וידבר ה' אל משה לאמר וגו' כל חלב שור וגו'. הפסיק בפרשה זו, כי פרשה של מעלה היא פרשת שלמים ופרשה שלאחריה ג"כ היא פרשת שלמים, שאמר וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל המקריב את זבח שלמיו וגו', ולמה הפסיק בפרשת חלב, ואולי לזה נהגו סופרים שלא לעשותה פרשה, וסימן בידם חלבמו סגרו, לפי שאין שאן מקומה. או נאמר פי שהוא מענין שלמים, שבא לומר הואיל החלב הוא חלק במזבח אין מן הראוי לאכלו כדלקמיה, ואינה פרשה בפני עצמו, ועוד שאיסור החלב כבר נאמר פרשת ויקרא, אמר חוקת עולם לדורותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו, א"כ למה חזר ושנאו כאן, יכולים לומר על צד הדוחק, לפי שקרבן השלמים אין למזבח בו חלק כי אם החלב והדם, לזה בא להזהיר ולומר שמכל הקרבנות הקרבן החביב הוא קרבן שלמים ואין לו בו חלק כי אם החלב והדם, והואיל והוא חביב אצל המזבח אין מן הראוי לאכלו, ולזה אמר כל חלב שור וכבש ועז, שמאלו בא קרבן שלמים, כמו שאמר פרשת ויקרא, שאמר ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב וגו', ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, ואם מן העז קרבנו וגו', לזה אין מן הראוי לאכלו, כי אינו ראוי לאדם אלא למזבח, ואפי' הנאה היה מן הראוי לאסרו אלא דחסה תורה על ממונם של ישראל, ולזה אמר חלב נבלה וחלב טרפה יעשה וגו', וה"ה כל חלב ואפילו של הכשרה, ומה שאמר חלב נבלה וחלב טרפה, כדי לומר ואכול לא תאכלוהו, שאם אכלו לוקה שתים משום חלבו משום נבלה, או משום טרפה, כמו שאמרו בגמרא אמרה תורה יבוא איסור חלב ויחול על איסור נבלה או איסור טרפה. כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו וגו', ונכרת וגו', קודם הזהיר שאמר כל חלב לא תאכלו, ואחר כך ענש, ומה שאמר אשר יקריב ממנה אין הכוונה לומר שהראוי להקרבה חלבה אסור ושאינה ראויה להקרבה חלבה מותר, אלא פירוש אשר יקריב ממנה, כלומר בהמה טהורה לאפוקי בהמה טמאה שחלבה אינו אסור משום איסור חלב אלא משום טומאה כמו בשרה:

וכתב רקאנטי ז"ל, ואולי תשאל מה טעם להיתר חלב חיה. על דרך הפשט יש להשיב כי אינו קרוב לגבוה והאוכל ממנו אינו משתמש בפת בג המלך, אמנם יש מן המקובלים האחרונים שכתבו בסוד הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, כי מכאן ואילך בבהמה, וזהו אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מכם ממש, זהו וזבחת מבקרך קרי ביה מקרבך, והאריכו בזה בסוד הקרבנות, ולפי דבריהם לא יבא לעולם בגלגול חיה, ועל כן אין מקריבין מהן וחלבם מותר, ואמנם חלב הבהמה על דרך זה אסור, כי בדם ובחלב מושב הנשמה, ולפיכך קרומי המוח אסורים כי שם משכן הנשמה והבן זה, ואם קבלה נקבל ע"כ. ומה שאמר בסוד הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, כי מכאן ואילך דבהמה, הוא לומר שבא בשור וכבש ועז, ולזה פרשת ויקרא התחיל ואם מן הבקר ואח"כ ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים, שקודם בא בבהמה גסה ואח"כ בדקה, וקודם בא בכבשים שהם שפלים, ואח"כ בעזים שהם בריאים יותר, והם עזים לפי שנגמר גלגולם, וכן הטעם בדם. וזהו שאמר בתורת כהנים דבר אל בני ישראל, בני ישראל הם מוזהרים על החלב ואין הכותים מוזהרים על החלב ע"כ. כי הכותים אינם בזו המדה, ויהיה פירוש לאמר להאמירם ולהעלותם:

