ויהי העם כמתאוננים וגו'. במדרש, און עם אלא הרשעים שנאמר מה אעשה לעם הזה וגו' עד אנה ינאצוני העם הזה, וכשהם כשרים קרוים עמי, שנאמר עמי מה עשיתי לך, וכן כתב רש"י ז"ל. ולמה לא אמר כמו שאמר בהרבה מקומות אין עם אלא ערב רב, מי הכריחם לומר אין עם אלא הרשעים, אלא ההכרח שדרשו כן הוא אומרו כמתאוננים בכ"ף הדמיון, ועוד שערב רב אינם מתאוננים שפירושו כואבים ומצטערים לבקש עילה ותואנה אלא הם אין להם בושת פנים לומר ולדבר, כמו ישראל שיש להם בושת פנים, שזה סימן לישראל שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם אפי' הרשעים שבהם, ועוד אומרו באזני ה' משמע שלא אמרו בפירוש, לא כמו הערב רב שנאמר והאספסוף וגו' וישובו ויבכו ויאמרו בעזות מצח, לזה אמר אין עם אלא הרשעים, ומביא ראיה שאמר מה אעשה לעם הזה שהם הרשעים, שהם מישראל, שנאמר ויסעו כל עדת בני ישראל מרפידים ואין מים וגו', ושאלו ואמרו תנה לנו מים, שאלו כהוגן וקרא אותם עם, וכן עד אנה ינאצוני העם הזה שהם עדת המרגלים שהיו הכשרים שבישראל אז אלא שחזרו בהם. באזני ה', שפחדו שלא ישמע משה, וישמע ה', שפחדו יותר ממשה ממה שפחדו מה', לזה ויחר אפו ותבער בם אש ה', והיל"ל אש אלהים, ואמר אש ה', לומר שלא עשתה דין אנא רחמים, כי באבוד רשעים רנה, לזה אמר ותאכל בקצה המחנה ולפי דעת רז"ל שאמרו במוקצים שבמחנה שהם ערב רב, ודאי רחמים גמורים שלא פגע בישראל אפי' ברשעים, כמ"ש דוד אם לא ישוב חרבו ילטוש, כדי שיפחדו מלטישת החרב, קשתו דרך ויכוננה, ואח"כ חציו לדולקים יפעל, למי שאינם שבים, כמ"ש אם לא ישוב. ורבי מתיא שאמר בקצה המחנה בקצינים ובגדולים, הם מערב רב, ולא פליגי, אלא ת"ק אמר במוקצים שהם השפלים, ורבי שמעון בן מנסיא שאמר בקצינים הם הערב רב, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כן אמר כאן ותבער בם אש ה' ולא אכלה בהם, אלא ותאכל בקצה. ולא אמר ותבער בהם אלא בם, הפחדה לבד כדי להפחידם, מרוב רחמנותו עליהם. ויש מרבותינו שאמרו ותאכל בקצה המחנה הם ע' זקנים, שכן אז"ל כשאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, והזקנים הראשונים היכן היו מתו באש תבערה, וראוים היו לכך דכתיב ויחזו את האלהים שנהגו קלות ראש כנושך פתו ומדבר לפני המלך, זהו ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה:

ויצעק העם אל משה. כי נתביישו מהקב"ה, לזה צעקו אל משה. ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש, לא עלתה לשמים אלא ותשקע שם האש, לומר אם יחזרו לסורם תחזור האש. ובמדרש ויקרא שם המקום ההוא תבערה, כך אמר להם משה עשיתם תשובה תשקע האש ואם לאו עדיין היא במקומה, ולא חזרה עוד למקומה לשמים אלא נכנסה אל אהל מועד, וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבים במדבר היתה אותה האש יוצאת ואוכלת אותם. ותרד אש מן השמים אין כתיב כאן אלא ותצא אש וגו' מלפני ה', ואין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו מאותה האש, ע"כ:

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. התעוררו להתאוות, זהו התאוו, שעוררו התאוה, ועוררו גם לבני ישראל להתאוות, ואמר וישובו, לפי שבני ישראל כשכלתה החררה שהוציאו ממצרים בט"ו באייר, אמרו מי יתן מותנו וגו' בשבתנו על סיר הבשר, וע"י אותו בשר ניתן להם המן, ועתה חזרו לעורר על אותה תאוה ואמרו מי יאכילנו בשר, ולא אמרו מי יתן לנו בשר אלא מי יאכילנו, שיתן לנו בשר מבושל כל צרכו שלא יצטרך אלא לאכול ומי שישים אותו בפיהם, וזה אחד מי' נסיונות שנסו להקב"ה במדבר, כי במן היו טועמים טעם בשר והיו רוצים לראותו בעין ע"י אותה אכילה, ואע"פ שהיה להם צאן ובקר ומקנה רב, התאוו לאכילה בלי טורח ועמל כמו המן. ומה שבכו בני ישראל הוא על תאוות הבשר, אבל תאות הדגים והחציר והבצלים והשומים, זו היה תאותם של ערב רב. ואפשר לומר שהערב רב לא היו טועמים טעם מן, ולזה אמר בלתי אל המן עינינו, בראיה לבד לא בטעם, כי לא ניתן המן אלא לישראל לחדד שכלם בלימוד התורה, וכמו שארז"ל מתיקותא מרגלת לשון לתורה, וכה"א הנני ממטיר לכם, לכם ולא לערב רב, וכה"א לחם אבירים אכל איש, שהם ישראל שהם כאיש אחד, שנאמר ויחן שם ישראל, אבל ערב רב נאמר בהם שטו העם שהיו מפוזרים ומפורדים בלבם ובמחשבתם, לא אכלו אלא מתמצית המן, ולזה נתאוו לדגים המלוחים כדי לעורר תאות המאכל, ולקשואין כדי לעכל, וכן לבצלים ולשומים שהן דברים המרחיבים בני מעים ומעכלים, כי בני ישראל שקבלו התורה היו אוכלים לחם אבירים שהיה נבלע באברים, שנאמר דק מחספ"ס בגימ' רמ"ח, ומרוב דקותו הוא דק:

ובזוהר זה לשונו, מזונא דאשתכח לישראל בההוא זמנא מאתר עילאה דאקרי שמים הוא מזונא יתיר דקיקא דעייל לנפשא יתיר מכלא ומתפרש יתיר מגופא ואקרי לחם הקלקל, ע"כ. הקלקל, לפי שהוא דקיק יתיר באה המלה כפולה, הקל קל, אבל הן שרפו ידיהם מן התורה, האספסף כתיב בגימ' רפ"ו, שרפו ידיהם מן התורה, לא אכלו אלא מן התמצית, ולא היה נבלע באבריהם, פחדו שלא יתעפש בגופן, והיו מבקשים דברים המעכלים. ולזה אמרו בלחם הקלקל כתיב, פחדו שלא יתקלקל המזון בגופן ויתקלקל גופם מחמת המן:

ויש לשאול. שבשאלה זו ניתן להם השליו במקום הבשר, והשליו כבר נתן להם בירידת המן, שנאמר בערב תאכלו בשר, ואומר ויהי בערב ותעל השליו, נוכל לומר שאותו שליו היה רוחני לא טעמוהו, ואפי' נאמר שטעמוהו לא טעמו בו טעם בשר, כמ"ש בלתי אל המן עינינו, שלא היו רואים מכל מה שהיו מתאוים כן היה בשליו שהיו טועמים טעם בשר אבל לא היו רואים, לזה התאוו בשר תאוה שהוא בשר חומרי לפי ערך חומרם שהיה חומר עכור, לזה נתן להם ב"פ גם עד שהיה נכנס בין שיניהם, זהו והיה לכם לזרא, שהיה דבר זר לישראל שחומרם זך, ולזה ויגז שלוים מן הים, אבל אותו שהיה יורד עם המן היה כולו רוחני והיה מן השמים, ולזה אמר שם ותעל השליו ותכס את המחנה, שלא היה יורד על הארץ, שנאמר וכאמתים על פני הארץ, שהיה גבוה ב' אמות מן הארץ כדי שלא יקבל מחומריות הארץ, וכאן אמר ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה וכאמתים על פני הארץ, וכן אותו שליו לא היה צריך שחיטה כמו הנהו אטמייתא דפ' ארבע מיתות שאמר שם ומי איכא בשר יורד מן השמים אין כי הא דר"ש בן חלפתא סנהד' נט) פגעו בי' הנהו אריות והוו קא מנהמי לאפיה אמר הכפירים שואגים לטרף וגו' נחיתו להו תרי אטמתא (פי' שני ירכות) מן שמיא אכלי חדא וחדא שבקוה אייתי' לבי מדרשא, אמרו אין דבר טמא יורד מן השמים, אבל אלו היו צריכין שחיטה והיו שוחטין אותן שנאמר וישטחו ארז"ל אל תקרי וישטחו אלא וישחטו. והרמב"ן ז"ל כתב בפרשת בשלח, וענין השליו השני בקברות התאוה, כי לא בא להם ממנו לשבוע כאשר יאמר כאן תמיד לשובע בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע. ויתכן שהיו גדוליהם לוקטים אותו או שהי' מזדמן לחסידיהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשליו וילקטו המרבה והממעיט כאשר אמר במן, ולכך אמר שם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ואמר וישובו ויבכו גם בני ישראל וגו', שהיו גם מהם בוכים לו ולא כולם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד כאשר אמר הממעיט אסף עשרה חמרים, ואכלו חדש ימים, ע"כ. ובגמרא פרק יום הכפורים כתיב שלו וקרי שליו צדיקים אוכלים אותו בשלוה ורשעים אוכלים אותו ודומה עליהם כסילוין שהוא מין ממיני קוצים. ומה שאמר אשר נאכל במצרים כי היה לו לומר אוכלים ואמר נאכל, לומר שהיה להם דגים מלוחים אלא שהיו דואגים כשיכלו אין להם עוד ממנו, כן פירש ר"ח. והרמב"ן ז"ל כתב, כי מה שאמר את הקשואים ואת האבטיחים, הוא תלונת בני ישראל, כי הקשואים והאבטיחים והחציר וכו' במצרים הרבה מאד כי הוא גן הירק, וכאשר היו בעבודה בשדה היו אוכלים מן הירקות, או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנסם בלחם צר ומים לחץ והיו נפוצים בעיר והם נכנסים בשדות ובגנות ואוכלים מן הירקות ואין מכלים דבר כמו מנהג עבדי המלך, ונותנים להם ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, ע"כ:

ובזוהר ובשביעית יצא לחפשי חנם, מהו חנם דלא יהיב למאריה כלום. אלא רזא דא הכי אוליפנא כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, חנם בלא ברכה, דלא הוי עלנא במצרים עול דלעילא, תא חזי עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא ועל דא פטורין מן המצות, מאי עול מלכו' שמים אלא כהאי תורא דיהבין עליה עולא בקדמיתא בגין לאפקא מני' טב לעלמא, ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מידי, הכי נמי אצטריך ליה לבר נש לקבלא עליה עול בקדמיתא ולבתר יפלח ביה בכל מה דאצטריך, ואי לא קביל עליה האי בקדמיתא לא יכיל למפלח, הדא הוא דכתיב עבדו את ה' ביראה, כמה דאת אמר ראשית חכמה יראת ה', ודא מלכות שמים, ועל דא האי בקדמיתא דכולא, מאן אוכח תפלין, בקדמיתא של יד בגין דבהאי עייל לשאר קדושה, ואי האי לא אשתכח לגביה לא שריא ביה קדושה לעילא, בגין כך בזאת יבא אהרן אל הקדש כתיב, והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באוחרא, ועל דא עבדין פטורין מעול מלכות שמים, ואי מהאי עול פטורין, מכל שאר פקודין פטורין, דהא שאר לא שריין עליה דבר נש עד דאשתכח גביה בהאי עול, ובגין כך הוו אכלי ישראל במצרים חנם, ע"כ. הרי מכאן ראיה שהיו אלו ערב רב שאינם רוצים לקבל עליהם עול מלכות שמים וליכנס משם לקבל עליהם עול שאר מצות אלא חנם. וכן במספר קטן הדג"ה עולה בלא ברכה:

ועתה נפשנו יבשה אין כל. שאין לה שום לחלוחית, שלא היה להם תורה ולא שום מצוה אלא שהיה להם קצת בטחון על ידי המן שהיו עיניהם תלויות בו, לזה אמר והמן כזרע גד, לומר שאפילו זה הבטחון אינו דבר נקל, כי זה היה נותן להם כח ואבירות לב, כמו בני גד שהיו נוצחים במלחמה שנאמר וטרף זרוע אף קדקד, ומחזק ראות העינים כמו הבדולח, כמו שהם מביטים במן שאמר אל המן עינינו, והם היו כופרים בטובתו של הקב"ה, שאע"פ שהיה בא להם מהתמצית, עכ"ז בא להם טובה ממנו שהיה מחזק לבן והם כפויי טובה:

או יאמר כזרע גד כמו שארז"ל שהיה מגיד לו, שמה שדברו על המן, היה המן מגיד למשה, שהם יושבין בד בבד והיו מדברים כנגדו ומיד הדבר בעודו לח היה מגיד למשה, זהו כעין הבדלח, הבד לח:

שטו העם ולקטו וגו'. היו משוטטים בשכלם שלא היה גופם יכול לקבלו מרוב זכותו ודקות וגופן גס ועכור והיו מבקשים להגשימו. ואמר וטחנו ברחים, יפלא איך היה נטחן, כי הדבר המתוק כדבש ידבק ברחים ולא יטחן, כמ"ש וטעמו כצפיחת בדבש, אלא כשאמרו בלתי אל המן עינינו אז נתגשם להם ונעשה כזרע גד והיו עושים בו דברי גשמות, לזה אמר וטחנו ברחים, והדיכה היא במדוכה והבשול הוא בפרור ומה לו להזכירם, אלא לומר שאע"פ שנתגשם נעשה כזרע גד, והיו רוצים להגשימו יותר, ולזה היו מכניסים אותו ברחים ובמדוכה ובפרור, כי הם חומרים ורגילים בלחם מן הארץ חומרי לא בלחם מן השמים, ולזה עשו אותו עוגות כדי שיהא בו תואר לחם. והיה טעמו כטעם לשד השמן, לומר שהיה מתגשם להם, כמו התינוק היונק מן השדים שהוא טועם בהחלב כל מה שאמו אוכלת, ואינה יכולה לתת לו המאכל בעצמו כדי שלא יזיקו, כן על זה הדרך היו טועמים במן, וכל זה לומר שהם קטני אמנה, כמו התינוק שהוא מובטח על שדי מו ואינו יודע מהות של חלב, כן הם לא השיגו בו מהות כי אם קצת טעם, כי לא ידעו מהו. וכנגד חומר ד' יסודותיהם היו עושים בו ד' דברים, טחינה, דיכה, אפיה, ובישול:

ובספרי וטחנו ברחים. והלא לא ירד לרחים לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנטחנים ברחים. או דכו במדוכה, והלא לא דכו במדוכה לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנידכים במדוכה. ובשלו בפרור, והלא לא ירד לקדרה מעולם, אלא מלמד שהיה משתנה להם לכל המתבשלים בקדרה. ועשו אותו עוגות, והלא לא ירד לתנור מעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנאפה בתנור. אין לי אלא לאלו בלבד, מנין לשאר המתלקטים מן השדה, ת"ל ולקטו. משל לאדם שאומר תאנים אני רוצה, נותנים לו ענבים אני רוצה נותנין לו, ע"כ. כונתם ז"ל לומר שאי אפשר שיקבל המן שום מלאכה מאלו המלאכות טחינה דיכה וכו', מאחר שהוא דבר מתוק אינו נטחן ולא נדוך והוא נמס בביטול ואפיה, אלא שהיה משתנה לכל מה שהיו משוטטים בדעתם:

ובזוהר שטו היינו ושט, שוטים הם שהולכים אחר הושט, ששני הסימנים שהם הקנה והושט, הקנה כנגד עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה אלא נהנין מזיו השכינה, לזה הקנה אין נכנס בו לא אכילה ולא שתים כי אם הקול שהוא עבודתו יתברך, קול של תורה, קול של תשובה, קול של שירים ותשבחות לה' יתברך, לזה אמר שוטים הם שמניחים עבודתו ית' והולכים אחר הושט, אחרי תאוות הגשמיות ואחרי המותרות, כי מאחר שה נאכל חי, למה להם לטחון ברחים ולד במדוכה. ועכ"ז לא היה להם בזה שום ריוח חשיבות אלא אדרבא פחיתות, כי קודם היה כצפיחת בדבש ועתה אחר עמל וטורח והיה טעמו כלשד השמן, כל זה מרוב שטותם והלוכם אחר תאותם נסתמו עיניהם מלראות ונטמטם לבם להבין. למדה תורה דרך ארץ שאם יוכל לאכול פת בלא לפתן לא יבקש מותרות, וכן משה אומר לישראל בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, רצה שנתן הבשר ללפתן בערב לפי שהוא מזון כל הלילה, אבל ביום יכול לגלגל עצמו באיזה דבר, לפי שביום הוא רעב מחמת שעבר עליו כל הלילה בלא אכילה, אבל בערב שכבר אכל אינו יכול לאכול בלא לפתן, לזה בערב בשר:

וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו כדי שלא יקבל מלחות הארץ ויתגשם, וכן ותעל שכבת הטל וגו', שהיה מכסה עליו כדי שלא יקבל מגשמות האויר, והיה כמונח בקופסא:

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו הבין שמה שאמרו תנה לנו בשר, היתה כונתם לכלול בבשר גם היתר עריות שהן נקראים ג"כ בשר שנאמר והיו לבשר אחד, וזהו התאוו תאוה, ב' תאוות, תאות הבשר, ותאות העריות. וכן אמרא בגמרא, זכרנו את הדגה, רב ושמואל חד אמר דגים וחד אמר עריות:

ויחר אף ה' מאד. ויחר אף ה' על שהיו כפויי טובה, שנתן להם המן שאפי' שהיו אוכלים רק מהתמצית עכ"ז היו טועמים בו כל מה ששואלים אפי' אלו הקשואים והשומים וגו' שנאמר לא חסרת דבר הדבור לבד חסרת, דבר וינתן לך, אלא שהיו רוצים לראותם מוגשמות ולראותם בעיניהם, ולא עוד אלא שהיה מחזיקם כבריא אולם ומאיר עיניהם כמו שאמרו על כזרע גד שהיו חזקים ובעלי כח כבני גד שנאמר בהם וטרף זרוע אף קדקד, והקב"ה רוצה לזכך חומרם והם מתאוים להעכירות. מאד, על ערב רב שהתאוו היתר עריות כי ישראל לא התאוו לזה כי היו גדורים ממצרים, כי לא נמצא בהם כי אם אחת ופרסמה הכתוב, אבל ערב רב בכלל תאות המאכלים התאוו לגרות יצרם בעריות, לזה אמר התאוו תאוה, ולא עוד אלא שבוכים, לזה מאד. ובעיני משה רע על שנטפלו ישראל עמהם על המן שהוא יורד בזכותו, כמו שארז"ל מן בזכות משה, ענני כבוד בזכות אהרן, באר בזכות מרים, והם מטילים בו דופי, ולזה אמר ובעיני משה רע, כי על היתר עריות לא חרה לו כי אינו בידו, וזהו אומרו מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, שרמז על היתר עריות שנקרא בשר, כמו שאמר למה הרעות למה הבאשתני בעיניהם, הואיל והמן בזכותי למה המצאת להם תאותם, לזה מצתי חסר א', מצתי לשון מצה ומריבה, שלא ימצאו בי עולה. ואם ככה את עושה לי, שעשיתני כנקבה שאין לה חלב להניק:

ובזוהר ת"ח משה אתאחד והוה סליק במה דלא אתאחד נביאה אחרא, ובשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא הנני ממטיר לכם לחם מן השמים חדי משה ואמר השתא ההוא שלימו בי אשתכח דהא בגיני אשתכח מן לישראל, כיון דחמא משה דאהדרו לנחתא לדרגא אחרא ושאלו בשר ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלקל, אמר אי הכי הא מדרגא דילי פגים דהא בגיני אכלין ישראל מן במדברא הא אנא פגים ואהרן פגים, אמר אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג, דחשיבנא נקבה במיכלא דילה ואנא נחית מן שמיא וארעא, את עשה לי לנחתא לאתר דנקבה ולמפגם לתרי דרגי, אי הכי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי, רעתי היא ודאי לאחדא בדרגא תתאה כדין. ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש וכו', א"ל הא אינון למתן להו מיכלא אחרא ולא תהא פגים בדרגא דילך, ועל דא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, מ"ט כיון דאינון אתאחדו בסיהרא וכו', ע"כ:

