שעשו שני קבין. קב כל אחת שאין בקב שיעור עיסה דשיעור עיסה ז' לוגין וחומש לוג:

ונגעו זה בזה. ואפילו בנשיכה והוא דנשכו מאליהן ואפילו הן ממין אחד כדמפ' מתני' וחטים עם כוסמין או שעורים עם שבולת שועל או שעורים עם שיפון או שעורים עם כוסמין פטורין כדמפ' טעמא בגמ' דסתם ב' נשים דמקפידות וסופן לחלק הילכך לא חשיב חיבור:

ובזמן שהם של אשה אחת. דסתמא אינה מקפדת:

מין במינו חייב. ובנשיכת העיסה:

שלא במינו פטור. בנשוך אבל בבלול הא אסיקנא בפ"ק דכל ה' מינין מצטרפין זה עם זה:

שאר המינין מצטרפין. בגמ' מפ' מהו שיירתה כלומר מה הן השירים הללו דשייר ת"ק דפליג ר' יוחנן בן נורי בהו דהא לא מיירי ת"ק אלא בחטים ושעורים דשעורים אין מצטרפין עם החטים וחטים אין מצטרפין אלא עם הכוסמין אבל שאר כלהו מצטרפין וא"כ היינו ר' יוחנן בן נורי ובמאי פליג ומשני לה דת"ק ה"ק דחטים אב ותולדותיו היינו כוסמין ושיפון והיינו דמצטרפין עם כוסמין וכי קתני ואינו מצטרף עם חטים גופייהו ולא עם שעורים אלא עם תולדותיו דוקא דחטים חמירי דשעורים קילי דמצטרפי אב ותולדותיו עם תולדת חטים אבל פשיטא דאינו מצטרף עם חטים גופייהו ואפילו תולדיו עם חטים גופייהו וכי קתני השעורים ותולדתו ומודי דהאי תולדה דהיינו שבולת שועל לא מצטרפא עם החטים עצמן כדאיתא בגמ' וכ"ש חטים גופייהו עם שעורים גופייהו ומודי ת"ק דשעורים ושבולת שועל מצטרפי עם כוסמין ושיפון דכוסמין לאו חטים גמורין חשיבי דתולדה עם תולדה הוי דהא דאמרינן דתולדת חטים כחטים דמו היינו לגבי חטים לקולא להצטרף עם החטים עצמן אבל לא לחומרא לו' דכי היכי דחטים לא מצטרפי עם שעורי' תולדתן וכן תולדתן דשעורי' עם החטי' אסור ה"נ תולדת חטים לא מצטרפי עם תולדת שעורים הא ליתא דתנן השעורים מצטרפין עם הכל ואין תימר דלא מצטרפי שעורים אלא עם שבולת שועל מאי עם הכל אלא ודאי כדאמרן ועלה פליג ר' יוחנן ואמר ליה לת"ק דדוקא אבות זה עם זה שמנו חכמים ולא תולדות וכי היכי דאתה מודי דשעורים מצטרפים עם תולדת חטים ה"נ חטים מצטרפי עם תולדת שעורים וכ"ש שבולת שועל מצטרף עם החטים וכ"ש עם תולדותיו דהיינו עם כוסמין ושיפון ואין צריך לומר שעורים גופייהו דמצטרפין עם תולדת חטים, כללא דמילתא לת"ק חטים גופייהו אין מצטרפין לא עם שעורים ולא עם תולדותם אלא עם תולדותן דחטים דהיינו כוסמין ושיפון ולא שעורים ותולדתם עם חטים דוקא אבל תולדת חטים שרי ור' יוחנן בן נורי פליג דכי היכי דשעורים עם תולדה דחטים שרי ה"נ חטים דהוא אב עם תולדה דאב עם אב לחוד הוא דלא מצטרפי:

סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים וכו'. כלומר והיינו טעמא דמתני' ושמעית מינה דאשה אחת שהיא מקפדת עשו אותה כשתי נשים:

שתי נשים וכו'. ופריך אם אינה מקפדת למה היא עושה בשני מקומות:

ומשני בשאין לה מקום. שמחזיק כל מה שרוצה ללוש ולכך לשה במקום אחד:

נקי וקיבר. עיסה של נקי ועיסה של קיבר מידיינא' בלע"ז סתמא מקפדת:

שתי דעות עשו אותן כשתי נשים ואפילו רוצות. שאם אינן קרובות זה לזה אפילו רוצות בחיבור כיון דלשה זו לעצמה וזו לעצמה ואין להם איקרובי דעתא בודאי מקפדת חד מנייהו והא דרוצות היינו משום שמתביישות זו מזו וכי אמר ר' יוחנן דשתי נשים שאין מקפידות דמהני להו נשיכה לחבר היינו דוקא דאית להו איקרובי דעתא:

דתנינן תמן. פ"ב דמס' טבול יום והכי תנן התם בשר הקדש שקרם עליה הקיפה ונגע טבול יום בקיפה חתיכות מותרות נגע בחתיכה חתיכה וכל העולה נעשה חיבור, וה"פ שקרם עליו הקיפה מפ' בהעור והרוטב מאי קיפה פרמא והיינו פידורי בשר ותבלין שנשארו בשולי הקערה ונקרש וקתני דאם נגע טבול יום בקיפה לא נפסל דהא אינו עולה עמו אבל נגע בחתיכות הבשר כל העולה עם הבשר נפסל וחשיב חיבור ואע"ג דכי מחממין הקיפה באור מתפרר:

הא שאר כל הקיפה חיבור. ארישא דייק דקתני נגע טבול יום בקיפה חתיכות מותרות חתיכות הוא דלא הוו חיבור עם הקיפה הא שאר כל הקיפה הוי חיבור ומי התבשיל לא שייך בהו דינא דמשקין:

ואין סופו לחתכו. בתמיה דהא מחממו באור ומתפשר ואילו גבי חלה קאמר ר' יוחנן לעיל פ"ק העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה:

אם אומר את וכו'. היינו כרבנין אם תפרש כן דברי ת"ק א"ש דפליג ר' יוחנן בן נורי ואמר דשאר מינין וכו' כדפרישית במכילתין דאמרי הכי ואיכא תנא בפ' כל שעה דאמר דשבולת שועל ושיפון תרוייהו מין שעורים ולדידיה חטים אין מצטרפין אלא בהדי כוסמין לחוד וכן שעורים ותולדתם דהיינו כוסמין ושבולת שועל אין מצטרפין עם חטים גופייהו ובמתני' פירשתי:

אית תנאי תני כל המינין וכו'. דאית תנא דתני בדר' יוחנן בן נורי כל המינין ואפילו חטים כדאיתא לעיל פ"ק:

מה בין נשוך מה בין בלול. וכי אין לו שום חילוק בין בלול לנשוך בתמיה:

ומשני כשחלקן והוסיף עליהן נישוכין חייבין בלולין פטורין, כלומר קב חטים וקב שעורים שנשכו וחלקן והוסיף על קב חטים רובע חטים ועל קב שעורים רובע שעורים דהוה אמינא דנשוך הוי חיבור לכל דבר הרי אע"ג דנתחייבו בחלה גלי דעתיה דקפיד על חיבורן וחלקן ומה שהוסיף פטור כדאמרינן לעיל פ' אוכלין עראי שני ישראלים שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר היה להם שעת חובה ונפטרו דנראה דקפדי על חיבורן ואשמעינן דבענין זה יש חילוק בין נשוך ובין בלול דאע"ג דשניהן חיבור לחייב בחלה מיהו סבר האי תנא ברא דנשוך מין בשאינו מינו הוי חיבור להחמיר גם כשחלק דנשוך תורה כר' יוחנן אבל אינו חיובן חיוב עצמי אלא בעודן נישוכין דוקא אבל כי חלקן לא נתבטל מהן חיוב כיון דלא חל לגמרי הילכך נישוכין וחלקן והוסיף חייבין אבל בלולין וחלקן והוסיף פטורין דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לחיובי בהו בנשיכה אלא בבלול ולא מחייבי כדאמרינן בעלמא בנפילה ניחא ליה דליקני בתקנתא דרבנן לא ניחא ליה דליקני הילכך לא קנה, ומצאתי שפי' כן ר"י ז"ל והוכיח כן ממקום שהוכחתי, והקשה רבינו שמשון ז"ל מיהו תימה כשהוסיף עליה שכבר נתחייב למה לא יצטרף לחייב את התוספת כמו שפירשנו בפרקין דלעיל גבי שאור שנטל מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנתו לתוך עיסה שהורמה חלתה כדמפ' בתוספתא שמביא קמח ממקום אחר ומצטרף לחמשה רבעים לחייב עליו לפי חשבון ת"ל דהכא מיירי בשהפריש חלתו ואח"כ הוסיף וכן ההיא דשני ישראלים שעשו שני קבין כשהפרישו חלה מיירי עכ"ד, ואינן נכונים דהא ישראלים דומיא דשני גוים תני לה ובעודן גוים לא הפרישו אלא כשעשו ע"מ לחלק מיירי ופטורין כר' יוחנן דר' יוחנן מריה דהך תלמודא הוא ומה שמביא ראיה מן התוספתא איני שומע לו דבגמ' לא מייתינן לה אלא מביא ד' רובעין ומשיך וא"כ הכא שאני מההיא דמתני' דשאור דנטבל הנשאר במקומו טבול לגמרי וטובל במקום שנתערבה וכיון דנטבל מצטרף טבל בהדי טבל כדפרישנא אבל הכא כי הוה חזי לחיובא חלקו ונפטר שכבר כ' הרשב"א ז"ל השותפות בעיסה חייבת היינו שעשו עיסה בשותפות ולאפותה בשותפות וא"כ כשקודם אפייה חלקו ואפאו שלא נשאר במקום הראשון חיובא ובצק שחלקו הוא דהוי ואפילו לפי דברי התוספתא דמייתי קמח היינו דברי ר' זעירא דאמר אפילו ד' רובעין דלא נטבלו במקומן והוה שאור שנטבל טובלן והיינו משום דשאור טבל גמור הוא ומטעם נשוך מחבר לאלו הד' שלא נתחייבו עמו אבל הכא לא הראשון ולא האחרון הוי טבל:

שני קבין. של חטים שלש כל קב בפ"ע בענין שהן פטורין מן החלה:

וקב אורז או קב תרומה באמצע. ונושך בזה ובזה אפ"ה אין שני הקבין של החטים מצטרפין ותרומה פטורה מן החלה היא כדתניא בספרי וכתבתיה במס' דמאי פ' הלוקח מן הנחתום ובגמ' מפ' אמאי תני אורז ותרומה:

שניטלה חלתה באמצע מצטרפין. כלומר לא חשיב הפסק כמו מין אחר דהא נתחייב בחלה אלא שתרמוה כבר:

שהיא אינה נגררת אינה מצטרפת. שהייתי טועה לפרש משנתינו דקתני דתרומה אינה מצטרפת דמיירי בתרומה דאינה גוררת כגון תרומת עיסת דוחן או קרמית בין שני קבין דחטים דאינו נגרר עם העיסה אבל תרומה דחטים עם החטים דהא נגררת מצטרף להכי תני אורז דאפילו דגריר עם החטים לא מצטרף ומינה שמעינן דתרומה דקתני כי האי גונא הוא דקתני לה קב הגוי אין מצטרף, ואפילו נתגייר אח"כ דבעידנא דהשיכן עיסת גוי הויא ולית בה שום חיוב דעריסותיכם כתיב ודמי לתרומה:

קב תרומה וכו'. קא יהיב טעמא למילתיה מ"ט מדומע אינו מצטרף משום דקב תרומה וכו':

קב מין אחר מצטרף. מפ' לקמן דאף שעורים באמצע חטים וטעמא דאע"ג דשנינו דאין מצטרף לשיעור עיסה אבל לענין הפסקה לא שנינו ולקמן יתבאר היינו דאין מפסיק:

קב אשה אחרת מצטרף. דאף על גב דמקפדת היינו דאינה מצטרפת לכשיעור אבל אפסוקי לא מפסקא:

קב חדש מצטרף. דאע"ג דאין תורמין מן החדש על הישן מ"מ אינו מפסיק דהא מיחייב בחלה:

קב דבר שניטלה חלתו מצטרף. כדתנן במס' ערכין:

חלה אינו ראוי לפדותה ולחייבה. מיירי שנאכלה העיסה או מסרה לכהן דאי לא הא אמרינן בפ' הנודר מן הירק אי בעי מתשיל עלה:

נוטל מן הכוסמין. לפי מה שהן, דכיון דליכא אלא חצי קב בכל אחד וליכא שיעורא עד שיצטרפו שלשתן והרי הן חייבין נוטל מן הכוסמין דדמי לשניהם דאע"ג דשעורים בחטים לענין נשוך לא מהני לענין הפסקה לא מפסקי הכוסמין דהוי מינן והכי אמרינן בפ' כל שעה כוסמין מין חטים הילכך נוטל מן הכוסמין לבדן לפי מה שהן ויכול שיוציא מהן גם כן על החטים ועל השעורים דכוסמין דמי לחטים ודמי לשעורים ומצטרף לשניהן ואע"ג דהוו כלאים חטים וכוסמין ושעורים וכוסמין כדמשמע בריש כלאים ותנן אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה וקתני התם כל שהוא כלאים זה עם זה אין תורמין מזה על זה גבי עיסות שאני כיון דעיסות דומות מצטרפין ונשוך דבר תורה כדלעיל:

תורם מכל א' וא' לפי מה שהוא. ומיירי שהשלשה המינין נושכין כסדר שהן שנויין דעיסת כוסמין לאחרונה ומשו"ה תורם מכל מין ומין כיון דקב שעורים קרוב יש בו ומעט חסר ועוד שהשנים מחויבין בלא השלישי אבל ברישא דבעינן כלהו לצרף נוטל מן הכוסמין שעיסתו דומה לחטים ואפילו חצי קב כוסמין לבסוף מודו כו"ע דנוטל מן הכוסמין:

וקב כוסמין באמצע וכו' לא בדא. דכיון דכוסמין דמי לשניהן אף כאן תורם מן הכוסמין על כולהו דמהיות טוב אל תקרי רע וכדמפ' ר' בון בר חייא:

מפני שהוא מינו. דהא אינו מינו כדמשמע בריש כלאים:

מכיון שהוא רחוק ממנו אינו מדמה לו. נ"ל אינו מדמה לו לגמרי הילכך כשהוא רחוק ממנו דנשוך על גב השעורים ואינו סמוך עם החטים ומוציא ממנו לעצמו לפי מה שהוא ומן החטים כמו כן וכן על השעורים אבל כשהוא קרוב לו דומה לו לגמרי ויש מקום ליטול ממנו על שניהם, ויש מי שפי' דהכוונה היא הילכך בין בבא דקב בין בבא דחצי קב בעינן כוסמין באמצע, וכן פסק הרשב"א ז"ל וכן הסכים רבינו שמשון ז"ל בפ"ק דכלאים דדוקא בכוסמין באמצע משום דאינו מין חטים לגמרי ולא אמרו מצטרף אלא בשביל שהוא דומה לעיסתו אבל מין אחר כגון קב חטים וקב שעורים וקב חטים אע"פ שהשעורים באמצע אינן מצטרפין ומפסיקין ואין דעת הרמב"ם ז"ל כן אלא לפסוק כסתמא דברייתא דצירוף לחוד והפסקה לחוד ודעתו כמי שפירשתי אני דאינו חוזר עתה ממה שאמר למעלה:

אף לענין מעשר בהמה. דמצוה לעשר הטלאים הנולדים בכל שנה ותנן בפ' מעשר בהמה מעשר בהמה מצטרף במלא רגל בהמה רועה וכמה י"ו מיל ומפ' טעמא בגמ' משום דכתיב עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה וקים להו לרבנן דשיתסר מיל קא שלטא ביה עינא דרועה ותנן התם היו לו באמצע אם אין מן הצדדין עד האימצעות אלא י"ו מיל דהיינו ל"ב מיל מן הרחוקות לרחוקות מביא ומעשרן באמצע ומצטרפין והתם אמרינן מכפר עותנאי לכפר חניניה ל"ב מיל וצפרי מצרפתן באמצע והשתא בעי כי היכי דהכא אמרינן דדבר שניטלה חלתו באמצע אינו מפסיק אף התם כן:

או נאמר שאני חלה שהיא בנשוך. והתם לא שייך נשוך, ונראה דסברי הכא כרב דאמר התם דבעינן חמש באמצע דאילו לשמואל אפילו כליו של רועה מצרפן וכ"ש הכא דבעי דאיכא בהמות:

ומשני מצינו חלה מהלכה. מדרבנן כגון בסוריא ולכך החמירו שלא יפסיק ניטלה חלתו אבל מעשר בהמה לא מצינו בה חיוב דרבנן:

קב חדש וקב ישן. שעיסה זו הביאה שליש לפני ר"ה והיתה זו עשבים לפני ר"ה שאין תורמין ומעשרין מן החדש על הישן וחלה ותרומה שוין:

שנגעו זה בזה. שנשכו:

יטול מן האמצע, ממקום שנושכין זה בזה ונמצא מפריש מזה ומזה:

וחכמים אוסרין. בגמ' מפ' במאי פליגי:

מן הקב. שאין בו שיעור חלה:

ר"ע אומר חלה. והא דתנן בפ' שני יעשנה בטומאה ואל יעשנה קביים הא פריך לה התם ומשני דהכא בדיעבד ומתני' דהתם לכתחלה:

וחכמים אומרין אינה חלה. בגמ' מפ' טעמייהו:

ועשאן עיסה א'. והשתא יש כשיעור:

ר' עקיבא פוטר. משום דקסבר חלה מן הקב תרומה הויא הרי כבר הורמה חלתה ונפטרה אבל לרבנן דאינה תרומה השתא הוא דחל חיובא:

נמצא חומרו קולו. אדר' עקיבא קאי כדמפ' בגמ':

יאות אמר ר' ישמעאל. כלומר שפיר קאמר ר' ישמעאל מק"ו דאילו כוסמין וחטים דשני מינין הן גבי כלאים ע"י שעיסתן דומות כדלעיל מצטרף לחמש רובעין כדתנן בריש פירקין חדש וכו':

אם אומר את כן. אם אתה אומר נוטל מאמצע סבורין לומר שתורמין וכו' הילכך צריך להפריש על כל אחת מעיסה אחרת מחדש על חדש ומישן על ישן:

אין דומין לפירות שלא נגמרה מלאכתן. דאלו נגמרה מלאכתן הוו דהא גלגל ועוד דקב זה מצטרף עם אחרים ומתחייב:

ולא לתבואה שלא הביאה שליש. דאלו הביאו שליש:

לכשיתלשו. ונתלשו דאמרינן בפ"ק דתרומות ובפ' האומר דבריו קיימין דלר' עקיבא נמי לא הוי חלה אלא לכשישלים לעיסה כשיעור וטעמא דסיפא דפטר דכיון דנשלם השיעור הויא חלה למפרע:

חומרו קולו. אליבא דר' עקיבא קאמר דאמר הנוטל חלה מן הקב ה"ז חלה לדידיה הוא דאמרינן בסיפא דנמצא מפני שהחמיר בחלה שיש לה קדושת חלה ברישא היקל בסיפא וממילא דלרבנן דסברי אינה חלה ואין לה קדושה משו"ה החמירו בסיפא דהשתא נתחייבה וקיי"ל כרבנן:

נוטל אדם כדי חלה. מוכח בפרקין דלעיל שפירוש משנתנו כך, נוטל אדם מעיסה שלא הורמה חלתה כדי חלה לשאר עיסות שרוצה ללוש אח"כ והיינו דתנן להיות מפריש עליה והולך שלש והולך עיסות אחרות ואין מפריש מהן כלום על סמך אותה החלה שהפריש כ"ז שיש כדי חלה דהיינו אחד מכ"ד לבעל הבית והיינו כ"ז שהיא יפה לאכילה ומפ' מתני' שעושה זה לעשותה בטהרה שעכשיו יש ספק בידו לעשותה בטהרה ואולי מה שילוש אחרי כן לא יהא ספק בידו ואע"ג דשאר עיסות לא הוי מוקף כיון דחלה הראשונה קורא לה שם במוקף שרי ומהכא פריך לריש לקיש דאמר דטבל בטל ברוב, ורבינו שמשון ז"ל פירשה מדעתו בדרך אחרת שלא על דרך הגמ', ועוד קשה לפירושו מאי כדי חלה, ועוד מאי להיות מפריש עליה והולך:

חלת דמאי עד שתסרח. אם חלה זו גדולה כ"כ שראויה גם לשיעור עיסות אחרות והפרישה מעיסת דמאי ובא לתקן בחלה זו עיסת דמאי שכל ככרות שלוקח מע"ה יקבע חלתן בזו החלה יכול לעשות כן עד שתסרח אותה החלה מאוכל אדם דכמו שהקילו בחלת דמאי להיותה ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כך הקילו בה נמי להיותה ניטלת מן הרע על היפה, והקשו רבינו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל תימה חלת דמאי היכי משכחת לה אי בלוקח עיסה או לחם מע"ה שצריך להפריש חלה מספק דשמא לא הפרישה ע"ה הא ליתא דכי היכי דלא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה ה"נ לא נחשדו על החלה דשתיהן במיתה, ורבינו שמשון ז"ל תירץ דהכא בתבואה שלקחה מע"ה והאכיל הלוקח מאותה תבואה לאכסניא כדתנן מאכילין את העניים דמאי וכשהפריש החלה ונתנוה לכהן עשיר צריך הכהן להפריש אותה חלה ומותר להפריש מעשרותיה מן הרע על היפה. ועוד האריך ונלאיתי לסבלו ותמהני איך שכח הרב משנת פ' חמישי דמס' דמאי הלוקח מן הנחתום נוטל ממנה תרומת מעשר וחלה ומוקמינן לה בנחתום העושה בטומאה דכיון דחשיד אהא חשיד נמי אהא, ועוד יש דרך אחר כגון שלש ע"ה קב קב דפטור מן החלה ואח"כ נצטרפו בסל דע"ה דילמא כיון דלא גמיר לא חייש לצירוף סל והא אית ליה למיחש:

נשמעינה מן הדא. ברייתא היא והובאה פ' אלו עוברין:

נסרחה מאוכל אדם. נתקלקלה בעיפושה ממאכל אדם ואכתי חזיא לכלב:

מטמאה טומאת אוכלין. דכ"ז שהיא ראויה לכלב לא פקע תורת אוכל מינה ואם טמאה היא בכביצה מטמאה אוכל אחר:

ונשרפת עם הטמאה בפסח. אם תרומה טהורה היא בערב פסח שרי לטמוייה בידים דלא זו היא תרומה שאני מוזהר בשמירתה:

ומטמאה טומאת אוכלין. בתמיה כלומר ע"כ פשיטא דלא אהני להפריש מעיסות אחרות עליה אלא דיש בה מיהת דין אוכל דראויה לטמא טומאת אוכלין דאי לא עפרא בעלמא היא והיכי ס"ד למימר דמתני' בנפסל מאוכל הכלב קאמר והא אין טומאת אוכלין בנפסל לכלב דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל לאכול לכלב:

אלא ודאי נסרחה מאוכל אדם. היא מתני' דבעיא שיהא בה תורת אוכל דאי לית בה תורת אוכל עפרא בעלמא היא:

הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה. כלומר בחלת דמאי ולכתחלה:

אסטפניני. שם מין ירק ועלין שלהן לא חזו לאכילה אלא ע"י הדחק, וכתב בעל הערוך שהן אסאנורייש בלע"ז:

קניבה. לשון קניבת ירק ולקחן מע"ה דהוו דמאי:

תני ותרומת מעשר של דמאי. ברייתא היא דתני בה דתרומת מעשר של דמאי נמי ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף:

איתא חמי. לשון קושיא היא כלומר בא וראה היאך יתכן להשמיענו זה דאפילו תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כדילפינן מקרא פ' אין תורמין וכ"ש תרומת מעשר של דמאי ומאי קמ"ל:

ומשני לה ר' יוסי הך ברייתא לאו דוקא דמאי:

אלא מספק תרומה. דנסתפק על המעשר על סאה אחת אם הרים ממנה תרומת מעשר והויא כמו דמאי וצריך להפריש עליה ובא להפריש עליה ממקום אחר וקאמר דלא בעיא מן הטהור על הטהור ולא מוקף וכו' (ב) ופריך דהיכי לא תני דתרומה דתורם מספק על ספק הוי אותה תרומה עצמה יחזור ויתרום דניחוש דדילמא האי דתרים מיניה השתא ודאי לא עישר ע"ה מיניה או איהו והראשון דילמא ודאי מעשר והוי מן החיוב על הפטור ותנן בפ' הלוקח מן הנחתום תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום מן הראשון עצמו ומן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר וטעמא דהך תרומה דקא יהיב דדילמא הויא טבל דמפריש מן החיוב על הפיטור הילכך לא תאכל תרומה והתם פרכינן עלה נמי דאפילו מן הדמאי על הדמאי הוה לן למימר דלא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר והתם משני לה והיכי תני הכא דתורמין שלא מן המוקף על ספק תרומה ואפילו תימר דהמקום האחר בספק איירי אפ"ה הוי מן הספק על הספק והיינו דקאמר ואמור מן הדמאי על הדמאי כן, כלומר דהו"ל למימר הכי בספק על ספק דדמי כמו מן הדמאי על הדמאי דהכי פרכינן לה התם ואמאי שרית את לכתחלה לתרום גם על הטמא ושלא מן המוקף ואפילו תקנתא דהתם לא תני על הראשונים אנו מצטערים ואתה באת להוסיף:

ומשני מתני' דהתם ברוצה לאכלה. ומשו"ה תני תקנתא:

אבל הכא ברוצה לשורפה. כגון שמן וכיון דשורף הראשונה ואינו אוכלה ומשום גזל השבט ליכא דהא יהיב ליה מאידך ספק שרי, כך נראה בעיני לפ' סוגיא זו וה' ילמדני טוב טעם ודעת:

שהיו אריסים לגוים בסוריא. בגמ' מפ' לה ר' יוחנן דבחכירות בתי אבות מיירי דהיינו שקבלה אביו בין עבדא בין לא עבדא בכך וכך כורין לשנה ובנו ירד בה בתנאי הזה דכיון דקיימא עליה באחריותה כדידיה דמיא ואילו קבלה הכי בארץ ישראל תנן בפ' המקבל במס' דמאי דכי מחלק לבעל הבית דתורם ואח"כ נותן לו כי היכי דלא יפרע חובו מן הטבל כדאיתא התם:

מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית. דכבעלים דמו אעפ"י שאין להם קרקע:

ור"ג פוטר. דאין להם קרקע הכי מפרש פלוגתייהו בפ' בתרא דמעשרות ונראה מסיפא דמתני' דפליגי בכיבוש יחיד אי שמיה כיבוש דר' אליעזר סבר שמיה כיבוש ועולי בבל נמי כבשוה ואית ליה קדושת ארץ ישראל ומעשר ונותן לו כמו גבי ארץ ישראל ור"ג סבר לא שמיה כיבוש ולא גזור אלא בקונה קרקע ותו לא:

שתי חלות בסוריא. כדין מהנהר ומאמנום ולפנים דלקמן דאע"ג דהם מצרים של ארץ ישראל כדאיתא במס' שביעית פ' שלש ארצות דלא כבשום עולי מצרים וכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ודינן כחוצה לארץ לכל דבר דהא לא נאכל ונעבד כדתנן התם ומשו"ה נמי אמרינן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ולקמן מפ' טעמא וה"נ סוריא:

חלה אחת. דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וקדושת עולי בבל נמי אית בה הילכך לאותן שהחזיקו בהן עולי בבל דמיא דתנן בהו בסמוך חלה אחת וכיון דקתני חלה אחת משמע דנאכלת כאותה של א"י של עולי בבל דלא אשכחן חלה אחת ונשרפת אלא מימי ר"ג ואילך, והרמב"ם ז"ל פי' דס"ל לר' אלעזר דאין עפרה טמא, ונ"ל דמיירי בסוריא סמוכה לא"י קאמר ותנן באהלות דכשהיא סמוכה יכול ליכנס לה בטהרה ותניא בתוספתא דצריך שלא יפסיק בינה ובין א"י אפילו תלם:

קולו של ר"ג. דפטר מן המעשרות:

וקולו של ר' אליעזר דאמר חלה אחת:

לנהוג כר"ג בשתיהן. ולא כר' אליעזר דשמותי הוא ולא נהגו חומרא דזה וזה דאמרי' בפ"ק דעירובין אי כב"ש כקוליהן וכחומריהן:

שלש ארצות לחלה. שלש ארצות חלוקות בתוך ארץ ישראל האמורה למשה רבינו בפרשת מסעי וסוריא וכ"ש בבל לא קא חשיב הכא דההיא דין רביעי אית לה כדאיתא בפ' עד כמה:

מא"י ועד כזיב חלה אחת. כעין משנה זו שנויה פ' שלש ארצות במס' שביעית והתם תני כל שהחזיקו עולי בבל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד והיינו משום דקסבר דקדושה שניה אין אחריה היתר ובאותו פרק במס' שביעית מפ' העיירות שיקדשו עולי בבל מא"י כלומר מנינא דאשקלון עד כזיב וכי קתני הכא עד כזיב ולא כזיב בכלל קאמר דכזיב לא כבשוה עולי בבל כדאיתא בפ"ק דמס' דמאי ובפ' שלש ארצות ציירתי צורת הארץ בגבוליה ומ"מ הנני מטריח עצמי לציירה כאן. דע דעכו מא"י היא כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ"ק דגיטין דעכו בעיקר צפונה של א"י בקרן צפונית מערבית וכזיב משוכה ממנה לצד דרום והיא נגד חוט מזרח ובתורה כתיב דטורי אמנום הן סוף קו מערב ומשם מתחיל קו צפון ואנטקיא היא בקרן צפונית מזרחית דכתיב וירד הגבול משפם הרבלה ומתרגם משפם לרבלה ותרגם ירושלמי מקלקיא לאנטוקיא וכן פי' רבותינו כל רבלתא שבנביאים אנטוכיא בענין דאנטיקיא היא בקרן צפונית מזרחית והים הגדול עולה ומגיע אליהן של טורי אמנום ונכנסים תוך הים הרבה וכל שיפוע ששופעים לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרינן לקמן דהוי קדוש והיינו דתנן מטורי אמנום ולפנים ונחל מצרים הוא בצד דרומית מערבית ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך ליה וגבול ים וקא מפרש חוט קו של מערב ומדבר סין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי בבל אלא מכזיב להלן מצד דרום והשתא ה"ק כל מה שכבשו עולי בבל דהיינו מכזיב ולצד דרום ועד כזיב ולא כזיב בכלל מפרישין חלה אחת ונאכלת חדא מתרי טעמי דאין בה טומאת אויר דכל שכבשו עולי בבל טהור ואם כהנים הדרים שם אירעה להן טומאה יכולין ליטהר דהא אפילו בימי האמוראים היה להן עדיין אפר פרה מזמן הבית כדאיתא בפ"ק דנדה חבריא מדכן בגלילא וכ"ש בימי התנאים וכן כ' סה"ג בהדיא בשם ריב"א, ועוד האריך בזה רבינו ברוך בס' התרומה:

מכזיב ועד הנהר ועד אמנום. והיינו משום דנהר דקתני במתני' היינו נחלה מצרים וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"א דהל' תרומות והוא בקרן דרומית מערבית כדפרישית וטורי אמנום הן הור ההר האמורין בתורה והם בקרן מערבית צפונית ומתני' מיפרשא כמין טבלא משולשת תרגום ירושלמי של הור ההר טורי אמנום:

ואחת של אור. דיש לה טומאת אויר ואין שום תרומה בה טהורה דדוקא כפר קיני ואשקלון וכפר סיסאי מפני שהן מובלעות טהורות דאי לאו הכי טמאות הן:

של אור יש לה שיעור. כי הא דתנן הנחתום אחד ממ"ח וכו' וטעמא דאינה קדושה כמו אותה שכבשו עולי בבל ולכך טמאוה:

ועד אמנום. ולא אמנום בכלל דכל השפוע ששופעין ההרים לא כבשו עולי מצרים ובגמ' מפ' טעמא:

ומהנהר ומאמנום ולפנים. מפ' בגמ' מנחל מצרים כל עיירות שכנגדו וכן כל השיפוע ששופעין טורי אמנום לצד ארץ ישראל דבגמ' קאמר דגבול קדושת הור ההר היינו קו של סוף גבהו וכל מה ששופע לצד דרום דוקא הוא דקדוש ואילו כבשוה עולי מצרים היה בו קצת קדושה אבל כיון שלא כבשו כלל דנו בה דין חו"ל ומה"ט תני בפ' שלש ארצות דנאכל ונעבד ובפ' שלש ארצות הארכתי לבאר אם הלכה כאותה משנה או לא ובריש כל הבשר נמי קרי להאי גבול חוצה לארץ כדאיתא התם אבל מ"מ כיון שהוא מגבול ארץ הניתן לנו ע"י מרע"ה עבדו ביה רבנן הכירא משאר חו"ל דאילו חו"ל אי איכא כהן קטן אין צריך להפריש אלא חלה אחת ועוד דאי ליכא כהן קטן מפריש שתים של אור אין לה שיעור ושל כהן אוכלה ואפילו הוא טמא בלא טבילה ואפילו טומאה יוצאה מגופו כדאיתא בפ' עד כמה, ועוד דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואילו הכא אחמירו בה תרתי דאפילו דאיכא כהן קטן צריך להפריש שנים דהשנית של כהן לא יאכלנה לרבנן ואפילו הוא טמא מת שאין טומאה יוצאה מגופו אא"כ טבל ולר' יוסי לא בעי טבילה אא"כ טומאה יוצאה מגופו. ומנא אמינא לה דגרסינן בפ' עד כמה אמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו פי' כגון זב ומצורע הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שלא ראה קרי מימיו ואע"ג דהוא טמא משום ארץ העמים וטמא מת והתרומה נמי היא טמאה וה"ה כהן בר עונשין שטבל לקירויו ואפילו הוא טמא מת שהרי אין הזאה בחו"ל ואי ליכא כהן קטן שתתקיים בו תורת נתינה שקיל לה בריש מסא ראש המרדה שקורין פלא ושדיא ליה בתנורא והדר מפריש חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל ליה כהן ואפילו גדול שלא טבל ואפילו אשתו, למדנו שני דברים למדנו שבמקום שיש כהן קטן או גדול שטבל ואפילו לא העריב שמשו אינו מפריש אלא אחת ועוד קולא אחרת שבאותה הארץ של משה לכל הפחות בעי טבילה אלא דלא בעי הערב שמש למר אפילו אין טומאה יוצאה מגופו ולמר דוקא בטומאה יוצאה מגופו וכו' גלו בבבל וכיוצא בה אי דמפריש שתים שריא השנית אפילו למי שהטומאה יוצאה מגופו ובלא טבילה, וכן פסק סה"ג אלא שלא יישב הרב ז"ל גירסא דולפנים ות"ל עלה בידינו כהוגן:

וטבול יום אוכלה. דלא בעי הערב שמש אבל טבילה בעי ואפילו הוי טמא מת:

ר' יוסי אומר אין צריך טבילה. קסבר כיון דמצינו דטמא מת מותר אפילו במחנה לויה וכ"ש במחנה ישראל הילכך לא בעי טבילה אלא כי טומאה יוצאה מגופו דמשולח מן השתים כדאיתא בפסחים ההוא בעי טבילה ולא בעי הערב שמש:

ואסורה לזבים. אא"כ טבלו שטומאתן יוצאה מגופם וה"ה לבעל קרי ומצורע ותנא ושייר ובגמ' מפ' דר' יוסי קתני לה ולדידיה איצטריכא לאשמועינן דבהא מודי לרבנן:

ונאכלת עם הזר על השלחן. ולא גזרינן דילמא שקיל זר מינה ואכיל דהא ליכא למיגזר אטו חלת הארץ שכבשו עולי בבל דליכא ובגמ' מפ' לה:

וניתנת לכל כהן. בגמ' מפ' לה:

לכל כהן. בגמ' מפ' לה דלצדדין קתני לה יש מהן בין למשמר בין חוץ למשמר ויש מהן דוקא למשמר אלא בין חבר בין ע"ה:

החרמין. מי שאמר שדהו חרם נחלק אל המשמרה שעובדת במקדש באותה שבת שהחרים זה קרקע שלו ובגמ' נפקא לן דחרמין דקרקע לבני המשמרה דוקא מתחלקים אחד חבר ואחד ע"ה והא נמי כדאיתא לעיל, והא דלא תני שדה אחוזה משום דאיתקוש לחרמין ובכלל חרמין איתיה:

והבכורות. אי תם פשיטא דלאנשי משמר הוא ואי בעל מום הוא ברשותא דכהן הומם והילכך הראוי לאכלו תם זכי ביה כי הומם:

פדיון הבן. פטר רחם זכר פדיונו ה' סלעים ובהאי לא בעי משמר:

פדיון פטר חמור. שאסור בהנאה אא"כ פודה בשה ושה נותנו לכהן:

ראשית הגז. שיעורו מפו' בפ' ראשית הגז אחת מס' כשגוזזין בכל שנה:

שמן שריפה. שמן תרומה שנטמא ודרשינן בפ' במה מדליקין משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו:

קדשי המקדש. כגון שיירי מנחות דכתיב כל זכר בכהנים יאכלוה והא בעי משמר והבכורים תנן במס' בכורים בכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהם כקדשי המקדש וטעמא דהא אית בהו קרבן כדתנן התם ר' יהודה אוסר בבכורים למוסרן לכהן ע"ה דכיון דאכילתן תוך החומה כמו מעשר שני אי ע"ה הוא חיישינן דילמא מפיק להו חוץ לחומה ואכיל להו כיון דלא גמיר או שמא אכיל להו בטומאה ואיתקוש למ"ש בקרא דלא תוכל כדאיתא בפ' הערל:

ר' עקיבא מתיר. למוסרן לכהן ע"ה ואע"ג דמחזקינן להו בטומאה דעיקר אכילתן לבהמה:

וחכמים אוסרין. בגמ' מפ' טעמייהו:

בחכירי בתי אבות. דאביו קבלה בחכירות ובנו ירד בה תחת אביו דכיון דנשתקעה כ"כ בידו כדידיה דמיא:

קנס קנסן ר' אליעזר. לפי שהן אריסין לגוים א"נ שלא ישתקעו בסוריא כן כ' רבינו שמשון ז"ל ואין דבריו מחוורין דהא ר' אליעזר אית ליה במתני' דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ואמאי יקנוס ר' אליעזר אלא נראה דטעמא דקניס כי היכי דיקננה דמתוך שיכבד עליו שמעשר לאחרים ויבוזו זרים חילו ויגיעו יקחנה מן הגוי והכי איתא בפ' המקבל:

אריס לשעה. דעתה מחדש בחכירות ירד לתוכה:

מ"ד משום קנס חייב. כדי שיקחנה:

ומ"ד בחכירי בתי אבות. דמגו דחביבא ליה לא יניחנה בורה וכדי שיקחנה קנסינן ליה אבל אריס לשעה לא קנסינן אלא דחיישינן שמא יניחנה בורה ודמיא הך פלוגתא לפלוגתא דהמקבל:

צריך להפריש חלת דמאי. נראה בעיני לפרש דהיינו טעמא דר"ג דכיון דעפרה טמא כעפר חו"ל והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס במקום שאין מפסיק בינה ובין א"י תלם של טומאה וכדאמרן, א"נ כדאיתא בפ"ק דגיטין וחשידי לגבל בטומאה וכיון דחשידי אהא חשידי נמי שלא להפריש חלה ומשו"ה פריך שפיר קאמר ר"ג:

לא נחשדו על חלה בסוריא. דכולהו אחזוק בה:

ודכוותה שתי תרומות בסוריא. ותהא אחת נשרפת ואחת לכהן:

תרומה יש אחריה כלום. דקא בעי לעשורי מעשר ראשון ומעשר שני ואם אתה מפריש תרומה שנייה חלו בה מעשרות ומעשרותיו מקולקלין כדמפ' ואזיל משא"כ בחלה:

להנהיג את הדמאי בסוריא. כיון דנהוג כר"ג זקנו גבי חלה אמר נעשה תקנה גבי מעשרו' נמי שהלוקח מע"ה יחזור ויעשר:

על חלתן. כשקורא ע"ה לגבל חבר צריך לחוש על החלה דאימור לא עישר מעשרות כתקנן:

תמן את אמרת אימת קדשים. בפ"ק דדמאי היא דתנן וחלת ע"ה פטורה מן הדמאי ומפ' ר' אושעיא טעמא דאימת קדשים עליו דכיון דתיקן עיסתו ונתן לכהן שיעור חלה ודאי מתוקנת היא מחמת טבל של מעשר וא"כ היכי קאמר הכא דיחוש הכהן על החלה דדילמא אית בה טבל:

אותה של אור נתן לו. חששא דחלה דקאמר ר' הושעיא בסוריא שאני דמפריש בה חלת האור דאין בה שיעור והדר מפריש השניה לשם חלה דקסבר ע"ה כיון שאני נותן שתי חלות למה לי כ"כ אקרא שם לתרומת מעשר שלא הפרשתי על זה של אור ונחלף לו נותן לו של אור ואוכלה הכהן ומעקרא תקנתא דרבנן:

וא"ל ר' מנא. לר' בון לית אנן צריכין לדחוקי אנפשין ולתרוצי לר' אושעיא מדידיה לדידיה דלא קשיא כלל דבשעת התקנה הוא דקאמר אם כך אתה מתקן להפריש דמאי בסוריא כל חלות העשויות כבר בטהרה יש לחוש בהן מטעם טבל מטעם גזירתך דהא מעתה קאמר:

מן הנחתום. דרגילי אינשי ביה ולקמן מוקי לה בחו"ל:

ומן האשה שהיא עושה למכור בשוק. שאפתה פת למכור:

צריך להפריש חלתו וכו'. חלתו שנותן לכהן צריך להפריש הכהן עליה משום דמאי דמעשרות ואע"ג דמכנסו משלו משום טירדא דרבים לא טרח:

מבעל הבית. דאין דרכו לאפות לאחרים ובודאי מן המתוקן לעצמו זבין:

במתארח אצלו. גבי אורחים הקילו:

במתארח אצלו לעיסתו. משו"ה הקילו כדתנן ואת האכסניא דמאי אבל מתארח אצלו משום יינו או משום פזרנותו גזור דהא בתריה גריר ולאו אורח הוי:

מגבל אצל חבר. דזהיר להפריש חלתו בטהרה אבל אי לא זהיר פושע הוא:

אין צריך להפריש חלת דמאי. דרוב מכנסו משלו ומעשר דליכא למיתלי אבל אם יודע שאין רוב מכנסו משלו חיישינן דלא עישר דתלי נפשיה לומר שמא מי שמכר לו עישר או דילמא אמר חברי נאמן לי וצריך להפריש מהחלה עצמה כדי טבל:

ופליגא על ר' אושעיא. דאמר לעיל אימת קדשים עליו דמתירא ואמאי אמרינן הכא כהני תרתי ברייתות דצריך לתקן חלתו וסתמא קאמר ואפילו דיהיב חלת האור לאור:

מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנום. פי' במשנתנו:

איזהו ארץ ואיזה הוא חו"ל. הך ברייתא מייתי לה פ"ק דגיטין ופירש"י ז"ל מקצוע צפונית מערבית של א"י הוא הר ההר ובתרגום ירושלמי הור ההר טורי אמנום ואין זה הר ההר שנקבר בו אהרן דכתיב זה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר ש"מ הור ההר יש שקצתו הים מכה בו וההר גבול צפוני לארץ ישראל הוא וסתם הרים משופעים הן ויש ששפוע רחב כמהלך יום או יומים וקאמר השתא מהיכן היא הארץ מרגל ההר או מראשו ומפ' כל שהוא שופע ויורד מטורי אמנום ולפנים לצד דרום הוי א"י דגובה ההר הוא הגבול:

מטורי אמנום ולחוץ. לצד צפון העולם כל שיפוע אמנום לאותו הצד חו"ל, ואיכא למידק דאמאי לא תני מנחל מצרים ולפנים א"י מנחל מצרים ולחוץ חו"ל כי היכי דתני הכי גבי טורי אמנום, וי"ל דגבי טורי אמנום תחלתן וסופן נגד הקו ונחל מצרים מושך מרחוק ואין לפנים ממנו קדושת הארץ כמו גבי טורי אמנום:

והניסין שבים. איי הים שבמערב תרגום יונתן יושב האי בספר ישעיה יתיב ניסא ומאיי הים ומן ניסי ימא:

חוט מתוח מטורי אמנום עד נחל מצרים. נחל מצרים הוא תחום א"י במקצוע מערבי דרומית ומחובר לים הגדול דכתיב בגבול נגב ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה נמצאית א"י בין הור ההר לנחל מצרים זה מקרן דרומי מערבי וזה מקרן צפוני מערבי והים במערב ויש מקום שהיה נכנס לתוך א"י מהלך ימים רבים בין הור ההר ונחל מצרים ובאותה כניסה יש ניסין והן מתפשטין למערב לתוך הים חוץ מבין מקצועות תחומי א"י שהן הר ההר ונחל מצרים הילכך רואין כאילו חוט מתוח מסוף הור ההר במערבו עד נחל מצרים שהרי כל מה שיכנסו בתוך מקצועות הללו א"י היא:

ומן החוט ולפנים א"י וכו'. חוט היורד מנגד ראש גובה ההר לים עד חוט הנחל וכן חוט היורד מן הנחל מצרים לים עד נגד חוט אמנום כל שבתוך חוטים הללו א"י והיינו ולפנים דקתני הכא לגבי ניסין קתני וזהו כמין גם:

ר' יהודה אומר כל שהוא כנגד א"י וכו'. ר' יהודה סבר כל הים שכנגד אויר א"י ואפילו עד ים אוקיינוס למערב שהוא בסוף העולם הרי הוא כא"י שנא' והיה לכם הים הגדול וכו' האי וגבול קרא יתירא הוא למימר דאף רוחב הים בכלל התחום:

ושבצדיהן מהן. ניסין שבצדדי צפון ודרום כלו' ואם יש לנו לחלק בניסין לא לצד מערב יש חילוק אלא לצד דרום ולצד צפון שיש ניסין בים מתפשטין לאורך הים לצפון ולדרום עד שמגיעין ומושכין מכנגד א"י ושם ראוי למתוח החוט ממזרח למערב ולהבדיל מה שכנגד אויר א"י ומה הוא חוצה לארץ:

חוט מתוח מקפלוריא ועד אוקיינוס. קפלוריא היא עיר היושבת בחודו של הור ההר בראש גבהו שהוא תחום צפוני ועד אוקיינוס שהוא בסוף העולם במערב ומנחל מצרים ג"כ ועד ים אוקיינוס של צפון העולם:

מן החוט ולפנים. לצד חברו דהיינו לפנים כלומר בין שני החוטין הוו הניסין א"י וה"ה לפנים וניסין דנקט משום דחורשין וזורעין בהן וחייבין במעשר ושביעית ע"כ, והתם מפ' ורבנן האי וגבול מאי עבדי ליה ומשני מבעי להו לניסין דמן החוט ולפנים לצד מזרח דלא תימא שפת הים הוא הגבול ואפילו למקום שהוא מתפשט ונכנס לתוך בין שני המקצועות דתחומין ופריך ניסין לר' יהודה מנא ליה ומשני ניסין לא צריך קרא כיון שבתוך התחומין הן:

תשורי מראש אמנה. ראש אמנה תרגום טורי אמנום תשורי לשון שירה והגליות יבאו מצד צפון א"י וכן כתוב אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון:

ומשני דהכא בחו"ל היינו סוריא דחייבת במעשרות ושביעית כדאיתא בפ"ק דגיטין וקסבר ע"ה כיון דמעשרותיה מדרבנן שרי להקל בהן ומיקל נפשיה אבל בארץ ליכא למיתלי ומתירא דאימת קדשים עליו:

אית תנאי תני הירדן מא"י הוא. ר' שמעון בן יוחאי הוא דאמר הכי בפ' מעשר בהמה:

הירדן מחו"ל. ר' יהודה בן בתירא הוא שם:

גבול בפ"ע. ואינו לא מן הארץ ולא מחו"ל ור"מ הוא שם:

והערבה והירדן וגבול. בסוף פרשת דברים ומשמע דהירדן וגבולו מכנרת הכל נמשך אחר כנרת:

כי אתם עוברים את הירדן ליכנס אל הארץ כנען. אחר עברתו ובפ' מעשר בהמה דייק הכי הארץ ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען:

והירדן יגבול אותו לפאת קדמה, בספר יהושע בגבול בנימין ומשמע והירדן יגבול עצמו משמע שהוא גבול בפ"ע:

והוא שיהא במקום אחד. כלומר ובמה אמרו שהוא גבול בפ"ע כשהוא מכונס במקום אחד דאז חשוב ומפסיק כגון לענין מעשר בהמה שאם יש לו חמש בהמות מכאן וחמש מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות כדאיתא התם אבל אם נחלק בטל חשיבותו התם ואינו מפסיק:

ירדן שנטל מזה ונתן לזה וכו'. כדמפ' ואזיל במקום שהיה ארץ ישראל ונעשה כסוריא שחפר לצד א"י ונשאר מעבר שלו הראשון לצד סוריא בענין שנתראה לצד סוריא חזקתו מועלת למעשרות ולשביעית אין לו למה שהותיר קדושת א"י לענין מעשרות ולא לענין שביעית כא"י אלא כדין סוריא דתנן בשביעית עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר וכן לענין מעשרות ואין תורמין מפירותיה על פירות הארץ דקסבר דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכן אם חפר לצד סוריא ונתן לצד ארץ ישראל חזקתו מועלת ויש לו קדושת הארץ וחייב במעשרות ובשבעית:

לחזקות ולביעור ולמעשר בהמה, קסבר ריש לקיש דכי אמרינן מה שנתן נתן אין צריך לומר לענין קדושה אלא אפילו ליחשב אפרכיות הוא דאמרו לחזקות דתנן בפ' חזקת הבתים שלש ארצות לחזקות יהודה ועבר הירדן וגליל וכו' כדאיתא התם וקמ"ל הכא דאם נתעקם הירדן פרסאות רבות בענין לצד אותו הרוח שהיה יושב והרי הוא עומד עתה מן הירדן ולפנים יש למחות ואילו לא מיחה הוייא חזקה:

ולביעור. דתנן בפ' הפיגם שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל וכולה כדאיתא התם:

ולמעשר בהמה. דתנן בפ' מעשר בהמה והירדן מפסיק למעשר בהמה ואשמעינן דאם נתעקם בתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא:

שמשך עפר, כי אמרינן דמה שנטל נטל ומה שנתן נתן היינו שחפר הארץ ומשך העפר בענין שקבע מקומו אבל אם מחמת תגבורת המים הלך במקום אחר לא קביע והדר לדוכתיה:

שהיא דבר תורה. לאו דוקא דבר תורה ממש דהא אמרינן בפ' האשה שנתאלמנה דאפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אילו נאמר כי תבואו הייתי אומר משעה שנכנסו שנים ושלשה מרגלי' ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי כבש עזרא לאו כלהו ישראל הוו הילכך משגלו ראשונה לא נתחייבו בחלה דבר תורה אלא דרבנן ומפני שהיתה עד שלא גלו דאורייתא ואף כשעלה עזרא קדשה קרי לה דאורייתא הילכך יפריש כשיעור עיסה טמאה אחד ממ"ח וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח דהל' חלה, ובפ' האשה משמע דתנאי היא, ואיכא מ"ד דהשתא הוי חלה דאורייתא, וכן נראה מדברי הגאון הרי"ף ז"ל דמדאורייתא היא בזמן הזה:

ראינו תרומה טהורה נשרפת, לפי שזו אין לה טומאה ידועה:

ראינו תרומה טמאה נאכלת. שזו הארץ טמאה היא כארץ העמים כיון שלא כבשוה עולי בבל הילכך תקנו להפריש שתי חלות ודבר תימה הוא ונותן אל לבו להבין טעם הדבר ואם אינו יודע להבין ישאל ויגידו לו:

זו וזו מדבריהם. כי שתיהם אין בהם ריח תורה דהא לא כבשום לא עולי בבל ולא עולי מצרים ודין חו"ל אית לה כדתנן נאכל ונעבד הילכך מוטב לרבות בנאכלת, וכ' בה"ג דהאידנא בא"י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה דהא פסק מאצלנו אפר פרה ותרומה טמאה היא ואית בה לכהן איסור עשה וכיון דאין בשום אופן אלא חלה א' דהא אין שום חלה נאכלת אין מפרישין בחו"ל ולא בסוריא אלא אחת וכן נהגו ואפילו במקום שאין כהן:

שהיא צריכה רוב. ולא סגי בא' וא' ובפ' עד כמה נמי גרסינן רבה מבטלה ברוב לכתחלה ואכיל לה בימי טומאתו:

שהיא עולה בפחות ממאה. אלא בס' בטלה כתבשיל:

ואפילו אחד באחד. אם נתערבה דיעבד שריא ואפילו שוה בשוה ולא מצרכינן רוב אלא לכתחלה:

דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן. ולא גזרינן דילמא תתערב עם לחמו של זר ואכיל לה וסתמא שוה בשוה הוא, ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהל' בכורים לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה כר' זעירא והקשו עליו דמשמע בפרק ר' ישמעאל דמנחות דמדמעת דגרסינן התם תרומת הגוי בחו"ל אינה מדמעת ומשמע הא דישראל מדמעת. ונ"ל דאין כאן קושיא דשאני תרומה דלא בעיא שיעור דאפילו חיטתא קדשה כדאיתא בקידושין הילכך מדרבנן בחו"ל מדמעת דגזרינן אטו בארץ ועוד דקמ"ל הא בארץ מדמעת, ומצאתי שכ' רבינו שמחה תלמידו של רש"י ז"ל והא דמצריך רביה בפ' עד כמה היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפילו אחד באחד נוטל אחד מהן ואוכל כדאיתא הכא וזה דעת הרמב"ם ז"ל וכן פסק בה"ג ז"ל:

היו מפרישין תרומות ומעשרות. בירק בבבל משום דגזור החרש והמסגר שבאו לשם עם יהויכין:

תרגומניא. לא איתפרשו:

אוכל והולך. דאינה טובלת:

ואחר כך מפריש. מפרישה לבסוף:

לתרומת דגן ותירוש ויצהר. והוא הדין למעשרותיהן אבל בשאר פירות לא חשו אלא לתרומה גדולה כדמפרש ר' הילא לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו וטעמא כדמפרש דאפילו בארץ עצמה ירקות דרבנן הוו ומה שחלקו בין תירוש ויצהר לשאר פירות היינו משום דהני כתיבי להדיא והני אתו מדרשא כדאיתא בריש מעשרות:

חלת הגוי בארץ. כלומר אפילו מתבואה הגדלה בארץ ותרומתו מתבואת חו"ל:

מודיעין אותו שאינו צריך. ומפ' במנחות דהאי תנא סבר דמירוח הגוי אינו פוטר ואיתיה בתרומה דנפשיה ובארץ מדמעת ואפ"ה סבר דגלגול גוי פוטר:

בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה. דאפילו שהוא ע"ה שאין משמרה בטהרה מוסרה לו דהא טמאה משום ארץ העמים משא"כ בחלת הארץ דכתיב לתת מנת לכהנים דמחזיקים בתורת ה' מחזיקים וכו' יש להם מנת ולא שאין מחזיקים כן כ' רש"י ז"ל בפ' כל הבשר והקשה עליו רבינו שמשון ז"ל דליתה דהא הוי דומיא דהכא דשונה בתר הכי דקתני ואלו ניתנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקיבה ואמרינן בפ' הזרוע שאין ניתנות אלא למי שמחזיק בתורת ה' וכבר תיקנו זה בעלי התוס' ז"ל בפרק כל הבשר דמתני' מיירי בדליכא כהן חבר א"נ איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל כיון דאין צריך וזה ע"ה עני וצדיק שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו לתת לו מחולין וקמ"ל דיכול ליתן אע"פ שאינו בקי בטומאה וטהרה אבל חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה ואפילו ליכא עתה כהן חבר לא יתננה לכהן ע"ה אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר ע"כ:

יש מהן ניתנין לאנשי משמר. דוקא אלא שניתנין בין לחבר בין לע"ה דטובא גווני ע"ה איכא כדתניא קרא ושנה ולא שמש ת"ח ה"ז ע"ה:

כשדה החרם לכהן. בפת"ח ומשמע לכהן הידוע דהיינו של אנשי משמר:

אחוזה עצמה. מנין שתהא לאנשי המשמר המקדיש שדה אחוזה ולא פדאו יוצא ביובל לכהן כדכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' וקא בעי מנא לך דהוי לכהנים של משמר אי משום דכתיב לכהן והא גבי מתנות כתיב נמי לכהן ואפ"ה תנן בהו במתני' דלכל כהן שירצה ופירש"י ז"ל ואפילו דלאו בני משמר:

ומסיק כל חרם קדש קדשים הוא לה' מה קדשי קדשים לאנשי משמר כדכתיב לבד ממכריו על האבות:

אף המטלטלין. כשהחרים מטלטלין דנתפשין כיון דכתיב כל חרם וכו' ותני בברייתא וכו' ומסיק דנחלה הוא דאיתקוש לאישים ולא מטלטלין ובפ' המקדיש שדהו יליף לה הכי החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה ופירש"י ז"ל לאהרן קאמר ליה רחמנא וכל זרעו בכלל החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר והתם מנא לך דתניא לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו הרי לכהן שבאו"מ הכתוב מדבר ע"כ:

כ"ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן, בשלהי הגוזל קמא דייק מהכא דכהנים בגזל הגר מקבלי מתנות הוו ונפק"מ כגון דנפלו עשר טלאים בגזל הגר דמקבלי מתנות הוו ופטורין ממעשר בהמה:

עשר במקדש. ונאכלין לפנים מן הקלעים:

ארבע בירושלם. בכל העיר:

ועשר בגבולין. בערי ארץ ישראל:

חטאת. חטאת בהמה החלב ודם קרבי לגבי מזבח והבשר נאכל לזכרי כהונה:

האשם. אשם ודאי וחמשה הן כדתנן בפ' איזהו מקומן של זבחים אשם גזלות אשם מעילות אשם שפחה חרופה אשם נזיר אשם מצורע וחד חשיב להו:

וזבחי שלמי צבור. כבשי עצרת שנקראו שלמים כדכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים וקדשי קדשים הן כדכתיב קדש יהיו לה' לכהן ונאכלין לפנים מן הקלעים:

וחטאת העוף. שמולקין אותה וממצין דמה בקיר המזבח למטה מחוט הסיקרא ובשרה נאכל לכהנים:

ואשם תלוי. בא על ספק כרת שלא נודע לו שעבר ודאי כדי שיביא חטאת ובמסכת כריתות פליגי אי הספק הוא חתיכה משתי חתיכות דאיתחזק איסורא או אפילו מחתיכה אחת:

ולוג שמן של מצורע. מה שנשאר בלוג מיציקת כף הכהן השמאלית נאכל לכהנים דתניא במס' מנחות ובזבחים לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע דהוא נמי קרוי קרבן דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן וסמיך ליה בקרא קמא בקדש הקדשים תאכלנו בויקח קרח:

ב' הלחם. שעושין מחטים של חדש ושיעור כל לחם עשרון ומחמצן ומניפן עם שני כבשים של עצרת שקרויין זבחי שלמי צבור ושוחטין הכבשים ומקריבין חלבן ודמן ואוכלין החלות הכהנים לפנים מן הקלעים:

לחם הפנים. שמסלקין אותו בכל שבת מעל השולחן ומקטירין הבזיכין שעליו ואוכלין הלחם לפנים מן הקלעים ושיעור כל לחם שתי עשרונים:

ושיירי מנחות. כל מנחות הנקמצות מנחת נדבה ומנחת חוטא ומנחת סוטה:

ושיירי העומר. גרסינן ול"ג מותר העומר דמותר העומר היינו כשמודדין מהשעורים עומר נשאר לשם מותר קמח ופליגי ביה תנאי אי מיחייב בחלה כדתנן בריש מכלתין והכא מיירי כשקומצין מנחת העומר ושיריה נאכלין וכל המנחות קדשי קדשים כדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו' קדש קדשים היא:

הבכורות. בכור תם נאכל בכל העיר וכן בבכורים צריכין חומה כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וכו' ואמר מר ותרומת אלו הבכורים:

ומורם מן התודה. חזה ושוק וד' חלות מארבעה מינין שבה חלות ורקיקין ורבוכה וחמץ:

ומורם מאיל נזיר. זרוע בשלה וחלה ורקיק וחזה ושוק של שלמים בכלל תודה הוא ותודה שלמים איקרי והנך תרתי תודה ואיל נזיר משום דדמיין להדדי חשיב להו בחדא כדאיתא במס' חולין פ' הזרוע:

ועורות המוקדשין. עורות עולות וחטאות ואשמות אבל קדשים קלים עורותיהן לבעלים כדאמרינן בזבחים פ' טבול יום ומשו"ה קא חשיב להו בהדי הנך דבירושלם למעוטי דאין נחשבין בהדי הנך דגבולין דהני עורות לא זכי בירושלם ובהדי הנך דמקדש לא חשיבי דלא חשיב אלא הנהו דאי נפקי חוץ לקלעים מפסלי ביוצא:

וגזל הגר. דתנן בהגוזל קמא הגוזל את הגר ונשבע לו ה"ז משלם קרן וחומש ואשם למזבח:

וחרמים. ישראל שהחרים קרקעותיו:

ושדה אחוזה. שהקדישו בעלים ולא גאלה ומכרה הגזבר ובא היובל והלוקח מחזירה מתחלקת לכהנים:

וגזל הגר. קרי ליה מתנות גבולין שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלם יצא ואיל אשמו יעלה לירושלם להקריב:

דר' יהודה אמר אין נותנין. ר' יהודה קאמר הכי בפ' בתרא דבכורים:

וכל מעשיהן בטומאה. בפ' שני דמעשר שני ובפ"ק דעדיות תני לה ר"ע:

מיחלפא שיטתיה. ויסבור התם דשורין ושפין בטהרה כרבנן מצי פליג הכא גבי מסירת לע"ה דמאכילה ור"ע ה"ק אודו לי מיהת בתרומה כרשינין דנותנה לע"ה כיון שנותנה לבהמה דלבהמה אינן צריכין תיקון כלל הילכך טומאה אינה מצויה בהן דאין צריך לשרותן ולהכשירן:

מפני מה לא גזרו על הבקייא. בקיא היא מין ירק אמרו שנקראת אורבא לוצא בלע"ז בפ' בתרא דמעשרות תנינן לה בברייתא דפטורה מן המעשרות ונקחת מכל אדם בשביעית ולפעמים אוכלין אותה בני אדם טפי מכרשינין:

במנעליהן יצתה עמהן וכו'. שמלך מצרים לא רצה שתצא ממלכותו כמו המוסטיכי בזמנינו והוכרחו להוציאה במנעליהן שלא נתפשטה ולא היתה מצויה בזמן ב"ד גוזרי גזרות לא גזרו עליה וכיון שלא גזרו שוב לא גזרו ואפילו שעכשיו מגידולי א"י:

אימתי גזרו על הכרשינין. לגזור עליהן שיוציאו מהן תרומה ומעשרות דהא אוכלי בהמה נינהו:

ומשני בימי רעבון שהיה בימי דוד שלש שנים וסמכו עליהן בני אדם והיו אוכלין אותן:

תקוע. שם מקום דכתיב אשר היה בנוקדים מתקוע:

ביתיר. שם מקום מחו"ל:

ולא קבלו ממנו. דהא תנן פ' שלש ארצות אין מביאין תרומה מחו"ל וחלה ותרומה שוין:

אנשי אלכסנדריא. נראה בעיני דהדר ותנא ליה משום דחניו עשה שם בית כדאיתא בסוף פ' בתרא דמנחות והוה אמינא דליקבלו מינייהו דלא ליטעו לומר הא דלא קבלו משום דהא מצו אכלי להו כהנים התם דיש שם בית קמ"ל ועוד נראה משום דאלכסנדריא נחל מצרים מהתם מתחיל וארץ ישראל הויא אלא דלא כבשוה משו"ה תני לה:

הר צבועים. שם מקום בארץ ישראל כדכתיב בשמואל ג' הצבועים ותרגם יונתן מישר אפעיא וברדלס נקרא צבוע ואפא בב"ק פ"ק:

הביאו בכורים קודם לעצרת. ותנן בפ' ר' ישמעאל במנחות אין מביאין מנחות וביכורים קודם לשתי הלחם ואפילו בעצרת עצמה ומפ' טעמא בפ' כל קרבנות הציבור משום דכתיב חדשה חדשה שתי פעמים:

מפני שכתוב בתורה וחג הקציר ביכורי מעשיך. בפ' כל קרבנות הציבור מיתניא הכי ומנין שתהא עצרת קודם לבכורים ת"ל חג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים ואין לי אלא בכורי קציר חטים בכורי קציר שעורים מנין ת"ל וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ופירש"י ז"ל מנין שתהא שתי הלחם קודם לבכורים שלא יביא בכורים קודם לשתי הלחם ת"ל בכורי קציר חטים כלומר שתי הלחם יהא קודם לכל קציר חטים ואפילו קציר בכורים ת"ל חג הקציר בכורי מעשיך חג שאתה מביא בכורים שתי הלחם יהא קודם לכל מעשיך אשר תזרע בשדה ואפילו לחדש של שעורים:

בן אבטינס. שם איש:

העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו. בתמורה פ' אילו קדשים נפקא לן מקראי דאע"ג דבכורות בהמה טהורה של חו"ל קדושים מ"מ אין מחויבין להעלותו ולהקריב ע"ג המזבח דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור אבל אם העלוהו מקריבין והכא משום דבן אבטינס היה אדם מסויים ויקבעו הדבר חובה לא קבלו:

הביא בכורים יין ושמן. ונפקא לן בפרק העור והרוטב דקדושים ואינו מביא ודרשינן פרי האדמה אשר תביא פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה:

בניו ובני ביתו. בניו הקטנים ואשתו:

פסח קטן. פסח שני:

והחזירוהו. מפ' בגמ' דאתיא כר' יהודה דאמר בגמ' אשה בראשון חובה ובשני רשות והחזירוהו דקתני בשביל שהיתה לעצמה עם בניו ולא בטפלה ואיכא מ"ד דהיה אדם רשום ויקבעו הדבר שילמדו ממנו:

מאפמיא. גרסינן והיא עיר בסוריא כדקתני:

מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוודי ירושלם. והיינו פילכי ירושלם כדאמרינן בבל וכל פרודאהא ומפ' בפ"ק דגיטין דנפ"מ דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת:

והחזירום למקומן. החלות:

איפשר. בתמיה איפשר איתא לדר' חייא כדמפ' ואזיל:

תרומה טמאה שנאכלת. דכיון דנכנסה לארץ חשבינן לה כתרומה בארץ העמים:

תרומה טהורה שנשרפת. דהא לא ידעינן לה טומאה ודאית ואאוירא לתלות גזור כדאיתא בפ"ק דשבת:

מניחה עד הפסח ושורפה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה וז"ל ואין מביאין חלות מחו"ל כשם שאין מביאין תרומה ואם הביא מניחה עד ערב הפסח ותשרף כתרומה ודלא כר' חייא:

מקליקיא. שם מקום בא"י שמינו בחו"ל:

מן החוט ולחוץ וכו'. מסוף גובה טורי אמנום ולצד חלל הארץ קרוי לפנים ולצד הים קרוי חוץ ויש בעכו מקום שנתקדש בכלל ארץ ישראל כדאיתא פרק שלש ארצות:

חד קיסם נחצי שיני. שאל להביא לו קיסם מן הגדר ולחצות בו שניו:

אזיל סייגא דגברא. הולכת הסייג של האיש דכוליה עלמא שקל מניה:

מובל דקיסין. טעון משוי של עצים:

לא דר' זעירא כשר כל כך אלא מלין דיצרן שמע לך נעבדינן, כלומר לא אמר ר' זעירא זה שיהא האדם כשר כל כך שיהא מדת חסידות שלא לקחת קיסם מן הגדר דאין לחוש על זה אלא אמר לנו כדי שנבין בדברים שהיצר תאב להן השמיענו שנעשה דוגמא זו כגון שלא לקחת פרי אחד קטן מסל של פירות שילמדו כל אדם וילך לו הסל להפקר:

ולאו כר' חייא רבא היא. כלומר ואי קשיא לך לא אתיא הך מתניתא כר' חייא רבא דאמר לעיל גזרו עליהם והחזירום למקומן לחלות ניתאי דבסיפא דאנשי אלכסנדריא יש להשיב שהיו רבים ויש לחוש לכבודם שלא לזלזל בהם כ"כ לא תימר הכי דבסיפא נמי ר' חייא תני הכי:

תמן תנינן אין מביאין בכורים משקין. בפ' בתרא דתרומות ומשמע בפ' העור והרוטב דאפילו הביא פירות ודרכן לא יביא והיינו דמפ' ר' הילא ואפילו משזכו בעלים בהן כלומר שטרחו בהם בעלים וזיכו אותן לכהן דגזרינן אטו קודם שזכו:

משלקטן משעה ראשונה על מנת כן. ומשו"ה קדוש משקין ומביאין:

עושה פסח ראשון חובה לעצמה. מפ' התם תני לעצמן והיינו נשים ועבדים וקטנים לכולהו תלתא:

טפילה. חיבור:

ואינה עושה פסח שני כל עיקר. ואפילו טפילה דלא שייכא ביה ואי אכלה הוי פסח נאכל שלא למנויו דאפילו מרשות נמי אמעיטא כדלקמן:

אם רצו שה לבית. ובית היינו אשה וה"ק קרא איש שה לבית אבות דהיינו זכרים ואם רצו שה לבית והיינו בשני דאילו בראשון הא כתיב במכסת נפשות ואפילו נשים ומהאי קרא דריש ליה ר' יהודה פ' האשה בזמן:

לבית אבות. שאין קרובים לו כ"כ וכ"ש לבית דכגופיה דמיא ומפ' בפ' האשה דכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא נפש ואפילו נשים דהכי משמע ליה קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח דהיינו ראשון כי קרבן ה' לא הקריב אשני קאי וכתיב חטאו ישא האיש ההוא וגמרינן מונשא חטאו דמברך את השם ומשו"ה דוחה את השבת:

איש ולא אשה. דכתיב בראשון איש ומפ' התם דהיינו קרא דאיש לפי אכלו וכי תימא א"ה אפילו טפלה אהני ליה במכסת נפשות לטפלה וכ"ת אפילו בשני נמי מיעט רחמנא חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא ממאי קא ממעט ליה אי מחיובא השתא בראשון לא בשני מבעיא אלא לאו מטפלה:

מה מקיימין רבנין. ר' יהודה ור' יוסי דכולהו מודו דאשה בראשון חובה:

איש ולא קטן. איש זוכה ואין קטן זוכה דאם לקח קטן שה לצורך אחרים אין זכות להם ואפילו נשחט לא יצאו וקמ"ל אע"ג דקטן נמנה כדאיתא בריש האיש מקדש:

למ"ד חובה בשני כר' יוסי שאני הכא שהדבר היה מסוים ולא יבינו משום דנטמא בראשון כדאמרינן התם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטימאוהו חכמים בע"כ ואשתו דהכא נטמאת בראשון דאחותה של ראשונה היתה בבית הקברות אמר לה פרנסי בני אחותיך כדאמרינן בפ' אלו מגלחין ולא יבינו משום דנטמאו ויחשבו דאע"ג דהקריבה בראשון טפל חובה להקריב בשני לעצמה וכללו אותה בקרבנו דהא חייבת כרת היתה לר' יוסי:

ואם הביא כשר. מפרש טעמא בפ' ר' ישמעאל דהא הותר מכללו אצל הדיוט דמשקרב העומר הותר החדש כלומר וקשיא דאמאי לא קבלו מאנשי הר צבועים וכ"ש דהוו דאיכא זילותא טפי אלא ע"כ טעמא הוא שהדבר מסוים כלומר שאנשים גדולים היו וסמכו עליהן וה"נ טעמא דיוסף הכהן:

ולא כן תנינן. במס' תמורה פ' ואלו קדשים:

ואם באו תמימים מחו"ל יקרבו. וקשיא אמאי לא קבל מבן אטיטס:

אין מביאין תרומה מח"ל. משנה היא סוף פ' שלש ארצות ומשמע התם דאפילו מסוריא אין מביאין:

ופריך ויביאו בכורים. כלומר תרומה דאין בה שום קרבן ולא בעיא מחיצה אין מביאין ואפילו בדיעבד ובכורים דחמירי דבעי תנופה והגשה לגבי מזבח וקרבן וחומה תני מתני' דבדיעבד מביאין יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא:

ומשני ר' הושעיא בכורים באחריות בעלים. כלומר לאו משום טומאה הוא דגזור אלא משום ישיבת א"י ובכורים על כרחייהו דבעלים צריכין להביאן לירושלים כדתנן אגריפס מלך ישראל מניח הסל על כתיפו הילכך לא קנסי להו:

אבל תרומה אינה באחריות בעלים. ואין על הבעלי' להביאה ואי שרינן לכהנים שבארץ לקבלה יש לחוש שמא יצאו הכהנים לחוץ לארץ כדי להביאה הלכך קנסינן להו אפילו בדיעבד ואמרינן תרומה טמאה הויא:

הדרן עלך שתי נשים וסליקא לה מס' חלה בס"ד.