דבר אל בני ישראל המקריב את זבח שלמיו לה' יביא קרבנו לה' מזבח שלמיו, הנראה שאין לו הבנה, שאמר המקריב את זבח שלמיו יביא קרבנו מזבח שלמיו, נראה שהוא מיותר, ועוד שהיה לו לומר יביא זבח שלמיו, לא מזבח. אבל בא לומר שלא יעלה בדעתו של אותו מקריב זבח השלמים שבהקרבת אותו קרבן שבזה יצא י"ח, ולזה אמר מזבח שלמיו זהו מקצת מה שהוא חייב להודות ואין זה השלמת החיוב, כי הוא חייב לעולם לספר נפלאותיו, וכה"א שיחו בכל נפלאותיו, וכן הדין שאם נעשה לו נס באיזה מקום בכל עת שיבא לאותו מקום צריך לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה, ואם נעשה לו נסים בשאר מקומות צריך להזכירם כולם בהגיעו לאחד מהם, ולומר ברוך שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני ובמקום פלוני, לזה אמר הכתוב יביא את קרבנו מזבח שלמיו, זה מקצת ספור נפלאותיו ואינו יוצא ידי חובתו בזה בלבד אלא צריך לעולם לספרם ולהזכירם ולזוכרם תמיד, שנאמר זכרו נפלאותיו אשר עשה, וכן אמר דוד המע"ה מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, יאמר כי אם עשה עמו נס והצילו מן המיתה, מהד' שהם צריכים להודות, שהם בסכנה צריכים להודות על חיים של כל שעה ושעה שחיו אח"כ, ואין צריך לומר על חיים של כל יום ויום, ושל כל שבוע ושבוע, ושל כל חודש וחודש, ושל כל שנה ושנה, שכל אותו זמן שחיה אח"כ כאילו נתן לו מחדש, וצריך להודות לו על כולם, לזה אמר דהמע"ה מה אשיב לה', אני חושב שבהבאת קרבן שלמים או בברכת הגומל שיצאתי ידי חובתי, זה יספיק לאותה שעה שנתוספה לי, אבל מכאן ולהלאה איני יכול להשיב והם כמו חוב עלי, כל תגמולוהי עלי:

ידיו תביאינה. שיביאנו בחבה ובשמחה, על ידיו את אשי ה', שיביאה לשמה לא מצות אנשים מלומדה. קח את אהרן ואת בניו ואת וגו', פירש"י ז"ל פרשה זו נאמרה ז' ימים קודם הקמת המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ובפרשת תצוה שם ביארנו קצת פרשה זו בפסוק וזה הדבר אשר תעשה להם, ושם ביארנו למה היה בהקהל, כדי שלא יאמרו שאהרן נכנס בכהונה מאליו או משה עשאו כהן מלבו, כמו שאמר לקרח כי לא מלבי, וכדי להסיר תלונותם מעליהם היה בהקהל. ועוד היה בהקהל לפי שעתידין בניו למות ויאמרו מי שעשה העגל אינו כדאי להיות כהן הדיוט וכ"ש להיות כהן גדול, והראיה שיום שנכנס לכהונה מתו בניו, לזה להסיר מלבם דבר זה ולהודיעם שאהרן כדאי הוא לכהונה גדולה ובניו כדאים הם לכהונה ואם ימותו הם סבתם לכפר עליהם, כמו שאמר וכל בית ישראל יבכו את השרפה וגו', לזה קח את אהרן ואת בניו ואת הבגדים, לומר כמו שהבגדים מכפרים כן בניו של אהרן מכפרים, ואין מיתתם מסבת אהרי אלא מסבתם, והם כדאים לכהונה. ויתאמת להם זה מהנס הגדול שפתח אהל מועד החזיק את כולם, כמו שארז"ל שזה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה, ולזה היה בהקהל, ולזה הזה פר חטאת ושני אילים אחד לעולה ואחד לשלמים, וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר ועל ראש האילים, וכן נתינת הדם על תנוך אזן אהרן, לפי ששמע מהם כשאמרו לו קום עשה לנו אלהים ולא כפף התנוך לתוך האזן, כמו שארז"ל למה כל האוזן קשה ואליה שלה רכה שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף האליה לתוכה, ועל בהן ידו, לפי שלקח מידם ויצר אותו בחרט, וכן גם כן נתן על תנוך אוזן בניו ועל בהן ידם, הכל להודיעם כי לא נשאר עליהם שום שמץ דבר מטומאת העגל, ולזה גם כן אמר להם שישבו שבעת ימים פתח אוהל מועד, לפי שע"ז מטמא כנדה שטומאתה שבעת ימים, הכל היה להודיעם שאהרן ובניו כדאים הם לכהונה, ואם ימותו בניו הם סבתם, וכן אמר להם ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, והרי שמרו ומתו, אלא אמר להם ברמז שלא ימותו בסבת עצמן אלא לכפרה על ישראל, שאינה מיתה אלא חיים: