכר שלא עיון בשום אשה אלא באשתו, וה"א מעידה על הנקבה שלא כוונה אלא בבעלה:

עוד טעם אחר למה היה במצרים, תבינהו מהמדרש שאמר מאי שנא מצרים אלא באותה שעה היו מצרים שולטים מסוף העולם ועד סופו, אמר אין לך אומה מלוכלכת בעבירות ובדברים מכוערים ובדברים שאינם ראויים אלא מצרים בלבד לפיכך בא להם לישראל תקלה על ידם, והקב"ה בקש לעשות קורת רוח לשמו הגדול מהם ע"כ. ופירושו לפי שהם שלטו על כל העולם כולו מסופו ועד סופו ואין הקב"ה חפץ בהשחתת עולמו בעבור שמו שכבר נשבע לנח שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וכו' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי, ולאו לאו שבועה, לזה, בא תקלה לישראל ע"י והקב"ה תבע עלבונם, זהו מה שאמר בקש הקב"ה לעשות קורת רוח לשמו הגדול, שבעבור שמו אי אפשר לפי שנשבע ולא היה לו כביכול קורת רוח מרבוי הדברים המכוערים והעבירות, לזה בא להם על ידי ישראל שתבע עלבונם מהם ועל פי דרכו תבע עלבון שמו:

עוד טעם אחר שהיה הגלות במצרים, לפי שהקב"ה יעד לישראל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ואם היה בארץ אחרת היה נראה עול וחלול השם שיקחו ממונם אפילו ששעבדו אותם שהשעבוד הוא גזירה שנגזר עליהם ובפרט שהם לקחוהו בשאלה שנאמר וישאלו איש מאת רעהו וכו', לזה היה במצרים כי ידוע לכל שהם עבדים ומה שקנה עבד קנה רבו. ובפרשת בא אל פרעה פ' ועברתי תמצא עוד טעם אחר בע"ה:

עוד ואלה מוסיף על הראשונים של פ' ויגש, לומר מה הראשונים כשנכנסו למצרים היו בחייהם כן לאחר מיתתם הם חיים, צדיקים במיתתם קרואים חיים, א"כ ואלה שמות הבאים ממש כמו שאמרנו:

וישימו עליו שר"י מסי"ם. גימ' בטו"ל תור"ה עם ב' מלות, עשו ערמה כדי לבטלם מת"ת כמו שאמר במדרש מלמד שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה, בסבלתם של ישראל, בסבלתם בסבל תם בסבתם, ואפשר שלמ"ד של בסבלתם היא ללמד שבטלם מהלמוד וכמו שאמר עד מתי מאנת לענות גו', והביא עליו עשר מכות בסיבת ישראל שהיו במעמד ה"ם, וכן משה הכניס כל הדורות באלה שנאמר את אשר ישנו פה וגו':

ויבן ערי מסכנות. לא פירש מי הוא הבונה, ונוכל לומר שחוזר לנעלם שהוא הקב"ה, ופירוש ויבן ר"ל שנתן בלבו מחשבות שיחשוב על ישראל כדי לאבדם, כמו שאמר ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו', וזהו את פיתום ואת רעמסס, פתם כתיב שפתם המחשבות שחשבו והרעימם והמסיסם כמו שאמר המדרש המה יבנו ואני אהרוס, שאל פילוסוף אחד את ר' אלעזר א"ל לא כך אמר הנביא המה יבנו ואני אהרוס והלא כל מה שבנינו קיים וכל מה שבניתם נהרס, א"ל לא דבר הנביא כנגד הבנין אלא כנגד העצות שכל מה שאתם יושבים ומחשבים לבנות עלינו עצות לכלותנו הקב"ה הורס עצתכם, אמר לו חייך כך הוא כל שנה יועצים לבא עליכם לכלות אתכם וחד סבא מבטל ליה. א"כ על זה הדרך נוכל לומר ויבן ערי מסכנות שבונה מחשבות למסכן ביצתם של ישראל, והקב"ה מבטלם והרעימם כמו שאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה, כן רבה וכן פורץ הל"ל אלא כשהיו מענים אותם, כדי להפיג דאגתם ולשכח צערם רמז הקב"ה לשר של תאוה והיו מזדווגים עם נשותיהם, ורבוי התשמיש אינו פרה ורבה אלא אדרבא מזיק כמו שאז"ל אסיר לשמש מטתו ביום ולזה אמר כן ירבה ברבוי התשמיש היו פרים ורבים, כמו שאז"ל על פ' תחת התפוח עוררתיך וגו'. כן ירבה וכן יפרוץ ס"ת בגימ' הקץ, פירוש כדי להשלימם לס' רבוא למהר גאולתם שאין השכינה שורה על פחות מס' רבוא:

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך ויעבדו כתיב הם היו חושבים שמעבידים אותם אדרבא הם עובדים והם עבדים להם, שסופן ללקות על ידם ולכלות ממונם, נמצא שכל מה שטרחו ועבדו הוא לישראל:

בפרך פירש רש"י ז"ל בעבודה המפרכת את הגוף. עוד נוכל לומר שאמר בפרך לפי שעפר של מצרים אינו מתגבל לפי שהיא מצולה שהנהר עולה ומשקה הארץ והארץ נעשית כמו מצולה שאינה נגבלת והיו הלבנים מתפרכות והיו חוזרים ומגבלים הלבנים ולדוש ברגליהם בחזקה עד שהיה כל גופן מתפרך, עד שהיה מתגבל ונעשה לבנים בלא שריפה והיתה מלאכה כבידה הרבה שלא כשאר מלאכת הלבנים של שאר מדינות ולא יכלו לגבלן אלא על ידי התבן, וכשראה פרעה כך גזר שלא ינתן להם תבן ולא היה אפשר ליגבל כלל עד שהיו כופרים בנפשם, וזהו פר"ך כפ"ר, שהיו כופרים, והיו הולכים משדה לשדה לבקש עפר שיגבל עמהם ולא מצאו, וזהו בכל עבודה בשדה שהיו מחזרים משדה לשדה והכל היה מתפרך, וזהו אשר עבדו בהם בפרך, לפי שכל עפרה היה מצולה כמ"ש:

ובמדרש ובכל עבודה בשדה, וכי בשדה היו עובדים ולא בעיר אלא כשגזר עליהם האנשים ילינו בשדה ונשים בעיר למעטן מפריה ורביה ונשותיהם היו מחממות להם מים חמין ומביאות לבעליהם כל מאכל וכל משקה ומנחמות אותם. פר"ך גימ' ש', לומר שכל המשתעבד בישראל כאילו כביכול משתעבד בהקב"ה שהוא עמהם שנאמר עמו אנכי בצרה, שכן ש' הוא מספר חלוף שם הוי"ה שהוא מצפ"ץ, עוד מצפ"ץ גימ' ברחמים, שהוא נושא עמהם בעול ומרחם עליהם. פר"ך, במ"ק י"ב לומר שנשתעבד בי"ב שבטים, ושבט לוי לא נשתעבד בו כי קבל צוואת אביו שקבל עליו עול תורה ופרק מעליו עול מלכות, ושבט יוסף נחשבים לב' שכן אמר לו יעקב כראובן ושמעון יהיו לי:

וימררו את חייהם בעבודה קשה. בבטולם בתורה שהיא חייהם שנאמר כי הוא חייך, וכן אז"ל על פסוק ונס אל אחת הערים וחי, תלמיד שגלה מגלים רבו עמו, ורב שגלה מגלים ישיבתו עמו שנאמר וחי בהם עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי חכמה בלא ת"ת כמיתה הם חשובים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ז' מהלכות רוצח, א"כ לזה לא אמר וימררו אותם אלא את חייהם, וכן חייהם בגימ' חכמה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל חיי בעלי חכמה כמיתה הם חשובים. בעבודה קשה, כל עבודה שהיא חוץ מעבודת השי"ת הוא עבודה קשה לגוף ולנפש, וזהו בחמ"ר ברמ"ח איברים שהוא הגוף, ובלבנים באלב"ם בגימ' נפשם עם ד' אותיות, ודע דכתיב עבד"ה חסר בגימ' אף, עבודה שהיא עבודת הש"י היא עבודה מלא בגימ' פ"ז ובגימ' ז"ו הי"א יחו"ד הוי"ה עם ד' אותיות, ופ"ז הוא חבור ב' שמות שהוא ראש הבנין אהיה וסופו אדני, על דרך נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, ועם הנעלם פ"ז ופ"ז בגימ' לבנ"ה וזהו ובלבנים, שלא היו יכולין ליחד ולחבר ולומר עבדה חסר, ולזה יציאת מצרים ע"י שניהם שנאמר אהיה אשר אהיה ועל ידי אני, שלא הניחום ליחד ולחבר כמו שאמר אהיה לרחם על ישראל. ואני דן למצריים והבן:

ובזוהר דורש זה הפסוק על התורה באופן אחר ז"ל, ויניחהו בגן עדן דא אורייתא דאית בה ג"ן סדרין ושוי תמן לעבדה אי זכה לנטרא לה איהו יהא רישא על ד' יסודין ואתעביד נהר דאשקיין על ידיה ולא על ידא אוחרא ואשתמודען ביה דאיהו רבון ושליט עלייהו ואי עבר על אורייתא אשתקיין ממרירו דאילנא דרע דאיהו יצה"ר, וכל איברוי דאינון מד' יסודין אתמר בהון וימררו במרירו דמרה ולגבי איברין קדישין דגופא דאינון מסטרא דטוב עלייהו אתמר ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וגו', בגוונא דא אמרו מארי מתניתין וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בלבון ההלכה, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, את כל עבודתם דא משנה, איתיבון בתיובתא אתמר בהון ויורהו ה' עץ וגו' דא עץ חיים וביה וימתקו המים, ודא משיח דאתמר ביה ומטה האלהים בידי:

ויאמר מלך מצרים למילדות אשר שם. למה אמר אשר, יאמר ששם האחת שפרה כו'. ועוד בויאמר ראשון מה אמר כי אחר כך אמר ויאמר בילדכן כו'. אלא פרעה דדייק בשמא וראה ששם האחת יוכבד ושם השנית מרים, וכינו שם האחת שפרה ושם השנית פועה, שפרה שהיתה מתפללת להשי"ת שיפרו וירבו מהר להשלים ס' רבוא למהר יציאתם, ופועה מלשון כיולדה אפעה כשהיתה מתקשה בלידה היתה מתפללת עליה שתלד במהרה ויוציאנה לאורה, לזה לא קרא לשאר המילדות כי ס' רבוא ודאי שהיו להם הרבה מילדות וקרא לאלו לפי שהם סיבת רבויין בתפלתן:

עוד ויאמר מלך מצרים למילדות וגו'. לא נזכר שמו כמו שדרך לומר פרעה אלא אמר מלך מצרים, להפיל עליהם אימת המלכות, ובפרט שהם נשים שדעתן קלה, ובפרט העבריות. אשר שם האחת שפרה כמו שאמרו חז"ל שמשפרת הולד, פועה שפועה והוגה לולד שלא יבכה, וזה בא ממורך הלב, לזה הטיל עליהם אימה יתירה, ויאמר בילדכן את העבריות וראיתם על האבנים. ה"א בני"ם ו', אם תהרגו אחד או שנים לא יוכר הדבר לפי שהן יולדות הרבה, ולזה אמר העבריות אולי נמעט מהם ולא ירבו כל כך לפחות בן א' מששה לא יראה שאתן הרגתן אותו, שהבת תשלים חסרונו, ולזה אמר ויאמר מלך מצרים למילדת חסר, כלומר אפילו שלא תעשה דבר זה אלא מילדת אחת תספיק למעט מהם, שהיו כקוצים בעיניהם וכל אחד היה בעיניהם כעם רב, וכן אמר העברית חסר ו אפילו עברית אחת, כי ידע פרעה שאי אפשר ששתי מילדות יספיקו לעם רב בישראל, אלא כוונתו למעט כל דהו, ובאמירה אמר ויאמר בילדכן את העבריות מלא לשון רבים, כלומר לכולם לא תחיו לשום אחת, אמר אולי לאחת יחיו ולאחת ימיתו יועיל לפחות שום אחד מהם:

ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים. אע"פ שהוא מלך לא נכנס בלבן אימתו כנגד אימת הקב"ה אלא אדרבא היו מחיות הילדים כולם, כמו שאז"ל שהיו מספקות להם מזונם ושהיו מתפללות שלא ימות אחד מהם שלא יחשדום שהן הרגוהו:

ויקרא מלך מצרים למילדות. שהטיל עליהן אימת מלכות ואמר להן בפנים זועפות מדוע עשיתן, אע"פ כן לא נבהלו ולא נכנסה אימתו בלבן ולא עשה בהן שום התפעלות כלל אלא כאחד העם, לזה אמר ותאמרן אל פרעה, לא אמר אל מלך מצרים אלא אל פרעה:

כי לא כנשים המצריות וגו'. פירוש הנה המצריות בצער חבלי לידה מקללת חוה ולזה הן צריכות מילדת ופעמים לא יספיק להן מילדת אחת, אבל העבריות עברו ופרצו גדרו של עולם והן משולות לחיות שאינן צריכות מילדות שהרי הן יולדות ששים בכרס אחד שנאמר כי חיות הנ"ה בגימ' ס', לא כמו שחשבת ששה בכרס אחד כמו שאמר האבנים ה"א בנים אלא ס' בכרס אחד, ומי שיולדת כן מה תעשה המילדת, בטרם תבא המילדת וילדו יולדות וחוזרות ויולדות, ולזה אמר וילדו לא אמר ילדו אלא וילדו. ולזה וייטב אלהים למילדות ומה היא ההטבה וירב העם לאמת דבריהם ולא ימצאו כוזבות ולזה וירב העם ויעצמו יותר מדאי, כי היו יולדות ששה בכרס אחד, ולאמת דבריהם היו יולדות ששים, וראיתי במדרש שש מאות היו יולדות. כשראה פרעה שלא הועיל עם הנשים אימת מלכות ולא שום איום שאיים עליהן אמר ויצו פרעה, לא אמר מלך מצרים כמו שאמר למילדות שכבר זלזלו בכבודו שקראו לו בשמו שנאמר ותאמרן המילדות אל פרעה ולא נאמר אל מלך מצרים, לזה ויצו לכל עמו לאמר, צווי ואמירה. כל הבן הילוד, אמר ממני לא ישמעו גירה בהם המון העם: