המזמן את חברו. ע"ה היה מזמן את החברו שהיה אהובו של ע"ה. המזמן לשון הזמנה לסעודה קונבי דאר בלע"ז:

אומר מע"ש. מפ' בגמ' ואפילו אין הככר או הפרי עכשו בידו קאמר ומועיל תנאו עכשו לשבת בשעת הסעודה כשיפריש ופליגי אי בעינן בשעת סעודה שילחש בשפתיו או בזכור תנאו בלבו סגי והא דתנן בפ' הלוקח פירות דהתירו בשאלה לעם הארץ ובלבד שיאמר מעושרין הן ואע"פ שאינו מאמינו התם הא אוקימנא לה בשבת של פרוטוגמא ובשבת ראשונה והכא סעודת הרשות בעלמא:

שאני עתיד להפריש למחר. בשבת דהיכא דקרא שם מע"ש יכול להפריש בשבת אבל לא קרא שם אסור כדתנן בפרק במה מדליקין ספק חשיכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים וכו' אבל מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה אפילו דמאי אסור:

הרי הוא מעשר. ראשון א' מק' ממה שיהיה שם דלבסוף יקראנו תרומת מעשר:

הרי הוא מעשר ראשון. על הט' הסמוכים לו:

ושאר סמוך לו. התשע חלקים המחוברים יהו מעשר והרי יש כאן מעשר ראשון של כל הככר שאוכל או של התבשיל שאוכל:

זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו. וחוזר ואומר החלק הראשון שקראתי מעשר תחלה יהא תרומת מעשר על אלו ט' חלקים:

ומעשר שני בצפונו. מסיימו כדי שלא יהא טבל:

ומחוללין. אותן החלקים של מעשר שני:

על המעות. ואין צריך להוסיף חומש כדתנן בפרק קמא והמעות יעלם ויאכל בירושלם ולא תני הכא מפריש תרומה גדולה משום דלא נחשדו עליה עמי הארץ כדכתיבנא לעיל בריש מכילתין ונמצא שאין צריך להפריש למחר כי אם א' ממאה לתרומת מעשר וכל השאר יאכל וישתה:

מתני' בדמאי. השתא ס"ד לפ' ודוקא בדמאי הוא דמועיל התנאי דיכול להפריש למחר בשבת אבל בודאי לא מהני תנאי אלא א"כ יפריש עכשו:

הא בודאי לא. בתמיה:

היו לו תאנים של טבל וכו'. וקתני שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דהיינו תרומה גדולה אחד מחמשים ובערב שבת מיירי ומשמע דמהני תנאה:

דתנינן היו דמאי. הא קתני סיפא היו דמאי משמע דעד השתא בודאי עסקינן וא"ת הא תנן היו לו תאנים של טבל וטבל לא משמע אלא ודאי לאו קושיא היא דבפירקין גופיה קרי לדמאי טבל דתנן היו לפניו שתי כלכלות של טבל ומפ' לה רב ששת בפ"ק בדמאי ובפרק ג' שאכלו נמי תנן אכל טבל ומוקי לה בטבל טבול דרבנן וכ"ת אכתי תקשי דהא תני בה שתי תאנים שאני עתיד להפריש דהיינו תרומה גדולה ואילו בדמאי עמי הארץ לא נחשדו עליה כדפרישנא במתני' י"ל דמצי לדחויי דמיירי בתאנה נטועה בעציץ שאינו נקוב דשייכא בה תרומה מדרבנן כדמפ' לההיא שלשה שאכלו ומשו"ה הוצרך לדיוקי מסיפא:

מה א"ר יוחנן בדמאי ולא בודאי. דהוה משתמע דכוליה פרקין בדמאי קא מיירי:

לא אמר אלא מתני' בדמאי. דמאי ששנינו במשנה הזו לחודה בדמאי היא ומפ' ואזיל מאי איכא בין דמאי לודאי בדין השנוי כאן ומשני לענין דמהני אפילו לאינו ברשותו כגון מתני' שהוא מזומן לסעודה של ע"ה ואינה עכשו ביד חבר ואילו גבי טבל לא מהני תנאה אלא כשהטבל יהא ברשותו דהכי תנן נמי היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו:

תנאי ודאי. שהתנה על ודאי טבל ואמר שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו' כדתנן ולא הספיק להפרישן מע"ש:

למען תלמד ליראה. בפרשת מעשר שני כתיב:

כל הימים. ואפילו שבתות וימים טובים הוי למד להזהר שלא ליבטל עונג שבת כלומר שאתה יכול להפרישו בשבת וכגון דהוה צריך לכל הסל לאותו שבת ובפ' האשה רבה לא גריס להך עובדא הכי וי"ל דהא והא איתא ותרי עובדי הויין:

מהו דחמית מקל בלשין תלוי בי. במס' כלים פט"ו תנן מקל הבלשין טמא מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה ופי' בעל הערוך ז"ל בעלי המכס יש להן שמשים שעומדים לעיין הנכנסין והיוצאין וכמין מקל של עץ או מתכת בידם לראות ולידע מה בתוך השק והוא כעין שפוד תרגום ויחפש ובלש וראה ר' ינאי בחלומו שהיה תלוי בו אותו מקל ופתר לו ר' אושעיא:

עתיד אתה לנהוג שררה וכו'. כדרך מושל שיש לו שבט לרדות בעם:

היה לו תנאי ודאי. שהתנה על ודאי טבל מע"ש והיה של ירק כדמוכח לקמיה:

חדא איתא בשלה ירק וכו'. אשה אחת בשלה ירק לצורך השבת ושכחה מלעשר:

ושלח ר' אושעיא לזבדי בן לוי שיתקן. הירק של האשה באותו שהיה לו לר' אושעיא שכבר התנה עליו:

ולא הוה זבדי בן לוי צריך מזכי וכו'. מיבעיא ליה לר' אבא בר ממל היאך מותר בשבת להפריש לצורך אחרים הואיל ולא היה לו זכייה באותו ירק דמעיקרא שהתנה מע"ש בירק שלו שיהא מתוקן מיירי ולא לירק של אחרים ותורם שלא מדעת הוי שלא היה כן בדעתו בע"ש ומסיק ר' זעירא דאם התנה ר' אושעיא בשבילו ובשביל אחרים יכולין לתקן של אחרים אע"פ שאין לו זכייה בשלהן אבל אם לא פירש אף לאחרים צריך לזכות בשלהן:

בשם ר' אבהו איתתבת. הושבה קושיא דלעיל ולא היה צריך וכו' ולא בשם ר' אבא בר ממל:

ולא זכי זבדי בן לוי. בתמיה:

צריך שיהא זכור תנאו. למחר בשבת בשעת אכילה ועל אותו סמך יכול לאכול ולבסוף משייר כדי תרומת מעשר ולא יפרש בפיו:

צריך להרחיש בשפתיו. לא סגי בסתם שחושב בלב זה מעשר וזה מעשר שני אלא קורא להם שם בהדיא בשבת ואהא מקשה ר' ירמיה כיון שצריך לאומרו בשפתיו למחר הרי הוא כמפריש בשבת:

אמר ליה אדה התנה. על דא התנה כלומר על זה התנה מערב שבת שיועיל לו עכשו ולכך מותר לו להרחיש ואינו נראה כמתקן:

ואינו אסור משום איבוד אוכלין. כלומר התרומה שהוא מפריש למחר דצריך לאבדה שלא יכשל בה ע"ה לאכלה מקשה ואינו אסור משום איבוד:

מפרר כל שהוא ואוכל. אין משליך לאיבוד לארץ אלא פירורין דקין דאין בהן משום איבוד אוכלין כל שאין בהן כזית דמותר לאבדן ביד כדאיתא בברכות באלו דברים וכן פסקו שם התוס':

ואינו אסור משום גזל. דכי הזמינו לאכול אצלו הזמינו ולא לאבד אוכלין שלי וגוזל לבעל הבית:

רוצה שיהא לו נחת רוח. רוצה בעל הבית בנחת רוחו של זה החבר דאהובו הוא:

מיליהון דרבנן פליגא. דר' ור' יוסי בר יהודה:

דאינון מחשדונך. שאינך מפריש תרומה ומעשר:

ועבדין נפשיהון מזרקין דין לדין. עשו עצמן שלא יבין שזורקין הפירות זה לזה ומתפוררין והולכין לאיבוד שיעור למעשר ולתרומה והיה חושב בעל הבית שמשחקים:

ואינו רוצה שיהא להם נחת רוח. אלמא חזינן דעיין עלוהם והוצרכו לעשות כזורקין זה לזה ומאבדין:

ומשני דרוצה הוא אלא וכו'. כלומר לעולם רוצה בעל הבית בהנחת רוחו של אוהבו ואינו מקפיד עליו אלא כיון שהגידו לבעל הבית שהיו חושדין אותו זה היה קשה בעיניו ולכך עיין אם היה אמת:

ר' יהודה אוסר. אמתני' פליג כדמפרש טעמא דכיון שאינו ברשותו לא מהניא בה תנאה:

על דבר שאינו שלו. דבערב שבת אכתי לא זכה בו החבר:

כמוכר פירות טבולין. דכשמכרן אינן שלו:

מעשר עליהן מפירות אחרות. וכתב הראב"ד ז"ל בפ"ו דהילכות מעשר ואותן המעשרות ותרומת מעשר שלהן ספק והכהן לא יאכלנה עד שיתקן אותה ממקום אחר ולסוף אי אפשר שלא תרקב משום ספק טבל:

מזגו לו את הכוס. מפ' בגמ' דהכא קאמר ולענין מזיגת הכוס אומר מה שאני עתיד וכו' דקשיא ליה דמשמע דבשעה שמזגוהו לו בשעת סעודה מיירי ואינו כן דהא ודאי בשבת אכלי והיכי קאמר מה שאני עתיד לשייר והא אפילו לקרות שם בשבת אסור וכמו שאכתוב לקמן בפיסקת הלוקח יין מן הכותיים ומפ' דה"ק אומר מע"ש לענין מזיגת הכוס כשימזגוהו לו הכוס מה שאני עתיד להפריש וכו' ולענין אכילה מה שאני עתיד להפריש וכו':

מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס. ובגמ' פריך והא איכא משום משקין מעורבין:

ומ"ש בפיו. בפי הכוס ואע"ג דכוס בלשון המקרא לשון נקבה כוסי רויה אך שמריה ימצו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כוס של ברכה מצטרף לפובה מזגו לו כוס ראשון וכו':

כיני מתני' ולענין מזיגת הכוס. כלומר הכי קתני ולענין מזיגת הכוס אומר מה שאני עתיד וכו' כדפרישית במתני':

אם באומר מכבר משקה מעורב הוא. אם כבר קודם שיכנס שבת קורא לו שם תרומה הרי הכל מעורב יחד ונעשה מדומע דהא משקין מעורבין הן וקשה למ"ד בפרק בתרא דע"ז מפיה לא ישתה משוליה לא ישתה וכו' ותנן סתמא דלא כוותיה:

ואם באומר לכשאשתה למפרע טבל שתה. דעד ששותהו אינו רוצה שיחול שם תרומה בשיור ואם לא חל הרי כששותה שותה טבל:

באומר מכבר לכאשתה. כלומר מעכשו תחול רגע אחד לכשאשתה תהא תרומה נמצא דהא קרא לה שם עד שלא תחול שבת ולא הוי טבל ולא חלה פיד שמשייר ולא הוי מדומע ודומה לגט כשאומר אם מתי וכו':

ולא נמצא מטלטלין תרומה טמאה וכו'. כי מה שנשאר בכוס הויא תרומה טמאה כי כל מה שהוא ביד ע"ה בחזקת טמא הוא:

משייר כל שהוא חולין. יותר על שהוא שיעור התרומה ואגב החולין מטלטל התרומה:

דתנינן וכו'. משנה היא בפרק נוטל:

ולא דמיין תמן טמאה לצורך טהורה. דטהורה הויא עיקר כדקתני תרומה טמאה עם הטהורה משמע דטמאה טפל וטהורה עיקר:

ברם הכא שיור חולק לצורך טמאה. תרומה טמאה עיקר דכל שהוא בעל אגבה:

עם הכוס ביציאתו וכו'. ביציאתו מן הכוס הוא קדוש כלומר בשעת תנאי אומר אין התרומה קדושה עד שישתה ויוציא פיו מן הכוס אלא שאחר ששתה חלה רגע אחד ומאז והלאה אינו מטלטל את הכוס אלא מניחו על השלחן. וכן פירש הרא"ש ז"ל:

תמן תנינן. אע"ג דבפירקין הוא קאמר הכי ודכוותה פרק קמא דפסחים ואית דגרס הכא תנינן:

הלוקח יין מבין הכותיים. והם חשודים על התרומה:

אומר שני לוגין וכו'. דס"ל דיש ברירה דר"מ היא כדאיתא לקמן ותני בתוספתא ר' יוסי ור"ש אוסרין שמא יבקע הנוד בשבת ואינו יכול להפרישן דבע"ש בין השמשות מיירי וכמו שנפרש לקמן בס"ד ולכך אם יבקע נמצא שותה טבלים למפרע:

דלא כר' יוסי ור"ש היא. כלומר מי נימא דר' יוסי ור"ש פליגי עלה דהכא נמי ניחוש שמא יבקע הכוס:

הכל מודים בכוס שהוא על אתר. כלומר ליכא למיחש בהא משום בקיעת הנוד דמאי בקיעת הנוד שייך הכא בשלמא הלוקח יין מבין הכותיים אם יבקע הנוד קודם שיפריש למחר נמצא דמה ששתה בשבת הוו טבלים למפרע כיון דלא הגיע לידי הפרשה לבסוף אבל הכא אם נקבע קודם שתייה מאי חשש איכא הא אינו שותה ממנו עד למחר כדפרישנא במתני' מאי איכא דלמחר לאלתר בשעה ששותהן יבקע הכוס לא שכיחא ואם לאחר ששתה כבר מתוקן הוא דהא מופרשת הויא. וכן מצאתי לר"י מסיפונטי ז"ל שכתב ותירצו אפילו תימא ר' יוסי הכל מודים בכוס שהוא על אתר ולא חיישינן לשבירה ע"כ:

פועל שאינו מאמין לבעל הבית. מוכח לעיל בפ' מאכילין דבבעל הבית חבר ופועל חבר עסקינן ומשו"ה פריך מהא מתני' אמתני' דהתם דסברי רבנן דחבר אין יכול להאכיל לפועלין ואפילו שהן חברים דמאי דאסור לפרוע חובו ואפילו בדמאי ולישנא דמתני' נמי דייק דקתני שאינו מאמין לבעל הבית משמע דאחריני מהימני ליה ועוד ממקומו הוא מוכרע וכמו שאפ' למטה וא"כ לאו בערב שבת מיתנייא ואמירת דבריו בשעה שהן לפניו מיירי והיינו דתנא הכא נוטל גרוגרת אלא אגב רישא תנא לה:

נוטל גרוגרת. ממאה שנותנין לו:

זו ותשע הבאות אחריה. הסמוכות לה:

וזו עשויה תרומת מעשר. אותה שאמרתי עליה ראשונה זו תהא תרומת מעשר על העשרה דהויא א' ממאה:

ומחולל על המעות. המעשר שני הריני מחלל על המעות שיש לי בבית הילכך אינו מפסיד אלא א' מק' שנתנו לו דהיינו לתרומת מעשר ולהכי תני:

וחוסך גרוגרת א'. מונע עצמו מלאכול גרוגרת א' מן המנין שנתן לו בעל הבית ונותנה לתרומת מעשר כלומר אין צריך שיקנה אחרת לתשלום סעודתו וגם אין בעל הבית חייב להשלים:

חוסך. מונע תרגום ולא חשכת ולא מנעת:

לא יחסוך מפני שהוא ממעט. וכיון דנתנו לו מאה בסעודתו יקנה אחרת כדי שיהא שלימה. וכן פי' רבנו שמשון ז"ל דמה שהוא ממעט מאכילתו יחליש עצמו ומגרע כחו ונמצא שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית:

לא יחסוך שהוא תנאי ב"ד. מפ' בגמ' תנאי ב"ד הוא שתהא תרומת מעשר של בעל הבית ומעשר שני של פועל דבעל הבית חייב לשלמה או בפרעון מה שקונה לסכום המנין בתנאי ב"ד אבל מעשר שני כיון דמצי פועל לחללו ולאכלו לא קנסו לבעל הבית והשתא על כרחיך בבעל הבית חבר עסקינן דאי בבעל הבית ע"ה עסקינן מאי קאמר שהוא תנאי ב"ד והא לא ציית להו לרבנן דקאמר להו הא עישרתים ולא יהיב להו מידי אלא ודאי בחבר מיירי ואיכא לעיוני דלא תנא שני תאנים הצריכים לתרומה הרי הן תרומה כדתנן גבי כותיים י"ל דתרומה בעל הבית מפרישה כדאיתא במסכת מעשרות אי אפשר לגרן שתעקר בלא תרומה ועוד דכל שהוא הוי אבל מעשר כיון דיהיב ליה מן המנויין לא הטריחוהו לבעל הבית דטרוד בפועליו הוא כדאמרינן בפ' מאכילין:

ר' אלעזר בשם ר' אושעיא עשו אותם כפועל. עיקרה היא במסכת תרומות פרק המפריש על ההיא דתנן מי שהיו פירותיו במגורה נותן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עד שמנה סאין ואוכלן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. ואיתמר עלה אמר ר' אלעזר עשו אותה כפועל כדאיתא התם. ומן הדין היה לו לכתוב מאן תמן תנינן אלא שלפעמים אינו חושש שלהם היה שגור כדגרסינן בשקלים על פיסקא דבן גבר וכו' ר' שילא וכו' ולא איתמר ההיא דר' שילא אלא במס' יומא וכמו שפירשנו שם וכן בפרק קמא דשקלים דגרס ולמה לא ציינו באחד באדר ולא קאי אלא על משנת מועד קטן ואינו כתוב ברוב ספרים תמן תנינן ואיכא עובא וה"פ דר' מאיר סבר דמפריש עליהן עתה השמנה לאכלן כאילו הן קיימין שני סאין שנתן דהוה ליה כאילו הפרישן משעה ראשונה ורבנן סברי אינו מפריש אלא לפי חשבון מה שנתברר לו שנשאר ביד הכהן והלוי שלא נאכל עדיין מן השתי סאין שנתן וקאמר ר' אלעזר מ"ט דר' מאיר כדאית ליה ורבנן כדאית להו דהא איכא למיחש דדילמא אם משעה ראשונה נתן כל המעשרות הראויין של המגורה שמא יעלו אלו השמנה באותה שעה לתרומה ומעשר ועוד דאינן קיימין השתי סאין לר' מאיר ואמאי הני שמנה חשיבי חולין מתוקנין וכאילו היו מובררין ומופרשין משעה ראשונה:

ומשני דעשו אותן כפועל. כאדם שדחוקה לו השעה דדמי לפועל דכי היכי דגבי פועל דמתני' אקילו רבנן מאי דלא אקילו באינך דתנינן לעיל דבכלהו אינך קתני ומעשר שני בצפונו או בדרומו וגבי כוס קתני מעשר שני בפי הכוס ואילו גבי פועל לא סיים המעשר אלא תלה אותו במה שישייר מאכילתו באחרונה וגם במעשר ראשון נמי קאמר תשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל דאינן מופרשין ומובדלין ובבחירתו הדבר תלוי וכשבא לברר כברור מעיקרא דמי וה"נ במתני' דתרומות:

פשיטא הדא מילתא. תלמודא פשיטא ליה במתני' דמסכת דמאי דפועל דאם נשרפו הפירות התרומה בטיבלה אם נשרפו הפירות שלא אכלן אותה הגרוגרת של תרומת מעשר טבל הוא דהא על תשעים שאני אוכל קאמר כדפכישנא וכיון דלא אכלן לא נסתיימו העשרה ולא חייל עליה תרומת מעשר:

נשרפו. כלומר נאנסו וה"ה אכלתן בהמה או גוי:

לכשיאכלו הפירות קדשה התרומה למפרע. כלומר מי נימא דדוקא אכלום דסוף סוף עשו המצוה כדינה:

אבל כי נשרפה התרומה. ולא נתקיים התנאי מהו כיון דכי אכל הפירות הוא דקדשה התרומה ולמפרע הוא דקדשה ולא תימא דאכיל טבל דמהני ליה תנאה ואף אם נאכלין השתי סאין לכשיאכלו השמנה קדשי השתים לר' מאיר למפרע ולא שנא נאכלו ול"ש נשרפו או נימא לא קדשה למפרע דלא נתקיים התנאי ושם הארכתי:

מהו חוסך מן מיכליה. מאכילתו שאין צריך שיקנה אחרת ואין בעה"ב חייב להשלימה לו:

דהוא מפיק לה לתרומת מעשר. שהוא מוציאה לתרומת מעשר כמו שפירשתי במשנתנו:

וישכירנה ביום. שלא תוכל לעשות מלאכה שהיא עייפה מן מלאכה:

לא יסגף עצמו. תרגום לענות נפש לסגפא נפש:

אטימוס. המלמד חולה בלשון יון כך פי' רבנו שמשוך ז"ל ול"נ לפ' נצב משתומם שלא היה עושה מלאכה כי ההיא דב"ר פרשה מ"ע אלקים נצב בעדת אל ר' חגי בש"ר יצחק אמר עומד אין כתיב כאן אלא נצב איטימוס כד"א ונצבת על הצור ע"כ:

מלאכתו של ב"ו אסור. דתנן הכא במלאכת האדם לא יחסוך אפילו גרוגרת אחת דאפילו באחת הקפידו מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית והכי קי"ל כר' שמעון בן גמליאל ולא שיקננה הוא ממעותיו אלא כר' יוסי דתקנת ב"ד הוא וכך פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' דהי' מעשר:

שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית. פירשתי במשנתנו ולא הבנתי בזה מה שהשיג הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל דגמ' ערוכה כל דבריו וזה לשונו בפרק הנזכר פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשעה הבאות אחריה עשויות מעשר על המאה שאני עתיד לאכול וזו האחת תרומת מעשר על העשר הבאות אחריה ומעשר שני יהא בעשר האחרונות והרי הוא מחולל על המעות ונותן הגרוגרת שהפריש לכהן והפועל מפריש לעצמו דמי מעשר שני שתנאי ב"ד הוא שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית ומעשר שני משל פועל ע"כ. וכתב על זה הראב"ד ז"ל איני יודע מה צורך לתנאי ב"ד לכל מה שכתב ובמשנה לא בא תנאי ב"ד אלא על מה שאמר ת"ק וחוסך גרוגרת אחת רשבג"א לא יחשוך מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית ר' יוסי אומר לא יחסוך מפני שהוא תנאי ב"ד כלומר תנאי ב"ד הוא שאותה גרוגרת שנותן לכהן לתרומת מעשר שלא ימעט אותה ממאכלו אלא יאכל חליפיה משל בעל הבות מן התשעים הנשארות לו ע"כ. ואיני מבין דבריו דאם הגרוגרת משלימה מן הט' דהוו מעשר הרי דהבעל הבית פרע תרומת מעשר והוא חייב להשלים ללוי או לכהן התשיעית של המעשר והן הן דברי הרמב"ם ז"ל ואם בא להשיג עליו דאמאי קאמר דתנאי ב"ד הוא דמעשר שני משל פועל הוא תלמוד ערוך הוא ודברי הרמב"ם ז"ל הם ברורים:

הלוקח יין מבין הכותיים. אע"ג דר"מ גזר על יינם כדאיתא בפ"ק דחולין ומתני' ר"מ היא כדאיתא בגמ' הכא מיירי קודם שגזר על יינם א"נ במטהר יין בין הכותיים:

אומר שני לוגין וכו'. בע"ש בין השמשות איירי כדקתני בתוספתא הלוקח יין בע"ש ושכח מלהפריש אומר שני לוגין וכו' ופירש התוספות פרק הישן ולא ששכח עד שקדש היום דאם כן אפילו לקרות שם אסור כדמוכח בכמה דוכתי ואין תקנה לטבל בשבת אלא באיסור שאם שכח ועבר ותקנו מתוקן ומשום הכי חשיב ליה מוקצה בפרק כירה ולא איירי נמי מבעוד יום אלא שאין שהות ביום כדי להפריש דאם כן לימא מעשר שני בצפונו או בדרומו כדתנן לעיל בפרק הלוקח מן הנחתום אלא ודאי איירי כגון ששכח עד בין השמשות ואז אסור להפריש כדתנן בפרק במה מדליקין ספק חשכה ספק אינה חשכה איי מעשרין את הודאי ופירות של כותיים ודאי נינהו כדתנן שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דכותי אפילו תרומה גדולה אינו מפריש ואע"ג דאמרינן בפרק שלשה שאכלו הני כותאי עשירי מעשרי דמאי דכתיב באורייתא מיזהיר זהירי ה"מ מה שהן בעצמן אוכלין אבל כשמוכרין לאחרים לא חיישי דחשידי אלפני עור לא תתן מכשול כדאיתא בפ"ק דחולין ועוד סמכי כותיים אהא דדרשינן בפרק השוכר את הפועלים ואכלת ולא מוכר ולכך פירות של כותיים חשיבי ודאי במתני' הילכך אסור לקבוע לו מקום דקביעת מקום חשיב כהפרשה ואסור בין השמשות אבל לקרות שם שיאמר שאני עתיד להפריש שרי לר' מאיר דכולי האי לא גזור בין השמשות ואפילו בודאי:

ה"ג שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. וכן בבא דהיו לו תאנים של טבל ול"ג שאני עתיד להפריש למחר כדקתני לעיל גבי מזמין ולקמן בבבא דהיו דמאי לפי שבערב שבת בין השמשות איירי במו שפירשנו ובשבת לא מצי להפריש ואפילו קרא לו שם בשבת אסור להפרישו בשבת ודוקא גבי דמאי היכא דקרא שם הקילו. ועוד יש חילוק אחר דהכא ובבא דמציעתא אינו קורא שם לתרומת מעשר כמו בבבא של דמאי דתנן זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו משום דגבי דמאי מעשרן והן שלו וקורא שם כדי לתקן המעשר ולאוכלו אבל כאן שהוא ודאי צריך ליתנו ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר דאילו איהו הוי תורם שאינו שלו כדאיתא לעיל פרק הלוקח מן הנחתום ואפילו את"ל דלוקח מן הכותי כלוקח מן הגוי דאמרינן בשלהי פ"ק דבכורות מעשרן והן שלו משום דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה מ"מ אי אפשר לומר ושאר מעשר סמוך לו משום דהוי קביעות מקום ומיקרי הפרשה ואסור בין השמשות ומשו"ה לא קתני נמי ומעשר שני בצפונו ובדרומו ולהכי נמי לא קתני הכא ומחולל על המעות אלא ומחל ושותה כלומר מתחיל ושותה א"נ כמו שפי' הרב ר' משולם ומהיל בה"י גרסי' ופירושו מוזג מלשון סבאך מהול במים אבל לחלל אינו יכול כיון שלא קבע לו מקום ותניא בתוספתא דמעשר שני פ"ג האומר מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר שבכיס זה ולא קבע לו מקום ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו ואפילו ר"ש דאמר קרא שם י"ל דמיירי כגון שאמר בתוכו דחשיב ליה כקביעות מקום ואזדו לטעמייהו דפליגי במס' תרומות פ"ג ומייתי לה פ' בכל מערבין האומר תרומת הכרי זה בתוכו ר"ש אומר קרא שם ומפ' התם דכי אמר בתוכו פליגי כאילו אמר באמצעיתו דקבע מקום:

שאני עתיד להפריש וכו'. לא תלה אותן בסיום מקום בחבית אלא כשיבא להפריש וסבר ר"מ דכשבא להפרישן הובררו ששם חלו ולא נתערב במה ששתה בהן:

**עשרה מעשר ראשון.**מפ' בתוספתא עשרה הבאין אחריהן דהיינו אחר הפרשת שני לוגים כשאפרישם מן החבית וכן ט' מעשר שני והא דנקט עשרה וט' לאו דוקא דהא דכיון דנטל מן המאה שני לוגין אינן עולין עשר שלימין למ"ר ולא תשע למ"ש מן הנותר וכן כת' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו וי"מ משום דכותי הוא חיישינן שמא הפריש תרומה גדולה והשאר לא הפריש ולכך אין מתמעט שיעור המעשר וטעות הוא בידן דהא בבבא דהיו לו תאנים של טבל קתני נמי הכי ואמרינן לעיל טבל גמור הוא דתנן מדתני סיפא דההיא היו של דמאי משמע דרישא ודאי נינהו:

ומחל ושותה מיד. ובמוצאי שבת מפריש ואמרינן דמה ששתה עד עכשו היה חולין דר"מ אית ליה ברירה וגם לא חייש שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע דמילתא דלא שכיחא היא כדקתני בברייתא ומייתי לה בפרק קמא דחולין אמר להן לכשיבקע.

ר' יוסי ור"ש אוסרין. פי' בתוס' אע"ג דר' יוסי ור"ש אית להו במנחות בפ' ר' ישמעאל דכותיים גרי אריות הן אפשר דכשגזרו על יינן של גוים לא גזרו על של כותיים משום דפרשי מע"ז טפי מגוים וגם מחזיקים בתורה שבכתב כדאיתא בפ"ק דחולין ואע"ג דגזרו על פתן מימות עזרא אפ"ה יינן מותר הוי מידי דהוה למ"ד גרי אמת הן דפיתן היה אסור ויינן מותר עד שגזר ר"מ על יינן:

שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע. והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע וכן פי' רש"י ז"ל בפ' הכל שוחטין:

טעמא דר' יוסי שמא יסיח. כלומר כיון דחזינן ליה לר' יוסי דאית ליה ברירה כדתנן לעיל בס"פ המקבל ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק ור' יוסי תני לה כדפרישנא לעיל אליבא דגמ' דילן ואפילו לתלמודא דהכא דלא ס"ל הכי מ"מ הא בפ' מי שאחזו נמי תנן מה היא באותן הימים ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש ברירה ועוד דגבי סלע לא שייכא בקיעה וקאסר וטעמא דבקיעת הנוד אין נראה שיהא עיקר הטעם דהא לא שכיח כדפרישית אלא עיקר טעמו שמא יסיח דעתו ולא יפריש ושמא יגנב או יניחנו כך לעולם ור' שמעון נמי עיקר טעמיה משום דאי שרית ליה לשתות בלא הפרשה דילמא שתי כוליה ואפילו אחר שהפריש מעשר ראשון יבוא לשתות ויאמר לסופן אותיר תרומת מעשר כיון ששתה תחלה בלא הפרשה וס"ל לתלמודא דאע"ג דאקשו ליה לר"מ מטעם בקיעת הנוד אין זה עיקר הטעם ואפילו לר"ש. וכך פירש רבנו שמשון ז"ל והתוס' בפ' הוציאו לו:

מעשר שני שבחפץ זה. שבכלי זה:

חילל. ת"ק דהכא היינו ר"מ דמתני' דאית ליה ברירה א"נ ר"ש הוא דאמר בתוספתא קרא שם ואייתי לה לעיל:

ר' יוסי אומר לא חילל. כדפרישית שמא יסיח דעתו ולא יפרישנו ובפ' בכל מערבין בעי למימר דר' יוסי סבר אין ברירה והיינו טעמא דהך ברייתא ומפיך למתני' דלעיל דע"ה שאמר לחברו וכו' והכא לא בעי לאפוכינהו:

על הסלע הישנה או חדשה. דאפילו לא סלקא בידיה הא מסויימת ועומדת היא ובפ' בכל מערבין מפ' דליכא אלא או חדא חדשה או חדא ישנה וקמ"ל דלא גזרינן אטו היכא דאיכא תרתי או תלת:

על הסלע שאטול מיד בני. ובא ומצא ביד בנו ואפ"ה אינו מחולל שאני אומר שמא לא היתה בידו אותה שעה והכי איתא בתוספתא דמעשר שני פ"ד:

זו דברי ר"מ. דר"מ אית ליה ברירה כדאיתא בפ"ק דחולין:

תמן תנינן. במס' גיטין פ' כל הגט:

המניח פירות להיות מפריש וכו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. סומך על אלו ואוכל הטבלים האחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן ומעשרותן באותו פירות שהקציתי לכך או הרי פדיונן על אותן מעות שהקציתי לכך ואוכלן דודאי אותן מעות קיימין הן ופרכינן דהא מתני' לא אתיא כר' יוסי וכר"ש דחיישי לבקיעת הנוד והכא במתני' דגיטין קתני דמוקמינן הפירות והמעות בחזקתייהו:

ומשני מתני' דגיטין מאובדן ואילך. אם אחר שאבדו הפריש עליהם נתקלקלו אבל כל זמן שהן קיימין ליכא איסורא דהא כמופרשין ומיוחדים הן ואי ההיא שעתא קיימין תו ליכא איסורא אע"ג דיאבדו אח"כ דאין אחריותן עליו:

אבל הכא למפרע נתקלקלו. דאילו איבקע נמצא שותה טבלים למפרע ואע"ג דהשתא קיימין אילו לבסוף יאבדו איכא קלקול למפרעי דהא שאני עתיד להפריש קאמר:

תמן תנינן. במס' מעילה פרק בתרא:

כיון שהוציא את הראשונה מעל. ותני עלה בתוספתא מעל בודאי דכיון דהוציא אותה בהוצאותיו חייב קרבן מעילה ולא אשם תלוי כמו בספק מעילות דר"ע ס"ל אשם תלוי בספק מביא ובגמ' מפרש לה:

על כולן מעל בספק. לדברי רבי עקיבא קאמר דלדידהו ספק מעילות פטור אפילו מאשם תלוי כדתנן בפרק דם שחיטה:

ומודי ר' עקיבא וכו'. לקמן מפרש טעמא:

הדא דתימר כשהיו עשר. דכיון דעשר הוו דחולין וחד דהקדש נפל בהו בטל אגבייהו ולא חשיב ואין כאן ספק לומר דילמא האי הוא דדבר תורה חד בתרי בטל וחשוב כמו בלול ממש ומיתפסא חלק מקדושתיה אכלהו ואיכא ודאי אשם מעילות אבל כי הוו שתים עם הנופלת דלא בטילא:

על הראשונה מעל בספק ומביא אשם תלוי. ור' עקיבא לטעמיה דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי בפ' דם שחיטה:

ועל השנייה מעל בודאי. ומביא אשם מעילות:

מה בין האומר בכיס זה מה בין האומר מן הכיס. דמאי שנא רישא מאי שנא סיפא:

ואפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול. קושיא אחרת היא דתנן במתני' שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס דכיון דנשארה האחרונה לא מעל וכי אפילו נאנסה האחרונה כגון שהוציאה גוי או שנפלה בים נמי לא מעל ואמאי:

כמא דתימר תמן. כי נבקע הנוד:

למפרע טבל שתה ואמור הכא נמי למפרע חולין הוציא. לחולין הוציא פרוטת הקדש:

אלא כאן תלוי בהפרשה. שהטבל מעיקרו אסור וצריך להפרישו א"נ שאני עתיד להפריש קאמר ובהפרשתו תליא מילתא אבל כאן אינו אסור מעיקרו אלא מחמת הקדש פיו והקלו ואפילו באונס אחרונה נמי, ור' יונה מסיק דכאן וכאן תלוי בהפרשה. אלא הטעם דנעשה כאומר אל יצא הכיס הזה וכו' והכי אוקימנא לה נמי בגמ' דילן והשתא מיתרצן תרתי קושיי דריש לקיש דהכי קאמר איני נפטר מכיס זה להוציאה כולה בלתי שאקדיש ממנה פרוטה דכיון דאמר הכי משמע דפרוטה אחרונה קאמר דתהוי הקדש ואם נאנסה האחרונה לא מעל דהא לא הוציאה הוא והיינו טעמא דסיפא:

מועלין בפרועה לפי חשבון ג' לוגין. לא ידעתי היכן היא מימרא דריש לקיש ונראה בעיני דלעניין צירוף הניית מעילה איתמר דתנן בפרק הזהב הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל ותניא בפרק הנהנה אכילתו ואכילת חברו ואפילו לשלש שנים מצערפין:

וכא. מפ' ריש לקיש דלא מצטרף לפרוטה אלא לפי חשבון ג' לוגין דמים שאובין דתנן בפ"ק דתמורה שאין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ומפ' בגמ' דה"ק דבג' כלים פוסלין והיינו שנפל לוג שלם מכל כלי אבל מד' ומה' כלים שאין לוג שלם נופל כאחת לא פסלוהו ואפילו הני ג' כלים לא מצטרפין אלא בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל אם פסק הראשון קודם שהתחיל השני אין מצטרפין ובד"א בזמן שלא נתכוון לרבות כלומר שלא היה דעתו מתחלה לרבות המקוה להשלימו מחסרון שחסר אבל אם נתכוון להשלימו ולרבות עליו אפילו קורטוב בכל השנה מצערפין לג' לוגין כדתנן בפ"ג דמקואות וקאמר ריש לקיש דהך צירוף פרוטה דהקדש שאמרו ואפילו לג' שנים על דרך הזה מיצטרפא וזה שנתכוון מתחלה ליהנות בפרוטת הקדש אבל אם לא נתכוון צריך שיהנה בפעם אחת מלוג ועוד דבעוד שקיים עדיין קצת מן הלוג האחד בא ונהנה מן השני כיצד כגון שקנה בפרוטה של הקדש עשירית האיפה סלת דהויא להו שבעה לוגין ועוד כדאמרינן פרק ד' מחוסרי כפרה דעשירית האיפה דהיינו ז' לוגין ועוד הוי להו בזמן משה רבנו בפרוטה והשתא כיון דסמיכות דשיעורא או כוונה בעינן אליבא דריש לקיש גבי מעילה היכי אקשי מטבל אהקדש דאפילו נאנסה האחרונה נמי מעל בקמייתא ואפילו שכבר נפסקה הניית קמייתא: ומשני בתחלה הקשה זאת הקושיא מקמי שקיבל זה הדין דמעילה מרבו והדר פשעה דלא דמי דתלוי בהפרשה וה"ה דמצי לתרוצה דהאי דינא דקיל מעילה מטבל וכדאמרן וחד מתרי טעמי נקט:

**הרי זו תרומה למחר.**דלמחר בשבת תחול עליה שם וכיון שמתנה עכשו מותר:

**ואין אדם עומד בשבת ואומר וכו'.**אע"ג דלא קרי ליה השתא שם ולא חייל עליה עד למחר כיון דבערב שבת לא מיקרי מפריש בשבת כיון דאתני השתא ה"נ בשבת אסור להתנות דהשתא הוא דמתקן:

ור' יוסי בר בון. פליג עליה דכיון דחייל עליה שם בשבת נמצא מתקן בשבת:

דתנינן תמן. במסכת טבול יום פרק בתרא:

**לגין שהוא טבול יום.**שהיה הלגין טמא והטבילוהו ועדיין לא העריב שמשו:

ומילאהו מן החבית. של מעשר טבל שלא הפריש הלוי ממעשר ראשון תרומת מעשר עדיין והרי הוא במיתה ואפילו לכהנים וכבר הארכתי בענין הזה בר"פ הלוקח פירות ולא חזי לעירוב כדתנן בפרק בכל מערבין אבל לא בטבל ולגבי לגין שהוא טבול יום בעוד שהמשקה בתוכו הוא טבל לא פסיל ליה טבול יום דטבול יום מותר בנגיעה בחולין ובמעשר ואע"ג דפתיכא ביה תרומה שלא הורמה:

אם אמר הרי זו תרומת מעשר לכשתחשך. אם אמר הרי זו שבלגין תרומת מעשר על החבית לכשתחשך ויעריב שמשו ויהא כשר לתרומה דבריו קיימין והתרומה טהורה:

ואם אמר הרי זו עירוב. ואם אמר ערבו לי בלגין זה לא אמר כלום דהואיל וכי מטא בין השמשות אכתי טבל הוה כדאמרינן התם בפרק בכל מערבין דסוף היום קונה עירוב ובסוף היום אכתי טבל הוי דהא משתחשך קאמר והא הכי דפירש דבע"ש לא תחול עליו שם תרומה עד השבת דהיינו למחר ומהני וקשיא לר' יוסי בר נון:

פתר לה לשעבר. דהכי קתני אם אמר כלומר אם עבר ואמר כן דבריו קיימין ולא שיהא מותר לומר כן לכתחלה:

והא תני ר' חייא אומר. דבהך מתני' תני ר' חייא בברייתא דיליה אומר הרי זו תרומת מעשר לכשתחשך:

ומסיק דהדר ביה ר' יוסי בר בון מן הדא דר' חייא. וקי"ל כר' יצחק בן אלעזר:

היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו. דוקא בתוך ביתו דבדמאי הקלו גבי מזמן אע"ג דלאו ברשותו והא נמי בערב שבת בין השמשות איירי וצריכי דאי תנא תאנים הוה אמינא משום דלא שייך בהו משקין מעורבין הוא דשרינן אבל גבי יין אימא לא ואי תנא יין הוה אמינא דוקא גבי יין לא יקבע לו מקום משום דמעורב הכל אבל גבי תאנים אימא דאפילו קביעות מקום שרי צריכי:

היו דמאי. כגון שלקחן מעם הארץ ופי' משנה זו כאותה ששנינו בריש פירקין:

מאי כדון מכבר לכשאפרישנה. אמתני' קאי כי אמר שני לוגין או שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו' ואוקימנא דבע"ש בין השמשות קאי לר' יצחק בן אלעזר היכי דמי דהא מודי דבשבת אין אדם יכול לומר וכו' ובין השמשות לענין טבל ודאי כשבת דמי כדתנן בפרק במה מדליקין וצריך לאוקומי דאמר מכבר לכשאפרישנה מעכשו תחול רגע א' לכשאפרישנה תהא התרומה מהשתא כדאוקימנא ההיא דמזגו לו את הכוס דאמר מכבר לכשאשתה:

תרומה טהורה. והמפריש כהן:

שהיתה תרומה טמאה. ואסורה לכהן באכילה כדאמרינן במסכת בכורים טהור שאכל את הטמא בעשה:

מטלטלה. אגב החולין:

**טבל שיש עליו תנאי.**כגון מתני' מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש:

כיצד הוא עושה. דלהפרישו אסור בשבת:

נותן עיניו בצד זה ואוכל את השאר. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק ט' דהילכות מעשר:

**היו לפניו שתי כלכלות של טבל.**מפ' בתוספתא היו לפניו שתי כלכלות של טבל בזו מאה ובזו מאה ונטלה תרומתן ואמר מעשרות של זו בזו הראשונה מעושרת ומשו"ה לא קא מפ' במתני' תקנתא דתרומה גדולה דבנטלה תרומתן איירי:

מעשרות של זו בזו. שסיים דבריו ואמר מעשרות שאני חייב להפריש מכלכלת א' נהוו קדושין בכלכלת ב' ותהא כלכלת א' פטורה מן המעשרות וכל המאה של הראשונה יהו מתוקנין ומעשרותיהן חלין על כלכלת ב' ואטול ממנה עליה ועל כלכלת א':

הראשונה מעושרת. בגמ' דהכא מפ' לה בטבל ודאי וקאמר דעבר אעשה כלומר בלאו הבא מכלל עשה דרחמנא אמר דתרומה תהוי ראשית שקרויה ראשית וה"ה מעשר ראשון דלהוי מוקדם קמי שני דהא אית ביה תרומה דמקריא ראשית כדאיתא בפרק התורם קישות ואיהו קרא שם לראשון ולשני בבת א':

של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת. שאם אמר הריני מפריש מכלכלת ב' על כלכלת א' ומיד כשאמר לתקן הראשונה בכלכלת ב' לאלתר איפטרה לה ראשונה לגמרי דקדשי מעשרותיה בשנייה וכי הדר ואמר ושל זו בזו דהיינו מעשרות של ב' בשל א' אין בדבריו כלום וכבר איפטרה לה ראשונה ואין תורמין ולא מעשרין מן הפיטור על החיוב הילכך נוטל מכלכלת ב' שני מעשרות דשתיהן ומתני' ר"מ היא דאפילו חזרה תוך כדי דיבור לא מהני לענון קדשים כדאיתא בגמ':

מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה. אלו שני מעשרות שאני עתיד להפריש מאלו שתי כלכלות תהיינה מעשרותיהן של כל א' וא' מעשר כלכלה בחברתה תרוויהו מיתקני בבת א' ובחד דיבורא והוו להו מן החיוב על החיוב שהרי קבע שני שמות כאחת ובהא אפילו ר"מ מודי:

קרא שם. ונקבעו מעשרותיהן בתוך הכלכלות ולא מצי תו לאפרושי ממקום אחר עלייהו דכבר חלו מעשרותיהן בהן ומהן עצמן ומשמע בתוספתא ומייתי לה בגמ' כיצד הוא עושה שאם רצה נוטל מהא' על שתיהן וטעמא דשניהן טבולים ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז דהי' מעשר כן. והיה נראה לומר דההיא ברייתא דלא כר"מ דכר"מ טעמא דמודי הוא משום דקרא שם כאחת ונתפסו מיד בלשונו ואינו נוטל אלא מא' על האחרת ואינו כן דכולה מוכחא דלפרושי למתני' קא אתיא ונראה דכיון דעבר על עשה ול"ת מסתיין שיהו מעשיו בעברה שוין לדרך הישר וכי מוציא מא' לשניהן מתקן מעשיו הוי והוי כמו נשאל על נדרו ויפה פסק הרמב"ם ז"ל ולהכי תני כיצד הוא עושה כלומר שלא יוסיף על חטאתו. ועוד אבאר דמא' על האחרת יש קלקול לתרומת מעשר שתורם פרוס לשנייה:

ה"ג ותני עלה נוטל מן השנייה שתי תאנים ושני עישורין ועישורו של עישור ובתוספתא הכי גרסינן לה היו לפניו שתי כלכלות של טבל בזו מאה ובזו מאה ונטלה תרומתן ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת של זו בזו ושל זו בזו אין ראשונה מעושרת נוטל שתי תאנים ושני עישורין ועישורו של עישור ע"כ ופירש רבנו שמשון ז"ל אין הראשונה מעושרת כלומר אינה כולה מעושרת ומתוקנת שהרי הוצרך לשייר בה כדי מעשרות כלכלה שנייה כר' יוסי דאמר בפרק כיצד מערימין במסכת תמורה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין כלומר כיון שאין הפה יכולה לדבר שני דברים כאחד דבריו קיימין דאף בגמר דבריו אדם נתפש דכיון דאמר מעשרות של זו בזו ושל זו בזו נמצא שלא תקן אלא פ"א תאנים בכל אחת ואחת מן הכלכלות די"ט תאנים צריך להפריש מכל אחת לצורך מעשר ראשון ושני על חברתה ועל אותן י"ט קאמר נוטל ב' תאנים דמספקא ליה להאי תנא אי כר' מאיר ותפוס לשון ראשון וכדלקמן אי כר' יוסי ותפוס שניהן ונמצא דאותן י"ט שנטל מן הראשונה בשביל השנייה משום דתפוס שניהן צריך לחזור ולתקנן מן השנייה משום דדילמא תפוס לשון ראשון ונמצא הראשונה כולה מתוקנת ואיכא תרומת מעשר ומעשר ראשון ומעשר שני עדיין בשנייה ואכיל אותה בטבל והיינו דתני נוטל מן השנייה שני תאנים כלומר לצורך מעשר של י"ע שהפריש מן הראשונה על השנייה ושני עישורין צריך ליטול מן השנייה לתקן אותן י"ט דהיינו מעשר ראשון ומעשר שני ואותן ב' תאנים הן לתרומת מעשר של י"ע ומשום דלא סגי בשני תאנים דעל הי"ח מפריש שני תאנים מן השנייה לתרומת מעשר ראשון ונמצא א' מן הי"ט שלא נתקנה ואותה יתרה עתידה להיות תרומת מעשר משום הכי אמר ועישור על עישור דמלבד אלו שני תאנים יטול עדיין מן השנייה מעשר ראשון הצריך לאותה תאנה שהיתה תרומת מעשר ולהכי נקט כי האי לישנא ועישור על עישור דתרומת מעשר קרויה מעשר מן המעשר:

שמואל אמר לא מצאי תניתה. איני מוצא ידי ורגלי בברייתא הזו:

אין יסב חדא לעשר צריך מיסב וכו'. פי' הרב ז"ל כן למה יפריש מן השנייה על י"ט לבדן שאם יקח מן השנייה חדא לעשר לתקן י"ח תאנים שהפריש מן הראשונה על השנייה מספק והלא יש בראשונה מאה תאנים וצריך למיסב מן השנייה בבת אחת מעשר ראשון על הק' מספק דשמא תפוס לשון ראשון ולמה ליה לתנא לשנות בענין זה:

ואין יסב חדא למאה. כלומר שאותן שתי כלכלות יש אלף בזו ואלף בזו ועולה מ"ר של זו בזו ק' ובא ליטול מן השנייה מטעם ספק חדא לכל עשר ועשר שבק' של מ"ר שהפריש מן הראשונה על השנייה מספק צריך למיסב מן השנייה מ"ר של אלף בבת אחת:

ואין יסב חדא לאלף. כגון שיש עשרת אלפים בכל אחד ואחד ועולה מ"ר אלף א"כ צריך למיסב מן השנייה מ"ר של עשרת אלפים בבת אחת ע"כ תורף דבריו ז"ל. וראה הרב ז"ל שזה הפירוש דחוק מאד פי' בו לשון אחר ועוד במס' מ"ש פי' עוד לשון שלישי ונלאיתי לכתבן. ואני לא מצאתי שום ותני עלה בתלמוד כזה אלא על הלשון השנוי במשנה ולא על הלשון החולק על משנתנו וכיון דמתני' ר"מ היא כדאיתא לקמן היכי קאמר ותני עלה דהיינו למאן דפליג על ר"מ שלא הוזכר עדיין ועוד שמוליד הרב מדעתו תנא שלישי שלא הוזכר כאן ולא בתמורה ולא במרובה אלא ר"מ ובר פלוגתיה ר' יוסי ור' יוסי סבר תפוס שניהן כדלקמן ולא מספקא ליה כלל ועוד דדוחק גדול הוא לפ' עישורו של עישור על תרומת מעשר ועוד הפי' שפי' על דברי שמואל הוא מעייל פילא בקופא דמחטא ועוד כל דבריו קאי אההוא תנא שלישי שלא הוזכר בשום מקום בספר ועוד היכי בעל הגמ' לא כתב ראש הברייתא וסמך על לשון המשנה דלדידיה לא קאי על המשנה ועוד דבהדיא מוכח בפ"ק דמכילתין דהאי ותני עלה לפרושה למתני' היא דמינה פריך רב ששת לעולא כדאיתא התם. לכן אני אומר דברים כפשטן דהאי דתני עלה לפרושי למתני' היא ואליבא דר"מ תני לה ובמציעתא שפיר גרס אין הראשונה מעושרת ושייכא כדתנן במתני' דודאי ברייתא לא פליגי אמתני' כדאמרינן בכולי תלמודא וכי תני נוטל ב' תאנים לאו אמציעתא בלחוד קאי אלא אכולה קאי ודייקי לישנא דברייתא דקתני נוטל שתי תאנים ולא תני ונוטל משמע דבבא אחריתי היא דאינה עטופה. והכי פירושה האי גברא בעי לתקוני כלכלה א' שיש בה מאה תאנים בכלכלת ב' וקא נסיב מן כלכלת ב' י' תאנים למעשר ראשון ועוד ט' למעשר שני או עני וחושב בלבו דכבר מתוקנים הק' של כלכלת א' וטועה בין מלגו למלבר ואשמעינן תנא דקא בעי תו למיסב ב' תאנים יותר כדי לתקן הק' דקמייתא ומשום הכי תני אין הראשונה מעושרת דפירות הא' אינן מעושרין בחושבנא דידה גופה עד שנוטל עוד ב' תאנים וכו' וכמו שאפ' ותני לה במציעתא ה"ה דברישא נמי אלא משום דברישא לא משמע דבעי לתקוני לכלכלת ב' בכלכלת א' ובמציעתא הוא דבעי לתקוני ועם הארץ וחוטא הוי וקא יהיב טעמא למילתיה דלא אפשר דכיון דאמר מעשרות כלכלת א' בכלכלת ב' ע"כ בעי לאשלומינהו כיון דתפוס לשון ראשון ואפילו הי"ט העודפין בעינן לתקוני וצריך להן ב' תאנים וכו' וא"כ נתקנה ואיפטירא לה לגמרי כלכלת א' וכי הדר ואמר ושל זו בזו תו לא מצי לתקונה לכלכלת ב' בפירות כלכלת א' דמן הפיטור על החיוב הוא דהוי ומן הפיטור על החיוב לא מעשרין ודבריו בטלים אין השנייה מעושרת כלל והא דתני דאכתי בעי ב' וכו' לתיקון מעשר ראשון דהא אם היה מפריש מן המאה של כלכלת א' מינה ובה היה מפריש ממנה עשרה למעשר ראשון ט' למעשר שני ונשארו מתוקנין פ"א וכאן איכא מאה כדתניא הילכך בעי למיסב עוד על מה שחשב ב' תאנים דהא אלו לא היו אלא י"ח צריך להפריש עליהם כדי שיהו מתוקנים למעשר ראשון לחוד עוד ב' תאנים דהא מכל עשרה בעי למשקל א' ונשאר ט' א"כ לי"ח בעי שנים ולפרי י"ט צריך להפריש מלבד הב' תאנים ג' עישורין אחרים חלוקין זו מזו כיצד עישור קמא על התאנה הי"ט הנותרת וכי יהיב עישור קמא עליה לא נתקנו ממנה אלא ט' חלקים והחלק הי' שבה הוי טבל עדיין הילכך בעי עישור אחר לאפרושי על ההוא עישור הנותר וכי יהיב האי עישור נמי לא נתקנו ממנו אלא ט' חלקים ונשאר בו עדיין עישור של עישור טבל ובעי לתקוני נמי והרי כאן ג' עישורין חלוקין חד עישור על ט' חלקי הפרי וחד כנגד עישור הנותר וחד כנגד עישור של עישור ולא תני הכא אלא תיקון דמעשר ראשון ותיקון דמעשר שני לא תני משום דבעי לאשמועינן דאפילו למעשר ראשון שהוא שיעור הגדול יש בו דקדוקי עישורין שהאדם טועה בהן ומינה תילף למעשר שני ולקמן מפ' תיקוניה בסוף שמעתין. ותיקון דתרומת מעשר נמי לא תני הכא דבישראל קיימינן ואין לו להפרישה דבודאי טבל מוקמינן לה וכדלקמן וכיון דצריך לדקדק כל הדקדוקים האלו ולא נשאר כלל חיוב בה ופטורה לגמרי הויא ואינה מעושרת עד הגבול הזה א"כ אין בדבריו ממש כשרוצה לתת בה מעשרות כלכלת ב' ולעקור טעותו תני לה הכא וכדפרישית:

לא מצאי תניתה. כיון שהברייתא הזו פתחה לנו הפתח של תיקון פירות הנותרים דהן הי"ט כדפרישנא דבעינן לתקונן ב' תאנים וג' עישורין חלוקים נקטינן מינה מי שרוצה לשלוח לחברו דורון עשרה רמונים או עשרה תפוחים ואין דרך ב"א לשלוח לחבריהם דברים חסרים כדאמרינן בפרק מאכילין אמר שמואל שהוא מסתפק בתיקונן ואמר איני יכול לשער גבול אל המספר לתקן העשרה כדמפ' לה ואזיל:

דאין יסב חדא לעשרה. שאם ירצה לתקן שיהו עשרה מתוקנין ולקח מן הכלי שלו א' לתקונן אינו מספיק וצריך ליקח עוד א' מן הכלי משום דהוא צריך לעשר העשירי דהא מעשרה לוקחין א' דהיינו עישור מלגי יהוא לקח מלבר ופש ליה העשירי הילכך לוקח א' יותר שיהא קדוש בו עישור הפרי העשירי הנותר ואותו עישור של עשירי הוי א' מק' בערך העשרה שרוצה לשלוח שהרי ק' חתיכות כאלו יש בעשרה שרוצה לשלוח:

ואין יסב חדא למאה. וכשיקח הא' ויקדש בו העישור לתיקון העשירי עדיין אינו מספיק לתיקון דהא אית ביה בעשירי חתיכה העשירית טבל עדיין וצריך לתקן כנגדה עישור חתיכה א' לאלף כנגד העשרה פירות הראשונים שרוצה לשלוח וגם כשיקדש עישור העישור כיון דהוא מלבר נשארו מתוקנין ט' חלקים של חתיכה העשירית אבל עישור האחרון עדיין הוא טבול ותיקון שלו חלק מעשרת אלפים וכן לעולם עד משהו לבלתי תכלית. האי הוא פירושא דשמעתא בלא קושיא ובלא ספק תהלה לאל אשר אין לו ספק:

על הראשונה עובר בעשה ועל השנייה בעשה ולא תעשה. פי' בתוס' פ"ק דתמורה ארישא דמתני' קאי וה"פ על הראשונה אילו קבע מעשרותיה לתוכה עובר בעשה שהיה לו להקדים מ"ר לשני והרי קרא שמן בבת א' מיהו לאו ליכא כיון דלא הקדים שני לראשון ועל השנייה בלאו כשתקן הראשונה בתוכה עובר בלאו שהרי הקדים מ"ש של ראשונה למעשר ראשון של שנייה בתוך כלכלה א' כן תורף דבריהם ואינו נכון דאמאי עבר והא אפשר להפריש ברישא ראשון דהך ודהך והדר שני דהך ודהך ואי בשהקדים היכי שייך למימר השנייה בעשה ולא תעשה שקבע שני שמות כאחת ושהקדים שני של הראשונה לראשון שבשנייה דמשמע דלא סגי בלאו הכי ורבנו שמשון ז"ל פי' פעמים דאשנייה עובר בעשה ולא תעשה אם הפריש ממנה כל מעשרות חברתה ואותה שמפריש תחלה ממנה קרי לה שנייה דמאי ראשונה שנתקנה ראשונה ומאי שנייה שנתקנה שנייה וכשמפריש מכלכלה זו תחלה לצורך האחרת נמצאת חברתה מתוקנת תחלה ובהפרשה זו עובר בלאו ועשה בלאו שנמצאת הראשונה מתוקנת אפילו משני קודם שיפריש מעשר ראשון כאן ועשה שקבע המעשרות בא' וגם זה אינו נכון אבל הפי' הנכון הראשונה רישא דמתני' והשנייה מציעתא והיינו כי אמר של זו בזו ושל זו בזו וטעמא כדפרישנא בספ"ק דבקמייתא ליכא גלוי דעת דרוצה להקדים דשמא דעתו להפריש כל המעשרות כסדר ראשון דהך ודהך ברישא ולסוף שני דהך ודהך אבל בסיפא איכא גלוי דעת בהדיא ועבר כדפרישית התם ואע"ג דלתנא דמתני' במציעתא לא אהנו מעשיו עבר הוא דאמרינן לקי לא אמרינן:

דר"מ היא. כדמפ' לקמיה דמתני' אפי' תוך כדי דיבור קתני דתפוס לשון ואין השנייה מעושרת:

דתנינן תמן. בפרק כיצד מערימין:

ה"ג הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים. ול"ג דתמורת שלמים דבהא פליגי אביי ורבא פ"ב דזבחים וה"פ כגון שהעמיד בהמת חולין אצל שתים דקדשים א' עולה וא' שלמים ויאמר על ההיא של חולין הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים דקסבר ר"מ דתמורת עולה דוקא הויא דתפוס לשון ראשון ואין קדושה חלה על קדושה:

א"ר יוסי הואיל ואי אפשר לקרות וכו'. כדפרישנא לעיל דעל כרחו הוצרך להקדים זה לזה דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חצייה עולה ובדמי חצייה שלמים וכך מפו' בתמורה:

לאחר כדי דיבור. דאילו תוך כדי דיבור כדבור דמי וכיון דא"ר אלעזר דמתני' ר"מ היא ורבנן פליגי עליה משמע דאפילו תוך כדי דיבור קתני דלא מצי הדר ביה ותפוס לשון ראשון דמנא ליה לר' אלעזר למימר הכי ממתני' גופה יליף דקתני משרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה ומדאיצטריך למיתני הכי דהיינו משום שקבע ב' שמות כא' בדבור א' משמע דברישא אפילו אמר בתוך כדי דיבור של זו בזו ושל זו בזו השנייה אינה מעושרת:

מודים חכמים לר"מ באומר תרומה זו תחת שני. דכיון דאקדשה לתרומה א' ממ' שוב אינו חוזר בו לעשות העודף שני לענין שלא תהא תרומה אלא א' מנ' אינו יכול לחזור בו ותפוס לשון ראשון ואפילו תוך כדי דיבור הכ' ל"ג חייב וטעות סופרים הוא, וטעמא דמודים דאינו יכול לישאל מלעשותו תרומה כדלקמיה הילכך לא מצית למימר דבריו קיימין:

בהמה זו תחת שני זבחים חייב. נ"ל דחסר בספרים וצ"ל כאן ומודה ר"מ בהמה זו תחת שני זבחים חייב לקנות מדמיה שני הזבחים וכר' יוסי דאמר דבריו קיימים דהא דמי למתני' דתנן מעשרותיהן מעשרות כלכלה וכו' וסיפא דמילתא מוכח דקא יהיב טעמא מפני שקבע שני שמות כא' כדפרישית:

ה"ג לא כן א"ר שמואל בר ר' יצחק בשם רב הונא אמר הרי זו תרומה חוזר בו בתוך כדי דיבור. פי' לפי שנשאלין עליה כדאיתא בפרק הנודר מן הירק ותיקשי מהכא לר' אבינא דאמר מודים חכמים לר"מ באומר תרומה זו תחת שני תפוס לשון ראשון משמע דלא מצי למהדר ביה:

ומשני כאן במתכוין לפחות וכו'. דכי אמרינן דמצי למהדר בתרומה היינו כי בעי להוסיף עליה וכגון שהפריש תחלה א' מס' ואמר הרי זו תרומה מצי לישאל לחכם ולמהדר ביה ולהוסיף לומר וזו ג"כ דבלאו שאלה או חזרה אינו יכול דתנן אין תרומה אחר תרומה ולעיל מיירי במתכוין לפחות כדפרישנא שרוצה שמקצת אותה תרומה תתחלל ותעלה למעשר שני בענין שפוחת התרומה הראשונה:

ה"ג אמר הרי זו תמורה אפילו בתוך כדי דיבור אינו חוזר בו אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תמורתו. וטעמא דאין נשאלין על התמורה משום דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש ודרשינן בפרק יש בקרבנות במסכת תמורה יהיה לרבות שוגג כמזיד שאם סבור לומר זו תמורת עולה ואמר תמורת שלמים או איפכא סבור לומר תמורת שלמים ונכשל בלשונו ואמר זו תמורת עולה בתר פיו אזלינן אפילו בלא כונה מה שאין כן גבי הקדש דעלמא דהקדש טעות אינו הקדש ואמרינן בנזיר פרק ב"ש וטעמא משום דרבי רחמנא והיה יהיה ודרשינן בהוייתו יהא וכ"ש דבשעה שאמר הרי זו תמורת דבר פלוני שנתכוון לכך ועתה נמלך שאין חוששין להמלכתו ופסקה הרמב"ם ז"ל בהלכותיו פ"ד דהי' נדרים וז"ל נשאלין על ההקדש ואין נשאלין על התמורה:

נוטל עשרים תאנים מאי זה מהן שירצה. דמאה יש בכל כלכלה ומעשר ראשון דשניהם הוי עשרים ותניא בברייתא נוטלן מאי זו מהן שירצה ומפ' תלמודא דכל עשר דיסב אית בהו תרומת מעשר נראה בעיני דאיצטריך ליה למימר הכי משום דכי תרים מכלכלת ב' על כלכלת א' שיש בה ק' בעי למיסב למעשר ראשון י"א ועוד ג' עישורין חלוקין כדפרישנא לעיל וא"כ נשארים בשנייה תאנים טבולים פ"ח ועוד מעט ומעשר ראשון שלהם אינו מגיע לתשע שלימות כאשר אתה רואה ומשום תקון תרומת מעשר שיתרום מן השלם דקי"ל אין תורמין פרוס משו"ה תקינו דלפרוש עשרים בבת אחת כאלו מפריש מכל כלכלה מינה ובה ולא לתקין כלכלת א' לחוד דא"כ מפסיד תרומת מעשר לשנייה ואינו תורם מן השלם ולהכי קאמר נוטל עשרים כאחת דהשתא בכל עשר דיסב אית בהו תרומת מעשר כדינה דהיינו שלם וכדפרישנא:

עד כדון בשוות. אז נוטל עשרים מאי זו מהן שירצה וכיון דקבע השם בבת א' ולא חל בזו קודם זו הוי כאילו כולם כלכלה א' נינהו ומצי לעשרן מינייהו ובייהו ונוטל מעשרותיהן למספרן:

אם לשם מאה הוא נוטל. לתקן מן הגדולה על הקטנה:

נוטל אחת עשרה. כדפרישנא דהיינו הסכום לתקן מאה דקטנה ונוטלן מהגדולה ואכתי חסר עישורין וכדפרישנא ולא קאמר להו ומשום סיפא תני הכי כלומר השתא יכול לתרום מן הגדולה מעשר ראשון של קטנה לחוד אבל לא לכלול הגדולה עמה ואע"ג דכשבא לעשר הגדולה אין בידו לעשר שלם דהא נשארין קפ"ט מתוך שהיא גדולה לא חשו דהא כל גדולה דעלמא נמי אי אפשר שיבאו מעשרותיה שלם שיהו בה ת"ק וג' ות"ק וד' או אלף וג' ואלף וד' ועל כרחו אין לעשרן שלם:

ואם לשם מאתים נוטל. כלומר מן הקטנה על הגדולה:

נוטל שלשים. דרואין כאלו הקטנה חלק הגדולה ומצי לכוללה עמה הילכך נוטל שלשים לשלשתן כאחת:

אם לשם אלף הוא נוטל מן הקטנה וכו'. דהא אם מכלכלת אלף היה מפריש מאה היה מפריש ונשארו חולין תת"ק וכשנוטלן בקטנה נתקן תת"ק ונשארים כאן ק' טבל יתרים ובעי י"א לתקנם ובכלכלה קטנה אין בה אלא ק' הילכך אפילו נוטל כולה אינו משלים:

מי שיש לו כלכלה. ובה ק' תאנים או ק' רמונים וניטלה תרומתן:

והוא מבקש לעשרה. מבחוץ:

נוטל עליהם שני תישועין ותישוע של תישוע. משערין כל פרי ופרי לפ"א חלקים דהוו להו ט' תישועין וחלק כל תישוע לט' חלקים דהוו להו פ"א חלקים ונוטל עליהם על כל פרי ופרי שחלקנו אותו לט' תישועין נוטל שני תישועין ותישוע של תישוע מלבר דשני תישועין הוו להו י"ח חלקים ועוד תישוע של תישוע הרי י"ט חלק על פ"א חלק שהן עשרה מעשר ראשון י' חלקים קדושים למעשר ראשון ונשארים ט' למעשר שני והוו להו שנטל י"ט לתקן פ"א וכי נטל י"ט מן ק' נשארין פ"א:

ופריך ויאמר י"ט. ומה צריך להאריך ומשני דברי חכמים וחידותם:

הרוצה להכניס וכו'. כלומר כיון דמעשר ראשון ומעשר שני מן ק' הוו י"ט ונשארין פ"א מתוקנים מלבר הרי על כל פ"א חולין נותנין י"ט מלבר לתקנם וא"כ כאן שרוצה שיהו ק' מתוקנים להכניסם לביתו אם בא לתקן אותם מינייהו ובייהו היה נוטל מהם י"ט והוא רוצה שיהו כל המאה מתוקנים ויש כאן י"ט יתרים וצריך לתקנם ולעיל נתקשה שמואל בתיקונם למדו לנו חכמים בדרך חידה היאך יהא תיקון שלהם וצריך לשער כל פרי לפ"א חלק שוים ולתת עליהם י"ט חלק מלבר ולכך צריך לחלק כל תאנה לפ"א חלק דהוו להו ט' תישועין מט' חלקים כל תישוע ולתת למעשרות שני תישועין דהוו י"ח חלקים ותישוע של תישוע הוו להו י"ט ומשום הכי מפריש על המאה כ"ג תאנים וד' תישועין ותישוע של תישוע מלבר כיצד הרי פירשנו דבעינן לכל פרי מלבר שני תישועין ותישוע של תישוע דהוו מטו התישועין לכל עשרה תאנים עשרים תישועין דהוו להו לק' מאתים תישועין דהוו להו כל מאה תישועין י"א תאנים ותישוע ולמאתים תישועין כ"ב תאנים וב' תישועין חזור וחשוב מאה פעמים תישוע של תישוע ותן לכל י' תאנים י' חלקים כל ט' חלקים הוי תישוע עלו לי"א תישועים ועוד יתר תישוע של תישוע וט' תישועין הוו להו חדא תאנה ובידך כ"ב הרי כ"ג תאנים ונשארים ב' תישועין ובידך שנים הרי ד' תישועין ועוד יתר תישוע של תישוע לא פחות ולא יותר:

מאה טבל ומאה חולין. כרי של מאה סאים טבל וכן מאה חולין מתוקנין שהיו סמוכים שנתחברו בענין שנתערבו זה בזה מין במינו ושוב חלקן ואע"ג דחושב הוא דלא נתערבו רבנן תקינו תקנתא על הטבל ועל החולין משום דלא אפשר שלא נכנס גרגיר של טבל תוך החולין וגרגיר חולין תוך הטבל הילכך כרי חולין כיון דנתערב בו טבל ותנינן במסכת חלה פרק אוכלין עראי הטבל אוסר בדבר שנפל בו בכל שהו הילכך כרי של חולין דאסיר פשיטא וכדתנן התם ולא אתי הכא לפרושי אלא דין כרי הטבל והכי מוכח בגמרא דהני בבי מיירי דאחר שנתערבו הכריים בחשבו לומר שמכיר אלו טבל ואלו חולין חלק כרי התערובת ואמר אלו לטבל ואלו לחולין:

מאה טבל וכו'. מפ' בגמ' דכל טבל דקתני במתני' הוא שטבול לראשון ולשני אבל כבר הורם ממנו תרומה גדולה דומיא דרישא ומשו"ה נוטל מאה וא' שנוטל לצד הטבל נוספת א' מן החולין כדי שיעור תרומת מעשר שבטבל ומיירי שאין לו פרנסה ממקום אחר דאילו היה לו פרנסה לא היה מפסיד כלל ובין כרי חולין ובין כרי טבל יש להם תקנה ואילו הוי האי טבל טבול נמי לתרומה גדולה יהיה לו להפסיד שלש על המאה כדי שיעור תרומה גדולה ותרומת מעשר שבטבל והכי תניא בתוספתא פ"ה הטבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר בכל שהו ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר שבטבל וכן מעשר טבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר בכל שהו ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל מן החולין כדי תרומת מעשר שבמעשר טבל ע"כ ולהלן אפרש דטעם התקנה הזו לגרועי בחלק טבל הוי והשתא כיון דאין בטבל דמתני' אלא אחת דתרומת מעשר לחוד נמצא דאין מפסיד מן החולין אלא אחת כנגדה ותיקון צ"ט של החולין כשחלקו אי נמי כשלא חלקו לא נתבאר הכא. ונ"ל דכיון דר' אלעזר בן ערך ורבנן פליגי בגמ' במעשר טבול לתרומת מעשר שנתערב בחולין דר' אלעזר בן ערך סובר דיקרא שם לתרומת מעשר שבו ויעלה בא' ומאה ושרי לזרים כדין כל תרומה שנתערבה במאה של חולין ורבנן פליגי עליה ואמרי דאע"פ שאמר כן לא שרי לזרים אלא דאם אמר כן דקדשו מדומעין ואי דאית ביה שיעורא אפ"ה לזרים אסור דדבר שיש לו מתירין הוא כדאיתא ס"פ ג' ארצות דבעיניה כשמתקנו הוא בעצמו חוזר להיות מותר ובנתערב נמי מצוי טבל לו לתקנו הילכך חסר ממדומע הוי דשרי וימכרו הכל לכהן הכא נמי ברישא אין תקנה לטבל ולחולין שיאמר עשירית הטבל בכל מקום שהוא הרי הוא מעשר ועשירית עשיריתו הרי הוא תרומת מעשר ואפילו איכא שיעורא דכיון דיש לו מתירין לית ליה תקנתא אלא דיקדשו מדומעין וימכר הכל לכהן ודוקא לדידהו דהויא להו תרומה טהורה אבל השתא דלית לן תרומה טהורה לא הוי דשל"מ ואפשר דמודו לר' אלעזר בן ערך:

מאה טבל ומאה מעשר. שני כריים סמוכין זו לזו בא' מאה סאין של טבל ובאחד מאה של מעשר טבול לתרומת מעשר שנתערבו כשנתחברו וחלקם נוטל ק' ועוד א' מן המעשר הטבול לצד הטבל וחזינן ליה כאלו הוא טבל כגוונא דרישא ונשתיירו שם צ"ט מעשר טבול וק"א טבולין לצד הטבל והא דפרישית לה במעשר טבול היינו טעמא דאי במעשר מתוקן א"כ היינו חולין דשרו לזרים והיינו רישא ותרתי למה לי ועוד דבגמ' אמרינן דהאחת הנוספת שנוטל מן הכרי המעשר עושה אותה תרומה ואי לאו טבל היא היכי משכחת לה ועוד הא מן הפיטור על החיוב הוי ולא עשה ולא כלום ועוד דבגמ' מדמי להו לתרומת שני כריים שקבעה בא' מהם משמע דבמתני' חיוב תרומה יש בשני הכריים דשניהם טבולים והיינו כדפרישית וכן הסכימו המפרשים לפרשה במעשר טבול:

מאה חולין מתוקנין וכו'. נוטל ק"י די' דתרומת מעשר איכא בק' מעשר והא דלא דיינינן הכי במציעתא דהיינו ק' טבל וק' מעשר דהוה לן למימר נמי נוטל קי"א נראה בעיני דהכא משום דהתערובת שיש בכרי המעשר הוו חולין מתוקנין דהורע כחן דאין יכול לעשותן אפילו שני ואפילו עני וכ"ש תרומה דחולין אי אפשר לעשותן קדושים דמן הפיטור על החיוב הוא משו"ה הוא דחשו ורבנן לתערובת זה דהורע כחו ואוקמוה כדינא ונוטל ק"י אבל במציעתא דשניהן טבולין ואין בהן ריעותא ומן הדין לא הוה לן לאפסודיה ולא מידי דהוה ליה ככרי של טבל שחלקו לשנים ועוד דבהדיא אמרינן בפ' אוכלין עראי דלמדו הכהנות שיתנו שאם יש בעיסה קמח טבל מעיקרו שיש לו טבל דלאוין רבים תרומה גדולה ומ"ר ומ"ש וטבל דחלה נמי דעשאו עיסה שערבה בטבלה של כל העיסה דהיינו טבול לחלה לחוד מטעם גלגול אפ"ה לא חשיב מן הפיטור על החיוב ומהניא חלתן על הכל ושריא עיסה לזרים אלמא דשם טבל חד הוא אע"ג דשני טבלים חלוקים הן זה קל וזה חמור ומרים תרומה של זה לזה אלא איידי דגזור ברישא ק"א גזור במציעתא ק"א הילכך בחדא סגי. והרמב"ם ז"ל בפ"ח דהי' מעשר כתב דברישא דהיינו מאה טבל ומאה חולין דאמרינן דמפסיד א', דהצ"ט דחולין נשארו מתוקנין וכן בסיפא מאה מעשר טבול ומאה חולין מתוקנין דאמרינן דמפריש לצד מעשר הטבול ק"י וכל זה מעשר והצ' הנשארות הן חולין כשהיו ע"כ. ותמה אני מאד על דבריו חדא דמ"ש האי דשל"מ דטבל דכה"ג אקילו ביה אי הכי גבי חמץ בפסח ושביעית וכלהו דשל"מ נמי נימא הכי ועוד דאפילו ר' אלעזר בן ערך נמי אסר בכה"ג דאיסור טבלים להיכן הלך ועוד דהא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש היכא דליכא ריעותא בטבלים וכ"ש היכא דאיכא ריעותא דהכי אמרינן בגמ' ריש לקיש אמר צריך להתנות ולומר אם טבל עלה בידי הרי היא מעשר ואם מעשר עלה בידי הרי היא עשויה תרומת מעשר הרי כאן דנתערבו טבל עם מעשר טבול וכשנוטל הא' לצד הטבל לאו משום דנתברר להו לחכמים דהטבל עלה לצד א' והמעשר לצד אחר דמאן פלג להו ומשו"ה אתו ר' יוחנן וריש לקיש לסתמא דתלמודא ואמרי שצריך שיאמר הרי היא תרומת מעשר בכל מקום שהיא כי היכי דטבל יחזור מדומע תחת ידו וקדשו מדומעין ומוכרן לכהן וכוונת המשנה ששנינו נוטל מאה וא' היינו לגרועי הטבל וכמו שאפרש בגמ' ור' יונה פליג טפי וסבר דלריש לקיש ליכא תקנתא כלל ואפילו לכהן אלא שיניחם במקום התורפא ויאבדו ואפילו לר' יוחנן דמקל היינו דקדשו מדומעין ומוכרן לכהן כדין מדומע אבל תקנתא אחריתי לא והשתא ק"ו היכא דליכא ריעותא בטבלים דאי עביד להו תרומה ומעשר על מקום אחר מיתפסי מדינא אלא דרבנן תקון דלכתחלה לא ומשו"ה מחילו רבנן לתקנתיהו דבחדא דנוטל סגי ואפ"ה ס"ל לר' יוחנן וריש לקיש דלית להו תקנתא אלא דקדשו מדומעין היכא דאיכא ריעותא דהיינו כי איכא חולין בתערובת דהיזיקן גדול דאפילו בדיעבד אם עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר אינו מועיל דאין חולין נעשין תרומה מבעיא דלית להו תקנתא והיינו טעמא נמי דלא מחול בהו רבנן הכא לתקנתיהו כדתנן במתני' נוטל ק"י תדע בתוספתא הוסיפו עוד דאע"ג דקתני במתני' דטבל ומעשר טבול אם יש עשרה עודפין בטבל גרידא דלא הפסיד כלום ואפ"ה פירשו בתוספתא ואמרי דהיכא דנתערבו חולין בטבל דלא שנא החולין מרובין י' על מעשר טבל ול"ש אם מעשר טבל מרובה עשר על החולין נוטל מן החולין כדי תרומת מעשר וכו' ולהלן אכתבנה וטעמא דכל היכא דאיכא חולין ליכא מחילה ועוד קשה דלדידיה אפשר דתנא דמתני' ס"ל כר' אלעזר בן ערך דע"כ לא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אלא בטבל שנתערב בטבל אבל בטבל שנתערב בחולין דבההוא מיירי ר' אלעזר בן ערך דחולין הוו מרובין וטבל מועט אפשר דמודו ליה תנא דמתני' דקורא לה שם לתרומת מעשר ובעלה בק"א ועוד דהשתא ומה הכא דשניהם שווים תנן נוטל ק"א היינו שלא יטעה לומר דחולין הן הניטלין אלא דטבל הוא הניטל וכמו שכתב הרב ז"ל ואפ"ה החולין שריין לזר היכא דחולין הוו מרובים לא כ"ש דסבירא לן כר' אלעזר בן ערך והיכי אמרינן בגמ' דממחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש למדנו דחלוקין עליו חבריו עליה דר' אלעזר בן ערך אלא בודאי דבכולה מתני' ס"ל לר' יוחנן דלא מיבעיא טבלים שנתערבו בחולין אין תקנה לחולין אלא אפילו טבל בטבל נמי אין תקנה לאכלן הזר אע"ג דאמר עשיריתם מעשר ועשירית עשיריתן תרומה אינה בטלה דלשתריא לזרים אלא מדומע הויאן דקדשו מדומעים ולר' יונה ולריש לקיש אין להן תקנה כלל דלא אתיא מתני' אלא לגרועי הטבל ואפילו שהטבל חזק דאין חולין מרובין לנגדו ואפ"ה תקון שלא יטעה לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר וכמו שאפרש בגמ' ודברי ר' יוחנן וריש לקיש כתובים במתוקנת וכ"ש במקולקלת והא דתנא הכא חולין מתוקנין גבי מעשר דלא תני הכי ברישא פי' הרמב"ם ז"ל דברישא לא הוו חולין מתוקנין אלא שנטלה מהן תרומה גדולה ותרומת מעשר אבל לעולם טבולים הם לראשון ולשני ואינו נכון דא"כ ברשע מוקי לה דהא מקדים ועוד דא"כ היינו טבל וליכא למימר דטבל דקתני היינו טבל טבול לתרומה גדולה דהא אמרינן בגמ' דהיינו דטבול לראשון ולשני לכך נ"ל דרישא נמי חולין מתוקנין נינהו וכדפרישנא אלא משום דתני להו הכא גבי מעשר דמעשר נמי חולין נינהו ושרי לזרים כדאמרינן בפ' יש מותרות תני חולין מתוקנין ועוד לאורויי דמעשר לא הוי מתוקן אלא טבול תני ליה ועוד דכי אשכחן דאורחיה דתנא למתני חולין סתם לגבי מעשר היינו גבי מעשר שני כדתנן סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו והכא לאו במ"ש קא עסיק ומשו"ה תני מתוקנים:

לא הפסיד כלום. דשניהן טבולין נינהו ומפ' בגמ' דוקא שהטבל מרובה עשרה אבל פחות מעשרה לא וטעמא נ"ל דכיון דלגבי מעשר בתר מספר עשרה אזלינן כיון דאיכא י' דריבוי לצד הטבל חשבינן לטבל מרובה ובטיל המעשר טבול לגביה דגבי סנהדרין נמי תנן דחד מטה המשפט להציל כדתנן בפ' היו בודקין י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי ועליו אמרה תורה אחרי רבים להטות וחשיב לה כמו נתערב מועט במרובה דבטל ואין כאן הפסד ועוד כיון דשניהם טבולים לא גזור דהוו כמו כרי טבל שחלקו לשנים אבל פחות מכאן לא ואע"ג דלעיל היכא דשניהן טבולין אמרינן דמפסיד א' שאני הכא דהוי מרובה עשרה וכדפרישית וההיא דכהנות נמי בההיא דקמח טבול פשיטא דהעיסה יש בה עשר כנגדו והיינו מתני' וה"ה דס"ל לתנא דכי הוי מעשר טבל דהוי טבל קל מרובה עשרה על שיעור טבל דהוי טבל חמור כגון ק' מעשר וצ' טבל אין מפסיד כלום ונוטל צ' לצד הטבל דכיון דאיכא עשר לצד א' דריבוי ועוד דשניהם טבולין חשיב כמו כרי שחלקו וההיא דכהנות יוכיח וחדא מינייהו נקט והאי דקתני לא הפסיד כלום בריבוי עשר היינו דוקא גבי טבל ומעשר טבל דאף אחר החילוק נשארו שניהן טבולין אבל גבי טבל וחולין דרישא או מעשר טבל וחולין דסיפא דהורע כחן וכדפרישנא לעולם משערין כדי תרומת מעשר של טבל ומפסיד כדי שיעורה כדפרישית דכל היכא דאיכא חולין ליכא מחילה כלל דחולין נזקן גדול כדתניא בתוספתא פ"ח בין שהטבל מרובה על החולין בין שהחולין מרובים על הטבל נוטל מן החולין כדי תרומת מעשר שבטבל בין שמעשר הטבל מרובה על החולין בין שהחולין מרובין על מעשר טבל נוטל מן החולין כדי תרומת מעשר שבמעשר טבל ע"כ ופי' טבל מרובה דהך תוספתא כפי' טבל מרובה דמתני' והרמב"ם ז"ל כתבה בספרו בפ' הנז':

זה הכלל. לאתויי שמונים טבל ושבעים מעשר:

אם אתה אומר נוטל מאה וכו'. קשיא ליה לר' יוסי אטו משום דחלקו בחשבו לעשות טובה שהיה מכיר אלו של טבל ואלו של חולין קנסוהו אמאי קנסוהו ועוד כיון דלגבי חולין אע"ג דשקיל לצד הטבל ק"א ואפילו לא נשאר בחולין אלא גרגיר א' דטבל אסירי החולין ואפילו הן אלף אלפים כדתנן הטבל אוסר בכל שהוא א"כ מאי נפקא מינה בהאי תקנתא ותירץ דאי רבנן לא הוו קנסי ליה אלא שיטול לצד הטבל מאה לחוד הוה טעי לומר דכרי של חולין איתרמי ליה כדמעיקרא ונמצאו של צד הטבל טבלים הן דהני פירות דכרי של טבל כטבל דעלמא שלא הורע כחן הוו וכי הדדי נינהו וכך יאמר טבל דעלמא כשאני מפריש מעשר מן הטבל החולין הנשארים הן היתר גמור והמעשר הוי טבלים... כדמעיקרא אע"ג דלקחתי טבל מתוך טבל ה"נ כה"ג הוא וטבלים הללו בכחן עומדין ויבא לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר דקי"ל בפ' המפקיד דטבלים יכול לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר ולא תימא טבלים דוקא דיפה כחן דיש בהן כל המצות כולן תרומה ומ"ר ומ"ש ומ"ע אבל טבל דמתני' דהורע כחו דאין בו אלא ראשון ושני או עני לא הא ליתא דכל טבל שיש בו שם טבל יכול לעשותו תרומה על מקום אחר וכ"ש שני או עני דתניא בספרי זוטי בהדיא דאפילו מעשר ראשון אם לא הורם ממנו תרומת מעשר יכול לעשותו תרומה גדולה על מקום אחר וכ"ש טבל דמתני' ולהכי קנסי ליה רבנן ואמרי דנוטל ק"א לצד הטבל כי היכי דלדכר דתערובת יש כאן והורע כחן ואין להן כח טבלים ובהכי לא יעשה תרומה גדולה ולא מעשר על מקום אחר והכי נמי אמרינן בפ' אוכלין עראי דדוקא טבל שנתערב בתרומה יכול לעשותו תרומה גדולה ומעשר על מקום אחר דאין כאן ריעותא כלל דזיל הכא תרומה וזיל הכא טבלים בכחן ואין שום ריעותא בהן אבל במתני' דאיכא ריעותא דחולין ואין נתפשין שוב בקדושת תרומה גריעי וכי פליגי תנאי לקמן דמר סבר אפילו אותו ומר סבר דוקא כולו היינו בסיפא דשניהם טבולים ועוד דאיכא י' דריבוי דליכא פסידא אבל ברישא ומציעתא דאיכא חולין מעורבין כ"ע לא פליגי דאינו יכול לעשותו על מקום אחר לא שני ולא עני וכמו שאפרש וגבי טבל הוצרכו לגזור דלוסיף ביה כי היכי דלדכר דהורע כחו כ"ש דלגבי חולין ליכא טעמא דיאמר כן דלא חולין עלו בידו ולא טבלים עלו בידו כדתנן הטבל בכל שהו:

אם טבל עלה בידי הרי היא מעשר. אמציעתא קאי דקתני מאה טבל ומאה מעשר נוטל ק"א וקאמר דצריך להתנות ולומר אם טבל עלה בידי וכו':

אם טבל עלה וכו'. בחלקן מיירי ואמר אלו לטבלים ואלו למעשר הטבול ואשמועינן דאין חלוקתו כלום וכאילו לא חילקן דמו דגרגרים של זה יש בזה וכן בזה ולכך שלא יטעה בחלוקתו לחשוב שתועיל צריך להתנות ולומר אם טבל עלה בידי בכרי של טבל שהפרידו מכרי המעשר הוא דמיירי ואומר כן אם הק' שנטלתי לצד הטבל הן טבל ברור הרי הא' היתירה שנטלתי היא מעשר טבול ואיני קורא לה תרומת מעשר:

ואם מעשר עלה. אגב רישא נקט סיפא וקיצרו הענין כלומר ואם גם מעשר עלה בידי שאין הק' שנטלתי טבלים לחודייהו אלא גם מעשר הטבול מעורב בהן הרי היתירה שאני נוטל בתקנת חכמים הרי עשויה תרומת מעשר בכל מקום שהיא בענין שיעשה שהטבל יחזור מדומע בידו וכן כפי זה יאמר בכרי דמעשר אם מעשר ברור הוא עשירית המעשר בכל מקום שהוא הרי הוא תרומה וכן אם טבל יאמר בכל מקום שהוא הטבל עשיריתו תהא מעשר ועשירית עשיריתו תהא תרומת מעשר וקדשה ואע"ג דאינה מסויימת ומוכר הכל לכהן והא דלא אמרינן ברישא כה"ג אם טבל עלה בידי הרי היא עשויה תרומת מעשר טעם הדבר דכיון דנתערב בחולין אין חולין נעשין תרומה היכי קרי עליה תרומה אבל פשיטא דהספק של כאן ישנו שם וס"ל לתלמודא בבבא מציעתא אליבא דריש לקיש דאין צריך לכפול תנאו וכו' דדברים אלו שאסרנו מועילים דמודי ריש לקיש הכא דקדשי מדומעין ואע"ג דריש לקיש סבר התם במס' תרומות דשני כריים דטבל שאמר בא' מהן תרומה יהא לשניהם דלא קדשו מדומעין היינו משום דאפשר לעשותו כהלכתו מה שאין כן הכא דאי אפשר ואמרינן בעלמא דאין דנין אפשר משאי אפשר והכא אין דנין אי אפשר משאפשר ונ"ל לפ' דטעמא דר' יוחנן וריש לקיש לומר דאע"ג דאילו כל א' לעצמו לא הורע כחו דיכול לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר ס"ל דכיון דנתערב טבל קל עם טבל חמור דחלקן וקפיד על תערובתן א"כ דמו ליה לחולין וטבל דאלמוה רבנן לתקנתייהו כי היכי דלא לטעי בטבל וחולין דרישא שיבא לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר ומשום ריעותא דרישא דהיא ריעותא רבא גזור במציעתא שיחזור הטבל מדומע בידו אטו רישא וכבר כתבתי במשנה דמדינא מצי לתרום מינייהו עלייהו תרומה ברורה ומפורשת והשאר שרי לזרים אלא משום ריעותא דרישא גזור הכי כדמוכח ההיא דכהנות בפ' אוכלין עראי ועוד אאריך בזה למטה:

א"ר יונה צריך לכפול ולומר וכו'. ר' יונה פליג על סתמא דתלמודא לומר דטעות הוא לומר כן במילתא דריש לקיש דהא ס"ל לריש קיש דלא קדשו מדומעין וכדלקמיה אלא ה"ק ריש לקיש אם טבל עלה בידי וכו' ואם לאו לא עשיתי כלום כלומר אם אין הק' שנטלתי לצד הטבל טבל אלא הכרי מעורב הוא ומחצה טבלים ומחצה מעשר הוא לא עשיתי כלום ואינה תרומת מעשר דכיון דאין יכול לסיים מקום ולומר כאן תהא תרומת מעשר בצפון או בדרום דהא מעורבין הן דהיכן חלה התרומה והיכן החולין מסויימין א"כ אין להן תקנה ויאבדו או יבקש טבל אחר וכ"ש ברישא דמתני' דחולין מעורבין בהן דנזקן גדול וכדפרישנא וכ"ת למאי נפקא מינה אמרינן אם הטבל וכו' היינו שלא יחשוב שהוא טבל גמור לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר וכטעמא דר' יוסי בר זבידא וכי קתני ק' טבל וק' מעשר נוטל ק"א לאו לתקנתא דחולין קתני לה אלא לגריעותא דטבל הוא דקתני לה אין צריך לכפול תנאו דגם אם יאמר הרי היא קדושה בכל מקום שהיא אע"ג דאינה מסויימת אצלו הוו להו חולין מדומעין ושריין מיהת לכהן כדין מדומע ואין אסורין לו משום טבל דטבל יש בו מיתה ואפילו לכהן ובפ' הלוקח פירות הארכתי:

דאתפלגון. במס' תרומות בפ' התורם קישות:

תרומות שני כריים בא' מהם. קסבר ר' יוחנן דמודו רבנן לר"ש בהא דמ"ד כרי א' תרומתו בכרי האחר ובו תהא נמי תרומת עצמו:

לא קדשו מדומעין. כלומר אפילו כמדומעין לא חשיבי דחשיבי ליה לריש לקיש טבלים גמורין כאלו הוי כרי א' שחלקו לשנים דהא לא סיים שאמר תרומה של א' יהיה באחר תרומה על זה:

קדשו מדומעין. אע"ג דאין ידוע איזו היא ואם בא הכהן לאכול שתיהן אינו לוקה משום אוכל טבל דודאי חד מינייהו חולין מתוקנין וחד מינייהו תרומה מדומעת ואוכל שתי הכריים בטהרה כתרומה וכבר פירשתי דטעמא דר' יוחנן וריש לקיש במציעתא משום דגזר בה אטו רישא:

מזו חולקין על ר' אלעזר בן ערך. מאוקמתא זו דאוקמו ר' יוחנן וריש לקיש במתני' למדנו דחלוקין עליו חבריו דהיינו תנא דמתני' על ר' אלעזר בן ערך דאי לאו ר' יוחנן וריש לקיש הוה אמינא דתנא דמתני' מודי לר' אלעזר בן ערך דלא תני במתני' אלא תקנתא שלא יעשה הטבלים תרומה על מקום אחר אבל להו לנפשייהו יש תקנתא והחולין והטבלים שריין לזרים כדפרישנא שיאמר עשירית הטבלים בכל מקום שהוא יהיה מעשר ועשירית עשיריתן לתרומת מעשר והיא בטלה בא' ומאה דכך שיערו חכמים תרומה עולה וכו' והשתא שריין הני שני כריים דחולין וטבל לזרים כר' אלעזר בן ערך וכן במציעתא נמי כיון דתרוייהו טבלים נינהו הוה דיינינן בהו דהוו להו כטבלים דעלמא ונהי דלא תרים מהן על מקום אחר מ"מ תרים מכרי א' על חברו תרומה ברורה ומפורשת וכ"ש מכל א' לעצמו כיון דלא הורע כחן כדפרישית במתני' כדמוכחא ההיא דכהנות בפרק אוכלין עראי והמותר מותר לזרים כשאר טבלים דעלמא שהפרישו מהן תרומתן אבל מר' יוחנן וריש לקיש שמעינן דחולקין עליו דאפילו הכא דזה וזה טבל דאי בדיעבד קרא שם לתרומה ומעשר בחד מינייהו קדשא אפ"ה תקון שיחזור הטבל מדומע ולא מהני לזרים אלא קדשו מדומעין אמרינן ומוכרן לכהנים אבל גוונא דרבי אלעזר בן ערך דהיינו רישא דטבל וחולין נינהו לא אלא שיפריש פרנסה או ימות כדפרישנא דמשום ריעותא דרישא קאמר הכא ר' יוחנן הכי ונראה דטעמא דרבנן דפליגי אדר' אלעזר בן ערך היינו שאם אתה פותח פתח הזה אתה נותן מכשול לעמי הארץ ותבטל תרומת מעשר מלהפריש ונראה דר' אלעזר בן ערך מודי דצריך להרים כדתנן בפ"ב דערלה אלא שעתה אין אנו עסוקים בזה:

מעשר טבל שנתערב בחולין. מיעוט טבל נתערב בחולין המרובין כך מפו' בפ"ק דקינין בסוגיית נסקלין בנשרפין ולא חלקן:

אוסר בכל שהוא. מפ' בפ' אוכלין עראי דדוקא מין במינו דליכא למיקם אטעמא קאמר וטעמא דאפילו באלף לא בטיל דהוי דבר שיש לו מתירין כך מפו' בפ' ג' ארצות:

מוציא לפי חשבון. מפריש ממקום אחר לפי חשבון המדות המחוייבות להפריש מטבל הזה המעורב:

ועולה בק"א. אם יש שיעור ומתבטלת ואפילו לזרים:

תפתר וכו'. לעולם כר' אלעזר בן ערך אית להו ומתני' בדברים שאין להן עלייה כגון מעשר טבל של אגוזי פרך שנתערב באגוזי פרך של חולין ותנן בפ' בתרא דערלה דמקדשי ואינן מתבטלין ואפילו באלף אבל בשאר אגוזים שיש להם עלייה מודו רבנן לר' אלעזר בן ערך דקורא שם ועולה ומתבטלת לזרים:

ויפצע. אחר שנתערב ר' יהודה ס"ל הכי דאם נתפצעו בין בשוגג בין במזיד יעלו:

ומשני וכי מותר לפצוע ולא כן תנינן נתפצעו האגוזים. משמע דוקא דיעבד הוא דיעלו הא לכתחלה לא:

מרובה על המעשר עשר. במשנה פירשתי הטעם:

כל טבל דאנן קיימין וכו'. אבל לא לתרומה גדולה דאי טבול לתרומה גדולה נמי נוטל ק"ג מיבעי ליה כדי תרומה ותרומת מעשר כדאיתא בתוספתא וכתבתיה במשנתנו:

עושה אותו שני על מקום אחר. אותו כרי שהטבל מרובה על שיעור מעשר עשר שחלקו ונתן לצד אחד צ' שיהא למעשר דייחדו למעשר כדמפ' לקמיה דגבי טבל מרובה עשר ומעשר טבול פליגי דמחזיר שמות הטבלים כבתחלה ואשמעינן דאפילו אחר שחלקו דייחדו למעשר עושה שני על מקום אחר וכ"ש כשכל התערובת כולו מעורב יכול לעשותו שני וה"ה עני:

עושה כלו. דוקא כולו כשכל התערובת מעורב הוא דיכול לעשותו שני על מקום אחר אבל אחר שחלקו וקרא על הא' שם מעשר לא כדפרישית דאפילו בכרי של צד הטבל הורע כחו וקליש דיש בו טבל קל וטבל חמור כמו שאפ' להלן:

ומפריש עליו ראשון. בשבילו מפריש ממקום אחר על אותן פירות מקום אחר שהפריש כדי התערובת זה שנתערב לו וקרא לו שני יפריש במקומן ראשון אחר לתקון הפירות ההם קודם שיעשה אלו שני עליהן כדי שלא יקדים וה"ה דלמ"ד אותו נמי דמפריש במקומו ראשון ממקום אחר אלא האי תנא טעמא קא יהיב למילתיה דבשלמא בשכולו מעורב עושהו שני על מקום אחר וליכא משום מקדים דנימא דלעלויי קא עביד דבעי לאפרושי על הנהו פירות ממקום אחר ראשון דלית ביה ספיקא אבל בתר דחלקו וקרא עליו שם אי בעי לאפרושי על אלו ראשון גמור אמאי חלקו וחזר וקרא עליו שם ונראה דהך פלוגתא דאותו וכולו לא הויא דוקא אלא בסיפא דמרובה עשר הכרי האחר דחשיב בכרי של טבל שחלקו לשנים ולהכי לא מפסיד כדתנן במתני' והיינו טעמא דמ"ד אותו דאפילו אחר שחלקו דהשתא נשאר שם הטבל בראשון יכול להחליפו לשני או לעני וכ"ש מ"ד כולו דהיינו דוקא קודם שחלקו וכיון דטבל בטבל הוא יכול להחליפו ולא הורע כחו אבל טבל וחולין דרישא כ"ע מודו ואפילו לא חלקו דאינו יכול להחליפו דהורע כחו דחולין ברורים מעורבין בו והיינו טעמא דמפסיד אלא דוקא היכא דאינו מפסיד הוא דפליגי וכדפרישית:

במה אנן קיימין. כמו במאי קמפלגי האי תנא דאמר דוקא כולו דהיינו קודם שחלקו הוא דעושה שני ועני אבל אחר שחלקו לא מה גרעון ראה בו ואמאי לא נדון בו דנהוי כמו כרי של טבל שחלקו לשנים וההיא דכהנות יוכיח וכן יוכיח נמי דכי איכא עשר ריבוי ליכא הפסד ומשני דאפילו בדאיכא יתור עשר ואפילו דשניהן טבלים דתרתי לקולא איכא טבלים מקולקלין חשיב להו מ"ד כולו דסבר כי הא ברייתא דפליגי אמתני' דקתני במתני' דכי איכא עשר דיתורא דליכא פסידא והוא פליג אמתני' וסבר דאפילו בהאי דינא נמי גריע כדתניא ומשום דס"ל דגריע לעולם פליג ואמר דדוקא כולו דס"ל כי האי תנא דברייתא דאפילו מרובה עשר מפסיד מכאן ומכאן דתניא מאה טבל ותשעים מעשר נוטל צ"ב חסר עישור א' דהא לדידיה הני שני כריים שחלקן הוו טבל קל וטבל חמור ודמו לחולין וטבל ולא מצי להפריש מזה על זה ואפילו שהטבל מרובה עשרה על המעשר כשחלקן יש לו להפסיד שתים ונוטלן לצד המעשר א' שלימה וא' חסרה וטעמא דמספקא ליה להאי תנא הני שני כריים אחר שחלקן הי ניהו טבל קל והי ניהו טבל חמור ודילמא האי דק' חמור טובא דאית ביה תערובת לאוי טובא ראשון ותרומת מעשר ושני ועני או דילמא כרי של ר' הוא דהוי טבל חמור דאית ביה תשעה דתרומה מה שאין כן בכרי של ק' דאין בו תרומת מעשר אלא א' הילכך מפסיד שתים אחת שלימה וא' חסרה דאי כרי של ק' הוא דחמיר מחמת ריבוי הלאוין להיכירא של לאוין תקון שחסרה מיבעי ליה להפסיד ואי כרי של צ' הוא דחמיר מחמת ריבוי התרומה א"כ שלימה מיבעי ליה להפסיד וכ"ת אי חיישינן לצד כרי של מעשר שהוא היותר חמור והמזיק א"כ תשעה מיבעי ליה להפסיד דהא תשעה תרומה הוא דאית ביה תריץ דלא דיינינן דלשקול כולהו עשרה אלא היכא דלא אפשר שיעשה הכרי תרומה וכו' כגון חולין דנזקן גדול אבל הכא שנשארו שני הכריים בטבלן ועוד דלשקול עשרה כולי האי לא מחמרינן ולרמוז ספיקא דילן סגי דשקיל א' שלימה וא' חסרה כיון דנשארו שני הכריים בטבלן וכן גבי ק' ופ' לפי החשבון נוטל לתרומת מעשר להדי טבל דק' אחת ושלימה ומשום דמספקא לן שמא כרי של פ' הוי טבל חמור וכרי של ק' הוי טבל קל וכדפרישית נוטל א' חסרה שני עישורין לכרי של פ' וכן נמי ק' וע' ק' טבל וע' מעשר לעולם יפסיד שנים אלו שיהא חסר לעולם. ותנא דידן ס"ל כיון דמרובה י' לסנהדרין מדמינן ליה ומועט בטל ברוב הוי. ונקטינן למ"ד דאף לאחר שחלקו יכול לעשותו שני או עני כמו טבל אחר דס"ל כתנא דמתני' דתנן דאינו מפסיד כלום דטבלים שוים נינהו ומתני' מיתרצא שפיר כמ"ד אותו ומשו"ה קתני דאי איכא ריבוי עשרה דאינו מפסיד כלום וכ"ש טפי וכדפרישית במתני' וההיא דכהנות נמי אתא כגוונא דמתני' כדפרישית לעיל ונמצא על דרך זו שפירשתי השמועה מאי דתניא בתוספתא ק' מעשר וצ' טבל נוטל צ"ב חסר עישור א' היינו טעמא דמספקא ליה האי ספיקא גופה דלא ידעינן הי ניהו טבל קל והי ניהו טבל חמור ונוטל חדא שלימה וחדא חסרה פליגא ואינה הלכה וקי"ל כמתני' דטבלים שוין הן ואינו מפסיד כי איכא עשר ייתור. ואיכא לאקשויי אהך סוגיא דמשמע בההיא דאוכלין עראי דאין עושין עירוב טבל תרומה אלא טבל שנתערב בתרומה וכן משמע הכא דע"כ לא פליגי הני תנאי אלא אי מצינן לעשות המעשר טבול שני או עני וכ"ש תרומת מעשר על מקום אחר דבהא מודו כ"ע דתולדה דמעשר היא אבל תרומה גדולה ליכא למ"ד ואילו בפ' המפקיד משמע בהדיא דסתם טבלים בעל הבית יכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר וכן בספרי זועי תני בפרשת קרח מנין לבן לוי שרוצה לעשות מעשר ראשון תרומה גדולה שעושה שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה יכול אף משנטלה תרומתו עושה אותו תרומה לאחרים ת"ל את מקדשו ממנו בזמן שקדשו לתוכו אתה עושה אותו תרומה לאחרים ע"כ וכן גורס אותה רבנו שמשון ז"ל. ונ"ל לתרץ שנתערב שאני דבבא דרישא הא אמרינן דכ"ע מודו דהיכא דאיכא חולין נזקן גדול וליכא מחילה בהו דע"כ יש בכרי זה ובכרי [האחר] גרגירי חולין ואי אפשר שיחזרו תרומה דאין תרומה אחר תרומה דמציעתא נמי דטבל ומעשר כיון דשני הכריים שוים תקון רבנן דיפסיד ויחזירנו מדומע בידיו דמדמו להו לחולין וטבלים דרישא ולא יאמר דיעשנו תרומה על מקום אחר ועשו חיזוק לדבריהם ודוקא בטבל שנתערב בתרומה ולא חלקן ועוד דהכל לכהן שרו ליה רבנן דיעשנו תרומה ולא יפסיד דהא כי חלקו נמי אינו מפסיד ואפילו תאמר שנתערבו בטבל גרגרי תרומה כשחלקן דנותן גרגרי טבל בתרומה וגרגרי תרומה בצד הטבל אין חשש דהתרומה פשיטא דאוכלה בטהרה והטבל נמי כשמתקנו אפילו החולין שבו אינו אוכלן אלא בטהרה כדאיתא בס"פ האוכל מזיד ואין חשש ובסיפא דסיפא דתנן אינו מפסיד כלום מ"מ איכא למיחש לטעמא דמ"ד דאפילו דמרובה עשר דיתור דינא הוא דמפסיד הילכך לתנא דמתני' נהי דלא מיהו שני או עני מצי עביד תרומה לא מצי עביד ולגבי הא מילתא גרעינן ליה והיינו שלא יעשנו תרומה על מקום אחר כדמוכחא ההיא דאוכלין עראי אבל היכא דלא נתערב דהוא בכחו פשיטא דאפילו תרומה גדולה יכול לעשותו כיון דאשכחן דטבל דמעשר תרומה קרייה רחמנא כדאמרינן ביבמות. [ונ"ל לתרץ דנתערב שאני דבבא דרישא הא אמרינן דכו"ע מודו דדוקא כולו הוא דעושהו שני או עני אבל חלקו לא דכיון דמפסיד כשחלקו א"כ לא פשיטא להו לרבנן דזה חלק הטבל אבל ודאי הוא דאפשר דיש בו גרגרי חולין ואי אפשר שיחזרו תרומה דאין תרומה אחר תרומה ואפילו לא חלקו נמי זה הטעם בעצמו אי אפשר לעשותו תרומה מציעתא נמי בטבל ומעשר כיון דמעשר הוי חולין ללוי דמותר לזרים ותקון רבנן דיפסיד דאי אמרת דיעשנו תרומה על מקום אחר לא יפסיד ועשו חיזוק לדבריהם ודוקא בטבל שנתערב בתרומה דהכל לכהן שרו רבנן דיעשנה תרומה ולא יפסיד דהא כי חלקו נמי אינו מפסיד דאפילו תאמר כשנתערבו ק' טבל בק' תרומה כשחלקם דנותן גרגירי טבל בתרומה וגרגירי תרומה בצד הטבל התרומה פשיטא דאוכלה בטהרה והטבל נמי כשמתקנו אפילו החולין שבו אין לו לאכלן אלא בטהרה כדאיתא בס"פ האוכל מזיד הלכך לא שייך ביה הפסד אבל מעשר דשרי לזרים לא ובסיפא דסיפא דתנן אינו מפסיד כלום ומכל מקום כיון דבלאו בבית כהן מכל מקום איכא למיחש לטעמא דטבל קל וטבל חמור ולגבי הא מילתא גרעינן ליה שלא יעשנו תרומה גדולה על מקום אחר כדמוכחא ההיא דאוכלין עראי אבל היכא דלא נתערב פשיטא דאפילו תרומה גדולה יכול לעשותו כיון דאשכחן דטבל דמעשר תרומה קרייה רחמנא כפשטא דברייתא כנ"ל.] אבל ראיתי להראב"ד ז"ל דס"ל דמשבשתא היא ולא גריס תרומה גדולה אלא תרומה לחוד ודוקא לתרומת מעשר הוא דמהני וכ"ש לעשותו שני מפני שכל אלו באין מכח מעשר אבל פשיטא דאין יכול לעשותו תרומה גדולה. גם הרמב"ם ז"ל כאשר כתבה בספ"ג בהי' תרומות כתבה נמי גבי תרומת מעשר ובדיעבד וז"ל בן לוי שהיה לו מעשר ראשון שלא נעלה ממנו תרומתו והניחו להיות מפריש עליו והולך אם הוא בטבלו מה שעשה עשוי שנא' כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מלמד שהוא עושה את כולו תרומה על אחרים הפריש ממנו תרומת תרומת מעשר תחלה ואח"כ הניחו להיות מפריש עליו והולך עד שיעשה כולו תרומת מעשר ונותנו לכהן לא עשה ולא כלום שנא' את מקדשו ממנו בזמן שקדשו בתוכו עושה אותו תרומה לאחרים אין קדשו בתוכו אינו עושה אותו תרומה לאחרים ע"כ. ודין תרומה גדולה כתב בהדיא בפ"ה דהי' תרומות המפריש תרומה גדולה ממעשר ראשון שלא נעלה תרומתו אין תרומתו תרומה ע"כ. וזה תלוי בגירסת ספרים בפ"ק דתרומות ושם יתבאר בס"ד. נמצאו כללי השמועה לפי שטתנו דטבל שנתערב בחולין אין כאן מחילה לתקנתא דרבנן ונוטל מאה וא' לצד הטבל לגריעותא דטבל וגבי תיקון החולין והטבלים דמתני' ד' דברים שאין להן עלייה אבל כשיש להן עלייה אם חלקו יאמר אם טבל עלה בידי הרי היתרה שנטלתי היא חולין ואם חולין עלה בידי הרי היתרה היא טבל ועשיריתו תהיה מעשר ועשירית עשיריתו הרי היא עשויה תרומת מעשר ואם לא חלקו יאמר הרי עשירית הטבל בכל מקום שהיא מעשר ועשירית עשיריתו תרומת מעשר וקדשו מדומעין ומוכרן לכהן ואם טבל ומעשר טבול נתערבו וחלקו נוטל לצד הטבל ק"א כשיעור דתרומת מעשר ויאמר אם טבל עלה בידי הרי האחת היתירה היא מעשר ואם מעשר עלה בידי עשיריתו הרי היא עשויה תרומת מעשר בכל מקום שהן גרגרי מעשר טבול וקדשו מדומעין ומוכרן לכהן ואם לא חלקו כדלעיל דפלוגתא דאמוראי היא בפ' אוכלין עראי אי קי"ל כר' אלעזר בן ערך או אין הלכה כר' אלעזר בן ערך ואפשר דבזמננו הלכה כר' אלעזר בן ערך על דרך שכתבתי למעלה וקי"ל כמ"ד אפילו אותו דהיינו שחוזר שמו עליו כבתחלה יכול לעשותו שני או עני ובלבד דאיכא ייתור עשר אבל תרומה גדולה לא ודוקא שנתערבו אבל לא נתערבו אפילו תרומה נמי ויש דעות אחרות במשנה הזאת ולא חששתי להם שאינם על דרך הגמרא:

מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין. כגון שהיו שורות של חביות קטנות מסודרות על הארץ שבכל ענין שתמנה בין ממזרח למערב בין מצפון לדרום תמצא עשר שורות של עשר עשר כיצד שים לפניך קרקע מרובע עשר אמות על עשר אמות ובכל אמה חבית טבל מונחת ובקריאת שם לחוד לא' מהן או לב' או לג' הן מתוקנין חוץ מאותן שאומר עליהן שהן מעשר דהנהו מעשר טבול נינהו דלא ניטלה מהן תרומת מעשר ופתח בכד וסיים בחבית לומר לך היינו כד היינו חבית כדמשנינן בפ' המניח ופירושא דמתני' כמו שפירשה הרמב"ם ז"ל והוא פי' רבנו האיי גאון ז"ל דכשאמר שורה החיצונה אחת מעשר ה"ק בשורה החיצונה חבית אחת מעשר כוונתו לומר שהוא קורא לחבית א' מעשר והחבית ההיא בשורה החיצונה ואחת דקתני אחבית קאי והשורות החיצונות הן ארבע:

ואין ידוע וכו'. וכגון שנשתתק או מת מיירי ולכך צריך ליקח שתי חביות משתי זויות באלכסון על דרך שתי מתנות שהן ארבע במזבח שכל א' מהן משתתפת עם שתי שורות ובגמ' פריך דיטול שתים מזויות זו ושתים מסוף האלכסון דלא מסתבר דחבית א' מהניא לכאן ולכאן דבשלמא לענין זריקה מיקרי סביב בשתי מתנות כזה $ שזורקין הדם בכח לשתי זויות המזבח באלכסון בזריקה משתברת היא והולכת ומצינן למימר שהן ארבעה אבל כאן אין להטילה בשתי שורות אלא או לכאן או לכאן ומשני לא דמיא סיפא לרישא ומפסיד:

חצי שורה החיצונה אחת מעשר. כלומר חבית אחת מחצי שורה החיצונה מעשר יקח ד' חביות מד' זויות מפני שכל א' מהן משותפת משני מחציות של שתי שורות החיצונות והכא נמי שייכא קושיא דלעיל:

שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא. כלומר בשורה א' חבית אחת מעשר ולא יחד אי זו שורה מהן יקח עשר חביות על אלכסון ונמצא לוקח חבית מכל שורה:

חצי שורה א' מעשר ואין ידוע אי זו היא. כלומר חבית אחת מחצי שורה מעשר ולא ייחד אי זו חצי שורה יקח י"ט חביות י' על אלכסון א' וט' מאלכסון אחר העובר עליו ונמצא לוקח חבית מכל חצי שורה מן השורות:

חבית א' מעשר. בכל המאה חביות ומסופק אי זו מהן הילכך נוטל מכל חבית וחבית עישור שבה מספק לתרומת מעשר והשאר מותר וכן פי' רבנו שמשון ז"ל ובזה אני מודה שממלא חבית א' ונותנה לכהן:

ויטול שתים. לרישא ומציעתא פריך כדפרישית במתני':

ומשני כשהפריש חציין ממקום אחר. שכבר תקן חצי החביות ממקום אחר ולא נשאר מלתקן אלא חצי החביות ומהניא חבית אחת במקום שתים דהא משקין מעורבין בתוכה ובהך תירוצא נמי מיתרצא מציעתא ולא כתב זה רבנו שמשון ז"ל וראיתי מי שפירש שאינו עושה אותה שורה או אותה חבית מעשר על אלו י' שורות שלפניו אלא לתקן טבל אחר שיש לו במקום אחר ונ"ל דהכא בנשתתק או מת מיירי:

של מעשר טבל טהור. מעשר טבול לתרומת מעשר וטהור ואין ידוע לו אי זו חבית טהורה ואי זו חבית טמאה:

נוטל מזו כדי תרומת מעשר. נוטל מחבית א' בלגין זה כדי תרומת מעשר של שתיהן וכן באחר נמצא מפריש מן הטהור על הטהור ועל הטמא דסבירא לן כר' אליעזר בפרק ב' דמס' תרומות דאמר תורמין מן הטהור על הטמא לכתחלה ושתי חביות מתוקנות:

וטובל ושותה דברי ר'. כשירצה לשתות התרומת מעשר של לגין זו טובל גופו במקוה תחלה ושותה וכן בלגין שני נמי טובל גופו תחלה ושותה כדמפ' דדילמא ישתה משקין טמאים תחלה ונפסל גופו מלשתות שוב תרומה וזו אחת מי"ח דבר כדאיתא בפ"ק דמסכת שבת ובשביל שלא יטעה בלגין שני גזר נמי בלגין ראשון וכשיבא לאכול תרומה פשיטא דטובל תחלה דכבר למוד לטבול תחלה קודם אכילת תרומה:

אינו טובל אלא בסוף. כדמפרש בתוספתא שותה מזה וטובל ושותה מזה וטובל וטעמא כדלקמן:

שמא שתה משקין טמאין תחלה. כדפרישית דנפסל גופו לשתות לגין שני וגזר לגין ראשון אטו לגין שני:

שמא שתה משקין טמאים לבסוף. ויבוא אח"כ לאכול בתרומה ונפסל גופו לכך צריך טבילה אחר לגין שני וגזרינן אחר לגין ראשון אטו אחר לגין שני:

שהוא אסור לאכול. אפילו ספק תרומה דהא מי"ח דבר הוא:

ספק משקין כל טמא מודו שהוא מותר. דלא גזור אספק משקין טמאים כדתנן בפ"ד דמס' טהרות אלו ספקות שטיהרו חכמים וכו' ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ספק משקין ליטמא טמא כיצד היתה ככר טמאה בידו ופשטה לבין המשקין טהורים ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא לטמא אחרום טהור כיצד היתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות טהורים ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור ע"כ וה"ג לטמא אחרים הוא וספק משקין הוא שאינו יודע הי ניהו לגין יין טמא לפסול גופו ומאי טעמא דר' אלעזר בר' שמעון דחייש לאכילת תרומה דאחר שתיית הלגינין דבשלמא בלגינין עצמן ניחא דאיכא למימר כיון שהן בעינייהו לא מקילינן כולי האי אבל אחר שאינן בעולם ספק משקין הוא:

ומשני מאחר שע"י זה וע"י זה נתבררה הטומאה וכו'. כלומר לא דמי לספק משקין דכיון דשתה שתיהן ודאי שתה משקין טמאים ונפסל גופו ודמי להא דאמרינן בפ"ק דפסחים באו שניהן לשאול בבת א' חייבין:

שלא יבוא לידי רביעית. אם אתה אומר שלא יטבול אלא עד שישתה שיהא טמא יבוא להפקיע תקנתא דרבנן ויאמר אני אשתנו פחות פחות מרביעית דלא גזור בטומאת משקין לפסול את הגוף אלא ברביעית כדאיתא בכריתות פ' אמרו לו ויאמר לא אבוא לידי רביעית ודילמא אתי ולהכי תקון דליטבול בראשונה:

בשותה פחות מרביעית. כלומר וכ"ת דסבר ששותה פחות פחות מרביעית דסבר דלא טעי ולא יבא וכו':

**ופריך ולית ליה לר' אלעזר וכו'.**בתמיה הא ודאי קא חייש דילמא אתי לאפקועי תקנתא דרבנן דאי לא אמאי טביל לבסוף:

ומסיק מחוורתא כדשניין מעיקרא דר' חשש שמא שתה משקין טמאין בתחלה וגזרינן לגין ראשון אטו לגין שני: ור"א בר' שמעון חייש שמא שתה משקים טמאים לבסוף. ויאכל אח"כ תרומה לכך אחר שתייה לעולם יטבול דהא טהור לאכול אח"כ תרומה בטהרה

הדרן עלך המזמן וסליקא לה מסכת דמאי בס"ד וזכינו לסיים המסכתא בטהרה ת"ל הקדוש והטהור׃