ובמדרש ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו', ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אם לא אתן להם הורגים אותי ואם אדבר כנגדם אתה הורגני, מכאן ומכאן הרוג אני, בבקשה ממך הרוג את ההרוג שנאמר הרגני נא, מיד חרה אף הקב"ה אמר לו משה תן בשר לבני, אמר לפניו רבש"ע מאין לי בשר, אמר לו צפרדעים לא היה לך במצרים, כנים לא היה לך במצרים, כל כך היית עשיר. אמר לפניו רבש"ע משלך היה לי, אמר לו במצרים היה לי וכאן לא היה לי, היד ה' תקצר, ע"כ. ומה שאונהו על הצפרדעים ועל הכנים ולא על הערוב ועל הארבה, הוא לפי מה שאמר משה הצאן ובקר ישחט וגו' שהם בהמה גסה, אם את כל דגי הים שהם מן המים, ונתן להם השליו שהוא מין עוף שהיה בשרו דק והיה מין גס שנאמר הבשר עודנו בין שניהם וגו', ובשר העוף אינו נכנס בין השנים מחמת דקותו, וזה היה עוף שהוא מן המים ונכנס בשרו בין השנים מחמת גסותו כמו טבע בשר בהמה, לזה אמר לו צפרדעים שהם מן המים כמו הדגים, וכנים שהם מן העפר כמו הבהמה, והעוף נברא משניהם מן המים ומן העפר, כמו שאז"ל מן הרקק נבראו, לזה אמר לו צפרדעים היו לך כנים היה לך, שהם מיסוד המים ומיסוד העפר, ואני יכול לעשות משניהם בריה אחת ותהיה כלולה משניהם, מן המים שנאמר ויגז שלוים מן הים, ומן הארץ שנאמר ויטוש על המחנה וגו' וכאמתים על פני הארץ, ויהיה בו מטבע בהמה גסה ומטבע בהמה דקה, ואולי לזה רמז כאמתים ב' אמות, אמה שעל הארץ היתה גסה ואמה שלמעלה ממנה היתה דקה. ומה שאמר אמר הקב"ה תן בשר לבני, הכונה היא לומר לו הואיל והמן בזכותו, השליו היה יורד עמו שנא' בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו', ואומר ויהי בערב ותעל השליו וגו', ולפי שהיה מן השמים היה דק בתכלית הדקות עד שלא היו טועמים בו טעם בשר, אתה שאתה ב"ו היה לך להגשימו, ועל זה אמר לו תן בשר לבני. לערב רב ששאלו דגה וחציר ובצלים ושומים אין לך עסק עמהם אלא לבני שנאמר וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר לא אמרו מי יתן לנו בשר, שהיו רוצים שיהיה גשמי, בידך היה להגשימו הואיל וירד בזכותך, אמר לפניו רבש"ע משלך היה לי, כלומר גם אני אין בידי כח להגשימו, כי מדתי היא עליונה ונבואתי היא מאספקלריא המאירה, אמר לו א"כ אספה לי שבעים איש וגו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, כדי שיתעבה ויתגשם כשיבא מחמתם, ונשאו אתך במשא העם שיאכלו בזכותם. ומה שאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ארז"ל במדרש והיכן היו הראשונים שהיו להם במצרים שנאמר לך ואספת את זקני ישראל וכשעלה משה לקבל את התורה היו עמו שנאמר ויעל משה ואהרן ושבעים איש מזקני ישראל, וכתיב ואל הזקנים אמר, אלא כיון שנשתהה משה לירד שנא' וירא העם כי בשש משה, נכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם משה התנה עמנו שירד לארבעים יום, והרי ארבעים יום ולא ירד, ושתי שעות יותר ולא ידענו מה היה לו, קום עשה לנו אלהים, אמרו להם מה אתם מכעיסים למי שעשה לכם כל הנסים והנפלאות, עמדו עליהם והרגום, ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים, עמדו עליו והרגוהו, וכן ירמיה אומר גם בכנפיך נמצאו דם נפשות נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה בשביל אלה אלהיך ישראל, אחר זמן אמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש תחת אותם שנהרגו על קדושת שמי. ואפשר שהן בעצמן באו בגלגול, כמרז"ל, שכן רמז למשה ואמר לו אשר ידעת כי הם זקני העם, הן בעצמן היו זקני העם, לז"א אשר ידעת, אתה ידעת דבר זה, וראוי לשלם להם שכרם שנהרגו על קדושת שמי, ולזה אמר אספה לי, וארז"ל כל מקום שנאמר לי הרי קיים לעולם ולעולמי עולמים, בזקנים נאמר בהם לי, בכהנים וכהנו לי, בלוים והיו לי, בישראל כי לי בני ישראל וגו', ומונה והולך י"ב שנאמר בהם לי, וראש כולם הזקנים, וכשהזכירם מיילל עליהם ועל הריגתם. איש מזקני ישראל, ר"ת אמי, שהזקנים נקראים אם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, אומתך שהן הזקנים. אשר ידעת כי הם, ר"ת איכה. זקני העם, ר"ת זה. א"כ מקונן עליהם ואומר אמי איכה זה, איך היה זה. ומשלים המאמר, דבר אחר במתאוננים נשרפו על שהקלו ראשם כשעלו להר סיני שנא' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, כעבד שהוא משמש רבו ופרוסתו בידו ונושך ממנה ומדבר בפני המלך, וכדי שלא לערבב שמחת התורה המתין להם הקב"ה עד כאן, שנאמר והאספסוף אשר בקרבו אין אספסוף אלא סנהדרין שנא' אספה לי שבעים איש, וכתיב ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה, וכתיב ותבער אש בעדתם, ואין עדה אלא סנהדרין שנא' והיה אם מעיני העדה, אמר משה לשעבר היו עמי מי שנשא במשאם של ישראל, ועכשיו אני לבדי לא אוכל, אמר לו הקב"ה לא תשא אתה לבדך אספה לי, ע"כ. אם כן אספה לי, אותם שאתה אספת לא היו לי, אבל אלו יהיו לי שתקחם על פי גורל, כי אותם שאתה אספתם לא היה בהם איש, שנא' לך ואספת את זקני ישראל, אבל כאן שבעים איש, שהיו אנשים כשרים והגונים שיהיו שוים לך, ואצלתי וגו':

ואל העם תאמר התקדשו למחר. לא היום, לפי שזה היום הוא בגבולך ומאיר מחמתך, אבל מחר אחר שתאצילם מחמתך, פני משה כפני חמה, אז חמה של מחר יהיה בה קצת עביות, ואכלתם בשר, שיתעבה ותטעמו בו טעם בשר גס עד שיכנס בין השינים:

לא יום אחד תאכלון. היל"ל תאכלוהו, כמו שאמר ונתן ה' לכם בשר ואכלתם, אלא רמז להם שיכלו שבאכילתו מהר ימותו שנאמר הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת, שלא היה מספיק לבלעו עד שמת, ומהם לב' ימים שנאמר ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת. ולא חמשה ימים, הכשרים שבהם היו ממתינים ה' ימים ומתו, כמו שארז"ל מת לה' ימים זו מיתת כל אדם, יותר מכאן הם ביסורין, והם אותם ששהו י' ימים או ך', ואותם ששהו ל' יום הם אותם שנאמר עליהם והיה לכם לזרא, שהיו מאוסים ביותר עד שהיו בני אדם נזורים ומובדלים מהם מחמת ריחם הרע, זהו עד אשר יצא מאפכם, שהיו יוצאים וסותמים אפם כדי שלא יריחו ריחם הרע, זהו אומרו ואף ה' חרה בעם, אותם שמתו ביום א', ויך ה' בעם, אותם שמתו בב' ימים, מכה, אותם שמתו בה' ימים, רבה אותם שמתו בי' ימים, מאד, אותם שמתו בך' יום, ואותם שמתו בל' יום, כבר נתייאשו ונתרחקו מהם:

ורבינו בחיי ז"ל כתב, לא יום ולא יומים, כפל ואמר ולא ה' כנגד ה' אצבעות יד האוכל, ולא עשרה כנגד ב' ידיו, ולא עשרים הם משל כמו שאמרו יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו, ע"כ:

ויאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו' הצאן ובקר ישחט להם וגו' אמר משה הואיל וגברה עליהם התאוה נעשו אסירים לתאותם ומתאוה אחת יבואו לתאוה אחרת, והראיה שאמרו קודם מי יאכילנו בשר ואח"כ אמרו זכרנו את הדגה ואח"כ אמרו את הקשואים וגו' א"כ א"א למלאות תאותם, כי כשאמרו מי יאכילנו בשר הלא יש בשר בהמה דקה ויש בשר בהמה גסה ויש בשר חיה ויש בשר עוף, ואם תתן להם אחד מהם יאמרו לא זה שאלנו אלא זה, אמר לו הקב"ה היד ה' תקצר, אני אמלא כל תאותם כאחד, במה בשליו, כמו במן, כי במן היו בו כל מיני טעמים מכל מה ששואלים, כן יש כל מיני בשר בשליו, אע"פ שהיה עוף טעמו בו טעם בשר בהמה גסה שנאמר הבשר עודנו בין שניהם, כי כן נתאוו הם לבשר שלא יתעכל במהרה ונתן להם:

ובמדרש וכתבו רש"י ז"ל, זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו, ר' עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר הכל כמשמעו, מי מספיק להם, כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו, ואי זו קשה זו או שמעו נא המורים, אלא לפי שלא אמר ברבים חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חסך לו הכתוב, ר"ש אומר ח"ו לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם עד חדש ימים ואח"כ תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו ותהא אכילה זו מספיקתם לעולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך. השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ולא תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת כו', אמר לו אני הולך ומפייסן, אמר לו עד שאתה אומר כן אני אומר לך שאין שומעין לך, כיון שהלך משה אצלם אמר להם היד ה' תקצר הן הכה צור ויזובו מים, אמרו פשרה היא זאת אין בו כח לתת את שאלתנו, ע"כ. אליבא דר"ש ואכלו שאמר עד חדש ימים ואח"כ תהרגם מדוייק, כי אליבא דרבי עקיבא חדש ימים למה, הכוונה היא לומר שיאמרו אין בידו כח להספיק שאלתם, אם כן יאמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם, ואכלו חדש ימים למה, וצ"ע:

וישארו שני אנשים במחנה וגו'. לפי שאמר ה' למשה אספה לי וגו' ולקחת אותם אל אהל מועד וירדתי ודברתי וגו' ואצלתי וגו', הם אמרו המקום גורם לחול הנבואה וג"כ ההעמדה אצל משה שנאמר והתיצבו שם עמך, עשו עצמן כשיריים ולא רצו לצאת מן המחנה ועודם שם חלה עליהם הנבואה, ולזה אמר ויתנבאו במחנה, כי אחר שאמר וישארו שני אנשים במחנה למה חזר ואמר ויתנבאו במחנה אלא לומר לך שמחשבתם שאין המקום מוכן לנבואה כמו אהל מועד, שכן אמר ולקחת אותם אל אהל מועד, וחלה עליהם הנבואה, ונביא שכובש נבואתו חייב מיתה לכך ויתנבאו וגו'. וירץ הנער ויגד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה. כוון לומר שכיון שאין נבואתם באהל מועד אצל משה, ה"ז כנבואה אחרת במדרגה אחרת, ולזה אמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, אינם מתנבאים באהל מועד כדי שנאמר מאצילתו ונביאותו של משה הם מתנבאים. אמר לו משה ואם חלה עליהם הנבואה, על כרחם צריכים לומר נבואתם כדי שלא יתחייבו מיתה, לזה אמר ויען יהושע וגו', כי קודם אמר וירץ הנער ויגד למשה וגו' ואח"כ אמר ויען, אין ויען אלא אחר דבר, אחר דבריו של משה כמו שאמר ויען אדוני משה, אע"פ שאתה אדוני ורבי ואיני ראוי לתת לך עצה, אבל אני מחוייב שאני תלמידך, ולזה אמר מבחוריו כלומר תלמידיו. וכן רבינו סעדיה פירש מתלמידיו. אדוני משה כלאם. בבית הסוהר כדי שיהיו עצבים ואין הנבואה שורה מתוך עצבות. א"ל משה המקנא אתה לי, אתה אומר שאין נבואתם אצולה מנבואתי, המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה', פירוש אע"פ שיתן ה' את רוחו עליהם לא מאצילות נבואתי:

וירץ הנער. יש מפרשים שהוא יהושע שנאמר בו נער לא ימיש וגו'. ויש מפרשים שהוא גרשום. וכן נראה, שאם הוא יהושע הלא לא היה יודע לפי שלא היה במחנה ולא ימיש מתוך האהל, ולפי זה למה אמר לו המקנא אתה לי, כי הוא לא אמר אלא כלאם, א"כ לגרשום שאמר מתנבאים שייך לומר המקנא. או נוכל לומר שהאמירה היתה לגרשום ולפי שעשו עצמן שיריים לזה היתה נבואתם מן השיריים שהוא חוץ לאהל שנאמר רגליה יורדות מות, לזה התנבאו משה מת ויהושע מכניס, והבן. ואמר אדוני משה כלאם, מנעם מנבואתם, כמו ויכלא הגשם מן השמים. שאומרים משה מת ויהושע מכניס, ואע"פ שאומרים יהושע מכניס אני רוצה להיות משרת לך ותהיה בחיים ואני משרת לך כמו שאמר התנא הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ולזה אמר אדוני משה, אהיה משרת משה, כלומר יקרא שמך עלי. או יאמר אדוני משה כלאם, הואיל ונבואתם אצולה ממך כמו שאמר לך הקב"ה ואצלתי מן הרוח אשר עליך, א"כ בידך למנעם. א"ל נבואתם אינה אצולה מנבואתי, כי לא התיצבו עמי ולא באו האהלה, ונבואתם אצולה מהקב"ה, ולזה אמר כי יתן ה' את רוחו עליהם. וכן אמרו במדרש בענין מעלת הענוה שבזכות הענוה שהיה בהן שלא יצאו האהלה זכו לרוח הקדש, והיה להם יתרון בנבואתם על מעלת הזקנים שהרי הזקנים לא נתנבאו כי אם עד למחר שנאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר, ואלו התנבאו עד לימות המשיח, שכן כתוב ביחזקאל כה אמר ה' האתה הוא אשר דברתי בימים הקדמונים ביד עבדי הנביאים נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם אל תקרי שנים אלא שנים. ועוד שהזקנים לא נתפרש שמותם ואלו נתפרשו שמותם, ועוד שהזקנים לא היו מתנבאים אלא מרוחו של משה ואלו מתנבאים מרוחו ית', הוא שאמר משה ליהושע המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם. ועוד שהזקנים מתו במדבר ולא נכנסו לארץ. ואלו נכנסו ונבחרו לנחול את הארץ לישראל, שנאמר אלידד בן כסלון הוא אלדד, ומידד הוא קמואל בן שפטן, הא למדת כמה היא מעלת הענוה, ע"כ. הרי אמר בפירוש שהם נתנבאו ברוחו של מקום. ויש לתמוה מה שאמר אדוני משה, שאסור לקרוא לרבו בשמו, ואפילו אחר ששמו כשם רבו אסור לקרותו בפניו, וא"כ איך אמר אדוני משה. ונוכל לומר על צד הדוחק שאמר במדרש אדוני משה כלאם, כשם שהמקום כלאם אף אתה רבוני כלאם, והיכן נזכר מקום בפסוק, אלא הוא אמר אדוני השם כלאם, משמע אדון הכל ומשמע רבו, והשם בהיפוך משה, הוא אמר השם, וכותב התורה שהוא משה כתב משה, שהוא כוון באמרו השם כאלו אמר משה, ומי גילה זה, מלת אדוני שיש לה שתי משמעיות, כן משה יש לו שתי משמעיות. ופירוש שהמקום כלאם. שנתנבאו ולא יצאו האהלה. אדני משה כלאם גימט' ראש לומר אין לנו אלא ראש אחד, אדון אחד, מלך אחד, נביא אחד. כלאם בגימ' מלך א'. א"ל משה אתה גנית אותם לומר שהשם כלאם שלא יצאו האהלה, זהו שבחן שלא הוצרכו שיאצל עליהם מהרוח אשר עלי אלא ה' נתן רוחו עליהם, ומי יתן את כל עם ה' שיהיו כן שיתן את רוחו, ולא שיאציל אלא שיתן את רוחו כמו שעתיד להיות שנאמר אשפוך את רוחי על כל בשר:

ובמדרש שני פעמים כתיב בספר תהלים פסוק מי יתן מציון, אחד בספר ראשון ואחד בספר שני, ולמה, אמר רבי לוי הרב אמר כתוב אחד והתלמיד אמר כתוב אחד, הרב אמר מי יתן לבבם זה להם, והתלמיד אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים, ולא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין בעולם הזה אבל לעולם הבא מתקיימין דברי שניהם, דברי הרב מנין שנאמר ונתתי לכם לב בשר, דברי התלמיד מנין שנאמר אשפוך את רוחי על כל בשר. כנגד מי יתן והיה לבבם, אמר דוד שם פחדו פחד, שלא ימותו כמו שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים, אמרו אילו היה מדבר עמנו במדת הוי"ה שהוא מדת רחמים היינו יכולים לקבל, אבל במדת אלהים אין לנו יכולת לקב שהוא דין, לזה דבר אתה עמנו שאתה ב"ו כמונו, א"ל הקב"ה הטיבו אשר דברו, לא כמו שאתה חושב שח"ו שהם מואסים בי:

מי יתן והיה וגו'. אמרו במדרש אילו אפשר להעביר מלאך המות הייתי מעבירו, שהם לא אמרו ואל ידבר עמנו אלהים אלא מפחדם מן הדין שלא ימסרו ביד מלאך המות ומדת הדין, אלא שכבר נגזרה גזירה. רבי יוסי אומר על תנאי זה עמדו ישראל על הר סיני שלא ישלוט בהם מה"מ שנאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו', לזה אמר דוד שם פחדו פחד, והפחד הוא כי אלהים בדור צדיק, שהיו דור צדיק והיו כולם בלב אחד שנאמר ויחן שם ישראל, לזה אמר צדיק ולא אמר צדיקים. ובאו לקבל התורה ונגלה עליהם בשם אלהים, זהו כי אלהים בדור צדיק. עצת עני תבישו, אמר הקב"ה למשה אע"פ שאמרו דבר אתה עמנו, לא תביישם לומר השמע עם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, הם ג"כ האמינו בזה ואמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, אלא שאין חומרם זך כחומרך ואין יכולין לקבל. זהו כי ה' מחסהו, שה' חס עליהם ואמר הטיבו כל אשר דברו. מי יתן מציון, לפי שכל הברכות והישועות הם מציון, כמו שאמרו במדרש אמר רבי לוי כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקב"ה ליתן לישראל אינם אלא מציון, עוז מציון שנאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון, ישועה מציון שנא' מי יתן מציון ישועת ישראל, שופר מציון שנא' תקעו שופר בציון, ברכה מציון שנא' יברכך ה' מציון, טל וחיים מציון שנאמר כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, עזר וסיוע מציון שנאמר ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך, תורה מציון שנאמר כי מציון תצא תורה. זהו ישועת ישראל ששאלו ששם הוי"ה ידבר שבו הישועה שנאמר לה' הישועה, לא לאלהים. והיתה לה' המלוכה לא לשם אלהים. יגל יעקב, כי באותו זמן יהיה להם לב חדש. ישמח ישראל, שיהיו כלם ישרים:

ובמדרש למה יגל יעקב ולא אברהם ולא יצחק, אמר ר' לוי כשישראל חוטאים יעקב מרגיש במערת המכפלה שנאמר כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל, וכן כשתבא השמחה יעקב שמח בה מכל האבות, ד"א לפי שהוא מזומן לסעודה שנאמר שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, מאי מקוראי מזומני, כד"א ויתן לו מקום בראש הקרואים, ורב אמר משל למשיא בתו מי שמח בה לא אביה של כלה שנאמר כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, הוי כשתבא הגאולה והישועה לישראל, יעקב שמח מכל האבות, לכך נאמר יגל יעקב ישמח ישראל, ע"כ. כנגד דברי התלמיד שאמר מי יתן כל עם ה' נביאים, אמר דוד שם פחדו פחד, שם כמשמעו שאלדד ומידד מתנבאים ואומרים משה מת יהושע מכניס, זהו מתנבאים, מת נביאם, פחדו שלא ימות משה, אמר לא היה פחד כי אלהים פזר עצמות חונך, אותם החונים עמו במדבר נגזר עליהם ששם יתמו ושם ימותו ויתפזרו עצמותיהם במדבר, למה שהבאישו בארץ חמדה, ולזה נמאסו, זהו הבישות כי אלהים מאסם, לזה נגזר גם על הרועה שלא יניח צאנו והוא יכנס, ולתועלתם מת עמהם כדי שיביאם עמו לעתיד לבא שנאמר ויתא ראשי עם, א"כ לא היה פחד, מי יתן שיתקיימו דברי התלמיד שנאמר אשפוך את רוחי על כל בשר ויהיו כלם נביאים כמו שאמר משה מי יתן את כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, ולא יצטרכו לרוחי. ואמר ישועות בלשון רבים לפי שעתיד לחול הנבואה על כל אחד ואחד לפי ערכו ולפי ערך קבלת נשמתו, לזה אמר ישועות, ישועה לכל אחד ואחד, ולזה אלהים לכל אחד ואחד בדין. או נאמר שאמר אלהים לפי שאותו זמן הוא מלחמת גוג, א"כ לז"א ישועות, שבאותו זמן יבטל היצה"ר שנאמר אשפוך את רוחי על כל בשר, ואומר והסירותי את לב האבן וגו' ונתתי לכם לב בשר, כלומר שיהיו רבים ונוחים בעבודתו ית':

ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל. לפי שנתוסף בזקנים רוח מה שלא היה בהם, ולמשה ג"כ כדי להאציל ממנו לע' זקנים, לזה אמר זה הלשון של אסיפה הנאמר על המיתה, שנאמר ויאסף אל עמיו, ומאותה שעה מתוסף בו דעה שמראין לו שכרו בעולם הזה קודם המיתה, כמו מעשה דר' אבהו שהראו לו כמה נחלי דאפרסמונא ואמר ואני אמרתי לריק יגעתי כדאיתא במדרש פרשת חיי שרה, ואומר תוסף רוחם יגועון אחר שנאצל עליהם הרוח. ורוח נסע וגו'. בא השליו מחמתם:

כדרך יום כה וכדרך יום כה. כבר ידעת כי הנבואה היא מלמודי ה' שהם נצח והוד, זהו דרך יום כה שהיא כ"י. ולז"א אמר וכאמתים על פני הארץ, אמתים הם נצח והוד, על פני הארץ היא כ"י:

ואף ה' חרה בעם. כתב הרב רבינו בחיי ז"ל, מה שלא התפלל משה עליהם כמו שהתפלל במכת האש, יתכן לומר כי אולי נתבייש מפני החטא הגדול ומיעוט אמונתם בהקב"ה, כי היו כפויי טובה והוסיפו עון על עונם אחר שהיו מתאוננים ביציאתם אל המדבר התאוו תאוה ולא לקחו מוסר מן הראשונים שנשרפו באש, ועוד נתבייש ממה שנתרעם כלפי השכינה ואמר למה הרעות לעבדך, ופחד ממדת הדין, ע"כ. ולפי מה שאמרנו שאמר משה הצאן ובקר ישחט להם שהם טבועים בים תאותם איך יתפלל עליהם, אדרבא הוא למד עליהם קטגוריא אליבא דרבי עקיבא, ואליבא דרבי שמעון שאמר הצאן ובקר ישחט להם ואכלו חדש ימים ואח"כ תהרוג אומה גדולה כזו אומרים לחמור כו' כדלעיל, אם כן זו היא התפלה. ואליבא דרבן גמליאל שאמר שא"ל הקב"ה עלילות דברים הם מבקשים, ואמר משה אני מפייסן והלך ואמר להם הן הכה צור ויזובו מים הגם לחם יוכל תת, אמרו לו פשרה היא זאת אין בו כח למלאות את שאלתנו, כששמע משה כן שאמרו שח"ו קצרה יד ה', אמר אין אלו ראוים לתפלה, וקצרה ידו ג"כ מלהתפלל עליהם:

ויקרא למקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו. הקב"ה חס על כבוד הבריות, שכן כתיב בנתלה כי קבור תקברנו, וארז"ל קבור לעץ תקברנו לתלוי, כדי שלא יהא מזכרת עון שלא יאמרו על עץ זה נתלה פלוני, וכן ואת הבהמה תהרוגו ג"כ מזה הטעם אם כן למה קראו למקום ההוא קברות התאוה, אלא בשבחן של ישראל הכתוב מדבר, שלא תאמר שמתו ג"כ מישראל, לזה אמר כי שם קברו את העם המתאוים, ישראל לא התאוו אלא האספסוף אשר בקרבו התאוו, אבל על בני ישראל אמר ויבכו גם בני ישראל ואמרו מי יאכילנו בשר, שהיו רוצים שיתגשם הבשר. שהשליו שהיה יורד עם המן היה רוחני כמ"ש: