וידבר ה' אל משה וגו' ואל בני ישראל תאמר. ולא אמר תדבר אלא תאמר בלשון רכה. איש איש כלומר שזה עבודת המולך ודאי לא יש שום אדם שיודה בה ויקבלנה, כי איך יוצא חלציו ימיתנו במיתה אכזרית כזו שישרפנו בחיים ועיניו רואות, ודאי שאין צריך צווי על זה, לזה אמר איש איש ולא אמר דבר, ואמר איש איש, שאם ימצא הוא מעט מהמעט, ואי אפשר להיות מישראל אלא מן הגר הגר בישראל, זה אפשר לעשות דבר זה, ואפי' זה עם הארץ ירגמוהו באבן, ואין צריך הזקנים והחכמים, אלא אפי' עמי הארץ יתעבו דבר זה וירגמוהו באבן, לא באבנים אלא מחרון אפם על אכזריותו על בנו לעשות כזה אין להם אריכות אפים לרגמו באבנים הרבה קטנים, אלא באבן אחת גדולה למהר מיתתו, ולא ימתינו עד שידונו ב"ד, לפי שב"ד אין יכולין להמית אלא ע"י עדים והתראה, ועם הארץ לא ימתינו מרוב הקנאה, ולא יבקשו חרב שוחטת, אלא אבן שהיא מצויה, ואמר מזרעו כלומר שיהיה לו בן משוקץ בין הבנים ודאי שלא ימסרנו לעבודה כזו, לזה אמר מזרעו כלו' אפי' שהוא טפל, לא יתננו להיות עבד עולם, כ"ש לעבודה משוקצת ומתועבת כזו שהרי הכתוב קראה תועבה, שנאמר כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו וגו' כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, ששורפין מין האדם שהוא מבחר היצורים שלא נברא העולם אלא בשבילו ונברא בצלם אלהים. ומצאתי כתוב שהיו מוסרים בניהם למלך לשרפו באש והיו מכים בחלילים ובתופים ובמחולות שלא לשמוע קול צעקתו, וכדי שלא ישמע אביו קולו. וכן הכריח הרמב"ן ז"ל שעבודת המולך היא שריפה ממש. וכן דעת הרב רבי אברהם בן עזרא ז"ל, שלא כדעת רש"י והרמב"ם ז"ל שכתבו שעבודת המולך הוא שמוסר בנו למולך ועושים שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי המדורות של אש ע"כ:

ואם העלם יעלימו. שתי העלמות, אחת לבני המשפחה, שהיה ראוי להם לקנא ולנקום ולא יניחו גנאי זה על משפחתם, והעלמה אחרת לעם הארץ שלא קנאו לנקום נקמת ה', ומיד בתתו מזרעו לא המיתוהו באיזה מיתה שיהיה אפילו שלא יהיה ברגימה, זהו לבלתי המית אותו. עוד אמר לבלתי המית אותו, לומר שאילו המיתוהו בזה העולם היה מקבל עונשו בזה העולם והיתה מיתתו כפרתו, כמו שאמר יהושע לעכן יעכרך ה' היום הזה, היום אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב, א"כ נעלם מהם שתי העלמות, אחת שלא המיתוהו, ואחת סבה להיות עונשו צרור וקשור עמו לעוה"ב, זהו לבלתי המית אותו בעוה"ז ושמתי אני וגו', מאחר שלא עשו בו נקמה לא עם הארץ ולא בני המשפחה, אני אחול רוגזי עליו לנקום ממנו וממשפחתו, שהניחו לעון גדול זה ביניהם, ואולי עם הארץ מפחדם מאנשי המשפחה לא המיתוהו והניחו עון גדול כזה שיבאו לטעות אנשים הרבה לומר שאילו לא היה ממש בעבודה זו לא היה לוקח פרי בטנו ומוסרו לשרפו בחיים ועיניו רואות זהו לזנות אחרי המולך, לומר שבסבת העלמתם טעו אחרים ג"כ, לזה ושמתי אני את פני וגו', והנפש אשר תפנה אל האבות כתיב, לומר כלום יש אב עושה בבנו אכזריות גדולה כזו, אם לא יש בעבודה זו שום ממשות, לזה אמר והנפש אשר תפנה והכרתי אותו וגו':

