הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל. כגון מעברות הים ומעברות הירדן וכל הני דמני ואזיל בגמ' דילן:

שעקר ע"ז מארצנו. מפ' בגמ' דהיינו כשנעקרה ע"ז מכל א"י אבל כשנעקרה ממקום אחד אומר ברוך שעקר ע"ז מן המקום הזה. וכל הני ברכות הסכימו המפרשים ז"ל דבשם ומלכות נינהו והכי איתא בגמ':

אינו צריך לברך. בניסי יחיד אחר הוא דלא מיחייב אבל הוא גופיה מיחייב לברוכי ואומר ברוך שעשה לי נס במקום הזה:

על נסי אביו מהו. ולא איפשיטא ובגמ' דילן אמרינן דהוא ובנו ובן בנו מברך:

כגון חנניה מישאל ועזריה מברך. שעשה נסים לאבותינו והכי תניא לקמן ובגמ' דילן:

ניסי שבטים. כגון מקום שלא היה קידוש השם:

מ"ד כל שבט ושבט איקרי קהל. פלוגתא דר"ש ור' יהודה ור"מ בפ"ק דהוריות כדתנן התם:

צריך לברך חמש ברכות. כדמפ' ואזיל:

פרת. בבבל עובר כדאיתא בגמ' דילן:

מרקוליס. בבבל נמי איתא:

כבשן האש. חפירה שהוסקה לחנניה מישאל ועזריה:

גוב האריות. שהושלך בו דניאל:

שעשה נסים לאבותינו. ואע"ג דיחיד הוה מנינו אבות על השולטנות האב הדוכס אבי אבי רכב ישראל וכו' ורבנות מצינו על היחיד כדכתיב ביד אדונים קשה:

מקום שנוטלין ממנו עפר. פי' רש"י ז"ל מקום יש בבבל שאין בהמה יוצאה משם אם אין נותנין עליה עפר מעפר המקום והוא סימן השמד כדמפ' ואזיל וטאטתיה במטאטא השמד וגו':

צריך לומר אלהינו. ואין צ"ל אתה דהא אומר אשר קדשנו ואינו אומר אשר קדשתנו וקי"ל כרב ואומר אתה ושם ומלכות כדאיתא בגמ' דילן פרק כיצד מברכין:

היסופר לו כי אדבר. הכי דריש ליה לקרא היסופר שבחו כולו כי ארבה לו דברי שבח בדבורי אם אמר איש לעשות כך כי יבולע:

כגון אני וחברי. בתמיה':

סמא דכולא משתוקא. הסם שיש בו כל הסמים כולם היא השתיקה שלא להרבות דברים והיינו לך דומיה תהלה:

דלית בה טימי. דמים וערך בלשון יון טימי:

הרי זה חכם. ששם יוד הא מקור כל השמות כולם מה שאין כן בשאר המדות:

תשובתן בצדן. שכתב כאן רפואתן בצדן להחזיר להן תשובה:

לא שניהם בלא שכינה. הגוף מהן והנשמה מהב"ה מרוחו של הב"ה והכי קאמר קרא עושה אני אדם וחוה אדם בצלמנו בדפוסנו שהן אדם וחוה והשתא נעשה מבנין הפעיל כמו נשקה את אבינו:

בסיליאוש. לשון יון מלכות:

אגוסטוס. פי' יוסף בן גוריון ע"ה לשון רומי יועץ וחכם:

קיסר. כבר פי' ג"כ יוסף בן גוריון טעם למה האפיפיור קרוי קיסר בלשונם:

ארכי טקטנן. שר הבנאים עושה קיטונות וחדרים:

קדוש בכל מיני קידושין. ואלהים לשון רבנות:

קוסינטרו. כמו קוסטינר הפוך אדם ההורג אנשים במצות האדון או במצות המלך:

ויצילני מחרב פרעה. קרא יתירא הוא דלכתוב כי אלהי אבי בעזרי:

ופנוניה. פנו לו מקום והלך:

השלך על ה' יהבך. לשון הפצרה כמו הב הב:

קוזמו קלטור. לשון יון קוזמו עולם קרטור תופש כלומר שלטון על העולם:

שולט בים. להניח הים מזעפו:

פילוסופוס. אוהב חכמה. ואם אינו חכם ובעל כבוד אינו אומר שהוא קרובו:

לכל ישראל. בין ראויין בין שאינן ראויין:

לב עובדיהם. על פושעי ישראל קאמר ומש"ה לת"ק בחו"ל לא יאמר כן מפני שרובם גוים:

ולא נמצא וכו'. אכלהו פריך ומשמע ליה דננעלו להן שערי תשובה ותפלת שוא הויא:

יבחר כתיב. וקרא דאל כל החיים נדרש לפניו ולאחריו וה"ק מי שהוא בוחר לחיי עוה"ב שקרויים כל החיים יכול הוא לבחור שהרי לכל החיים בעוד נשמתם בהם יש להן בטחין לשוב:

שלא עשני גוי. שלא נולדתי מבטן גויה דאלו נולדתי לא היה לי דרך ומקום להשכיל באמתך. אבל לא מברך שלא נעשיתי גוי דזה אין לברך עליו דאף אם נעשה גוי וכפר בעיקר יש לו תשובה ומצי להתפלל עליו וכדאמרן והשב לב וכו':

אותן שפשטו ידיהן בזבול. שכפרו בעיקר והיינו יחובר אל כל החיים הב"ה קרוי כל החיים כי הוא צרור החיים ונתחבר אליו כמו חירם שאמר אל אני:

מזבלין. לשון גנאי הוא והענין כמו מזבחים וכנוי הוא:

כושי. שחור הרבה:

גיחור. אדום הרבה רושו בלעז:

לווקן. לבן יותר מדאי:

קפח. בטנו גדולה ומתוך עוביו נראית קומתו מקופחת:

ננס. קומתו קצרה נאנו בלעז:

קטע. שנקטעה ידו או רגלו מחמת חולי או בב"ד והיינו שלמים ונשתנו:

אבסקתא. שרית קיטון:

ההן פיוסרס. קרוזיליאדא בלעז על שם שמסרס פניו שהדרך פונה שתי וערב וכשפונין לימין או לשמאל ממבוי למבוי פוגעין זה את זה שלא במתכוין והכי מוקי לה נמי פ"ק דע"ז:

קרא הגבר. התרנגול:

טוחות. כליות שהן חלקות ומכוסות בחלב:

אוכלוסא. מפ' בגמ' דילן אין אוכלוסא פחותה מס' רבוא:

חכם הרזים. שיודע מה בלב כל אלו:

נכש. עוקר עשבים רעים:

קטף. כשמחלק ככרות או לחמים מן העיסה הגדולה כל ככר וככר מחליק פניו במים או בשמן כשנותנים אותו בתנור:

כמה בעלי אומניות. עשיר היה והכל באים אצלו:

שוררו אנשים. לשון שירה ושבח כשאתה משגיא פעולתו של מקום הוא מה ששוררו אנשים הראשונים וקרא בהב"ה קאי:

על הזיקין. מלשון זיקוקין דנור דהיינו כמו שבט של אור רץ ברקיע וכאשר הולך ורץ נבלע קומיטא בלע"ז:

זוועות. רעידת הארץ:

ברקים. לאמפוש בלע"ז:

רעמים. טרואינוש בלע"ז:

רוחות. מפ' בגמ' והוא בבאין בזעף:

על הנהרות. בגמ' דילן משמע דדוקא על ד' נהרות נילוס חדקל ופרת וגיחון מיירי:

ברוך שעשה את הים הגדול. לפי שהוא חשוב וגדול שבכולן קבע ליה ר' יהודה ברכה לעצמו דהיינו ים אוקייאנוס:

בזמן שרואהו לפרקים. בגמ' מפ' אחד לשלשים יום ונראה כיון דלמדו מר' יהודה גבי קריעה דדוקא א' לשלשים יום משמע דקי"ל כר' יהודה וה"ה גבי כולהי ברכות דפרקין וכן כתב ר"ת ז"ל:

על הגשמים. אומר הטוב והמטיב והוא דאית ליה ארעא ולחבריה בהדיה:

על בשורות רעות. כגון מת אביו או מתה אמו:

מתריעין על הזוועות. שנופלים הבתים והחומות מצד הרעש והיינו מפולות דתנן בפ"ג דתעניות ומתריעין משמע התם בשופר:

תמיד עיני ה'. ובשלום וברכה משתעי קרא:

תיטראות. מקומות גבוהים שרואים משם שחוק וטיול:

בתי קרקסיות. בתי שותי יין כדרך מלכות יון יין בלשון יון קרשי:

מסתכל באפילון של עולמו. חללו של עולם:

מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה. דעזיה החזיק במחלוקתו של קורח ליטול כתר כהונה בד"ה:

זבוב לצרעה. למי שעקצו צרעה כותש זבוב ומניח עליו:

פשפש לעלוקתא. מי שנתחבה בו עלוקה מריח הפשפש פותח פיו ובורח:

נחש לחפפית. פי' בעל הערוך ז"ל א' ממיני שחין ותמיד צריך לחכך אותה ולחפף אותה כאותה של איוב ורפואתה בנחש שמרתיחין אותו בשמן זית ושטין השחין באותו שמן:

שבלול לכתית. קראקול בלעז שמניחה בכתית והוא בשר כתוש שנפגע באבן או בכותל אינקונטראדא בלעז:

סממית. אראניא בלעז למי שעקצו עקרב כותש סממית ומניחין עליו:

בטרודין. פי' רבנו חננאל ז"ל אע"פ שאין נראין הברקים סמוכים זה אל זה אלא עכשו ברק אחד ואחר שעה ברק אחר כיון שלא נפסקו העננים די בברכה אחת אבל אם העננים הראשונים נפסקו וחזרו וחוזר הברק אח"כ מברך ברכה אחרת:

חיליה דר' יוסי. כחו וראייתו:

ספיקליא. בית הסוהר של בני תמותה מלשון ספקלטור ושם עושין האסירים נקבי צורכיהן ודמי לבית הכסא:

אם יכול לצאת. בעודו שומע הברק או הרעם: ואומר ר"י ז"ל דמספקא ליה להאי תלמודא אם לבו רואה את הערוה מותר או אסור הילכך לדידן דסבירא לן דאסור פשיטא דאסור:

ומרשלו בגבעות. מחלישו:

קוזמיקון. שהיה כללי בכל העולם. עולם בלשון יון קוזמו:

מהו שאקרע. כדאמרינן בפ' בתרא דמו"ק הרואה ערי יהודה בחרבנן קורע:

קמטריא. תרגום מלתחה קמטרא שהיה עושה ארגזים ותיבות נאות:

בן מנשה. מנשה בן חזקיה שהשכיח את ישראל מן התורה:

והאריך ימים. דהא אשכחן ליה בימי דוד:

פינך דסולת. בלשון יון קדרה:

קומוס תיסבריין. שר האוצרות תרגום מזוינו מלאים תיסבריינא:

ששב לאל. דהא יהונתן שמו כדכתוב בספר שופטים:

עד יום גלות הארץ. ומשמע דלעולם היה כומר שם:

סנקליטון. ב"ד ועצה שלו ויום גלות הארץ מפורש בסדר עולם עד יום שגלה מנשה ופסלו של מיכה עמו:

בימות הגשמים. דתמיד מצויין עננים זהו רקיע בטהרתו כשנמצא זך שהוא דבר חדש ומברכין בתר ג':

ועתה לא ראו אור. בהיר הוא. לבהרות שיש עננים חשוכים זו מזו:

כחצי המטה. מטתה של לבנה כלומר מדת שטחה דהיינו שנתמלאה עד חצי עיגולה:

שתתמלא פגימתה. שכל שטח עיגולה יתמלא אורה דהיינו עד י"ד יום וכדמפ' ואזיל:

צריך לברך. והברכה מפורשת בגמרא דילן פ' היו בודקין:

בתפלה. בתפלה של ר"ח דהיינו בתפלת מוסף היכי חתים:

והשיאנו. את ברכת מועדיך דר"ח נמי אקרי מועד כדאיתא פ"ק דשבועות:

זמן. שהחיינו כמו בשאר מועדים כדתני רב הושעיא:

יצר אתכם בדין. כדתנן על כרחך אתה נוצר:

וזן אתכם. במזונותיו:

וכלכל. בשאר דברים:

בדין. כדאמרינן קשין מזונותיו של אדם וכו':

ולהקימכם בדין. אם יהו ראויין לחיי עולם או ח"ו לדראון עולם:

אחיה השלוני. בגמ' דילן בפ' לולב וערבה אמר' יותם בן עזיהו:

בתחלה. ברביעה ראשונה:

ולבסוף. רביעה שנייה:

פני קרמיד. כלי חרס שנותנין על הגגין ובלשון יון קיראמידא:

מגופה. סתימה שעושים מטיט ומדבקים אותה בפי החבית של יין:

תשרה. לשון ששרה פתו ביין:

ויש מגופה נשרית. בתמיה' והלא אין דרכן של בני אדם להניח חבית של יין סתומה אלא באוצר:

אלא רואים אותה. אלו היתה מונחת שם במקום הגשמים היא שרוייה:

להפסיק תענית נאמרה. האי כל שהוא אבל לא לברכה:

ולמה אמרת לו. לר' תנחום הן:

רבי מנו רביה. מאן הוא רביה דמר שקבלת ממנו דלאו לברכה נאמרה כל שהוא דהא קאמרי ר' יוסי ור' יונה משמיה דרב יהודה דלברכה נאמרה כל שהוא:

ה"ג מהו כי יגרע נטפי מים שאתה ממניען זו מזו. כדאמרינן בפ"ק דב"ב שאלמלא שתי טיפין יוצאות בדפוס אחד מטשטשות את הארץ:

שהוא מורידן במדה. שאם העבים לקחו מים יותר ממה שצריך לארץ גורע מן המים מלהוריד אלא הצורך לארץ:

כדי רביעה. להרביץ העפר:

בתחלה. שלא נעבדה מחמת קושיה:

שנייה. שהיא שניה לה בקושי:

שלישית. שחרשוה והיא עבודה ובב"ר פ' י"ג גרס הכי בקשה טפח ובבינונית טפחים ובעבודה ג' טפחים. ובגמ' דילן פ"ג דתענית גרס עד כמה יהו הגשמים יורדים ויהו פוסקין מתעניתן בחרבה טפח בבינונית טפחיים בעבודה ג' טפחים ופי' התוס' בחרבה טפח שלא נחרשה בשנה זו. בינונית שנחרשה פעם א'. עבודה שנחרשה שתי פעמים בשנה זו:

כלי מחרישה שמעמיק ג' טפחים כדאמרינן בעלמא שלשה טפחים של עומק המחרישה. ונ"ל דר' יהודה בא לפרש דברי ר"מ:

תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. תהום אל תהום תרי. לקול צנורות הבאים מלמעלה כנגד כל צנור וצנור תהום אל תהום קורא לחברו ושניהן מעלים מים כנגדו צנוריך הם הגשמים שבאים בכל נקב ונקב שבעבים כמו צנור:

לפי חיסומה. כפי חוזקה:

בוקעין בארץ. כלומר יונקים מן הארץ. שרשי חרוב ושרשי שקמה תנן בפ' לא יחפור דאזלי עד חמשים אמה:

לרגעים אשקנה. לשון מרגוע לשון הפסקה שהמטר אינו יורד:

כלים חדשים. בגמ' מפ' לה:

מברך על הרעה. דיין האמת ואפילו תהא הרעה מעין הטובה כדמפ' בגמ' דילן דשקל בידקא בארעיה דאף ע"ג דלסוף משבחא ארעיה השתא מיהא רעה היא:

על הטובה. מברך הטוב והמטיב אע"פ שהיא מעין הרעה וכגון דאשכח מציאה דאע"ג דאפשר דרעה היא דשמע בה מלכא ושקל לה מיניה ואפשר שיסתכן ע"י עלילות השתא מיהא טובה היא:

הצועק לשעבר. שמתפלל עליו כדמפ' ואזיל:

אין צריך לברך עליה עוד. על הסוכה אבל על הרגל מברך ולעיל פ' מי שמתו מפ' טעמיה דסוכה נוהגת בלילות כבימים וליכא שום הפסקה במצות וכחד יומא אריכתא דמי ולא קים לן כוותיה: וכל הני ברכות דקתני הכא דבשעת עשיית המצוה מברך לעצמו וכן לאחרים דאמרינן דבשעת עשיית הסוכה מברך לעשות סוכה ולאחרים מברך לעשות סוכה לשמו וכן בלולב וכן בציצית וכו' דלא כהלכתא נינהו דדוקא בשחיטה הוא דמברך בין לו בין לאחרים דבשעת עשייתה היא גמר המצוה וכן במילה אבל אינך דקתני הכא דלאו בעשייתן איתעבידא מצוה אלא הכשר מצוה הוא דקא עביד לא מברך וגבי סוכה בשעה שדר בה הוא דקא עבד מצוה ומקמי הכי לא מברך וכן בלולב וכיוצא בו והכי מסקינן בפ' התכלת וכן פסק הריא"ף ז"ל בהלכות ציצית וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ' י"א דהלכות ברכות. ובפ' לולב וערבה אמרינן דשהחיינו דוקא מברך בשעה שעשה הסוכה וכן בלולב:

ידיד מבטן. יצחק קרי הכי על שם אשר אהבת. מבטן דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב אבל שרה אשתך והקימותי את בריתי אתו והיינו מילה:

בשארו. בבשרו שם חק של מילה:

וצאצאיו. אחריו חתם באות דהיינו יוד דעטרה כמין יוד של שדי:

שארנו משחת. דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור וכו':

עובר לעשייתן. מפ' לה בפ"ק דפסחים קודם לעשייתן:

חוץ מתקיעה. אתרוייהו קאי בין למ"ד עובר בין למ"ד בשעת עשייתן דלבתר תקיעה מברך ומפ' טעמא בפ"ק דפסחים דשמא לא יעלה לו תקיעה ונמצא ברכה לבטלה ולא מצי תקע ומברך אלא אחר שתקע הוא דמברך ולא קי"ל הכי דהא לשמוע קול שופר קא מברך ועל השמיעה וההבנה הוא דמברך בין יתקע הוא בין אחרים:

וטבילה. דלא מצי טביל ומברך דהא ערום הוא אלא אחר שעלה מן הטבילה הוא דמברך כדגרסינן בפסחים דאחר הטבילה הוא דמברך ופי' הגאונים ז"ל דאטבילת גר קיימא דאכתי גברא לא חזי כדאמרינן פ' שלשה שאכלו בגמ' דילן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול אבל נדה וזב מברכין קמי טבילה כדתנן נדה קוצה לה חלה ומברכת:

קידושין בבעילה. מי שמקדש בבעילה לא מברך ברכת אירוסין אלא אחר שבעל וכתב הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא דאין לברך אלא כשהמצוה מזומנת לפניו ובאותה שעה אין לברך משום ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכוהו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות ע"כ:

ואית לך חורי. יש לך אחרת שאינו מברך בשעת עשייה ולא לאחר עשייתה אלא קודם עשייתה:

עד שלא יחלוץ. מברך לשמור חוקיו כדאיתא בפ' היה קורא:

ושל ראש. כשאין לו אלא תפלה של ראש נמי אין לברך בשעת הנחה אלא קודם דהא עד שלא נתנה לא נתנה ומשנתנה הא נתנה ואין מקום לברך בשעת הנחה דכבר נעשית המצוה ועדיין לא נגמרה הברכה הילכתא מברך קודם שמניחן על הראש:

עובר לשחוט. קודם שישחוט:

משיבדוק. שמא תצא טרפה לדידך דאמרת דאין לברך עד שישחט: ומשני חזקת בני מעים כשרים:

ביושבת על המשבר היא מתני'. דהוי תפלת שוא:

עיקר עיבורה של דינה זכר היה. ואין מזכירין מעשה נסים:

לנכון לבו בטוח בה' משמועה וכו'. כהלל הזקן שבטח בחסידותו:

הנכנס לכרך. המהלך בדרך וצריך לעבור בדרכו בכרך ושם מצויין מושלים רעים ומבקשים עלילות:

אחת בכניסתו. מתפלל שיכנס לשלום:

ביציאתו. מתפלל שיוציאנו הב"ה לשלום:

ארבע. כדמפ' נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד כדמפ' בגמ' ונמצאו ארבע:

אפילו במדור ישראל וכו'. דזימנין דלא מיתרמי ליה אינש דיליף ליה זכותא:

כבוד לכם המכובדים. אל המלאכים המלוין אותו הוא אומר שנאמר כי מלאכיו יצוה לך:

שאינה נסוקת. כגון חמי טבריא:

חייב אדם לברך על הרעה. כגון שמת לו מת מברך ליה בלב שלם כשם שעל הטובה מברך בשמחה:

ביצר הטוב. שאין יצר הרע חולק עליו:

וביצר הרע. היינו על הרעה:

בכל מדה ומדה. בין מדת טובה ובין מדת פורענות:

לא יקל אדם את ראשו. לא ינהג קלות ראש ומפ' בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב ומקדשי תיראו ומפ' התם אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם:

כנגד שער המזרח. חוץ להר הבית אשר שם חומה הנמוכה אשר לרגלי הבית במזרח לפי שכל השערים מכוונין זה כנגד זה שער מזרחי שער עזרת נשים שער עזרת ישראל פתח האולם וההיכל ובית קדשי הקדשים בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין:

אפונדתו. אזור חלול ונותנין בו מעות:

מק"ו. בגמ' מפ' ליה:

קפנדריא. שמקצר דרכו בב"ה לעשות צרכו ומפ' בגמ' דילן מאי קפנדריא אדמקיפנא אדרי איעול בהא:

כל חותמי ברכות שבמקדש. כל כהנים שלוחי ציבור:

היו אומרים מן העולם. פי' רש"י ז"ל במס' תענית אמרינן אין עונין אמן במקדש אלא בשכמל"ו והטעם דהמברך היה אומר בסוף כל ברכה וברכה בא"י אלהים אלהי ישראל מן העולם חונן הדעת וכן בכולן והעונין היו אומרין בשכמל"ו כדאיתא בגמ':

ומשקלקלו המינין. ואמרו אין עולם אלא זה ובשביל כן נתמעטה אמונה של העולם הבא שהוא בסוף אלף ששי כדאיתא בסוף ר"ה:

התקינו. עזרא וסיעתו שיהו אומרין המברכין מן העולם ועד העולם חונן הדעת לומר ששני עולמות יש להוציא מלב הכופרים בתחיית המתים וילפינן מקראי דעזרא תקן דכתיב בספר עזרא קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם:

שלום חברו בשם. בשמו של הב"ה ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של הב"ה בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו ויליף לה מבועז דכתיב ה' עמכם והמלאך הסכים על ידו שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל:

ואומר אל תבוז כי זקנה אמך. למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם וגרסינן בגמ' דילן מאי ואומר וכי תימא בועז מדעתיה הוא דעבד ת"ש ה' עמך גבור החיל וכ"ת מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך ופי' רש"י ז"ל וכי תימא בועז מדעתיה הוא דעבד ולא גמרינן מיניה ת"ש דגמרינן ממלאך שאמר לגדעון וכו' וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון כלומר לא שאל בשלומו ולא ברכו אלא בשליחות מאת המקום קאמר לבשרו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך אל תבוז את בועז לומר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה' ע"כ. ולמדנו מדבריו דואומר דעת לעשות לה' קאי נמי הכא. ובעל הערוך ז"ל כתב אמרו רבנן התקינו שיהא אדם שואל שלום חברו בשם ואם אתה רואה שארך הזמן ונמשך הגלות אל תאמר שזו התקנה לא היתה אלא בימות הראשונים ובעת מלכותן ועכשו אנו נבזים ושפלים ואין אנו חייבין בתקנה זו ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך. ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך פי' דקאי אתקנה דלעיל שהתקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם כלומר מן העולם הזה ועד העולם הבא דבשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהיה מקודם והוסיפו ועד העולם ע"כ. רצה לומר דאע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ותקנה ראשונה נביאים ראשונים הוא דתיקון והיכי אתו עזרא וסיעתו לבטלה ומשני משום צורך השעה דכבוד המקום בטלוה והיינו כדמפ' ר' נתן:

הפרו תורתך עת לעשות לה'. כדמפ' רבא בגמ' דילן מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך עת לעשות לה' ופי' רש"י ז"ל הפרו תורתו עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור במות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הב"ה וה"נ הכא:

דימוס. רחמים:

ספקולא. מיתה:

לעולם ידך על העליונה. הילכך מברך בשמחה על הרעה:

וה' דבר עליך רעה. במיכיהו כתיב גבי אחאב וכתיב בההיא פרשתא ויצא הרוח וכו' ודרשו רוחו של נבות:

באת לשנוא. לומר מה בצע כי שמרנו משמרתו:

שאם באת לבעוט. דדרך האוהבים שבועטין ומקל ראשו זה לנגד זה ומזלזל בו:

טעין מצוותא על כתפא. כגון עצי סוכה וכיוצא בו ליוהרא:

אקף לי ואנא אעביד מצוה. שהיה מדבר עמו חברו ואמר לו המתן לי שאני עושה מצוה ומורה שאין לו שעה פנויה אלא לעולם עוסק במצות: אקף לשון ערבי המתן:

מה דאית לי אנא מנכי. מה שיש לי לעשות מלאכה הרי אני מתבטל כדי לעשות המצוה. אלא יעשנה וישתוק: והפסיד. בתמיה' תעלה על דעתך לומר שהפסיד על שלא היה היצר מקטרגו:

עמו הברית. אלבבו קאי איצר הרע:

חרש. מכשף:

לא הוה בדיקא לי. לא נסיתי אותה:

ואת תורתו. ת"ח הלומדין תורתו והכי איתא בפ' שור שנגח ד' וה':

הופך פניו כלפי צפון המסיך רגליו. נקבים גדולים וצריך שיכסה גופו ורגליו קרוי כן וביהודה מיירי שהוא כנגד כל אורך ארץ ישראל ואם יפנה למזרח או למערב יהיה פירועו או שלאחריו או שלפניו לצד ירושלם ופי' רש"י ז"ל ובלבד שלא יפנה כנגד ירושלם ממש בדרומה של ארץ יהודה:

מן הצופים. מקום שיכולין לראות משם הר הבית:

ר' עקיבא אומר בכל מקום. ואפילו בחו"ל:

שאין בו כותל. מקיף לו הבית הכבוד וקי"ל כר' עקיבא כדאיתא בגמ' דילן:

אחר ר' יהושע. שראיתיו שנכנס לעשות צרכיו:

וצדו כלפי מערב. שהיה נפנה בין צפון לדרום:

את אומר אסור. דגמרינן מסיני דכתיב של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא וכיון דתלי טעמו בהכי א"כ עזרה והר הבית נמי:

ויברכו שם כבודך. בשכמל"ו עונין:

ומרומם על כל ברכה ותהלה. על כל סוף ברכה ותהלה צריך לרוממו ולענות בכבוד שמו. ברכה חונן הדעת רפאנו סלח לנו. תהלה תואריו ושבחיו כגון גומל חסדים קונה הכל אתה גבור אתה קדוש:

אף המעשר. דעזרא הסופר קנסינהו ללוים לפי שלא עלו עמו וצוה להביא כל המעשרות ללשכת בית ה' כדי שיהו הכהנים והלוים שוים במעשר ראשון כדכתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלויים וכיון דקאמר להו נביא לישראל הביאו את כל המעשר וגו' אלמא דהסכים על ידן כך פי' רש"י ז"ל בסוף מכות. ועוד דקדק שם רבנו ז"ל מדכתיב הביאו את כל המעשר דרמז על מעשר ירק ואילן דאמרינן בנדרים דבימי חזקיהו איתקן ויותר נכון לפרש דסבר ריב"ל כמ"ד מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות:

שיבלו שפתותיכם. שילאו שפתותיכם תרגום נבול תבול מילאה תלאי:

ואל תבזה עליהן. שלא תחזור עליהן:

אם נזדקנה אומתך. אם נמצאו בהן קצת פרצות רמז לכלי ישן שהוא שבור קצת:

מדריך את ישראל. ההוא קא דריש דמייתר:

מסרס הדין קריא. הפרו תורתך וכו' פי' במשנה:

תורתו עתים. שפעמים עוסק ופעמים אינו עוסק:

בשעה דמכנשין בדר. שאין חכמי הדור מרביצין תורה לתלמידים. בדר פזר אתה תורה לתלמידים:

דמבדרין כנש. שהגדולים שבדור מרביצין תורה כנס אתה ולא תטול שררה עליהן דאף זו לכבוד שמים הוא לאחוז במדת הענוה:

לייגע בתורה בכל שעות וכו'. דכתיב דדיה ירווך בכל עת:

כל פטטיא בישין. כל הדברים קשין ודבר בתורה טוב הוא:

כל חדשייא טבין. פי' הר"ז הלוי ז"ל מלשון והחריש יעקב והנכון דגרסינן בדלת ותרגום והחריש יעקב ואדיש יעקב:

סביב ליראיו. העושין מצות:

ויחלצם. מחטא:

שבע ביום. שבע מצות שאני מקיים בכל יום תפילין בראשו ובזרועו ומזוזה וארבע ציציות הרי כאן שבע:

על משפטי צדקך. זו קריאת שמע:

על השמינית. על שבע מצות שנצטוו בני נח היא מצוה שמינית ובגמרא דילן אמרינן על מילה שנתנה בשמיני:

בוניך. והן תלמידי חכמים שבונין העולם או מלשון בינה דריש לה:

סליקא לה מסכתא ברחמי שמיא