עד ד' שעות. ועד ועד בכלל כדאיתא בגמ' וקסבר דעד ד' שעות זמן תמיד של שחר:

עד הערב. עד הלילה:

עד פלג המנחה. בגמ' מפרש דפלג ראשון דמנחה קטנה הוא דקאמר דס"ל דאתחלתא דמנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד הלילה ולמעלה הוא דהוו ונשארו שתי שעות ומחצה וחלק אותם ותמצא שכלה מחציתה לי"א שעות חסר רביעי:

אין לה קבע. כמ"ד תפלת ערבית רשות:

ושל מוספין. בפ' הקורא למפרע ילפינן מקראי דקרבן מוסף כל היום דכתיב דבר יום ביומו ותפלת מוספין כמוספין גופייהו שויוה רבנן:

ולעבדו בכל לבבכם. דאי בשני יצריכם ליתא דלכתוב לאהבה את ה' אלהיכם בכל לבבכם ולעבדו למה לי אלא שלא תוציא הדבור לפניו אלא א"כ הלב חושבו מקודם והיינו על לבה דלבה קודם לדבור:

מתפלל שלשתן כאחת. השלש שאנו מתפללין יפטר עצמו בזמן תפלה א'. ובגמ' דילן גרסינן יכול יתפלל אדם כל היום כולו באי זו שעה שיזדמן לו מן היום קאמר:

ומשני וזימנין תלתא. וכתב רש"י ז"ל שחרית מנחה ערבית:

משבא לגולה כן. כך היה נוהג אבל קודם לכן לא היה נוהג כן:

ת"ל כל קבל די הוה עבד מן קדמת דנא. ואפילו בפני הבית:

וצהרים. תפלת המנחה שאחר חצות ותרי צהרים איכא שעה שישית ושעה שביעית דחמה עומדת בראש כל אדם:

להרחיש. בולייר בלע"ז תרגום רמש ריחשא:

מילתא דחנן בר אבא פליגא. דודאי כיון דשמע לרב היכן הוה שוחה והיכן הוה זוקף מכלל דרב נשמע קולו לאחרים הוה דאי לא אלא מלחיש בשפתיו וקולו לא נשמע מהיכן ידע:

לא מסתברא דילא. לא מסתברא דא אלא מפני שמי ניחת הוא בעבור שמי ומשמע דבשם גופיה יזדעזע גופו וישחה ויכרע:

והוה מצלי מלחישא. שלא יטריד הצבור אבל בביתו שרי ומעשה דרב כי מצלי בביתו הוה:

מהיכן למדו ג' תפלות. כנגד מה תקנום:

איברים. של עולות ופדרים של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה וכנגדן תקנו תפלת ערבית:

וחם השמש ונמס. בד' שעות כדמפ' לקמיה בד' שעין שמשא חמין וטולא קריר:

כשהוא אומר כחום היום. ולא אמר כחום השמש כלומר מצינו במקום אחר ששינה הכתוב בלשון ואמר כחום היום משמע כל המקומות חמין בין במקום חמה בין במקום צל הוא מדבר בשעה ששית:

ואת דריש בבקר בבקר. דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר וכיון דשעה רביעית נמס עד ההיא שעתא לוקטין ותו לא ומכינין סעודתן בשעה רביעית ועלה כתיב ולחם בבקר לשבוע וה"נ בבקר דכתיב גבי תמיד עד ד' שעות משמע:

שלשלו. הורידו תרגום ותורידם ושלשלתינון:

שני גדיים. שעירים ואפשר שהיו גדולים דעתודים מתרגמינן גדיין ופסולין לתמיד:

על אותה שעה העיד ר' יהודה בן אבא וכו'. משנה היא בעדויות ובמדרש איתא דבימי שלמה הוה כי נשא בת פרעה שישן עד ג' שעות:

בימי מלכות הרשעה. רומי הרשעה כשצרו רומיים על ירושלם:

מאי טעמון דרבנין. דאמרי עד חצות:

דתנינן תמן. במס' תמיד פ' לא היו כופתין:

על קרן מערבית צפונית. של מזבח שהשמש באה מן המזרח לפיכך מושכו השוחט לצד המערב להרחיקו מן כותל המזרח מפני שכותלי העזרה גבוהין והחמה שחרית בשפולו של רקיע וצל הכותל עומד כנגדה וצפונית היינו משום דעולה שחיטתה בצפון ותמידין עולה הוו ושם היה בית המטבחים והטבעות קבועות ברצפה לתת ראש הבהמה לתוכן כדאיתא בסוף סוטה והן כ"ד טבעות כמנין המשמרות ומקומן אוכלות ברצפה כ"ד אמות על כ"ד אמות קבועות בשש סדרים ד' בכל סדר:

על טבעת שניה. ולא בטבעת שאצל המזבח אלא בשנייה לה הסמוכה לה לצד צפון ופני השוחט וצואר הבהמה באלכסון לצד מזרחית צפונית שמשם השמש באה שחרית. וטעמא דטבעת שנייה לא ידענא. ואני שמעתי כדי שתהא הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה שלא תהפך:

ושל בין הערבים. שהחמה באה מן המערב מושך עצמו לצד מזרח בכל יכלתו ופניו למערב ודרום באלכסון שזריחת החמה באה משם כך פי' רש"י ז"ל בפ' שני שעירי:

תפלת המנחה קודמת. כרבנן שזו תדירה וזו אינה תדירה:

כשלא הגיע זמן תפלה. דמנחה כדמפ' ואזיל:

ומטא יומא לשית שעין. שכבר הוא חצות ובדיעבד תמיד של בין הערבים בסוף שעה שישית כשר כדתנן הפסח ששחטו אחר חצות כשר. וכתיב ביה בין הערבים וה"ה לתמיד ומשום שאם יתחילו בסעודה אין מפסיקין שרי להו להתפלל מנחה אחר חצות אבל מ"מ אינה זמן מנחה ואז מתפלל מוסף תחלה עד שמונה ומחצה ואם בדיעבד התפלל מנחה קודם יצא כדאיתא לקמן דזמנה אינו אלא עד הקטרת האיברים דהיינו בט' שעות ומחצה:

אריסטוון. סעודה גדולה:

כמה הוא פלג המנחה. כלומר היכן כלתה מדתה וקאמר עד י"א שעות חסר רביע כדפרישית במתני' דבמנחה קטנה הוא דמשער ר' יהודה דעד סוף פלג ראשון שלה כלתה שיעור זמן מנחה לתפלה. ושמעינן דתחלתה מתשע שעות ומחצה ולמעלה וגבול כולה הוי שתי שעות ומחצה עד הערב חצי עשירית וי"א וי"ב:

תמן תנינן. בפסחים תמיד נשחט תמיד של בין הערבים בכל שאר ימות השנה נשחט בשמונה ומחצה. וכשקרבו האברים על המזבח להקטירו היה בתשעה ומחצה שהיו שוהין שעה בין שחיטתו להקטרתו ובהקטרתו שוהין נמי שעה ולפעמים שעה ורביע. ובערב הפסח מקדימינן ליה טפי משום דבעי למעבד פסחים דכל ישראל אחריו:

הכא את עבד מנחה שתי שעות ומחצה. דקתני בברייתא דפלג המנחה י"א שעות חסר רביע א"כ התחלתה מתשע שעות ומחצה ועד הלילה הוו להו ב' שעות ומחצה ואילו הכא קתני דשחיטת התמיד דמנחה דכולה שתא בחצי תשיעית ומשם עד הלילה הוי ג' ומחצה:

אלא לקטרת. בשעה שמקטירין אבריו והיינו בט' ומחצה:

צא שעה אחת לעסוקו. דהיינו שחיטתו והפשטו וניתוחו ומליחת אבריו בכבש וצריך שעה ובהך אתה עושה מנחה שתי שעות ומחצה ושיעור הקטרתו שעה ולפעמים שעה ורביע והיינו פלג המנחה דקאמר ר' יהודה:

דמדומי חמה. לשון אודם דהיינו בתחלת היום ובסוף היום החמה אדומה:

מיצויו. לתמצית דם התמצית כלומר לסופו:

גולתיה דרב. לבושו או מצנפת שכורך בה ראשו בגדיהם תרגום ירושלמי גוליהן:

מציין. מתקן ציציותיו:

איממא הוא הכא. בארץ ישראל שגבוהה היא הוי יום ברור דרב בבבל הוה שעמוקה היא כדמפ' ואזיל ובארץ ישראל אין לשער בכך אלא לאחורי טפי אי ס"ל לרב לעת מיצויו של יום:

זוטו של עולם. ארעיתו ותחתיתו:

בתשנוק. מלשון וינער תרגומו ושניק:

בלא נר. דאמר פ' במה מדליקין דאין להם שמן זית דצלול נהוריה:

בלא מרחץ. דכיון דעמוקה היא יוצאין בה המים מיד ואין מקום לחפור לא בית הכבוד ולא מרחץ ואמרינן בברכות פרק בתרא רבא ביממא הוה אזיל עד מיל:

ורב כר' יהודה. בעיא היא דשמשא בריש דיקלי שמא נאמר לפלג אחרון דמנחה הוא דומה והיינו דלא כר' יהודה דמשם ואילך עבר זמנה או סמוך הוי:

לית ר' יהודה מודי. אלא עד פלג המנחה דהיינו עד י"א שעות חסר רביע:

ואין תעבדיניה כר' יהודה. בזמן תפלת מנחה דר' יהודה כו"ע מודו:

מניין לנעילה. כלומר אהי אסמכוה:

תמן א"ר אבא. פרק ב' דבכורים:

עד עולם. עולמו של לוי חמשים שנה:

והויין ליה חמשין ותרתין. הכי איתא בתעניות פ"ק ובפ' שני דבכורים ובפ' בתרא דמועד קטן:

כן ליחיד. דבר שפתים אך למחסור. ובציבור נענה:

אימתי הוא נעילה. אימתי הוא זמנה:

נעילת שערי שמים. בשקיעת שערי שמים דשקיעת החמה בהסתלק אור השמש מעל הארץ דהיינו עם חשיכה:

בנעילת שערי היכל. משעה שנסתלקה עבודת היכל דהיינו הדלקת המנורה והקטר קטורת של בין הערבים והיינו מפלג המנחה ואילך שעה ורביע קודם הלילה:

דתנינן תמן. בפ' בתרא דתענית בשלשה פרקים הכהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום. מפ' התם דה"ק בשלשה פרקים הכהנים נושאים כפיהם בכל תפלה ותפלה ויש מהן שנושאין וכו' ד' פעמים ביום כגון בי"ה דיש בו ד' תפלות:

בתעניות. תענית צבור יש בו ג' שחרית ומנחה ונעילה:

ומעמדות. התם מפ' להו:

אית לך נעילת שערי שמים ביום. ממשנה יתירה קא דייק דלא הוה ליה למיתני אלא ד' פעמים ואמאי תנא ביום. אלא לשמועינן דכולן זמנם ביום ודלא כמ"ד נעילת שערי שמים. ואית דלא גריס אלא אית לך נעילת שערי שמים ותו לא ומפרשי לה הכי כיון דבנעילה נושאין כפיהם וכי יכול אתה לומר דבנעילת שערי שמים נושאין כפיהם ודאי דביום הוא דהא איתקש נשיאות כפים לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום:

תיהב לי גולתי. תתן לי טליתי משום הכון לקראת אלהיך ישראל:

בנעילת שערי שמים. בלילה:

בנעילת שערי היכל. שרצה להתפלל כל תפלתו בעוד השמש זורח על הארץ וכדאמרן:

היה מגיע לנעילת שערי שמים. סוף תפלתו נמשכת עד הלילה. וקי"ל כר' יוחנן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ובעוד השמש זורח משלימין התפלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג דהל' תפלה ותפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה ויפה כיון הרב ז"ל דהא נשיאות כפים בסוף התפלה הוא ונשיאות כפים ביום בעינן והכי משמע נמי בס"פ בתרא דתענית דסתמא דתלמודא כר' יוחנן. ומדברי הרי"ף ז"ל נראה דקי"ל כרב דהיינו נעילת שערי שמים:

מהו שתפטור של ערב. לרב הוא דבעי דס"ל בנעילת שערי שמים:

נעילה פוטרת של ערב. מפרש בפרק בתרא דיומא דרב לדברי האומר חובה קאמר וס"ל דבנעילת שערי שמים מצלי לה לנעילה וכיון דצלי לה משחשיכה תו לא צריך:

היאך הוא מזכיר של הבדלה. דהא נעילה אסיקנא התם דהיינו אתה בחרתנו ולסיים במה אנו וחותם בקדושת היום:

היאך יהו שבע פוטרת י"ח. דהא רב למ"ד חובה קאמר:

ולא כבר איתתבת. והלא כבר הקשינו על מימרא דרב ואינך צריך לחזור ולהקשות עליה:

תיבטיל. וכי בטלה היא דאין לחוש עליה עוד דקא אמרת הכי:

לחברייא. דר' אבא ור' יונה:

מעין י"ח. מפרש לקמן הביננו:

מתפלל י"ח. שלימות:

במוצאי שבת. משום דבעי לומר הבדלה ואין לומר הביננו:

ומוצאי י"ה. שצריך לומר נמי הבדלה בחונן הדעת:

ובמוצאי תענית צבור. מפ' לקמן משום דבעי למימר עננו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא:

מזכיר של שבת בנעילה. ולומר ותתן לנו את יום השבת הזה ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת וי"ה ואע"פ שאין תפלת נעילה בשבת יום הוא שנתחייב בד' תפלות כדאיתא בפ' במה מדליקין:

שחלה להיות בחנוכה. מזכיר של חנוכה במוסף כדרכו במודים:

שחל בתענית צבור. כגון שבע תעניות דבצורת וכיוצא בו וכדקי"ל אם התחילו אין מפסיקין:

ה"ג בכל הספרים ר"ח ותענית צבור. היאך הוא מזכיר של ר"ח ר' זעירא אמר בהודאה ר' אבא בר ממל אמר בעבודה. ר' אבינא אמר אומרה ברכה רביעית. א"ר אבא מה מצינו בכל מקום אומרה ברכה רביעית אף כאן אומרה ברכה רביעית וכן נפק עובדא כהדא דר' אבא וכן הגירס' בספרים שלנו בתעניות ירושלמי פ' בג' פרקים. אבל הרא"ש ז"ל כתב בפ' אין עומדין כלשון הזה ובירושלמי דפ' תפלת השחר גרס ר"ח שחל להיות בו תענית היאך הוא מזכיר תענית במוסף ר' זירא אמר בהודאה ר' אבא בר ממל אמר בעבודה ר' אבינא אמר אומרה ברכה רביעית ר' איבו אמר מה מצינו בכל מקום ברביעית אף כאן ברביעית וכן נפק עובדא כהדא דר' אבא. ונראה שיש טעות סופר בירושלמי וכן ראוי לגרוס ר' אבינא אמר אומרה בברכה חמישית פי' שיאמר עננו אחר ברכה של קדושת היום. ר' איבו אמר מה מצינו בכל מקום בברכה רביעית כלומר שאומר קדושת היום בברכה רביעית אף כאן אומר קדושת היום בברכה רביעית ועננו יאמר בחמישית ובש"צ מיירי שקובע ברכה לעצמו כמו שאומרה בין גואל לרופא בחול. אבל ביחיד יכול להיות שאומרה באלהי נצור ע"כ ואנן לא גרסינן הכי והרשב"א ז"ל גורס כגירסת ספרינו דגרס היאך הוא מזכיר של ר"ח וג"כ ל"ג במוסף וכתב הרב ז"ל ונראה ודאי שיש בגירסא זו ירושלמית טעות סופר במה שאמר היאך הוא מזכיר של ר"ח ולא גרס של ר"ח אלא היאך הוא מזכיר של תענית דאילו של ר"ח מאי קשיא ליה הא מזכירו בעבודה כשאר כל הימים ומאי שנא השתא ועוד אי בשל ר"ח מאי קאמר ר' בא מה מצינו שאומרה ברכה רביעית והא לא מצינו ברכה רביעית לשל ר"ח אלא במוספין בלבד הא שאר תפלות אינו אומרה אלא בעבודה אלא של תענית קאמר ובש"צ קאמר שאומרה ברכה בפני עצמה בכל יום והא דקאמר אומרה ברכה רביעית כלומר ברכה בפני עצמה ולאפוקי ממ"ד בעבודה ובהודאה ואגב דאמר אומרה ברכה רביעית בכל מקום ולאו דוקא ברכה רביעית אלא מה מצינו שאומרה ברכה בפני עצמה ואומרה ברכה רביעית נמי דקאמר טעותא היא אלא אומרה ברכה חמישית קאמר וכיון שכן ביחיד שאינו אומרה ברכה בפני עצמה לעולם אף כאן אומרה בעבודה דצורך הוא להבא ובעבודה הוא דאומרה כיון דאינו יכול לאומרה בשומע תפלה ומיהו צ"ע בירושלמי שכן מצאתיו גם בתעניות פ' בשלשה פרקים עכ"ל. ואני רואה לקיים גירסת הספרים ואנעילה קאי דלדברי ר' יהושע בן לוי דאמר דבשבת וי"ה אע"ג דאין נעילה בשבת אומר שבע וחותם בשבת וי"ה ואוספי' נמי בתענית צבור ור"ח והכי מי בעיא ליה כיון דבנעילה אומרים קדושת שבת בברכה ה"נ בנעילה של תענית צבור צריך שיאמר ר"ח בברכה ובנעילה של תענית צבור צ"ל כ"ד ברכות דהיינו י"ח ושש ברכות הסדורות בפ"ב דתענית ואם יאמר ר"ח ברכה לעצמו א"כ הוו להו כ"ה ברכות וכ"ה לא אשכחן בשלמה אלא כ"ד. ואם נאמר דיזכור מעין המאורע בעבודה בתפלת שחרית א"כ מילתיה דריב"ל כללא קטיעא הוא דבנעילה דעלמא מזכירין קדושת היום בברכה כדאמרינן לעיל. והא דלא מיבעיא ליה במוסף משום דפשיטא ליה דמתפלל מוסף כדרכו ולא יאמר בה שום ברכה דתענית צבור דאותה תפלה מוכחא דהוי מועד והיכי נימא ברכה דתענית בה אבל נעילה בתענית הוא דנתקנה ובשבת ובר"ח לא נתקנה ואפ"ה קאמר ריב"ל דמזכיר בה שבת ובחתימה ומשמע דה"ה בר"ח והיכי עבדינן:

בהודאה. מזכיר של ר"ח במודים ואע"ג דר"ח דאורייתא אפ"ה הזכרתו בתפלת נעילה דרבנן היא דהויא וא"כ דיינינן ר"ח בה כמו שמזכיר בחנוכה:

בעבודה. כמו גבי תפלת שחרית:

בכל מקום. שבת וי"ה אומר קדושת היום ברכה רביעית אף כאן

במה קורין. בתענית ור"ח במה קורין בס"ת:

ברכות וקללות. פרשת בחוקותי ואין קורין פרשת ר"ח דהא נדחה ר"ח מפני תענית ומתענין הן:

בגין מודעתון דהיא תעניתא. בתמיהה כלומר טעמא מאי אתה אומר דקורין ברכות וקללות להודיעם שהוא תענית היום:

רביעין על מעיהון. רובצים על בטנם בכריעה והשתחוויה ופשיטא דידעי ואמאי לא קרו בר"ח דהוא דאורייתא:

להודיעך שקורין ברכות וקללות. כדתנן בפ' בני העיר בתענית ברכות וקללות שלא תשתכח מה שאין כן בר"ח:

קם ר' יוסי עם ר' יודן בן פזי. משום דסבר דקורין ברכות וקללות:

בעין טב. שם היו מקדשין את החדש לפעמים כדאיתא בר"ה על ידי דאינון ידעין על יד שידעו:

לכל מפסיקין לראשי חדשים. משנה היא בפר' בני העיר לכל מפסיקין מלקרות בענין שהן רגילין לקרות וקורין מעין המאורע ותנן לראשי חדשים:

והדא שאלתא דספר. כלומר שאלת ת"ח היא וקשה למ"ד דמאחרין לס"ת דר"ח שלא בא הד' אלא מחמת ר"ח והכי קי"ל ג' קורין בר"ח ואחד בחנוכה:

צלי דרמשא. תפלת ערבית ביום דתפלת ערבית רשות ואין לה קבע:

ערב. שם מקום בא"י קרוב לצפורי וקבור שם ר' חנינא בן דוסא וקורין אותו ערבא:

ר' יוחנן פליג. על ר' חנינא דאייתי עובדא דר' יוסי להוכיח דיכול להתפלל ערבית ביום:

לא הוה מיפלגא. אין צורך במחלוקתו דפשיטא דאין כאן ראיה:

ויידא אמרה. אי זו היא המימרא שמוכחת דסבר ר' ישמעאל דמצי מתפלל ערבית ביום וקא בעי ולא פליגי עלה ר' יוחנן:

דר' מפקד. ומעשה רב ואין חוששין למחלוקתו:

עלה אדם על מטתו. ולא התפלל ערבית אין מטריחין אותו דתפלת ערבית רשות:

תנאי תמן. שניתי שם:

ומ"ד רשות. מודי דנעילה פוטרת של ערבית וכי פלגינן עליה דרב לעיל היינו דסברי כמ"ד תפלת ערבית חובה:

בתלמיד אחד. רשב"י הוה הכי איתא בגמ' דילן:

עמד אותו תלמיד. דלא היו שואלין אלא מעומד מפני אימת התורה ונפקא לן מדכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו':

אמור לו. שאין אנו רוצין שיהא נשיא:

אמרו לו. לר"ג:

כי על מי לא עברה רעתך תמיד. פסוק הוא בחבקוק והיינו כדמפ' בגמ' דילן בר"ה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה כדאיתא התם:

עינוי דמיין לדידיה. עיניו דומין לשל עזרא הנביא:

דתנינן תמן ביום שהושיבו וכו'. משנה פר' קמא דזבחים:

זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה. משנה בפ' נערה בכתובות. ופי' רש"י ז"ל ביום שהושיבוהו נשיא ולא רצה לומר ביום ההוא ממש דודאי צריך לחלק בין היכא דקתני בו ביום ובין כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אלא רצה לומר כל הזמן הנמשך עד שנתפייס ר' יהושע ועשו פשרה לזה שתי שבתות ולזה שבת אחת:

ועד כדון את בעי מידע. ועכשיו אתה רוצה לידע:

חד קצר. חד כובס:

מזה בן מזה. כהן בן כהן יכהן כלומר הרגיל בנשיאות יהא נשיא:

מי מערה. פסולין למי חטאת:

אפר מקלה. אפר סתם ולא אפר פרה:

א"ל נתרציתם. אתה וסיעתך:

מינו אותו אב ב"ד. ויש חילוק בין אב ב"ד ונשיא כדאיתא בפרק בתרא דבכורים:

לבית המדרש. ללמד לתלמידים:

מה מקום. כלומר מה טיבה מה עניינה:

שלא תארע תקלה על ידי. כדמפר' בגמ':

הודאה על חלקי. כדמפר' ר' בון לאל שחלק לי דעה וחלק טוב כדאמרינן ששמת חלקי וכו':

בתי תיאטריות. מקומות גבוהין שעושין לראות משם שחוק ומיני טיול:

בתי קרקסאות. בתים שעושין ליכנס שם שותי יין בשווקים טואירנאש בלע"ז ובלשון יון קורין ליין קרסי:

בכל ג' תפלות. שחרית מנחה וערבית ואע"ג דתפלת ערבית רשות היה מתפלל לאחריה זו התפלה כמו בשחרית:

סבר טוב. תר' תקוה סבר שאמצא תקותי שהייתי בוטח בך כדי שאתחזק יותר בתשובה ומעשים טובים:

עין טובה. שלא תעלה קנאת אדם על לבנו:

נפש שפלה. שלא תהא תאותי בצורכי העולם אלא במועט כדי שלא יצטער לבי אלא יהא שמח בעבודתך וכן מצינו באברהם לו ישמעאל יחיה לפניך:

רוח נמוכה. שפל ברך שאהא מרוצה לבריות משום כבוד תורה:

קבע ליה לאמוריה. למתורגמן שלו בתר דסיים הדרשה:

בר אסקולוסטיקא. בן בית הכנסת שהיה שומרו בית הכנסת שמלמדין בה הנערים קרוי בלשון לעז אישקולא:

ומי מעכב. שאין אנו עושין רצונך:

שאור שבעיסה. יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו:

בפוריינו. בגורלנו:

אחרית ותקוה. שתהא אחריתנו טובה ורואין אנו מה שקוינו:

ותקננו. לשון תקון:

ייחול לבבנו ליראה שמך. שלא יתגבר עלינו יצר הרע בהרהור הלילה לסור מאחריך ביום אלא כשנשכים בכל בקר נמצא לבבנו מייחל אותך:

ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה. כלומר ספוק צרכינו וקורת רוחנו:

מעין י"ח. בגמ' מפ' לה:

למה רגשו לית הוא מינהון. דכולה חדא פרשתא היא והכי איתא בגמ' דילן פ"ק:

מכאן אמרו המתפלל ולא נענה. כיון די"ח מתוקנין כנגד הפרשיות עד יענך מכלל דמתקיים יענך ובזה לא נתקיים חטאתיו עצמו:

הבו לה' בני אלים. שהמזמור הזה רמוזים בו לאבות וגבורות וקדושת ה' כדאמר בר"ה ומניין שאומר אבות ת"ל הבו לה' בני אלים:

ביבנה תקנוה. לאחר תיקון י"ח זמן מרובה דאלו י"ח נביאים היו שם כשנתקנה ואלו ישיבת יבנה לאחר החורבן הוה כדאיתא בגיטין קרוב לתרבותו של צדוק שלמד להפוך דברי ?אלים חיים:

אל הכבוד הרעים. ומצינו לשון הזה בפורענות רשעים כדכתיב וירעם ה' בקול גדול על פלשתים ויהמם ואיכא שם כנגדה:

ושל זקנים. חכמים וזהו ועל זקני עמך בית ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק ומי מצית למימר דאיכא רמז במזמור לאלו:

לית הוא מנהון. דאין שם שלשת האבות:

ובלבד מן ואתו אהליאב. דאי חשבית מריש פקודי תשסרי הוו וההיא לדרשא אתי כדאמרינן בפ' אלו דברים בגמ' פאה שאפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני ורמז דמשכן שני הוא האדם וצריך לברך י"ח:

שבעה קולות וכו'. וכתיב קול ה' יחיל מדבר וקול ה' חוצב להבות אש מיירי במתן תורה דכתיב ביה שרקדו ההרים והארזים וזה היה במתן תורה וניתנה תורה בשבת:

בין גואל לרופא. קסבר יחיד קובע ברכה לעצמו:

איכן הוא אומרה. באיזו מקום מברכות תפלה צריך שיאמר עננו ואם בכולן:

כלילו של שבת וכיומו. דהיינו ערבית של כניסת שבת ושחרית ומנחה אבל לא במוצאי התענית ומצי להתפלל הביננו אם ירצה וכן פי' הערוך והרי"ף ז"ל. ולקמיה מפ' האי מזכיר דרב הונא אי זכרון בעלמא הוא דקאמר ובש"ת דיחיד שגזר על עצמו לא קבע ברכה או אפילו ביחיד שגזר על עצמו תענית נמי קבע:

אנא דלא בדקיתה. תרגום ויחפש ובדק אני שלא חפשתי לדקדק ולהבין האי מזכיר מעין המאורע כשהיחיד גזר על עצמו תענית אליבא דרב הונא אין סבר דמזכיר:

כהדא דרב ירמיה. דאמר לעיל בין גואל לרופא:

ואין כהדא דר' ינאי. דאמר בשומע תפלה:

מעין המאורע וכו'. וכדפריש ר' זעירא בשם רב חונא גופיה דהיינו דוקא בג' תפלות אבל לא במוצאי התענית. וקתני ובמוצאי תענית צבור מתפלל י"ח וטעמא משום דגם במוצאי תענית צריך לומר עננו ברכה בפני עצמה:

כן איתתבת בין גואל לרופא. כך הושבה שאלה זו בבית המדרש דרב הונא סבר דצריך להזכיר בין גואל לרופא ברכה בפני עצמה ליחיד דדמי לצבור דאי ס"ל לרב הונא דיחיד שגזר על עצמו תענית מצי לכללה בשומע תפלה מאי קא מקשו ליה מההיא ברייתא דילמא תענית צבור שאני דכתיב ביה קדשו צום קראו עצרה ונהי דהבדלה ליכא הזכרה מיהא איכא ואנא בתענית יחיד הוא דקאמינא דבשאר תפלות נמי דאין לו אלא זכרון בעלמא הילכך אין להזכיר במוצאי תענית ומאי קושיא אלא היינו טעמא דכיון דס"ל לרב הונא דיחיד שגזר על עצמו קובע ברכה לעצמו כצבור ובמקום צבור אלמא אפילו גבי דידיה אמרינן קדשו צום ולתענית צבור דמי ומש"ה אקשי' עליה מתענית צבור דכיון דלתענית צבור דמי שקובע ברכה לעצמו א"כ אפילו במוצאי התענית לימא הזכרתו נמי דהכי אשכחן בתענית צבור:

במוצאי שבת ובמוצאי י"ה. מפ' בפ"ק דנדה ובפ' בתרא דיומא צריך לומר י"ח שלימות משום שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת:

ובמוצאי תענית צבור. משום דבעי למימר עננו בין גואל לרופא וליכא למימר משום הבדלה דהא אמרינן בפ' שני דשבת דאפילו תעניות של מעמדות אין בהן קדושה על הכוס:

ועדיין אי את לזו. ועדיין אין אתה חכם לזו השמועה:

כל דבר שהוא להבא. לעתיד כגון זו רחם שמתפלל לעתיד אומרה ברצה:

ונותן הודייה על שעבר. משנה היא בפ' הרואה וכתב הרי"ף ז"ל ונהגי עלמא למימרה בבונה ירושלם וסמכי בהאי דא"ר יהודה וכו' אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה אומר:

סוף כל ברכה וברכה. פירשו הגאונים ז"ל שמזכיר ג' ראשונות כסדרן ואומר ברכה רביעית חננו דעה בינה והשכל בא"י חונן הדעת. החזירנו בתשובה שלמה לפניך בא"י הרוצה בתשובה. מחול לנו מלכנו כי פשענו בא"י חנון המרבה לסלוח. גאלנו מלכנו למען שמך בא"י גואל ישראל. וכן כל ברכה וברכה עד אל שומע תפלות ותחנונים אתה בא"י שומע תפלה ואומר ג' אחרונות כתקנן:

אית תנאי תני ז' מעין י"ח. בפ"ק דנדה גרס לה:

אם היו ימות גשמים אומר בגשמי ברכה. ולדידי' מצי להתפלל בימות הגשמים הביננו ופליג אגמ' דילן:

תפלתו קבע. בגמ' מפ' לה:

במקום סכנה. גדודי חיות או לסטיות:

הושע ה' וכו'. זו היא תפלה קצרה:

בכל פרשת העבור. מפ' בגמ' דילן פרשת כמו פרק ועבור לשון עברה ועיבור כלומר בכל זמן שתתמלא עליהם עברה כאשה עוברה וכו' והכא מפרש כל שאלות ש"צ על שם שעובר לפני התיבה. עבור כמו עובר כמו מסור טחון בלשון משנה. פרשת לשון פירוש שמפרש ש"צ בשפתיו מה שצריכין הצבור כמו ואת פרשת הכסף:

יהו צרכיהם לפניך. יהו צרכיהן גלויין לפניך והמצא להן מה שהן צריכין. ומפ' בגמ' דילן דהך ברכה מהניא כדי להתפלל בעונתה אבל כי מטי לביתיה בעי למיהדר ולצלוי:

כקורא באגרת. שקוראה במרוצה ולא בנחת דהיינו קבע לעשות קביעתו וליפטר:

צריך לחדש דבר. וזה אין מכוון לבו לחדש בה דבר לבקשתו. והיינו לשון קבע כיום כן אתמול וכן למחר:

הוינא טעי. שלא אדע לחזור למקום שפסקתי:

תפלה חדשה בכל יום. לעיל אמרינן לה בפיסקת ר' נחוניה בן הקנה:

אמר תרויהון קומי צלותיה. קא סבר כי ההיא דפליג בגמ' דילן מאי טעמא תקינו רבנן לאחר י"ח לימרוה מעיקרא וכתבו בתוספות תימא מאי קשיא ליה יותר טוב לומר יהיו לרצון וגו' בסוף לפי שכתוב בסוף המזמור וי"ל משום דדרשינן בירושלמי סמיכת גאולה לתפלה מדכתיב ה' צורי וגואלי סמוך לתפלה יענך ה' הר' ר' אלחנן ע"כ:

חותך. פוסק ואפילו באמצע ברכה:

אל יתפלל. דהכי אמרינן בפ"ק וטעמא דתפלה דרבנן דהכא משמע דא"ר יוחנן דאינו פוסק:

ולא אגביה. ולא השיבו דפשיטא דפליג:

גומר את הברכה. ומפרש טעמא בגמ' דילן בפ' מי שמתו דגברא בר חיובא הוא דרבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת:

ה' ודעת אלהים. דעת בין שתי אזכרות:

שהיא נסוקת. למעוטי דיומסין דטבריה:

לפניך גלויים. כלומר ולא תעלים עיניך מהם והמציא להם צרכם:

ודעתן קצרה. ואינן יודעין לפרש צרכיהם:

ג' ברכות הראשונות. צריך לומר קודם תפלה קצרה ג' ראשונות וג' אחרונות:

מתפלל ואח"כ תובע צרכיו. ר' יהושע אמר לה בפ"ק דע"ז:

ואח"כ לפני ה' ישפוך שיחו. היינו צרכיו ומעיקרא יעטוף שמסדר תפלתו השגורה בפיו דהיינו עטוף ובגמ' דילן דרשינן לה איפכא:

דברי חכמים. כלומר חכמים כמאן ס"ל:

אשר אזכיר. אשר אני זכור שם תמיד דהיינו בבית הכנסת:

פניו לכותל. שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שלא יפסיקוהו מכוונתו:

שתי נפשות הצילה לך. שנים אנשים מרגלים וכו':

ואם אינו יכול לירד. ואין לו מי שיאחז חמורו:

יחזיר את פניו. לצד ירושלם כדמפ' בגמ':

באיסדא. בגמ' מפ' דהיינו רפסודות האמור בד"ה גבי בנינא דשלמה והן העצים כמות שהן קצוצים מן ההר או מן היער בלתי תקון וקושרים זה עם זה הרבה יחד ומשיטין אותן בים או בנהר להוליכן ממקום למקום ויכולין להלוך עליהן כמו בספינה:

בקרון. איכא ביעותתא:

שכן לבו מיושב. ואם ירד אין לבו מיושב מפני עיכוב הדרך:

מחזירין. היושבים בארץ ישראל חוץ מרוח מזרחית שאפילו בדיעבד אין מחזירין פניהם לשם דכתיב אחוריהם אל היכל ה':

בתחלה. הוא דמחזירין פניהם לכל הרוחות אבל לא דיעבד אם כבר התחיל להתפלל ואפילו לרוח מזרחית אינו פוסק:

משתחויתם. כמו משתחוים ומשחיתים כך תרגם יונתן:

אין יכול לכוין את הרוחות. לצד ארץ ישראל כדאיתא לקמיה:

תל שכל הפיות וכו'. אפילו חרב שהוא תל:

בברכה. בברכת המזון:

אלך אשובה אל מקומי. פסוק הוא בהושע:

ועיניו ולבו למטה. לקשר מקום של מטה בשל מעלה:

ר' חייא ור' ינאי. פליגי לפרש על מה נקרא מוריה:

הורייה יוצאת. שם היתה לשכת הגזית ומשם יוצאת תורה לישראל כדכתיב כי מציון תצא תורה וגו' כגון לעבר שנים דביר. נקרא בית קדשי הקדשים בבנין שלמה:

דבר יוצא לעולם. מיתה יוצאה לעולם שמבזין קדושת שמי:

היא אסכריא. שנויה היא בברייתא פ' המוכר את הספינה:

אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. לא תקנוה אלא בצבור. חבר עיר חבורת העיר ולא ביחיד. כמו חבר כהנים:

משמו. של ר' אלעזר בן עזריה:

כל מקום שיש שם חבר עיר. שמתפללין מוסף יחיד פטור ואפילו תוך העיר ופליג את"ק דר' אלעזר בן עזריה דת"ק סבר דוקא יחיד שהוא שלא בחבר עיר כגון רועים וקייצים פטור ור' יהודה סבר אפילו בעיר נמי פטור אבל אם אינו בעיר לכ"ע אינו חייב:

לא צליית דמוספא. לפי שאני בעיר והש"ץ פוטרני:

וצליית. מפני שהצבור לא התפללו ודלא כת"ק וכו':

פליגן. על ר' ביבי וסברי דאין הלכה אלא כת"ק:

ברועים ובקייצים. שהן חוץ לעיר ואין לשם צבור פטורין נינהו:

שאר כל אדם. שהן בעיר ויש להן צבור חייבים ואפילו יחידים. קייצין מיבשי פירות:

ואין חבר עיר בצפורין. בתמיהה דפשיטא דצבור היה שם והתפלל מוסף:

שוק של צפרי כצפרי. מדאמר סתמא דתלמודא מילתיה דר' יוחנן אמרה כן דשאר כל אדם אפילו יחידים והן בעיר חייבין וקמייתי מדהתפלל ר' ינאי יחידי בשוק של צפרי ושוק של צפרי חוץ לצפרי הוה אלא משום דבעיבורה הוה חשיב ליה בתוך העיר. וסוגיא זו חלוף הבבלית ושם פירשו דר' יהודה קא ממעט משיעורא דת"ק דלר' יהודה רועים וקייצים חייבין דשלא בחבר עיר נינהו וכל מקום משמע דלטפויי על פיטורא דת"ק הוא דאתי:

חלוקין על ר' יהודה. בני הישיבות ור' ינאי וחבריו סוברים דחלוקום על ר' יהודה ולית להו אלא כת"ק:

שהה כדי הלוך ד' אמות. שבכך יתחונן דעתו עליו לערוך דבריו בלשון תחנה:

צריך לחדש בה דבר. להורות שלבו מכוון ואינה עליו כמשוי שהתפלל פעם אחרת:

מתפלל עמהן. דתפלת צבור עדיפא והיינו חדוש:

מתחיל וגומר. תפלת שחרית:

תמן תנינן. פ' בתרא דר"ה:

מוציא את הרבים ידי חובתן. ואפילו בקיאין בט' ברכות אם ירצו שלא להתפלל ולסמוך על ש"צ הרשות בידן:

באילין תקיעתא. מפ' התם דוקא הני משום דאוושי ברכות ופי' רש"י ז"ל שהרי כאן ט' וארוכות ומטעות דאין הכל בקיאין בהן אבל אין הלכה בשאר ימות השנה:

תמן. בציפורין:

באילין תקיעתא. במוסף של ר"ה:

אתת צלותא. בא השליח לקרוא להם שהצבור מתפללין:

ולא כבר צלינן. דיוצר ולמוסף אין אנו צריכין דס"ד דיכולין לסמוך על הש"ץ ואע"ג דלא שמע כל התפלה ממנו:

דנחתון מערבייא. כלומר לאו משום דפליגנא עליה דר' יוחנן אלא משום דלא כוינית כלומר אינו יכול לכוין בכל הברכות לשמוע מן ש"ץ וצריך אני להתפלל לעצמי:

ור' הושעיא תני לה בשם חכמים. דמודים חכמים לר"ג בברכות של ר"ה וי"ה ופליגי עלה בברכות של שאר ימות השנה:

מראש התפלה. הוא מאי דיכול לסמוך על ש"צ כששומע התפלה מתחלה ועד סוף:

מתני' אמרה כן סדר ברכות אבות וגבורות וקדושת השם. משנה היא שם וממשנה יתירה קא דייק דלמה לי למתני הכי אלא לאשמועינן פלוגתא דר' יוחנן בן נורי ור' עקיבא דלמר אומר מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע ואומר קדושת היום ותוקע ולמר כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע ותו לא למאי תנא אבות וגבורות וקדושת השם אלא לאשמועינן דצריך נמי לשמוע מש"ץ מראש התפלה ועד סוף ולא יאמר שבע וישמע השלש מש"ץ אלא כסדרן הוא דשמע להו ואי לא לא נפיק:

הדרן עלך תפלת השחר