והתקדשתם והייתם קדושים. בא לומר שלא בא לזה אלא לפי שלא קדש עצמו בשעת הביאה, כי מי שקדש עצמו באותה שעה הוא שואב ומושך על אותו הבן נשמת אלוה, נשמה קדושה, ויהיה אותו הבן קדוש ואינו הולך אחר ע"ז, כי הולך הוא אחר שרשו ומקורו, זהו כי אני ה' אלהיכם, ומזה ג"כ תבאו לשמור חקותי, לפי שלא תדעו להם שום טעם, לא תבאו להרהר להם מאחר שנשמתכם הוא ממקום קדוש, ותעשו אותם בחיבה גדולה אע"פ שאין אתה יודעים להם טעם, זהו ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם הואיל ונשמתכם אצולה ממני:

כי איש איש אשר יקלל את אביו וגו'. יאמר שאפילו מעין השכל אי אפשר שיקלל את אביו, ולזה כפל ואמר איש איש, לומר מאחר שהוא איש לא בא להיותו איש אלא על ידו של אביו, ומאחר שהוא היה סבה שבא לעולם וגדלו וטרח בו והאכילו והשקהו, אפילו שלא יהיה אביו ממש אלא שעשה עמו טובה כמו אב ראוי הוא שאם קללו שימות, לפי שהוא כפוי טובה, ולזה אמר את אביו ואת אמו, את לרבות הטפל לאביו, שהוא למי שעשה עמו טובה, כ"ש שבקללו אביו הגשמי קלל אביו ואמו הרוחנים, ששלשה שותפים הם, וזה שכפל אביו ואמו קלל, ולא אמר את אביו ואמו קלל, אלא אביו ואמו ממש, כמ"ש שג' שותפים הם, וכן הוא אומר בנים אתם לה' אלהיכם, מאחר שקלל השייכות והאחיזה שיש לבן עם האב נכרתה ולא נשאר לו שום אחיזה אפילו כמו העבד עם הרב, כי האחיזה שיש לעבד עם הרב הוא הדמים שנתן בקניתו, אבל זה דמיו בו, כלומר לא נשאר לו בו שום אחיזה ולא שום שייכות. שישראל נקראים בנים, שנאמר בנים אתם, ונקראים עבדים שנאמר עבדי הם וגו', א"כ ראוי הוא לב' מיתות, אחת שקלל אביו הגשמי שהוא כפוי טובה, ואחת שבקללו אביו הגשמי קלל אביו שבשמים שג' שותפים הם וכו':

או יאמר דמיו בו, לומר שבהריגת שום אדם הורג כל זרעיותיו העתידים לצאת ממנו כמו שאמר בקין קול דמי אחיך צועקים דמו ודם זרעותיו, אבל זה המקלל אין לו דם זרעותיו כי נכרת ממקורו, זהו דמיו בו לבד ואין לו דם זרעותיו:

ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו. כלומר כשנאף אשת איש כאילו נאף אשת רעהו, רעך וריע אביך שהוא כביכול הקב"ה שהוא זווגם כפי ידיעתו ב"ה, וכפי זוגם למעלה באצילות נשמותם כן זוגם למטה, וכשנאף למטה כן עשה הצל למעלה, לזה מות יומת, ב' מיתות לו ולצלו, וזהו אומר הנואף והנואפת, שהם דמות זכר ונקבה. ולזה לא אמר יומתו שניהם והבן. ואמר הנואף כתיב הנאף וקרי הנואף, לרמוז על קבלת האחרונים שאמר שעתיד להתגלגל בכושי ויבא על אשת חבירו ויהרגנו, ולזה אמר הנאף שעדין עתיד לנאוף, ולזה מות יומת, אחת כאן ואחת בגלגול כושי, וי"א שיתגלגל בחמור, וזהו סוד כי תראה חמור שונאך כחז"ל:

ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה, אביו העליון, לזה מות יומתו שניהם:

ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, ב משכבות, לרמוז על קבלת האחרונים, שאמר שעתיד להתגלגל בארנבת שהיא נהפכת מזכר לנקבה ומנקבה לזכר, שהוא נשכב ושוכב, לז"א משכבי ב' שכיבות כחז"ל:

ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא וגו'. כאן לא אמר אשר ישכב לפי דכחלינהו לעיניה דיצה"ר דעריות כי היכי דלא ליתגרי בקרובים, כדאיתא במסכת יומא, וכאן מיד כשנשא האחת נעשית האחרת קרובה ואינה מתגרה היצר עמו, א"כ לא עשה אלא להכעיס כמו שא"ל אמו של אמון כשבא עליה כלום יש לך הנאה ממקום שבאת אמר לה כלום אני עושה אלא להכעיס, א"כ שלשתם אין להם בזה הנאה אלא להכעיס, לזה מיתתן היא בשריפה. כמו שרצו לעשות ליצר הרע דעריות וכאן לא אגרי בהו, ולשון זמה כמו כאשר זמם לעשות לאחיו, כמו שזממו לעשות ליצה"ר דעריות:

ובמדרש זמה היא, שהקב"ה פרסמם, שהנואף והנואפת מבקשים שלא תתעבר אלא שיעשו תאותם בלבד והקב"ה צר צורת עובר בצורת הנואף, ושניהם כופרים ואומרים אין אנו יודעים ממי הוא זה העובר, והבריות אומרים זה מה הוא, וכי אינו בן פלוני שהוא דומה לו ע"כ. וכתב רש"י ז"ל ישרפו אותו ואתהן, אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו שהרי נשאה בהיתר ולא נאסרה עליו אלא אשה ואמה האמורים כאן ששתיהן לאיסור שלקח שתיהן כאחת ע"כ. שמאחר שהן קרובות אין להם הנאה ולא עשו אלא להכעיס, לזה חזר ואמר ולא תהיה זמה בתוככם, כמו שהוא אין לו הנאה וכוונתו להכעיס כן הם:

איש אשר יתן שכבתו בבהמה, לא אמר אשר ישכב עם כל בהמה, לפי שהיא אין לה הנאה ממנו כי אין לה הנאה אלא ממינה והיא אנוסה, הוא מקבל הנאה ממנה והיא אינה מקבלת הנאה ממנו, וכן אשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה, הוא מקבל הנאה ממנה, ולזה לא אמר מות יומתו שניהם, אלא מות יומת ואת הבהמה, לפי שבאה תקלה על ידה תהרגו, ואמר תהרגו, ומיתתה בסקילה כמיתתו, ואמר תהרגו לומר שמן הראוי שלא תהא בסקילה, כי היא אנוסה, אלא כדי שלא יהיה גנאי לו שהוא מת בסקילה והיא לא, לזה אמר תהרגו בלשון רבים, והריגה של רבים סקילה, ובאשה לא אמר כן אלא והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו, הזכיר הריגה באשה ואח"כ בבהמה אמר מות יומתו בסקילה, לפי שהאשה יצרה קשה משל איש, וכמו שארז"ל זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים, לזה אמר והרגת את האשה, לומר שהיא יותר קרובה לאונס, לזה והרגת בלשון יחיד, אבל כדי שלא יהא השוכב עם בהמה יותר חמור ממנה מות יומתו, ובבהמה של אשה לא אמר ואת הבהמה תהרוגו כמו שאמר בבהמה של זכר, לפי שבהמה של זכר היא ודאי אנוסה שאין לה הנאה אלא ממינה כמ"ש, אבל באשה שמביאה הבהמה עליה יש לה הנאה, דאין קשוי אלא לדעת, לזה אמר ואת הבהמה מות יומתו וגו':

