כל סאה שיש בה רובע. כשבא לזרוע סאה של חטים אם נמצא תוך הסאה של חטים רובע הקב של מין אחר חייב למעטה משיעור רובע ואח"כ זורע וכן אם זרע שדה ששיעורו בית סאה דהיינו נ' על נ' כדאמרינן בעירובין ועלה בתוכו מין אחר שיעור בית רובע הקב דהיינו לפי מה ששנינו בתוספתא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות כדאיתא לקמן צריך שימעטנו ולהכי תני כל סאה כל גווני סאה בין סאה של זרע בין סאה של קרקע הכל שוה דזיל הכא רובע לסאה וזיל הכא רובע לסאה ומפ' לקמיה שהזרוע הוא תבואה או קטנית ורובע הוא רובע הקב דהוא אחד מכ"ד לסאה כדאיתא בגמ' ובגמ' מפרש אי רובע מלבר הסאה או מלגו:

ימעט. אותו מין אחר המעורב בו ימעטנו משיעור רובע וכשהוא ממועט מתבטל בתוך הסאה ומותר לזורעו ואם הוא זרוע כבר כשיעקור המין האחר ויפחיתנו מרובע מותר לקיים השאר וליכא משום מקיים כלאים:

ר' יוסי אומר יבור. דמכיון שהתחיל למעט יסיר הכל כבורר פסולת מתוך אוכל אבל מודה ר' יוסי דאי תחלתו הוי פחות מרובע דשרי כדאיתא בגמ':

בין ממין א' בין משני מינין. סתמא היא וארישא קאי דאותו רובע צריך למעטו ואפילו הוא משני מינין שהוא חצי רובע מזה וחצי רובע מזה דמצטרפין הואיל ובין שניהם איכא רובע:

לא אמרו אלא ממין אחד. קסבר דאין שני מינין מצטרפין לרובע:

כל שהוא כלאים בסאה. רבנן אכולהו פליגי דת"ק לא קפיד שיהו שני מינין כלאים אל הסאה אלא סאה של חטין אפילו שנמצא בה חצי רובע מזונין וחצי רובע משעורים מצטרפין וחשיב הכל רובע שעורים וצריך למעט ורבנן בתראי סברי דאין צריך למעט כלל ושרי דאין כאן אלא חצי רובע של כלאים ולא מיתסר אלא היכא ששני המינין הוו כלאים לגבי הסאה כגון חצי רובע שעורים וחצי רובע כוסמין הני הוא דמצטרפין וצריך למעט א' מהן ודיו ור"ש סבר לא מצטרפין וזה בטל לגבי חטים וזה בטל לגבי חטים ואם זרע או קיים ולא מיעט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה תנן לקמן בפ' כלאי הכרם דבדיעבד מותרין באכילה:

בד"א. כלומר בד"א דשוין השיעורין דקודם זריעה ודבתר זריעה רובע לסאה בזמן שמה שרוצה לזרוע או מה שזרע הוי תבואה או קטנית ומה שנתערב בתוכו נמי הוי תבואה או קטנית אבל אי חד מינייהו הוי זרעוני גנה שאין נאכלין בהנהו לעולם בתר השטח שמחזיק זריעתן אזלינן ולהחמיר כדמפ' ואזיל:

תבואה בתבואה. כגון חמשה מיני דגן:

קטנית. כגון פולין ועדשים ואורז וכיוצא בהן דבהני אין חילוק בין זרוע לאינו זרוע:

זרעוני גנה שאין נאכלין. כגון זרע הבצלים והשומין וזרע כרתי וזרע צנון וחרדל:

א' מכ"ד בנופל לבית סאה. כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי חרדל זורעין ממנו קב לבית סאה לפי שגרגיריו דקין יש בקב שלו לזרוע בית סאה הילכך אם נתערב ממנו חלק מכ"ד מן הקב דהיינו ביצה של חרדל תוך סאה של חטים שהיא חסרה רובע הקב חייב למעט ואם ימצא זרוע דמי לשעורים בחטים וצריך למעט בקרקע של נ' על נ' בית רובע הקב:

מצטרפין. כגון חצי ביצה של זרע כרתי וחצי ביצה מזרע חרדל וכיוצא בו מצטרפין הואיל ובין שניהם איכא אחד מכ"ד ממה שזורעין מהן בבית סאה:

להחמיר ולהקל. בגמ' מפ' לה:

הפשתן בתבואה. מפ' בגמ' אתר דזרעי רובע חטין זרע תלתא רובעין דכיתן דזרע פשתן צריך ממנו ג' סאין לזרוע בית סאה ממנו הילכך לא אמרינן ימעט עד שיתערבו ג' רבעי הקב לסאה חסרה רובע הקב:

שיש בה. א' מכ"ד דה"ק הסאה שיש בה בתוך מדתה רובע הקב ממין אחר דהיינו כ"ג רבעין של חטין ורובע משעורים:

שנפל לתוכה. א' מכ"ה דכבר היה בה מדת סאה כשנפל ומחמרינן דאפ"ה חייב למעט וכ"ש א' מכ"ד:

שיש בה בתלוש. שנפל לתוך הסאה של חטים כשהחטין היו תלושין:

במחובר. היינו שנפל בשדה בעוד הכל מחובר וגדל עמו ונקצר יחד ונפל משמע ליה מן על פני כל אחיו נפל והיינו שכן:

במה אנן קיימין. כמו במאי עסקינן ולמ"ד בתלוש קא דייק:

במתכוין לזרוע. שעירבן במתכוין כדי לזרען:

חטה אחת אסור. אפילו לא עירב אלא חטה אחת אסור לזרוע משום דאין מבטלין איסור לכתחלה והראב"ד ז"ל הוסיף לפי דעת הרמב"ם ז"ל דאפילו לא עירבן במתכוין אלא שנתערבו בשעת כינוס התבואה וכונתו היה לזורעה כן אסור:

אם לערב אפילו כל שהוא אסור. אם עירב כדי למכור לחברו לזרוע אפילו כל שהוא נמי אסור כדמוכחא ההיא דהבורר צרורות:

חייב להעמיד לו חטין יפות תחתיהן. שהרי הפחיתו מדה דאיהו הוה מזבן להו עם החטים דעפרורית רובע לסאה מקבל לוקח כדתנן בפרק המוכר פירות ולא מצי א"ל אחזור ואערב דהשתא עושה עול בידים וכתיב לא תעשו עול וגם לוקח לא מצי מחיל אלא מה שנתערב מעצמו וגם בעל כרחו של מוכר וכן פי' רשב"ם פ' המוכר פירות:

מכר לו חטין יפות ונמצאו ברורות. אגב דמייתי הך מימרא קא מסיק ומפ' לה והדר מסיק למילתיה וכן דרך הירושלמי:

ונמצאו ברורות. בלי שום צרורות ושעורן לסאה רובע:

מהו שינכה לי אותו הרובע. וימדוד לו סאה פחות רובע דהא סייעיה דהא בעי לקבולי רובע ולבררו:

ומסיק דאינו מנכה אלא נותן לו סאה שלימה כיון דהבורר חייב להעמיד לו חטים או דמי חטים במקום הצרור ואמאי לימא ליה כשתמכור אותו מכור המדה פחותה וחסרה כדי הצרורות שבררתי ומדמחייבינן ליה משמע דאע"ג דהן ברורין בעינן לאשלומי ליה מדה:

בירר רובע ומחצה. צרורות מכריו של חברו לסאה דהשתא לא הוה מצי בעל החטים לזבונינהו הכי דהא קא בעי לברורי להו על כרחו:

מהו שינכה לו דמי החצי. דלימא ליה החצי מיהת מיחייבת לברורי:

מנכה לו. דמי החצי ולא משלם לו לבעל החטים אלא כדי רובע דכדי רובע עפרורית מצי לזבונינהו:

אינו מנכה לי. כלל ומשלם לו רובע וחצי חטים:

דא"ל אילו יהבתון אותן צרורות. כלומר אילו לא שקלתינהו היינא צרר לו בסירקי דהיינו לישמעאלים מוכרי תבואה בכפרים והייתי מוכרן להן והן יראו מה שיקחו ואפסדתן שהייתי אומר שכן באו מן הגרן ולא פשעתי. ובגמ' דילן פ' המוכר פירות אמרינן דחייב לברר כל הרובע וחצי אי משום דינא אי משום קנסא ופליגא אדהכא:

אלא שנתערבו דרך מכנס. כלומר בהכי מיתרצא מתני' שהיה מכנס תבואתו לאוצר ונפל שם מין אחר וכ"ש עירבן להאכיל לאנשי ביתו ונמלך עליהן לזורען ולדעת הרמב"ם ז"ל דוקא כשהיתה כוונתו לאוכלן ונמלך עליהן:

כגון קב וחצי קב. דיש מין דכמדת קב יש בו כדי זריעת בית סאה דהיינו נ' על נ' ויש מין דחצי קב הוא כדי זריעת בית סאה ואי במכנס עסקינן מאי מהני חצי ביצה תוך סאה של חטים ואין ניכר בו:

ומשני אע"ג דאין דרך בעה"ב לערב מיעוט כזה אפילו הכי עד כאן חשו למראית העין דמדאורייתא חד בתרי בטיל כיון דלא עירבן כדי לזרוע ואין צריך למעט אלא מפני מראית העין:

מזיד אסור. והיכי שריית להוסיף על הסאה:

צריך להשלים את כל הרובע. דמכיון שהתחיל לברור אם לא היה בורר כלו מחזי כמקיים כלאים והכי אמרינן בפ' המוכר פירות:

ומודי ר' יוסי. לרבנן:

שאם היה שם פחות מן הרובע משעה ראשונה שאין זקוק לו. והשתא מפ' ואזיל למאי נפקא מינה:

היך עבידא. כמו היכי דמי כלומר מאי נפקא מינה:

היה שם רובע משני מינין בורר מין א' ודיו. ואין צריך לברור את השני כיון דמשעה ראשונה לא הוי שיעור רובע במין הנשאר וכת' רבנו שמשון ז"ל דגמ' דילן דפ' המוכר פירות פליגא דאמרינן דטעמא דר' יוסי משום דמחזי כמקיים כלאים ולפי סברא זו לא סגי אף בשני מינין בבורר מין אחד כולו אא"כ יברור כל שניהן ע"כ. ולי נראה דלא פליגא דדוקא מאותו המין שהתחיל לבור אם ישייר ממנו מחזי כמקיים כלאים אבל מין האחר כיון שאין בו רובע אינו ניכר ואין בו משום מראית העין וכן כ' הרא"ש ז"ל:

עד רובה של סאה. עד שהסאה היא רבה על המינין האחרים אין המינין מצטרפין כיון דאין בא' מהן רובע אבל אם רבו המינין על רוב הסאה מודי ר' שמעון דמצטרפין אע"ג דכל מין ומין לעצמו פחות מרובע:

חזר והוסיף. כלומר דכי רבו המינין נמי על רוב הסאה ונאסרה לא תימא דאפילו חזר והוסיף על הסאה הוי רוב לא תחזור אל ההיתר הראשון וצריך למעט אלא דחזרה התבואה להתירה:

כמא דר"ש אמר אין שני מינין מצטרפין לאיסור. במתני':

אין שני מינין מצטרפין להתר. והיינו דתנן כך אמרו להקל דלהקל נמי אין מצטרפין ונקטיה תלמודא הכא לפרשו משום דר"ש מהכא יליף מסיים לה הכא והיינו כדמפ' ואזיל:

היה שם כ"ב רובעים ומחצה של חטים. דכ"ג רובעים הוא שיעור לבטל מין אחר פחות מרובע כדאמרינן במתני':

אין שני מינין מצטרפין להתר. דאם היה חצי רובע זה של שעורים מצטרף עם הכ"ב ומחצה חטים נמצאן כאן כ"ג רובעים והיו מבטלין פחות מרובע עדשים שנפל אחריהם ואשמעינן דאין מצטרפין:

ותני עלה כגון שלשת קבין וארבעה קבין. אתבואה וקטנית קאי דתנן במתני' דצריך רובע לסאה ומפ' דהיינו עד אותן מינין דצריך מהן ד' קבין לבית סאה ואפילו ג' קבין נמי לבית זריעת סאה דהיינו נ' אמה על נ' אמה אפ"ה דינן ברובע קב כמו חטים ולא משערינן להו בנופל מהן לבית סאה דהיינו ל"ג קבין חצי לוג לסאה אלא רובע קב משערינן וג' קבין הוי חידוש טפי מארבע קבין לסאה ולקמן פליגי אמוראי בהא ואיכא מ"ד לקמן דהיינו דוקא כשנופל בהן מין ששיעורו א' מכ"ד רובע הקב אבל כשהנופל הוא מין של ג' קבין להתר דידיה אזלינן להחמיר והו"ל למינקט ד' קבין וג' קבין אלא דסדר המינין נקיט ואתי:

הא קבים אחד מכ"ד בנופל וכו'. דהיינו שליש לוג לסאה:

ותני עלה כגון קב וחצי קב. הא דמשערינן בזרעוני גנה אחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה היינו באותן מינין שזורעין מהן קב או חצי קב לסאה אבל אם הן גסין שצריך שני קבין לזרוע בית סאה שיעורן כמו תבואה וקטנית דהיינו רובע קב לסאה והשתא מקשה תלמודא דפליגי הנך ברייתות אהדדי דלעיל משמע דאותן שהן דקין שבשני קבין זורעין בית סאה משערינן א' מכ"ד בנופל לבית סאה כשיעור זרעוני גנה וכאן אמר ששיעורן כמו תבואה וקטנית ולא משני להו. וכ' הרא"ש ז"ל דיש לתרצם דהא דתבואה וקטנית דתני בהו דקביים כפחות מקביים היינו טעמא משום דתבואה וקטנית גסין ורוב מינן צריך סאה לבית סאה ואם נתרחקי מגבולן עד שהגיעו לכך דבקביים מהן זורעין בית סאה יצאו מכלל מינן ונכנסו לכלל זרעוני גנה אבל זרעוני גנה שהן דקין ובדבר מועט זורעין בית סאה אם נתרחקו מגבולן עד שהגיעו לכך שצריך מהן קביים לבית סאה יצאו מכללן ונכנסו לכלל תבואה וקטנית עכ"ד:

עד שמונה קבין. דגם מין שדרכו לזורעו ח' קבין לסאה דיינינן ביה להחמיר רובע לסאה ולא אמרינן דלהוי כמו פשתן ולהקל ולהוי שליש קב לסאה אבל מין קטנית שזורעין ממנו עשרה או ט' קבין לסאה משערינן ביה להקל יותר מן החטים ואין צריך למעט אלא כשמצא בחטים ממנו עשרה ביצים דבדידיה משערינן אבל מין שזורעין ממנו ח' קבין לא משערינן ביה להקל בשיעוריה אלא בשיעור חטים משערינן דעד ועד בכלל קאמר דלא תימא כיון דא' מכ"ד מזה המין של ח' קבין בבית סאה הוי א' מכ"ד בלוג ושני ביצים נימא ביה להקל ולא נשער ביה רובע לסאה קמ"ל דמין גם דבעינן לבית סאה י"ב קב או עשרה קב עד מין ששיעורו ח' משערינן להקל ולא ח' עצמן דלא חשיבי אלא בכלל רובע לסאה ולהחמיר נינהו ולמר עד ט' עצמן נמי רובע קב לסאה אבל מין דבעינן י' וכ"ש י"ב קבין לבית סאה כולהו מודו דלהקל ובדידהו משערינן:

תשעה ועשרה. של זרעוני גנה:

מהו שיצטרפו. למ"ד תשעה להחמיר קא בעי היכא דנתערבו בסאה תבואה או בסאה קטנית שני מינים של זרעוני גנה שאחד מהן של תשעה קבין לבית סאה ואחד מהן עשרה קבין לבית סאה ונתערב מזה חצי קב אחד מארבעה ועשרים ומזה חצי אחד מכ"ד שבו מהו שיצטרפו לאסור התבואה או הקטנית ברובע עד שימעט או דילמא לא מצטרפי דזה שיעורו לחוד וזה שיעורו לחוד:

תשעה ושלשה מצטרפין. דהא מין ששיעורו ג' קבין שיעורו ברובע כדתנן לעיל ומין ששיעורו בט' שיעורו ברובע למ"ד עד ט' להקל דיינינן ולא ט' בכלל כדפרישית:

ט' ועשרה לא כ"ש. דמהני להשלים מדת רובע. ורבנו שמשון ז"ל גריס תשעה ושלשים מצטרפין ואין אני מבין תמיהת איתא חמי דמנא ליה דמצטרפין דלימא הכי:

סאה חולקת ביניהון. נראה לי דר' חנינא ור' אבין פליגי אאמוראי דלעיל ופירושו כן זריעת בית סאה חולקת לפניך הדרכים ומבררת לכולהו שיעורין דיש להחמיר ויש להקל כענין דקאמר ר"ש גבי צירוף לעיל שלא תטעה שכאשר ידעת השיעור לזרוע בית סאה של זה המרובה שנפל בו התערובת כמה הוא ושל זה הנופל בי בית סאה שלו כמה הוא אזי תוכל לדעת בית רובע של הנופל דהיינו א' מכ"ד אימת להקל ואימת להחמיר ולא תשתבש לעולם דלעולם בתר מין הנופל והמתערב אזלינן:

כיצד רובע סאה אוסר בג' קבין. היינו להקל ורובע ג' קבין אוסר בסאה היינו להחמיר כיצד רובע סאה אוסר בג' קבין להקל היה הנופל מין שצריך ממנו סאה לבית סאה דבית רובע היינו א' מכ"ד שלו הוא לוג ונתערב במין המרובה שרוצה לזרוע ששלשת קבין שיעורו לבית סאה דאמרינן לעיל דמין של ג' קבין נכנסו בכלל קטנית וא' מכ"ד שלו הוא חצי לוג והיה חסר חצי לוג מהן צריך לוג ממין האחר כדי שיהא חייב למעט דבתר מין המתערב אזלינן דהיינו קולא:

ורובע ג' קבין אוסר בסאה. כגון מין של ג' קבין לבית סאה דהיינו חרדל דבית רובע שלו מספיק בחצי לוג דהיינו א' מכ"ד שלו שיעורו לאסור בסאה תבואה שרוצה לזרוע דשיעורה סאה לסאה אם היה הסאה חסר רובע קב סגי לה מחרדל לאוסרה בחצי לוג דבתר מין המתערב אזלינן ולהחמיר:

רובע סאה אוסר בט' קבין. כגון מין של סאה לבית סאה ששיעורו הוא לוג שנתערב במין של ט' קבין לבית סאה דחסר ממנו לוג ומחצה דהוא א' מכ"ד שלו סגי מין של סאה לאוסרו בלוג ולהחמיר:

רובע ט' קבין אוסר בסאה. ס"ל כמ"ד עד ח' דאילו ט' להקל הוי וא"כ מין של ט' קבין של בית רובע שהוא א' מכ"ד שלו הוי לוג ומחצה שנתערב בסאה תבואה חסר לוג כדי לאסרו בעינן לוג ומחצה להקל דבתר מין המתערב אזלינן:

ג' רבעים של פשתן אוסרים בסאה. זהו שיעורו של א' מכ"ד בנופל לבית סאה דתנן במתני' כדמפרש ואזיל אתר דזרע רובע דחטים זרע תלתא רובעים דכיתן כדפרישית במתני' וטעמא משום דעולה יחידי. ולענין הלכה קי"ל כר"ש אע"ג דאין הלכה כר"ש במה שאמר אין שני מינין מצטרפין להחמיר אפשר דהלכה כמותו במה שהחמיר דלהקל אין מצטרפין דתנן כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל דאין מצטרפין ולא כך פסק רמב"ם ז"ל בפ' שני. ולענין אם מצטרפין שני מינין דצריך למעט קיי"ל כרבנן בתראי דבעינן שיהו כלאים בסאה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר ולא קי"ל כר' יוסי דאמר יבור אלא כסתם מתני' דתנן ימעט. ולענין ג' קבין קי"ל כסתמא דתלמודא לעיל ולא מפלגינן בין אם הוא נופל או הוא מין המרובה דלעולם ג' קבין דיינינן בהו כחטים ולית לן דר' אבין ור' חנינא בהא דקיי"ל דח' וט' דיינינן בהו להחמיר אבל י' דיינינן ביה כפשתן דט' וי' מצטרפין:

עד שתתליע. בגמ' מפרש לה:

ויופך. יהפוך הארץ ויחרישנה:

אזרע ואח"כ אהפוך. ויועיל לי לבטל הזריעה של חטים ולכסות הזרע שאני זורע אלא הופך בתחלה ואח"כ הוא זורע ואח"כ הופך לכסותו:

כתלמי הרביעה. מדברי הרמב"ם ז"ל נראה להקל שפי' תלמים שעושין קודם רדת הרביעה ונראה לי דלהחמיר קתני לה דלא כתלמי פתיח דהיינו החרישה הראשונה שעושין כשלא נחרש דהנהו רחבים הרבה וריוח גדול יש בין חרישה לחרישה כדאמרינן לקמן דבג' תלמים איכא שתי אמות וזה עושין בקיץ ומניחין אותה כן אלא משערין בחרישה הסמוכה לרביעה שהן עושין אותן קטנים כשהן רוצים לזרוע ועוד שלישית אחרי רדת הרביעה עושין התלמים תכופין זה לזה כדאיתא במדרש יפתח וישדד אדמתו בתחלה הוא עושה תלמים רחבים ולסוף הוא עושה תלמים קטנים ע"כ וכיון שצמח בו דבר דהוי כלאים אחמירו שיהו חרישותיו תכופות:

כדי שלא ישייר רובע לבית סאה. יש לפרשו להחמיר שלא יהא בין כל השיור של בית סאה כשתצרפנו בית רובע הקב ויש לפרשו להקל שלא יהא בית רובע שלם בבית סאה במקום אחד ובגמ' מפרש לה:

עד כמה היא מתלעת עד כדי שתשהא וכו'. פי' הרא"ש ז"ל אחר ששהתה שלשה ימים בארץ שהיא לחה היא קולטת ומתפשטין הימנה שרשים דקים אדומין כתולעת וכשהופכין אותה אח"כ במחרישה מתים השרשים ושוב אינם גדלים הילכך יהפוך הקרקע תחלה במחרישה ואח"כ יזרע ולפי זה ויופך דוקא קאמר דהא דהתליע דקתני במתני' עושה שרשים הוא דקאמר שנתלחלח הגרגיר ונתעפש וכן כתב הרא"ש ז"ל דצמחה דתנן בסיפא היינו התליע דרישא ותנן לא יאמר אזרע ואח"כ אפוך אלא הופך ואח"כ זורע וזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטים ימתין לה עד שיפסדו החטים ויתליעו בארץ כמו שלשה ימים אם היתה שדהו רוה ואח"כ יהפכם במחרישה ויזרע המין האחר ואינו צריך להפך את כולן עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה אלא חורש את השדה כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה ע"כ. ואפשר לפרש להחמיר ואחר רדת המטר הראשון וכן מצאתי לר"י ז"ל אבל בגמ' מוכח כפי' הרמב"ם ז"ל ובאמצעי קאמר והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר לא נשנית כך בתוספתא אלא הופך הזרע לא הפך ימתין לה עד שתתליע עד כמה תשהא ג' ימים במקום הטינא נמצא לזה הלשון מה ששנינו במשנה עד שתתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי לה ע"כ. ודברי הרמב"ם ז"ל נראין דהא בגמ' לא מייתי לה הכי ומתני' דייקא:

במקום הטינא. במקום שהארץ מלוחלחת:

במקום הגריד. שהיא יבשה ובעיא טפי:

מקצת היום ככולו. במקום הטינא יום ראשון ושלישי מקצתן ככולן ולא בעינן ג' ימים מעת לעת:

וקרסמה. את הצמח דאפקורי מפקר לה ולית כאן משום זורע כלאים ומותר לזרוע בה מין אחר:

מ"ט דרבנן. דשרו כתלמי הרביעה ולא החמירו שיהפך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא תתעקר:

אפילו לא רצף. החרישות שיהו תכופות זו אצל זו דהא אפקורי מפקר לכל הזרע וכטעמא דהוריד בהמתו:

אין מחייבין אותו להיות חורש דק. אפשר לפרש דלדבריהם דרבנן קאמר להו וליה לא ס"ל כדתנן במתניתין א"נ דהוא נמי מודי דלא בעינן תכופין התלמים אלא שלא ישייר רובע:

סוף עפרה של זו. מענה זו משופעת עפרה ונוגעין צרורותיה במענה שאצלה אע"פ שמרוחקין התלמים:

טעמא דאבא שאול כרבנן. כלומר מאי קסבר אבא שאול:

מכיון שהתחיל ברובע דיו. נאמר דמכיון שהפחית קרקע של מין האחר מרובע מספיק וכרבנן ולקולא כדפרישנא במתניתין או שמא נפרש באבא שאול לחומרא וסבר כר' יוסי דתנן בריש פירקין יבור ומפרשינן טעמא דמכיון שהתחיל ברובע צריך להשלים כל הרובע ואבא שאול נמי לחומרא קאמר שלא יהא בין כל השיור דבית סאה רובע ודמי ליבור דהא אפילו בחריש הדק נשאר קצת לפעמים שלא חרשו:

ומסיק כרבנן הוא דבימעט סגי אלא דהוא מקל מרבנן דרבנן סברי אפילו לא רצף אלא כתלמי הרביעה סגי ויותר מפוזר לא ואבא שאול סבר מכיון שהתחיל לחרוש ולמעט בין תלם לתלם פחות מרובע דיו ור' יוסי מחמיר מכלהו דגבי מיעוט המדה סבר דצריך להשלים כל הרובע וה"נ סבר שלא יהא בין כל הצרוף בית רובע בלא חרישה כך נ"ל הצעת השמועה:

זרועה. שהיתה שדהו זרועה תבואה:

ונמלך לנוטעה. גפנים:

גומם עד פחות מטפח. חותך מלשון ופיה גמים כורת הגפן עד סמוך לארץ שלא ישאר טפח מן הגפן בחוץ:

קנבוס. קאנאמו בלע"ז:

לוף. פי' רש"י ז"ל בפ' הקומץ זוטא מין קטנית ובמס' פאה משמע דהאוכל שלו טמון בארץ כמו שומים ובצלים והוא מין קולקוס ושמו בערבי לוף והנך מינין כשזרען ולא צמחו אל יחשוב בלבו לומר דבשיעור התלעה וחרישה דשרו אלא דפעמים שהן שוהין זמן גדול ושוב מצמיחין הילכך לא סגי להו שיעור התלעה כך פירשו המשנה הזי רבנו שמשון ז"ל והראב"ד ז"ל והרא"ש ז"ל ולשון על גביהן אינו מתישב. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' כלאים פי' דהנך מינין דשוהין היינו שקצרן ונשארו העקרים בארץ אע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהא זורע באותה שדה על גביהן מין אחר עד שיעקור את השרשים ששוהין זמן וצומחין אחריהן:

שעלו בה ספיחי איסטיס. לא ניחא ליה ביה שהוא מכחיש כח התבואה:

אסטיס. אנייר בלע"ז:

מקום הגרנות. מפ' בגמ' מקומו מוכיח עליו שיהא אותו מקום קשה ושוה ואילו זרעים מחלידין אותו ומלקין אותו ולא חזי למקום דישה:

תלתן. מין קטנית ופי' רש"י ז"ל פינגיריג'י ובלע"ז שלנו אל חולבאש:

אין מחייבין אותו לנכש. מפ' בגמ' לעקור המינין שעלו עמו דקשה לתלתן כדאיתא במרובה:

ואם ניכש או כיסח. ניכש שעוקר העשבים בידיו עם השורש כיסח שחותך העלין ונשאר השורש בארץ לא תזמור מתרגמינן לא תכסח:

אומרין לו לעקור את הכל וכו'. אמקום גרנות קאי שלא זרע שם שום מין שעלו בהן מינין וכל המינין יעקור חוץ ממין אחד:

סומכין עומרים בצד גפנים. דכיון דהן תלושין אפילו שיסמכם לגפנים אפילו משום מראית העין ליכא:

אסור ליטע בצד קמה יבשה גפן יבשה. דכיון דבא ליטע הגפן אע"ג דהויא יבשה חשיבא ליה ואע"ג דקמה הויא יבשה אסור כיון דקמה הויא מחוברת דדוקא סמיכת עומרין הוא דשרי משום דתלושין ויבשים:

בצד גפנים יבשות. שיבשו הגפנים כשהן מחוברין דעצים להיסיקא נינהו:

גפן שיבשה. משנה היא לקמן בפ' המבריך דהיינו שיבשה בימות החמה ואפ"ה קא אסר לזרוע אצלה משום דיש מקומות דאפילו בימות החמה נושרין העלין ונראית כיבשה ואסור לזרוע בתוך עבודתה דהיינו תוך ו' טפחים כדאיתא לקמן פרק ערוגה והיינו משום מראית העין ואם זרע אינה מקדשת ואין צריך א' וק"ק:

דר"מ היא. מתני' יחידאה היא וכולה ר"מ היא והכי תני גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דברי ר"מ שהיה ר"מ אומר אפילו גפן הצמר אסור ואינו מקדש:

גפן צמר. מין דשא שגדל בו מוך שקורין קוטון והעלין דומין לשל גפן וכיון דר"מ קתני לה ורבנן פליגי עליה וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

הדא אמרה שמותר לזרוע בצד גפנים יבשות. והכי מפ' התם ר' אלעזר גופיה והרמב"ם ז"ל פ"ה פסק כלשון המשנה ולא פסק כדברי חכמים ודבריו תמוהין מאד:

תני ואם צמחו מותרות. אם זרע וצמחו הגפנים והוציאו צמחונין בענין שעכשו הן גבוהין טפח מותרת הזריעה לשעבר ואפילו אם הוסיפה א' ומאתים ואסורין להשהותם שם מכאן ואילך והכי תניא בתוספתא זרע עד פחות מטפח ובא ומצא עלין על גבי תבואה מותרין לשעבר ואסורין לעתיד לבא:

גם כרמייא. שהיו הגפנים זקנות ולא היו שוין לו וכרת אותן עד פחות מטפח כדתנן במתני':

מן דזרע צמחין. הגפנים הוציאו צמחונין:

פוק חצוד. התבואה קצור אותה דמותרת עד עכשו ואסורה מכאן ואילך:

מן דחצד ארטבון. נתפשטו השריגים:

פוק סמך. עשה להן סמוכות של קנים כדרך הגפנים ומשמע דגם הגפנים שרו:

שהוא אמר כן לדעת גמורה. שהיו הגפנים בטלין אצלו ואפקורי מפקר להו מעיקרא וכשאמר קצור לדעת גמורה שלא תאסר הזריעה אבל שאר בני אדם כי נמי גממי להו לא מייאשי מינייהו וסברי דילמא מעלו צמחונין הגפנים והניין לי ולא מפקרנא להו וליתסרו הגפנים:

אינו אסור מפני מראית העין. בתמיה כלומר אם איתא דלשאר אינשי אסור אפילו ר"ש בן יהודה דת"ח הוא וקעביד לדעת גמורה אם לשאר בני אדם היה אסור לא הוה קעביד עובדא בנפשיה משום לזות שפתים אלא ודאי לכו"ע נמי שרי:

כיני מתני' אין מחייבין אותו לעקור. דלא שייך גירסת ניכוש דמנכש היינו עשבים דלא מעלו ועליה רמי ולא לב"ד להזהירו דלישנא דניכוש שייכא ביה משום דמכחשי התלתן ולישנא דעוקר שייכא גבי ב"ד ומשום כלאים ומתני' משום כלאים היא וכי מייתי הך מתני' בסוף מרובה לעקור גרסינן התם:

שיהו מלקטין עשבים בכל מקום. מלקט אדם עשבים משדה חברו למאכל בהמה ולא יקפיד בעל השדה דעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ:

חוץ משדה תלתן. דמעלו לה עשבים הגדלות עמה והתולעין מפסידין את התלתן:

כשזרעה לעמיר היא מתני'. כשהתנה יהושע היינו שזרע תלתן לעמיר לקלחים ולעלין דהיינו לבהמה דעשבים נמי מיבעי לה ומתני' שזרעה לאדם כדמסיק ואזיל והתם במרובה מפ' היכי מינכרא אי זרע לבהמה אי זרע לאדם כדי שיזהרו מללקוט העשבים ממנה דמקפיד בעל השדה:

אין מחייבין אותו לנכש. דמשמע שאינו רוצה בקיומן ולאו מקיים בכלאים הוא דעל כרחיה עתיד לתלשן דמפסדיה לתלתן:

כשזרעה לזרע. דאינו זורע לקלחין ולעלין אלא לזרע דהיינו לאדם והתם שרי ללקוט עשבים דלא ניחא ליה בהו והכי מוקי לה במרובה:

וכי לא בא יהושע וכו'. דהיינו כי זרע לעמיר דהיינו לבהמה דמקיים בכלאים הוא והתוספות ז"ל הרגישו זה במרובה ותירצו בדליכא רובע בבית סאה ותלמודא דהכא סבר דברייתא סתמא קתני דאין מלקטין עשבים מתלתן שהוא לבהמה בין דאיכא רובע בין דליכא רובע:

עבר עבירה אסור משום גזל. כגון לבהמה ולא נתן רשות יהושע:

לא עבר עבירה. כגון לאדם דלא ניחא ליה:

מותר משום גזל. בתמיה כלומר וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא:

היא שזרעה לעמיר היא שזרעה לזרע. כולן שוין ואין מלקטין עשבים:

ופריך אם אית ליה צורך בהן ודעתיה עלוייהו הא איכא משום מקיים ויחייבו אותו לנכש:

ומשני רוצה הוא בהן כאלו הן עקורין וכו'. כלומר לעולם דניחא להו בהו אלא דרוצה שיהו עקורין דמכחשי התלתן ורוצה ג"כ שיהו לפניו ולא יזכה בהן אחר ומשו"ה אין מלקטין עשבים מן התלתן וליכא משום מקיים כלאים דרוצה הוא שיהו עקורין:

ר' יוסי לא אמר כן. כלומר ר' יוסי לא הוה מתני שינוייא דר' אחא כדלעיל אלא הוה גריס שבסוף הוא רוצה בהן דאע"ג דלא ניחא ליה בהו בהיותן מושרשין אבל אחר שהן עקורין הוא רוצה בהן לבהמתו ולאו משום דאיכא נפקותא בינייהו אלא צחות הענין ותקונו:

ופריך אי הכי אפילו כלאים בכרם נמי יהו אסורין משום גזל. דהא ודאי לא ניחא ליה שיאסור כרמו ורוצה יותר שיהו עקורין אבל לעולם בעינן שיהו מונחין לפניו והיכי תקן יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום חוץ מתלתן:

ומשני כאן יש לו עם מי ליכנס. כלומר שהתלתן יש זרוע שאסור משום גזל כגון לעמיר דהיינו לבהמה ואגב ההוא אסור ואפילו בתלתן דאדם אבל בכלאי הכרם אין שום צד לומר בו אסור משום גזל דבשלמא גבי תלתן דאיכא דבהמה דפשיטא דאסור אסור נמי בתלתן דאדם משום רוצה הוא בהן שיהו עקורין בגררא אבל גבי כלאי הכרם דליכא בהו צד שיהא פשוט משום גזל לאיסורא לא חזו רבנן לאסור להדיא לכל אדם שלא יקחוהו משום טעמא דרוצה הוא בהן וכו':

שדה אחרת של תלתן סמוכה. לכרם דכיון דגבי תלתן איכא איסורא הוי גילוי נמי לכרם לאיסורא ולא משני משום דלא חשיב לה פירכא דבעינן בכרם עצמו שיהא לו עם מי ליכנס ר"ל לטופלו לאיסור גזל וליכא:

כל הספיחין אסורין. בשנת השמטה מיירי כדמפ' בפ' מקום שנהגו דגזור רבנן שיהו כל הספיחין אסורין באכילה בשנת השמטה ולמה גזרו עליהן מפני עוברי עברה שלא ילך ויזרע תבואה וקטנית וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין חוץ מן העולין בשדה בור ובפ' המוכר את הספינה מפ' טעמא בירושלמי בשדה בור משום דלא משגח עליה בשדה ניר דהא בעי מתקנא חקליה בשדה כרם שלא לאסור כרמו וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שמטה וז"ל מפני מה לא גזרו עליהן לפי שידוע שאין אדם זורע מקומות אלו כיצד שדה בור שאין אדם פונה לבו לשם ושדה ניר רוצה הוא בתקונה ושדה כרם שאינו רוצה באיסור כרמו ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל שלא ידע מאין לו זאת המימרא והנני תלמיד תלמידי תלמידיו הקטנים מצאתיה ברוך ה'. והשתא פריך דהוה לן לאוסופי חוץ משדה תלתן שזרעו לזרע דהא לא ניחא ליה בהו ובודאי לא זרע בכוונה שום דבר תוך התלתן והכא לא משני לה ובפ' הספינה הוסיפוהו ותנו ד' דשדה זרע ספיחיו שרו שאינו רוצה בהן שמכחישין התבואה וכ"ש התלתן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר:

מילתא דר' יוחנן מסייעא לי. דר' יוסי אמר לעיל לא שנא זרעה לזרע לא שנא זרעה לעמיר ור' יוחנן מסייע ליה כדמפ' ואזיל:

שלקח ירקה של גנה. שהיו בה כלאי זרעים:

צא ולקוט ולפי השוק מכור. בזיל כמו שתמצא דאע"ג דהשתא לאו שוק הוא ולא תצמצם למכור ביוקר דאיכא משום מקיים בכלאים דאם תצמצם למכור כרצונך וביוקר משתהין הכלאים בקרקע שלך ואיכא משום מקיים כלאים:

מקום הגרנות שעלו. וקס"ד דר' אבהו דטעמא דשרי היינו משום דאיהו לא זרען אלא מעצמן עלו והכא נמי איהו לא זרען אלא הגוי ואמאי קאמר ולפי השוק מכור:

ומשני ליה מקומו מוכיח עליו שאינו רוצה בקיומו. וכדפרישית במתני' דמחלידין הצמחים בקרקע ומרפים אותו ולא ניחא ליה בהו והשתא מסיק ר' יוסי היכי מסייע ליה ר' יוחנן:

ויתיביניה כאן אסור וכו'. כלומר היה לו לר' יוחנן לתרוצי כאן אסור משום גזל כגון בגנה:

וכאן מותר משום גזל. מקום הגרנות וכגון תלתן דמתני' ומדלא שני ליה הכי ש"מ דאפילו כמתני' אסור נמי משום גזל וכדאמר לעיל ר' יוסי היא שזרעה לזרע היא שזרעה לעמיר:

ודחי ליה תלמודא לעולם דשאני תלתן מתלתן והאי דלא משני ליה הכי היינו כי ההוא דא"ר אמי עשירים היו בתשובות ורוצים להשיב תשובה מחודשת:

או ייבה. או יהבה כלומר או תיישב אותה ג"כ כאיניש דאית ליה תרין טעמין ומותיב חדא מינייהו דהכי אורחא דתלמודא דאמרינן חדא מתרי טעמא נקט:

משר מכל מין. משר לשון מישור שיש לו שטח:

ב"ש אומרים וכו'. שיעור רחבו כג' תלמים של פתיח. תניא בתוספתא תחלתו כשיעור הזה אע"פ שאין סופו כשיעור הזה ופליגי תנאי בגמ' בשיעורא דמתני' אם הוא בתחלתו של משר או בסופו למר מתני' בתחלתו וסופו משהו וא"כ תנא דתוספתא היינו כר' חייא דאמרינן בגמ' ולמר תחלתו בית רובע דהיינו עשר אמות ומחצה והיינו ר' כדאיתא בגמ' ושיעורא דגת"פ דמתני' ס"ל דבסופו הוא וכתב בעל הערוך משר לשון ערוגה דאמרינן בפ"ק דקידושין רב זרע לה לגינתא דבי רב משרי משרי לשון ערוגות ויש אומרים מן משרת ענבים כלומר מחזיק מים שעושין לו תלם קטן על שפתו ולקמן אפרש שזה לשון האחרון עיקר ופליגי תנאי בתוספתא ומייתי לה בגמ' כשיעור ארכו לת"ק בעינן דכל משר ומשר יהא מפולש כלומר מחזיק מראש השדה לסופו או רובו ואפילו שדה של מאה אמה ולמר באורך חמשים אמה סגי דהיינו אורך בית סאה דתניא התם הרוצה לעשות שדהו שורות שורות של מינים הרבה עושה כל משר ר"ל רוחב המשר כג' תלמים של פתיח מפולשין מראש השדה ועד סופו ר' אלעזר בר שמעון ואבא יוסי בן חנן איש ינוח אומרים בגדולה אורך חמשים אמה ובקטנה עד רובה כמה רחבו מלא העול השרוני דומה לעול של כרמים תחלתו כשיעור הזה ואע"פ שאין סופו כשיעור הזה ע"כ ולא נתברר בברייתא כמה רוחב שיעור ג' תלמים של פתיח ולקמן אפ' בברייתא בס"ד ופי' הרמב"ם ז"ל ג' תלמים של פתיח היינו הארץ כשתמטר יתבקעו בו בקעים שמתרחבין ונקרא כל בקע מהן תלם של פתיח ואינו נכון דמאי שייך כאן שם תלמים דשם תלמים משמע על שם השורה שנשארה גבוהה מחמת פתיחת המחרישה מלשון תל וכן כתבו כל בעלי הלשון ועוד דבגמ' משמע דשיעור גת"פ שיעורן שתי אמות דהיינו י"ב טפחים ועוד דפתיח משמע מלשון יפתח וישדד אדמתו וכן פי' רבנו שמשון והרא"ש ז"ל לכך נראה לפ' דה"ק ג' תלמים של פתיחת האדמה במחרישה והא דתנא הכי משום דקא משער תנא בתלמי חרישה הראשונים שהן רחבין כשמתחילין לפתוח האדמה בקיץ למעוטי תלמי הרביעה דלעיל וכמו שאפ' לקמן וכך פי' גת"פ דכולי תלמודא. ואמרינן בגמ' דתחלת משר לרבנן דבי מדרשא דסברי כר' חייא עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא דר' חייא סבר דשיעורא דמתני' בתחלתו ופי' רבנו שמשון והרא"ש ז"ל עושה ב' אמות על ב' אמות כל משר ומשר והמצר שביניהן כל שהו ומלא העול דקתני שיעורו שתי אמות ויש מפ' דאהרחקה קאי שירחיק הערוגות זו מזו שתי אמות על שתי אמות ולא שיהו מרובעות אלא בתחלת שתי אמות והולך ומצר עד כל שהו ע"כ. והרמב"ם ז"ל בפ"ד הסכים ללשון הזה האחרון דשיעורא דב"ש וב"ה היינו להרחקה ונראין לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל דאמרינן לקמן בגמ' ולית ליה לר' תבואה בתבואה בית רובע ומשני תמן במרובע ומדפריך לר' מההיא מתני' ופי' המפרשים דההיא מתני' בשיעורא דהרחקה מיירי משמע דר' נמי בהרחקה קא מיירי. ואני תמה מאד בדברים הללו חדא מלשון התוספתא שכתבתי למעלה ועוד למ"ד תחלתו בית רובע וכי בית רובע בעינן להרחקה למאי בעינן הרחקה כולי האי אי ליניקה הא שמעינן בפ' לא יחפור דשיעור יניקת זרעים ג' טפחים ותו לא ועוד בשמעתא דערוגה אסקינן דעיקר יניקה טפח הויא. ועוד מדאשכחן דרחמנא לא אסר יניקה בזרעים אלא דלהוי הך שדה לעצמה והך שדה לעצמה דהא בגפנים ותבואה שהם היותר חמורים שבעולם דאית בהו קידוש דאסורין בהנאה תנן בפ' לא יחפור שאם יש גדר בנתים זה סומך לו זרעיו מכאן וזה סומך לו גפניו מכאן ואפילו בצורת פתח נמי מהני כדתנן בפ' קרחת ועוד מצאתי לרב ז"ל בעצמו שהודה כן שפי' על ההיא דתנן לקמן שלו חטין ושל חברו מין אחר מותר לסמוך לו מין אחר ופי' הרב בפ"ג כן ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חברו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר מפני שנראין השעורים שבתוך שדהו שהן סוף שדה חברו וכת' הרב ז"ל הטעם שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים וכו' ושם הוכחתי דבריו מן התוספתא הרי כאן דנתערבו היניקות דאין כאן הרחקה כלל ושרי ועוד לחזקיה דאמר לקמן מי שיש לו בית רובע וכל שהוא אותו כל שהוא זורע לתוכו כל מין שירצה ואמאי והא מתערבי היניקות ואפי' ר' יוחנן דפליג עליה היינו משום דס"ל דכיון דזוטר כולי האי בטיל ואין לעשותו שורה בפני עצמה אבל הא קא מודי שאם הוא בית רובע ומחצה יכול לחלקו רובע לעצמו וחצי רובע לעצמו ולזרוע מין א' ברובע ומין אחר בחצי רובע ואע"ג דאין כאן הרחקה. לפיכך אני אומר דפי' ראשון עיקר ושדה מרובע לחוד ותלם לחוד ומשר לחוד. דשדה מרובע שיש לו שטח אם בא לזורעו מין אחר אצל שדה תבואה אחרת חמיר ולא שרי אלא דאית ביה בית רובע והטעם דשיעור בית רובע חשיב שדה ולא בטיל לגבי שדה אחר כיון דאית ביה שיעורא ולר"מ אפילו חבוש ומוקף מד' רוחותיו שרי כדאיתא לקמן במתני' דעשרים וד' קרחות ולרבנן בתראי שלא יהיה חבוש מד' רוחותיו שרי ואפילו בא לעשות כן אצל סוף שדהו כיון דהוא רוצה השדה שיהא מרובע ומרובע חמיר כדלקמן וכי אית ביה שיעורא ושטח דהיינו רחבו בית רובע וארכו בית רובע בהפסקה כל דהו סגי ול"ש שלו ולא שנא של חברו והיינו מתני' דיש לו חטים וכו' שהבאתי ואמרינן לקמן בפיסקא דסומך לבור דבית רובע מוקרח תוך שדה תבואה דשריא לזרוע בו מין אחר וטעמא דכיון שיש בו שיעור ושטח שדה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין כאן כלאים בשדך ומשו"ה נמי קפדינן שלא יהא בשיעור הבית רובע שום דבר הממעטו מלזרוע כדי שיהא כל שעורו שלם כדתנן לקמן דקבר בנין ואכילת הגפן אין עולין לשיעור. ותלם דהיינו שורה אם בא לזרוע בו תבואה כיון דגבוה משאר שטח השדה ואריך וקטין אית ביה היכירא וקיל דלא מיקרי שדה ופליגי בקולא דיליה תנאי לקמן לר' יוסי מותר לעשות התלם ואפילו באמצע ובלבד שיזרע בו פשתן ולר' שמעון דוקא בסוף שדהו ושרי בין פשתן בין מין אחר של תבואה ולרבנן תרתי בעינן דוקא בסוף שדהו ודוקא פשתן כדתנן לקמן. וגבי ירק נמי שמעינן דקילא שורה דתניא בתוספתא העושה שורה של ירק בירק אחר עושה שורה אורך ו' טפחים ורחב מלואו פי' כשיעור התפשטות עלי הירק ובהכי סגי וטעמא דשורה לית בה שמא דשדה. והא דאמרינן לקמן דאם בא לעשות שורה של ירק בתוך שדה תבואה בעינן באורך דילה שיעור שדה תבואה וברחבה שיעור שדה ירק כדתניא הרוצה לעשות שורה של ירק בתוך שדהו הרי זה עושה אורך השורה עשר אמות ומחצה על רוחב ו' טפחים תריץ התם קל הוא שהקלו באותה שורה דאיהו בעי לה רחבה ואשמעינן דאע"ג דרויחא ודמיא למרובע אפ"ה שריא ובלבד שיעשנה באורך שיעור חכמים אבל כ"ש אי קטינא דטפי שריא וטעמא דירק בירק דהא שלפי מיניה כולי יומא ולאו מקיים הוא מה שאין כן ירק בתבואה דמקיימין אותה בשדה כל ימות הקיץ ומשום דלא חשיב שדה גבי שדה תבואה בפחות מאורך בית רובע ורוחב בית רובע ומשום דיש לה שטח ורויחא החמירו גבה ובעי' מיהת אורך רובע דאילו היה רוצה במרובע גמור בית רובע באורך ובית רובע ברוחב הוה משערינן לה אלא משום דאריכא סגי בהאי שיעורא. תדע דאמרינן אריכא וקטינא טפי עדיף ולא חמירא אלא ברוצה במרובע דהא גבי ירק בירק תנן בפירקין ו' טפחים והיינו ו' על ו' ואילו גבי שורה תנן בפ' ערוגה היתה שדהו זרועה ירק ומבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' עקיבא אומר אורך ו' טפחים ורוחב מלואו וטעמא על כרחין דמתני' דערוגה מיירי בשורה בערוגה דהשורה אריכא וקטינא ומתני' דפרקין היינו ברוצה במרובע והכי מפ' לקמן בגמ' דמתני' דפירקין ברוצה במרובע ומרובע חמיר ושורה קילא ועוד בירק גבי תבואה תנן ירק בתבואה בית רובע ומוקמינן לה דההיא ברוצה במרובע איירי ואילו בשורה תניא בתוספתא ומייתי לה התם בגמ' דבאורך בית רובע ורחב ו' טפחים סגי וטעמא משום דשורה קילא ומרובע חמיר ומשום דזה ירק וזה תבואה דמהאי שלפי כל יומא ויומא ומתבואה לא שלפי הקלו שיהיה רוחב השורה ו' טפחים דאילו חרדל בתוך ירק דירק שלפי מיניה וחרדל מקיימין אותו לזרע לא שרינן אלא באורך בית רובע ורחב מלואו כדאיתא לקמן אלמא דכי אריכא וקטינא כ"ש דעדיף וה"נ אשכחן דא"ר יוחנן דמי שיש לו שורה רחבה ז' טפחים דזורע הו' מין אחד והטפח הז' מין אחר אע"ג דתנן ירק בירק ו' טפחים ההיא שרוצה לעשות ירק האחר מרובע קאמר אבל אי עביד ליה שורה כ"ש דעדיף וקיל. ומשר דמתני' כיון דיש לו שטח ותלם קטן מקיפו שיחזיק מים כדפרישית במתני' הוא מורכב ואין בו לא דין שדה ולא דין תלם דאילו משר אינו יכול לעשותו לא באמצע ולא בסוף שיהא סמוך לשדה אחר אלא א"כ עושה כל השדה כולה כן כדאיתא בגמ' ולרבנן דסברי כר' חייא אין יכול לעשות רחבו אלא שתי אמות בתחלתו ולבסוף יהא מצר והולך דלדמי לשורה בתחלתו ובסופו אבל אם יעשה רחבו יותר רחב דמי לשדה וחייב לעשות שטחו בית רובע ואין יכול לקצרו אלא ימשוך לעולם שטח הזה ועוד בעי' שיהא המשר מפולש מראש השורה לסופו. ולר' יכול לעשותו רחב בית רובע כשיעור שדה ויכול להיות מצר והולך עד שלא יהא רחבו אלא ב' אמות כיון דהוא מפולש ומה שאין כן בשורה שאין צריך לעשות כן כל השדה ויכול לסמוך כדאיתא לעיל ואין צריכה השורה להיות מפולשת אלא עשר אמות ומחצה סגי והכא צריך כולו או רובו וליותר מקל בעי חמשים אמה.

ועכשו בהקדמות הללו אשר מסרתי לך אני רואה לפרש דשיעור דפליגי במתני' היינו להכשיר משרים גופייהו לזריעה כדי לזורען כל מין ואפילו מיני תבואה כדמוכח בגמ' ולשון הברייתא ולעשות למשרים תלם קטן להחזיק מים דדמי לשדה ולשורה. וכיון דתניא בברייתא עושה כל משר בג' תלמים וקתני סיפא כמה רחבו מלא העול השרוני ותו קתני תחלתו כשיעור הזה אע"ג דאין סופו כשיעור הזה ושמעינן בגמ' דר' חייא הוא דסבר הכי ושמעינן ליה דאמר דתחלתו שתי אמות א"כ נקטינן דהיינו שיעור דעול השרוני והיינו גת"פ והיינו שתי אמות וכן כתב רבנו שמשון והרא"ש ז"ל דהיינו שתי אמות היינו עול השרוני ובודאי דהיינו גת"פ דתנן וקרובים דבריהם וכו' ועוד דהא שמעינן ליה לר' יוחנן דאמר במס' פאה בור וניר וזרע אחר גת"פ ואיהו גופיה קאמר חמשים על שתים והיינו דסבר כר' חייא ברוחב ולגבי אורך כראב"ש וכאבא יוסי בן חנן. ונקטינן מהכא דשיעור גת"פ האמור בכל מקום שיעורו שתי אמות וכן כ' הר"מ ן' סהולה ז"ל:

מלא העול השרוני. עול הנמצא במקום ששמו שרון שחורשין בו כרמיהם שקרוב ארכו לשתי אמות:

וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. קרובים דברי ב"ה לב"ש דלא טפו עלייהו ב"ש אלא מעט ומשו"ה נקיטו ר' ור' חייא שיעורא דגת"פ:

ומצר והולך אפילו כל שהוא. שלעולם הולך ומקצר המשר ושרי דדמי לשורה והא דאמר שתי אמות על שתי אמות לא שצריך שיהו מרובעות דכל דדמי לשורה דמצר והולך טפי עדיף וכדפרישית לעיל אלא דיכול לתת לו רוחב עד כשיעור הזה קאמר וכן פי' רבנו שמשון ז"ל:

בעשוייה כולה משרים. דכי תנן הרוצה לזרוע כל מין הוא דקאי שרוצה לזרוע שורות של מינין הרבה כדלעיל אבל לענין לעשות השדה כולו כן היינו חומרא דמשר דכוליה שדה בעי למעבד הכי דדמי כל חד לשדה אבל בעושה בה משר אחר דומיא דשורה לא דשורה אין בה שטח ושריא לסמוך אבל משר יש בו שטח ומיחלף ולא שריא חדא אלא דוקא ?(א) השדה מתחלה ועד סוף:

כ"ה מכא וכ"ה מכא. אמת המים היה מפסיק לו בנתים וכיוצא בו וכל שדה היה שיעורו בית סאה כשתעשה אותה משרים תחלתן שיעור רחב ב' אמות וארכן חמשין הרי כאן שדה בית סאה וכן לאידך:

אף בשתי שדות כן. תלמודא קא בעי דלמאי הילכתא אשמעינן ר' ינאי דשתי שדות יכול לעשות כן מי נימא דלא מיבעיא שדה אחת דבעיא כולה הכי אלא אם יש לו שתי שדות דתרוייהו בעי למעבד הכי משרים משרים דאי לא סוף סוף הרי סומך ומשר חמיר דלא יכול לסמוך או דילמא אי בעינא יכילנא קאמר ובשדה א' סגי. ואת"ל דתרוייהו בעי למעבד הכי היה סמוך לשדה חברו ואמת המים מפסיק בינו ובין חברו מאי מי נימא דלא שרי לדידיה לעשותו משרים אלא א"כ חברו נמי רוצה לעשות כן או דילמא דמשרים לא חמירי כולי האי:

ומסיק דבינו ובין חברו פשיטא דשרי. דלא בעי חברו למעבד הכי דחברו אינו ברשותו:

אף בחורבה כן. בעיא היא וה"פ כיון דאסיקנא כדר' ינאי ?דאקלי דוקא הוא דקאמר דאם יש לו ולחברו ב' שדות דתרוייהו לא בעו לפלוגינהו למשרים משרים מי נימא דאף אצל חורבה נמי הכי דיינינן כיון דלאו בת זריעה היא וחשיבא כאינה ברשותו דהוה ליה כמו בינו ובין חברו דאסיקנא דשרי:

ראש תור הבא מחורבה מותר. לקמן איתא לפלוגתייהו וס"ל לריש לקיש ולחזקיה דשדה חריבה אצל שדה חטים ונכנס קרן מורשת החורבה בתוך שדה של חטים כמין ראש תור דמותר לזרועה באותו ראש תור איזה מין שירצה דלא מימשך בהדי האי זרוע הסמוך אלא בהדי חורבה הוא דמשיך וחזינן כאילו החורבה זרועה כולה מאותו המין ואם נאמר דר' ינאי סבר כחזקיה בזה הדין דראש תור דחורבה שרי אם כן נפקא לן דכזרועה חשיב לה וא"כ לשתי שדות זרועות דעלמא דמיין וכיון דשלו הויין תרוייהו תרוייהו בעי למעבד משרים משרים אבל אם נאמר דס"ל כר' יוחנן דאמר לקמן דראש תור דחורבה אסיר דלא חשיב כזרוע א"כ גבי בעיין נפקא לן דלא בעי למעבדה משרים ולא אפשיטא:

ולית ליה לר' מתני' תבואה בתבואה בית רובע. דכיון דבראשו יש לו שטח שדה לא יקצר מכל שטח רובע כלל ובשלמא לרבנן דסברי כר' חייא כיון דקצר הוא מתחלתו לית ליה שמא דשדה ומשו"ה קיל אלא לר' כיון דרחב שדה יהיב ליה בתחלתו שמא דשדה אית ליה ואמאי מצר והולך והא קא ממעט משיעור רובע:

ומשני תמן במרובע וכו'. כלומר טעמא דמקילינן ביה וממעטינן מיניה תבואה לפי שהוא ארוך מראש השדה לסופו ולשורה דמי:

ופריך ולית להו לרבנן. דסברי כר' חייא לית להו קולא במשר הא על כרחין כלהו מודו דאין כאן במשר רחב בית רובע אלא למר גת"פ ולמר מלא העול ועל כרחיך טעמא דאקילו ביה משום דארוך וא"כ במאי פליגי ר' ור' חייא:

ומשני סוף משר לר' תחלת משר וכו'. כלומר הטעם שתאמר בגת"פ דקאמר בסוף המשר ההוא טעמא תאמר לרבנן בראשו דהא ר' אמאי לא שרי בסופו רחב ו' אמות או ה' אמות אלא ראשו י' אמה וסופו ב' אע"ג דארוך הוא ע"כ היינו משום דאפילו ר' מודי דבעי דלידמי לשורה קצת והיינו טעמא נמי דרבנן ובהכי פליגי רבנן דס"ל כר' חייא סברי דבתחלתו הוא דפליגי ב"ש וב"ה דבתחלתו נמי בעינן דדמי לשורה ומצר והולך עד כל שהוא ורבי סבר בסוף המצר הוא דפליגי דסגי בהכי אבל בתחלתו אע"ג דאית ביה שם שדה קיל דהא דמי לשורה כיון דקצר בסופו:

שדה קטנה מהו. לקמן במתני' דאין סומכין מפ' בגמ' מהו גדולה ומהו קטנה ומשמע התם דשדה קטנה קלה דדרכו לחלקה הילכך משמע ליה דה"נ מקילין דאע"ג דלא יהו תלמיה מפולשין מראשה לסופה ?(ב) [או] ברובה שריין:

על פי רובה. עד רוב משך אורך שלה דרובה ככולה דמי וקאמר דאע"ג דרבנן במילתייהי לא קתני דינא גבי קטנה פשיטא דשוין בזה מטעם ק"ו:

שנתנו שיעור לגדולה. קצבה דלא בעינן כולה ולא רובה אלא חמשים ותו לא וגבי קטנה לא נתנו וכו' לא רצו לתת לה קצבה אלא כשיעורא דרבנן דגדולה דהיינו עד סופה או עד רובה:

רבנן דלא נתנו קצבה לגדולה. אלא משרים מפולשין מראש השדה עד סופו או עד רובה:

לא כ"ש דלא יתנו. קצבה לאורך תלמי הקטנה אלא דלעולם בעינן כולה או רובה:

ראש תור חטים. זוית השדה נכנס שם דדומה לראשו של עוף ששמו תור כזה $:

מותר. דניכר הוא דמשיך בהדי שדה חטים:

מותר לו לסמוך מאותו המין. כלומר בעל החטים מותר לסמוך לשדה חברו ולזרוע שם ממין שדה חברו ואינו כלאים עם חטים הזרועין במקצת שדהו מפני שנראה כסוף שדה חברו ולישנא דמתני' דייק דתנן ושל חברו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג וז"ל ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חברו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר מפני שנראין השעורים שבתוך שדהו שהן סוף שדה חברו וכתב הרב ז"ל דטעמא שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע וכו' ע"כ והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר לי נראה מן הגמ' ומן המשנה שאין מותר לעשות כן לכתחלה אלא לדעת ר"ש דאמר אין אדם חובש דבר שאינו שלו אבל לרבנן אינו רשאי לחבוש אבל למ"ד מותר להמשיך בשדות זרועות וכן המשנה בשדות זרועות היא שנוייה ובהמשכה כשבתחלה בהיתר נזרעו ולבסוף נראין כסוף שדהו ע"כ. ולי נראה דכיון דטעמא משום דמשיך האי זרע בהדי אידך שדה אפילו לכתחלה נמי שרי לסמוך דתנן היינו שזורע בסוף שדהו סמוך לשדה חברו והכי איתא בתוספתא בהדיא דתניא התם היו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים היה חורש ומכניס חטים לתוך שדה שעורים או שעורים לתוך שדה חטים מותר שהחטים נראות כסוף שדה לחטים ושעורים נראות כסוף שדה לשעורים ע"כ. ונראה דמיירי דאינו עשוי ראש תור אלא צלעות ישרות ואשמעינן דמשכינן ליה בהדי שדה חברו:

לסמוך לו תלם של פשתן. דהיינו לזרוע תלם א' של פשתן בסוף שדהו סמוך לשדה חברו ולא של מין אחר ואע"ג דשורה קילא דוקא פשתן הוא דשרי משום דהפשתן מוכיח שבא לבדוק שדהו אם ראויה לזרוע בה פשתן לשנה הבאה ולאו מקיים הוא משום דמזיק התבואה ומכחישה ובתוספתא מפ' דהאי תלם של פשתן לא שרי בסוף השדה אלא דוקא שיהא מפולש מראש השדה ועד סופו:

ר"ש אומר וכו' ר' יוסי אומר וכו'. טעמייהו מפ' בגמ':

ריש לקיש וכו'. לעיל מפורש פלוגתייהו ואע"ג דר' יוחנן ס"ל בפ"ק דזורע בחורבה כלאים פטור היינו דלא לקי אבל לענין איסורא אפילו בחורבה דליכא חבישה מודי דאסור וקיי"ל כר' יוחנן דרב ס"ל הכי בגמ' דילן דאין ראש תור בחורבה:

מי שיש לו בית רובע וכל שהו באותו כל שהוא זורע בו כל מין שירצה. דשורה היא וקילא:

מין א' בלבד. אותו מין הזרוע ברובע דבטיל כל שהוא לגבי הרובע ואפילו לשורה לא חזי ואפילו לסמוך למין שדה חברו אסור ומתני' דשריא היינו בתלם דחשיב אבל כל דהו בטיל:

נדון לכאן ולכאן. רצה זורעו ממין של צד זה או ממין של צד זה ומודי בה ר' יוחנן משום דחשיב לחלקו ואע"ג דמשר אין רחבו אלא שתי אמות לרבנן וארוך חמשים ואפ"ה בעינן דכל השדה יהא עשוי כן שאני הכא דשטחו רחב ישר וחמיר הילכך לא שרי ליה אלא שיהא א' רחבו רוחב שלם של בית רובע והאחר יהא ארכו בית רובע ורחבו כשדה ירק והכי תניא לקמן הרוצה לעשות שורה של ירק אצל שדה תבואה הרי זה עושה אורך השורה עשר אמות ומחצה על רוחב ששה וחצי בית רובע קרוב לששה והא נמי מיירי שאינה חבושה מד' רוחותיה:

מותר להביא בנתים. המחרישה:

ולזרוע. בה בין חטה בין שעורה וסתמא קתני ואפילו שהמקום שזורע בו עכשו הוי שורה כל דהיא:

פתר לה כראב"י. דאמר דאפילו חטה אחר חטה זו אחר זו תוך השעורים אפ"ה חשבינן ליה בהדי שדה חטים ובתוספתא משמע דראב"י פליג אברייתא דלעיל וצ"ל דה"ק ר' יוחנן כולה ראב"י קתני לה וחזקיה סבר דלא פליגי רבנן עליה דראב"י אלא בחטה אחר חטה דלא דמי לראש תור וראב"י שרי אפילו בכה"ג אבל אם היתה חטה אחת מובלעת $ אסור דהא נחלקה משדה החטה וליכא לאמשוכה בהדי החטים והוו כלאים ואינו אסור אלא בכה"ג לראב"י:

אם במתכוין לבדוק. כלומר שאינו מתכוין עתה לקיום הפשתן אלא לבדוק השדה אם יפה היא לפשתן ולזרוע בה פשתן לשנה הבאה וכיון דאינו אלא לבדוק אפילו באמצע שדהו לישתרי ומ"ט דרבנן ור"ש דפליגי על ר' יוסי:

ואם בשאינו מתכוין לבדוק. אלא לקיים כן אפילו פשתן דמזיק ליתסר כמו שאר כל המינים דתקון רבנן להפקיר השדה שזרוע בו כלאים כדתנן בריש שקלים ומ"ט דר' יוסי:

ומשני לבדוק אנן קיימין. הילכך פשתן דוקא שרי דדרך לבדוק בפשתן שאין דרך בני אדם לזרוע פשתן אצל תבואה לקיימו מפני שהוא מזיק לתבואה:

רבנין חיישי למראית העין. ומה"ט דוקא בסוף שדהו אבל באמצע שדהו חיישינן למראית העין ואפילו התלם הוא מפולש מראש השדה:

ור' יוסי. דמתיר באמצע:

לא חייש למראית העין. כיון דהוא פשתן דהכל יודעין שלבדוק הוא עושה כיון דמזיק לתבואה והפשתן מוכיח:

דר"ש אמר אין אדם מקדש דבר וכו'. לקמן בפ' המבריך גבי המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו:

כן הוא אומר הכא אין אדם חובש דבר שאינו שלו. ור"ש בלאו לבדוק נמי מתיר ושרי נמי שאר מינין לסמוך לשדה חברו דאין אדם חובש וכו' ומגו דלא מיתסר משום דחבריה לא מיתסר נמי משום דנפשיה ואע"ג דר' יוסי סבר נמי כוותיה בההיא דמסכך נפנו כדאיתא התם מ"מ ס"ל דאוסר בשלו במינים אחרים ומשום הכי לא שרי אלא דוקא פשתן דליכא משום מקיים. מקדש שייך גבי גפנים דאסור בהנייה דכתיב פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש אבל בתבואה או בכלאי זרעים דשרי אפילו באכילה כדתנן לקמן בריש כלאי הכרם שייך חובש כלומר דבעי הרחקה וריוח:

אתיא דרב כר"ש. ובפ' הערל פליגי אמוראי אליבא דרב דאיכא מ"ד דס"ל כר' יוסי גבי מסכך ואיכא מ"ד דלית ליה והך תלמודא אית ליה דס"ל כר"ש דאין אדם חובש ומשום הכי לא מיתסר נמי משום דנפשיה. ופסק הרמב"ם ז"ל בההיא דמסכך כר' יוסי והכא פסק כרבנן:

אין סומכין לשדה תבואה. אם יש לו שדה תבואה ולחברו שדה תבואה סמוך לו צלע אצל צלע לא יזרע ביניהן לא חרדל ולא חריע ואפילו תלם א' דהיינו שורה המספקת מראש השדה לסופו ופי' הרא"ש ז"ל הטעם משום דאין מזיק לתבואה ומחזי כמקיים כלאים:

אבל סומכין לשדה ירק חרדל או חריע. דחרדל וחריע מזיקין לירקות ואין דעתו לקיימן והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב בהפך וז"ל אלו שני מינין מפסידין התבואה וכבר הקדמנו שאין ליזהר בענין כלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלאו היה מניח לאחר לזרעו אבל היה מרחיקו ולכך אסור ואם היה שדה ירקות יהא מותר שאפשר לומר של אחר הן שאלו שני מינין אינן מפסידין הירקות והן סוף שדה אחר עכ"ל. ובהלכותיו פ"ג כתב מותר להקיף חרדל לכל מין ירק חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה ע"כ, נראה שחזר בו והסכים לדברי הר"ש ז"ל:

סומך לבור ולניר. אם יש אצל שדה תבואה קרקע מעט בורה או ניר דהוא שדה חרושה יכול לזרוע בשדה שורה של מין אחר וסומך העלין לצד הבורה והניר וסומך שם הזרע אחר:

בור. שדה שלא נזרע ועולין בו שמיר ושית וכן תרגם יונתן הובאי ובור:

ניר. מקום שנחרש מלשון נירו לכם ניר ושיעורן כתב רבנו שמשון והרא"ש ז"ל שהוא בית רובע ולי נראה לפרש דבריו שאם התבואה מקפת מג' רוחות מקום הבור או הניר פשיטא דאם בא לזרוע אצל מקום הבור או הניר זרע אחר ולזרוע בהן נמי כדי לסמוך אליו ודאי דבעינן בית רובע אבל אם המקום שסומך אליו מפסיק השדה מראשו ועד סופו די בג' תלמים של פתיח דהיינו שתי אמות רחב וכדלעיל דהכי אשכחן בפ' אלו מפסיקין דחשיב ליה שדה אחר כשאורך המשר חמשים אמה ורחבו שתים והיינו לפירושנו וכבר חלקנו למעלה בין שדה ובין תלם ובין משר:

ולגפה. אבנים סדורות זו ע"ג זו בלא טיט:

ולדרך. בין דרך היחיד בין דרך הרבים כדאשכחן גבי פאה ואם הדרך הזה מפסיק באמצע שדהו סומך לו מין אחר ומטה הענפים שם דבאנפי נפשיה הוא:

ולגדר. שהוא גבוה י' טפחים דאין גדר פחות מגובה זה ובפ' קרחת הכרם מפ' אי בעינן עומד מרובה על הפרוץ או אפילו פרוץ מרובה על העומד וכשיש גדר מפסיק זה סומך מכאן מין א' וחברו מן הצד האחר מין אחר ואפילו גפנים מכאן ותבואה מכאן שרו דאע"ג דמתתאי ינקי מהדדי לא אסרה תורה אלא שדך בשדה אחת שלא יהא בה כלאים וזו שדה לעצמו וזו שדה לעצמו, ובגמ' מפ' דיש בגדר להקל ולהחמיר:

חריץ ההוא עמוק עשרה ורחב ד'. דאפילו ארוך כמה אמות בעינן ד' טפחים משפתו לשפתו דבציר מהכי אזיל שפיר מהאי גיסא להאי גיסא:

ולאילן שהוא מיסך על הארץ. מפ' בתוספתא שאין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים וכיוצא בו שנינו לענין שבת בפ' המוצא תפלין. ואם יש מצדו אחד קרקע שבו מין אחד מותר לסמוך לאילן מין אחר אצלו אחר דפחות מג' כלבוד דמי וחשיב כגדר ומפסיק. ונ"ל דתחתיו נמי מותר לזרוע מין אחר דהא מוקף מחיצות הוא והכי איתא בתוספתא:

ולסלע שהוא גבוה עשרה ורחב ד'. פשיטא דסלע עדיף מכלהו אלא לאשמועינן דאף בסלע בעינן רוחב ד' וגבוה י' והאי רחב לאו בעובי קאמר דבכל דהו סגי אלא במשך הוא דקאמר כדאמרינן פס ד' בכל דוכתא:

מוריקא. משמע במס' ביצה שהוא כרכום אצפראן בלע"ז ותרגום כרכום מוריקא. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' אצפור בלע"ז:

כיני מתני' אין מקיפין וכו'. כיון דפליגי בברייתא במקיפין ובסומכין ליכא מאן דפליג א"כ צריך להגיה המשנה ולמיתני בה אין מקיפין ובהכי אתיא מתני' מיהת כר' יהודה דאי סומכין תנן מתני' אמאן תירמייה ואינו כך קבלו דבמקיפין דוקא נחלקו:

מקיפין לשון היקף שמוקף מד' רוחותיו שהוא חבוש אבל שורה המפסקת בין שדה לשדה כיון דהתלם מפסיק השדה מראשו לסופו מותר דההיא שורה חשיבא בפני עצמה ושריא כדאיתא לקמן:

אלא לחסיות בלבד. מפ' בתוספתא דמס' תרומות פ' דג טמא אלו הן מיני חסיות הלוף והשום וקפלוטות והבצלים אבל לשאר ירק דלאו חסיות לא וכ"ש תבואה. ודוקא כי הוי חרדל מבחוץ וחסיות מבפנים אבל לערוגה של חרדל מבפנים שתהא מקפת לה תבואה מבחוץ ס"ל לר"מ לקמן במתני' דקרחת דבבית סאה יכול לזרוע עד שתי רובעין חרדל תוך שדה תבואה ותו לא דלא מיקרי שדה חרדל פחות מג' רובעין:

לכל מקיפין דברי ר' יהודה. בין לחסיות בין לירק בין לשדה ירק בין לערוגת ירק:

לכל מקיפין דברי ר"ש. ואפילו לתבואה:

ה"ג ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע. דלא חשיבא ערוגה קטנה של ירק לגבי חרדל וחריע אבל שדה ירק אסור ור' יהודה סבר דירק מ"מ. ויש ספרים דגרסי ערוגות קטנות וכן גריס רבנו שמשון ז"ל:

בתוך שדהו. השתא משמע לן ואפילו שדה תבואה ולקמן מפ' לה:

בתוך שדהו. שהשדה מקיפה מג' רוחותיה דהויא השורה סמוכה בהדי חורבה שחוץ לשדה דאילו מד' רוחותיה אפילו ר' עקיבא מודי דאסור כדאיתא לקמן בפ' ערוגה ואפילו גבי ירק וכ"ש גבי חרדל:

על רוחב מלואו. נראה בעיני לפרשו כמלא התפשטות עלי החרדל או החריע כדרך שמתפשטין עליו ותו לא וכן נ"ל לפרש הא דתנן לקמן בפ' ערוגה היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' עקיבא אומר אורך ששה טפחים ורוחב מלואו. והרמב"ם ז"ל פי' עלה דההיא עומקי ר"ל צריך להיות רוחב השורה ההיא כפי עומקו של התלם שהגביהי משם כלומר למלאות מקומו ולדידי נראה כדפרישית והא דאמרינן לקמן דגבי ירק אצל תבואה מקילינן טפי דאמרינן דעושה שורה של ירק לתוך שדה של תבואה באורך עשר אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים ודיינינן בה דין בין ירק לירק דשיעור שטחה ו' טפחים כדתנן בפירקין והכא גבי חרדל לא נתנו בה שיעור אלא מילואו יחמיר טפי היינו טעמא דכיון דחרדל לתבואה אסור בהקפה החמירו בשורתו שלא יהא רחב אלא מלואו וכדפרישית. ולקמן בסוף פירקין בסוגיית ר' אליעזר אומר ירק בתבואה ו' טפחים יתבארו עיקרי דברים הללו:

לא שני אלא שדה קטנה וכו'. ר' אלעזר אשמעינן דאפילו הך קילא שיהא מוקף החרדל מג' רוחותיו לא מקילינן אלא בשדה קטנה דאורחה בהכי לחלקה שורות שורות משו"ה לא הוי כלאים אבל בגדולה והיא של תבואה דלאו אורחה לא אלא שיהא מפולש מראש השדה לסופו:

בד. לשון ערוגה וכשיש קרקע בית רובע רוחב פנוי המפסיק בין ערוגות של צד זה לערוגות של צד זה להוליך מים או להתפשטות עלין של כאן ושל כאן או בין משרים למשרים הויא גדולה. ערוגות קרויות בדידין בלשון משנה ובלשון ארמי בנכי:

לית הדא פליגא על ר' יוחנן. כדפרישנא לעיל דאגידא הך שורה דחרדל בהדי חורבה שחוץ לשדה ואילו ר' יוחנן קאמר לעיל דאסור לזרוע בראש תור דחורבה מין אחר דמימשיך בהדי הזרוע ולא בהדי החורבה יהוי כלאים ותיקשי ליה הך ברייתא דשריא חרדל אלמא דמימשכא בהדי חורבה:

ומשני דמודי הכא בירקות דקסבר דהך ברייתא דתני בתוך שדהו מיירי בשדה ירק כדתנן במתני' דסומכין לשדה ירקות חרדל וכו' דכיון דאוכלין אותן בעשב שלהן לא משהו להו מה שאין כן בחרדל דמשהו ליה לזרע הילכך לא מחזי כמקיים כלאים:

תמן לזרעים וכאן לירקות. פי' רש"י ז"ל כל דבר שזרעו עיקר קרוי זרעים כגון תבואה וקטנית ודבר הנאכל בעשבו קרוי ירק כגון כרוב וחזרת וכרישין וכיוצא בהו ע"כ:

גריד מותר לגרוע בו. גריד שדה יבשה וצמאה וכן פי' רש"י בפ' מקום שנהגו וכן פי' בערוך ואין לה מים להשקותה אלא למטר השמים תשתה מים ואם היא מפסקת בין שדה שמשקין אותה תדיר ואפילו אין בה רובע לתבואה או ששה טפחים לירק זורע בה מה שירצה אי בעי ממין של שדה השלחין שמשקין אותה אי בעי ממין אחר וטעמ' דהא מינכרא דזו זרעיה רעננים ושמנים וזו כחושים ודלים ושדה בפני עצמה היא ודמי לבור דמתני' ולקמיה בעי אי שרי לסמיך אליו נמי הני דמתני':

שיעשה שלשה בתוך ו'. שיזרע ממנה ג' טפחים בתוך ששה שתהא זרועה באופן זה ג' תוך ו' ולא מפוזרים זרועיה יתר מכאן דנראית שמנה ולא מינכרא והוי כלאים:

ושלשה שהן סמוכין וכו'. סיפא דברייתא דלעיל היא וקאמר דג' טפחים סמוכין לגדר כגריד דמו וזורע בהן מין אחר דלא משקי להו שלא יחלחלו יסיד הכותל ומינכרן:

היו ג' לתוך ו' ואחד חוץ לששה. בטיל לגבייהו ורצופין הן ושרו:

היו ב' בתוך ו' ואחד חוץ לששה מאחר שלא הוצלו וכו'. דלא תימא כיון דלעיל חשבינן ליה תוך ו' ה"נ חשבינן ליה הכי והוו להם ג' תוך ו' קמ"ל דלא שרינן ליה תוך ו' אלא דוקא כי איכא ג' תוך ו':

היה שם גריד שורה שורה ושורה גדר ושורה וכו'. כגון שהיה שורה של גריד דמצד צפון היתה לה שורה משדה שלהין וכן מצד דרום ומצד מזרח היה לה גדר ומצד מערב היה לה שורה של שדה שלהין אין לזרוע בגריד מין א' ובשלהין מין אחר דלא חשיב כ"כ כמו שדה בור ונעשית שורה של הגריד חבושה ומוקפת מד' רוחותיה דכולי האי לא חשיב גריד ומשו"ה קאמר גדר מצד א' דאע"ג דאינו חבוש מארבע רוחותיו משלהין ואפ"ה הוי חבוש ואסור:

גבו של גדר כשדה. כדמפ' ואזיל שתי שדות זו ע"ג זו העליונה סמוכה לחריץ שהתחתונה נמוכה הימנה עשרה ונמצא קרקע של עליונה מצד א' סמוכה לחריץ ומצד אחר הוי גדר לתחתונה לא תימא כיון דחשיבא גדר לתחתונה חשיב נמי גדר לעליונה וגוד אסיק ומצי בעל העליונה לזרוע בשפת העליונה מין אחר סמוך למין הזרוע בשטח גוף השדה שלו אלא דלגבי עליונה חשיב כשטח שדה יאסור ולגבי תחתונה מהני כגדר וסומך לשם מין אחר ג' טפחים סמוך לגדר כדלעיל ולגבי שבת לא אמרינן הכי אלא דחשיב גדר לעליונה ולתחתונה ורצו מערבין א' ורצו מערבין שנים:

כל מין תורכבינה. מין שיש בו שילוח הענפים שהן מסתרגין ומתרכבין כגון קישואין ודלועין ופול המצרי דאמרינן לקמן ובפ' ר' עקיבא דאית בהו שירכא ואשמעינן השתא דחשיב גדר יותר משיעור ו' טפחים לדלעת דאמרינן לקמן בפ' ערוגה היתה שדהו זרועה תבואה ובקש ליטע לתוכה שורה של דלועין ניתנין לעבודתה ו' טפחים ואם הגדילה יעקור מלפניה והכא קמ"ל דאע"ג דהשריגים יורדים למטה ומתרכבין ע"ג ירקות של מטה שרי דהא מינכר דנטועה למעלה על גב הגדר ולאו כלאים בשדך היא:

מוקרח תוך שדה תבואה. חבוש מג' רוחותיו לחוד קאמר כדאיתא לקמן בפיסקת אכילת הגפן:

אסור לזרוע בו. מין אחר דפחות מרובע הוא כדתנן תבואה בירק וירק בתבואה בית רובע:

הקיפו גדר מותר לזרוע בו. מין אחר ומציל דשדה בפני עצמה היא:

לזרוע בו שני מינין. של תבואה ובנוטה הענפים זה לצד מזרח וזה לצד מערב:

הקיפי גדר אסור. דחבוש הוא ומוכח במתני' קמייתא דערוגה דכי איכא חבישה אפילו בראש תור נמי אסור:

גדר זרוע מהו שיציל את הזרעים. כגון שזרעו לגדר על גבו ובשני שטחיו ונתכסה כולו והיה מקיף פחות מבית רובע וזרוע בתוכו מין אחר. סתם גדר של אבנים הוא:

מהו שיציל. מי אמרינן בטליה לגדר כיון שזרעו דהא מחלחלי ליה זרעים ומלקין אותו כדאמרינן בפ' לא יחפור והוי כמאן דליתיה ואינו מציל מלחבוש מין אחר או דילמא כיון דמ"מ הא איתיה מציל מלחבוש:

גריד זרוע מהו שיציל את הירק. נראה בעיני לפ' שהיה שורת הירק בשדה תבואה והירק פחות משיערו אבל היה שורה של גריד זרוע ירק:

מהו שיציל. כמו גדר ונראה דהכי מיבעיא ליה דאף על גב דאית לך קולא גבי גריד היינו לזורע דידיה דחשיב באנפי נפשיה אבל לזרוע בשדה גופיה מין אחר ולסמוך לו ושיציל לא קתני או דילמא תרתי קולי מקילינן עליה:

לא אמרו אלא יבשו. דמינכר אבל לחין לא דמיחלף ולא מינכר והה"נ גריד דזרוע כדרכו ג' תוך ו' מיחלף ולא יציל וכן גדר המכוסה בזרעים לא יציל דלא מינכר ואע"ג דלעיל פשיטא לן היה שם גריד שורה שורה וכו' חובשין את השורה ותפשוט מהתם היינו גריד באמצע ושורות שלהן לצדדין והכא שלהין באמצע וגריד לצדדין:

סומך לבור. למפשט בעיין דגדר זרוע קא אתי:

הדא אמרה שגדר זרוע מציל. דקס"ד דמתני' אשמעינן דיכול לסמוך על הגדר ואפילו בפחות מבית רובע חבוש מיירי שהגדר זרוע על גביו ושטחיו:

ה"ג אפילו תימר אין גדר זרוע מציל את הזרעים שנייא היא הכא שהוא שדה זרוע ואין גדר זרוע. כלומר לעולם אימא לך בבעיין שהוא גדר זרוע דאינו מציל דהא בטליה וכדפרישנא ומתני' דלאו מקיף פחות מבית רובע עסקינן אלא השדה שאצלו הוא דזרוע דסומך לו קתני ולא שזורע בו ממש:

ה"ג גריד ומשר מהי שיצטרפו היך עבידא היה שם מקום אורך עשר אמות ומחצה על רחב ו' אינו צריך גריד ועשה לו גריד מכאן מהו שיהא מותר לו לסמוך. וה"פ דהכי מיבעיא ליה לר' יוחנן קי"ל דקרקע כי יש בו שיעור מותר לזרוע בו ואפילו שהמקום מרובע ומיבעיא ליה אילו הוה חצי שיעור וחצי שיעור משר מהו מצטרפי ושרי לסמוך דעתו עליו לומר הא איכא שיעורא ושרי לו לזרוע בו מין אחר או דילמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולית בה שיעורא ואסיר ומפ' כיצד אילו היה שם מקום שיש בו עשר אמות ומחצה באורך שהוא שיעור אורך בית רובע כדלקמן וברחב היה בו ו' טפחים ודאי דאינו צריך גריד דהא אריכא וקטינא היא והוי שורה א' ומותר כדתניא בתוספתא וכתבתיה לעיל אבל היה שם מקום ראוי להיות משר שהיה בו אורך עשר אמות ומחצה ולא היה בו ששה רחב ועשה לו גריד מכאן כלומר וצרף לו גריד שאין בו רחב מאי מי נימא דמצטרף ומותר לסמוך על גריד ושיעור יש ומותר לזרוע בין במשר דמשלים הגריד בין בגריד דמשלים המשר היינו לשתי רוחותיו אי דילמא כיון דגריד בהדי שאר קרקע לא מצטרף בה משר וכיון דאין בו שיעור למשר באנפי נפשיה ואינו סומך ולא איפשיטא ולחומרא:

ארוך עשרה. ואינו גבוה י':

ורחב ד'. בעובי דארבעה מקום חשוב לענין שבת:

עשרה על עשרה. עשרה באורך ועשרה ברוחב אף על גב דליכא עשרה בגובה:

מותר לסמוך לה מארבע רוחותיה. דחשיבא הפסק כיון דרויחא:

קרחת קרחת מכל מין. קרחת מלשון קרחה שנקרח מן השער כן מקריח שדהו ממין הזרוע בו כדי לזרוע בו מין אחר כן פי' רבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל. והראב"ד ז"ל פי' מקום הזרוע נקרא קרחת והרמב"ם ז"ל פי' דלפי שהמקום מרובע קראוהו קרחת ולמקום ארוך קראוהו משר. ולי נראה לפי שמקריח גבולי הטבלאות להפריש מין ממין קורהו קרחת:

כ"ד קרחות לבית סאה. ותו לא כדי שלכל קרחת יהא שיעורה בית רובע דלא חשיב קרקע לגבי תבואה בפחות מכאן והיכי מטי כ"ד קרחות על בית רובע הקב לבית סאה דבית סאה היא נ' על נ' וכשאתה עושה ממנה כ"ד קרחות שוות הויא כל קרחת בית רובע הקב דהא כל סאה ששה קבים היא ותחלקם לרבועין הוו להו כ"ד ומטי לכל בית רובע עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על רוחב עשר אמות כיצד תחלקנה לבית סאה שהיא נ' על נ' לחמש שורות ואורך כל שורה חמשים אמה ורחבה עשר אמות חזור וחתוך כל שורה ושורה לסוף עשר אמה ויעלו בידך חמשה חלקים שוין וכן בכל רצועה ורצועה ויעלו בידך כ"ה טבלאות מרובעות של עשר עשר אמה ובמתני' קתני כ"ד טבלאות קח טבלא הנותרת ותחלקנה לכ"ד רצועות נמצאת כל רצועה שני טפחים ומחצה רוחב באורך עשר אמות דהא כל טבלא וטבלא היא ס' טפחים על ס' טפחים היא תן אותן כ"ד רצועות של טבלא הנותרות על כ"ד קרחות ותהיה כל קרחת עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך ברוחב י' אמות וקסבר ר"מ כיון דאיכא בית רובע לכל קרחת וקרחת חשיב שדה לעצמו ולא בעי הרחקה אלא להקריח גבולי הטבלאות לבד:

וזורע בכל קרחת כל מין שירצה. בין תבואה בין ירק בין דלית ליה שרכא בין דאית ליה שרכא ואפילו דלועין ושרי נמי בין סמוכות משלש צדדין בין חבושות מד' צדדין וכדאיתא בגמ':

היתה קרחת אחת אי שתים. היתה לו בתוך שדה תבואה קרחת אחת של בית רובע או שתי קרחות זורען חרדל דאינו נראה כשדה חרדל בתוך שדה תבואה אבל ג' קרחות שהיו לו בטלות לא וכ"ש לעשותן עכשו דנראות כשדה חרדל תוך שדה תבואה ואסורין:

תשע קרחות. מותר בהן כל מין שירצה כדאמרת טפי לא. ובגמ' מפ' דארישא פליגי רבנן אדר"מ דשרי ר"מ כ"ד מינין לכ"ד רובעין דלית ליה איסור בחבישה לר"מ דאילו אסיפא דקאמר ג' לא יזרעם חרדל מודו ליה וטעמא דתנן לעיל דחרדל אסור להקיף בו ותני השתא דכי היכי דאין מקיפין בו כך אסרו להקיף אותו וצורת תשע קרחות דקא שרו בגמ' מפ' לה:

חוץ מקרחת אחת. לזרוע בה מין אחר ונראה דלא שרי אלא לסמוך אבל לא חבישה:

על ראשה. רבנן דאמרי ט' קרחות מותרות לא פליגי גבי חרדל כלל אלא ארישא דקאמר ר"מ דבכל חדא מהנך כ"ד טבלאות שרי לזרוע כל מין שירצה הוא דפליגי:

היכי עבידן. היכי דמי ט' קרחות לרבנן דלא להוו לא חבושות ולא סמוכות:

תלת ותרתי וכו'. כזה $ דלר"מ ד' יש בהן חמש טבלאות ושורה חמישית אין בה אלא ד' טבלאות דהוויין להו כ"ד טבלאות של בית רובע רבנן סברי בעינן שלא יהא שום מין סמוך לו צלע לצלע אלא ראש תור לראש תור וכ"ש שלא יהא מוקף מד' צדדיו הילכך בשורה ראשונה זורעין בה ג' רובעין לג' מינין ויחריב בה שני רובעין ובשנייה שתי קרחות זרועין קרן אצל קרן וג' קרחות חרבות והשלישית א' זרועה באמצע ותו לא וברביעית שתים זרועין וג' חרבות ובחמישית א' זרועה ותו לא כצורה שציירנו והרי לך ט' קרחות זרועות שאינן לא חבושות ולא סמוכות. ואיכא למידק ואמאי לא שרו רבנן לזרוע י"ב ויעשו עוד שתים בשורה השלישית ובשורה החמישית אחרת בקרן דרומית מערבית דהא אינן לא סמוכות ולא חבושות וי"ל דעיקר תירוץ דברים הללו הוא דרבנן אזלי לטעמייהו דתניא בתוספתא וכמה היא מדת בית רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר' יוסי אומר אפילו ארכו כשנים ברחבו ע"כ ופי' רבנו שמשון ז"ל עלה האי מחצה באמה בת חמשה והעשר באמה בת ששה ומרובעות דקתני לא שיהא הרוחב כאורך דאין בית רובע עולה כי אם עשר אמות ושני טפחים ומחצה על רוחב עשר ותו לא ע"כ. ותימה גדולה דתנינן בה בהדיא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ולימא רבנו שמשון ז"ל דלאו דוקא. וראיתי להרמב"ם ז"ל שפסק התוספתא הזו בפ"ג כלשון הזו שדהו שהיתה זרועה מין תבואה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחר מרחיק ביניהן בית רובע והוא כעשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה מרובעות בין מן האמצע בין מן הצד ואם לא היה ביניהן כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך ו' טפחים ע"כ דבריו בספריו המדוייקים שראיתי וכן העיד הר' דוד בר לוי שכן כתב הרמב"ם ז"ל ואמר שכן הוא בתוספתא ובירושלמי ומה שכתב שיעור בית רובע לענין הרחקה אני אדקדק עליו במקומו ומהו דקאמר דאינו לוקה עד שיהו זרועים תוך ו' טפחים הכי מסקינן לעיל בפ"ק דמכילתין והראב"ד ז"ל נזדמנה לו נוסחא משובשת שהיה כתוב ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך טפח ולכך השיג עליו ואמר אין הדברים הללו אמורים אלא לדעת ר' יהודה אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בו' טפחים ולר' יהודה לאסור בו' טפחים וללקות בטפח ע"כ. ולפי גרסתו יפה השיג עליו אבל טעות היה בספרו ז"ל אבל מ"מ אתה רואה ששני הרבנים הללו ז"ל מוסכמין בדברי התוספתא ואמת היא ומרובעות דוקא קתני. ונ"ל לפרש טעמא כן דבפ' עושין פסין אשכחן גבי קרפף דר' יוסי גופיה דפליג הכא פליג נמי התם ואמר דאפילו ארכה כשנים ברחבה מותר ור' עקיבא פליג עליה התם ואמר דוקא מרובעות וילפינן לה מדכתיב ורחב חמשים בחמשים ודרשינן טול חמשים וסבב חמשים לכלהו מדידות קרקע בין לשבת בין לכלאים ומשו"ה גבי קרפף אע"ג דאיכא דבר מועט לא בעינן ליה אלא דוקא מרובע הוא דבעינן ולחומרא דפחות מטפח לא כתיב בתורה הילכך כי היכי דליהוי מרובע ממעטינן לאותו דבר מועט כדאמרינן התם ומשו"ה בכל אותן השמועות דפ' כיצד מעברין לא אמרו אלא קמ"א ושליש ולא יותר והכא גבי כלאים עבדינן איפכא דמייתרינן ליה ומוספין ליה כי היכי דלהוי מרובע גמור ולהחמיר וכיון דאיכא רצועה נותרת של שני טפחים ומחצה בעינן נמי רצועה אחרת דכוותה ורבוע ג"כ לקרנה כדי להשוותה מרובעת דודאי מודו רבנן גבי כלאים לדרשא דטול חמשים יסבב חמשים ומשום הכי פליגי עליה דר' יוסי הכא והתם ודוקא התם משום דעירובין דרבנן איפסיקא הילכתא כוותיה אבל גבי כלאים דאורייתא מודו רבנן דרשא דטול חמשים והיינו דבפ' כיצד מעברין פרכינן לרב יהודה דדריש אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה מקרא דרחב חמשים בחמשים ופרכינן עליה והאי מיבעי ליה לטול חמשים וסבב חמשים ומאי פריך ההיא לר' עקיבא הוא דדרשינן ומתני' דהכא דרבנן אלא ע"כ דרבנן נמי היכא דהוי דאורייתא מודו בה ודרשא מקובלת היא ועוד בר מן דין ומן דין שאני הכא דאמות כלאים בעינן להו שוחקות כדאיתא פ"ק דעירובין ומשו"ה טפו בה רבנן הך רצועה ומי שכתב נמי דטעמא דרבנן דהכא דבעו בית רובע חוץ מגבוליה ומשו"ה הצריכו ההיא רצועה גם זה נכון. ומטעם זה נראה לפ' דכלהו אמות דהך ברייתא סתמן בנות ששה טפחים וכל בית רובע הוא מרובע עם זויותיו כדתניא בברייתא מרובע והשתא מיתרצא שפיר קושיין דאקשינן עלה דמתני' אמאי לא שרי רבנן אלא ט' ותו לא הא איכא ג' טבלאות שאינן לא סמוכות ולא חבושות וכדאקשינון היינו טעמא דכיון דבעינן לרבנן רצועה אחת נוספת וכדפרישית ובעינן נמי דכל הטבלאות ליהויין מרובעות רחבן כארכן וכדפרישית נמצא שאין בבית סאה רובעין בשיעורן וכמשפטן אלא כ"ב ותו לא וכך הוא הענין בית סאה הויין לה כ"ה טבלאות של עשר על עשר קח טבלא אחת וחלקה לעשרים רצועות כל רצועה רחבה ג' טפחים וארכה עשר אמות ישים כל רצועה ורצועה לעשרים טבלאות לצד מזרחן נמצאו עשרים טבלאות רחבות עשר אמות וג' טפחים מן המזרח למערב ומן הדרום לצפון רחבים עשר אמות ותו לא קח טבלא אחרת וחלקה לעשרים רצועות אחרות כל רצועה רחבה ג' טפחים ועשר אמות ארכה ופרנס אותן כ' טבלאות לצד צפון ונמצא עכשיו עשרים טבלאות מרובעות של עשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה אלא שקרניהם פגומות וכל קרן וקרן למלאותו בעינן ג' טפחים על ג' טפחים קרן לכל טבלא וטבלא צא ופרנס שתי טבלאות אחרות לארכן ולרחבן ובעיא כל חדא שתי רצועות ארכן י' אמה ורחבן ג' טפחים ולפרנסן למזרח ולצפון כמו האחרות צריך אתה להרוס טבלא אחרת ולחתוך ממנה שתי רצועות רחבן אמה וארכן עשר אמה ולחלקן ברחבן והוו להו ד' רצועות רחבות ג' טפחים וארכן י' אמה ולתת לשתי הטבלאות למזרח ולצפון ועוד בעינן למלאות קרניהן נמי דהויין לה כ"ב רבועין של ג' טפחים על ג' טפחים ובעינן לחתוך עוד רצועה רחבה חצי אמה וארכה עשר אמות ולחלקה לעשרים חלקים שוין נמצאו בה עשרים רבועין של ג' טפחים על ג' טפחים ותן אותן לקרנות נמצאת כל טבלה וטבלה מהעשרים שפרנסנו עשר אמות וג' טפחים באורך על עשר אמות וג' טפחים ברוחב עם הזויות ככל מרובע שוה ועוד בעינן שתי רבועים אחרים לקרנות שתי טבלאות אחרות שתשבורתן י"ח טפחים טפח על טפח נמצא עכשו כשפרנסנו כ"ב בתי רובעין בשיעורן ובמשפטן הרסנו שתי טבלאות ועוד מטבלא שלישית נטלנו ממנו שתי רצועות וחצי רצועה ועוד י"ח טפחים טפח על טפח וכיון דהרוסה היא ולית בה שיעורא בטלה היא הילכך לרבנן אין בבית סאה רובעין אלא כ"ב בשיעורן ובמשפטן וכדפרשינן וא"ת אכתי נשארה אחת דשריא לזרוע בשורה שלישית תשובה לדבר דכיון דאשכחן דרבנן פליגי עליה דר"מ בארבע מילי חדא דכיון דתנן עושין כ"ד קרחות לבית סאה משמע דבית סאה לפניו דהיינו נ' על נ' וכשאתה עושה בה כ"ד רובעין אי אפשר לעשותן אלא א"כ יהו ארכן יותר מרחבן או הפך ור' מאיר לית ליה ראשה דתוספתא ואית ליה כר' יוסי דארכו כשנים ברחבו שרי ואית ליה שריותא בין בסמוכות בין בחבושות ורבנן לית להו שריותא אפילו בסמוכות וכ"ש בחבושות ועוד אית ליה רצועה נוספת ועוד דאית להו כל רובע ורובע מרובע דוקא וכיון דבנ' על נ' מרובעים כל הרובעים פסולים לדעת רבנן ומשום הכי הוצרכו רבנן להפסיד בה ארבעה וכשתהיינה כשרות הוו ראויות ובהאי בית סאה אי אפשר אלא א"כ ד' רובעין ברוחב והוו להו ו' באורך והן מ' על ס' ולישנא דתלמודא נמי דאמר בשיטה ראשונה ג' זרועות בנ' על נ' אזלא דלצורה מ' על ס' שתים ראויות בכל שורה ואם מצד הס' ג' שייכי בכל שורה כזה ולישנא דמתני' דייק דתנן עשר אסורות ולא קתני יותר מכאן אסור אלא הכי קאמר ליה לדידן דבעינן לא חבושות ולא סמוכות וכל בית רובע מרובע ועשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה אין כאן אלא $ עשר קרחות ראויים ומשום דלא אפשר אסרי העשירית. ואע"ג דבעלמא שרו רבנן לסמיך כי איכא שיעורא בשדה ג"כ הכא נהי דלחבוש אסור לסמוך מיהת משתרי כיון דכל בית רובע ובית רובע הוא שלם בשיעורו ובמשפטו תריץ רבנן אדר' מאיר קיימי ור"מ שרי כ"ד טבלאות מכל מין שבעולם ואפילו קשואין ודלועין דרבנן סבירא להו לקמן בפ' ערוגה דהפלגת שדה דדלועין לדלועין בעינן שדה באמצען רחב י"ב אמה כדאיתא לקמן הילכך אין כאן שריותא לסמוך וכ"ש לחבוש. ורבנו שמשון ז"ל פי' הט' קרחות כן תחלק הסאה לחמש שורות ותחלק שורה ראשונה ושלישית וחמשית כל אחת לחמשה בית רובע וזורע בכל שורה ג' בית רובע ורובע בור מפסיק ביניהן ואי איפשר שאם תזרע השאר מין אחר שלא יסמוך כזה $ וקשה לי על פירושו חדא דאין זה צורת הגמ' ועוד שדבריו בנויין על כ"ה טבלאות בבית סאה והן אינן אלא כ"ד לר' מאיר ולרבנן אין בה בבית סאה אלא כ"ב וכדפרישית והרא"ש ז"ל פי' רבנן אסרי לסמוך אלא צריך להניח בין כל זרוע בור כנגד זרוע כיצד חלק הבית סאה לכ"ה חלקים חמש על חמש כזה כן מצאתי בספריו ולא ידעתי אם אחר תלאה ביני $ שיטי דקשה עליו כל הקושיות ועוד תימה גדול דלדבריו מצינו בבית סאה י"ג קרחות זרועים ומתני' קתני תשע מותרות ועשר אסורות והרמב"ם ז"ל סובר כצורת רבנו שמשון ז"ל אלא דבית רובע המפסיק בין קרחת לקרחת הזרועים אין בו שיעור בית רובע וסובר לעשות החלוקים של הבית סאה בטבלה מרובעת ולדעתו צריך לומר דשיעור הבית רובע היינו בזרוע דוקא וקו של בור נפחות ממנו רצועה של ג' טפחים ממעל ומתחת וכן הבור של שטה ראשונה הילכך אין מקום לזרוע בשטה שנייה ולא ברביעית וסובר דזהו כוונת הגמ' דגרסינן רבנן בעו דלא להוו סמוכות ואם אתה עושה שם בית רובע מרובע כהלכתו לזרעו אי אפשר שלא לסמוך. ונכון היה פי' זה אלא שאין זה צורת הגמ' ועוד קשה דלדבריו כ"ה קרחות הן ואנן אפילו לר"מ תנן דאין בה אלא כ"ד. ועוד דרבנן עליה דר' מאיר קיימי וכי היכי דר"מ שרי בכלהו כ"ד היינו משום דיש בכל אחת שיעור בית רובע אע"ג דלא הוי מרובע וס"ל כר' יוסי רבנן נמי עליה קיימי ובדאיכא שיעור אסירי גם רב שלמה ב"ר מאיר בן סהולה פי' הגמ' כמוני אבל לקושיית לישתרו בה רבנן י"ב קרחות לא תירץ. ולענין הלכה נראה לעניות דעתי דקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי ובפר' החולץ פריך בפשיטות והא קי"ל כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי ומשמע התם דאפילו בברייתא נמי אמרינן הכי אע"ג דאין שנויה סברתו במשנה כ"ש הכא ולא ידעתי טעם להרמב"ם ז"ל למה פסק כרבנן בפ"ד:

כל שהוא בתוך בית רובע עולה וכו'. לר"מ ארישא קאי ולרבנן אסיפא סמיך דתנן תבואה בתבואה בית רובע ואשמעינן דהאי בית רובע כל מה שיש בתוכו עולה לשיעורו ופי' רבנו שמשון ז"ל דאתא לרבויי נקעים מלאים מים דעולין למדת בית רובע ליחשב הרחקה אע"ג דלא חזי לזריעה דנאגצי דארעא מיקרו כדאמרינן בפ' בית כור:

עולה למדת בית רובע. כבר פירשתי לעיל דכל שעורי דפרקין דמשנה וברייתא לא הוזכרו אלא לענין דחשיבי לזרוע בהן מין אחר ולסמוך זריעה לזריעתן שרי כי איכא שיעור בשדה כמו ששנו חכמים ואע"ג דתנן בפ"ק דבבא בתרא אין חולקין את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה וט' קבין לזה ומשמע דאי לא מטי לכל חד ט' קבין לבית זריעה אין חולקין דאין שמו עליו ולא מיקרי שדה כדקתני עלה והכא קתני דבית רובע חשיב שדה התם אפילו לחבוש מכל צדדיו הוא דקאמר ולא שרי אלא היכא דרויח הובא דאפילו שיהא מוקף זריעות לא מימשיך בהדי אחריני דאיהו חולק רשות לעצמו לעולם דזורעין בו הרבה שיעור אבל מתני' דלא שריא אלא לסמוך בלחוד מסתיין בבית רובע דהיינו לסמוך לו מג' צדדין כדאיתא בגמ':

אכלת הגפן. מפ' בגמ' עבודת הגפן דהיינו ו' טפחים כדי עבודתה כדתנן לקמן בשלהי פ' ערוגה וקרי לה אכלת לשון תפיסה כמו כמה לוחות אוכלות בארון ובלשון המקרא כי יאכלו אתיקים מהנה ותפיסתה היינו שאסור לזרוע כדי עבודתה הכי משמע לן השתא ובגמ' מיפרשא:

והקבר. בגמ' אפרש אי בקבר בנין אי בקבר קרקע עולם:

והסלע. כשאינה גבוהה עשרה מיירי דאי גבוה הא מפסיק וכדלעיל ולא בעינן בית רובע:

תבואה בתבואה בית רובע. כבר פי' למעלה דלא הוזכר בית רובע להרחקה אלא דוקא לשיעור שדה דאל"כ מצינו טפל חמור מן העיקר דבכרם דאיכא קידוש שיעורו בד' אמות להרחקה בתבואה דשריא בהנייה ובאכילה בעינן עשר אמות ומחצה להרחקה. ועוד כיון דמפ' בגמ' הך בית רובע בעינן ראוי ומותר לזרעו משמע דשיעורא דבית רובע לא מיירי בהרחקה שבין מין למין דאי מרחיק בית רובע מכל סביביו מאי איכפת לן דלהוי שרי לזורעו והא הוא אוסרו עכשו מלזורעו ומה יוסיף ומה יגרע אלא הכי פירוש' דאסיפא סמיך היתה שדהו זרועה חטים ובא לזרוע שעורים אצלה צריך שיהא השדה שבא לזרוע שעורים בו כי היכי דליתחשב שדה בחנפי נפשיה ולא לימשיך בהדי האיך צריך בו בית רובע בשיעורו ובמשפטי. וכי תימא מאי שנא לעיל גבי מתני' דקרחות דלא שרו רבנן בטבלאות המפסיקות לזורען אלא הבאות בראש תור אבל לא חבושות ולא סמוכות ובשלמא לדעת הרמב"ם ז"ל דאין שיעור בית רובע דהתם אלא בזרוע אבל לא בבור שפיר דאין לזרוע בהן כיון דאין בהן שיעור אבל לפירושנו דסבירא לן דכולהו כ"ב אית בהו שיעור מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. תריץ הכא תבואה בתבואה הוא דשרינן לסמוך אבל לא בחבישה התם כל מין שירצה קתני ואפילו ירק דאית ביה שרכא וירק דלית ביה שרכא ותבואה וקטנית ואיכא למיחש לעירבוביא ואיכא למיחש נמי בחבישה וגזרו עליו דאפילו לסמוך נמי ליתסר. ועוד דרובעים דלעיל כבר פירשנו שכולן פסולים. וליכא למימר דכי איכא שיעור בית רובע דאף לחבוש נמי שריא מתני' דהכא ותימא מתני' ר"מ היא דשרי חבישה הא ליתא דבגמ' אמרינן תבואה בתבואה בית רובע תני ובלבד שלא יהא חבושה מארבע רוחותיה משמע דלא חשיב להי כולי האי בית רובע למישרי גביה חבישה אלא סמיכה בלבד הוא דשרינן ור"מ אפילו לחבוש נמי שרי כדלעיל. יהא דבעינן שדה דשיעורו בית רובע כבר פי' למעלה דהיינו כשבא לזרוע התבואה אחרת מרובעת אבל כשהתבואה במשר ומשר מפולש מראש השדה לסופו בשיעורא דשתי אמות ומצר והולך כל שהו סגי וכן אם הזריעה בשורה דאריכא וקטינא בשורה ארכה י' אמות ומחצה ורוחב מלואו סגי ואפילו שהשורה תהא חבואה מג' רוחותיה נמי שריא דהאי בית רובע אם אינו חבוש אלא בג' רוחות שרי כדאיתא בגמ':

ירק בירק וכו'. נראה בעיני דהיינו ו' על ו' כל א' מהם דוקא משום דכולה מתני' ברוצה במרובע איירי וכל כי עביד שורה דאריכא וקטינא תוך שדה ירק פליגי תנאי לקמן ברוחב השורה כמה שיעורה בפ' ערוגה ואילו הכא לא פליגי משום דבמרובע קיימינן ושיעור זו הזריעה ו' על ו' כי היכי דליחשב שדה ירק בפני עצמו וטעמא דגמרינן מערוגה דהויא ו' על ו' ולא פחות. ופשיטא דמיירי בירק דליכא שירכא כדאיתא בפ' ערוגה ומשום דרוצה במרובע פליג ר' אליעזר עלייהו דרבנן ס"ל אפילו זרע ירק לסוף בצד שדה תבואה כיון דשדה הירק רוצה ארכו כרחבו בעינן בית רובע ברוחב ובאורך כדתניא בתוספתא לעיל אבל אי ארכו יותר על רחבו מודו רבנן לר' אליעזר דאע"ג דעביד לה שורה דרויחא ששה טפחים ולאו כי אורחה דשורה דאריכא וקטינא כיון דארכה בית רובע שרי דאמרינן בגמ' דרבנן מקלין בשורה ומחמירין במרובע ומייתי' התוספתא דלעיל ור' אליעזר סבר דמקילינן במרובע כמו בשורה דהא שורה דמודו רבנן דמיא למרובע נמי שיש לה שטחיות דרויחא ו' טפחים ויש לה זויות וטעמא דר' אליעזר דלא פליג אלא בתבואה בתחלה וירק לבסוף משום דירק כל יומא שלפי מיניה ולאו מקיים הוא. ועוד דשיעור ירק בעלמא ששה טפחים מה שאין כן בתבואה לבסוף דשיעור תבואה לא גמירי אלא בית רובע או שורה כדרכה כמו שאמרו חמשים על שתים:

תבואה נוטה ע"ג תבואה. כגון חטים על גבי שעורים והן זרועין כהלכתן ותבואה בשדה הראוי לה דהיינו רובע וכן ירק בגן הראוי לו דהיינו ו' על ו' אלא שהשבלים או עלי הירק מתוך שגדלו נכפפו ומסככין זה ע"ג זה:

הכל מותר. לקיים ואין צריך לעקור:

חוץ מדלעת יונית. דאין מסככין אותה ע"ג זרעים ואם סיכך אסור לקיימה כן ור"י ז"ל כתב ואם סכך כל הזרעים שסיכך אסורים ע"כ ואין נ"ל כן דלא מנינו קידוש אלא בכרם או בגפן בשיעורה:

חוץ מדלעת יונית. בגמ' מפ' טעמא דהיינו משום שענפיה ארוכים ומסתרגין מאד:

ורואה אני את דבריהם מדברי. בגמ' פליגי בה אמוראי:

הא גפן עצמה. אינה עולה ומוסיפין על הרובע קרקע כנגד נוף הגפן:

ופריך טעמא מאי אילימא שהגפן עצמה אסירא בהנייה דאסור על גב שרשה ותחת שרשה:

והא קבר דאסור בהנייה. וקתני דמשלים:

אין איסורו ניכר. אלא תל בעלמא ונראה מדלא משני כיני מתני' בקבר קרקע עולם משמע דלא ס"ל להך תלמודא כשמואל דפ' נגמר הדין דיליף קבר מע"ז כדכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מה ע"ז אינה אסורה במחובר כדנפקא לן מקרא דאלהיהם על ההרים אף קבר אינו אסור במחובר אלא דוקא בקבר בניין וכן עבדו עובדא גבי קבריה דרב כדאיתא התם ומוקי שמואל לכל הנהו ברייתות דאסירי בקבר בניין והכא סבר כסתמא דתלמודא דפריך עליה דשמואל והיינו דמשני קבר אין איסורו ניכר דאילו בקבר בניין הא ודאי ניכר וניכר הוא ואנן קיי"ל כשמואל דקבר אינו אסור בהנייה אלא בבניין:

ועבודת הגפן אינה אסורה בהנייה. כלומר והיכי דייקת הא גפן עצמה לא דהיינו איסורא דגפן גופה היינו עבודת הגפן דכולהו ו' דעבודתה אסירי בהנייה נינהו:

ומוקי לה כר' ישמעאל. דפליג אמתני' דלקמן דפ' ערוגה וס"ל בפ' קרחת דאין עבודה לגפן יחידית אלא כשאר אילנות דשרי לזרוע אצלם דס"ל דלא אגמריה רחמנא למשה עבודה אלא בכרם ואכלת הגפן דקתני היינו שתופסת לגבולה לעבודתה אבל לא משום איסורא והך סברא דר' ישמעאל לא מצאתי אותה בתוספתא ושמא ט"ס בספרים שלנו ולקמן נמי בס"פ קרחת אמרינן הכי ונ"ל דלמדי כן ממתני' דעריס קטנה וכמו שכתבתי שם ואנן לא קי"ל כר' ישמעאל אלא דיש עבודה לגפן יחידית וכולהו אסירי בהנייה וכי היכי דגפן אינה עולה לרובע ה"נ אכלת הגפן וקבר אינה עולה אלא במחובר וזהו דעתו של הרמב"ם ז"ל שלא כת' בדברים העולים אכלת הגפן וז"ל בפ"ד כל דבר שיהא בתוך בית רובע שמרחיק בין שני המינין עולה מן המדה כגון הקבר והסלע וכיוצא בו ע"כ. וקבר סתם קרקע עולם הוא אלא שהוא ז"ל מפ' מתניתי' בהרחקה ולא משמע לי כן וכדפרישנא וכבר הארכתי הכא ובמתני' דמשר:

והרי הקבר דאסור בהנייה. וקתני וה"נ אכלת הגפן אפשר דאסורה בהנייה כרבנן ולא צריכינן לאוקומה כיחידאה:

ומשני קבר אין איסורו ניכר. ולעולם לא תני דעולה אלא מידי דלא מינכר דאסור בהנייה ולעולם ר' ישמעאל היא וכדאוקמינן:

שלא תהא חבושה מד' רוחותיה. דאע"ג דהאי שדה שחולקו מן האחר לזרוע בו מין אחר הוי ביה בית רובע מ"מ צריך שלא יהא מוקף מד' רוחותיו זריעה כאדם החבוש בבית האסורים שמוקף כבלים ושלשלאות וגם צריך שלא יהו אלו שני המינין מוקפין גדר מד' רוחות כאדם החבוש בבית הסהר אלא שיהא פתוח מרוח אחת כזה:

בקעת סימונייא. בקעה שהיו סביבה הרים ששיפוען $ זקוף מאד ואסור לזרוע בה שני מינין דהויא חבושה כדאמרינן לעיל בית רובע בבקעה מותר לזרוע בו שני מינין הקיפן גדר אסור:

כן אית לי קל במרובע. ודי ברוחב ששה ואורך ששה וכ"ש דמודי דסגי באורך בית רובע ורוחב שש וכדפרישנא במתני':

אורך עשר אמות ומחצה על רוחב ששה. אורך דבית רובע ורוחב של ערוגה. ויש לשאול מאי שנא הכא דתני רוחב ששה ומאי שנא גבי חרדל וחריע דגרסינן תניא מותר לאדם לזרוע בתוך שדהו שורה של חרדל וחריע ובלבד שיעשה אורך השורה עשר אמות ומחצה על רוחב מילואו ופי' מלואו של החרדל וגבי ירק בירק תנן פ' ערוגה אורך השורה ששה טפחים ורוחב מילואו של הירק שבא לזרוע כדרך שמתפשטין עליו. ונראה דמשמע ודאי דשיעורא דרחב ששה דקאמר הכא קולא היא דכ"ש דשרי בשורה דאריכא וקטינא ורוחב מלואו אלא מתני' ברוצה במרובע ור' אליעזר קא בעי לאקשויי לרבנן משורה דרויחא דדמיא למרובע נקיט הכי אבל שורה דאריכא וקטינא כ"ש דשריא טפי והיינו דקאמר מתיב ר' אליעזר לרבנין כי היכי דאית לכו קל בשורה וכו' כלומר אי ס"ד דלא מיתניא שיעור בשדה ירק בששה רחב גבי תבואה היאך אתם מקלים באורך עשר אמות ומחצה על רוחב ששה והא הכא לאו שורה הויא ולא מרובע שוה הויא אלא מאי אית לכו למימר שיעור שדה הויא וה"נ לדידי במרובע שיעור שדה הויא ועד כאן לא פליגי אלא משום דרויחא ומרובעא דאילו דמיא לשורה כי אורחה לא הוו פליגי עליה ועוד דהיינו טעמא דרבנן דשרו דכיון דארוכה עשר אמות ומחצה דין שורה דיינינן בה ואע"ג דרויחא והתם בפ' ערוגה בתלם מיירי באורך ו' סגי אי הכי גבי חרדל נמי נימא הכי ואמאי לא שרינן אלא במלואו ותו לא וי"ל דשאני חרדל דחמיר דאין מקיפין בו התבואה וגם אסרו שיקיפוהו כדתנן ומשו"ה לא אקילו אלא ברוחב מלואו מה שאין כן גבי ירק דשרי להקיף בו התבואה הילכך שרינן בסמיכה דרגא אחרינא דאפילו לאו כדרך שורה דעלמא אלא דרויחא שרי. ובשדה ירק דארכו ששה בעינן אורך שורה ששה כדתנן בפ' ערוגה וגבי תבואה דאורך השדה בית רובע בעינן אורך השורה בית רובע. אבל קשה דהתינח לר' אלעזר דאמר התם דתוך שדהו דקתני גבי חרדל שדה תבואה היא ודוקא בשדה קטנה דאורחה לחלקה מותר אבל בשדה גדולה דלאו אורחה לחלקה אסור שפיר אלא לר' יוחנן דאמר דבתוך שדהו דקתני שדה ירק היא מאי איכא למימר וי"ל דחרדל דמי לתבואה ודמי לירק דמי לירק דחישב עליו לירק ירקו חייב במעשר כדאיתא בפ' הכובש במס' מעשרות ודמי לתבואה דתנן בפ' ערוגה כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה וכל מיני ירקות זורעין בערוגה וגרסינן עלה בגמ' חרדל מין זרעים ואע"פ שזרעי לירק אין זורעין אותו על גבי תלם ערוגה וכ"ש תוך הערוגה הילכך דמי לזרע תבואה לגבי אורך דבעינן אורך בית רובע ולגבי רוחב בעינן שורה דאריכא וקטינא דוקא. ונ"ל דלא מקילי רבנן כדאית להו ור' אליעזר כדאית ליה אלא בתבואה בתחלה וירק לבסוף דס"ל כיון דירק כל יומא שלפי מיניה לאו מקיים בכלאים הוא אבל ירק בתחלה ותבואה לבסוף בתבואה לא גמירי אלא שדה כדרכו אי שורה כדרכה וכיון דחרדל דנו ביה דין תבואה או דין קטנית לא אקילו ביה שורה דרויחא אלא שורה כדרכה ואורך של תבואה וירק בירק דכך שלפי מהאי כמו מהאי וכך מקיים שייך בזה כמו בזה לא אקילו בשורתו ולומר רחבו ג' ואורך ו' דסגי אלא ברוחב מילואו דוקא או דוקא שדה ירק אצל שדה ירק זה ו' על ו' וזה ו' על ו' ותו לא מידי כן נ"ל יישוב שורש שמועות הללו:

אינו זורע לתוכה אלא מין וכו'. דלא תימא כיון דיש לה רוחב ו' כערוגה ניתיב לה דינא דערוגה דזורעין בה חמשה זרעונין דהיינו חמשה מיני ירק אפ"ה אינו זורע אלא מין אחד דהך שורה של ירק בין שתי שדות של תבואה היא וכיון דבעינן דלהוי ארוכה לית בה דינה דערוגה:

ומודי ר' יוחנן כשהן שבעה. ברוחב ובאורך י' אמות ומחצה:

זורע טפח. דרוחב דהיינו שיעור מלואו דירק גבי שורה טפח דכיון דשורה ארוכה היא של עשר אמה ומחצה טפי שפיר דבהאי גוונא שרי בכל מקום. ותניא בתוספתא שורה של ירק בירק אורך ו' טפחים ורוחב מילואו ואידך ששה בפני עצמן הן הילכך זורע האי טפח של סוף השורה מין אחר וסומך לטפח של ראש השורה מין אחר אידך ה' שדינן להו הכא או הכא ולא מקילינן לחתוך כל הששה לשש שורות דמתערבא שורה עם שורה והויא שדה ירק ואין שדה ירק פחות מששה טפחים כדתנן במתני' הילכך זורעין לכלהו חמש ממין של ראש או ממין של סוף וכדפרשינן לעיל לר' יוחנן גבי בית רובע ומחצה בין התבואה: כן מצאתי בכל הספרים מן מה דר' זעירא מותיב על דר' יוחנן תמן נותיב. ולא מצאתי יותר ונ"ל שהלשון קצר ובטעות וכך היא הגירסא מן מה דר' זעירא מותיב על דר' יוחנן תמן נותיב ליה הכא כלומר ופתרין ליה כדפתר והכי פירושא דלעיל גבי מתני' דשלו חטים ושל חבירו וכו' אמר ר' יוחנן מי שיש לו בית רובע וכל שהוא אינו זורע לתוכו אלא מין א' בלבד ופרכינן עליה מברייתא דהיו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים מותר להביא בנתים וכו' אלמא דאי לא מצינן לממשכיה בהדי האיך משכינן ליה בהדי האיך וה"נ האי מין ירק לעולם משכינן ליה בהדי שורת ירק כיון דאשכחן ערוגת ירק ה' מיני ירק ותרצינן לה לעיל דר' אליעזר בן יעקב היא וה"נ הכא וצ"ל דההוא תירוצא דר' זעירא תריץ לה ועוד יש ליישב הגירסא דהך מימרא דר' זעירא דמודי ר' יוחנן בשהיו ז' דאמרן לא אמר לה בהדיא אלא מכלל ההיא מימרא דר' זעירא דהתם איתמרא:

מותיב. מיישב:

נטע חצי שורה. מין א' של ירק:

ועמד לו. ולא השלימה מאותו המין:

ובקש להתחיל בשורה אחרת. לזרוע בה מין אחר:

אסור. אלא או תשלים את השורה דחשיבא באנפי נפשה או עקור מה שזרמת:

ר' יודן אמר איתפלגון. בהאי מלא את השורה:

אפי' ג' לתוך ו'. וה"ק אותה שורה אפי' שלא יזרענה רצופה כל משך ארכה אלא ג' טפחים דאורך מתוך ו' דאורך סגי דמ"מ אע"ג דפרוצה היא פרוץ כעומד הוא ושריא ולא הויא כחורבה ולא משכא בהדי שדה של חטים:

אפי' א' מכאן וא' מכאן וכו'. גרעין למעלה וגרעין למטה וכו' וכולן מין א' אע"ג דחרבה היא בנתים שרי מעיקרא לא משכא בהדי אינך דאמרי דרך ירק דשלפי מיניה ושרי:

שלא יהא שם חורבה. בין שדה דחטים ושורת ירק דארכה בית רובע ורחבה ו' דזורע בשורה מין אחר בעינן דלא יהא שם חרבה דאי איכא חורבה חורבה הויא במלה לחטים ומשכא לשורה:

אם היו צדדין רבין על החורבה. צדדין הזרועין רבין בצמצום על חורבה שנשאר בנתים:

אין מסככין אותה ע"ג זרעים. היינו כדקתני מתני' דאין מקיימין אם סככה וכדתנן פ' ערוגה דאם הגדילה יעקור מלפניה:

ומביאה את הטומאה. אם מאהילין עלין שלה על זית מן המת ועל הכלים טמאים הכלים דחשיבא אהל להביא:

וכן חוצצת. דאם יש כלים על גבה וטומאה תחתיה חשיבא אהל לחוץ וטהורים הכלים ולא הויא הטומאה בוקעת ועולה ותנא הכי משום דתנן פ"ח דאהלות אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברין לקרקע וטעמא דמיד הן כמושין וכמאן דליתנהו והתם נמי תנן בההוא פירקא דלעת יונית מביאה וחוצצת:

ועוקצה טפח. להיות לה יד להכניס לה טומאה ולהוציא לטמאות אחרים ולמעוטי יתר מטפח קא אתי אבל פחות מטפח כ"ש דמשיב יד דהא בפ' המפלת קא חשיב חמשה דברים ששיעורן טפח ולא מני הך דדלעת יונית וה"נ מסיק התם האבן היוצאת מן התנור דקתני בה טפח במתני' ולא מני לה משום דפחות נמי אית ליה ההוא דינא כדאיתא התם וכן כתב רבנו שמשון ז"ל:

ואוסרת כל שהיא. כגון שהיתה זרועה בכרם דקדשא ונתערבה באחרות דחשיב לה במס' ערלה בפ' בתרא גבי דברים המקדשים חד ואפילו באלף:

אינו אסור אלא בדלעת יונית. דבלשון בני אדם סתם דלעת היא של יונית וקיי"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

ולמה לית אנן אמרין וכו'. ואמאי לא קאמר ששה וליחשוב להו בתרתי כי היכי דחשיב להו בר קפרא:

ונותנין לה עבודתה. בית רובע כדתנן לקמן בפ' ערוגה דחמירא מגפן יחידית:

כלאים עם הארמית. דלעת הארמית:

רמוצה. דלעת הרמוצה דפ"ק:

ולא תני אוסרת ולא תני נדרים. דלא חשיב אלא מילי דשייכי בעודה מחוברת ותנא דברייתא קמייתא לא חשיב עבודה דרובע דס"ל דבכל דלעת נמי בין יונית בין ארמית ובין מצרית ובין רמוצה אית להו הני וה"נ משמע פשטא דמתני' דערוגה:

ולא תני כלאים דארמית ודרמוצה. דסבירא לן כר' נחמיה דלעיל דדלעת מצרית נמי כלאים עם היונית וכלאים עם הרמוצה:

סיכוך שאמרו. בדלעת דיעקור ולא יקיים:

בנוגע. ממש אבל אי לא נגע שרי:

מותר. סיפא דר' ייסא בשם ר' חייא בר אבא היא ואשמעינן דמודי ר' יוחנן בהך והיינו כאידך שמעתא דר' חייא בר אבא דאפילו ג' מתוך ו' ופרוץ כעומד שרי כמו עומד מרובה:

שהיא מסככת. משתרגת יותר מקישות:

את אמר מותר. ואני מודה להן:

אף דלעת מצרית בכלל. והוי כאילו שנינו אף הקישות ופול המצרי ודלעת מצרית בכלל וא"כ מהו רואה אני את דבריהם מדברי:

שאין כולן מסככין כדלעת יונית. שאין ענף של שלשתן כ"כ מסתבך כדלעת יונית ומודי להו ר' לרבנן:

הדרן עלך פרק כל סאה בס"ד