תאנה שבכרה. שהתחילה להתבשל ואע"פ שלא נגמר הפרי:

וקושרן בגמי. וכורך בהם הגמי לסימן ואין צריך לקרות שם אח"כ בתלוש דכבר קדשי במחובר:

ור"ש. אזיל לטעמיה דתרומה קרינהו רחמנא הילכך במחובר לא מהני שמא עלייהו ופלוגתייהו בגמ' מפ' לה:

ואינן מדמעין. אם נתערבו בחולין לא בעו אחד ממאה:

מאי טעמא דרבנן. דהיכן מצינו קדושה במחובר:

הא בשעת הפרשה אפילו בוסר ואפילו פגין. וא"כ במחובר קרא שם:

כתיב ולקחת. דהיינו הפרשה וכו':

אשר תביא מארצך. דהיינו הבאה ואיתקוש בחד קרא הפרשה והבאה ובהבאה בעינן פרי כלומר בתלוש דומיא דהבאה:

אף בשעת הפרשה בעינן פרי. דהיינו נגמר ותלוש ורבנן נפקא להו דקדשי במחובר מדכתיב בכורי כל אשר בארצם כדאיתא לעיל בפ"ב:

בכורי ייחור. שהרכיב ייחור חדש:

מהו שיתירו חנטן. לשאר ייחורים דתאנה זקנים פירותיהם חשובים מבעיא לכל ייחור וייחור בכור מה שחנט ולא משני:

אחד מששים. מפריש:

ראשית הגז אחד מששים. בפ' ראשית הגז איתא:

תרומה טמאה. דכיון דהוי טבל טמא ומה שמפריש ממנו הוי תרומה טמאה וסופה לשריפה ולא לאכילה לא חשיב עין רעה בס':

תרומת הכליסין. מין קטנית:

שעורין שבאדום. שהן רעות כדאיתא בפ' אע"פ ולכך אין הכהנים מקפידין עליה והא דלא תני פאה אע"ג דשיעורה בס' משום דלא תני אלא מתנות כהנים:

כל העיירות שבמעמד. כל אנשי עיירות שמתחשבין מתחום עיר של ראש המעמד שמתקבצין אנשי המעמד עמו דהיינו אותו שמשמש באותו השבוע דהיינו שמתענה אותן הימים הקבועים לו וקורא בתורה פרשיות הקבועות לו עם משמרת הכהנים שמשמשת אותה השבוע דכ"ד משמרות כהונה הוו וכנגדן כ"ד מעמדות והיו מתכנסות כל אותן עיירות עם בכוריהן לעי שיושב בה המעמד שעולה לירושלים עם משמרת הכהנים של אותו שבוע והיינו דקאמר בגמ' ידעיה ומכיריו יהויריב ומכיריו ידעיה משמרת כהנים והיא ראשונה למשמרת כהונה ומכירין אנשי מעמד של חסידי ישראל מכיריהם שעולין לירושלים שנפל להם הגורל אותה שבוע לעמוד על הקרבן:

ולנין ברחובה של עיר. בין בעיר שעוברין בה לדרכן בין בעיר שעוברין עד שבאין לעירו של ראש המעמד בין בעירו של ראש המעמד לנין ברחובה של עיר ובבקר מתפללין שם וכתב רבינו שמשון ז"ל והיינו דתנן פ"ק דמגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר ובגמ' מפרש דיש בו קדושה שמתפללין בו בתענית ובמעמדות ומוחקין מן הספרים ומעמדות משום דמה ענין מעמדות לשם ושפיר גרסינן ליה דמיירי במעמדות ההולכין עם אנשי הבכורים כדתנן הכא ע"כ:

ולא היו נכנסין לבתים. מפ' בגמ' טעמא:

ולמשכים. כלומר לבקר:

הממונה. ראש המעמד:

יהויריב וידעיה. שתי משמרות של כהונה היו משמשות זו אחר זו:

ומכיריו. מעמד של אנשי ישראל משמשין בשבוע של יהויריב וכן בזו:

מפני אהל הטומאה. ויתטמאו ונכנסין הבעלים למקדש בטומאה:

הקרובים לירושלים. ובגמ' מפרש עד כמה מיקרו רחוקים:

גרוגרות וצימוקים. דמשקין לא היו יכולין להביא כדאמר בפ' העור והרוטב אלא הפרי גופיה ולפי שהיו רחוקין היו צריכין להביא דבר המתקיים ובמתני' מפרש דכשמגיעין קרוב לירושלים היו מעטרין את הבכורים ומפ' בגמ' את הגרוגרות בתאנים לחים וכן הצימוקים בענבים ולקמן פליגי תנאי אי בעיא דוקא מן הארץ או אפילו מחו"ל ובמתני' מפרש מה בין עיטור לבכורים:

והשור הולך לפניהם. בגמ' מפרש דמקריבו שלמים כדאמר לעיל דבכורים טעונין קרבן והיינו שלמים:

ועטרה של זית בראשו. מפ' טעמא בגמ' שהוא ממין שבעה כלומר מאילן המובחר ממין ז' שהוא סמוך לארץ דכתיב ארץ זית שמן:

החליל מכה. כלומר איש החליל מכה כלומר יודע בניגונו לשון אחר קול החליל:

שלחו לפניהם. איש לירושלים כדי שיצאו להקבילן כדמפרש ואזיל:

עד היכן. הוא מקום רחוק:

לתרום מן המובחר. עד כדי שיכולין להביא בכורים שיש בהן לחות ולא גרוגרת שהן יבשות מאד:

דבילה קעילית. היא שמינה:

בוצרית. משל בצר ולקמן אמר' דמשל עמון ומואב מביא:

פשיטא דהוא מקריבו. ומספקא לן אי מיהוי שלמים דבתוספתא תניא דבכורים טעונין עולה ושלמים ובמתני' הא קתני דגוזלות היו עולה אבל שור לא פירש מי הוי שלמים:

מקייצין בו את המזבח. לעולת קיץ כשהמזבח בטל כמו פירות קיץ בקינוח סעודה:

שנתעצל ולא בא. עם הכנופיא:

מביא גדי. לעצמו:

וקרניו מצופות כסף. ומשמע מהכא דזהב דקרני שור דמתני' מן כל הכנופיא היה יש קטן וגדול בישראל. אליבא דר"מ בפ' החובל פריך דסתם מתני' ר"מ דתנן התם וכלן רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן ובושתן שוה:

לפי הנכנסין היו יוצאין. אם מרובין מרובין ואם מועטין מועטין:

שמפני עושי מצוה עומדין. משום חביבה מצוה בשעתה:

עד כמה אדם צריך. כלומר כמה פעמים ביום צריך:

פעמים ביום. שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים:

לא יטריח. קס"ד כיון שעבר פעם א' שוב לא יעבור לפניהן שמטריחן:

זקן ויראת. להכי סמיך ויראת לזקן לומר שאף הזקן יירא:

על דעתיה דר' יוחנן ניחא. דהאזהרה בפעם השנית שיקיף:

על דעתיה דר' אליעזר קשיא דפעם שניה לא יקום כל עיקר. דהא קמו מקמיה שחרית ואין חייבין עוד ובשחרית מאי יטריח שייך הא אורחא דמילתא הוא:

בגין דיקומון מן קמיה. והוא אינו נריך לעבור שם:

שהן חלוקין כאן. בעמידה:

כן חלוקין בשאילת שלום. תלמיד לרב:

לזקן ד' אמות. משמתחיל ליכנס בתוך ד' אמות עומד ומשעבר מפניו ישב לו ורש"י ז"ל פירש ואינו יושב עד שיעבור הימנו ד' אמות השניות:

נשיא. מלך:

יקומו והביטו. עד בואו:

כל מדליה. כל נכסיו תרגום כל הון ביתו כל מדלא דביתיה:

אין התורה עומדת מפני בנה. אין הרב עומד מפני התלמיד:

מפסיק וקאים. מפסיק מתלמודו ועומד קם למצות תקום לזקן ואע"פ שהיה עוסק במצוה כר' חנינא בן עקביא:

מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. ואע"ג דתפלה נמי דאורייתא טעמא מפ' בפ"ק דברכות:

מן דהוה לעי. כשהיה מוצא עצמו יגע ונלאה מתלמוד תורה:

בגין מחמי סבין. כדי לראות זקנים ת"ח:

על אתר תלי. על מקום גבוה:

חד זמן שני מסיק. פעם אחת שינה מלעלות על אותו מקום גבוה ובפ' אע"פ קאמר חד זמן משכא שמעתיה ואמר כפו מטתו והואי כשגגה שיוצאת מלפני השליט:

עמידת זקן תחלה. כאברהם דכתיב ואברהם עודנו עומד וגו' ותיקון סופרים הוא:

וכל העם עומדין. כל השורות כולן ואפילו הן מאה:

עושין לו שתי שורות. בלבד והן אותן כנגד מקומו במקום שעובר לימין ולשמאל:

ר' מאיר וכו'. מפ' בפ' בתרא דהוריות דרשב"ג היה נשיא ור' מאיר חכם:

בעיין למיעבד לים כן. בפ' בתרא דהוריות מפרש הענין הזה באופן אחר:

מוחלין לו על כל עונותיו. דכקטן שנולד דמי:

והלא בשמת שמה. בפ' וישלח כתיב ואת בשמת בת ישמעאל:

אלהי כסף ואלהי זהב. מפ' בפ"ק דסנהדרין זהב הוא דלא עבדי הא דעץ עבדי אלא אמר רב אשי אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב וכו' שהעמידוהו על ידי שנתן ממון למלך על כך:

וה' בהיכל קדשו. כלומר ת"ח עובד ה':

כל ישיבה שלך. לשון שררה למשפט כמו ולוט יושב וגו':

ע"מ לחזור. לארץ ששם יקבלו סמיכה לדון דיני קנסות בארץ:

הוה בעזה. דבחו"ל הויא ואע"ג דכתיב וילכד יהודה את עזה ואת גבולה מפ' בפ' שלש ארצות דמעלי מסים הן ולא שקיימו בהן לא תחיה כל נשמה ולעולם דלא כבשום עולי מצרים וא"כ לא נתקדשו וכן צור לא כבשוה וכן מפו' בפ' שלש ארצות:

הוה בפיתקא. שהיה כתוב בפיתקא שהיה ראוי ליסמך:

עד זמן דמתמני רבי. רב שלי והיינו ר' זעירא המוזכר בכל מקום שהיה רבו של ר' יונה:

ומינהו רביה. ומינהו לר' יונה רבו דהיינו ר' זעירא ולא מי שסמך לר' זעירא:

מן סיבותיה בגווה. נטל משער זקנו ונתן לתוך האגרת:

קום הלך לארעא דישראל. דאין סומכין אלא בארץ כדאיתא לעיל ובפ"ק דסנהדרין:

אבהו רגילותיה. אבהו שהיה יושב בישיבת ר' יוחנן לרגליו של ר' שמעון בר אבא:

דמעפריא. מעפורת סודר של ת"ח:

אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו. כל הדרך יכול ליתנו ביד עבדו או ביד שלוחו אבל כשבא ליתנו לכהן צריך ליתנו בידו ליד הכהן ומפ' טעמא בגמ' משום דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:

הגוזלות שע"ג הסלים. שאצל הסלים:

היו עולות. איפשר הטעם משום ראיית פנים:

ארוממך ה' כי דליתני. משום דבכינופיא גדולה נעשה הילכך תיקנו שיהו באין אל עירו של מעמד כדי שיהו מתקבצין שם רבים ודמי לחנוכת הבית:

ומה שבידן. בכורים שהיו מביאין בידן:

עד שגומר כל הפרשה. ואחר גמר הפרשה מניף דהיינו מוליך ומביא מעלה ומוריד כדאיתא בפ' הקומץ רבה וכשגמר התנופה מניחן בקרן דרומית וכו' וקסבר ת"ק דוהניחו דכתיב הנחה ממש קאמר והנחה מעכבא בהו אי נמי איפשר דרבנן לא בעו תנופה כלל וכן משמע בפ' לולב וערבה דר' יהודה ור' אליעזר בן יעקב הוא דבעו לה:

מניח ידיו תחתיו. בשולי הכלי דאי לא הוי חציצה וכן פירשו בתוספות פ' לולב וערבה וכן פירש שם רש"י ז"ל:

ומניחו בצד המזבח. הא סתמא היא ולאו ר' יהודה בלחוד תני לה ומפרש בגמ' דמגישה בקרן דרומית מערבית:

ומשתחוה ויוצא. כדכתיב והשתחוית לפני ה' אלהיך:

נמנעו מלהביא. מפני הבושת שאין יודעין לקרות:

התקינו שיהו מקרין. בגמ' מפ' דאסמכוה אקרא:

בקלתות של כסף. סתם קלתות הן סלים וכן פי' רש"י ז"ל בפ' המדיר דאמר התם קלתה שפיר דמי וכתב הרב סל שיש בו מלמטה בית קבול להו כמו בראשו ובגמ' בעי מהו להביא תמחוי של כסף:

נצרים. של ערבה:

קלופה. ענפים קלופים לשון ונצר משרשיו יפרה: פלוגתא דבן ננס ור' עקיבא בגמ' מפ' לה:

כיני מתני' ולקח הכהן וגו'. דלאו כדקתני במתני' הוא הגיעו לעזרה ודברו הלוים בשיר אלא משנה חסרה היא וה"ק הגיע לעזרה ולקח הכהן הטנא מידו ודברו הלוים בשיר וכן פי' ר"י מסיפונטי ז"ל:

ומחליף. שלא היה נוטלו הכהן עד אחר גמר הפרשה:

לסמוך מתנה למתנה. שהיה נותן לו הגוזלות להקריב קרבן ומתנת בכורים סמוכה לזה:

שלא ינבלו. בצואתן:

חוזר להגדתי. אחר התנופה חוזר וקורא הגדתי היום:

קיימנוה כבר הגדתי. והעמידו תירוץ קושיא זו כלומר כבר הגדתי:

שתתיר. שתעכב אם לא הניח דהנחה היא המתרת:

למחוסר זמן. כגון מן החג ועד חנוכה דמביאין ולא קורין ותנופה לא קא מבעיא ליה דפלוגתא דתנאי היא לעיל פ' שני והנחה מבעיא ליה דכתיבי שני פעמים:

הדא דתימר. שמניפו לעולם עד שגומר הפרשה:

שחזר ונטלן. מיד הכהן צריך שיהא מניפן בידו עד סיום קריאתו:

אם היו במקומן. שהניחן בקרן דרומית מערבית:

כהניחן הן. כלומר ואע"ג דלא גמר הפרשה עדיין כגמר דמי ולא בעי' שיהו בידו בשעת גמר קריאה:

הניחן בלילה מהו. לרבנן דסברי דהנחה מעכבת מי חשיבא תחלת עבודה דפסולה דאין עבודה אלא ביום או דילמא תשלום עבודה חשיבא דומיא דהקטר חלבים ואברים דכיון דנזרק דמן ביום סגי והכא נמי כיון דקרא עליהן ביום תשלום עבודה הוא דהוי ולא אפשיטא:

לפני ה'. וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה':

לפני המזבח יכול בדרום. ששם הכבש ושם פני המזבח לעולין:

מגישה. כמנחה:

על קרן וכו'. וגמר לפני ה' דבכורים מלפני ה' דמנחה:

בתמחויין. תמחוי קערה גדולה ששופכין בה כל הקדרה והבשר ומשם מחלקין לקערות מבעיא ליה קלתות דתנן דוקא הוא משום דכתיב ושמת בטנא ומתרגמינן סלא או דילמא לאו דוקא וה"ה תמחויין:

מחזר מנא כשמביא כלי של בכורים מסבב כותליו סביביו:

פטירין עם מרורים. עם עלין של עם ירקות להדור פטירין כמו ופטורי ציצים:

ואית דאמרין פטירין עם מרורים. עם עלין של חזרת ושמא הטעם לזכור שעבוד מצרים המשולין לחזרת כדאיתא בפ' ערבי פסחים ושעבוד מצרים מזכיר בפרשה. לשון אחר לשון סלים שעשויין חלונות ונקבים:

מן מה דאמר בתמחויין של כסף הוא דו אמר דמחזר מנא. דלימא סלא וכיון דלא אמר הכי ש"מ דמעיקרא בעי לה ולבסוף פשיט לה דסל לאו דוקא:

מחזר פטימין בני תורין. מסבב הסל בבני תורין שמנים:

ויימר תורין ובני תורין. ולמה לא דקדק בלשונו דהא קתני והגוזלות עולה ואי הנך גוזלות בני תורין והא פסולין הם לקרבן דתורים גדולים הם ולא קטנים כדאיתא בפ"ק דחולין והיה לו לומר כן מחזר בתורין ובני תורין והוה משמע לן תורין למזבח כדתנן והגוזלות עולה ובני תורין הוו מתנה לכהנים וכהני הוא דתנן ומה שבידן כלומר הני דלא חזי לקרבן ניתנין לכהנים ולזה נטה דעת הרמב"ם ז"ל בהילכותיו:

תוספת הבכורים. עיקר הבכורים הוא אשכול שבכר תאנה שבכרה ואומר הרי אלו בכורים וכשבא ללקוט וליתן בסלים מוסיף על התאנים תאנים אחרים שאינן בכורים וכן על כולן מוסיף ממינו:

ועיטור. היינו מה שמקיף להן מבחוץ לנוי:

מין בשאינו מינו. כדלעיל דמה שבתוך הסל גרוגרות ומעטרן בתאנים לחין ולא ידעינן ר"ש כמאן ס"ל אי סבר כר"ע אי קסבר כבן ננס:

ופטור מן הדמאי. כגון עם הארץ שהביא בכורים אין הכהן צריך לעשר. התוספת דבכורים תפסי ליה בקדושתן ומפרש בברייתא דאפילו מן הודאי פטורין והכי איתא לעיל בפ"ק ותני רישא אגב סיפא אבל עיטור דהוי מין בשאינו מינו חייב בדמאי:

שמעטרין את הבכורים מפירות חו"ל. ואפילו במין ז' דקלא אית להו ומינכרי ולא טעו אינשי להביא בכורים מהם דדמי להו לחוץ מז':

אלא בעמון ומואב. נחלקו דמואב ועמון ניתנו לאברהם כדאיתא בספ"ק דקידושין ירושלמי ובפ' שלש ארצות ובפ' חזקת הבתים אליבא דר' ופליגי אם יכולין לעטר ממין ז' דעמון ומואב לבכורים של פירות הארץ:

מ"ד מעטרין את הבכורים חוץ מז'. ה"ק חוץ מז' דארץ ואפילו מז' דעמון ומואב להודיע שאין נתפס בקדושת בכורים וכי מעטרין מעמון ומואב ממין ז' לא אתו למיטעי ולהביא מהן דסברי כי שרינן מעמון ומואב עיטור הוא דשריא אבל לאו משום דכשרין להביא:

עמון ומואב היינו ערי סיחון ועוג נחלת ראובן וגד כמו שנתבאר בפ' שלש ארצות: ומ"ד אין מעטרין את הבכורים אלא בז' קסבר אין מעטרין את הבכורים מעמון ומואב. ואפילו במין ז' אלא במין ז' דארץ הוא דקאמר דכיון דאין מעטרין אלא ממינן לא שיילי ואתו למיטעי ומייתי מינייהו בכורים:

מה פליגין בחו"ל. נ"ל דהאי חוצה לארץ ממש וצ"ל דעמון ומואב וסוריא לבן ננס ור' עקיבא דהן פסולים והיינו כתנא דספרי דלית ליה אלא ארץ ה' עממים:

מעטרין את הבכורים ממין ז'. ולא טעו דקלא אית להו ולמ"ד אין מעטרין אלא ממין ז' וכי מעטר בפירות חו"ל אתו למיטעי ומייתי מינייהו:

בז' כלים. כשהיו מביאין ז' המינין צריך שיביא כל מין בכלי מיוחד בפני עצמו:

כיצד הוא עושה. כשמביא ז' מינין בכלי א' ודבר אחר על גבן להפסיק בין כל מין ומין הא דתני זיתים ותמרים בתר שעורים וחטים משום דהני תרתין סמוכין לארץ וחשובין להקדים בברכה אקדמינהו נמי לענין בכורים והא דאקדים שעורים לחטים משום מעלתן דחטים מאכל אדם חשיבי למהוי עליונים ותני רמונים והדר תאנים כדי שלא יכבד משא הרמונים על התאנים וימוקו משום הכי תני תאנים על גבי רמונים:

ומקיף עליהן אשכול של ענבים מבחוץ. סתמא כר' עקיבא דבעי עיטור מז' מינין:

יחידים יחידים. כל עיר לעצמה:

פלכים פלכים. כדתנן במתני' כל העיירות מתכנסות אל ראש המעמד כדי שיהא בכינופיא גדולה:

עולה ושלמים. שלמים מדכתיב בהו שמחה ואין שמחה אלא בבשר וכיון דכתיב לפני מזבח ה' אין בדין שיהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם כדאיתא במס' ביצה הילכך הפחותה שבעולות מקריב והיינו תורים או בני יונה. א"נ דתקון הכי, דרך יונים לקנן בכרמים וראוי להקביל ליוצרו במה שחננו זה הטעם נכון דהוו השתא חלק בכורים גופייהו:

פטורה מן הודאי. ומתני' דקתני מן הדמאי משום עיטור נקטיה דאפילו בדמאי חייב:

תוספת הבכורים כבכורים. דאמרינן דפטורין מן הודאי ואסורים לזרים ולאכול חוץ לחומה ונאכלין בטהרה:

ואם אינה באה מן הארץ. היינו כתנא דמתני' לר' יוסי הא מתני' ככו"ע דמעטרין את הבכורים מחו"ל ולר' מנא מתני' כבן ננס דריש מכילתין דסבר דמביאין בכורים אפילו מסוריא והוה אמינא דאע"ג דעיקר הבכורים מהארץ התוספת מחו"ל דתוספת בטל אגב עיקר ואשמועינן דאין התוספת כבכורים וכ"ש היכא דעיקר ותוספת מחו"ל:

בכורים נכסי כהן. אחר קריאה והנחה לענין דיכול לקנות מהן וכו' אבל הלוקח צריך ליזהר בקדושתן שהרי טעונין מחיצה וטעונין הנייה:

וס"ת. פי' רבינו שמשון ז"ל כלומר לקנות מהן ס"ת מותר ואע"ג דתנא בהמה טמאה איצטריך למיתני ס"ת דסד"א כל הני נהי דאינהו לאו בני אכילה נינהו חזו לשכר שיביא לידי אכילה אבל ס"ת אינו לא לאכילה ולא לשכר שיבא לידי אכילה ועוד נראה לפרש דאאשה בכתובה קאי שאמרו שנוטלת בכורים לפרעון כתובה וכן ב"ח נוטלן בחובו וכן ס"ת מוכרו לחובו וקמ"ל כדרשב"ג בגמ'. ור"י מסיפונטי גריס בס"ת ופי' כדתניא רשב"ג אומר מוכר ס"ת לישא אשה וללמוד תורה ומילתא אגב אורחיה קמ"ל כי היכי דס"ת אע"ג דמזבין ליה קדושתיה עלויה והלוקח קדושתו נוהג בו והכי נמי בכורים דבכורים נינהו בכל מקום שהן ע"כ כלומר לא הוו במכירת מעשר שני דבכורים לית להו פדיון וטעונין טבילה והערב שמש ומחיצה וכלהו חומרי דקתני וכבר פירשתי זה למעלה בפ"ב גבי הא דאמרינן דבכורים טעונין הנייה:

בטובה. במתנת חנם כלומר אע"ג דלא מטי להו למשמרתן דקסבר ר' יהודה דקדשי גבול נינהו כדאיתא בפ"ק דבכורות ובקדשי הגבול בעי מחזיקים בתורת ה' כדאיתא בפ' הזרוע:

נותנין אותן לאנשי משמר. דסברי רבנן דקדשי מקדש נינהו הילכך דאנשי משמר נינהו אנשים ונשים וטף וכו':

והן מחלקין ביניהן כקדשי מקדש. אלא כל זבח באנפי נפשיה והכא נמי בכורים דחד לעצמן ובכורים דחד לעצמן אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד כדילפינן בפ' האיש מקדש מקראי:

ואנשי משמר. לא בעינן בהו ת"ח אלא דמודים בעבודה סגי ולא יותר:

מפני חייו. לשלם חובותיו:

ולא אגיבון. לא השיבם:

המדיר את בנו לתלמוד תורה. שהדיר תשמיש בנו מפני שלא יתבטל מת"ת ואעפ"כ כן מותר למלאות לאביו חבית של מים ולהדליק לו את הנר לפי שאין בתשמישין אלו ביטול תורה:

ליקח לו חפציו. ליקח לו הבן חפציו לאביו:

מה פליגין. בתמיה:

ומשני לא פליגי כאן באיש כאן באשה. כשהאב מדיר מותר למלאות לו מים ולהדליק לו את הנר אבל להביא לו חפציו אסור דהאב אפילו אדעתא דהני נדר אבל כשהאם נדרה מליהנות ממנו אין דרך אשה בשוק הילכך אדעתא דהכי לא אדרה נפשה הילכך אפילו להביא לה חפציה מן השוק שרי:

ואם היה אדם מסויים. דאין דרכו לחזור בשוק:

עשו אותו כאשה. והרמב"ם ז"ל לא פירש כן פ"ו דהלכות נדרים ודעת הראב"ד ז"ל כמו שפירשתי:

וכל המקיים ס"ת בתוך ביתו עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד: תם.

הדרן עלך כיצד מפרישין וסליקא לה מסכת בכורים בסיעתא דשמיא וסימנהון דפירקין יש בכורים מפרישין וסליקו להו תריסר מכילן ברחמי שמיא א'נ'ס'ו' א' כ'י'ר'