עוד אמר ואת הבהמה תהרוגו, בלשון רבים, לרמוז למה שארז"ל אם בהמה שאין לה דעת לפי שבאה תקלה על ידה בסקילה, ק"ו לאדם שיש בו דעת ויודע להבחין בין טוב לרע וגורם תקלה לחבירו לעבור עבירה, כיוצא בדבר אתה מוצא אבד תאבדון את כל המקומות, הרי דברים ק"ו ומה אילנות שאינם רואים ואינן שומעים על שבאה תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המטה את חבירו מדרך חיים לדרך מיתה על אחת כמה וכמה ע"כ. א"כ קרי כאן ואת הבהמה תהרגו, כלומר מהבהמה על שבאה תקלה על ידה תהרגו עצמכם תקחו ק"ו ולא תגרמו שיבא שום תקלה לשום אדם על ידיכם לעבור עבירה:

ואיש אשר יקח את אחותו. א"ת איך השבטים כולם נשאו תאומותם, אע"פ שלא נתנה תורה הם קיימו את התורה כולה ומצותיה, ועוד ענין זה כדאיתא בתיקונים תקון נ"ו ז"ל א"ר אלעזר שיעורא דעריות אינון באתר ידיע או לא, א"ל ברי, הוי"ה איהו, י' אב, ה' אם, ו' בן, ה' בת, ה"ה אשה ובתה, כלה וחמותה, כפום ענפין דאילנא הכי אתקריאו, ענפין דאילנא מתפרשן לעילא באילנא כמא דאוקמוהו ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, ואינון מתיחדין לתתא, כגון לולב דאיהו אגודא חדא לתתא בכל אילין מינין דהדס וערבה דאינון ג' הדסים וב' ערבות ואינון בפרודא לעילא, ובגין דא נפרצו עליו פסול, והאי פרץ פרוץ איהו בערוה דאיהו בין ענפא לענפא, ובגין דא אתמר תמן לא תקרבו לגלות ערוה, לא צריך לקרבא אתוון דאינון הוי"ה באתר דערוה, ורזא דערוה אתרמיז בתרין אתוון ע"ר ו"ה, ער רע בעיני ו"ה, ואילין ענפין לא אתפרשו דיהא ערוה ביינייהו בר מאתריה דקב"ה דאיהו א"ד הה"ד לא יגורך רע כו' תרווייהו ביחודא א"ח עמודא ואמצעיתא ד' אחות דיליה, ותרווייהו אינון חד בלא פרודא אע"ג דצדיק איהו יחודא דכלהו. אדהכי הא אליהו קא אזדמן ליה, ואמר ליה רבי רבי שיעורא דעריין הכי הוא ודאי בכל ספיראן לית יחודא חד בחברתה כגונא דדכר ונוקבא אלא בצדיק דיחודא דתרווייהו לאו איהו בכל איברין דילהון אלא בצדיק מילא קורבא דאחוה אית תמן ולאו דיחודא ודא איהו רזא דאילנא דענפוהי מתפרשין לעילא בכל סטרא ורזא דמלא ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו, אבל לתתא כלהו אגידא אחת ויחודא חדא, ובגין דא לתתא בצדיק צריך לקרבא אתוון דהוי"ה עם שכינתא דאיהו קורבא דיליה, קרבן לה', והכי שכינתא עילאה עם חכמה צריך לקרבא לון בצדיק כל ענפין תמן מתיחדין ומתקשרין ומשתלבין ומקבלין דא מן דא וכולם ע"י צדיק ובלא צדיק לית קורבא דיחודא אלא אחים ובגין דא חסד תמן אתקרי ו' אחות ה' אחות מסמכא דימינא ובהאי אח אתמר ואיש אשר ישכב את אחותו בת אביו או בת אמו חסד הוא, ועם כל דא דחסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם מאן דמחבר אתוון באתר דפרודא כאילו אפריש בינייהו, בגין דא ונכרתו מדה לקבל מדה, והכי י"ה בימינא אינון באחות ולית יחודא אלא על ידיה דצדיק, בגין דא בהאי אתר לא תקרבו לגלות ערוה כו', וכל רינון עריין אינון סמאל ונחש דתבעי למעבד דינין ומגלין לון קדם ה', ובגין דא אתקרון עריות, (פירוש כמו ערו ערו עד היסוד שפירוש גלוי), ודא איהו רזא וסוד אחר אל תגל, ודא גרים גלות ואתגלי ביני עממיא מאן דגלי ערייתא הכי איהו יתגלי בין עריין דאינון אלהים אחרים מאן דמכסי עלייהו הכי איהו אתכסי בינייהו ובגין דא ולא יגלה כנף אביו, האי עריין אינון לתתא ודאי אבל לעילא אתה לא יגורך רע, ובשבת דאיהו יומא שביעאה תמן קריבו ויחודא דשמא דהוי"ה וכל ספיראן, ובגין דא ת"ח זווגייהו מליל שבת לליל שבת, וצדיק דקריב לאנתתיה ביומין דחול ההוא בן דעביד, עליה אתמר צדיק ורע לו דגרים דאתעביד קדש חול דאיהו יום השביעי, ובההוא זמנא צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אבל לעיל לית קצוץ ופרוד וערוה ופרוץ כלל ע"כ:

והר' יהודה חייט ז"ל הביא מאמר זה בספרו פ"ט וכתב ז"ל, הכלל העולה כי מפני הקצוץ שעשה אדם למעלה באות ברית מילה דאיהו שיעור דכל עריין נאסרו לו העריות ולמטה בקליפות הם עריות אבל לגבי מעלה הוא שעור דיחודא, כי אין שם קצוץ ופרוד ופרוץ, ומפני שלמעלה אין קצוץ ופרוד, לזה אין ערוה בין בן ובת ואחות למעלה, ועון אדם גרם דלא יהא בדיוקנא דא, מפני שהוא חטא באותה מדה דהוא שעור דעריין והוא היסוד, אילו היה עושה חבור למטה בבן ובת ואח ואחות ובעריות האחרות הנאסרות עליו, היה קצוץ כי היה מכניס שם הנחש אשר מצדו באה התאוה והקודש היה נעשה חול. וסוד כל זה הענין הוא מפני שהחבור למעלה הוא מצד צדיק המחבר האבות עם העטרה וכשאין צדיק יש פרוד, והרמז כי אין צדיק בארץ דאיהו אות ברית ואילו עם הברית שהוא דוגמתו היה אדם משתמש עם העריות האסורות אלא שלמעלה הם אחדות שלמה ולמטה בקליפות הם עריות הוה ליה כאילו למעלה היה מפריד הצדיק שהוא אות הברית מתאותו ומהמדות האחרות שבכולם יש אחוה וריעות, מאחר שהתשמיש כבר נעשה חול משעה שחטא אדם ונכנס הנחש בפנים ומצדו באה התאוה, ולזה נעשו למטה עריות מצדו, וגרם בזה שהעריות שהם הקליפות העוטרות למטה נקראת עריות, על שם שמגלים חטאותיו של אדם לפני הקב"ה ונכנסו בתחום שאינו שלהם, השכינה כ"י עם כל הספירות ילכו בגלות תחת יד אלהים אחרים, מפני שהתשמיש הוא חול לגבי אדם מאחר שחטא, והוא נעשה ע"י אות ברית קודש, מן הראוי הוא שלא להשתמש בו כי אם בלילי שבתות, כדי שלא לעשות מקודש חול, ובליל שבת הוא בכחו והתשמיש אז הוא קדש, כי ימי החול אשר הקליפות סביב למטה, ספו תמו ביום השבת, זהו סוד עונת ת"ח בלילי שבתות, והצדיק דקריב לון ביומי דחול, ר"ל שמשמש מטתו ביום החול, ההוא בן דהוא עביד עליה אתמר צדיק ורע לו, מפני שעשה מקודש חול, כי עם הזווג שעושה למטה מעורר דוגמתו למעלה, והוא סבה לזווג הד"ו פרצופים בזמן בלתי קדוש, וכן בענין העריות מפני שהמדות של מעלה הם באחדות וזווג נקראו למטה בקליפות עריות, ואדם חטא במדת היסוד שהוא הברית וטומאתו היה מצד הנחש, א"כ אם באות הברית היה בא על העריות האסורות אלו שהם למעלה באחדות וחבור אחד, היה מוציאם, כי למעלה כלי חיים וטוב, ולמטה בקליפות טוב ורע. והכלל העולה כי במדה שחטא אדם והוא היסוד נכרת ממנה לעונש, זהו חסד היא למעלה ונכרתו למטה לעיני בני עמם דייקא, שכל חבור שיעשה שם בעריות הרומזות בקליפות הוא קצוץ ופרוד למעלה, שנעשו עריות מצדו, כי קודם החטא היה כולו קדש, וגם הנחש היה טוב אם לא היה משנה מקומו, ולזה נקראו הקליפות עץ הדעת טוב ורע, כי כשיהיו במקומם טוב, ואם ישנו מקומם הם רע, כי איש על מקומו יבא בשלום, ואז התאוה הבאה מצדו לא היה בו חול, ולא היה מעותד האדם להרגיש באותו החוש הענג שהרגיש אח"כ שחטא, כי ההשתמשות באיברי ההולדה היה ראוי להיות כהשתמשות שמשתמש האדם עם הידים והרגלים שאינו מוצא בו הנאה, אבל מאחר שגברה התאוה הבאה מצד הנחש התשמיש נעשה חול ע"כ. וכבר ידעת שיעקב היה כולו קדש, ששמר טפתו פ"ד שנה ולא שמש בחול כלל, וכן הוא אומר והקדישו את קדוש יעקב שהוא בריח התיכון, ויברח יעקב וגו', ולא שמש אלא למעלה באחדות, ולזה לקח ב' אחיות, שאין שם עריות, כי העריות הם למטה בקליפות, ולזה פרשה זו שהיא קדושים לא נזכר עונש שתי אחיות שבפרשת אחרי מות הזהיר וכאן ענש, ולפי ששמש באחדות למעלה באחדות שלימה יצאו תאומים שלמים באחוה, כי יעקב תקן החטא של אדם כי הוא סוף גלגולו, כמו שרמזו ז"ל שופריה דיעקב מעין דאדם, ולזה נולדו כולם מהולים, לומר שאין להם שום מגע בקליפות, ולזה לא נולדו לט' חדשים שט' חדשים הם ר"ע ימים, לומר שאינם מרע וטוב, ונולדו לששה חדשים והיולדת לז' יולדת למקוטעים, ר"ל שאין יולדת לשבעה חדשים שלמים, שלא לקחו מחדש השביעי כי אם ששת ימים, ששם הוא רמז הו' ששמש בו יעקב אבינו, וששה חדשים עולים ק"ף ימים וששה ימים מחדש השביעי הרי קו"ף שעולה מקום, שהוא חשבון שם הוי"ה ברבועו, ושם שמש יעקב שנאמר ויפגע במקום, וא"ר עקיבא קו"ף זה הקב"ה, והבן. ולזה היו י"ב כנגד י"ב הויו"ת, וכל זה הוא סוד עמוק כבשים ללבושיך. ולזה רמז ואמר וראה את ערותה, לומר אם שמש במקום ערוה שהוא למטה בקליפות שהם ר"ע ו"ה שהיא רע וטוב, ערות אחותו גלה עונו ישא, כמו שאמר המאמר מאן דגלי ערייתא הכי הוא יתגלי בין עריין דאינון אלהים אחרים, זהו וסוד אחר אל תגל:

ואיש כי ישכב את אשה דוה. לא אמר אשה נדה כמו שאמר פרשת אחרי מות ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, לומר שהיא דוה על מה שגרם אם כל חי ובועטת בה כמ"ש, זהו את מקורה הערה, שהוא מקור של כל הנשים, וגלה חרפתה לומר שהיא היתה סבת הנדות של כל הנשים הנדות, ובועטים בה לומר שאינם באים מכחה והם נפרדים ממנה, לזה ונכרתו:

ושמרת את כל חקותי ואת כל משפטי. לומר שישמר מלהקרב לשום ערוה, אע"פ שהם חוקים שאין בהם טעם ישמרו אותם כמו המשפטים שיש בהם טעם. ולא תקיא הארץ אתכם. לומר שכמו שכל אחד במינו ובזוגתו וצויתי אתכם שלא תפרידו ביניהם כן הארץ היא אדוקה בכם ואתם בה שהיא חלקכם ונפלה בגורלכם, לזה לא תהיו סבה שתקיא אתכם ותפרד מכם אף אתם מפרידים איש מאשתו או ממינו, ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם וגו', כל אמירה היא בלשון רכה, לומר שלא יקשה בעיניהם לומר שאחר כמה צווים ואמר כמה זרוזים נותן להם ארץ כנען ותמעט בעיניהם המתנה, לזה אמר אתם תירשו את אדמתם, שהיא ארץ שבע עממין, כמו שארז"ל שעד עכשיו ישראל הם חשובים כבת, כמו שהבת יורשת עשור נכסים כן ישראל ירשו עשור ע' אומות, שהם ז' עממין, אבל לעתיד יורשים כבן, זהו שאמר ואני אתננה לכם לעתיד:

ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב וגו'. אחר שאסר העריות וענש עליהן, אמר כי יהיה אוב או ידעוני, לומר שאם ע"י כשוף שעשה עד שבא על אחת מהם, באבן ירגמו אותם, לפי שמלבד העבירה שעשה שבא על ערוה עשה כשוף, וארז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, ידעני כתיב ידע שאני מענישו, שעכ"ז עשה מה שעשה והביא תקלה לחבירו העני ע"י הכשפים, זהו ידעני יד עני, לזה מות בעולם הזה, יומתו לעולם הבא, באבן ירגמו אותם על שהביא תקלה לחבירו כמ"ש:

גימטריאות איש אמו ואביו, הקדים אמו לאביו, לפי שהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר, והואיל והיא גרמה להיותו איש ולא אשה ראוי הוא לירא ממנה, לזה כתב איש אצל אמו. איש אמו ואביו, ס"ת שוו, לומר ששוים הם, ובגמרא איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, תיראו בגי' שנים יראו:

אלהי מסכה בגימ' מליץ, אני ה' אלהיכם בפרטות, א"כ אין אתם צריכים מליץ ביני וביניכם:

ואם האכל יאכל. חשב על ב' אכילות, אכילת אדם ואכילת מזבח, בת"כ. האכל יאכל, בגימ' האדם והמזבח:

קציר ארצכם. רמז על א"י שהיא קצי"ר פרסא:

לא תקלל חרש. רמז על שונאי ישראל שאין להם לחרף ולגדף לישראל שנקראו חרש שנאמר ואני כחרש לא אשמע:

ולפני עור לא תתן מכשול, שלא יכשילו את ישראל בתועבותיהם, עור אלו הם ישראל, שנאמר מי עור כי אם עבדי:

ולא תהדר פני. ס"ת ארי, אפי' שהוא גדול וגבור בחכמה כארי לא תהדרנו, והתגבר עליו כארי בענין זה:

בצדק תשפוט. תשפט כתיב קרי ביה תישפט, לומר שאם דן חבירו לכף זכות הוא נדון ג"כ לכף זכות:

שלש שנים יהיה לכם, מנין יהי"ה לפני ראש השנה חשוב שנה לענין ערלה:

קעקע גימ' ש"ם, לומר שאינו חייב עד שיקעקע שם וגלה את ערותה, רמז שבעון גלוי עריות ישראל גולים, והיא גלתה את מקור דמיה, היא גלתה כטומאת הנדה, לכך גלתה יהודה:

ולא תלכו בחקות. בחקת כתיב, חוקים גרועים וחסרים:

ואקוץ בם. קצצתים:

תבל עשו. מעשה עשו עשו:

אתם תירשו את אדמתם, אדמת מ', ארץ ישראל שהוא מהלך מ' יום:

אתם תירשו ואני. כלומר ואני עמכם:

אתננה לכם. בגימ' ירושלים:

ארץ זבת חלב ודבש, בשכר התורה שנמשלה לחלב ולדבש, שנאמר דבש וחלב תחת לשונך:

ואבדיל אתכם. ואבדל כתיב כלו' איני נבדל מכם:

ואבדל אתכם מן העמים להיות לי, ס"ת מילה שע"י המילה אנו נבדלים:

אוב או ידעני. בגימ' קטן ע"ה, כלומר כביכול שהקטין כלפי מעלה: